ויסע ישראל וכל אשר לו. שכל ביתו היה ברשותו:

ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. אמר אבי יצחק ביקש לרדת למצרים ועכבו הקב"ה, והיאך אני יורד בלי דברו, לכך נאמר לאלהי אביו יצחק, שיודיעני אם ירד אם לאו, ונראין הדברים שהרי ענה דבר הקודש מעין מחשבתו זאת:

ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה. במחזה מתוך מראות, כמו שדרשנו בנביאי ישראל:

ויאמר יעקב יעקב. כבר דרשנו למה קרא בכפל בפרשת עקידת יצחק:

ויאמר הנני. לשון חיבה ולשון זירוז:

ויאמר אנכי הקל האלהי אביך. שנגליתי לו בבקשו לרדת למצרים ועכבתיו. אבל אתה אל תירא מרדה. כלומר אל תירא שלא לרדת שהיה יעקב אבינו דואג על גזירה שנגזרה בין הבתרים שמא ישתעבד הוא עצמו שם, לכן אמר:

כי לגוי גדול אשימך שם. שלא ישתעבדו בניך בימיך:

אנכי ארד עמך מצרימה. דבר קדשי ושכינתי יסייעוך לרדת למצרים, ושם אני נגלה לך, כמו שאני נגלה לך בשאר ארצות:

ואנכי אעלך. דבר קדשי יסייע את בניך להעלות עצמותיך ממצרים, ומכאן סמך יעקב לצוות את בניו להעלותו לקברו בקבורת אבותיו:

גם עלה. את בניך ממצרים. עלה כתיב, כלומר גם עלה כח זכותך לפני:

ויוסף ישית ידו על עיניך. בשעת פטירתך, דהיינו עצימת העין, כדמפורש בשבת:

ויקם יעקב מבאר שבע. קימה היתה להם. וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. מפני הכבוד חיבבוהו לשאת תחלה, ואח"כ טפם, ואחר כך את נשיהם, כדרך שעשה יעקב אביהם, דכתיב ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים (בראשית לא יז), בתחלה בניו ואח"כ את נשיו, ולא כדרך שעשה עשו שנתכווין לזנות, דכתיב ויקח עשו את נשיו ואת בניו (שם לו ו), אבל אלו מתוך שהיו צנועין, תחלה נשאו את אביהם, משום מצות כיבוד, ואחריו נשאו את טפם, שחביבין עליהם ביותר, ואחר כך נשאו את נשיהן:

בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו. אותו עיקר והשאר טפילין לו:

ויקחו את מקניהם ואת (כל) רכושם. דהיינו כל מהלכי רגל:

אשר רכשו בארץ כנען. ומה שהביא יעקב מפדן ארם מכר, לפי שהיו יודעין שנכסי חוץ לארץ אין בהם ברכה:

ויבואו מצרימה. כלומר למצרים:

יעקב וכל זרעו אתו. כל זרעו בזכותו ירדו למצרים בהשקט:

בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו. א"ר יהודה ב"ר אלעאי בנות בנים כבנים לירושה, אבל בני בנות אין כבנות לירושה, דכתיב בנות בניו, ולא כתיב בני בנותיו:

וכל זרעו. להביא נכדים, דהיינו בני בני בנים, כגון חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה:

הביא אתו. בזכותו באו מצרימה. ועכשיו אנו נזקקין לדרוש שמות אבותינו, שהרי ניתנה רשות לבעלי תורה לדרשם כפי קבלתם, שהרי מצינו שהיו הראשונים מליאי חכמה ותבונה, ומתנבאין ואינם יודעין מה מתנבאין, אלא מתכוונין ברוח הקודש על מה שעתיד להיות, וכן הוא אומר אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרי שמות אלא שמות, מלמד ששמו של מקום, או שם אדם גורם למעשיו, וכן מהן מצינו מפורשין במקרא, כגון חוה נח אברהם יצחק ויעקב, וכל השבטים, פרץ וזרח, וכולן נקראין על שם הענין, ויש מהן מפורשין בתלמוד, ושאריתם קבלת רבותינו האחרונים:

ואלה שמות, בא להוסיף בני בנים ובני בני בנים יעקב בראש ובניו אחריו ממלאי מקומו כולם מטות שלימות:

בכור יעקב ראובן. יחס ראובן תחלה שהוא בכור לתולדות, ובכתוב בכר חסר ו', לפי שלא היה בכור לנחלה:

ובני ראובן חנוך. שנתחנך בו בבנים, ונקרא על שם חנוך הצדיק:

ופלוא. לשון הבערה, כדכתיב ובערת הרע מקרבך (דברים יג ו), ומתרגם ותפלי עביד ביש, שרוב בניו נתפלו מן העולם, שלא הוליד אלא את אליאב בלבד ואליאב הוליד את נמואל דתן ואבירם, ונתפלו דתן ואבירם מן העולם, ונותר נמואל בלבד:

חצרון. על שם חסרון מלכות וכהונה ובכורת נחלה, כי לפני מעשה בלהה הוליד את חנוך ואת פלוא, ולאחר מעשה בלהה הוליד את חצרון ואת כרמי, ומתחלף צד"י של חצרון עם סמ"ך, ואין דרך הפשט להקפיד בתמורת האותיות במדרש השמות. כמדרש אברהם אב המון, וכיוצא בו:

וכרמי. על שם שכרמו פניו על אותו מעשה, ודומה לו כרום זלות לבני אדם (תהלים יב ט):

ובני שמעון ימואל. הוא נמואל שבחומש הפקודים, כלומר ימול את לבבו ליראתו:

וימין. מיומן למלחמה, כדכתיב כלי חמס מכרותיהם (בראשית מט ה):

ואהד. איני הוד:

ויכין. מוכן למלחמה:

וצחר. מצהיר כצהרים, והוא זרח שבחומש הפקודים, והיינו זריחה והיינו צהירה, ודומה לו צהר תעשה לתבה (שם ו טז):

ושאול בן הכנענית. א"ר יוחנן זה זמרי בן סלוא, ולמה נקרא שמו שאול, שנשאל לע"ז, כדכתיב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן (במדבר כה ב):

בן הכנענית. בנה של דינה, שנבעלה לשכם הכנעני:

ובני לוי גרשון. מתגורר זרעו בעבודת בית אלהיו ושינה בהלכותיהן:

קהת. הנקווה ומצוי לעבודת הקודש, ודומה לו ולו יקהת עמים (בראשית מט י):

ומררי. על שם מרות וגדולה:

ובני יהודה ער. שמת ערירי:

ואונן. שהיה אביו אונן עליו:

ושלה ופרץ וזרח. כמפורש בענין לידתן:

וימת ער ואונן בארץ כנען. בלא בנים:

ויהיו בני פרץ. קודם שירדו למצרים:

חצרון. כשנולד חצרון אמר יהודה זקינו זה יקרא על חסרון בני ער ואונן:

וחמול. כשנולד חמול אמר יהודה זקינו הרי חמל עלי המקום ושילם לי את אלו תחת ער ואונן בני:

ובני יששכר תולע. שמתעדן כתולע בתלמוד תורה, ודומה למדרש זה מה שכתוב והוא עדינו העצני:

ופוה. שמרחיב פה ומאיר פנים בהלכה:

ויוב. שקולו כיבוב בדברי תורה, והוא ישוב שבחומש הפקודים, לומר לך הוא שיבה הוא ביאה, ולמה נקרא ישוב שהרבה בנין ישיבת במצרים:

ושמרון. ששמרו את התורה כהלכותיה, שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (דה"א יב לג):

ובני זבולון סרד. שהיו משמשין את אחיהם בני יששכר ודומה לדבר בגדי שרד (שמות לט א), מתרגמינן לבושי שימושי. ויש לפרש שגם הם היו תלמידי חכמים ותלמיד חכם קרוי שריד, דכתיב (ולשרידים) [ובשרידים] אשר ה' קורא (יואל ג ה):

ואלון. מיושר באורחותיו, שכן אלון (בראשית לה ח), מתרגמינן מישר:

ויחלאל. מיחל לה' ולישועתו:

אלה בני לאה אשר ילדה (לו) ליעקב בפדן ארם. הבנים נולדו בפדן ארם ובני בנים בארץ כנען:

ואת דינה בתו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. ובפרטן אינן אלא ל"ב אותן שנולדו מלאה, אבל הכתוב כולל את יעקב עמהן למניין ל"ג:

ובני גד צפיון. לפי שבני גד עתידין להיות עורכי מלחמה, כדכתיב גד גדוד יגודנו (שם מט יט), וכתיב וטרף זרוע אף קדקוד (דברים לג כ), לפיכך נקרא על שם מלחמותיו:

צפיון. על שם שכל מי שעורך מלחמה אתו צפוי הוא אל החרב:

וחגי. שמפחיד כל הנלחמים כנגדו, ודומה לדבר למצרים לחגא (ישעיה יט יז):

שוני. שמשונה הכאתו, כדכתיב וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג כ):

ואצבן. ראיתי רבותינו שדרשו מעין מקצת התיבה אצבן מלשון אצית, והוא אזני שבחומש הפקודים, וכן האוזן מציתה, ואין לשנות אחר דבריהם:

ערי. שמתערה כאזרח רענן, ודומה לו כאיש מלחמות יעיר קנאה (ישעיה מב יג):

וארודי. מתאכזר על צרו כערוד שנושך ומשבר עצם:

ואראלי שהיו קלין במרוצתן, כדכתיב בהן וכצבאים על ההרים למהר (דה"א יב ט), ודומה לדבר, הן הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג ז):

ובני אשר ימנה. כדכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מט כ), מיומנת עליו, ולפי שהיה בכורו של אביו, חלה עליו עיקר הברכה:

וישוה וישוי. שניהן דעתן נוחה עם אחיהם ומשווין דעתן עמהם, והיינו דכתיב ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו (דברים לג כד):

ובריעה שנוהג בריעות ובשלום עם אחיו:

ושרח אחותם. ששרחו ונתרבו ימיה, שחייתה משירדו ישראל למצרים ועד קרוב לתכלית מלכות בית דוד קרוב לתר"ך שנה, ועלי' נאמר אנכי שלומי אמוני ישראל (ש"ב כ יט), והיא היתה אשה חכמה (שם כ טז), שקראה ליואב בן צרויה מתוך העיר כשרדף אחר שבע בן בכרי:

ובני בריעה חבר. כדכתיב חבר אני לכל אשר יראוך (תהלים קיט סג), ומלכיאל. יועץ נדיב, כדכתיב כי נעצך (ש"א כ לד), ומתרגם ארי ימליכנך:

אלה בני זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו. לשפחה ושחררה אותה:

ותלד את אלה ליעקב בטהרה ובכשרות:

שש עשרה נפש. בין בנים ובני בנים:

בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין. מפורשים בכתוב בהדיא:

ויולד ליוסף בארץ מצרים אשר ילדה לו אסנת בת פוטיפרע כהן און את מנשה ואת אפרים. גם הם מפורשים במקרא:

ובני בנימין. מלא יו"ד שהיו לו י' בנים:

בלע. כל בניו קרא על חיבת יוסף אחיו. בלע. שנבלע בין האומות. ובכר. שהיה בכור לאמו. ואשבל, שנשבה לבין האומות. (גרה) [גרא], שנתגורר בארץ נכריה. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי, שהיה אחיו מאביו ומאמו. וראש, שהיה ראש לבני אביו, שנא' בני יעקב ויוסף סלה (תהלים עז טז), ואומר אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב). מפים וחפים, שנמכר ואני לא ראיתי בחופתו והוא לא ראה בחופתי:

ד"א וחפים. שנפרד ממך, לזכרון מה שאמרו חכמינו בן שמונה עשר לחופה:

וארד. שירד מארץ כנען למצרים:

[אלה] בני רחל אשר ילד ליעקב כל נפש ארבעה עשר:

ובני דן חשים. מלמד שלא היה לו אלא בן אחד ושמו חשים, וכיוצא בזה מצינו דכתיב ובני איתן עזריה (דה"א ב ח), וזהו שוחם שבחומש הפקודים, ולמה נקרא חשים שהיו בניו כחושים של קנה:

ובני נפתלי יחצאל. רבותינו אנשי עיר הקודש דרשו כך, יחצאל, שחצו אלהות בידים:

וגוני. שמגונין ביצרם:

ויצר ושלם. משלימין ליצרם, והיא נפלאת בעיני למה כינום במדרשי גנאי, מה מצאו בהם יותר משאר בני השבטים, ורבותינו בתר הוראה דרשו הכי, יחצאל שנתמוככו במחיצת אל, וגוני שגנן הקב"ה עליהן, ויצר שיצרן הטוב שופטן, ושלם שמשלימין:

אלה בני בלהה אשר נתן לבן לרחל בתו. לשפחה ושחררה אותה:

ותלד את אלה ליעקב. בטהרה ובכשרות:

כל נפש שבעה. בין בנים ובני בנים:

כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה. לפי שהיו בהם זכרים ונקבות, לכך נאמר כל הנפש הבאה, להכליל את כולם בלשון אחד:

יוצאי יריכו. כלומר זרועי מילתו:

מלבד נשי בני יעקב. שלא היו מזרעו אלא מגויי הארצות שגיירו אותנה, שהביאו אותנה תחת כנפי השכינה, לקחום להם לנשים בטהרה ובכשרות:

כל נפש ששים ושש. ל"ב של לאה, בנימין וי' בניו הרי מ"ג, ט"ז של זלפה הרי לך נ"ט, ז' של בלהה הרי לך ס"ו לבד מיעקב:

ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים. דהיינו אפרים ומנשה והוא עצמו הרי שלשה נמצא:

כל (נפש) [הנפש] לבית יעקב הבאה מצרימה. בגזירת כי גר יהיה זרעך (בראשית טו יג), בין לכתחלה בין לבסוף:

שבעים. ויעקב בכלל שהרי בתולדות לאה כלל את יעקב בכלל ל"ג ויש מוציאין יעקב מן החשבון של שבעים, ומביאין את יוכבד בת לוי בחשבון שבעים, שנולדה בין החומות בכניסתם למצרים, ואלו דברי אחרונים דברי מדרש:

ואת יהודה שלח. לפי שיהודה היה גביר באחיו, ולכך שלחו להקביל פני יוסף שהוא אדוני הארץ להורות את יוסף שיזהר בכבוד אביו ואל יכווה בגחלתו:

לפניו. קודם שיבא אביו:

נשנה. לומר לו שאביו בא לגושן, שכן דרך העולם כשאדם חשוב בא לעיר צריך לאושפיזו להודיע הרי פלוני בא אליך, מכאן אמרו רבותינו לעולם אל יכנס אדם לתוך ביתו פתאום, כל שכן לתוך בית חבירו:

ויאסור יוסף מרכבתו. היא מרכבת המשנה אשר נתן לו פרעה, והלא כמה עבדים היו לו שיכולין לאסור מרכבתו, אלא מרוב האהבה אסרה בעצמו, שהאהבה מקלקלת שורת גדולה, והשנאה מקלקלת שורת גדולה, אהבה מקלקלת שורת הגדולה, כדכתיב וישכם אברהם בבקר (שם כב ג), מאהבתו את בוראו, ויחבוש את חמורו (שם שם), וכתיב ויאסור יוסף את מרכבתו (שם מו כט), מאהבתו להקביל פני אביו, שנאה מקלקלת השורה, כדכתיב בפרעה ויאסור את רכבו (שמות יד ו), משנאתו את ישראל, וכתיב ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו (במדבר כב כא), משנאתו את ישראל:

ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. שכבר בא ישראל לשם:

וירא אליו. פנים בפנים:

ויפול על צואריו. משני צדדי צואר, ונפל על צוארי אחיו וחזר על צואר אביו:

ויבך על צואריו עוד. דהיינו פעם שנית:

ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם. הזאת ואיני חושש ואע"פ שאיני מגיע לימי שני חיי אבותי:

אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. שעכשיו אני מובטח שחלקי שלם לעולם הבא:

ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו. אלו בני אחיו, שהרי לא רצה למקמק הזקן בדברים הללו:

אעלה. לפלטון של מלך:

ואגידה לפרעה. כיצד באתם על משלחתו:

ואומרה אליו. על מה שאתם צריכין:

אחי ובית אבי. אשר היו בארץ כנען ארץ זבת חלב ודבש:

באו אלי. לחסות בכנפי:

והאנשים רועי צאן כי אנשי מקנה היו. לא שקפחנין ולסטים ובעלי גייסות הם, כך אומר לו שלא יפיל עליכם טורח חיילותיו. וזה שאמר שלמה בחכמתו אל תתהדר (פני) [לפני] מלך ובמקום גדולים אל תעמוד (משלי כה ו):

וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו. שלא תאמר לא באו לגור בארצי אלא ליזון עצמם בשני רעבון ואחר כך ילכו להם, אלא לכך הביאו את כל אשר להם כדי להתיישב בארצך:

והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. כלומר מה מלאכתכם שאתם רגילין בה:

ואמרתם אנשי מקנה. בעלי מקנה ורועי מקנה:

היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו. כלומר שמנהג אבותינו בידינו ואין לנו לשנותו, כל כך למה:

בעבור תשבו בארץ גושן. לבדכם ולא תשבו בעיר המלוכה ושאין בגושן בני ע"ז שמקפידין על גנאי ע"ז שלהם, אבל יושבי מצרים מקפידין:

כי תועבת מצרים. כלומר מתעבים יושבי מצרים:

כל רועי צאן. מפני שרודין אותן בשבט וגוזזין וחולבין אותם, אבל מצרים עושין היכל לכשבים ומבריאין אותם ומשתחווים להם: