ויוסף הורד. ו' מוסיף על ענין ראשון, לפי שפסק בענין ירידת יוסף, וסיפר בירידת יהודה, ועכשיו חוזר למקום שפסק, לפיכך התחיל ויוסף, ודומה לדבר את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו (שם א א ב):

ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר. הוא פוטיפרע, פוטיפר שהיה מפטם עגלים לע"ז, פוטיפרע שהיה פורע עצמו לע"ז, ולא קנאו אלא לתשמישו, ובא מלאך ופרעו:

סריס פרעה. לא שהיה סריס בבצים מתחלה, שהרי אסנת אשת יוסף בתו היתה, אלא כיון שקנה יוסף לדבר עבירה, מיד בא מלאך וסירסו ופרעו:

שר הטבחים. שר של הורגים:

איש מצרי. איש ערום. שהמצריים גנבים, והגנבים ערומים הם, ומה היתה ערמומיתו אמר בכל מקום גרמני, פי' הלבן, מוכר את הכושי, וכאן כושיים מוכרים את גרמני, אין זה עבד אלא הביאו לי ערב, שנאמ' מיד הישמעאלים, אין מיד אלא לשון ערבות, שנאמ' אנכי אערבנו מידי תבקשנו (שם מג ט):

אשר הורידהו שמה. אלו אותן שקנאו מן הסוחרים ומכרוהו למדנים הן הן שנתערבו בו:

ויהי ה' את יוסף. סילק הקב"ה שכינתו מאת אחיו שהן גדולים וברשות אביהם, והשרה שכינתו אצל זה שהוא קטן, וברשות עצמו:

ויהי איש מצליח. ר' ברכיה אמר גבר קפז, כענין שנא' וצלחו (את) הירדן לפני המלך (ש"ב יט יח), ר' חונא אמר לשון הצלחה ממש, שהיתה לחישתו מצלחת, שהיה מלחיש ונכנס, מלחיש ויוצא, ולבסוף שכח, שנאמר נשני אלהים (מכל) [את כל] עמלי (בראשית מא נא), כשהיה רבו אומר לו מזוג רותחין נעשין רותחין, פושרין נעשין פושרין, ואפי' חמין לתוך צונן נעשו:

ויהי בבית אדוניו המצרי. כיון שראה שעסקיו מצליחין לא מכרו אלא היה בביתו:

וירא אדוניו. על רוב עבודה הכתוב קוראו אדוניו בלשון כבוד:

כי ה' אתו. כסבור היה פוטיפר כי יוסף אמגוש הוא, עד שראה שכינה שוכנת למעלה הימנו:

וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. ולא כמעשה חרשיו:

וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו. שמינהו למזוג לו הכוס:

ויפקדהו על ביתו, מינהו על האוצרות:

וכל יש לו. כלומר כל הנמצא לו ובאותו שעה, וכל הבא בידו הכל נתן בידו. ויש אומרים אלו מפתחות של גנזיו:

ויהי מאז. מאותו זמן שהפקיד אותו בביתו וכל אשר לו. ריבה מטלטלין ועבודת מקרקעי:

ויברך ה' את בית המצרי. מקום שהצדיקים הולכים הברכה הולכת עמהם, וכן אתה מוצא ודורש ביצחק אצל אבימלך, וביעקב אצל לבן:

ויהי ברכת ה'. פתח ויהי לשון זכר וסיים ברכת ה', שהברכה לשון נקבה, דכתיב ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), אלא חזר הדבור ליוסף, כלומר ויהי יוסף ברכת ה' הוא היה הברכה בכל אשר לו לפוטיפר:

בבית ובשדה. לאחר ששהא אצלו בבית ששה חדשים הוציאו למלאכתו השדה ושהה שם ששה חדשים חדשי החמה, וכמו כן נתברכו, שהרי י"ב חודש עשה שם:

ויעזב כל אשר לו ביד יוסף. מלאכת הבית והשדה:

ולא ידע אתו מאומה. שלא היה חושדו ולא היה בודקו בשום דבר:

כי אם הלחם אשר הוא אוכל. יש לומר כמשמעו ממש, אלא אמרו רבותינו לשון נקי הוא, כדכתיב ולחם סתרים ינעם (משלי ט יז), וכן חבירו מוכיח עליו, כי אם אותך באשר את אשתו (פסוק ט), לכך אוכל מלא ו' כתיב, לדרוש בו גבורי כח לשון אכילה ולשון ביאה, כשדרשינן:

ויהי יוסף יפי תואר. מה ת"ל אלא ללמדך אע"פ שנתבייש מפני שהוא נמכר לעבד לא קיבצו פניו כרום זלות:

יפה תואר. הוא הקומה:

ויפה מראה. זו צורת הפנים, א"ר יצחק זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקריה קאי, שכך כתיב באמו, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (בראשית כט יז), זש"ה לא יגרע מצדיק [עיניו] (איוב לו ז):

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. סמוך לסיפור היופי שיסוי הומיה וסוררת דומה לגבור שהוא עומד בשוק ממשמש בעיניו מתקן בשערו מתלה בעקיבו ואומר כמה אני נאה ויאה, כמה אני גבור, אמרו לו מלאכיו המלוין לו ואם גבור אתה הרי הדוב קופץ לפניך, צא נא עתה והלחם בו:

ויהי אחר הדברים האלה. הרהורי דברים היו שם, הרהר יוסף ואמר אבא נתנסה. וזקיני נתנסה, ואני איני מתנסה, א"ל דבר הקודש הריני מנסה אותך יותר מהן מיד נתגרית גבירתו ביפיו:

ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף. שראתהו יפה תואר ויפה מראה:

ותאמר שכבה עמי. א"ר שמואל בר נחמני ארורין הן הרשעים שכל דבריהם נבלה, ולהלן כתיב ופרשת כנפיך על [אמתך] (רות ג ט) לשון נקי, אבל זו כבהמה שכבה עמי:

וימאן. טעמו בשלשלת, מיאון אחר מיאון, וכן אתה דורש ויתמהמה (בראשית יט טז). ר' יודא בן אבין אמר מכאן שממאנין בדבר עבירה, ואין ממאנין בדבר מצוה:

ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני. כל מקום שאתה מוצא הן, הרי היא במקום הנה, כמו הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), הן לה' אלהיך (דברים י יד), וכל דומיהן, התחיל ואמר הן אדני מנני בביתו:

לא ידע אתי מה בבית. שלא בודקני על שום דבר:

וכל אשר יש לו נתן בידי. כשמועו:

איננו גדול בבית. כלומר אין הוא גדול בבית הזה יותר ממני:

ולא חשך ממני מאומה. לא בגנזיו ולא בעבודת קרקעותיו:

כי אם אותך. ולמה:

באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. לקחת גם אותך מתחת ידו, ולשלם לו תחת טובה רעה, ולא עוד אלא הריני מוסיף על חטאת פשע:

וחטאתי לאלהים. ו' שבראש התיבה משמשת לשון עתיד, כלומר והריני חוטא לפני הקב"ה ומתחייב בנפשי, שנאמר הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל (בראשית כ ג), אמרה לו אהרוג אותך, אמר לה לא די שאמנה עם כת נואפים, כ"ש שאמנה עם כת רוצחנין, א"ר אבין הכניסתו לחדרי חדרים עד שהעמידתו לפני מטתה, והיתה לה ע"ז חקוקה ע"ג מטתה, נטלה סדין וכסתה פניה אמרה יכול אני לכסות פניה ומי יודיע, אמר לה פני ע"ז זו יכולה את לכסות פניה, אבל פני צור עולמים אי אתה יכול לכסות, שנאמר עיני ה' המה (משוטטות) [משוטטים] בכל הארץ (זכריה ד י), לכך כתיב וחטאתי לאלהים:

ויהי כדברה אל יוסף יום יום. כלומר בכל יום ויום:

ולא שמע אליה. לשמש עמה, ואפי' לשכב אצלה שכיבה בלא תשמיש, ואפי' להיות ביחוד בלא שכיבה:

ויהי כהיום הזה. ר' יהודה אומר גידול נילוס היה, והלכו הכל לראות, והוא לא הלך, שכן דרך המצריים כשנהר נילוס גדול והולך על גדותיו ומשקה את כל הארץ, הולך המלך ושרים לשמוח בנהר, והוא יום איד שלהם:

ויבא הביתה. כלומר לחדר הפנימי:

לעשות מלאכתו. לחשוב חשבונות של רבו. שכך היתה מלאכתו שהוא אפוטרופס של בית, אונות ושטרות יוצאות על שמו, ומלוה ונותן לסוחרים, וכותב בפנקסאות ונקראת מלאכה, ואסורה היא לבני ברית בשבת ויו"ט לחשב חשבונות שאינם של דבר מצוה, ועוד כי עיקרה מלאכה היא, שהרי בשעת מתן מעות רושם, ובשעת פרעון מוחק:

ואין איש מאנשי הבית שם בבית. לימד על הייחוד שאסור לאדם להמציא עצמו לכך, שהרי בכל יום בשביל אנשי הבית הנמצאים לא הציקה כל כך להחזיק בו זולתי היום נתייחד עמה:

ותתפשהו בבגדו. מלמד שהיה בגדו העליון פתוח מלפניו שהיה לבוש, כמו הרכבים, כמו שאמור על כתונת הפסים, והיא תופשתו מאחוריו והוא התיר הלולאות מן הקרסים:

לאמר. בעזות מצחה:

שכבה עמי. בלי בושה:

ויעזב בגדו בידה וינס. ברח מן העבירה:

ויצא החוצה. מת"ל החוצה מלא ב' ההי"ן, מלמד שיצא חוץ לשכונה, והלך לרחוב העיר, ומעין זה אתה דורש לשאולה, הביתה, האהלה, וכל דומיהן, בין לפנים בין לחוץ:

ויהי כראותה כי עזב בגדו (אצלה) [בידה] וינס החוצה. אז הוסיפה חימה על חימתה:

ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר. מה לאמר, שנתנה אותה בפה כי לא ראו הטילו לובן של ביצה תרנגולת על הדרגש, ואמרה ראו שכבת זרעו מכח תאותו לבוא עלי, כך עשה לי אדוניכם:

הביא לנו איש עברי. שאינו אוכל עמנו לחם:

לצחק בנו. ולהלעיג עלינו, ועכשו בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול. כדי שתבואו ותצילוני מידו:

ויהי כשמעו כי הרימותי קולי ואקרא. לבני הבית שיבואו ויסייעוני מידו:

ויעזב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה:

ותנח בגדו אצלה. נו"ן דגושה, שהוא לשון הנחת חפץ, א"ר אייבו הניח בגדו אצלה ומחבקתו ומגפפתו ומנשקתו מפני תאותה, זהו שדרשו רבותינו שלא יסתכל אדם בבגדי צבעונין של אשה במתכוין, ואפי' שטוחין על גבי יתידות:

עד בא אדוניו אל ביתו. א"ר אייבו בעת התשמיש הגידה לו:

ותדבר אליו כדברים האלה. לא כשאמרה לאנשי ביתה כך אמרה לבעלה:

לאמר. שגם הנה בני הבית אומרין לו כך:

בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו. ומניתו אפוטרופס על עצמך, ועל עצמי, ועל כל בני ביתי, מתוך כך גבה לבו:

לצחק בי. לשאלי לדבר עבירה, ולא שאמרה לו לשכב ממש, כמו שאמרה לאנשי ביתה, וכה"א ותדבר אליו כדברים, ולא הדברים כולו:

ויהי כהרימי קולי ואקרא. לאנשי הבית שיצילוני מידו:

ויעזוב בגדו אצלי. שהפשיט מעליו בעת שקפץ לבוא עלי לצחק בי:

וינס החוצה:

ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו אשר דברה אליו. בפיה:

לאמר. גם על פי בני הבית:

כדברים האלה. שאתה שומע כך עשה לי עבדיך, הראתו לובן של ביצה שהוטלה על הדרגש:

ויחר אפו. עליה חרה אפו שהרגילה רבים לספרם בקלונה ובקלון עצמו:

ויקח אדוני יוסף אותו. בדברים, הביא כומרים ובדקו הדבר, אמרו שימו גחלת של אש על לובן זה אם מפעפע ונימוח, בידוע שהוא שכבת זרע והוא חייב מיתה, ואם היא נצלה בידוע שהוא לובן של ביצה ופטור, בדקו אותו ומצאו שהיא לובן ביצה ופטרוהו. אמר לו אדוניו יודע אני בך שאין הדבר ממך, אלא לוקחך אני מביתי, שלא ליערב פסולת בבני:

ויתנהו אל בית הסוהר. למה סהר, שהוא מנקף סביב כסהרון אשר עונק את צואר הגמל, ודומה לדבר שררך אגן הסהר (שה"ש ז ג):

מקום אשר אסורי המלך אסורים. אותן שעומדין למיתה, ועדיין לא נגמר דינם:

ויהי שם בבית הסהר. עומד כפוי מותר ולא כפות:

ויהי ה' את יוסף. עוד היתה כבוד שכינה ניגלת עליו בבית הסהר:

ויט אליו. היה הכבוד נוטה אליו לעשות עמו חסד:

ויתן חנו. כל החן שהיה בו בתחלה נותנו בעיני שר בית הסהר הוא פוטיפר שהוא ממונה על ההורגים והוא ממונה על האסורין. ר' הונא בשם ר' אחא אומר שימושו היה ערב לרבו, והיה יוצא ומדיח הכוסות ועורך השלחנות ומציע המטות והיא אומרת לו בדבר זה עשקתיך, חייך שאני עושקתך בדברים אחרים, והוא אומר לה הקב"ה עושה משפט לעשוקים (תהלים קמו ז), חותכת אני אנונה שלך, והוא אומר לה נותן הקב"ה לחם לרעבים (שם שם ז), מכלתך אני, אמר לה ה' מתיר אסורים (שם), מסמא אני את עיניך, אמר לה ה' פוקח עורים (שם), כופפת אני את קומתך, אמר לה ה' זוקף כפופים (שם), עד היכן ר' חנינא בשם ר' אחא עד שנתנה שרתוע, פי' שפוד של ברזל, תחת צוארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, ואעפ"כ לא הי' מביט בה, זש"ה עינו בכבל (רגלו) [רגליו] ברזל באה (על) נפשו (תהלים קה יח). הכל נאמר על מרשעת הזו:

ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסהר. אם ו' כתיב ויו"ד קרי, או יו"ד כתיב ו' קרי, ענין אחד להם, אפס כי כל מקום שתמצא אסור ביו"ד, אינו כפות בדבר, זולתי סגור במסגר, וכן הוא אומר (ואספה) [ואספו] אספה אסיר [על בור וסגרו על מסגר] (ישעי' כד כב), וכל דומיהן אבל אסור בוי"ו, הוא הדבר, כמו אסור ברהטים (שה"ש ז ו), אסורים ידיה (קהלת ז כו), וכל דומיהן ומכאן סמכו רבותינו לומר בדבר שאינו רשאי אדם לעשותו שהוא אסור, מפני שהוא כפות בדברי מצות לא תעשה ולא תסיר:

את כל אשר עושים שם. אכילה או שתי' כפיתה או התירה יסורין או ניפוש הוא הי' עושה בדברו נעשה ונקרא הדבר על שמו:

אין שר בית הסוהר. כל שר שנתלה על תיבה הסמוכה לפניו הרי השי"ן פתוחה לבד, כגון שר בית הסהר, שר צבא ה' (יהושע ה יד), וכל דומיהן, וכל שר העומד על עצמו כגון אליך השר (מ"ב ט ה), וכל דומיהן, הרי השי"ן קמוצה:

רואה את כל מאומה בידו. כלומר שום דבר רע או סרחון:

באשר ה' אתו. המשמרו מכל רע. וכל זה בשעת הצרה, מניין שבשעת הרוחה כך, ת"ל ואשר הוא עושה ה' מצליח:

ורבותינו דרשו ויהי אחר הדברים, הירהורי דברים שם היו, ומי הרהר, יוסף הרהר, אמר כשהייתי בבית אבא היה אבא רואה מנה יפה ונותנו לי, והיו אחי מכניסין בי עין הרע, ועכשו שאני כאן מודה אני שאני ברוחה, אמר לו הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב:

ותשא אשת אדוניו את עיניה. אין ותשא אלא לשון אוסטרולוגין, ודומה לו, ופן תשא עיניך השמימה (דברים ד יט), ראב"י אמר כך הי' ווסתן של אומות העולם. כיון שהיה אחד מהם לוקח עבד הי' הולך לו אצל אוסטרולוגיס ואמר לו הנה טב נחש טב:

וימאן. אמר לה לימד הוא הקב"ה להיות בוחר מאוהבי בית אבא לעולה, בחר את אברהם למילה, ואת יצחק לעולה, ואם יבחר בי לעולה, ועכשיו אני שומע לך, הריני נפסל מקרבן, לימד הוא הקב"ה להיות נגלה על אוהבי בית אבא בלילה ואם יגלה עלי בחזון הלילה, הרי הוא בא ומצאני טמא:

הן אדוני. אמר לה מתיירא אני (מן האדם) אדם הראשון עבר על מצוה קלה ונטרד מגן עדן, זו היא עבירה חמורה על אחת כמה וכמה:

ד"א הן אדוני, מתיירא אני מאבי מורי שבארץ כנען, ראובן בלבל מצעו ניטלית בכורתו, ואני אם אשמע לך אדחה מברכתו:

ד"א הן אדני, אמר לה אין אתה מבקשת אלא תשמיש וכי בשביל שאני יפה יותר מאדוני מה את נהנית בכך, חלב עז שחורה, וחלב עז לבנה טעם אחד להם, ולא היא דכתיב טוב מראה [עינים] מהלוך נפש (קהלת ו ט):

ד"א הן אדוני, מתיירא אני מאדוני, כלומר מה' אחד, אמרה לו ואיננו, אמר לה גדול ה' ומהולל מאוד (תהלים קמה):

וחטאתי לאלהים. נשבע שלא ליגע בה, אמר אלהים יודע שלא אעשה דבר זה:

ויהי כדברה אל יוסף יום יום. [בניה של רחל נסן שוה וגדולתן שוה נסן שוה ויהי כדברה אל יוסף יום יום]. ובמרדכי כתיב ויהי באמרם אליו יום יום (אסתר ג ד), וגדולתן שוה, דכתיב ביוסף ויסר [פרעה] את טבעתו מעל ידו (בראשית מא מב), ובמרדכי כתיב ויסר המלך את טבעתו (אסתר ג י), ביוסף כתיב וילבש אותו בגדי שש (בראשית שם), ובמרדכי כתיב (ותנתן) [ונתון] הלבוש והסוס (אסתר ו ט), ביוסף כתיב ויקרא לפניו אברך (בראשית מא מג), במרדכי כתיב ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש (אסתר ו יא):

ולא שמע אליה לשכב אצלה. בעולם הזה, שלא להיות עמה לעולם הבא בגיהנם. מטרונה שאלה את ר' יוסי אמרה לו אפשר יוסף בן י"ח שנה עומד על פירקו ולא חטא, הוציא לפניה ספר בראשית, התחיל קורא מעשה ראובן ובלהה, ומעשה יהודה ותמר, ואמר לה ומה אלו שהן גדולים ובראשות אביהן לא כיסה עליהם הכתוב, זה שהוא קטן וברשות עצמו איך היה התורה מכסה:

ויבא הביתה לעשות מלאכתו. א"ר שמואל בר נחמני לעשות מלאכתו ודאי, אלא מאי ואין איש, בדק עצמו ולא מצא עצמו איש. דאמר ר' שמואל בר נחמני נמתחה קשתו ושבה לקדמותה, שנא' ותשב באיתן קשתו (בראשית מט כד). ר' יצחק אמר נתפזר זרעו ויצא דרך ציפרניו, שנאמר ויפוזו זרועי ידיו (שם) אל תקרי ויפוזו זרועי אלא ויפוצו זרעו ידיו. ר' חונא בשם ר' מתניי אומר איקונין של אביו ראה בחלום וצנן דמו, אמר עתידין אחיך להיות חקוקין על אבני זכרון, רצונך שלא תמנה עמהם:

ותשב באיתן קשתו. מלמד ששבה לאיתנה, כל כך למה, מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל (שם), משם זכה להימנות רעה ולהתחתם באבני האפוד עם שאר שבטי ישראל. א"ר יוחנן תקפו של יוסף ענותונותו של בועז, תוקפו של בועז ענותונותו של פלטי בן ליש. תוקפו של יוסף, דכתיב ויבא יוסף הביתה לעשות מלאכתו, תנא ושניהם נתכוונו לדבר עבירה. ענותונותו של בועז, דכתיב ויחרד האיש וילפת (רות ג ח), א"ר יהודה שנעשה בשרו כראשי לפתות. תוקפו של בועז ענותונותו של פלטי בן ליש דא"ר יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא פלטיאל שפלטו אל מעבירה שנעץ חרב בינו ובין מיכל בת שאול, אמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זו:

ויעזוב בגדו (בידו) [בידה] וינס ויצא החוצה. ניצל בזכות אברהם, דכתיב ביה באברהם, ויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה):

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לעינוי כבל רגלי צדקה פרשת גדולות עלילות הצלתו, דא"ר יהודה מאי דכתיב לכו (חזו) [וראו] מפעלות אלהים נורא (עלילות) [עלילה] על בני אדם (תהלים סו ה), מקציף אדוניהם על עבדיהם ליתן גדולה לצדיק, למה ויקצוף פרעה על שני סריסיו, כדי להוציא יוסף מבית הסהר ליתן לו גדולה, כיוצא בו קצף בגתן ותרש (אסתר ב כא), כדי ליתן גדולה למרדכי, ר' אביתר אומר סמך חטאו לוחטאתי לאלהים. מה וחטאתי לאלהים בתשמיש, אף חטאו משקה מלך מצרים והאופה בתשמיש, מלמד שבקשו להזדווג לבתו של מלך:

ר' חמא בשם ר' חנינא אומר ראויין דברים הללו לסמוך, זש"ה מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים לט ט), לפי שכתוב למעלה מן הענין ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר, מה לאמר שנתנה אותו בפי כל, לכך סמך חטאן של אלו, אמר הקב"ה מוטב שיפנו אלה באלה, ואל יפנו בצדיק זה: