והרעב כבד בארץ. מה ת"ל והלא כבר נאמר ויחזק הרעב בכל הארץ (בראשית מא נו), אלא לדרוש בו גיבורי כח שכשאמר יעקב לא ירד בני עמכם, אמר יהודה לאחיו המתינו לו לזקן עד שתכלה פת מן הבית, כיון שכלה לא מצאו לקנות, שהרי הרעב כבד בארץ:

ויהי כאשר כלו לאכול [את] השבר אשר הביאו ממצרים ויאמר אליהם אביהם שבו שברו לנו מעט אוכל. שמא על דבר מועט לא ירגיש אדוני הארץ:

ויאמר אליו יהודה לאמר. מה לאמר לומר לו הוא אמר לנו דברים של אמת ואנו האיך הולכים ומשיבין אותו דבר של בטילה:

העד העיד. כפל הדיבור, כלומר העד כשאסף כלנו אל משמר, העיד כשהוציא אותנו ואסר שמעון:

בנו האיש לאמר. ע"י מליץ:

לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. שכן אמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו (בראשית מב כ):

אם ישך משלח את אחינו אתנו. הי' לו לומר שולח, הלמ"ד רפוי' שליחות על מנת לחזור, ומה ת"ל משלח הלמ"ד דגושה, שהי' שליחות על דעת שלא לחזור דרשו אנשי עיר הקודש שכך אמרו לו מוטב תהא נפש אחת בספק ולא כולנו בודאי:

נרדה ונשברה. לשון ענוה:

לך אוכל כלומר כל בני הבית נתלין בך ונקראין על שמך:

ואם אינך משלח לא נרד כי האיש אמר אלינו לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. כמשמעו:

ויאמר ישראל למה הרעותם לי. כאן אמר דבר הקודש אני עסוק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי:

להגיד לאיש העוד לכם אח. הוא שהנביא אומר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' וגו' (ישעי' מ כז):

ויאמרו שאול שאל האיש. כפל הדיבור אמר רב אבא בר כהנא שאפילו בני עריסתינו גילה לנו. שאל האיש לנו ולמולדתינו לאמר לנו ע"י קשקש גביע הכסף:

העוד אביכם חי היש לכם אח ונגד לו על פי הדברים האלה. שוודאי אבינו חי ויש לנו אח. הידוע נדע. באותו הפעם כי יאמר הורידו את אחיכם:

ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער. לשון ענוה:

הנער אתי, לפי שהוא קטן מכולם קוראו נער וילד:

ונקומה ונלכה. הכל בלשון ענוה:

ונחיה ולא נמות. ברעב:

גם אנחנו גם אתה גם טפינו שהרי אם בנימין בא עמנו ספק נתפס ספק אינו נתפס ואם אינו הולך עמנו הרי וודאי כלנו מתים ברעב, הנח מיתת הודאי ותפוס מיתת הספק:

אנכי אערבנו. אהא ערב עליו:

מידי תבקשנו. בחזירתינו:

אם לא הביאותיו. והצגתיו לפניך. חי וקיים, בטח לו ברחמי הקב"ה והאמין באדני הארץ שהוא נאמן בדבריו:

וחטאתי (לפניך) [לך]. אהא לפניך כחוטא מרוחק משלומך ומברכתך כל הימים ואפילו לעולם הבא שכולו יום:

כי לולא. כבר דרשנו לולא שהוא באל"ף הרי הוא בלשון אלמלא:

התמהמנו. לשון עיכוב ושהות, ודומה לו ויתמהמה (בראשית יט טז), וכל דומיהן:

כי עתה שבנו. כבר:

זה פעמים. ממצרים לכאן:

ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא. כבר דרשנו איפה בה"א ואיפא באל"ף, בפסוק ויחרד יצחק חרדה (בראשית כז לג):

אם כן איפוא. כלומר אם כן הוא זה הדבר שאתם אומרים להשיבו:

זאת עשו קחו מזמרת הארץ. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אומר דברים שהם מזמרין בעולם, דברים שבני העיר משבחין אותם:

בכליכם. בבזיכין נאין:

והורידו לאיש. אדוני הארץ:

מנחה. זו דורון:

מעט צרי. זה שרף עצי הקטף יוצא מן האילן כמו זיעה, ועליו הכתוב אומר הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, מכלל שמובחר למרפא:

ומעט דבש. של דבורים, שגם הוא מובחר לבלילות סמנין:

נכאת. זו שעוה:

ולוט זה זיעה של עץ שקורין בלע"ז שטינק"ו ונראה כקטורת ועשוי הוא בולים כבולים של מלח, והוא עצמו קרוי מסטיני וטוב הוא למרפא ולהעמיד את השיניים. (בוטנים) [בטנים]. זו זיעה של עצי בטנים ובלע"ז קורין העץ לרז"ו והשרף קורין טרגט"ו:

ושקדים. זה שומן של לוזים, שמוציאין מהם שמן ומובחר הוא למרפא:

וכסף משנה קחו בידכם. ר' יצחק אומר שמא הוקר השער ומה שקניתם בתחלה בסלע שמא עמד על שני סלעים, יש משנה שהוא כפול כגון זה כסף משנה, ודומה לדבר לקטו לחם משנה (שמות טז כב), משנה (אגיד) [אשיב] לך (זכרי' ט יב), ומשנה שברון שברם (ירמי' יז יח), ויש שהוא שני לגדול הימנו, כגון משנה (תורה) [התורה] (דברים יז יח), שנשנית בערבות מואב, במרכבת המשנה (בראשית מא מג), משנה למלך (אסתר י ג), אהי' לך למשנה (ש"א כג יז), וכל דומיהן:

ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם. לתתו לאיש:

אולי משגה הוא. שמא בשוגג הי' רצה להניחו בגנזיו והניחן באמתחותיכם:

ואת אחיכם קחו. אע"פ שנתערב יהודה בו חילק כבוד לכולם כדי שיסייעוהו כולם:

וקומו. קימה תהא לכם שתחזרו כולכם לשלום:

שובו אל האיש. כך אמר להם הרי כסף והרי דורון והרי אחיכם ומה אתם צריכין עוד, אמרו לו תפלתך תהא עלינו, אמר להם אם לתפלתי אתם צריכים:

ואל שדי. שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די:

יתן לכם רחמים לפני האיש (וישלח) [ושלח] לכם. שלוח גמורה:

את אחיכם. זה שמעון:

אחר. זה יוסף:

ואת בנימין. כמשמעו:

ואני כאשר שכלתי. אם לא זכיתי לראות כך מה אוכל לעשות, כאשר שכלתי מיוסף, כך שכלתי משמעון משעה שחזרתם:

ויקחו האנשים את המנחה הזאת ומשנה כסף לקחו בידם. שמא הוקר השער כ"ש כסף המושב:

ויקומו וירדו מצרים ויעמדו לפני יוסף. כפופין כעבד לפני רבו. ויש דורשין לשם גדולה, ויעמדו לפני יוסף בעינים גבוהות, זש"ה מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי יח טז):

וירא יוסף אותם [אתם] את בנימין ויאמר לאשר על ביתו. זה מנשה:

הבא את האנשים הביתה. לפלטרין שלי:

וטבח טבח. פרע להם בית השחיטה:

והכן. לצורך שבת, מלמד שהיה ערב שבת, מכאן שהיו האבות והשבטים שומרין מצות שבת עד שלא ניתנה:

כי אתי יאכלו האנשים. כלומר האנשים האלה:

בצהרים. בששה שעות על היום:

ויעש האיש כאשר אמר יוסף. לטבוח ולהכין:

ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף. לבית יוסף:

וייראו האנשים. מלא ב' יודי"ן. שהיא לשון יראה, ודומה לו, ויירא ויצר (בראשית לב ח), וייראו האנשים יראה גדולה את ה' (יונה א טז), והכרת אותותם, כי וייראו שהוא לשון יראה מלא ב' יודי"ן, או יו"ד אחת והיא נחטרת ומושכת קריאתה, וכל שהיא לשון ראייה אינה אלא ביו"ד אחת, ואינה נחטרת, ונבלעת קריאתה, וכן ויירא שהוא לשון יראה מלא יו"ד הטעם ברי"ש, וכל שהוא לשון ראייה אינה אלא ביו"ד אחת והטעם ביו"ד ונפתחת:

ויראו האנשים כי הובאו בית יוסף ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחילה. כלומר השב מעצמו שמא נפל לתוך הבר וכשמילא את האמתחת לא הבין בו:

אנחנו מובאים לכך:

להתגולל עלינו. בגלגול דברי עקיפין:

ומעין זה יש לשון גלגול שבועה, ויסוד המלה גלגול ממש, אפס כי בלשון רבותינו קרוי גלגול, ובלשון מקרה קרוי גלל ודומה לו וגללו את האבן (בראשית כט ג), ולהתנפל עלינו. כלומר להפיל עצמו עלינו. ודומה לו ואתנפל לפני ה' (דברים ט יח), לשון נפילה ממש, ויש מפרשים לשון פלילים, כלומר ולהדין עלינו:

ולקחת אותנו. כלומר וליקח אותנו לעבדים:

ואת חמורינו. להיות שלו:

ויגשו אל האיש אשר על בית יוסף. כשדרשנו זה מנשה:

ויגשו. לשון דחיפה, ודומה לו גש הלאה (בראשית יט ט), מלמד שהוא דחפן לפנים והן דוחפין לחוץ, וכה"א וידברו אליו פתח הבית. שהרי הובאו לתוך הבית, ועכשיו מצאן לפני הפתח מפני יראתם אותו:

ויאמרו בי אדוני. יהודה אמר בהסכמת כולם:

בי אדוני. בי הסרחון נתלה. וכן נדרש בכל מקום שנאמר בי אדוני כלפי הדיוט, או כלפי גבוה, ובניין אב שלהן (בי אני העון אדוני) [בי אני אדוני העון] (ש"א כה כד), ומעין דיבור זה אומר לכהן גדול הרי אני כפרתך, והוא אומר תתברכו מן השמים, וכן אומר אדם על אביו או על רבו מובהק אחרי פטירתן, הריני כפרת משכבן, אפם כי כל המתרגמים תרגמו בי אדוני בבעו ריבוני. וכן כלפי גבוה בבעו ה':

ירד ירדנו. כפל הדיבור ירד מופנה לדרשה לומר ירידה היתה לנו שהרי בארצנו היינו מפרנסין לאחרים, ועכשיו אנו צריכין לפרנסתך:

ירדנו. כי מכל מקום ירידה היא מארץ ישראל למצרים, כשדרשנו בתחלה:

לשבר אוכל. כמשמעו:

ויהי כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחתינו. כאן שינה הדבר וקצרם, כי במלון לא פתח אלא לוי את אמתחתו, וכשבאו אצל אביהם פתחו כולם, ותימה יש בדבר איך לוי פותח לתת מאכל לבהמתו והשאר לא פתחו, אלא מלמד שלהשאר היו שקים קטנים במספוא על המשאוי כשדרשנו, ולוי אקראי בעלמא הושם אותו שק של מספוא בפי האמתחת:

והנה כסף איש בפי אמתחתו. כספו של כל אחד:

כספנו במשקלו. ששקלנו:

ונשב אותו בידנו. שלא תאמרו גנוב הוא בידנו:

וכסף אחר הורדנו בידנו לשבור אוכל. לא הודיעוהו על כסף משנה פן יסתרך בדבריהם:

לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו. מאחר שנתנוהו בידך לא שמנו דעתנו עליו:

ויאמר שלום לכם אל תיראו. שאין אנו מערערין עליכם בכך:

אלהיכם. בזכות שאתם יריאיו:

ואלהי אביכם. בשביל שהוא ירא אותו:

נתן לכם מטמון שמא משאר בני כנען שבאו לשבור נפל מהם לתוך הבר בעוד אצלי וכשבאתי למדוד לכם נטמן בבר ולא ידעתי אבל כספכם בא אלי, ודעתי היה עליו:

ויוצא אליהם את שמעון. שלא השההו עד בוא יוסף:

ויבא האיש [את] האנשים ביתה יוסף. זה בא להוכיח על שלמדנו מדרשה שהיו דוחפין אותו לחוץ, שהרי כבר כתיב ויבא [האיש] את האנשים (בית) [ביתה] יוסף (פסוק יז), ומה הוצרך לשנות, אלא כמו שדרשנו, כי מפני יראה שיראו שלא יתגולל עליהם ויאסרם דחפו ויצאו, וכשהסביר להם פנים אז הכניסם עוד אל הבית ונכנסו ברצון:

ויתן מים וירחצו רגליהם. כמנהג האבות:

ויתן מספוא לחמוריהם. חנם:

ויכינו את המנחה. בבזיכין נאים, כל מין ומין בבזך שלו:

עד בוא יוסף. מלא ו', כלומר הוא ומשרתו עמו מפלטין של פרעה:

בצהרים. שהיה טרוד על השוברים ולא היה יכול לאכול בד' שעות:

כי שמעו כי שם יאכלו לחם. הבינו כשאמר הבא את האנשים הבית.:

ויבא יוסף הביתה. לפלטין שלו:

ויביאו לו את המנחה אשר בידם. מוכנת:

הביתה. בתוך הבית שאין דרך העולם להקריב דורון בחוץ:

וישתחוו לו ארצה. הרי ב' פעמים. כנגד ב' חלומות:

וישאל להם לשלום. לשלום עצמן:

ויאמר השלום אביכן. זה יעקב:

הזקן אשר אמרתם. זה יצחק זקינם:

העודנו חי. מפני שהניחו בחיים כשנפרד מאביו, לפיכך שואל עליו ומה שכתיב אשר אמרתם, כמגנב דברים מהם לשם שמים, כדי לידע אם זקינו חי אם לאו שהרי בזה הפרק היה יוסף בן ל"ב שנה, ויצחק נפטר בשנת כ"ט ליוסף, י"ב שנים אחר מכירתו, והיו מספרין בשבחו לפני יוסף, ומתוך כך אמר עכשיו אשר אמרתם:

ויאמרו. לו אחיו:

שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. אבל הזקן נפטר זה ג' שנים. א"ר חייא רבה לההוא בבלאה שואלין על החיים לשלום ולא על המתים, אלא יוסף לפי שהניחו בחיים, לפיכך שאל בשלומו, ולפי שקראו לאביו עבדו בפניו ושותק ואינה מוחה, לפיכך נקטעו חייו:

ויקדו וישתחוו. הקידה היא כפיפת קדקוד:

וישתחוו. הרי פעם שלישית, כנגד מלך תמלוך:

וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו. שדומה לאמו, ומה הוצרך לומר וירא את בנימין והלא כבר נאמר וירא יוסף (אותם) [אתם] (ואת) [את] בנימין (פסוק טז), אלא שינה בדברים כדי לחדש בהם דבר, שהראה עצמו כמתנכר עליו:

ויאמר הזה. לשון תימה:

אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי ויאמר אלהים יחנך בני. אמר ר' בנימין בר לוי לפי ששמענו חנינה בי"א שבטים, שנאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדיך (בראשית לג ה), ובבנימין לא שמענו, כאן שמענו, אלהים יחנך בני, כי לא היית בכלל חנינה שאמר אביך:

וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו. עיקר מלת כמר לשון גלגול, ודומה לו (נכמרו יחד) [יחד נכמרו] ניחומי (הושע יא ח), כלומר כל עסקי נחמות שלי נתגלגלו זו על זו לחול עליכם, וחבירו מוכיח נהפך עלי לבי (שם), וכן נכמרו רחמיו כל מדות רחמים שיש בו נתגוללו על אחיו, ודומה לדבר עורנו כתנור נכמרו (איכה ה י), כלומר נצפדו עורם ויקמטו יחד כתנור זו שאבניו כמורות זו על זו בנופלו, ודומה לו בדברי רבותינו בשלו כימרו, כלומר אחר שבישלו כל צורכה ושהת נתכווצה ויבשה, ואע"פ שיש לשון כמר הרבה בתלמוד שמתפרש בענין אחר, כגון מיכמר בישרא, וכגון הא דאמרינן על העביט של ענבים והוא מחוסר מיכמר ואובילי לבי מעצרתא, קיימא לן דרבנן הוציאו לשונות התלמוד לטעמים הרבה, וגם במקרא כן, ומי שאין לו עדים הרבה, יביא שנים או שלשה וקמו דבריו:

ויבקש לבכות ויבא החדרה. כלומר לחדר המטות ומעין זה אתה דורש הביתה, לשאולה, השדה:

ויבך שמה. שלא ירגישו אחיו, מלמד שהבכיה מכבת גחלי הלב:

וירחץ פניו. שהיו מדומעות:

ויצא. אליהם:

ויתאפק. נתחסן עצמו שלא לבכות, ודומה לו, ויתאפק המן (אסתר ה י), נתחסן בעצמו שלא להראות חמתו מיד, וכן אתה אומר המון מעיך ורחמיך (אלינו) [אלי] התאפקו (ישעי' סג טו), ועל אופן זה מדובר גאוה אפיקי מגינים (איוב מא ז). ולבי רחש לומר שם טעם וירחץ פניו ויצא ויתאפק, שלא ניגב פניו בשמלה, ושוב לא רחץ ידיו, אלא החזיק עצמו נטול לידים, ובאותה רחיצה אמר שימו לחם, ודומה לו בדברי רבותינו עוף ובשר נאכל באפיקורין, ויש גורסים באפיקילין, ופירש במטלית בלא קינוח הפה, ובלא נטילת ידים:

וישימו לו לבדו. בקערה כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי:

ולהם לבדם. מפני שהם יהודים:

ולמצרים האוכלים אתו. שהן משרתיו:

לבדם כי לא יוכלון [המצרים] לאכול (עם) [את] [העברים] לחם. כלומר עם העבריים לאכול מקערה אחת:

כי תועבה היא למצרים. לאכול עם העברים שהעברים אוכלין בשר כבשים, ומצריים משתחווים לכבשים ודומה לדבר כי תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מו לד) וכה"א כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו (שמות ח כב):

וישבו לפניו הבכור כבכורתו. כלומר כמשפט בכורתו, שדרך הבכור להיות מיסב בראש:

והצעיר כצעירתו. כמשפט צעירתו, שמידתו צעירה להסב באחרונה, נטל הגביע ועשה עצמו מקוסם, לא היה מכה בגביע, אלא כמנחש וקוסם בדברים, ראובן בכור יסב שני ליהודה, מפני שיהודה גבר לאחיו, והוא יסב בראש, ואחר ראובן שמעון, וכן כולם, דרך מולדתם, אני אין לי אם, ולזה הנער אין לו אם, כי בלדתה אותו מתה, יבא ויסב אצלי, לפיכך ויתמהו האנשים איש אל רעהו:

וישא משאות מאת פניו אליהם. משאת אלו מנות, ודומה לו יתר שאת (בראשית מט ג), אם נשאת נשא לנו (ש"ב יט מג), תרגם יונתן בן עוזיאל אם מתנן יהב לנא:

מאת פניו. מאת השלחן שלפניו:

אליהם. שנתנם אליהם:

ותרב משאת בנימין ממשאות כולם. כלומר מאחד מכולם:

חמש ידות. חמש חלקים שהרי לכל אחד נישאת מנה אחת מלפניו. ולבנימין נישאו ה' מנות, מנה אחת עם אחיו, ומנה אחת נתן לו יוסף עוד, ומנה אחת אסנת, ומנה אחת מנשה, ומנה אחת אפרים. ועל שני דברים נקראו מנות ידות, על שהן מתן יד, ועל שם ידיית גורל עליהם, כדכתיב ידו גורל (יואל ד ג), ידו הדה (ישעי' יא ח), וכה"א ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות וגו' (בראשית מז כד), וכל דומיהן:

וישתו וישכרו עמו. א"ר לוי כל עשרים ושתים שנה שלא ראה אותם, לא טעם יין, אף הם לא טעמו יין, עד שראו אותו, שנאמר וישתו וישכרו עמו, עמו שתו, בלעדיו לא שתו: