וישכם לבן בבקר וינשק לבניו. אלו בני בנותיו ולבנותיו ארבעתן, זו היא נשיקה של פרישה:

ויברך [אתהם] א"ר ראובן השכים הוא וקרוביו דוואיין וסחופין ולא היה מברכם אלא בפה ולא בלב שלם:

וילך וישב לבן למקומו. לדוויו, מלמד שנכנסו לסטים לתוך ביתו והיו מדקדקין בו כל הלילה:

ויעקב הלך לדרכו. בארץ כנען:

ויפגעו בו. לשון פגישה, ודומה לו ויפגע במקום (בראשית כח יא), פגעת [את] שש (ישעיה סד ד):

מלאכי אלהים. אלו המלאכים שהניח בבית אל, דכתיב והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח יב), ועכשו פגעו בו ובאו לקראתו ללותו בשלום:

ויאמר יעקב כאשר ראם. כלומר כאשר ראה אותם:

מחנה אלהים זה. נאמר כאן מחנה אלהים, ונאמר בדברי הימים כשבאו להמליך את דוד, [למחנה] גדול כמחנה אלהים (דה"א יב כג), יליף מחנה אלהים ממחנה אלהים, כנגד אותם היו אלו:

ויקרא שם המקום ההוא מחנים. על שפגעו בו פעמיים מחנה אלהים ללותו בשלום:

ורבותינו דרשו שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך (בראשית לא ג). דוד שהיה מפרנס כל ישראל צריך הכתוב לומר ואהיה עמך בכל אשר הלכת (ש"ב ז ט), אבל יעקב שהיה מפרנס את ביתו לבד לא כתיב ביה אלא ואהיה עמך לבד:

עשרת מונים. א"ר חייא בר אבא כל דבר שהיה לבן מתנה עם יעקב היה חוזר בו עשר פעמים למפרע הן ללאו:

ותען רחל ולאה. א"ר יהודה על שדברה לפני אחותה, לפיכך מתה תחילה:

עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. והיה הדבר כשגגה היוצא מפי השליט:

טרפה לא הבאתי לך. זו היא שבורה חיה:

אנכי אחטנה. אנכי הייתי חוטא על החיה שגזר הקב"ה על הארי להיות אוכל שמונה שיין בכל יום מצאנו של לבן, וא"ת אילו היה רועה אחר היה מציל יחידי מיד הארי, ת"ל כי כה אמר ה' [אלי] כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים מקולם [לא יחת] ומהמונם לא [יענה] (ישעיה לא ד):

תנן זאב אחד אינו אונס, שני זאבים אונס, ר' יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס, יש לו שני כלבים אינו אונס הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונס, אימתי בזמן שבאו מאליהן, אבל הוליכן [למקום] גדודי חיות ולסטים אינו אונס, עלה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס. ותניא אלו הן אונסין ששומר שכר פטור [עליהן], כגון שהוא אומר ותפל שבא ותקחם (איוב א טו). ותניא עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה (בראשית לא מ). ותניא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף או ארי ודרס, אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב, ואם לאו פטור, ואע"ג דעאל בעידנא דעיילי אינשא חייב, דמ"מ היה תחילתו פשיעה וסופה באונס חייב, מפני שהיה יכול להציל אילו היה שם. ושומר חנם צריך לקדם ברועים ובמקלות בחנם שלא ישכור מצילין משלו. ושומר שכר חייב לשכור מצילין משלו עד כדי דמיהן ובעל הבית נותן דמים דמהני ליה רועה לבעל הבית לכשרותן ועילויין של בהמתיו שמא כשיקנה אחרות תחתיהן לא יהיה כמותן ועוד שאינו מטריחו לכך, ולא סבירא לן כרבא בהני שמעתתא, אלא ההיא דשריקא ונפל למאי חייב בה. ואי על למתא בעידנא דעיילי אינשי אי נמי גנא פורתא פשיעה הוי וחייב לשלם, דא"ל להכי יהבא לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא. והלכתא כל מי שיכול לצעוק ולקבץ מצילין בין שומר שכר בין שומר חנם בחנם ולא עשה פושע הוא וחייב לשלם ולסטין מזויין ורועה מזויין אסיקנא דאונס הוא משום דלסטים מסרי נפשייהו ורועה לא מסר נפשיה:

גנבתי יום וגנבתי לילה. קריה ליה גנבא ביממא ובלילא:

ותדד שנתי מעיני. ומה היה אומר ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים, מה טעם דכתיב בהן [לולי] ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל (תהלים קכד א), ישראל סבא:

את עניי ואת יגיעי כפי ראה אלהים. א"ר נחמיא חביבה היא המלאכה יותר מזכות אבות, שזכות אבות הצילה מממון, שנא' לולא אלהי אבי כי אתה ריקם שלחתני, וזכות מלאכה הציל את נפשי. שנאמר את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, כדכתיב השמר לך מדבר עם יעקב וגו':

אם אני לא אעבור עליך את הגל הזה. בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים [ולארם צובה] פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו איצטלאות שלהן, רב לכם סב את ההר הזה וגו', ואת העם צו לאמר אתם עוברים וגו' (דברים ב ג - ד), שלח יואב והודיע לדוד בא דוד לסנהדרין העביר העטרה מעל ראשו ונתעטף בטליתו ולימד שאדום פרצו את הגדר תחלה, דכתיב וקסמים בידם (במדבר כב ז) [כמה איגרת כתב], איגרת אחת לבלעם ואיגרת אחת לאדומיים, שהרי בלעם מלך עליהם, דכתיב ומלוך בלעם, וגם בלעם פרץ את הגדר והלך לקלל את ישראל, לפיכך מותר להתגרות בם מלחמה, זש"ה בהצותו את ארם נהרים וגו' (תהלים ס ב):

ויפגעו בו מלאכי אלהים. ר' הונא בשם ר' אייבו אמר ששים רבוא מלאכים היו מלווין לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ, שנאמר מחנה אלהים זה (בראשית לב ג), ואין השכינה שורה בפחות מששים ריבוא, ורבנן אמרי מאה ועשרין רבוא, וכן נדרש בפסוק ובנחה יאמר שובה ה' רבבות [אלפי] ישראל (במדבר י לו):

ויקרא שם המקום ההוא מחניים. א"ר יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו, וכבר דרשנו כשבא יעקב לחרן היה בן ע"ז שנה, ויצחק בן קל"ז שנה, ולסוף י"ד שנות עבודת יעקב בנשיו נולד יוסף, ואח"כ עבד שש שנים בצאן, הרי ך' נמצא יעקב בן צ"ז שנים בצאתו מחרן, וב' שנים עשה בדרך, ובשנת צ"ט ליעקב שב אל ארץ אביו, ובאותו הפרק היה יצחק בן קנ"ט שנה, ועשה עמו אחרי כן כ"א שנה, לפי ששנות יצחק ק"פ שנה, נמצא כשמת יצחק היה יעקב בן ק"כ שנה, כי יו"ד שנה מת יצחק קודם שירד יעקב למצרים לגור שם, נמצא שמת יצחק בשנת י"ב למכירת יוסף, נמצא יעקב כשיצא מארץ טמאה וחזר לארץ החיים עומד על פרקו של זקינו כשאמר לו הקב"ה התהלך לפני והיה תמים, ועמד ושימש את אביו כ"א שנה, והצליח דרכו והשכיל:

שלמה פרשת ויצא יעקב:

ירויחו דורשיה וישכילו:

וסמוך לפגיעת המלאכים מינוי משלחתם, וזהו שדרש ר' יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו:

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), זה אבינו יעקב שנקרא איש תם, שהקב"ה רצה להצליח דרכיו, לפיכך השלים אתו את לבן הארמי שרדף אחריו להזיקו וחזר בפחי נפש ואת עשו שטמו ומתנחם להרגו התיש כנגדו, אלא שדומה יעקב עצמו למעיין חתום המתרפש ולמקור נעול שהוא מושחת, ולא היה צריך להכניע עצמו לפני הרשע שהרי עשו היה הולך לדרכו, ויעקב נתעבר על ריב לא לו, והחזיק באזני כלב, ושלח לו מנחה וקרא עצמו עבדו, וגרם לבניו לעשות כן, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה:

וישלח יעקב מלאכים לפניו. א"ר יצחק בר נחמן בא וראה כמה הצדיקים מתייראין מן החטא, אחר כל ההבטחות שהבטיח הקב"ה את יעקב היה מתירא אמר זה לי עשרים שנה ושתי שנים שלא שמשתי את אבא, שמא יגרום החטא ויעמוד לעשו שעמד לפניו ושרתו, לפיכך שלח מלאכים לפניו לפייסו:

מלאכים. אלו שלוחי בשר ודם שלח מעבדיו הפקחים שבהם:

לפניו. קודם שיגיע אצלו כדי שיפייסוהו:

אל עשו אחיו. כדי שיתפייס לו כאח:

ארצה שעיר. שכבר נלחם הוא ובניו עם החרי יושבי הר שעיר והורישו וישבו תחתם, לכך נפלה אימת עשו על יעקב:

שדה אדום. כל נחלת גוי שהיא מרווחת ומקשטת. הכתוב קראה שדה פלוני, שדה אדום שדה ארם, שדה מואב, שדה פלשתים:

ויצו אותם לאמר. לומר לדורות שלא יתקשו כנגד הגל, שכל המתקשה כנגד הגל, הגל שוטפו, וכל הנכנע מלפני הגל, הגל עובר עליו, והוא ניצול, שנאמר [כל] משבריך וגליך עלי עברו (תהלים מב ח):

כה תאמרון. ט' מלאין, וכולן משלחת צדיק לרשע או רשע לצדיק:

לאדני לעשו. שמנה אדני כתובים בפרשה, ולפיכך מלכו שמנה מלכים באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל:

כה אמר עבדך יעקב. אע"פ שקניתי ממנו הבכורה ואע"פ ששמני אבי גביר איני קורא עצמי כך, אלא עבד כנגדו:

עם לבן גרתי. בגירות אכסנאי:

ואחר עד עתה. כדי להשתכר בעמלי שלא לשוב בידים ריקנות:

ויהי לי. במשכורתי, ולא בשביל ברכות שברכני אבי, ולא כמו שברכני טל ומשמני ודגן ותירוש, אלא:

שור וחמור צאן ועבד ושפחה. דבר בלשון בני אדם המצניע נכסיו מפני הרשות, ועוד שהבריות אומרים חמרתא גמלתא, כלומר קוראין הרבה בלשון מועט:

ואשלחה להגיד לאדוני. שלא נהנתי ממה שברכני אבא:

למצא חן בעיניך. שלא תשטימני עוד על הברכה:

וישובו המלאכים אל יעקב לאמר. לומר לו שיזדרז למלחמה:

באנו אל אחיך אל עשו. אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו צייד ורצחן:

וגם הולך לקראתך. מת"ל וגם, מלמד שהיה הולך לדרכו וכיון שבישרוהו הלך כנגדו:

וארבע מאות איש עמו. (כז) כל אחד עשוי על ארבע מאות איש, א"ר לוי אמר אי יכילנא ליה מוטב ואם לאו אני אומר לו הביא מכם ומתוך כך אני קם עליו והורגו:

ויירא יעקב. שמא יגרום החטא, ואע"פ שהבטיחו הקב"ה ירא מאוד יותר ממה שנתיירא קודם ששלחתו אמו לחרן כשהיה עשו מתנחם להרגו, שהרי אותו שעה היה ירא על גופו לבד, ועכשיו על גופו ועל נשיו ועל בניו:

ויצר לו. לשון צרה, ודומה לו, ויצר לאמנון (ש"ב יג ב), [וכהצר] לו (דה"ב לג יב), צר לי עליך אחי (ש"ב א כו), וכל דומיהן, א"ר יהודה ב"ר עלאי ולא היא יראה, ולא היא צרה, אלא וירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל שמא הוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא מכבד את אביו, ושמא יבא עלי בכיבוד אב ואם, ונוסף לזה שאמר יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא), שמא מת אותו הזקן:

ויחץ. לשון חלוקה, ודומה לדבר, וחצו את כספו (שמות כא לה), וכל דומיהן:

את העם אשר אתו. אלו העבדים והשפחות:

ואת הצאן ואת הבקר והגמלים. כמשמעו:

לשני מחנות. מחצה למחנה אחד לכתובת לאה ומחצה למחנה שנייה לכתובת רחל:

אם יבא עשו אל המחנה. שחיציתי לכתובת האחת רחל או לאה:

והכהו. כלומר והכה את היקום אשר במחנה:

והיה המחנה הנשאר לפליטה. לכתובת שנייה:

ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. הא לעשו לא, אלא הבוחר בדרכיהן והעושה כמעשיהם שמם מתקיימת עליהם. ר' הונא בשם ר' אחא אמר מי היה קרוב (לחזקיה) [לדוד לא אחז] כה אמר [ה'] אלהי דוד אביך (מ"ב כ ה). והכתוב מניח את אחז ואמר לחזקיה, לפי שבחר בדרכיו ועושה כמעשיו, אבל הפורש מדרכי אבותיו וממעשיהם, אין שמם מתקיים עליו:

האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך. ועל הבטחתו נשענתי לברוח לפני לבן:

קטנתי מכל החסדים. כלומר החסדים והאמת שגמלתני להשיב לי כפעלי הרי הן גדולין ומרובין ואני קטן ואיני כדאי להשתלם חסד כל כך:

אשר עשית את עבדך. יותר מזכותי:

כי במקלי. ממש:

עברתי את הירדן הזה. שלא הוצאתי כלום מבאר שבע:

ועתה הייתי. מרובה בנכסים ועבדים ושפחות עד שחלקתי לשני מחנות גדולים:

הצילני נא מיד אחי. מיד ולדורות:

כי ירא אנכי אותו פן. כיון שהוא אכזרי פן יבא עלי מכבוד אביו וישיבת ארץ ישראל:

והכני אם על בנים. כלומר אותי ואת נשי ואת בני ואתה מרחם את בריותיך, עתידים בני להזהר על לא תקח האם על הבנים (דברים כב ו), ועל אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח):

ואתה אמרת. לי בבית אל:

היטיב איטיב עמך. כפל הדבור, היטיב בזכות עצמך, אטיב בזכות אבותיך:

ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב. והלא לא אמר ליה הקב"ה בבית אל אלא כעפר הארץ (בראשית יג טז), אלא תלה ברכתו על ברכת אביו וזקנו, שאמר לו הקב"ה בהר המוריה, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים (שם כב יז), אמר יודע אני שזרעו של אברהם על שחוטאים לפניך אתה מביא פורעניות, אבל אתה ברכתם כחול, מה חול זה אדם עושה גומא מבערב ודורס לתוכו, ולמחר משכים והוא נתמלא ושוה, אף זרעו של אברהם אם תבא עליהם פורעניות על חטאם, אתה ממלא חסרונם ברחמים, למען לא יחסרו מכמות שהיו, ועכשו אם עשו בא והורגני ואת בני, נמצאת הבטחה בטילה, ונמצא שם שמים מתחלל:

וילן שם בלילה ההוא. יש לומר שנתחייב יעקב אבינו אותו היום על שנתיירא כחושד בהבטחת יוצרו, אלא כיון שעבר בלילה ההוא אותו היום בטל וגם דינו בטל, היינו דאמרי אינשי בת דינא בטל דינא. ויקח מן הבא בידו. לא כסף ולא זהב, אלא מן הבא בידו בשכרו מלבן:

מנחה לעשו אחיו. עיקר מלת מנחה לשון מנוחה, שמניח כעס וחרון אף מעל שולחה:

לעשו אחיו. שינהג עצמו באחוה עמו:

עזים מאתים. כל הפסוק הזה סופן תיבות מ"ם, מלמד שכולן היו בעלי מומין, שלא יקריב מהן עשו לע"ז:

עזים מאתים. א"ר אלעזר מכאן לעונה האמורה בתורה, עזים מאתים שהן צריכות תיישים עשרים, וכן רחלים מאתים שהן צריכות אילים עשרים, לפי שאינן בני עבודה נוטל זכר אחד עשרה נקבות, ולפי פשוטו בניהן ממש:

גמלים מניקות. ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן גמליאל אומר לפי שהגמל צנוע בתשמישו, פי' שאינו משמש לפני בני אדם, לא פירסמו הכתוב, אלא הן ובניהן ובוניהן הזכרים שלהם בין הכל שלשים:

פרות ארבעים. שיש בהן כח צריכות פרים עשרה ד' לאחד:

אתונות עשרים. שהן צריכות עיירים עשרה. לפי שעבודתן כבידה צריכין שיהיו איש ואשתו, ושם הבנים והגמלים באמצע, כלומר הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה גדולה ודן אותי, ואני נידון לפניך, ותתמלא עלי רחמים. כל אתונות שבמקרא מלאין ו', חוץ מן אתונות שנתן פרעה לאברהם, לפי שהיו עקרות שהיו המצריות חותכות האם שלהם שלא תלדנה, וכן אתונות ששלח יעקב לעשו של לבן הארמי, גם הוא ברמיות, חתך האם שלהם שלא תלדנה ולא יהנה יעקב ושלחם לעשו, כבר דרשנו למה נקראו עזים ותיישים:

רחל. רוח חיל שאין בריה מתחללת מפני חיה רעה כרחל:

אילים. על שם איל ותוקף, כמו אילי מואב (שמות טו טו), אילי הארץ (מ"ב כד טו, יחזקאל יז יג), וכן כתיב ואילי צאנך (בראשית לא לח), שמתרגמינן בקרניהן כגבורי חיל:

גמלים. שנגמלים גמול הצנוע מכל חיה ובהמה:

פרות ופרים. שעבודת הקרקע פרה ורבה על רב כחן, שנא' [ורב] תבואות בכח שור (משלי יד ד):

אתונות. על שם איתן שלו, הוא האבוס, וזכר לדבר וחמור אבוס בעליו (ישעיה א ג):

עיירות. אלו נקראין נערי בני אתונות:

ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. עדר כל בהמה לפני עצמה, זש"ה כל ערום יעשה בדעת (משלי יג טז), הפריש העדרים זה מזה להראות הרבה, כדי למלאות עינו של אותו רשע ויתפייס לו:

ויאמר אל עבדיו. מנהיגי העדרים:

עברו לפני וריוח תשימו בין עדר ובין עדר. רמז לבניו שלא ישתרגו עליהם המלכיות:

ריוח. לשון הפרשה זה מזה, ודומה לו, עליות [מרוחים] (ירמיה כב יד), ודרך הפשט כך הוא, לפיכך נתן ריוח ביניהם ולא הכניסן בערבוביא, כדי להתמיהו על הדורון:

ויצו את הראשון לאמר. לאמור לדורות, לימדך תורה דרך ארץ שאם יפגע אדם בדרך ושואלו מי את יהודי, ומה אומנותך, ולאן אתה הולך לסחור, יאמר לו יש לנו שיירה באה אחרינו, ולפי שהיה יעקב בקי בדרך ארץ הזהיר כך:

כי יפגשך עשו אחי. כלומר אם אתם פוגעים את אחרים לא תחושו להבין:

ושאלך לאמר. אף לדורות בענין זה:

למי אתה. כלומר שלוחו של מי אתה:

ואנה תלך. עם מקנה זה, ולמי נשלחין אלה הבהמות שלפניך:

ואמרת לעבדך ליעקב. אמר לו בפירוש מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. שאיני נוהג בפניו כגביר, אלא כעבד לפני אדונו:

והנה גם הוא אחרינו. בא לפייסך:

שלוחה. מלא ו', רמז לדורות שיהיו משלחין דורונות לבני עשו:

ויצו גם את השני. מנהיג את הכבשים:

גם את השלישי. מנהיג את הגמלים:

גם את כל ההולכים אחרי העדרים. עדר הבקר והחמורים:

לאמר. לומר לדורות, רמז למנהיגי הדורות בארבע מלכיות:

כדבר הזה תדברון אל עשו. מלא ו', כלומר בפה מלא:

במוצאכם אותו. אבל לאנשיו שעמו אל תחושו להם:

ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. בא לפייסך:

כי אמר אכפרה פניו. נזעמים עליו והוא מרצהו בפיוס הרי הוא מכסה זעם פניו, וכן הוא אומר על כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב), וכל כפרות עון מדוברות על אופניהם, דכתיב ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א ד), וכתיב [כסית כל חטאתם] (תהלים פה ג):

במנחה ההולכת לפני. קודם שאגיע אליו:

ואחרי כן אראה פניו. בפיוס:

אולי ישא פני. בעבור המנחה:

ב' פעמים כתיב פניו בעניין, א' לפייס על הבכורה, ואחד על הברכה. ב' פעמים פני, אחת עתה, ואחת לבני בגליות. וכן ד' עדרים כתיב בעניין, כנגד ד' מלכיות, שארבעתן תמצא שהיה אדום שותף לאובדן של ישראל, וע"כ אמר משיח צדקנו, זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים (תהלים קלז ז), במלכות בבל, וכתיב ואל תרא ביום אחיך ביום [נכרו] (עובדיה א יב). רמז באותו ענין ד' מלכיות שנשתתף בו אדום:

ותעבור המנחה על פניו, והוא. אף הוא היה בצער:

לן בלילה ההוא במחנה. צועק ומתפלל לבוראו:

ויקם בלילה הוא. כלומר כל מקום שצריך לומר ההוא, ואמר הוא, אינו אלא לדרשה, וזה למה, מלמד שדבר הקודש הוא היה עמו אותו הלילה לעזרתו:

ויקח את שתי נשיו. אלו רחל ולאה:

ואת שתי שפחותיו. זלפה ובלהה שפחותות לו מן הגבירות:

ואת אחד עשר ילדיו. שבנימין לא נולד עתה, ואת דינה בתו נתן בתיבה ונעל בפניה, אמר יעקב רשע זה עינו רמה היא שמא יתלה עינו בה ויקחה ממני, א"ל הקב"ה מנעת מאחיך שהוא מהול, הרי היא נמסרת לשכם, שהוא ערל, לא רצית להשיאה דרך היתר, הרי היא נישאת דרך איסור:

ויעבור את מעבר יבוק. לבדו עבר את מעבר הנחל, לבחון את הנחל כמה הם עמוקים, ולמה קראה יבוק, ששם נאבק עמו מלאך:

כל אחד שהוא ניתלה על תיבה הבאה הרי כולן נפתחין, כגון אחד עשר ילדיו, אחד העם (בראשית כו י), וכל שהוא עומד על עצמו, מחצה סגול ומחצה קמץ, כגון ה' אחד (דברים ו ד), איש אחד (בראשית מב יא), יום אחד (שם כז מה):

ויקחם. לאחר שבדק המים שיוכל לעוברם חזר ויקחם על הגמלים:

ויעבירם. תחלה לנשים שלא להפרד מהם בעוברם בנחל מפני הכבוד ולאחר כך לילדים:

ויעברם. חסר יו"ד, שמעבירם בקלילות כדבר קל:

ויעבר את אשר לו. המקנה והרכוש והמטלטלין, ור' הונא בשם ר' אידי אמר עשה עצמו כגשר, נשא מעבר זה של נחל, ונתן לעבר זה:

ויותר יעקב לבדו. לאחר שהעביר כל אשר לו חקר לראות שמא שכח כלום. לימדך תורה דרך ארץ שיחפוש אדם מקום שחנה שם קודם שיסע משם:

ויאבק איש עמו. זה שר של אדום שנידבק להלחם אתו, וכה"א כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים (שם לג י), וכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה), ודומה לו בדברי רבותינו בפרק ארבע מיתות, אמר רב יהודה אמר רבא יודעין היו ישראל בע"ז שאין בה ממש [ולא עבדו ע"ז] אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, ואותבינן כזכר בניהם מזבחותם וגו' (ירמיה יז ב), אלמא דחביבא היא בעיניהם, ומתרצינן בתר דאביקו ביה:

ובפרק ראשון דע"ז תנן ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור, ואמרינן סתמא דקאמר חיטי חיוורתא וכו', ומסקינן כי היכי דאביק ביה איהו הכא נמי אביקי ביה אחרינא. ורבותינו דימו ויאבק לאבק ועפר, כיון שבא המלאך להזיקו תלה יעקב עינו לשמים, ראה המלאך שכינה עומדת לעזרת יעקב, מיד הרפיש עצמו לפניו, אמר ר' ברכיה אין אנו יודעין מי ניצח, אם המלאך אם יעקב, מדכתיב ויאבק איש עמו, הוי אומר איש אשר עמו נתמלא אבק, וכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה), בכה המלאך ונתחנן לו ליעקב, הוי אומר יעקב ניצח:

עד עלות השחר. זמן שבני אלהים מצויין לקלס, שנאמר [ברן] יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח ז):

וירא. כל מקום שנאמר וירא יתיר א', על שם ראייה יתירה, ראיית הלב וראיית העין:

כי לא יכול לו. לנוצחו, א"ר חנינא ב"ר יצחק אמר לו דבר הקודש למלאך הרי חמשה קמיעין תלויין ביעקב, זכות עצמו, וזכות אביו, וזכות זקינו, [וזכות זקינתו], וזכות אמו, מדוד עצמך אם אתה יכול לעמוד כנגד זכותו, כיון ששמע כך פירש מלהלחם עמו:

ויגע בכף ירכו. הוא ראש העצם שבירך נגע בו כדי לשומטו:

ותקע כף ירך יעקב. (נח) ר' ברכיה ור' אליעזר בשם ר' יוסי סדקיה כדג, ר' נחמיא ב"ר יעקב אומר שפירש הכף ממקומה, ודומה לו פן תקע נפשי ממך (ירמיה ו ח), והכרת אותותם שהתי"ו שלהם ננקדת בצירי או בסגול והטעם בק':

בהאבקו עמו. זה מוכיח על מה שדרשנו תחלה ויאבק לשון דיבוק וסידור מלחמה שלפיכך נקעה הכף. ר' חמא ב"ר חנינא כל אותו הלילה היו שניהן שגושין זה לזה, זה כנגד זה תריסו של זה כנגד תריסו של זה, כיון שעלה השחר הניחו ויאמר שלחני:

ויאמר שלחני. כיון שנשתדלתי עמך אין לי רשות ללכת אלא אם כן פוטרני:

כי עלה השחר. כבר פירשנו עליית השחר, א"ל יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה, שאתה ירא מן השחר שלא יראוך בני אדם, א"ל לא אלא שהגיע זמן קלוסי לקלס, א"ל יקלסו חבירך, א"ל איני יכול שלמחר אם אני בא לקלס יאמרו לי כשם שלא קילסת אתמול, כך לא תקלס עכשיו. א"ל סיימת ולא אשלחך כי אם ברכתני, שאותן המלאכים שבאו אצל זקיני לא פירשו ממנו כי אם בברכה. א"ל הם נשתלחו לכך, אבל אני לא נשתלחתי לכך:

ויאמר [אליו] מה שמך ויאמר יעקב. א"ר הונא כך אמר מלאכי השרת ע"י שגילו מסטירין של יעקב נדחו ממחיצתן קל"ח שנה, ואני אם אשמע לך אדחה גם אני ממחיצתי, אלא אגלה ברכה שעתיד הקב"ה לברכך, ואם אומר לי למה גלית לו, אני אומר לפניו רבש"ע בניך גוזרין גזירה ואי אתה מבטלן, ואני איך הייתי יכול לבטלן, אמר לו הקב"ה עתיד להגלות עליך בבית אל, ולהחליף את שמך ואני עומד שם, זש"ה בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו (הושע יב ה), עמך אין כתיב כאן, אלא עמנו, לכך שאלו מה שמך ויאמר יעקב:

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך. משעה שהקב"ה נגלה עליך:

כי אם ישראל. ולא שיעקר שם יעקב כלל, כמו שנעקר שם אברם מפני אברהם, אלא ישראל עיקר, ויעקב טפילה. ר' זכריה אמר מכל מקום יעקב שמך, אלא כי אם ישראל יהיה שמך, ויעקב מוסיף עליו:

כי שרית. נשתוררה ונתגברה, בדמיון בי שרים ישורו (משלי ח טז). שרתי במדינות (איכה א א):

עם אלהים. עם המלאך, הוא עצמו, דכתיב וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב ה):

ועם אנשים. אלו עשו ולבן, שהם אנשים גדולים שבדור:

ותוכל. כשם שנתגששתה עמי ונצחת, כך תנצח ויכולת לעשו שלקחת הבכורה והברכה ממנו, ואת לבן שנצלתו ממקנו ובאתה:

וישאל יעקב. למלאך:

ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי. איני יודע לאיזה שם אני מתחלף. שמי של היום אינו כשמי למחר, וכן לעניין מנוח הוא אומר, למה זה תשאל לשמי והוא [פלאי] (שופטים יג יח), מכוסה ממני חילופו, דכתיב כי יפלא ממך דבר (דברים יז ח). ר' אמי בשם ר' יוסי בן דוסא אומר כתוב אחד אומר המוציא במספר צבאם (ישעיה מ כו), וכתוב אחד אומר היש מספר לגדודיו (איוב כה ג), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, מלמד שאין שם שינוי. א"ר חלבו בכל יום ויום הקב"ה בורא כת מלאכים חדשים, והן אומרים שירה חדשה שאין כת של מעלה מקלסת ושונה, שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג כג), חוץ ממיכאל וגבריאל שרי מעלה שאינם מתחדשים, אלא עומדים בכבודם מששת ימי בראשית, ואין שמותן מתחלפין לעולם, שנאמר והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף (דניאל ט כא), וכתיב [ואין] אחד מתחזק [עמי על אלה] כי אם מיכאל [שרכם] (שם י כא). וכיון שמקלסין הולכין לנהר דינור, מקום בריאתם שהוא מושך כנהר מים, שנאמר נהר [די נור נגד ונפק] מן [קדמוהי] אלף [אלפים] ישמשוניה [וריבו רבון קדמוהי] יקומון (שם ז י), ועיקר נהר דינור אש אוכלת וגידלן מזיעות חיות הקודש שמזיעות מטעינת כסא הכבוד, ומאימת מלך מלכי המלכים הקב"ה, שמגתאה עליהם בשחקים:

ויברך אותו שם. שמעתי שיעקב בירך למלאך שם:

ויקרא יעקב שם המקום פניאל. פני המלאך:

כי ראיתי אלהים. מלאכים, וכן התרגום מוכיח [שתרגם] מלאכי דה', ודומה לדבר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), ראיתי מלאכו של עשו שנתאבק עמי פנים אל פנים, ונתגששתי עמו ותנצל נפשי, כדאי הייתי לחוב בעצמי אלא שהצילני הקב"ה ברחמיו:

ויזרח לו השמש. א"ר ברכיה לו לרפואה ולכל העולם לאורה, ואמיתת הדבר אותן שתי שעות שהשקיע לו הקב"ה ביציאתו מבית אביו ואמו החזירתו לו בחזירתו לבית אביו, לכך כתיב ויזרח לו, זרחה לה ב' שעות בעבורו קודם זמנה:

כאשר עבר [את] פנואל. כלומר פנו אל, הם מלאכי השרת שהלכו למחיצתן:

והוא צולע על יריכו. ממה שנגע בו:

צולע. לשון צלע ממש, שיריכו מתקפל בשר שלמעלה הימנה, וצלע התחתונה משתרבבת על הירך:

על כן לא יאכלו בני ישראל. זהו סיפורו של משה רבינו ע"ה, שכתב איסור גיד הנשה במקום סיפור המעשה, ולא שנו בסיני, לפי שאין בני נח מוזהרין עליו שלא פשט איסורו אלא בישראל, שהן נהגו בו איסור, שכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, כגון שבת מילה וע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ופריה ורביה ושבועת שוא ודינין, לזה ולזה נאמרו, פירוש שגם בני נח מוזהרין עליה, ואליבא דר' יודא, וכן פסק ר' טוביה בחיבורו:

ומהו על כן. זכר להם שנתנוסס אביהם, ודומה זכור את היום הזה אשר [יצאתם] ממצרים וגו' ולא יאכל חמץ (שמות יג ג), וכתיב זבח פסח הוא לה' (שם יב כז), ולמה על אשר פסח על בתי בני ישראל (שם שם). בסכת תשבו (ויקרא כג מב), למה כי בסכות הושבתי את בני ישראל (שם שם מג). ובנין אב של כולן, זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד):

את גיד הנשה. למה נקרא גיד שמתגודד אגודיות, וחוזר ומתפשט לקנוקנות הרבה:

הנשה. א"ר חנינא שנשה את מקומו ועלה, זה שדרש ר' נחמיה ב"ר יצחק שפירש הכף ממקומו. ועיקר מלת הנשה, לשון שכחה, ודומה לו כי נשני אלהים את כל עמלי (בראשית מא נא), נשיתי טובה (איכה ג יז), ובלשון תרגום לא תשכח (דברים כה יט), לא תתנשי, ויש מעמיקים בלשון הפשט לומר כי נישת ונחלש כח יעקב, לפיכך קראו נשה, ודומה לו נשתה גבורתם היו לנשים (ירמיה נא ל), שהנשים כחן תש. ולבי רחש להדביר ונשתו מים [מהים] (ישעיה יט ה), על אופן זה, כלומר ונחלשו מים מן הים, שלא יביעו צינורא, וכן לשונם בצמא נשתה (שם מא יז), מרוב הצמא לשונם נחלשת ודוממת:

אשר על כף הירך. בשל ימין ובשל שמאל, שהמלאך נגע בשתיהן, ובשתיהן נאסרו, דהא קיי"ל כרבנן ולא כרב יהודה, וכן הדעת מכרעת שבשתיהן פשט איסורו:

עד היום הזה. לדורות עולם, ולמה:

כי נגע בכף ירך יעקב. הימיני והשמאלי:

בגיד הנשה. וניצל, זה שכבר דרשנו, כי, שבאמצע הפסוק אינו אלא לפרש מה טעם, כגון זה, וכגון לא יהיה לך אלהים (שמות כ ב), מה טעם כי אנכי ה' אלהיך (שם שם ה), וכל שכמותן במקרא: