ויצו את אשר על ביתו לאמר. לומר בלשון מצרי:

מלא את אמתחת האנשים. האנשים הללו:

אוכל. משמע אפי' קטניות, אלא כך דרכן של צדיקים לומר מעט ועושים הרבה:

כאשר יוכלון שאת. על חמוריהם:

ושים כסף איש. כלומר כסף כל אחד:

בפי אמתחתו:

ואת גביעי. לפי שהי' לו גביעי כסף וגביעי זהב, לפיכך חזר ופירש גביעי גביע הכסף, אותו שהוא מנחש בו:

תשים בפי אמתחת הקטן. כלומר קטן שבהם:

ואת כסף שברו. כמובן:

ויעש כדבר יוסף. אמתחותיהם למלאות ואשר דבר על הכסף ועל הגביע:

הבקר אור. כלומר האיר המזרח:

והאנשים שלחו המה וחמוריהם. מלמד שלא פטרם עד אור הבקר, מכאן אמרו רבותינו לעולם יצא אדם בכי טוב, ויכנס בכי טוב פי' יצא לדרך לאחר שהאיר היום, ויכנס לעיר עד שלא ישקיע האור, שנאמר וירא את האור כי טוב (בראשית א ד).:

הם יצאו את העיר. כלומר מן העיר, ודומה לו, כצאתי את העיר (שמות ט כט):

לא הרחיקו. ללכת שאם הרחיקו אין יכולין כל בני העיר להחזירן:

ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדוף אחרי האנשים. בעוד שאימת העיר עליהם:

והשגתם. שאם מרחיקין אין יכולין כל בריה להשיגם:

ואמרת אליהם למה שלמתם רעה תחת טובה. אמור להם דברי תוכחה שמשבר לבם ויותש כחם, אדוני זימן אתכם למשתה, והאכיל והשקה אתכם חנם, ואתם גנבתם כלי המשתה:

הלא זה אשר ישתה אדוני בו. כאן הדברים מקצר אלא סוף הדברים מודיעין לחפש:

והוא נחש ינחש בו. כפל הדיבור, כלומר כשם שניחש בו והודיע אתכם כל ענייניכם, כך ניחש במחזה כוכבים באיצטרולוגין שלו לידע מי גנב את הגביע ואין יכולין לכחש:

הרעותם אשר עשיתם. שדור המבול לקו על החמס שבידם, ואחרי כן גדרו עצמן גדולי הדורות על הגזל ועל החמס, ואתם שאמרתם שאתם בני גדולי הדור הרי פרצתם הגדר:

וישיגם וידבר אליהם (כדברים) [את הדברים] האלה. כשמועו:

ויאמרו אליו למה ידבר אדוני כדברים האלה. לא נאמר הדברים, אלא כדברים, כלומר אין ראוי לכל דבר לא הם ולא כמדומה להם, וכן אתה דורש חלילה לך מעשות כדבר הזה (בראשית יח כה), לא הוא ולא כדומה לו:

חלילה. חולין הוא לעבדיך מעשות כדבר הזה לא הוא ולא כדומה לו:

הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו. שהרי העדת בעצמך כי מטמון הוא שנתן לנו הקב"ה, וכספנו בא אליך ובא לידינו דרך היתר, ואעפ"כ:

השיבונו אליך מארץ כנען. כאלו היא מלוה אצלנו, קל וחומר לדבר האסור:

ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב:

אשר ימצא אתו. הגביע שאמרת:

מעבדך ומת. שכן הדין שהרי בן נח נהרג על שוה פרוטה:

וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים. שהרי כלנו בסירוח על ידיו:

ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא. כן הוא המנהג שעשרה בני אדם שנמצאו בגניבה אחת, הרי כולם בסירוח, אבל אני עושה לפנים משורת הדין האיש אשר נמצא הגביע בידו איני ממיתו. אלא יהיה לי עבד:

ואתם. והנותרים בכם שלא פשע בדבר:

תהיו נקיים. מכל דבר ומכל עונש:

וימהרו. זריזים בני זריזים, דכתיב וימהר אברהם האהלה (בראשית יח ו), קנאים בני קנאים, אביהם קינא על גניבת התרפים, דכתיב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (שם לא לב), ואלה אמרו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, שקינאו על הגניבה:

ויורידו איש את אמתחתו ארצה. מעל החמור לארץ:

ויפתחו איש (את) אמתחתו. מפני שלא פשעו בדבר, לכך משתדלין לצאת מידו:

ויחפש. חיפש השקים והריק את הבר:

בגדול החל. באמתחת ראובן החל לחפש, כמו שהסיבו לפני יוסף:

ובקטן כלה. לחפש כדי שלא יאמרו יודע היה היכן הגביע מונח:

וימצא הגביע באמתחת בנימין. כיון שנמצא הגביע באמתחתו התחילו לקנטרו אמרו הוא גנב בר גנבתא, כך ביישה אמך את אבינו בתרפים, אמר להם יש כאן אחים מוכרין את אחיהם, יש כאן שעיר עזים:

ויקרעו שמלותם. מרוב הבושה:

ויעמוס. לשון הטענה, ודומה לו יום יום יעמס לנו (תהלים סח כ), ועומסים על החמורים (נחמיה יג טו), (אך) [אבן] מעמסה (זכריה יב ג), וכל דומיהן:

איש על חמורו. מלמד שהכעס והפחד מכפילין את הכח לפי שעה, שהרי משוי החמור היא משוי שני בני אדם נוטלו כל אחד בידו ומשליכו על החמור:

וישבו העירה. מלמד שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר של עשרה בני אדם:

ויבא יהודה. שהוא הגביר:

ואחיו. אחריו:

(בית) [ביתה] יוסף והוא עודנו שם. שהיה עומד וממתינם:

ויפלו לפניו ארצה. הרי פעם רביעית כנגד ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (בראשית לז ט):

ויאמר להם יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם. מה ת"ל הזה, אלא כך אמר להם המעשה הזה קשה עלי יותר משאתם הייתם לוקחים ממני דבר גדול מזה, כי הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני. כפל הדבר וכבר דרשנו:

ויאמר יהודה. זה אחד משלשה מקומות שדיבר יהודה בראש ומינוהו עליהם לראש:

מה נאמר לאדוני. על כסף הראשון:

ומה נדבר. לאדוני על הגביע שחטאנו בהם, גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא חטאנו בהם:

ומה נצטדק. שלא חטאנו בהם:

האלהים מצא [את] עון עבדיך. מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו. נצטדק, כלומר נצדק עצמינו, כי בלי ט' יש לומר נצדק בדין מתוך מעשינו, אבל נצטדק אפי' שלא כדין משמע, וכן ת' המוטפלת בתוך התיבה נדרשת מעין זה המדרש, כגון ויתהלך, תשתכרין, יתברך, ויתגדל, וכל דומיהם:

הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. גם גם לרבות שיקח החמורים והבר, אמרי הא שלם דכולה נטשי, ורוח הקדש אומרת שלום רב לאוהבי תורתך וגו' (תהלים קיט קסה):

ויאמר חלילה לי. חולין הוא לי:

מעשות זאת. ליענש מי שלא פשע בי עם מי שפשע בי:

האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד. לבדו:

ואתם. שלא פשעתם:

עלו לשלום אל אביכם. אפילו בלא עונש ממון:

ורבותנו דרשו ויהי מקץ שנתים ימים. זש"ה בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי יד כג). כל עצב שנתעצב יוסף מאדונתו היה לו יתרון ממנה, שלקח את אסנת בתה לאשה. ודבר שפתים אך למחסור, על שדיברו שפתיו לשר המשקים שתי זכירות נחסרו ישועתו שנתים ימים:

ותרענה באחו. כשהשנים יפות נעשים הבריות ריעים ואחים אלו לאלו, וכן הוא אומר ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב (ישעיה ל כג), וכתיב ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה (תהלים עב ג), בשביל שנושאין הרים יש שלום לעם, וכן גבעות בצדקה, שהקב"ה עושה עמהם ומשימין פירות הרבה מרבית שלום לעם:

דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן. כשהשנים רעות גופן של בריות מעלין חטטין:

ותפעם רוחו. רבנן אמרי כאן ליתן גדולה לאחד כתיב ותפעם, בחלומו של נבוכדנצר ליתן גדולה לארבעה כתיב ותתפעם (דניאל ב א), וקל וחומר ומה רשעים שאינם יראים מלפני הקב"ה דואגים מחזיון חלומותם, בני ברית אשר פחד אלהים נגד עיניהם על אחת כמה וכמה, וכתיב והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג יד). ואלו מאן דחזי בחילמא דמשמתין ליה, צריך למיטרח עד פרסה ומכניף ביה עשרה דתנו הלכתא דשרו ליה, ואי ליכא ביה עשרה, אפילו בי תלתא, מאי טעמא רחמי הוא דקא בעי עליה, ואפילו חזיין ליה אשה או עבד או קטן ואי ידע מאן שמתי' ליזל לגביה ולישרי ליה, ואפילו אי חזי דשרו ליה צריך הפרה, דאמר רב אשי מאי דכתיב הנביא אשר אתו (החלום) [חלום] (ידבר) [יספר] חלום ואשר דברי אתו ידבר [דברי] אמת, מה לתבן את הבר נאום ה' (ירמיה כג כח), כשם שאי אפשר לתבן בלא בר, כן אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. דלמא מאי דחזא דברים בטלים הוא דחזא. ואפילו יחיד מומחה שרי לשמתא. א"ר חסדא חילמא דלא מיפשר כאיגרתא דלא מקרי. א"ר פדת א"ר יוחנן הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ייטיבנו בפני שלשה, א"ר ברכיה לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנין מנלן מיוסף:

א"ר לוי חלום טוב אע"פ שכולו אין מתקיים, מקצתו מתקיים, דכתיב הבוא נבוא אני ואמך ואחיך, וההוא יומא אמו לא הוית, ואע"פ דבעי למבעי רחמי מעשה לא עבדינן על דברי חלומות כגון אפוקי ממונא בדינא וכיוצא בו, דתניא הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם ובמקום פלוני הם, ושל פלוני הם, או של מעשר שני הם, זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

ועל פיך ישק כל עמי. שלא יהא אדם נוטל פרוקופי חוץ ממך:

רק הכסא אגדל ממך. א"ר שמעון בן לקיש שני דברים נתן לנו משה בתורה ואנו למדין אותם מפרשתו של רשע זה, דכתיב (והייתם) [והיית] רק למעלה (דברים כח יג), יכול כמוני, ת"ל רק, גדולתי למעלה מגדולתכם, ונלמד אותה מכאן, דכתיב אתה תהיה על ביתי, יכול כמוני, ת"ל רק הכסא, גדולתי למעלה מגדולתך. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו (ויקרא יט ב), יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני ה' (שם), קדושתי למעלה מקדושתכם, ונלמוד אותו מכאן, דכתיב ראה נתתיך על כל ארץ מצרים, יכול כמוני, ת"ל אני פרעה, גדולתי למעלה מגדולתך:

צפנת פענח. רבנן אמרו צופה פודה נביא תומך, פותר ערום נביא חוזה:

ותכלינה שבע שני השבע. יצאו מכוללת ככלה נאה:

ותחלינה שבע שני הרעב. נכנסו חליונות עד שישבו על השלחן ביקשו אפי' פת קיבר ולא מצאו, אמרו לא כך אמר יוסף:

וירא כי יש שבר. קרי ביה סבר, זש"ה האומר לחרס (לא) [ולא] יזרח (איוב ט ז), זה יעקב. ובעד כוכבים יחתם (שם), אלו יו"ד שבטים שרואין את יוסף ואינן מכירין אותו:

כי יש שבר. זה הרעב, כי יש סבר זה השובע, כי יש סבר ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג ויד). כי יש סבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם):

למה תתראו. אל תצאו ובידכם פרוסה מפני התרעומת, ואל תכנסו כולכם בפתח אחד מפני עין רעה:

רדו שמה ושברו לנו משם. בישרן שירידה היא להם שעתידין להשתעבד שם מאתים ועשר שנים מנין רד"ו ואמר שאמר הקב"ה לאברהם אבינו, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (שם טו יג), לא היו על השבטים לירד למצרים זולתי זרעם, ומי גרם להם לירד הם עצמן, שנאה ששנאו את יוסף אחיהם, בשביל כן נתגלגל הדבר וירדו למצרים:

ותנא רבא לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז), יכול לא יכנו ולא יקללנו ולא יסטמנו, ת"ל בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר, לימרא דשנאה בעלמא קאסר רחמנא אע"ג דלא עביד מדעם. ועונשה דשנאת חנם שקולה כנגד שלשה עבירות, ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, שהרי שילה לא חרבה אלא בשביל גילוי עריות ובזיון קדשים, גילוי עריות דכתיב אשר ישכבון את הנשים (ש"א ב כב), ובזיון קדשים דכתיב בטרם (יקטורין) [יקטרון] את החלב וגו' (שם ב טו), ומקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בו ג' עבירות, ע"ז דכתיב כי קצר המצע מהשתרע (ישעיה כח כ), גילוי עריות דכתיב יען כי גבהו בנות ציון (מאוד) (שם ג טז), שפיכות דמים דכתיב וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מ"ב כא טז), מקדש שני שהיו עסוקין בתורה ובמצות לא חרב אלא מפני שנאת חנם שהי' ביניהם, ודאסיר למשנייא היכא דקא נהיג כשורה, אבל לא נהיג כשורה למשנייא ולמלטיה שרי, ולמעביד ביה מעשה, דכתיב ונשיא בעמך לא תאור (שמות כב כז), בעושה מעשה עמך. והיכא דידע ביה איהו לחודא דלא נהיג כשורה מהייב לאוכוחי, ואי לא קביל עלייהו שרי למשנייא, וכן נמי אי אמר ליה עד אחד דקים ליה בגויה סמוך עליו וסניא ליה דכמו דידע איהו דמי ממעשה דבת ר' חסדא דסמיך עליה רבא בעלה כדאמרה ליה ההיא איתתא חשודה אשבועת שוא, ואפיק שבועתא אשכנגדה, אמר כיון דקים ליה בגויה דלא משקרא כמאן דסמיכנא אנפשאי דמיא. ובעינן על פי עד אחד דלא קים ליה בגויה שרי למסנייא ומדמינן ליה לשבועה, דתניא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת (דברים יט טו), לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה, הכא נמי בעד אחד סגיא:

ות"ר כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה), שונא ישראל ולא שונא גוי, ואי דכי נהיג כשורה לא שרי למסנייא, דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט יז), ואי דאית ביה שני עדים צריכא למימר השתא מעשה עבדי ביה שנאה מבעיא אלא לאו כהאי גוונא, או דילמא שנאה נמי כעון וחטאת דמי ובעינן שני עדים ושני ליה רב אשי לרב אחי בריה דרבא דאפילו תלמיד לא מהימן על רביה כבי תרי לא לימא ליה לרביה עביד כן וכן דשם רע הוא דמפיק עלויה, ושמעינן מינה דעל עד אחד לא סמכינן למימר דשנאה כעון וחטאת דמיא ואמר רחמנא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת (דברים יט טו), וכשם שנענשו אחי יוסף על שנאתם אותו, כך נענש יוסף על שהביא דבתם רעה, לכך אסור לבני ברית לספר לשון הרע על חבירו, דתנא דבי ר' ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות גדולות, ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים. ע"ז איקרי גדולה, דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב לא), ג"ע דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת (בראשית לט ט), שפיכות דמים דכתיב גדול עוני מנשוא (שם ד יג). אבל לשון הרע (כתיב) [איקרי] גדולות דכתיב לשון מדברת גדולות (תהלים יב ד), ואי אמרת גדולות תרתי משמע, לא מצי מפקת חדא מנייהו. והכא נמי אסור לקבולי לה', דכתיב לא תשא שמע שוא (שמות כג א), קרי ביה לא תשיא, והנ"מ דאסור לקבולי למעבד ביה מעשה, אבל מבעיא ליה למיחש ליה ולמיטר נפשיה, דהכי כתיב את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו (ירמיה מא ט), וכי גדליהו הרגן והלא ישמעאל בן נתניא הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. אלמא כי אמרין ליה מהדר בתרך למקטלך ולצערך מחייב למיחש ולמיטר נפשיה. ולא מבעיא מלתא דשקרא דאסור לאשתועי אלא אפילו מלתא בעלמא דאיתיה דלא בכלל דלא תעמוד על דם רעיך הוא אסור למימר. ר' מוסיא בשם ר' מוסיא רבא מניין לאומר דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמור, שנאמר לכן אמור לבני ישראל (שמות ו ו), אמר רבא בריה דרב הונא כל מלתא דמתאמרי באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא דהוי ליה כפרהסיא ומצי אזיל למימר למריה:

ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים. מכאן אמרו חכמים כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, כדדרשינן בסדר הפרשה, וט' וארון לתפלה, ושנים ושבת לזימון, ושני תלמידי חכמים. והילכתא חידודיהו וקטן פורח. לצרפו לזימון שלשה או לעשרה. ולית הלכתא ככולהו שמעתתא אלא כי הא דר' נחמן דאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, ופי' רב אחא דמן שבחא והוא שנכנס בי"ג שנה. והני מילי לזימון אבל לתפלה ולשאר מצות ולהוציא רבים ידי חובתן עד שישלים י"ג שנה ויום אחד, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב), וכתיב ויבואו בני לשבור בתוך הבאים, מה התם עשרה וכולהון גדולים. אף הכא עשרה וכולהון גדולים, ואסיקנא הילכתא לגבי ברכת המזון אם אכל עמהן אפילו גרוגרות אחת, או כיוצא בה, או אפי' טבל עמהן בציר מצטרף עמהן בין לשלשה בין לעשרה. אבל להוציא את הרבים ידי חובתם, אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן:

ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים וגו'. אמר להן והיכן הוא, אמרו ליה זבנינן ליה, אמר בכמה, אמרו ליה בה' סלעין, אמר להו ואי אמרית לכון הבו לי חמש סילעין ואנא יהיבנא לכון אתון עבדין, אמרו ליה אין, אמר להו ואי לית אנא יהיבנא לכון אפילו בכמה מה אתון עבדון, אמרו ליה במנת כן נחתינן אי למקטול אי למקטל, אמר להו הוא הדבר אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם:

ויאמר לא ירד בני עמכם. ר' חנינא בשם ר' נהוראי אמר כשהיה אומר אדם דבר הגון לפני ר' טרפון היה אומר כפתור ופרח, כלומר דבור דבר זה על אפניו ככפתור עם הפרח שלו, וכשהיה אומר דבר של הבטלה, היה אומר, לא ירד בני עמכם, כלומר לא תצטרף בינתי עמכם:

אנכי אערבנו מידי תבקשנו. מכאן אמר רב הונא שערב משתעבד לבעל חוב, ואלו מאן דאוזיף לחבריה על ידי ערבא לא מבעיא ליה למתבע לערבא ברישא אלא תבע ליה ליזופא ברישא, דתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחלה, אמר רב נחמן מאי לא יפרע מן הערב תחלה שלא יתבע את הערב תחלה, תניא נמי הכי המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע את הערב תחלה, ואם אמר בשעת מתן מעות על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע את הערב תחלה, ומה טעם משתעבד ערב, אמר רב אשי בההיא הנאה דקא סמוך אדבוריה וקא מוזיף ליה גמר ומשעבד נפשיה, שהרי ראובן אמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, אפ"ה לא האמין ליה אבוה וקא חזי ביה דאי מעכב ביה יוסף בבנימין, הוה מסר נפשיה עליו ולא הימניה אלא ליהודה, ובההיא הנאה דקא האמין ליה שעבד נפשיה בנידוי כל הימים:

ואע"ג דלביתא דיזופא אסור ליה למוזפנא למיעל ולמשקל משכונא, דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו (דברים כד י), לביתו אי אתה נכנס לעבוט, אבל אתה נכנס לביתו של ערב, דכתיב לקח בגדו כי ערב זר (משלי כ טז), ד"א לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס על שכר חמור, ועל שכר כתף, ועל שכר פונדק, ועל שכר דיוקנאות, יכול אפילו זקפן עליו במלוה, ת"ל משאת מאומה, וערב דבשעת מתן מעות הוא דלא בעי קנין כדפרישית טעמא, אבל היכא דאוזפי ולבסוף קא תבעי ואמר ליה הב לי ערבא ואתי האי ויהיב ליה ערבא צריך קנין דלישתעבד, דכיון דלאו אהימנותיה סמוך הוי ליה אסמכתא בעלמא אי קני מיניה משתעבד אי לא לא, ותנן ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, אמר רב יהודה אמר שמואל תנוק שקנו מידו לא משתעבד תנוק הוא דקא אניס ליה מלוה ואתא האי והוה ליה ערב ואמר הנח אותו ואני אתן פטור שלא על אמונתו הלוהו. ומשום הכי בעיא קנין, אבל ערב בעלמא היכא דתבע כי דרכא לא בעי קנין. ורב נחמן אמר אחד זה ואחד זה צריכין קנין, והלכתא כרב נחמן וכר' ישמעאל. והיכא דתבעיה ליזופא ולא קא פרע ליה, ואית ליה נכסי למפרע אפילו הכי דינא היא דתבע ליה לקבלן דמצי מוזפנא למימר ליה לקבלן אי לא מניכסך לא בעיתך קבלן, דאמר רבה בב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין נכסין ללוה, אבל יש נכסין ללוה לא יפרע מן הערב, ומוקמינן לה למתניתין דפליג ר' שמעון בן גמליאל אפי' במקום קבלן ערבותא דניכסי עדיפא, ורבנן סברי קבלנות עדיפא וקיימא לן כרבנן, אבל ערב דכולי עלמא ערבותא דניכסי עדיפא דמצי אמר ליה ערב האי דעבדי לך ערבותא דאי משתדפין נכסי הוא אבל כי איתנין נכסי נכסוהי דבר נש אינון מערבין ביה וערבותא דנכסי עדיפא מערבותא דילי והיכא דאמר ליה נמי ממי שארצה אטול כי קבלן דמי. והיכי דמי ערב והיכי דמי קבלן, אמר רב הונא הלויהו ואני פורע הלויהו ואני חייב הלויהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן. תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן:

והלכתא ערב דבשעת מתן מעות לא בעי קנין ובאמירתו הוא משתעבד, שלא בשעת מתן מעות בעי קנין ובאמירתו לא משתעבד. ערב בבית דין אפילו שלא בשעת מתן מעות לא בעי קנין ומשתעבד דבההיא הנאה דקא מהימניה ליה בי דינא גמר ומשעבד נפשיה. ואע"ג דרב חסדא מייתי לשיעבוד ערבות מבני אם ערבת לריעך וגו' (משלי ו א), ואמר דיהודה לגבי אבוה קבלן הוי, אנן סבירא לן כרב הונא, חדא דהא בלשון ערבות משתעי קרא, ועוד דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, וכל מה דמצי למסמך אדברי תורה טפי עדיף. ודאתן על קנין מיהת כל קנין דמקני אינש לחבריה בכל מידי בעי למהוי בלא אסמכתא ודלא אניס ובלא מודעא ואי איכא למיחש משום מודעא צרוך לבטולה למודעא בקנין ברישא. ולא מתפסינין לקנין לא במטבע ולא בפירות ולא בגרעיניהן ולא במרוקא ולא באיסורי הנאה ולא בכליו של מקנה דקיימא לן כרב דאמר בכליו של קונה דכתיב וזאת לפנים בישראל (רות ד ז), מאי לפנים מימות משה. על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו (שם), הגואל שלף כליו ונותן למקנה, מנלן דמימות משה קאמר דכתיב על הגאולה, וכתיב בתורה או דודו או בן דודו יגאלנו (ויקרא כה מט):

אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. מהו וחטאתי שאהא משלומך רחוק כנזוף, מכאן אמר רב הונא נידוהו על תנאי אי נמי נידה עצמו על תנאי צריך הפרה, שכן מצינו ביהודה שנידה עצמו על תנאי ולא שרא לנפשיה איענש ליה, שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו מגולגלין עד שבא משה וביקש עליהן רחמים, דכתיב וזאת ליהודה וגו' (דברים לג ז). ומאן דמחייב שמתא ומשמתין ליה בי דינא, מחייב למנהג נזיפותא בנפשיה כאבל, דתנן מעטפין וכו', למימר דמחייב בעיטוף כאבל ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה, אמר רב נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, אמר רב גידל אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו חייב לנדותו, ואם לא נידהו הוא עצמו הוא בנידוי ואין עניות מצויה אלא מקום שמזכירין שם שמים לבטלה:

ואל שדי יתן לכם רחמים. ר' יהושע בן לוי פתר ליה להאי קרא בגליות, ואל שדי שדי לעולם אלהותו יאמר לייסוריכם די. יתן לכם רחמים. כדכתיב ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם (תהלים קו מו):

לפני האיש. זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה, שתמצאו חן בעיניו:

(וישלח) [ושלח] לכם את אחיכם אחר. אלו עשרת שבטים:

ואת בנימין. אלו שבט יהודה ובנימין:

ואני כאשר שכלתי. בחורבן ראשון:

שכלתי. בחורבן אחרון, כאשר שכלתי בחורבן אחר לא אשכל עוד:

הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו. תני ר' ישמעאל זה אחד מעשרה קל וחומר האמורין בתורה:

ויאמר יהודה מה נאמר לאדני. למלך מלכי המלכים הקב"ה במעשה תמר:

ומה נדבר. במעשה בלהה:

ומה נצטדק. בדינה. ד"א מה נאמר לאדוני. בארץ כנען ביוסף:

ומה נדבר. בשמעון:

ומה נצטדק. בבנימין. ראיתי דרשת ר' טוביה בלקחו הטוב, מה נצטדק מלשון ערמומיות, כלומר מה נוכל להערים מעתה שהרי אלהים מצא את עון עבדיך, ודימוהו להא דאמרינין בב"ק בנזיקין לענין בהמה שקשרה בחמה וברחה, כל טצדקי דיכולה למיעבד עבדא, כלומר כל ערמומיות שיכולה לעשות עושה, ואע"פ שדבר חכמה הוא, אין הדבר נראה לי כפתור ופרח, שאין זה הדרך לפני להתמיר ולחלף ולעקם התורה כדי לדורשה, זולתי במדרש תיבות שאין להקפיד בכך, כגון שמות, וכאן מתחלפות התיבות, שהרי נצטדק הצדי"ק קודם לטי"ת, אבל טצדקי הט' קודם לצ':

האלהים מצא את עון עבדיך. אמר ר' לוי כזה שממצה את יין החביות ומעמידה על שמריה:

מצא. מלשון (נמצא) [ונמצה] דמו (ויקרא א טו). ובדברי רבותינו דם התמצית, מיצוי המדות, וכל דומיהן:

ויאמר חלילה לי מעשות זאת. מלך שכמותי לעשות שלא כדין:

ואתם עלו לשלום. עלייה תהא לכם, ורוח הקודש מבשרתן, אחד באחד יגשו (וריב) [ורוח] לא יבא ביניהם (איוב מא ח), שלום רב לאוהבי תורתיך (תהלים קיט קסה), ועליו הכתוב אומר [החכמה] תעוז לחכם מעשרה (שליטין) [שליטים] אשר היו בעיר (קהלת ז יט), וכתיב מקור חיים שכל בעליו (משלי טז כב):

שלמה פרשת מקץ:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לתפוחי זהב משכיות כסף (משלי כה יא), תירגום עקילס חיזורין דדהב בגו דסקרין דכסף, דבר דבור על אופניו (שם). מה האופן הזה מראה פנים לכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראין פנים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף, דכתיב ויגש אליו, ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, שנאמר ויגש יואב והעם אשר (אתו) [עמו] למלחמה (ש"ב י יג). ר' נחמיא אומר הגשה לפיוס, שנ' ויגשו בני יהודה אל יהושע (יהושע יד ו) לפייסו. רבנן אמרי הגשה לתפלה, שנא' ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא (מ"א יח לו). לכך נסמכה הגשת יהודה למאמרו שלמעלה:

כתיב מים עמוקים [עצה] בלב איש [ואיש] תבונות ידלנו (משלי כ ה). דומין דברי יוסף לתשובותיו של יהודה לבאר עמוקה מלאה צונן ומימיה יפין ולא היה בריה יכולה לשתות הימנה, ובא אחד וקשר חבל בחבל, נימא בנימא, ודלה ממנה ושתה, התחילו הכל דולין ממנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר דבור על אופניו, עד שעמד על לבו של יוסף:

ויגש אליו. בתחלה היה עומד רחוק הימנו כשאמר מה נאמר לאדני, וכשראה שעומד עליו בדין ואמר חלילה לי מעשות זאת אלא האיש אשר נמצא הגביע לבדו הוא יהיה לי עבד, אמר מעתה אין לי אלא לפייסו שיעשה לפנים משורת הדין, לכך ניגש לפייסו, וכן דרך כל מבקשי רחמים לפני השליט לגשת אליו:

ויאמר בי אדני. ואע"פ שהמתרגמין הוציאו הדבר לשון בקשה, אינו אלא כמו שדרשנו בפרשת מקץ, וכן אנו דורשין כאן, בי הדבר תלוי, שהרי אני ערבתי אותו מאת אבי:

ידבר נא. בבקשה. עבדך דבר באזני אדני. שיכנסו דברי באזנך:

ואל יחר אפך בעבדיך. שאני נידון עמך, שאין דרך ירא שמים לעשות כך, שנאמר אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי (איוב לא יג):

כי כמוך כפרעה, שאת אב ומושל בכל הארץ כמותו, ולכך אני ירא שמא יחר אפך בי, אמר רב ירמיה ב"ר שמעיה היה נותן עששית של ברזל לתוך פיו, ומוציאה כאבק:

כי כמוך כפרעה. מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף אתה גוזר ולא מקיימו:

אדני שאל את עבדיו לאמר. בלשון קשה:

היש לכם אב או אח. תדע שבעלילה באת עלינו, שהרי כמה מדינות באו לכאן לשבור אוכל, כלום שאלת אותם ליוחסין כמו ששאלת אותנו, שמא בתך אנו מבקשין, אף על פי כן לא כחדנו ממך דבר:

ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן. כלומר אחרון הוא וקטן שבאחים:

ואחיו מת. אפשר אדם כיהודה אומר דבר שאינו ברור לו, אלא כיון שהרחיק נדוד ואיננו, הרי הוא חשוב כמו מת, ודומה לדבר נשכחתי כמת מלב (תהלים לא יג):

ויותר הוא לבדו לאמו. לא שאמו היא בחיים אלא אין מאמו בן אחר זולתו, ודומה לדבר אחת היא לאמה (שה"ש ו ט):

ואביו אהבו. שזוכר בו מעשה אמו:

ותאמר יש ותאמר שהוא לשון זכר, כמו זה, ויש שהיא לשון נקבה, כמו ותאמר שרה צחוק עשה לי (בראשית כא ו), ואין להם היכר זולתי הענין מודיע:

ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו. אינך רוצה לעכבו כאן אלא להביט בו:

ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזוב את אביו. שיש לו געגועין בו:

לעזוב. כלומר אם עזב את אביו ומת, כי לא ניסה בטרחות דרכים:

ותאמר אל עבדיך. בלשון התראה:

אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תוסיפון לראות פני. תוסיפון בנו"ן לרבות אפילו אחד מכם:

ויהי כי עלינו אל עבדך אבי ונגד לו את דברי אדני. כשמועו:

את לרבות אסירות שמעון, ועל הקשות שדבר אתם, וכבר דרשנו עלייה הנאמרת ממצרים לארץ ישראל, וירידה מא"י למצרים, מפני שא"י גבוה, ומצרים שפלה:

ויאמר (אבי) [אבינו] שובו שברו לנו מעט אוכל. כלומר תדע לך שלא ירדנו בתחלה כאן אלא מרוב דוחק:

ונאמר לא נוכל לרדת. שם לפי שהאיש שליט על הארץ, אבל אם יש אחינו הקטן אתנו וירדנו. כלומר ונרד ו' שבראש התיבה משמעת המלה לשון עתיד, וכן כל תיבה שכמותה:

כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו. כלומר אם אין אחינו הקטן אתנו:

ויאמר עבדך אבי אלינו. לפי שהיה שומע שהיה קורין לאביו עבדו ואינו מוחה, לפיכך מת קודם לאחיו, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו (שמות א ו):

אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי. אמו של זה:

ויצא האחד מאתי. מיוחד שבשנים. ואומר אך טרף טרף. אך לשון מיעוט, כלומר שנסתרה דרכי, ואין רוח הקודש עמי, ואיני יודע הבירור, אלא שלא ראיתיו עד הנה. עד עכשיו:

ולקחתם גם את זה מעם פני. גם לרבות, את לרבות, אמר לו כך אמר לנו יעקב אבינו כשהיה בנימין אצלי היתה מתיישבת דעתי על אמו ועל אחיו, ועכשו דומה עלי כאילו שלשתם לקחתם מעם פני בבת אחת, ולמה אבינו דומה לנר שיש לה ג' פיות, כיון שכבתה אחת מהן, כבתה כל הנר:

וקרהו אסון. לשון ארעין ומקרה, ודומה לו אשר קרך בדרך (דברים כה יח), כי הקרה ה' אלהיך (בראשית כז כ), וכל דומיהן. אסון כשדרשנו, אמר יעקב אבינו אוי לי שמא נגזרה גזירה על רחל שתכלה היא וזרעה בדרך, היא מתה בדרך, יוסף מת בדרך, ועכשיו אם זה יוצא לדרך מיד ימות:

והורדתם. על כך:

את שיבתי ברעה שאולה. שאף אני מת מיד באנחה:

שאולה. כל זמן שהיו לי י"ב שבטים שהבטיחני המקום יודע אני שחלקי שלם ומשולם ומקויים לעולם הבא, אבל עכשיו שחסרו מתיירא אני שמא חלילה ארד שאולה, אמר לו יוסף מפני מה אתה יהודה דברן כל כך וכל אחיך שותקין, וכי אתה הוא יותר מאחיך, אמר יהודה אעפ"כ כולן חוץ לזיקה הן עומדין, אבל אני מעיי קומטין עלי כחבל, בשביל צרתן של אבא שמתקשות עלי:

ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו. כשיראה אביו כך, מיד ונפשו קשורה בנפשו, כשתי תרנגולים שקשורים זה בזה כיון ששומט השועל אחד מהם הרי חבירו אחריו נמשך, כך כשיראה הנער נפרד ממנו, הרי נשמתו יוצאת מן הגוף והולכת:

והיה כראותו כי אין הנער. עולה עמנו:

ומת. באנחה:

והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה. אמר לו יוסף אם כן מה לך יותר בו מכל אחיך, אמר לו שאני ערב בו:

כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר. לומר בשבועה אחר שאני בן הגדול שבבניו, ואמר לי אם ערב אתה אתן עמכם, ונעשיתי ערב. אמר יוסף אם ערב אתה אני נותן לך כדי ערבותך ופרע לאביך והסתלק, א"ל יהודה אני ערבתי לא בכסף ולא בזהב אלא בנידוי ואמרתי לו:

אם לא אביאנו אליך. כלומר אם לא אביאנו אל אבי כדרך שאני מביאו אליך:

וחטאתי לאבי כל הימים. היה לו לומר וחטאתי לך, או לומר וחטאתי לאבי אם לא אביאנו עמי, אלא נצנצה ביהודה רוח הקודש, וכך אמר אם לא אביאנו לפני אבי אליך, כלומר אצלך יבא אבא ויראהו:

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני שהרי אינך מבקש אותו אלא לשרתך, ועכשיו לגדולה אני גדול ממנו, לגבורה אני גבור ממנו, מוטב לך שאהא עבד תחתיו:

והנער יעל עם אחיו. ואל אראה בצער של אבא:

כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי. כלומר שמא אראה הרעה אשר ימצא את אבי ח"ו שמא יאבד עצמו מדעת על צערו, ונמצא שאנו מונעין ממנו שלא לכבדו, ולא לסופדו, ולא לחלוץ, ולא לקרוע עליו, לכך הוא אומר שאולה, שכל המאבד עצמו לדעת יורד לגיהנם, כל כך היה סודר את דבריו, כדי להודיע אהבתו שעל בנימין ויראתו את השבועה אשר נשבע לאביו, וחיבת אבא על בניו מרחל, דא"ר חייא רבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, לא היו בהן אלא פיוס, פיוס ליוסף לומר היאך נותן אבא נפשו על בניו של רחל, פיוס לאחיו, לומר היאך נותן אני נפשי על אחי, פיוס לבנימין, לומר ראה כשם שאני נותן נפשי על אחיך כך אני נותן נפשי עליך: