ואלה תולדות עשו. לא פסל את הראשונים שהן כשרין מהן, אלא להוסיף עליהן, ולמה יחסן כדי לגלות פגם פסולתן:

הוא אדום, ותבשילו אדום, כדדרשנו כבר:

עשו לקח את נשיו מבנות כנען. המרוחק, שנאמר ויאמר ארור כנען (בראשית ט כה):

את עדה בת אלון החתי. עדה על שם עדה אשת למך, וכבר דרשנו שמה:

ואת אהליבמה. שהיתה עושה אוהלה במה טלואה ומזנה שמה:

בת ענה בת צבעון [החוי]. למה דקדק כל כך, מלמד שניטפל עם הממזרים, שהרי צבעון בא על אמו והוליד את ענה, שנאמר ואלה בני צבעון איה וענה (בראשית לו כד), זש"ה כי אני חשפתי את עשו (ירמיה מט י), ר' סימון אומר קלפתי בצליו, כל כך למה, גליתי את מסתריו (שם שם), בשביל לגלות ממזרין שבו, ונחבה לא יוכל אע"פ שהוא נזכר בין בני יעקב לא יוכל להחביא פסלותו, שודד זרעו ואחיו ושכניו משלשלת היוחסין, ואיננו מתיחס עם בני יעקב, וכמה ממזרים העמיד, רב אמר שלשה, ר' לוי אמר ארבעה, א"ר בנימין הדין קרח דהכא ממזר הוא:

עדה בת אלון. היא בשמת בת אלון, שמתעדן כבושם:

אהליבמה, היא יהודית שמתייחדת במה טלואה:

ענה. הוא בארי, פי' ר' טוביה כי עין ובאר דבר אחד הוא:

ואת בשמת בת ישמעאל. היא מחלת:

אחות נביות. וכבר דרשנו:

ותלד עדה לעשו את אליפז. שניבא בימי איוב ריעו:

ובשמת ילדה את רעואל. לא זו בשמת בת אלון, אלא בשמת בת ישמעאל:

ואהליבמה. זו בשמת בת אלון:

ילדה את יעוש. יבנה כעש ביתו:

ואת יעלם. שהעלים עינו מדרכי יוצרו:

ואת קרח. שהקריח והפריע עצמו מעול יוצרו, ולא זה קרח בן אליפז ששמו תמנע כשנדרוש לפנינו באלופים:

אלה בני עשו. חמשה:

אשר ילדו לו בארץ כנען. קודם שחזר יעקב אחיו מפדן ארם:

ויקח עשו את נשיו. לזימה, ואח"כ את בניו ואת בנותיו, לימד שהיו לו בנות ולא הוצרך להזכירן:

ואת כל נפשות ביתו. אלו בני בניו:

ואת מקנהו ואת כל בהמתו. כמשמעו:

ואת כל קנינו. אלו המטלטלין:

אשר רכש בארץ כנען. אלו עבדים ושפחות, וביעקב כתיב ויקם יעקב וישא את בניו (בראשית לא יז), תחלה, ואח"כ כתיב את נשיו, אבל בעשו כתיב להפך וזש"ה לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י ב):

וילך אל ארץ. תרגם יונתן בן עוזיאל איטלטלי לארעא, ולא פירש כאן שם הארץ. ר' אליעזר אומר מפני שטר חוב, שהרי מכר בכורתו וחלקו בארץ שבא עניין של מטה ופירוש הר שעיר:

מפני יעקב אחיו. ר' יהושע בן לוי אומר מפני הבושה, שראה את יעקב אחיו מעוטר בבנים הגונים ובנות הגונות וכל טוב. אבל דרך הפשט מדבר הדברים על אופניהם, כי פסוק הסמוך לו מודיע למה הלך:

כי היה רכושם רב. עבדיו ומקנהו. משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם. שאי אפשר לכנעני יושב הארץ להדחות מפני אלו שהן גרים ולאלה צר המקום להם:

מפני מקניהם. כי רב הוא:

וישב עשו בהר שעיר. זש"ה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו (יהושע כד ד):

עשו הוא אדום. זה שכתב על כן קרא שמו אדום, ופירשו להיות בניין אב לכל מקום שנאמר אדום הוא עשו:

ואלה תולדות. לא פסל אלה אלא להוסיף י"ב אלופים בני בניו של עשו:

אבי אדום. שכולם נקראים על שמו, ולא כבני יעקב שהן כהנים לוים וישראלים:

בהר שעיר. שעיקר ישובם שם:

אלה שמות בני עשו אליפז בן עדה אשת עשו. זה מחלת בת ישמעאל:

ויהיו בני אליפז. שבעה, תימן ואומר צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק. וכה"א בדברי הימים (דה"א א לו), ואע"פ שהפסיק בתורה בין קנז לבין תמנע, ונשמע כי תמנע היתה פילגש לאליפז, לא סבירא לן הכי בתמנע שאמורה כאן, שהרי בדברי הימים מפרש כי תמנע זה זכר היה, ובנו של אליפז היה, ולפיכך עשו לנו מלכי צדק ציון, כי טעם לגרמיה מפסיק לתת כח לדרשי התורה לדרוש כי תמנע וקנז אחיו בני אליפז היו:

ותמנע היתה פילגש. כך הוא אומר תדע לך שהרי היתה פילגש אחות לאליפז בן עשו ולא שנאמר שמה כאן אלא היא היתה תמנע אחות לוטן. ומפני קרח בן אליפז ששמו תמנע שרינה לייחסו בקרב אחיו, לפיכך לא הזכיר שמה כאן, להודיע בין תמנע שהוא זכר לתמנע שהיא נקבה, וממדרש רבותינו אנו יודעין שתמנע אחות לוטן היא היתה פילגש לאליפז. דתני ר' שמעון בן יוחאי מה לי לדרוש ותמנע היתה פילגש לאליפז, אלא להודיע שבחו של אברהם, כמה מלכות ושלטונות היו רוצות להדבק בו, לוטן זה היה אחד מהשלטונים, דכתיב אלוף לוטן אלוף שובל (פסוק כט), וכתיב ואחות לוטן תמנע (פסוק כב), והיא היתה פילגש לאליפז אמרה הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה אהיה לו פילגש, והלא דברים קל וחומר, ומה אם עשו הרשע שלא היתה בידו מצוה אלא כיבוד אב, רוצין הכל להדבק בו, יעקב שקיים כל התורה כולה על אחת כמה וכמה:

ותלד לאליפז את עמלק. שבא ללוק דם עם ה':

אלה בני עדה אשת עשו. שמנה בנה ובני בנה:

ואלה בני רעואל. שמשתף ריע לאל:

נחת וזרח שמה ומזה. נחת לרוח בוראו, וזריחת אורה לישראל, כשיעשה הקב"ה שמה בהם, ויז נצחם על בגדיו:

אלה היו. כהווה אחת, כדדרשינן ארבעתן:

ואלה היו בני אהליבמה בת ענה בת צבעון אשת עשו ותלד לעשו את יעוש. כבר דרשתיו:

ואת יעלם ואת קרח. כבר דרשתים:

אלה אלופי בני עשו. פסל שאר בני משפחות אמותם:

בני אליפז בכור עשו. שבעה:

אלוף תימן. על שם מקומן בדרום:

אלוף אומר. מורה וסורר:

אלוף צפו אלוף קנז. קנאזי זנאי, על שם הקנזי בני כנען:

אלוף קרח. זה תמנע, שבתחלת הפסוק שלמעלה שמופסק בטעם לגרמיה, כשדרשינן כי דבר המקרא הרי היא מתמנע ממקומו, לכך הזכיר את קרח במקום תמנע:

אלוף געתם. עת גע יום פקודת עונו מיד תם עונך בת ציון:

אלוף עמלק. כבר דרשינן:

אלה אלופי אליפז בארץ אדום. אבל קרח האחר בנו של אהליבמה נולד בארץ כנען:

אלה בני עדה. שמונה:

ואלה בני רעואל בן עשו אלוף נחת אלוף זרח [אלוף שמה אלוף מזה] אלה אלופי רעואל בארץ אדום אלה בני בשמת אשת עשו:

אלוף יעוש אלוף יעלם אלוף קרח. זה קרח אין לו שם אחר:

אלה אלופי אהליבמה בת ענה אשת עשו:

אלה בני עשו. לפסול שאר בני משפחות אחותם:

ואלה אלופיהם. הוסיף בני בנים:

הוא אדום הוא ברשעו מתחלת ועד סופו, ומה שכתוב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (פסוק ו), לא לשום דבר, אלא לעניין שדרשנו בו בפסוק:

אלה בני שעיר. פסל שאר בני כנען:

החרי. משוחררין, שכן בדברי רבותינו קורין למשוחרר חיור, והן נקראין תרפולי, שהן בני חורין ולא חורי ממש, אלא כשקילל נח את כנען ואמר לו, עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה), אז היה משתעבד כנען הוא ובניו עד עת נפלגה הארץ, וכאשר בללה שפת כל הארץ ברחו להם אלה הכתוב בענין זה ותפשו להם את הר שעיר ויחזקוהו ובנוהו. וישב דוד במצודה (ש"ב ה ט), מתרגמינן וישב דוד בחקרא, פקד מצודה עליזה לבעבור לא יכבישם אדם עוד לעבדים, בא עשו ובניו ויירשום וישבו תחתם אז נפוצו ונתפזרו בתוך אחיהם כנען:

יושבי הארץ. כלומר מיושבי הארץ, שהיו יודעים איזה קרקע טובה לחטים ואיזה לשעורים ואיזה לכוסמין ואיזה לדקלין ולגפנים:

לוטן. שלטון, ודומה לו הלוט הלוט (ישעיה כה ז), וכבר דרשתיו בלוט בן הרן (בראשית יא לא) מכח התרגום ונהפך להיות לוט מרור:

ושובל. שנחשף ממקומו גולה, כענין חשפי שובל גלי שוק (ישעיה מז ב), שמדוברים הדברים על אופן גולה:

וצבעון. שדומה לעיט צבוע, ועיקר שם צבעון היא כעין בגד לבן שמתמלא צבעי כתמין, כך נתפס עונו שבא על אמו והוליד את ענה:

וענה, שענה עדות שקר במעשה בראשית שהביא כלאים לעולם:

ודישון, מלא יו"ד נקרא ונכתב, שהיה מדשן בניו ובנותיו להעבירן למולך ולא עגלים לע"ז לתקרובת ע"ז:

ואצר. שהיה אוצר ממון גזל וחמס:

ודישן. חסר ו', נקרא ונכתב, שאינו מדשן זרעו להעביר למולך אלא עגלים לע"ז:

אלה אלופי החורי בני שעיר. כענין בני ציון הם בני שעיר:

בארץ אדום. כי הר שעיר ממוצע בתוך אדום:

ויהיו בני לוטן חרי. על שם חרי אף:

והימם. ו' כתיב על שם מהומה:

ואחות לוטן. שנתייתמה וגדלה אצל לוטן אחיה:

תמנע. שמנעה עצמה מבני משפחתה:

ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו ל), זו מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש אגדות של דופי אמר וכי לא היה לו למשה רבינו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פילגש, וילך ראובן בימי קציר חטים (בראשית ל יד), יצתה בת קול ואמרה לו, רשע באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי וגו' (תהלים נ כ כא), ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי שוא וגו' (ישעיה ה יח), תמנע בת מלכים היתה בעית לאגיורי באתה אצל האבות ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב להיות שפחה לפסולין של אומה זו, מלהיות גברת לאומה אחרת, נפק מנה עמלק דצערינהו לישראל, דלא מבעיה להו לאברהם יצחק ויעקב לרחקונה:

ואלה בני שובל עלון. מלשון על בני עולה:

ומנחת. שהי' מנחתו מנחת לפני ע"ז:

ועיבל. על שם עיבל שהיו עובדים אותו על ההרים הרמים והגבעות, וכתיב ונתצתם את מזבחותם (דברים יב ג):

שפו. מתחלף בדברי שפי שהיה חיגר ברגלו, וכן דרשו רבותינו בבלעם דכתיב ביה וילך שפי (במדבר כג ג):

ואונם. מלשון וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם (תהלים צד כג):

ואלה בני צבעון. צבעון הוא צבוע ובנו איה עוף טמא, כדכתיב הראה ואת האיה (דברים יד יג). ו' של ואיה יתירה היא, ואינה נדרשת להוסיף על הענין, כי לא הוזכר הכתוב בן לצבעון לפני איה, ובדברי הימים (דה"א א מ) כתיב איה בלא ו' ויש מרבותינו אומרים כי ו' של איה מיסוד השם היא כמו ופסי, (במדבר יג יד), ואינה טפילה כשאר ווי"ן, שהן בראשית שמות, כמו ו' ודישן ואצר, וכל שמות שאחרי ריעיהן, אלא מעיקר השם היא, כי לא הזכיר לצבעון בן לפני זה. ואני אומר א"כ היא היתה ראויה הו' להיות נפתחת כוי"ו של ופסי והאל"ף רפויה, אבל השבא שתחתיה היא מטפלת. וענה הוא ענה הנזכר למעלה בפסוק אלה בני שעיר החורי (פסוק כ), הן בן אשתו של שעיר אמו של צבעון הוא בנו של צבעון ממש, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה את ענה, ואקשינין דילמא תרי ענה הוו, ומתרץ רב פפא אנא אימר מילתא דלא אמרה שבור מלכא ומנו רבה, אמר קרא הוא ענה, הוא ענה דמעיקרא, פי' הוא הנזכר בפסוק אלה בני שעיר החורי כדדרשנו, וזה ענה היה אביה של אהליבמה ואשת עשו היתה, שנאמר ואהליבמה בת ענה בת צבעון, וצבעון אבי אביה הוא, וקראה הכתוב בת צבעון, לפי שהיה שטוף בזימה, וכשם שבא על אמו, כך בא על כלתו ולא נתברר לפני הדור אם היא בת הבעל או בת הבועל, ומה שרוב מקומה כתיב בת ענה, לפי שרוב בעילות אחר הבעל:

אשר מצא את הימים. אלו בריות רעות של כלאים שאימתן מוטלת על הבריות, ומה עשה ענה, בשביל שהיה ממזר הביא ממזרות לעולם, והביא סוסיא וזיווג לה חמור ויצאה ממנה פרידה, אמר הקב"ה אני לא בראתי בריה של היזק ואתה הבאת לעולם, חייך אף אני בורא בריה של היזק, הביא בגזירתו חכינה ונזדווג לה חרדון, ויצא ממנה חברבר, מעולם לא אמר אדם שנשכו חברבר וחי, ושבעטתו פרדה לבנה וחי, לקץ ימים ברעותו את החמורים לצבעון אביו, מצא בריות רעות הללו ונכנסה אימתן בלבו וקראן יימים, לשון אימה, ודומה לו איום ונורא הוא (חבקוק א ז):

ויש מפרשים מצא הימים. כלומר הביא את האומים, מצא לשון תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כא ט), יימים כמו ושני לאומים ממעיך וגו' (בראשית כה כג), ואין הדברים נראין כפתור ופרח. תני האש והכלאים לא נבראו בששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה להבראם, כלאים אימת נבראו, בימי ענה, כדדרשינן, א"ר יונתן כל שאזניה דקות וקטנות, אמה סוסה ואביה חמור. האש, ר' לוי אומר שלשים וששה שעות שמשה אורה בלי הפסק, י"ב של ערב שבת, וי"ב של לילי שבת, וי"ב של יום שבת, וכיון ששקעה החמה בלילי שבת בראשית, בקשה האורה להיגנז, וחלק הקב"ה כבוד לשבת, שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב ג), במה ברכו באורה. המתינה האורה והיתה משמשת והולכת, התחילו הכל מקלסין להקב"ה, זש"ה תחת כל השמים (ישרוהו) [ישרהו] ואורו על כנפות הארץ (איוב לז ג), וכיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החשך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון ואמר זהו שנאמר לי ואתה תשופנו עקב (בראשית ג טו), שבא להזדווג, שנאמר ואומר אך חשך ישופני (תהלים קלט יא), מה עשה לו הקב"ה זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור, פתח וברך, ברוך בורא מאורי האש, וזש"ה ולילה אור בעדני (שם שם), אתיא כדשמואל דאמר מברכין על האור במוצאי שבת שהיא תחלת ברייתא, רב הונא אמר [בשם ר' יוחנן] אף ביום הכיפורים מברכין עליו, ובאור ששבת כל אותו היום:

ואלה בני ענה דשן. חסר יו"ד, וחסר ו' כתיב, לפי שחסרה גדולתו:

ואהליבמה בת ענה. לפי שנזדווגה לעשו נתייחסה עם האלופים:

ואלה בני דישן. פעם קוראו דישון במלאפום ופעמים קוראו דישן השי"ן נפתחת. ועוד יש דישן אחר שאינה משתנה שנאמר ודישון ואצר ודישן (פסוק כא), והכרת אותותם דישן שהוא משתנה כתיב ביה ואלה, ושאינו משתנה כתיב ביה אלה:

ואלה בני דישן חמדן ואשבן. שחמדתן נתנה לשבאין:

ויתרן וכרן. ויתר אחיו נזכרו ביד בני עשו:

(ואלה) [אלה] בני אצר בלהן. מלשון בלהות היית ואינך (יחזקאל כח יט):

(וזעוה) [וזעון] מלשון והיית לזעוה (דברים כח כה):

ועקן מלשון שמת מועקה במתנינו (תהלים סו יא):

אלה בני דישן. שאין שמו משתנה:

עוץ. נעשק. שהרי בירושלמי עושק מתרגמינן עוצייא:

וארן. שחזר לשעבודו לתת מס וארנונה שהרי אלו כולן בני אלופין הן יחד בימי עשו ובניו, ונצחום בני עשו והגלום, כדרשינן מן המקרא:

אלה אלופי החרי. פסל את בנים מאלופיהם שהרי גלו:

אלוף לוטן אלוף שובל אלוף צבעון אלוף ענה. וזה עיקר המדרש למעלה כי בחיי אביו בא צבעון על אמו והוליד ממנה את ענה, ומקצת בני הדור אמרו כי ענה בן שעיר הבעל הוא וחכם אחד אומר כי ענה בן צבעון הבועל הוא, וכן יסוד ההלכה שפסקו רבותינו, וכן דרשנו באהליבמה בת ענה בת צבעון:

אלוף דישן. שקראו הכתוב דישן על שם אחיו הקטן דישן בן חמישי של שעיר דישן בן שביעי של שעיר, ולמה קורא לדישון דישן, מלמד שמת אחיו הקטן לפניו והן קוראין אותו על שמו:

אלה אלופי החרי. שבעה:

לאלופיהם. כלומר לממשלתן, כמו למלכותן לשולטנותם לאומתם. בארץ שעיר. שם היו אלופיהן לא במקומות אחרים לא בתחלה ולא בסוף:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת משוטי אלוני בשן וקרשי איי כתים. דא"ר יצחק למה נמשלו אומות העולם לספינה, מה ספינה זו עושין לה תורן ממקום אחר, והוגנים ממקום אחר, ונס ממקום אחר, כך אומות העולם שמלה ממשרקה שאול מרחובות הנהר וכן כולם, אבל בישראל כתיב ממנה פנה ממנה יתד (זכריה י ד), כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו מלכיו, ממנו שריו:

ואלה המלכים. הוסיף על האלופים שהמלכים הם באים ממקומות הרבה ומולכין באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל משפרצו בני אדם עד שמלך שאול בן קיש בישראל, וכתבם הסדרן יחדו כדי לסיים ענין התבן והקש לסלקם מעל הבר, שנאמר מה לתבן את הבר נאום ה' (ירמיה כג כח). וכשמסלק את הקש הרי הרוח מפזרו ובאו הכל ומנשקין את הבר, שנאמר תזרם ורוח (תנשאם) [תשאם] (ישעיה מא טז), והבר מתנשק להיכשר ללחם הפנים, זה ישראל, שמתייחס אח"כ למלכי כהנים וגוי קדוש, שנאמר ואתה תגל בה' בקדוש ישראל תתהלל (שם שם), ואע"פ שהקש והתבן נזרין הרי הן עומדין ליגבב לשריפת האש, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' (עובדיה א יח):

וימלך באדום בלע. זה בלעם הקוסם שרצה לבלע נחלת ה' בני בנותיו, שנאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה (דברים כו ה):

בן בעור. בן שנבער אביו מנביאות:

ושם עירו דנהבה. כשירד למצרים להיות יועץ לפרעה הוא יועצהו לומר לעצמו הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א י):

וימת בלע וימלוך תחתיו יובב. אויבו של מקום:

בן זרח. שהזריח אורה של מלכות הרשעה שכתבה שהיתה מלכות עקורה מאדום ובא זה ומלך עליהן ופרנסו מבצרה שעתיד להיבצר דכתיב אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות (עובדיה א ה), והקב"ה בוצרן לגת ודורכן, שנאמר פורה דרכתי לבדי (ישעיה סג ג), וכתיב ובגדיך כדורך בגת (שם שם ב), א"ר אבהו כך אמר הקב"ה כבר היתה מלכות עקורה מאדום ובאתה בצרה וסיפקה לה מלכים מעתה אין לי עסק אלא עם בצרה, שנאמר כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד ו), ואח"כ וטבח גדול בארץ אדום (שם):

וימת יובב וימלוך תחתיו (חשים) [חשם], גם זה חש שם לכבוד מלכות הרשעה אחרי מות יובב בא מבצרה ממקומו של יובב שהרי אינו אומר מארץ תימן סתם, אלא מארץ התימני, מארץ של יובב שהיה מעיר תימן בצרה, ודומה לו אליפז התימני:

וימת חשם וימלוך תחתיו הדד. שהשחית ערי מדין ועונה עליהם הידד:

בן בדד. שהושיב בני העיר בדד:

המכה את מדין בשדה מואב. וכי מה ענין מדין אצל מואב, אלא בימי עמלק היתה מלחמה זו נזדווגו יחד מדין ומואב, שנא' ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' (במדבר כב ד), גירה להם הקב"ה את הדד מלך אדום בא מדין לעזור את מואב והכם הדד בגבול מואב:

ושם עירו עוית. שהיו מעוותין שם את המשפט:

וימת הדד וימלוך תחתיו שמלה ממשרקה. זה היה מארץ הצמרי מארץ כנען שהיו משרקין את הצמר ועושין שמלות, דאמר ר' יהודה למה נקרא שמלות צמרי, שעושין בצמר:

וימת שמלה וימלוך תחתיו שאול. שהשאיל עצמו לעבירה, וכן אתה דורש בשאול בן הכנענית:

מרחובות הנהר. מקום היה על יד נהר פרת וקראו כך:

וימת שאול וימלוך תחתיו בעל חנן. שהיה עושה חינות לבעלים:

בן עכבר. בר שקיפח שוקי אביו ועיכבו כביר זמן מרובה:

וימת בעל חנן בן עכבור וימלוך תחתיו הדר. נצטער המחבר שלא שמע על רשע זה מדרש של גנות שראוי להתלוצץ בע"כ ובעבודה, אלא זה הדר הדור היה במקומו יותר משאר בני אדם ובנה לו עיר נאה ושמה פעו. מלשון פועה הופיע:

ושם אשתו מטבאל. א"ר סימון שהיו מטיבין אותה אל בעלה:

בת מטרד. בת שנטרדה מבעלה:

בת מי זהב. בת צורף היתה שמתיך את הזהב לתוך הכור במים, זה דרך הפשט בשיטת התרגום, אבל רבותינו חלקו על מקרא זה, ר' לוי ור' סימון אמרו מטיבין אלהותן שהיו יושבי' מטיבין את עצמן לעבוד ע"ז. בת מטרד, שהיתה [מעמדת] טוריות לע"ז, וי"א שנטרד מן העולם מהר. ור' סימון אומר מהטבאל מטיבי נשים היו משהיו מטיבין אותה לבעלה טורדין אותה ממנו. בת מי זהב, סררין הוון מה דעתרן אמרון מהן דהבא מהן כספא:

ואלה שמות אלופי עשו. מוסיף על האלופים הראשונים שהיו ג' בני עשו, וי"א בני בנים בדור אחד הרי י"ד, ואלו היה בזה אחר זה:

למשפחותם. שנפוצו למשפחותם:

למקומותם. לאחר שחלקו להם הארץ וישבו איש במקומו:

בשמותם. שמקצתן קרויין בשם אלופים. הראשונים ורובם בשמות אחרים:

אלוף תמנע. זה מוכיח על תמנע בן אליפז כשנדרש וזה נקרא בשמו:

אלוף עלוה. מלשון מלחמה על בני עלוה:

אלוף יתת. לא שמעתי עליו מדרש:

אלוף אהליבמה. על שם ממזר בת ענה:

אלוף אלה. אלה יהיה כאלה נובלת עליה:

אלוף פינן. על שם פונין הוא צלמונה מקום ציה וצלמות, וכן אתה דורש ומתרגם ויסעו מפונין:

אלוף קנז. על שם קנז בן אליפז:

אלוף תימן. על שם תימן בן אליפז:

אלוף מבצר. על שם עירו מבצר:

אלוף מגדיאל. יום שמלך ליטצום נראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל ועוד מלך אחר מתבקש לאדום:

אלוף עירם. שעתיד להערים תשבחות למלך המשיח:

אלה אלופי אדום. מלכים בלי כתר, כדכתיב ומלך אין באדום נציב מלך (מ"א כב מח), נציב מתרגמינן אילהון איסטרטגי מלכא:

למושבותם בארץ אחוזתם. אחר שהיה להם ישוב ואחוזה מלמד שהאלופים הללו עמדו אחר שמנה מלכים הנזכרים למעלה:

הוא עשו. הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו:

אבי אדום. תבשילו אדום, מלכו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, מגן גבוריו אדום, ובגדיהם אדומים, והקב"ה הנקרא צח ואדום, יפרע ממנו בלבוש אדום, ויז דם על בגד אדום, ע"י אדום, ויקוים בימי, אני עבדו, מה שכתוב, והקימותי לדוד צמח צדיק (ומלוך) [ומלך] מלך והשכיל (ירמיה כג ה):

שלמה פרשת וישלח. וסמוך לה פרשת ישיבת יעקב בארץ והיתה ראויה לכתוב תיכף לפרשת ויקח עשו את נשיו וגו' (פסוק ו'), במקרא הנדרש עליהם, שנא' נסו ואין רודף [רשע] (משלי כח א), רשע זה עשו, שנא' ביה וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו ו), (וצדיק) [וצדיקים] ככפיר יבטח (משלי שם), זה יעקב, דכתיב ביה וישב יעקב בארץ מגורי אביו (פסוק א') אלא סילק הכתוב את הקש ואת התבן תחלה, ואח"כ סיגל את הבר, שנאמר כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה ד):

שבתי (וראיתי) [וראה] תחת השמש כי לא לקלים המרוץ (קהלת ט יא), זה יעקב שברח בקלות מפני לבן, ואעפ"כ לא נהנה ממרוצתו שהרי דלקו לבן וגרם לו לקלל את רחל ומתה עליו, ולא לגבורים המלחמה (שם שם), אע"פ שנאבק עם המלאך כגבור נמצא כדקר צולע. וגם לא לחכמים לחם (שם שם), אע"פ שיעקב חכם ונביא שנודע לו על הרעב בחלום, חסר לחמו והוריד בניו לשבור בר במצרים, (ולא) [וגם לא] לנבונים עושר (שם שם). אלו בני יעקב שהיו נבונים ועשירים, שנא' כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו (בראשית לא טז), ואעפ"כ ירדו מנכסיהון על שמכרו את יוסף שכן אתה מוצא ביהודה, שנא' וירד יהודה (שם לח א), מלמד שירד מנכסיו. וגם לא ליודעים חן (קהלת ט יא), זה יוסף שהיה יודע לכוון ברוח הקודש, ולא היה לו חן אצל אחיו. כי עת ופגע (אחד) יקרה את כולם (שם), שהשטן מצוי לקטרג את הצדיקים, שנ' אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג (איוב ט כג), אמר רב אחא בשעה שהצדיקים מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה, השטן מקטרג ואומר לא די מה שמתוקן להן לעתיד, אלא שמבקשין לישב בשלוה בעולם הזה שכן יעקב שבקש לישב בשלוה בעולם הזה, נזדווג לו שטנו של יוסף: