וישב יעקב. מלמד שכל אותן השנים שהיה בחוץ לארץ לא היתה ישיבתו חשובה עד שבא לארץ ישראל, שנאמר קום עלה בית אל ושב שם (בראשית לה א), וכשבא לחברון נתיישב שם ישיבה קבועה:

בארץ מגורי אביו כנען. זש"ה בענין אברהם גר ותושב אנכי עמכם (שם כג ד) ובענין יצחק גור בארץ הזאת (שם כו ג), שעדיין לא נכבשה הארץ לפניהם אלא הכנעניים וחוצבים בורות, שנאמר ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (דברים ו יא):

אלה תולדות יעקב יוסף. פסל את השאר לומר לך התולדות לא באו אלא בזכות יוסף, כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל, והתולדות הללו לא היו ממתינים אלא עד שנולד יוסף, שנא' ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני (בראשית ל כה), וכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז טז). יעקב הוליד ויוסף כלכל, לפיכך נקראו על שמו, הניח מעשה כולם ועסוק במעשה יוסף, כדי להתחיל ולסדר ירידת מצרים שנגזרה לזרע אברהם בין הבתרים:

יוסף בן שבע עשרה שנה היה. באותו הפרק תחלת ירידתו למצרים ט' שנים אחר שבא יעקב אל יצחק אביו בחברון:

רועה את אחיו. כלומר עם אחיו:

בצאן. הצאן לא נאמר אלא בצאן, שהיה נאמן לאביו ושומר בצאן מה יעשו אחיו בהם שלא ישחיתם:

והוא נער. מתגעגע כנער ועושה מעשה נערות, מתקן שערו, מתלה בעקיבו, ולא שהוא חושד בכל אחיו, אלא:

את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. עמם היה מתגרה כסבור שבני פילגשים הם:

ויבא יוסף את דבתם. עיקר מלת דבה לשון סתר, ודומה לדבר, דובב שפתי ישנים (שה"ש ז י):

רעה. לשון הרע דרכו ליאמר בסתר, במרגלים כתיב ויוציאו דבת הארץ (במדבר יג לב), שהוציאו מלבם, וביוסף כתיב ויבא, כי מה שהיה מדבר עליהם לא היה אלא לפני אביהם בלבד, ואעפ"כ נענש:

איזה דבה הביא ר' מאיר אומר כך אמר חשודין בניך על אבר מן החי, אמר הקב"ה חייך אפי' בשעת הקלקלה הן שוחטין, שנ' וישחטו שעיר עזים (בראשית לז לא). ר' שמעון אומר כך אמר תולין בניך עיניהן בבנות הארץ, אמר הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב, שנא' ותשא אשת אדוניו וגו' (שם לט ז). ר' יודא אומר כך אמר מזלזלין בניך בבני השפחות וקורין להם עבדים, א"ל הקב"ה חייך שאתה נמכר לעבד. ר' יודא ב"ר סימון אומר על שלשתן הוא אומר פלס ומאזני (משקל) [משפט] לה' (משלי טז יא):

וישראל. פעמים קראו הכתוב יעקב, ופעמים ישראל, כדדרשינן:

אהב את יוסף מכל בניו. ולמה:

כי בן זקונים הוא לו. ר' יודא אומר שהי' זיו דיוקנו דומה לו. ור' נחמיה אומר שהיה זריז וחכם כמותו, שכל הלכות שמסרו לו שם ועבר מסרן ליוסף:

ועשה לו כתונת פסים. שהיתה [מגעת עד פס ידו], ויש אומרים שנתן מילת בגד פסי ידיו סביב אף בכל הכתונת שמגעת עד פסי ידיו. ודומה לדבר פס (ידיו) [ידא] דדניאל (דניאל ה ה), אר"ל צריך אדם שלא לשנות בנו בין בניו שבשביל שני סלעים מילת, פי' שנתן יעקב בכתונת יוסף בפסי ידיו ולא בכתונת אחיו, הכניס קנאה ביניהם, אלמא כתונת זו מצמר נקי היתה, והמילת לא היתה אלא כנגד פסי ידיו:

ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו. ואפילו מראובן ושמעון ויהודה:

וישנאו אותו. בלב גם בני הגבירות:

ולא יכלו דברו לשלום. לכך לא נאמר דבר עמו, אלא דברו, כלומר ולהזכירו ולדבר בשמו לשלום, אלא לאיבה, דא"ר אחא בר זעירא מגנותן של שבטים אתה למד שבחן, שהרי באבשלום כתיב ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב (ש"ב יג כב), שהיה הדבר טמון בלבו אבל כאן לא יכלו דברו לשלום מה שבלבם היה בפיהם, מכאן שנו רבותינו הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, לכך לשלם חסר ו', [שהיה בדעתם לשלם לו רעה שנאמר ואתם חשבתם עלי רעה (בראשית נ כ)], כל שנאה כתיב בשי"ן שהיא משנה את הלב ממדה למדה:

ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו. כמו לשנוא, והוא דבור קל:

ויאמר אליהם. לאחר שנאמר ויגד לאחיו, מה ת"ל ויאמר אליהם, אלא אע"פ שהיה יודע שמוסיפין שנאה לא היה נמנע מלשנות ומלספר להם חלומו. אליהם מלא י', מלמד שהיה רואה בשעה שהן כולן מקובצים ומספר להם:

שמעו נא. לשון בקשה, מלמד שהיה אומר להן ולא היו מקשיבין, והוא מפייסן שישמעו חלומותיו:

והנה אנחנו מאלמים אלומים. אלו אגודות של שבלים, וכן תרגום אונקלוס מאסרין אסרין, ואנשי עיר הקודש מתרגמין מפרכין פרוכין, וכן דרשנו תאלמנה שפתי שקר (תהלים לא יט), יתפרכו, ודומה להן בדברי רבותינו התיה והחלתית והאלום, תייה קורא בלע"ז דירא, והוא מין עץ, חלתית בלע"ז לזרו פולאנטו. אלום ויש שונין והאלים, הוא בושם דם ונכתש עם המלח לתבלין, ולדבריהם עיקר מלת אלימה שבתחלה קוצרין המלח ועושין אותו כרי וערימה מסויימת וכשעושה את הקמה אלומות הוא שמחלקין אותה לחלקים דקים, בדבר שהיה שלם ועכשיו נפרד:

והנה קמה אלומתי. מתוך חברותיה:

וגם נצבה. על עצמה השבלין דרך גדולין:

והנה תסובנה אלומותיכם. שהיו באות ומקיפות לשלי:

(ותשתחוינה) [ותשתחוין] לאלומתי. מה ראה שר החלום להראות לו החלום אלומות, אלא מלמד כשם שראה פרעה חלום של רעב, כך ראו יעקב ויוסף, אלא יעקב שמר בלבו, ויוסף סופרו, וזה שדרשינן וגם לא לחכמים לחם (קהלת ט יא). בתחלת הפרשה. אמר להם כינסו פירות מפני הרעב העתיד לבא, וגם אני כונס פירות בפני עצמו, שלכם ושלי עומדין, ואתם צריכים לשלי אפס כי לא נודע להם ולו הדבר בפירוש, כי היה חלום הדיוט ולא בחזיון נבואה, וזה שדרשינן בויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז). ה' פעמים כתיב והנה בענין, כנגד ה' פעמים שנשתחוו לו:

ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו. לשון תימה:

(ואם) אם משל תמשול בנו. לשון תימה, א"ר סימון לפי שענו אותו בשתי לשונות כפולות, לפיכך עמדו ממנו שני זוגי מושלים, יהושע וגדעון מושלים, ירבעם ויהוא מלכים, מכאן אמרו רבותינו כל החלומות הולכין אחר הפה, וכן הוא אומר ויהי כאשר פתר לנו כן היה (בראשית מא יג), ולא שכך היה פתרונו אלא חלום הראשון פתר על הפירות כדדרשינן, והשני בישר על הממשלה:

ויחלום עוד חלום אחר. מהו אחר דבר אחר זו על הממשלה:

ויספר אותו לאחיו. מכאן אמרו חלמא דלא משתעי, כאיגרתא דלא מיקרי:

והנה השמש. כנגד יעקב אביו, שכך אמרו רבותינו וילן שם כי בא השמש (שם כח יא), ר' פנחס בשם ר' חביב אמר שמע יעקב כל מלאכי השרת אומרים בא השמש בא השמש, ובשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח וגו', אמר יעקב מי גילה לזה ששמי שמש, לכך פתר לו הבוא נבוא אני:

והירח. כנגד בלהה אומנתו, כשם שהירח פעמים חסירה ופעמים נדחית כך האשה פעמים מלאה עצמה בבטנה, פעמים פשוטה, פעמים נדחית בדווה וליבונה:

ואחד עשר כוכבים. כנגד אחד עשר אחין וכן בכל מקום נזכרין שבטי ישורון כנגד משטרן של מזלות:

משתחוים לי. כך ראה שמשתחוים י"א מזלות למזלו שהוא י"ב:

ויספר אל אביו ואל אחיו. בא הפסוק הזה לומר כי תחלה סיפר לאביו ואח"כ לאחיו:

ויגער בו אביו. הגערה נחלקה לשני ענינים, האחת שגוער אדם בקטנו ובבנו ובתלמידו, והוא נזיפות של תוכחת מגולה, כגון ויגער בו אביו, טוב לשמוע גערת חכם (קהלת ז ה), למה לא גערת בירמיהו (ירמיה כט כז), וכל דומיהן. השני, גערת מאמר השמר, כמו (גערת) [גער] חית קנה (תהלים סח לא), גערת גוים אבדת רשע (שם ט ו), מגערת פניך יאבדו (שם פ יז), וכל דומיהן:

ויאמרו לו מה החלום הזה אשר חלמת. מכלל שעל הראשון לא גער בו, שהיה בשורת אצירת הפירות:

הבוא נבוא. ה' חטופה להתמיה המלה:

אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה. א"ר חמא בר חנינא אם כך אמר היה סבור יעקב שתחיית המתים יגיע בימיו, שנאמר אני ואמך, ניחא אני אלא אמך רחל כבר מתה ואתה אומר והירח, ולא היה אבינו יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו:

ויקנאו בו אחיו. כל קנאה הסמוכה ללמ"ד לשון חיבה, כגון אשר קינא לאלהיו (במדבר כה יג), קנא קנאתי לה' צבאות (מ"א יט י), וכל דומיהן, ואם יאמר לך אדם, ויקנאו למשה במחנה (תהלים קו טז), יש להשיב כי גם אותה קנאה של חיבה שהיו מחבבין את הכהונה, שנא' ובקשתם גם כהונה (במדבר טז י), וכל קנאה הסמוכה לבי"ת הרי היא לשון תחרות כגון כי קנאתי בהוללים (תהלים עג ג), אל תקנא בעושי עולה (שם לז א), ויקנאו בו אחיו, וכל דומיהן:

ואביו שמר את הדבר. א"ר לוי היה יעקב רואה את הדברים ממשמשין ובאין, אמר אם נתבקרה פנקסו מה אני יכול לעשות, נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ואיזה מקום, א"ר חייא ראה רוח הקודש אומרת ליעקב, שמור את הדבר, עתידין הדברים להיות:

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם. את נקוד עליו, מלמד שלא הלכו לרעות אלא את עצמן בגדיים וטלאים שבצאן אביהם, שהרי כמה עבדים רועים היו ליעקב ולא היה להם ללכת לרעות, וזה שדרשינן רועה את אחיו בצאן (בראשית לז ב):

בשכם. כבר דרשנו שמו:

ויאמר ישראל אל יוסף. שנשאר בבית אצלו ועוסק בתורה עמו, ואותו שעה היו עוסקין בענין עגלה ערופה, וכן אנו עתידין לדרוש בוירא את העגלות אשר שלח יוסף (בראשית מה כז):

הלוא. מלא ו', כבר דרשנו:

הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני. ר' תנחומא אומר נהג בו כבוד כראוי במורא האב על הבן, א"ר חמא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומתחתך עליו, אמר בני היית יודע שאחיך שונאין אותך ואמרת הנני, ולא עכבת ללכת אצלם. כל לכה שהיא לשון הליכה, כתיב בה', כגון [לכה] ואשלחך, לכה נא אקחך (במדבר כג כז), וכל דומיהן, והיה לו לומר לך, אלא לפי שהן לשון ענוה נכתבין מלאין ה', וכל שהוא במקום אליך חסירין ה', כגון לך לך (בראשית יב א), לך ה' הצדקה (דניאל ט ז), וכל דומיהן חוץ מארבעתן שהן מלאין ה', ולכה איפוא מה אעשה בני (בראשית כז לז), ולכה אין בשורה (ש"ב יח כב), זכיני בוראי להגיע למקומו לכבדו כהנה:

ויאמר לו. בתחלה אמר לו לכה לשון ענוה, אמר שמא לא ילך אצלם שהרי שונאין אותו, כיון שקיבל עליו לילך, א"ל בציווי לך נא, לשון בקשה פייסו לומר שתהא רואה שלום אחיך האיך שרויין:

ואת שלום הצאן. שמא ניזוקו. כל מלה שהיא חטופה פ"ה הפועל, כגון שלום דיבר, הרי היא ניתלית על חברתה, ואם היתה נפתחת ונקמצת, כגון שלום רב (תהלים קיט קסה), את בריתי שלום (במדבר כה יב), וכל דומיהן, הלא דבר הוא:

והשיבני דבר. הרי עומדת על עצמה, ועוד יש ללשונות הללו דרכים מוחלקין ואין להאריך בהם:

וישלחהו מעמק חברון. ליווהו על מנת לחזור:

ויבא שכמה. מקום מזומן לפורענות, וזכר לדבר, דרך ירחצו שכמה (הושע ו ט):

וימצאהו איש. זה גבריאל, שנאמר והאיש גבריאל אשר ראיתי (בחזיון תחילה) [בחזון בתחלה] מועף ביעף (דניאל ט כא):

והנה תועה בשדה. יוסף היה תועה בשדה שאינו יודע לכוין הדרך, ודומה לדבר תעיתי כשה אובד (תהלים קיט קעו), או חמורו תועה (שמות כג ד):

וישאלהו האיש לאמר. לו בקול גדול שיכול לשמוע מה תבקש:

ויאמר את אחי אנכי מבקש. כדי לראותם:

הגידה. לשון ענוה:

נא. לשון בקשה:

לי. בפירוש:

איפה הם רועים. כבר דרשנו איפא באל"ף, ואיפה בה"א, מה ביניהם:

ויאמר האיש נסעו מזה, כלומר שמעתי בני אדם אומרים, ושמא הם אחיך שאתה אומר:

נלכה דותינה. כמו לדותן:

וילך יוסף אחר אחיו. מהו אחר אחיו, וכי היה רואה אותן שילך אחריהם, אלא שהלך בשביל אחר חיקור שרשי רגליהם, ודומה לדבר, ותשמור כל (אורחותי) [ארחותי] על שרשי רגלי תתחקה (איוב יג כז):

וימצאם בדותן:

ויראו אותו מרחוק. חסר ו', והן שבעה חסר ו' במקרא, וכולם למדרש, וזה היה ברחוק מלא עיניהם:

ובטרם יקרב אליהם. בתוך ד' אמות:

ויתנכלו אותו להמיתו. אין בכל המקרא אלא במקום ערמות מות, וכה"א (להורגו) [להרגו] בערמה (שמות כא יד), תרגום אונקלוס למיקם בנכילה. והיה לו לומר ויתנכלו בו, כענין שנ' והפך לבם לשנוא (אותו) [עמו] להתנכל בעבדיו (תהלים קה כה), או לומר ויתנכלו לו, כלומר הערימו להמיתו אותו, כענין שנאמר בנכליהם אשר נכלו (להם) [לכם], ומה ת"ל אותו, מלמד שלא הערימו להמיתו אותו בידים, אלא להמיתו אותו על יד כלבי הצאן, לשסות בו הכלבים:

ויאמרו איש אל אחיו. שמעון אומר ללוי תחילה שהיו אחים כלי חמס, וכולם הסכימו להם, לכך כתיב ויאמרו:

הנה בעל החלומות בא. ודומה לו מי בעל דברים (שמות כד יד):

הלזה בא. כלומר מתהדר לפנינו כלוז ומראה גדולה לפנינו, ודומה לו מי האיש הלזה (בראשית כד סה), ודרשינן כבר הדור ונאה כלוז, וכן אתה דורש רץ דבר אל הנער הלז (זכריה ב ח):

ועתה לכו ונהרגהו. בידים:

ונשליכהו באחד הבורות. מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם:

ואמרנו. לאבינו:

חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו. והאיך הן מתקיים, אמר הקב"ה אתם אומרים נראה, ואני אומר אראה, עכשיו נראה דבר מי יקום, מני או מכם:

וישמע ראובן. שהיה עוסק בשקו ותעניתו על מעשה בלהה בא וכלל עצמו עמהם עבור להצילו:

ויאמר לא נכנו נפש. כלומר הכאה של מיתה, ומה ראה ראובן להקדים בהצלתו, א"ר נחמיא כך אמר בכור אני ואין הסירחון תלוי אלא בי. ורבנן אמרי כך אמר הוא מונה אותי עם אחי, שנאמר ואחד עשר כוכבים (בראשית לז ט), דין עלי הוא להצילו, אמרו לו אחיו ואם אינך מסכים עמנו הרי אנו הורגין אותו בלעדיך:

ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם. אפילו בלעדי, שכבר אמר הקב"ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו), ואם רוצים אתם לסלקו מאתכם השליכו אותו אל הבור הזה, ואם תאמרו הרי בני אדם באים ומעלים אותו, הרי הוא במדבר מקום שאין בני אדם מצויין לעבור שם, ולמה עצם כל כך:

למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. אולי יסבור לו פנים, אמר הקב"ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך אין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, שנאמר את בצר במדבר בארץ המישור לראובני (דברים ד מג):

ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתונת הפסים. כלומר כתנתו המיוחד לו, ואת כתונת הפסים אשר עשה לו אביו, זה פרגוד מצוייר של מילת:

אשר עליו. לרבות בגד אחר פשוט שלובשין בדרכים שלבש על הכתונת ביציאתו לדרך:

ויקחהו. חסר ו':

וישלכו חסר י', מלמד ששמעון לבדו לקחו והוא השליכו, וגם נדרש אם למקרא, שלקחו והשליכו בעצתם. והשליח הזה הוא כשולחיו, ואע"ג דאמרו רבנן אין שליח לדבר עבירה, הני מילי לדיני אדם, אבל בדיני שמים איכא, והיכן פרע לשמעון במצרים, דכתיב ויקח את שמעון ויאסור אותו לעיניהם (בראשית מב כד), לכך אמר יעקב ארור אפם כי עז (שם מט ז), ולכך לא בירכו מחוקק עם אחיו, אלא רמזו בברכת יהודה שהציל את יוסף, כענין שנאמר שמע ה' קול יהודה (דברים לג ז):

הבורה. כלומר לאותו הבור שאמר ראובן:

והבור רק. יכול היה לומר והוא ריק, מה תלמוד לומר והבור, מלמד ששני בורות היו, אחד מלא צרורות, והשני מלא נחשים ועקרבים, וכן דרך המקרא, שנאמר נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (דברים ח טו):

וישבו לאכול לחם. א"ר אחא בר זעירא אכילת עבירתן של שבטים רווחה היא לעולם, שאע"פ שאכלו על דם של יוסף, שדומה כאילו הרגוהו, נתיישבו להאכיל לחם לעוברים ושבים:

וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים. עיקר מלת ארחת שיירא המהלכת בדרכים ממקום למקום, ודומה לדבר, דלתי לארח אפתח (איוב לא לב), ארח ברגליו לא יבא (ישעיה מא ג), לארח הבא (ש"ב יב ד), שכן דרך מתרגם ארח, לכך קורין לעובר דרך ארח:

באה מגלעד. שמשם לקחו סחורתם זו:

וגמליהם נושאים נכאת. זו שעוה:

וצרי. זה שרף של עצי הקטף, והוא מובחר שבבשמים למרפא ולמיני אירס, וכה"א הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם (ירמיה ח כב):

ולוט. זו מסטיני הנעשים בול כבול מלח, א"ר כהנא והלא אין דרכן של ערביים לטעון אלא עורות ועיטרן שריחו רע, אלא זימן להם הקב"ה סחורה זו בשביל צדיק זה שקים מליאי בשמים שתהא הרוח מנשבת בהם ולא ינזק מריחן של ערביים:

הולכים להוריד מצרימה. סחורה זו ששם היא משובחת, וכה"א קחו (לכם) מזמרת הארץ בכליכם וגו' (בראשית מג יא), בכל מקום נאמר ירידה למצרים, ועליה ממצרים, שהיא ארץ שפלה, ועליה לארץ ישראל, וירידה מארץ ישראל, שהיא ארץ הרים ובקעות:

ויאמר יהודה אל אחיו. בג' מקומות דיבר יהודה לפני אחיו ועשאוהו מלך עליהם, [ויאמר יהודה אל אחיו] ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף והוא עודנו שם (שם מד יד), ויגש אליו יהודה ויאמר (שם שם יח), היינו דכתיב כי יהודה גבר באחיו (דה"א ה ב):

מה בצע כי נהרוג את אחינו. כלומר מה ממון אנו מרויחין בכך, שאנו עוברים על מה שהזהיר הקב"ה שופך דם האדם (בראשית ט ו), ואם בשביל חלומותיו שלא ימשול בנו, הרי כבר נאמר באדם דמו ישפך (שם ט ו), ואם תאמרו וכסינו את דמו, הרי כבר נאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה (שם ד י):

לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמר נלך ונתפוש דרכו של עולם, כנען שחטא לא לעבד נתקלל, אף זה שחטא והוציא דבה רעה לפני אבינו נמכרנו לעבד ונתהנה מדמיו:

וידנו. חסר י', דמשמע יד אחד ממנו אל תהי בו בלשון יחידה:

כי אחינו בשרנו. כלומר שאר בשרינו בני אב אחד, שעל כך נקנסו קין וזרעו למחות מן העולם:

וישמעו אחיו. כלומר קבלו ממנו, אבל מראובן לא קבלו, לכך החזיק לו אביו טובה, שנאמר מטרף בני עלית (שם מט ט):

ויעברו. כלומר קדמו אנשי מדינים סוחרים והגיעו אצל אחי יוסף קודם שהגיעו הישמעאלים, ומאי משמע דהאי ויעברו לישנא דאקדומי הוא, דכתיב וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי (ש"ב יח כג), ואיבעית אימא מהכא, ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב יג), ולפי שאלו מדינים מבני אברהם הם וקדמו לבא לפני הישמעאלים מכרוהו להם והם עצמם המדינים כתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור. כיון שהעלוהו נתחרטו עליו, אז הגיעו ארחת ישמעאלים ומכרוהו המדינים ההם לפני אחיו לישמעאלים בעשרים כסף במה שנתנו בו, כי זה בעשרים כסף, משמע למדינים, ומשמע לישמעאלים, דא"ר יודן אנאת ארבע נכתבו עליו אחיו לסוחרים, סוחרים לישמעאלים, ישמעאלים למדינים, מדינים לפוטיפר, ר' הונא אמר חמש, שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים (פסוק לו), לדימוסיא של מדינים, ובא פוטיפר ולקחו מן דימוסיא של מדינים, ואין לומר מדינים הם הן מדנים שכבר נאמר את מדן ואת מדין. עשרים כסף. הם חמש סלעים, כי סלע ד' דינרין, וזה כסף דינר של כסף הוא, אמר הקב"ה אתם מכרתם בכורה של רחל בחמש סלעים, לפיכך צריכים אתם לפדות פטר רחם שנולד להם בה' סלעים:

וישב ראובן אל הבור. כדי להעלותו בחבל שהביא בידו, כי לא נמצא שם בעת מכירתו. דא"ר אליעזר עסוק היה בשקו ובתעניתו על מעשה בלהה, וכיון שנפנה הלך והציץ בבור:

והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. לרצות את אביו, אמר לו הקב"ה מאדם הראשון עד כאן לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, וזה הושע בן בארי, שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד ב):

וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו. הישוב לאביו. ואני אנה אני בא, ואיך אראה פני אבי והסירחון נתלה בי:

ויקחו את כתונת יוסף. אותו של פסים ושני הבגדים כבשו:

וישחטו שעיר עזים. ואע"פ שצריכין לדם ולא לבשר, לא נהגו בו מנהג הפקר ושחטוהו, זה שדרשינן בויבא יוסף את דבתם (בראשית לז ב):

ויטבלו את הכתונת. כלומר הכתונת המיוחדת:

בדם. בדמו של שעיר. ולמה בדם של שעיר, שדומה לדמו של אדם, ולפיכך בכל מקום השעיר לחטאת, יבא דמו ויכפר על דם הדומה לו, וכתיב כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג):

וישלחו את כתונת הפסים. כשהיא מגולגלת בדם שעיר:

ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו. וישלחו משמע על ידי שליח, ויביאו ויאמרו. הן עצמן, אלא וישלחו ע"י בני השפחות, ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום, אלא זאת מצאנו, בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת, ה' פתוחה וחטורה והוא לשון שמא, שמא כתונת בנך היא אם לא, עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו. א"ר יוחנן אמר הקב"ה חייך בו בלשון אני גובה ממך, שכן תמר אומרת לך הכר נא למי החותמת וגו' (בראשית לח כה), וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו:

ויכרה חסר יו"ד שלא היה מכירה במראיתה שהן סימנין מובהקין שכבר היתה לבנה שהיא מצהיר צהיר רך ונקי מילת ועכשיו היא מגועלת בדם ואין לו בה סימנים מובהקין אלא טביעת העין במדותיו:

ויאמר כתונת בני (הוא) חיה רעה אכלתהו. זש"ה למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ כז), כך אמר יעקב עד עכשיו בשביל שהייתי שומר בצאן לבן לא היתה חיה רעה מתגרה בהם, ועכשיו נשתלחו בבן זקוני:

טרף טרף יוסף. כפל הדבור כלומר דרכו של טריפה להציל הרועה ממנו כרעים או אוזן, וזה נטרף על הכל, אבל שניהם חסרים ו', שלא כיוון את דבריו באמת, שנסתרה ממנו רוח הקודש:

ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו. ר' פנחס אומר שבטים גרמו לאביהם לקרוע, והיכן כפר עליהן במצרים, שנאמר ויקרעו שמלותם ויעמוס וגו' (בראשית מד יג). א"ר אייבו לפי שתפש יעקב השק, לפיכך אינו זז מבניו לדורות, שכן כתיב באחאב וישם שק על בשרו (מ"א כא כז), במרדכי וילבש שק (אסתר ד א), וכן רבים:

ויתאבל על בנו ימים רבים. אלו עשרים ושתים שנה:

ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלו כלותיו, וא"ר נחמיה כנעניות היו מעיר שכם לקחו, שכן אדם קורא לחתנו בנו, ולכלתו בתו:

לנחמו. להשקותו כוס של תנחומין להברותו, כדרך שעשה יעקב ביצחק בנזיד:

וימאן להתנחם. מתנחמים על המתים ואין מתנחמין על החי, שהרי ביהודה כתיב, וינחם יהודה (בראשית לח יב), וכתיב אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו [בכו] להולך כי לא ישוב עוד וגו' (ירמיה כב י):

ויאמר כי ארד אל בני. כלומר בשביל בני, ודומה לו אל אודות הרעה בתמר ואמנון (ש"ב יג טז), כלומר לא בפעם זו לבד אני מסרב להתנחם אלא אפי' כשארד שאולה ארד אבל:

אבל שאולה. כלומר לשאול, כסבור שקצף הקב"ה עליו שחסרו מן י"ב שבטים:

ויבך אותו אביו. של יעקב שחיה י"ב שנה אחרי מכירת יוסף, דא"ר לוי יצחק היה בוכה אצל יעקב, יוצא מאצלו היה יצחק רוחץ וסך ואוכל ושותה, שהיה יודע ברוח הקדש שיוסף חי, ולמה לא גילה גם ליעקב, שאמר בדעתו, הקב"ה לא גילה לו, והיאך אני מגלה לו:

והמדנים. שקנאו מן הישמעאלים:

מכרו אותו אל מצרים. אל דימוסיא של מדינים, ודימוסיא של מדינים מכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, כשנדרוש לפנינו:

ורבותינו דרשו וישב יעקב בארץ מגורי אביו. אין ישיבת מנוח לצדיק בעולם הזה, שכן את מוצא באבות העולם כולם:

בארץ מגורי אביו. באברהם כתיב ואת הנפש אשר עשה בחרן (בראשית יב ה), וכבר דרשנו אלו העבדים שגיירו, שנאמר הסירו את אלהי הנכר (בראשית לה ב), ביצחק כתיב לא מצאנו, בא פסוק זה ולימד שגם יצחק מגייר גרים, שנאמר בארץ מגורי אביו, אל תקרא מגורי אלא מגויירי אביו:

בארץ כנען. תנן הכל מעלין את נשותיהן לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין, אחד נשים, ואחד עבדים, כיצד נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל נותן ממעות קפוטקיא כדברי רשב"ג:

ת"ר הוא אומר לעלות [והיא אומרת שלא לעלות], כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו, ואם לאו יוצאי אויתן כתובה, היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת, תצא בלא כתובה, הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת. יוציא ויתן כתובה, א"ר אבי מקולי כתובה שנו כאן, וקסבר רשב"ג כתובה דאוריתא:

ת"ר לעולם ידור אדם בארץ ישראל, ואפי' בעיר שרובה גוים, ואל ידור בחוצה לארץ, אפי' בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שקיבל עליו מלכות שמים, שנא' לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ולזרעך אחריך) (ויקרא כה לח), וכל הדר בחוץ לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה, וכן דוד הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים (ש"א כו יט). א"ר אליעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר העם היושב בה נשא עון (ישעיה לג כד):

אלה תולדות יעקב יוסף. היה צריך לומר אלה תולדות יעקב ראובן, אלא שענינו של יוסף דומין לשל יעקב, לכך סמכן, מה יעקב נולד מהול, אף יוסף נולד מהול, מה יעקב היתה אמו עקרה, אף יוסף היתה אמו עקרה, זו קשתה אמו בלדתה, אף זה קשתה אמו בלדתו, אמו של זה ילדה שנים, אף אמו של זה ילדה שנים, מה יעקב שנאוהו אחיו, אף יוסף שנואוהו אחיו, יעקב נתברך בעושר, אף יוסף נתברך בעושר, יעקב יצא לחוץ לארץ, אף יוסף יצא חוץ לארץ, יעקב נשא אשה בחוץ לארץ, וכן יוסף, יעקב ליווהו מלאכים, וכן יוסף, יעקב נתגדל ע"י חלום, וכן יוסף, יעקב נתברך בית לבן בגללו, וכן יוסף בית אדוניו, יעקב ירד למצרים, וכן יוסף, וזה כלה הרעב, וכן זה, יעקב משביע וכן יוסף משביע, יעקב מצוה על הפקודה, וכן יוסף על עצמותיו, יעקב נחנט, וכן יוסף, יעקב מת במצרים, וכן יוסף, יעקב נאמר בו גנבתי יום וגנבתי לילה (בראשית לא לט), וכן יוסף נאמר בו כי גנב גנבתי וגו' (שם מ טו), יעקב נפרד מאביו כ"ב שנה, וכן יוסף:

והוא נער. שהיה ננער על מעשה בני בלהה ועל בני זלפה לאמר עשו כך וכך ולא על כולם, ודומה לדבר ויען הנער [הנצב] על הקוצרים (רות ב ו):

ועשה לו כתונת פסים. שהפיסו עליה מי מהם יוליכנה אל אביהם, ועלת ליהודה. פסים ד' אותיות על שם אדוניו שנתעמרו בו פ' פוטיפר ס' סוחרים י' ישמעאלים מ' מדינים:

ריש לקיש בשם ר' אליעזר בן עזריה אומר מאי דכתיב לכו [וראו] מפעלות אלהים וגו' הפך ים ליבשה וגו' (תהלים סו ה ו), ולמה וישנאו בשביל שיקרע הים לפניהם, זש"ה ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו וגו' (שם עז יז), וכתיב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (שם עז טז), מלמד שלא נקרע הים אלא בזכות יוסף:

ויאמר אליהם שמעו נא החלום. אמר להם בלשון הזה יהיה נביאכם מוכיח אתכם, שנא' שמעו נא [את] אשר ה' אומר קום ריב את ההרים וגו' (מיכה ו א):

והנה אנחנו מאלמים אלומים. אני רואה שאתם עתידין לעשות אילמין לפני עגלי ירבעם ולומר אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד). ר' אחא אמר כך אמר יוסף עתידין לעשות אילמין להעלים עלי דברים לפני אבא וגם אני מעלים כמו כן:

והנה השמש והירח. כמשמעו:

ואחד עשר כוכבים. אלו י"א מטות ישראל חוץ מלוי שנבדל:

משתחוים לי. נגד יהושע בן נון, ועל כן סמך יהושע ואמר שמש בגבעון דום (ולבנה) [וירח] בעמק אילון (יהושע י יב), אמר עבדי דמרי לאו זבונתייכו בספרא דאבא, דכתיב משתחוים לי. א"ר ינאי ג' מלאכים נזדווגו לו, שנאמר וימצאהו איש (פסוק טו), וישאלהו האיש (שם), ויאמר האיש נסעו מזה (פסוק יז):

הנה בעל החלומות. רבנן אמרי אתי טעין חילמא, ר' לוי אמר אמרו זה שעתיד להשיאנו לבעלים:

והבור רק. א"ר אחא נתרוקן בורו של יעקב ואין בו דברי תורה הנמשלת למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א), כתיב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו וגו' (דברים כד ז), והם מוכרים את אחיהם:

ויעברו אנשים מדינים וגו'. אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל אחד מכם נותן בקע לגלגולת:

וישב ראובן אל הבור. ר' יהושע אמר טרחת הבית מושלכת עליו, וכיון שנפנה הלך והציץ אל הבור, ר' יהודה אומר כל אחד היה משרת את אבא יום אחד, ואות יום היה יומו של ראובן, ואין הדברים נראין:

כתונת בני חיה רעה אכלתהו. תרגמו אנשי עיר הקודש לא חייתא בישתא אכלתיה אלא חמי אנא (דחיתא) [דאיתתא] בישתא קיימא לקובליה, ובשיטת רב הונא דאמר נצנצה בו רוח הקודש ואמר חיה רעה זו אשת פוטיפרע, ויש מרבותינו אומרים שלא דבר ברוח הקודש, שאין רוח הקודש שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו', אלא כנגד יהודה דבר, אתה חיה רעה שבחיות אכלתהו:

ויקרע יעקב שמלותיו. ר' פנחס אומר שבטים גרמו לאביהם לקרוע נפרע להם במצרים, שנאמר ויקרעו [שמלותם] (בראשית מד יג), יוסף גרם להם לשבטים לקרוע, עמד בן בנו וקרע, שנא' ויקרע יהושע שמלותיו (יהושע ז ו), בנימין גרם קריעה לשבטים, עמד בן בנו וקרע, שנא' ויקרע מרדכי את בגדיו (אסתר ד א), מנשה גרם קריעה לשבטים, לפיכך נקרעה נחלתו, חציה בעבר הירדן, וחציה בארץ כנען:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

וסמוך לה ירידת גור אריה, ולא היה ראוי לסמוך אלא ויוסף הורד מצרימה, אלא כדי לסמוך ירידה לירידה, ר' יוחנן אמר כדי לסמוך הכר נא להכר נא, ר' שמעון ב"ר נחמיא אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפרע, מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, דא"ר יהושע בן לוי ראתה באסטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בן ממנו, הה"ד החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך (ישעיה מז יג), א"ר אבא מאשר [ולא כל אשר. ודכוותה ולא יתבששו והנחש היה ערום] (בראשית ב כה, וג א), לא היה ראוי לסמוך אלא ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, א"ר יהושע בן קרחה להודיע מאיזה חטא קפץ עליהם שלא נצטנעו מן הנחש, ועל שראה אותן עסוקין בדרך ארץ נתאוה להם, א"ר יעקב דכפר חנן שלא להפסיק בפרשת נחש, ורבנן אמרי כדי לסרג על הספר, כמו שאמר ברוח הקודש: