וירא יעקב כי יש שבר. כל מקום שתמצא שבר שהוא קניית תבואה, אינו אלא בזמן רעבון, ולמה נקרא שבר, שהוא שברון ממש, כדכתיב שבר על שבר נקרא (ירמיה ד כ), וכשהשערים בזול והאיפות שלימות הרי יש לבני אדם חיים ממש, ולכך נקרא שבר, ששבר גאון בעלי בתים שקונין בשבר איפה ולא באיפה שלימה:

וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ראה עוברין ושבין מביאין בר ממצרים:

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. כל מקום שהוא עניין שאדם מראה עצמו לאחרים הרי הוא בלשון זה, שכך אמר להן יעקב למה תראו עצמכם שביעים בפני הכנעניים, ודומה לדבר, (לא) [לכה] נתראה פנים (מ"ב יד ח), ויתראו פנים (שם שם יא), וכל דומיהן:

ויאמר הנה שמעתי. מעוברי דרכים:

כי יש שבר במצרים רדו שמה. בכל מקום נאמר ירידה למצרים מארץ ישראל, ועלייה ממצרים לארץ ישראל, שא"י ארץ הרים, ומצרים ארץ מישור:

ושברו לנו. בר:

ונחיה ולא נמות. ברעב:

וירדו אחי יוסף עשרה. אותן שהיו במכירתו:

לשבור בר (במצרים) [ממצרים]. א"ר בנימין בר לוי ממשמע שנאמר אחי יוסף, איני יודע שהם עשרה, אלא עשרה חלקים ואחד לשבור בר:

ואת בנימין אחי יוסף. א' של אחי חטופה, מפני שהתיבה ניתלית על חברתה, וכל שעומד על עצמו, כגון אחי הוא (בראשית כ ה), הרי האל"ף נקמצת:

לא שלח יעקב את אחיו. עם אחיו:

כי אמר פן יקראנו אסון. שמא יארע בו שונא הוא שטן המצוי לקטרג בשעת הסכנה. והוא מלאך המות, ומניין שנקרא שונא, שנאמ' אם רעב שונאך האכילהו לחם (משלי כה כא), משכהו לבית המדרש וכו', וכבר דרשנו בכי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח כא), והוא שתרגם אונקלוס דלמא יארעיניה מותא, זה מלאך המות, שאם על מיתה ממש הוא אומר, היה לו לומר פן תקראנה אסון, לשון נקבה כי מיתה לשון נקבה:

ויבאו בני ישראל לשבור. מכאן סמכו רבותינו לומר כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, כתיב הכא בני ישראל, וכתיב התם ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב), א"ל ר' יוסי בר אבא אם בתוך הבאים אפי' עד כמה אלא בני עדיף למילף לשבור בתוך הבאים בתוך שבניהם בני כנען, לפיכך באין כולן לשבור:

ויוסף הוא השליט על הארץ. מה ת"ל ויוסף הוא השליט, והלא כבר נאמר ראה (נתתיך) [נתתי אותך] על [כל] ארץ מצרים (בראשית מא מא), אלא אותו היום הוסיף על שלטונותו ידע שאחיו באין לשבור בר, גזר שלש גזירות בעיר, שלא יכנוס לה עבד, ושלא יכנוס אדם בשני חמורים, ושלא יכנוס שום אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו, והיה מנשה מקבל הפיתקין:

הוא המשביר לכל עם הארץ. באותו היום ולא היה ממנה איש אחר על המוכרין. אלא הוא עצמו היה עומד עליהם כדי שלא יוכלו אחיו לבוא לשבור בר ולא יראו אותם:

ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה. ראוי לומר בני ישראל מה ראה לשנות ולומר אחי יוסף שנזכר אהבתו אמרו נכנס בעיר ונראה אם רואין אנו אותו נושא סבל ונוכל לפדותו בממון מוטב, ואם לאו נראה מה נעשה:

וירא יוסף את אחיו ויכרם. ממש:

ויתנכר עליהם. נעשה להם כנכרי שאין מכיר, ודומה לו למה (אתה) [זה את] מתנכרה (מ"א יד ו), נטל הגביע והי' מקשקש בו, ואמר להם כך אומר הגביע:

וידבר אתם קשות. כמפורש בענין:

ויאמר אליהם מאין באתם. מאיזה מלכות נשלחתם כאן, ולמה באתם, ויאמרו מארץ כנען. באנו:

לשבור אוכל. ולא על ענין אחר:

ויכר יוסף את אחיו. מכיון שנאמר וירא יוסף את אחיו ויכירם, לא הוצרך לשנות ולומר ויכר יוסף אלא לחדש דבר שהם לא הכירוהו:

ר' לוי אמר בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו שריחם עליהם וכשנפל הוא בידם הם לא הכירוהו ולא ריחמו עליו, ודומה לדבר (אין מכיר לי) [ואין לי מכיר] (תהלים קמב ה) אבד מנוס ממני. ורבנן אמרי הכרה ממש היא, הוא הניחם בחתימת זקן, לכך ויכר יוסף את אחיו, והוא הלך בלא חתימת זקן, ובא בחתימת זקן, לפיכך והם לא הכירוהו:

ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם. כיון שהשתחוו לו זכר מה שחלם עליהם, והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי (בראשית לז ז), ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (שם שם ט'):

ויאמר (להם) [אליהם] מרגלים אתם. התחיל מקשקש בגביע הכסף, ואמר כך אומר לי הגביע:

לראות את ערות הארץ באתם. שהרי נכנסתם בשוק של זונות לראות ערותן, אמרו ליה לא אלא אבידה נאבדה לנו ואנו מבקרין אחריה, ונראה לי שהוא מדרש, ועיקר הפשט כך הוא מרגלים אתם שנשתלחו ממלכי כנען לראות את ערות הארץ, פרצותיו של עיר מהיכן יכלו השודדים לכנס, לכך באתם, ודומה לדבר ערות (היסוד) [יסוד] עד צואר (חבקוק ג יג), ערו ערו עד היסוד (תהלים קלז ז), ערער תתערער (ירמי' נא נח), וכל דומיהן:

ויאמרו אליו לא אדוני, כמו שאתה אומר אלא:

ועבדיך באו לשבור אוכל. לא אמרו לשבור בר שהוא דגן ברור שראוי לעשירים, אלא מיעטו עצמם ויאמרו לשבור אוכל, כלומר כגון קטניות, או שום אוכל הראוי לעניים:

כולנו בני איש אחד נחנו. לשון ענוה, ולמה שינו בלשון ואמרו כנים אנחנו, כך אמרו רבותינו אנשי עיר הקודש מלמד שנצנצה בהם רוח הקודש אמרו כולנו אנו ואתה בני איש אחד, ולפי שלא היו יודעים מה הם אומרים, לפיכך אמרו בלשון ענוה, אבל כשאמרו כנים אנחנו, אמרו בלשון חוזק כנים בעלי נכונה, כי תמצא כן במקום נכון. כתיב ותאמר כן באו אלי האנשים (יהושע ב ד):

לא היו עבדיך מרגלים. כדדרשנו:

ויאמר אלהם לא. כמו שאמרתם אלא:

[כי] ערות הארץ באתם לראות. מה הוצרך לשנות בדברים. אלא להיות מופנה לדרשה, מלמד שהביא מנשה הפיתקין וקרא לפניהם, ראובן בן יעקב בן יצחק, שמעון בן יעקב בן יצחק, וכן כולן, אמר להן וכי מאחר שכולכם אחים אתם למה לא נכנסתם בשער אחד, אלא כל אחד בשער בפני עצמו, אמרו לו כך ציוונו אבא מפני העין, אמר להם כך אמר לי הגביע ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם במרמה, ואת אחד מכם מכרתם לערביים מפני קנאתכם בו, מיד נזדעזעו:

ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו. ודאי:

בני איש אחד. כמו שכתוב בפתקין שבידך:

בארץ כנען. אנחנו יושבין ברשותן:

והנה הקטן את אבינו היום. כלומר עדיין הוא חי שבח לבורא כל:

והאחד איננו. נדד והלך לו ואין אנו יודעין אנה הלך:

ויאמר אליהם יוסף הוא. כלומר הוא הדבר:

אשר דברתי אליכם. שמכרתם לערביים:

לאמר מרגלים אתם. שהחרבתם כבר כרך גדול:

בזאת תבחנו. אם כנים אתם או מרגלים:

חי פרעה. כשהי' רוצה לישבע לשקר הי' נשבע חי פרעה. א"ר יהושע בן לוי דומין דבריו של יוסף לרועה שאבד לו גדי, מצאתו אשה אלמנה שחטתו והפשיטתו ונתנתו במיטה וכיסתו, נכנס הרועה אצלה לבקשו, אמרה יהי רצון שאוכל בשרו של בני זה המושכב על מטתו זו אם ראיתיהו, דומה הרועה שבנה הוא והאמין לדבריה והלך לו:

אם תצאו מזה. כלומר מזה הבית:

כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה. כאן הנה אחת מן התיבות שאין טעמן נודע בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש הנה שהוא כאן, כגון הקטן הנה, עד הנה דברי ירמי' (ירמי' נא סד), וכל דומיהן, ויש הנה שהוא לשון נקבה, כדכתיב הן הנה היו לבני ישראל (במדבר לא טז), (לאחת להנה) [מאחת מהנה] (ויקרא ד ב), עד שיפרוט לך העניין, כגון שני, יש שני כמו שנים, כדכתיב שני אנשים עברים (שמות ב יג), שני בניך (בראשית מח ה), וכל דומיהן, ויש שני שהוא לשון שנה, וכל תיבות הללו אין להם הכרת אות ולא בניקוד, זולת מתוך הענין נודע טעמם ומתוך תיבות הסמוכות לצור'. ישמע חכם ויוסיף לקח:

שלחו מכם אחד. את מי שאתם רוצים:

ויקח את אחיכם, ויביאהו אצלי:

ואתם האסרו. עד בואם:

ויבחנו דבריכם האמת אתכם. ה' פתוחה וחטורה היא לשון ספק קרוב למתמיה, כלומר אם אמת אתכם שיש לכם אח עדיין אצל אביכן יודיעני אם כנים אתם לו:

ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם:

ויאסף אותם אל משמר. לא שאסרם בכבל אלא הפקיד עליהם שומר ונתנם במסגר:

שלשת ימים. מכאן שאין הקב"ה מניח לצדיק בצרה יותר מג' ימים:

ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי. שלא רצה להתאכזר עליהם כל כך להניחם ג' ימים שלמים במסגר:

זאת עשו וחיו. כלומר ותחיו, ודומה לו עבדו את מלך בבל וחיו (ירמי' כז יז):

את אלהים אני ירא. דואגני מן החטא, כל בני ביתכם מצפים עליכם להביא להם מה יאכלו, ואם תשהו כאן שמא ימותו ברעב:

אם כנים. בעלי נכונה:

אחיכם אחד יאסר, בכבל בבית משמרת שכולכם קשה הי' עלי לאסור בכבל אלא זה יחידי יאסר שם שלא יברח ואתם לכו והביאו לבני ביתכם שבר רעבון שבאתם לשבור על רעבון בתיכם קודם שימותו ברעב:

ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם. לפני ולא תמותו על ידי:

ויעשו כן. כלומר הסכימו לדבריו לעשות כן:

ויאמרו איש אל אחיו. שמעון אומר ללוי. לפיכך נמחל לו מה שאמר תחלה, דכתיב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו'. ועתה לכו ונהרגהו (בראשית לז יט כ), ועכשיו קורא עצמו כמודה ועוזב ומצדיק עליו את הדין:

אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו' בהתחננו אלינו. שלא נמסור אותו בידי אכזרים, ולא שמענו לתחינתו. א"ר אבא בר כהנא לשון דרומאי הוא, אבל ברור אשר ראינו צרות נפשו, ר' לוי בשם ר' יוחנן אמר אפשר יוסף בן י"ז שנה ורואה שאחיו מכרו בשוק ושותק, אלא מלמד שהי' מתחבט לפני כל אחד ואחד כדי שירחמו עליו ולא ריחמו:

(לכן) [על כן] באה (עלינו) [אלינו] (את) הצרה הזאת. מלמד שביקש להן עון אחר ולא נמצא בהם זולתי זה, וזה גזירת המקום היה לטובה להחיות עם רב (בראשית נ כ).:

ויען ראובן אתם לאמר. מלמד שעד עכשיו לא מצא פתח להשיבן ולהוכיחן:

הלא אמרתי אליכם. אל תשפכו דם (בראשית לז כב):

לאמר. עוד בלשון אחר ויד אל תשלחו בו (שם), וזהו אל תחטאו בילד:

ולא שמעתם. לדברי אלא מכרתם אותו ללסטים ולא שמענו לתחינותיו ושמא הרגוהו:

וגם דמו הנה נדרש. עכשיו מידינו, כדכתיב מיד איש (את) אחיו אדרוש [את] נפש האדם (שם ט ה) וגם לרבות דמו של זקן, שהרי כמה שנים נתמעט במאכל ובמשתה:

והם לא ידעו כי שומע יוסף. כלומר שמבין יוסף במה שהם אומרים בלשון הקודש. ודומה לדבר גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כח מט) ושמעת מה (שידברו) [ידברו] (שופטים ז יא), ולא תשמע מה ידבר (ירמי' ה טו), וכל דומיהן:

כי המליץ בינותם, ודומה לו תהי נא אלה בינותינו (בראשית כו כח), וזה המליץ מנשה הי' שמפרש מה שאמר יוסף בלשון עברי, נראה כמפרש ליוסף, ומליץ הוא מפרש, ודומה לדבר להבין משל ומליצה (משלי א ו), משל ופירושו, מלאך מליץ אחד מני אלף (איוב לג כג), המפרש דברי זכיותינו, שנאמר להגיד לאדם ישרו (שם):

ויסב מעליהם. מלהטריחן בדברים:

ויבך. כיון שראה שהן מתחרטין על מה שמכרוהו גם הוא נתגלגלו רחמיו עליהם:

וישב אליהם. רחמנות:

אעפ"כ וידבר אליהם. כדברים הראשונים, כי כל מקום שתמצא וידבר אינו אלא תחלת הענין, וכל שעניינו למעלה הרי הוא במאמר, ומה דיבר אליהם שמעון זה רגיל למרוד שחגר חרבו תחלה להרוג את כל אנשי שכם, מיד:

ויקח מאתם את שמעון. לא בשביל דבר זה אלא הוא השליכו לבור. ויאסור אותו. להתכפר על חטאו:

לעיניהם. א"ר חגי בשם ר' יצחק לעיניהם אסרו וכיון שיצא הוציאו והי' מאכילו ומשקהו ומרחיצו, שלא יענש על ידו, דכתיב ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא יא), טובות ולא רעות, שהרי נאמר אל תאמר אשלמה רע (משלי כ כב):

ויצו יוסף. את עבדיו:

וימלאו את כליהם. אלו דסקיות שהם כשני שקים והוא אמתחת:

בר. דגן ברור:

ולהשיב כספיהם. שנתנו לפני הבר:

איש אל שקו. כלומר כל כסף איש לתוך שקו של כסף, שהוא כעין כיס ואותו השק בתוך האמתחת של בר בלי דעתם, ולתת חנם צידה לדרך להם, נראה כמפיס דעתם:

ויעש להם כן. זה אמר כנגד מנשה שהשיב להם הכסף:

וישאו את שברם על חמוריהם. ואפי' חמורו של שמעון היו טעון:

וילכו משם. מצטערין ודוויין:

ויפתח האחד את שקו. ג' שקים היו לכל אחד. האחד הוא הגדול שבו הבר, והיא הדיסקיא והיא האמתחת, והשני הוא קטן ממנו על המשאוי ובתוכו מספוא לפני החמור, והשלישי קטן כעין כיס ובתוכו כסף:

ויפתח האחד. זה לוי שנשאר יחידי משמעון אחיו, שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי (בראשית לד כה), וכתיב שמעון ולוי אחים (שם מט ה), אחים הם בעצה בכל מקום:

לתת מספוא לחמורו במלון. שלנו בו בלילה, ואגב שנפתח שק המספוא נפתחה האמתחת:

וירא את כספו. שהי' לו בשקו טביעת עין, לכך הכיר שהוא כספו:

והנה הוא בפי אמתחתו, פעמים שתמצא במקרא פי שנתלה על תיבה הבאה, כגון כי פי ה' דיבר (ישעי' א כ), כלומר פיו של הקב"ה, פי הבאר (בראשית כט ב), בפי אמתחתו, פי צדיק (משלי י יא), פי כסיל (שם יח ז), פי האתון (במדבר כב כח), וכל דומיהן, ופעמים שהיא עומדת על עצמה, כגון כי פי הוא צוה (ישעי' לד טז), ויגע על פי (ירמי' א ט), כי פי המדבר אליכם (בראשית מב יב), וכל דומיהן, ואין להם היכר זולתי הענין מודיע טעמן:

ויאמר אל אחיו הושב כספי. אצלי:

וגם הנה באמתחתי ויצא לבם. בשביל שמנהיגי הגוף למחשבה ולדבור ולמעשה רובם בלב, ולפיכך קורא הלב על שם מדותיו וקוראו רוחש על שם מחשבת דבר טוב חורש על מחשבת און, קראו גנוב על שאינו מכיר דעת חבירו, מצפון על שם יראת שמים שבו מוצפן, וכמה כינוין יש לו במקרא, וכאן קראו יצא, על שיצא המדע ממנו, כי בעת שנתנו שק הכספים ביד מנשה, הי' להם להחזיק בשקים ולפרוע לו דמי הבר, וכשמילא את כליהם היה להם לעיין כדרך הקונים, שמא חיטים נותן בכליהם, שמא זונין. שמא מרגליות, שמא גוש עפר, או צרורות והם לא עיינו, ולא שמו אל לבם:

ויחרדו איש אל אחיו לאמר. לאמר טיפול דברים שאינן הגונין כלפי מעלה:

מה זאת עשה אלהים לנו. לשוב הכסף אלינו לעולל עלינו, זש"ה אולת אדם תסלף דרכו וגו' (משלי יט ג):

ויבואו אל יעקב אביהם ארצה כנען ויגידו [לו] את כל הקורות אותם. התלאות אשר קראום ודומה לו וקרהו אסון (בראשית מד כט), אשר קרך (דברים כח יח), אבל רבותינו אמרו שהיו הדברים כבדים עליהם כקורות:

לאמר. שאמרו לו תחלה על שאספם אל משמר, ועל שאסר את שמעון:

דיבר האיש. מכאן דרשו רבותינו שהדיבור לשון קשה:

אדני הארץ. כל לשון אדנות הנתלה על אחרים, כגון אדני יוסף (בראשית לט כ), אדני הארץ, וירא אדוניו (שם לט ג), ה' לקח את אדניך (מ"ב ב ג), וכל דומיהן, שהן לגבי הדיוט מלואי יו"ד על רוב מצות שירותו על עבדיו, וכל שהוא כלפי גבוה, כגון ואדוני האדונים (דברים י יז) מלואי ו' על רוב גדולתו על רוב בריותיו, וכן אלוהי אלהים, על רוב משפטיו ומדותיו ופורעניות מורדיו:

אתנו קשות. תוכחות קשות:

ויתן אותנו מבוזין לפני הכל:

כמרגלים את הארץ:

ונאמר אליו כנים אנחנו לא היינו מרגלים. ובכך דימינו להנצל מידו ולא יכולנו שהרי הוציא עלינו פיתקין וחזרנו והודינו לו:

שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו. אצלנו:

והקטן היום את אבינו בארץ כנען. וכשחשבנו לצאת ידינו בהודאתנו זו אז נסרך לה:

ויאמר (לנו) [אלינו] האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד. המיוחד למרדין:

הניחו אתי במשמר ואת רעבון. מה שקניתם להיות רוויי' לרעבון בתיכם:

קחו ולכו:

והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם. אלא כנים אתם:

את אחיכם. שאתם מניחין:

אתן לכם ואת הארץ תסחרו. כשאר סוחרי העיר, מיכן שיש רשות לגיבורי כח לדרוש ולהוסיף על דברי הגדת העניין בכל מקום לפי כחן, כי דרך הסדרן לקצר הענין ובא במקום אחד ושונה ומוסיף ומחדש, שהרי למעלה לא תמצא שיוסף אמר ואת הארץ תסחרו, ועכשיו בא וחידשו כאן:

ויהי הם מריקים שקיהם. מן הבר:

והנה איש צרור כספו. בשקו כמו ששמוהו כל אחד ביד מנשה כן מצאו כל אחד צרור בשקו בכיס שלו:

וירא את צרורות כספיהם. כל צרורות שהוא פועל, כגון צרורות כספיהם, הרי המלה כולה ננקדת במלאפום, וכל שהוא פעל כגון (תהיין) [ותהיינה] צרורות עד יום מותן (ש"ב כ ג), הרי המלה ננקדת תחת הרי"ש ראשונה שור"ק ואחריתה במלאפום, וכל שהוא מופעל ובלשון יחיד הרי הוא נקוד בשורק, והצ' פתוחה, כגון צרר עון אפרים (הושע יג יב), וכל שהוא פועל כגון צרור הכסף (משלי ז כ), הרי הצדי"ק שבא תחתי' ולמעלה התיבה נקודה מלאפום, ועוד (צרור) [כצרור] אבן (שם כו ח), נקוד כמו כן, דכתיב עד אשר לא נמצא שם גם צרור (ש"ב יז יג), וכן בדברי רבותינו כדאמרינן צרור וזורקו אגוז ונוטלו, וכן בלשון רבותינו אמרינן כגון צרורות, וכל שבלשונך אין הכיר אות ונקודה בין צרור כסף, לצרור אבן, וכן בלשון רבותינו, זולתי הענין מודיע:

המה ואביהם וייראו. מלמד שחשדן אביהם:

ויאמר אליהם יעקב אביהם אתי שכלתם. שהרי הבטחני הקב"ה שאעמוד י"ב שבטים וכן הי', וכיון שחסרו הרי דומה כשכול על הכל:

יוסף איננו. שהרי שלחתיו אצליכם ואמרתם טרף טרף:

ושמעון איננו. שהרי עמכם הי' ואמרתם אדני הארץ אסרו:

עלי היו כולנה. כל הצרות שלהם ואתם אינכם חוששין, שאין צרות הבן אלא על האב, ודומה לדבר מתה עלי רחל (בראשית מח ז), שאין האשה מתה אלא לבעלה:

ויאמר ראובן אל אביו לאמר. לומר דברי שטות, וכן הי' רבי אומר הרי זה בכור שוטה יכול אביו לומר לו בנייך ולא בניו אתמהא ומה יועיל לי אלא הריני מפסיד:

את שני בני תמית. בקללתך:

אם לא אביאנו אליך תנה. לשון ענוה תנה אותו בערבנות על ידי:

ואני אשיבנו (לך) [אליך]. העיד מכלל דבריו כי אדני הארץ איש נאמן בדברו הוא:

ויאמר לא ירד בני זה עמכם כי אחיו מת. כדבריכם:

והוא לבדו נשאר. מאמו:

וקרהו אסון. כלומר אם יקראהו אסון ע"י צינים ופחים בדרך אשר תלכו בה. ויש להקשות הא בבית לא אתמהא, אלא אמר ר' אליעזר בן יעקב אסון זה שטן שאינו מקטרג אלא בשעת הסכנה:

והורדתם. בהגרמתכם:

את שיבתי ביגון שאולה. כבר דרשנו יגון הוא שברון לב, כמו נוגות (איכה א ד), תוגה (משלי יד יג), וכולן לשון שברון, שכן נוגי ממועד (צפני' ג יח), מתרגמי' תברא על תברא: