וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא. מזויין:

[ועמו ארבע] מאות איש. וכל אחד עשוי על ת' איש:

ויחץ. לשון חילוק, ודומה לו ויחץ את העם (בראשית לב ח), וחצו את כספו (שמות כא לה), יחצון (שם), וחצית (במדבר לא כז), וכל דומיהן. ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. א"ר סימון כך אמר להם יש בי כח לסדר תפלה. ר' לוי אמר יש בי כח לערוך מלחמה, כיון שהגיע אליו אמר כל אחד זכותו תעמוד לו:

וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה. אמר חס ושלום אם בא לדבר נקימה, מוטב שיפגע באלו, משיפגע בגבירות:

ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים. למדנו שהאחרון אחרון חביב עליו ביותר:

והוא עבר לפניהם. בשם אש להבה, זהו מדרש, ודרך הפשט כך הוא, והוא עבר לפניהם, כדכתיב כרחם אב על בנים (תהלים קג יג), כרחמן שבאבות. ר' לוי אמר זה יעקב, שנאמר והוא עבר לפניהם, אמר מוטב שיפגעו בי ולא בהם:

וישתחוו ארצה שבע פעמים. נגד הקב"ה היה משתחוה שיטה לב עשו עליו לטובה, דא"ר חנינא בר יצחק לא זז משם, משתטח והולך, עד שהכניס מדת הדין למדת הרחמים:

עד גשתו עד אחיו. דימה עשו שהוא משתחוה לו, לפיכך נתגלגלו רחמיו, זש"ה כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז):

וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו. צוארו כתיב, שלא הטה אלא מצד אחד, אבל גבי נשיקות חיבה שלימה כתיב ויפול על צוארי בנימין אחיו ובנימין בכה על צואריו (בראשית מה יד), מלא יו"ד, וכן וירא אליו ויפול על צואריו (שם מו כט), דיעקב ויוסף מלא ו':

ו' י' ש' ק' ה' ו'. א"ר שמעון ב"ר אלעזר כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה, אתה דורש את הכתב, ואם הנקודה רבה על הכתב, שהוא בין אותן תיבות שאינן נכתבות אלא נקראות, ובמקומן חלק ונקודות שם נגד אותיות הכתיבה, אתה דורש את הנקודה, כאן לא כתב רבה על הנקודה, ולא הנקודה רבה על הכתב, שהתיבה ו' אותיות ועליהן ו' נקודות, מלמד שלא נשקו בכל לבו. א"ר ינאי א"כ למה נקוד עליהם, אלא מלמד שלא נשקו אלא רצה לנשכו, כחמור שנושך ומשבר את העצם:

ויבכו. זה בכה על צער צוארו שנתקשה כברזל לפי שעה, וזה בכה על צער שניו ששלח הקב"ה מכה בלחייו לפי שעה, והיו שיניו מתמזמזין כשעוה, זה שאמר הכתוב כי הכית את כל אויבי לחי [שני] רשעים שברת (תהלים ג ח). ורבותינו דרשו שרבבת, מלמד שיצאו שיניו לכאן ולכאן ששים אמה. ומעמיקי לשון הפשט דרשו וישקהו ויבכו, אע"פ שהיו שוטמים, נתגלגלו רחמים זה על זה, מפני שהיו בשר אחד:

וישא [את] עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך. כל הנשים שפחות הן או נשיך, והילדים בניך הן או עבדים, זה התחכם עליו ולא השיבו על הנשים, אלא:

ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדיך. מה ראה יעקב להכנס בלשון חנינה, אלא שנסתכל ברוח הקודש וראה שבניו עתידין להתברך בששים אותיות, שהן חמש עשרה תיבות, שבע מכאן ושבע מכאן, ויחנך באמצע. א"ר בנימין בר לוי שמענו חנינה בי"א שבטים, ובבנימין לא שמענו, בא יוסף ואמר לו אלהים יחנך בני (בראשית מג כט):

ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין. להקב"ה שלא יתגרה בהן אותו רשע:

ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו. להקב"ה כמו שדרשנו:

ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו. בשפחות ובלאה הקדים האמהות לילדים, וכאן הקדים יוסף לרחל, אמר יעקב רשע זה עינו רעה, שלא יביט ברחל שהיא יפת תואר ויגזלנה, לפיכך נתן את יוסף לפני אמו, וכסה אותה בקומתו, שלא יסתכל בה. זש"ה בן פורת יוסף בן פורת עלי עין (בראשית מט כב), לכסות עלי עין של אותו הרשע:

ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. כלומר מה צורך לך ששלחת לפניך:

המחנה. הן העדרים ומנהיגים שנראו לו בלילה כמחנה גדול:

הזה. מלמד שלא קיבלן עשו וחזרו והמתינו עד שהגיע יעקב אצל עשו, לכך נאמר הזה:

ויאמר למצוא חן בעיני אדוני. שלחתיו:

ויאמר עשו יש לי רב אחי. מכאן ראה שלא חסרתי כלום על הברכה אשר נטלת ממני, מעתה איני שוטמך, אלא מחבבך כאח. יהי לך אשר לך. מזה שקנית בעמלך איני נוטל ממך, א"ר אבהו לפי שהיו הבכורה והברכות מפוקפקות בידו, בא עשו וקיימן בידו, ואמר:

יהי לך אשר לך, כלומר מה שנאמר לך, ויתן לך האלהים (בראשית כז כח):

ויאמר יעקב אל נא. בבקשה ממך אל תסרב בי:

אם נא מצאתי חן בעיניך. וחדלה שטמתך מעלי:

ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך. כלומר כי על אשר ראיתי פניך:

כראות. חסר ו', שלא ראהו מרצונו:

פני אלהים ותרצני. כאדם החוטא מביא קרבן להתכפר, כך שלחתי לך מנחה להסביר פניך:

קח נא. לשון בקשה:

את ברכתי. כלומר זה הוא לך תחת הברכה שלקחתי ממך:

אשר הבאת לך. לא נאמר הבאתי, אלא הבאת, חסר י', כך אמר לו כמה צער ויגיעה היה לי עד שהגיע לידי, אבל אתה מאיליה הבאת לך:

כי חנני אלהים וכי יש לי כל ויפצר בו ויקח. נראה מחזר פניו וידו פשוטה הפציר בו, כדדרשינן בפרשת לוט:

ויאמר נסעה. מכאן:

ונלכה. לשעיר:

ואלכה לנגדך. אע"פ שאני מזויין, ואתה יש לך מקנה והולך במתינות, הרי אני הולך במתינות כמותך, ואיני עובר לפניך:

ויאמר אליו אדני יודע. בראיית עין:

כי הילדים רכים. קטנים בשנים ומפונקים הם:

והצאן והבקר עלות עלי. עלות הן מניקות שצריכות שאטפל להן, כענין שנ' ובחיקו [ישא] עלות ינהל (ישעיה מ יא), ושתי פרות עלות (ש"א ו ז), מלשון עולל ויונק (איכה ב יא), ועל שם עולליהם קראן עלות:

ודפקום יום אחד. כלומר אם יתכתשון בהן אוכלסך יום אחד, כדי ללכת מהר ימותו כל הצאן, שהן כבר חלושות מן טרחות הדרך:

ודפקום. ודומה לו מתדפקים על הדלת (שופטים יט כב), קול דודי דופק (שה"ש ה ב):

יעבר נא. בבקשה:

אדוני לפני עבדו. שכן דרך ללכת לפני רועי הצאן:

ואני אתנהלה לאטי. אנהיג עצמי ואת רכושי, ודומה לו, עלות ינהל (ישעיה מ יא), [על] מי מנוחות ינהלני (תהלים כג ב) וינהלם בלחם (בראשית מז יז):

לרגל המלאכה אשר לפני. זו נהילות המניקות והטלאים לשאת ולקבץ בזרוע:

ולרגל הילדים. כמו שרגלי אלה ואלה יכולין להלוך, כך אני מתנהל, ודומה לדבר כדברי רבותינו במס' שבת, הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, כלומר למקום שרגלי הבעלים יכולין להלך על ידי עירוב לשם, בהמה וכלים שלו מותרין להוליכן לשם:

עד אשר אבא אל אדני שעירה. כלומר לשעיר, ושם אהיה עמך, א"ר אבהו חזרנו בכל התורה ולא מצאנו שהלך יעקב מימיו אצל עשו לשעיר, אפשר יעקב אמתי והיה מרמה בו, אלא אימת בא אצלו לעתיד הוא בא, שנא' [ועלו] מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א כא), וזה מדרש, אלא כך דרש הפשט שמפני דרכי שלום הפליגו בדברים, והיינו דאמרי רבנן נרשאה נשקיך מני ככיך נהר פקודאה [לווייך מגלימא שפירא דחזי עלך פומבודיתאה] לווייך אנשי אושפיזך:

ויאמר עשו אציגה נא עמך. לשון ענוה, ולשון בקשה, כלומר אניח מהם שיעמדו מתון ללוותך:

ודומה לו רק צאנכם ובקרכם יוצג (שמות י כד) ויצג את המקלות (בראשית ל לח), וכל דומיהן:

מן העם אשר אתי. ללותך:

ויאמר למה זה. אתם מציגים אתי איני צריך לכך, ואיני מבקש ממך אלא:

אמצא חן בעיני אדוני:

וישב ביום ההוא. שהלך מהלך כמה ימים מבית אל לשעיר, וקפצה לו הדרך, כדי שלא ישוב לבו לחזור להרע ליעקב:

לדרכו. לאותו דרך שהלך לפניו קודם משלחת מלאכי יעקב:

שעירה. כמו לשעיר. ואותן ת' אנשים שהלכו לקראת יעקב, כל אחד בפני עצמו אמר נלך שלא תכווה בגחלתו של יעקב, ופרע להן הקב"ה גמול לדורותם, שנא' ולא נמלט מהם [איש] כי אם ארבע מאות איש (ש"א ל יז):

ויעקב נסע סכותה, כמו לסוכות, כי כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה ה' בסופה, כגון מצרימה, שעירה, סדומה, גושנה, סכותה, וכל דומיהן, וכבר דרשנו:

ויבן לו בית. לחורף לששה חדשים, וכבר שהה ששה חדשים הרי י"ב חודש:

ולמקנהו עשה סוכות. באלו חדשי החורף שבנה לו בית:

על כן קרא שם המקום סוכות. שחזר ועשה לו סוכות לששה חדשי הקיץ האחר, מכאן א"ר ברכיה ושמונה עשר חדש עשה יעקב בבית אל:

ורבותינו דרשו וישלח יעקב מלאכים. א"ר חמא ב"ר חנינא הגר שפחת שרה נזדווגו לה ד' מלאכים, זה שהוא אהוב הבית על אחת כמה וכמה:

לפניו. לזה שהוא עתיד ליטול המלכות לפניו תחלה:

אל עשו אחיו. אפי' הוא אחיו אין שני זרזרין ישינים על דף אחד:

שדה אדום. הוא אדום, תבשילו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, לבושיו אדומים, שנא' אנשי חיל מתולעים (נחום ב ד), ויפרע ממנו אדום בלבוש אדום:

עם לבן גרתי. שהוא אבי הרמאין נתתי נזיפתי ולאותו האיש על אחת כמה וכמה:

כה אמר עבדך יעקב. עתיד עובדיה להתנבאות על עשו בלשון זה, כה אמר ה' אלהים לאדום שמועה שמענו (עובדיה א א), ומאי שנא עובדיה לאדום, לפי שאמר יעקב כה אמר עבדך יעקב, יבא עובד יה ויפרע מעשו, וזה היא סברא, אלא אמר ר' יצחק אמר הקב"ה יבא עובדיה שדר בין שני רשעים גמורים אחאב ואיזבל, ולא למד ממעשיהם, ויפרע מן עשו שדר בין שני צדיקים גמורים, ולא למד ממעשיהם, אמר אפרים מקשאה תלמיד דר' מאיר משום ר' מאיר עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה ניזיל בתר נרגא:

עם לבן גרתי. אמר יעקב בבית לבן השלמתי תרי"ג מצות, שהרי כבר הייתי מקיים את כולם וחוץ מפריה ורביה, ובבית לבן השלמתי, שנאמר ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע יב יג), שמר הצאן:

ואחר עד עתה. עד שנולד יוסף שטנו של עשו, שנא' [והיה בית יעקב אש] ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א יח):

ויהי לי שור וחמור. ר' יהודה אומר משור אחד יצאו שוורים הרבה, וכן כולן. רבנן דרשו, שור זה משיח בן יוסף, שנ' בכור שורו הדר לו (דברים לג יז). וחמור הוא מלך המשיח, דכתיב עני ורוכב על [חמור] (זכריה ט ט), ויש אומרים זה יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם (בראשית מט יד), צאן אלו עשרת השבטים, שנא' [ואתן] צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד לא), ועבד ושפחה אלו יראי שמים, שנאמר הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם [כעיני] שפחה וגו' (תהלים קכג ב):

ויירא יעקב. אמר אם אהרוג אותו, אני מכריע את אבא ואם יהרגני יתחלל בי שם שמים, יעקב בחיר האבות, דכתיב ביה, כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה ד) הובטח ונתירא, ומשה בחיר הנביאים [שנא' לולי משה בחירו] (תהלים קו כג), הובטח שנ' כי אהיה עמך (שמות ג יב), ונתיירא דכתיב ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו (במדבר כא לד), מכלל שנתיירא, וכן אתה מוצא בבנייהו, דכתיב ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן [כן יאמר] ה' אלהי אדוני המלך וגו' (מ"א א לו), והלא כבר נאמר הנה בן נולד לך וגו' (דה"א כב ט), אלא אמר בניהו הרבה קטיגורין עמדו לך מכאן עד גיחון מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה:

קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. לבסוף החסדים, וכן דורש ורב חסד ואמת (שמות לד ו), ולך ה' [חסד] כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב יג). במס' ר"ה מלמד שכל מי שהניסים מתרבים עמו, מנכין לו מזכיותיו:

כי במקלי עברתי את הירדן הזה. א"ר לוי מקום הוא שנקרא כבחלה נכנס יעקב אבינו לשם ונעל עשו בפניו וחתר לו הקב"ה חתירה ממקום אחר, שנ' כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך (ישעיה מג ב):

הצילני נא מיד אחי. שהוא בא עלי מכחו של עשו. זש"ה מסתכל [הוית] בקרניא [ואלו] קרן אחרי [זעירה סלקת] ביניהון (דניאל ז ח), זו מלכות בן נצר, ותלת מן [קרניא קדמיתא] איתעקרו מן [קדמיה] (שם), אלו שלש מלכיות הראשונות, [ואלו עינין כעיני אנשא] בקרנא דא (שם), זו מלכות הרשעה שהיא מכנסת עין הרע בממונן של ישראל:

ויצו את הראשון לאמר. דור שבגלות בית ראשון:

גם את השני. זה דור מלכות מדי ופרס:

גם את השלישי. דור מלכות יון:

גם את כל ההולכים אחרי העדרים. זה דורות שבגלות אדום, שהשביחה מן כל גליות:

כדבר הזה תדברון אל עשו. בדברי ענוה ולא בקשיות עורף, שהרי מלכותו מושכת עד ביאת מלך המשיח:

במוצאכם אותו. א"ר פנחס אותו בגדולתו, וכה"א וייראו מכם ונשמרתם מאד (דברים ב ד), אם בזמן שמתירא מכם ונשמרתם, כ"ש כשאתם משועבדים תחתם, לכך נאמר אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי (תהלים לט ב):

ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו. זכותו באה אחרינו, וכן לדורות הבאים, שנא' יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב סלה (תהלים כ ב):

ד' פעמים עדר כתיב בפסוק, כנגד ד' מלכיות גליות, וכה"א כי נשבה עדר ה' (ירמיה יג יז):

ויותר יעקב לבדו. ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר כתיב אין כאל ישורון (דברים לג כו), ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב ביה, ונשגב ה' לבדו (ישעיה ב יא), אף יעקב כתיב ביה לבדו:

ויאבק איש עמו. רבנן אמרי כרועה נדמה לו לזה צאן ולזה צאן לזה גמלים ולזה גמלים, א"ל העבר את שלי, ואני מעביר את שלך, העביר מלאך את של יעקב כהרף עין, והיה יעקב מעביר וחוזר ומשכח, מעביר וחוזר ומשכח, נטל אצבעו ונותנו בארץ, והתחילה תוספת אש, א"ל יעקב מזה אתה מיראני משלי היא, שנאמר והיה בית יעקב אש (עובדיה א יח). ר' נחמיה ב"ר חנינא אמר שרו של עשו שמתגשש עם ישראל:

עד עלות השחר. עד שיאור שחר של ישראל:

וירא כי לא יכול לו. שאין יכול להוציאו מיחודו של הקב"ה:

ויגע בכף ירכו. אלו בני ברית היוצאים מירכי יעקב, וכן גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא ימולו את בניהם:

ותקע כף ירך יעקב. זחח לבם של מקצת בני דור השמד יוצאי ירך יעקב וניטמאו:

בהאבקו עמו. ובהבריחו אותם וניטמאו ברפש אבק פיגול. זה דרשו רבותינו בפרק גיד הנשה א"ר יהושע בן לוי בהאבקו עמו, כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף יריכו, ורבנן אמרי מאחוריה אתא ונשייה בתרווייהו, ומאי בהאבקו עמו מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד, כתיב הכא בהאבקו, וכתיב התם וענן אבק [רגליו] (נחום א ג):

ויותר יעקב לבדו. א"ר אליעזר שנשתייר על פכים קטנים, מכאן לצדיקים שממונן חביב עליהן יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל:

עד עלות השחר. מכאן לת"ח שלא יצא יחידי בלילה:

כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. רמז לו שעתידין שני שרים לצאת ממנו, ראש הגולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, מכאן שרמז לו הגליות. כי שרית עם אלהים שזיו איקונין שלך חקוקה בכסא הכבוד:

ועם אנשים ותוכל. שאתה יפה מכל אנשים שבדורך. ותוכל. שגם במעשים טובים אתה גדול מהם:

ויברך אותו שם. שיזכו בניו לעבוד לבוראם בירושלים, שנא' שם [יעבדוני] כל בית ישראל [כלה] בארץ שם ארצם וגו' (יחזקאל כ מ), שם אצמיח קרן לדוד (תהלים קלב יז), וכתיב ושם העיר מיום ה' שמה (יחזקאל מח לה):

ויזרח לו השמש. ר' חונא בשם ר' אחא אמר השמש היתה מרפאה ליעקב, ומלהטת לעשו ולאלופיו. גם בניך לעתיד השמש מרפאן, שנא' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא [בכנפיה] (מלאכי ג כ), ומלהטת לאו"ה, שנאמר והיה קול זדים [וכל עשה רשעה] קש ולהט אותו היום הבא אמר ה' צבאות (שם ג יט):

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. תנן גיד הנשה נוהג בארץ ובחוץ לארץ, פי' מפני שאינה מצוה שהיא תלויה בארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין, פירוש במוקדשין הנאכלין ללקות עליו, ושאינן נאכלין להעלות בחיבור, בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל, ומאי דכתיב אשר על כף הירך, היינו דפשיט איסוריה בכל הירך, לאפוקי חיצון דלא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, זהו דאמר רב אשי לשמנו. ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף עגולה כבהמה וחיה, אבל אי איכא עוף דאית ליה כף ירך עגולה, אי נמי לבהמה וחיה כף ירך דלא עגול סלקא לו שמעתתא בתיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא, ואסור בתרווייהו באותו עוף ובאותו בהמה וחיה, משום דסתם אמר רחמנא אשר על כף הירך, לא שנא בהמה וחיה, לא שנא עוף והוא דאית ליה כף עגולה. ונוהג בשליל, הוא העובר שבמעי בהמה וחיה, ודומה לו שלל של בצים, ובלשון תורה דומה לו ובשליתה היוצאת (דברים כח נז). וחלבו של גיד לא אסרה תורה וישראל נהגו בו איסור, ושמוהו כגיד לכל דבריו, ומדרבנן אסור, דתנן שמנו של גיד לא אסרה תורה, וקיי"ל כעולא דאמר עץ הוא ותורה חייבה עליו ולא על קנוקנות שבו, פי' שהן קרימיות וגידין דקין הדומין לקנוקנות הגפן שפושטין לכאן ולכאן, ומסתברא כעולא, דאמר חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן כרת כחלב, אלא חלב אמר רחמנא ולא חוטין, הכא נמי גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות, פי' גיד דהוא חשוב כעץ, כלומר כסדן של אילן אוסרתו תורה וקנוקנותיו שהן חשובות כקנוקנות העץ לא, ואע"ג דלא חייבה תורה בשמנו ובקנוקנות, צריכין בני ברית קודש לעשות משמרת למשמרת בוראם דתנן הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו, ואמרינן בר פולי הוי קאי קמיה דשמואל הוי קא מנקר איטמא חזייה דהוה גיים בגיד הנשה כלומר מניח שמנו וקנוקנות וחותכן ולא היה מדקדק ומחטט אחריו ליטול את כולן. בדרב אסי בלובן כוליא דהוה גיים ליה אמר ליה שמואל חותכין טפי, כלומר חטט אחריו הרבה, אי לאו דחזיתך הוי ספי לן איסורא אירתת בר פולי נעל סכיניה מידיו א"ל [לא תירתת] דאורי לך כר' יהודה אורי לך דאמר לקיים מצות נטילה, ולא קיימא לן כר' יהודה, אלא כי הא דשמואל. אמר רב ששת מאי דשקיל בר פולי מן הגיד הוא דאסר ר"מ מה"ת דהוא תנא במתניתא ומאי דשייר שייר מה דאסר ר"מ מדרבנן, דתנן גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהיא וחותך שמנו מעיקרו, דברי ר"מ, ר' יהודא אומר גומעו עם השופי והכא לא קיי"ל כר"י אלא כר"מ דאסרי לעיל. חלבו דגיד הנשה אומר דמותר מדאורייתא, מודה שמואל דאסור מדרבנן, וקיי"ל כשמואל דקיימי רבנן כוותיה דתנן האוכל גיד הנשה כזית סופג את הארבעים, אוכלו ואין בו כזית חייב, מאי טעמא דרבנן, דבריה היא והתורה חייבת עליו בכל שהוא, ר' יהודה אומר עד שיהא בו כזית, מ"ט אכילה כתיב ביה, על כן לא יאכלו, ואין אכילה פחות מכזית, ואמרינן ר' יהושע אומר הירך דכתיב בכוליה ירך אסור, ורבנן האי דכתיב הירך דפשיט בכוליה ירך דידיה איסור לאפוקי חיצון הסמוך לבשר דאין איסורו אלא מדרבנן, וזה שכתבנו לעיל. תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסורה, אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, וכתיב הכא דברי שמואל כדי לבטלם דהא מקשינן עליה והא אמר רב הונא גדי שצלוהו בחלבו אסור לאוכלו אפי' (מריש אוניה) [מראש אזנו] ופריקנא שאני חלב דמפעפע, פי' בהתחממו נובע ומתבלע באבריו שלו, ומדמקשינין מדברי רב הונא על שמואל ופריק להו ולא דחי לה שמעינין מיניה דהלכתא כרב הונא, ותוב מדאמרינן בחוטי אסירי משום תרבא דלית להו תקנתא עד דשליף להו שמעינן מיניה דהלכתא כוותיה דרב הונא ולא כשמואל, והא נמי דרבה בר בר חנא דאמר משום דר' יוחנן גדי שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. נדחו דבריו. דאמר רבין בר אדא כולכית באילפס הוה, פי' [דג] טמא שנתערבה חתיכה ממנו בקדרה הוה ולא גדי בחלבו, ואתא ושייליה לר' יוחנן ואמר לטעום קפילא גוי, ולדבריהם הא דרב הונא לא נדחית וסוגיין כוותיה ואסור לאכול אפי' מריש אזנו בין שנתבשל בו בין שנצלה בו גיד בין שנתבשל בו חלב בין שנצלה בו, ואפי' שנשתייר בו כזית, וכן אם נשתיירו מאותן קרימיות או מאותן גידין שאסורין משום חלב או משום דם או משומן של גיד הנשה או מקנוקנותיו ונתבשל או נצלה באחד מכל האסורים הללו אסור לאכול אפי' מראש אזנו שהרי מתחמם הדבר האסור ונבלע בכל האברים, אבל ירך שנמלח וגיד הנשה לתוכו נוטל ממנו גיד הנשה וחלבו וקנוקנותיו כראוי והבשר מותר, ולית הלכתא כרבינא דאסור מדשמואל דאמר מלוח הרי היא כרותח דהא לא אמר שמואל כרותח דמבושל בלי טעמא דאסור אלא כרותח לצלי דליטעמיה שרי, אלא קיי"ל כרב אחא דשרי. א"ר אמנון כשמשערינן משערין בקדירה בחתיכות ובקופות וברוטב, פי' הרוטב זה תבלין כגון מורק והקופות זה חלא דקריש ומאי דבלעה קדירה. א"ר יוחנן כל [איסורין] שבתורה רואין אותו כאילו הן בצל וקפליט שיערו חכמים ואין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפליט, פי' רישא דכרתי. אמר ר' נחמיא גיד הנשה עולת להיתר בששים, ואין גיד מן המנין, כחל היכא דלא קרעה ובשלה בהדיה בשר משערינן ליה בששים, וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור. ביצה שנמצאת בה אפרוח ונתבשלה שלימה עם בצים אחרות שלימות בששים, ואין ביצה מן המנין. אמר ר' אמרי רבנן תלתא שיעורי באיסורין טעמא וקליפה וששים, הא כיצד מין במינו דליכא למיקם אטעמא משערינן ליה בששים והוא דליכא קליפה והוא עצמו אסור והתבשיל מותר כגון שמנונית של בשר אי נמי חתיכת נבילה בחתיכת בשר כיוצא בהן, מין בשאינו מינו ואסורא כגון בחלב טעים ליה קפילא ארמאי וסמכינן עליו דלא מפסיד אנפשיה דאמר דלא פקיעה, מין ושאינו מינו דהיתר כגון תרומה שנתערבה בחולין וקדירה שבישל בה תרומה ואח"כ בישל בה חולין ליטעמיה כהן ואם אינו מכיר את דבר האיסור בטל בששים, וכל איסורין שבתורה בששים, חוץ מאותן דברים ששנינו ואלו דברים אסורין ואיסורן בכל שהוא וכו', כגון תרומה שהיא באחד ומאה, וכגון דברים שדרכן למנות, וכגון שאר פירות ערלה וכלאי הכרם שמקדשין ועלייתן במאתים, כגון תבלין וכמו ששיערו לפי טעמו, וכגון דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל משום דלבתר הכי שרי, וכגון כל הטומאות ובגיד הנשה שנתבשל עם שאר גידין המותרים ואינו מכירו כולן אסורין דלכל חד וחד אמרינן שמא זהו גיד הנשה, ואם תאמר ליבטל בששים בריה היא ושאני בריה, כלומר הגיד כמין בריה היא שאינה בטילה ברוב, וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות כשרות בזמן שמכירו בששים דהיינו בנותן טעם, כולן אסורות ואם תאמר ליבטל בששים, שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני אורחים לפיכך לא בטלה, דקיימא לן כל דבר חשוב לא בטיל. ונוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה שהרי בסיני נאמר כשנאסרו בהמות וחיות טמאות, אלא שנכתב במקומו כדי לידע מאיזה טעם נאסר, וזה שכתבנו בענין הפרשה דגיד הנשה נאמר לבני נח ולא נשנית בסיני, ואליבא דר' יהודה היא, דתנן נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, ר' יהודה אומר אף בטמאה, הן אלה קצות דיני גיד הנשה, נשוב למדרש הפרשה:

והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים. אמר לו הוי רואה את עצמך כאילו את נתון לפנים משבעה קנקולין ויושב ודן ואני נדון לפניך ואתה מתמלא עלי רחמים:

ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. כל אותו [הלילה] נעשו מלאכי השרת כתות כתות והן מגיעות לנדודיו של עשו, והי מחנה של עשו שואלין של מי אתם, והם אומרים משל עשו, אמר ילכו להם, כת אחרת שואלין אותן של מי אתם והם אומרים משל בנו של יצחק, אמר ילכו להם, כת שלישית שואלין אותם משל מי אתם והן אומרים משל אחיו של יעקב, אמר הניחו כי משלנו הם, בבקר אמר מי לך כל המחנה הזה:

כראות פני אלהים. דומה לאדם שיושב וסועד והיה שם שונאו ובדעתו להרגו אמר הסועד סעודה זו כסעודה שהסעדני המלך אצלו, אמר השונא הואיל וזה קרוב למלכות לא אשלח בו יד, כך אמר יעקב כראות פני אלהים, הודיעו שהמלאך נתאבק עמו ויוכל לו:

ויפצר בו ויקח. חד מן דרונא אמר ליה לר' אושיעיא כל אותו הדורון שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין מלכי אומות העולם להחזירן למלך המשיח, שנאמר מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים עב י), יביאו לא נאמר, אלא ישיבו, א"ל מלה טבא אמרת ומשמך אמינא לה בציבורא:

ויאמר נסעה נא ונלכה. אמר עשו ליעקב נחלק עולם הזה ועולם הבא:

ואלכה לנגדך. שנהיה אני ואתה שווין בהן, א"ל יעקב אדוני יודע כי הילדים רכים, כלומר רבונו של עולם יודע שהילדים היינו מנהיגי הדורות של בני רכים הם, כגון דוד ושלמה, כל שכן שאר פרנסים:

והצאן והבקר עלות עלי. אלו ישראל, כדכתיב [ואתן] צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד לא), הלואי שיהיו מדברים בזכותי:

ודפקום יום אחד. כגון בימי המן ובימי אנדרינוס קיסר, ואלולי רחמי הקב"ה ומתו כל הצאן:

יעבור נא אדוני לפני עבדו. איני משתתף עמך בעולמך, אלא אתה תירש העולם הזה תחלה, ואני אירש עולם הבא לבד, אמר עשו ואי אתה ירא מדוכסי ומאיפרכסי, א"ל יעקב:

ואני אתנהלה לאטי. להוני להוני אני מהלך, בנחת, בפנים כרוכות אני מהלך לפני המלכים לסבול עולם:

עד אשר אבא אל אדני שעירה. לעתיד [לבא]. כדכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א כא), וכתיב והיה אדום ירשה והיה (אדום) ירשה [שעיר] אויביו (במדבר כד יח):

ויאמר עשו אציגה נא עמך. ביקש ללותו ולא קיבל:

ויעקב נסע סכותה. ר' פנחס בשם ר' סימון כל ימים שעשה יעקב בבית אל, לא נמנע מלנסך. א"ר יוחנן כל מי שיודע לחשוב כמה ניסוכים ניסך יעקב בבית אל יודע לחשוב מי טבריא:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת שלום והצלה, זש"ה רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' (תהלים לד כ), רבות רעות אלו שטמת ומרמת לבן ודליקתו ופגישת עשו ואלופיו, שנתגששו ביעקב שהיה צדיק, שנאמר ביה וענתה בי צדקתי (בראשית ל לג), ומכולם יצילנו ה', דכתיב ויבא יעקב שלם:

ויבא יעקב שלם. משום שכבר נאמר והוא צולע על ירכו (שם לב לב), הוצרך לומר שלם, ובא שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בבניו, שכבר נאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו (שם שם ט), הוצרך לכתוב שלם, שלא ניזק אחד מהם. שלם בממונו, שכבר נאמר מנחה לעשו אחיו (שם שם יד), ושילם לו הקב"ה הכל, וכשבא לשכם לא נמצא חסר כלום:

עיר שכם. כך שמה שכם על שם בנו שכם, ודומה לדבר ויקרא שם העיר [כשם] בנו חנוך (שם ד יז), וכתיב ויקראו ללשם דן [כשם] דן אביהם (יהושע יט מז), ולמה נקראת שכם, שהוא מקום שיושבין מזומנים לפורעניות, שם עינו את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נתחלקה מלכות בית דוד, שם נמצאו רצחנים, דכתיב דרך ירצחו שכמה (הושע ו ט):

אשר בארץ כנען. לימד שהכנעניים שטופי זימה, שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר [לפניכם] (ויקרא יח כז):

בבואו מפדן ארם. כלומר מתוך הרשעים יצא ולמקום רשעים נכנס:

ויחן את פני העיר. קבע חנייתו חוץ לעיר נגד פני השער, התחיל מעמיד איטליסין, פי' שווקים, ומוכר בזול, ללמדך שצריך אדם להחזיק טובה למקום שיש לו הנייה ממנו:

ויקן את חלקת השדה. שדה לבן היתה שאין בה אילנות, ודומה לדבר ועל חלקת צואריו (בראשית כז טז), שאין בה שיער, ואנכי איש חלק (שם שם יא):

אשר נטה שם אהלו. שנאמר ויחן את פני העיר, חוץ לעיר:

מיד בני חמור אבי שכם. זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין לערער על ישראל לומר שהן גזולין מידם. מערת המכפלה, דכתיב לאברהם למקנה (שם כג יח), וכתיב ויקן את חלקת השדה (שם לג יט). ומקום בית המקדש, דכתיב ביה ויתן דוד [לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות] (דה"א כא כה):

במאה קשיטה. במאה כבשות בכורות, וכן תרגם אונקלוס במאה חורפן, שכן בחיגרא דערבאי קורין לכבשה קשיטתא. ואנשי עיר הקודש תירגמו במאה מרגליין, וכן אמר ר' יהושע דסכנין אלו חליות שדרכן להנתן בנזמים. ויתר רבותינו אמרו במאה מעה, שכן בכרכי הים קורין למעה קשיטה, ומה לשון קשיטה, כלומר קציצה שהמעות קצוצות ועגולות הן כדינר:

ולמה קנאה מבני חמור, והלא חמור אביהן היה עדיין בחייו, אלא חמור קל דעת היה, ולבו טפש כחמור, כי כשמו כן הוא, ושכם בנו בקי וחריף, ושמהו אפוטרופוס על ביתו, וכה"א והוא נכבד מכל בית אביו (בראשית לד יט), וכיון שהוזקק ליעקב לקנות משכם, קנה גם מאחי שכם:

ויצב שם מזבח. ויבן לא נאמר, אלא ויצב, שהבניין הוא באבנים וחומר או סיד, והצבה בלי בנין וחומר, ודומה לו והנה סולם מוצב ארצה (שם כח יב), הציבי לך ציונים (ירמיה לא כ), ויצב יעקב מצבה על קבורתה (בראשית לה כ), שהקים יעקב האבנים ועשאם מזבח:

ויקרא לו אל אלהי ישראל. זה ויקרא אינו קריאת השם, אלא לשון תפלה, כדכתיב קולי אל ה' אקרא (תהלים ג ה), קראתי שמך ה' (איכה ג נה), וכמה כמותם במקרא:

בנה מזבח לשם הקב"ה, וקרא לו בלשון זה אל, לפי שנתברך באל, כדכתיב ואל שדי יברך אותך (בראשית כח ג):

אלהי ישראל. לפי שהמלאך קראו ישראל אמר עד כאן לא הייתי רשאי לקרות אלהותו של הקב"ה על שמי, שהרי נאמר לי בבית אל, אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק (שם כח יג) ואני נדרתי ואמרתי, והיה ה' לי לאלהים (שם שם כא), שיהא מיחד שמו עלי, לכך נאמר אלהי ישראל:

ורבותינו דרשו ויבא יעקב שלם. שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח תלמודו, שנאמר כי נשני אלהים את כל עמלי וגו' (שם מא נא):

ויחן את פני העיר. חנן את פינות העיר, התחיל שולח דורונות, פינות העם אלו שרי העיר, שלם לא נאמר על שם העיר, שאין עיר שנקרא שלם, אלא ירושלים, דכתיב ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים עו ג), אבל שלם על יעקב נאמר, שבא לשכם תמים בלי מום, תמים מתרגמינן שלים, שלא היה צולע אלא בשעת מעשה, ואות היה לבניו על דור השמד, כדדרשנו. ויקרא לו אל אלהי ישראל, הזכיר עליו ישועת אלהים, לפי שהקב"ה מצרף את יראיו ונתייאש כמעט וקיטרג השטן, ותצא דינה אמר רשב"ל אמר יעקב לפני הקב"ה רבש"ע אתה הוא אל בעולמך, ואני קרוי אל בתחתונים, א"ל הקב"ה אפי' חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו, ואתה נוטל שררה לעצמך, חייך למחר יוצאת בתך ומתענה, וכך היה, ולכך נסמכו שתי הפרשיות זו לזו: