ויבא יוסף ויגד לפרעה. איך קיים מה שציווהו להביא את אביו ואת אחיו ויאמר מה שצריך להם וכן אמר לו:

אבי ואחי וצאנם ובקרם וכל אשר להם באו מארץ כנען. שהיא זבת חלב ודבש:

והנם בארץ גושן כאשר צויתים:

ומקצה אחיו. אמר ליה רבה לר' מרי כתיב ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים. מאן נינהו, א"ל הכי אמר ר' יוחנן אותן הנכפלין בשמות בוזאת הברכה, דהיינו זבולון וגד דן ונפתלי ואשר, א"ל והאיכא נמי יהודה דאיכפל בשם, א"ל יהודה למילתיה הוא דאיכפל, דאיצטריך משה למיבעי רחמי עליו דלישתריה ליה נידוייה:

ויציגם לפני פרעה. אמר להם היו עומדין כפופין בדרך ענוה, שלא תעשו דבר של גבורה, כדי שלא יטריחכם פרעה להיות בחיילותיו:

ויאמר פרעה אל אחיו. של יוסף:

מה מעשיכם. שאתם רגילים בה:

ויאמרו אל פרעה רעה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו. ומנהג אבותינו הוא שבידינו, ראוהו מהסס כנגדם, ורצה לומר מה הנאה יש לי מכם, הלא תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מו לד), ומה הועלה יש לי שבאתם לארצי, מיד הקדימו ואמרו לו לגור בארץ באנו:

ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו. ולא ירדנו פה להשתקע אלא לגור בגירות בעלמא:

כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך. שאם היו להם מרעה בארצנו לא ירדנו לכאן, ושמא תאמר לא הי' שם רעב, ת"ל כי כבד הרעב בארץ כנען, תדע שלא ירדנו כאן אלא אנוסים:

ועתה שאתם מתעבים כל רועי צאן, לא נשב בעיר הממלכה עמך אלא:

ישבו נא עבדיך בארץ גושן:

ויאמר פרעה אל יוסף לאמר. לומר בלשון עצה:

אביך ואחיך באו אליך. עליך הדבר לעשות ולעסוק בצרכיהם:

ארץ מצרים לפניך היא. כבושה, כענין שנאמר בלעדיך לא ירים איש את ידו וגו' (בראשית מא מד), ואומר ונתון אותו על כל ארץ מצרים (שם שם מג):

במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. אבל בעצתי אין להם טובה לישיבתם אלא בארץ גושן:

ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם. כלומר ושמתי אותם:

שרי מקנה על אשר לי. כלומר על הבקר ועל החמורים ועל הגמלים שלי, ולא פירש הכתוב אם קיבלו עליהם דבר זה אם לאו, ומסתברא שלא קבלו עליהם שמתוך שידולם שהיו משתדלים להשפיל עצמן ניראין הדברים שלא קבלו עליהם שררותו:

ויבא יוסף את יעקב אביו. כדי להתכבד בנוי זקנותו:

ויעמידהו לפני פרעה. והיה יופיו מגנה כל שרי המלוכה:

ויברך יעקב את פרעה. ברכה זו אינה אלא כשאילת שלום:

ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך. לפי שהי' איקונין שלו דומה לאברהם זקנו, דומה פרעה בדעתו שהוא אברהם, והיה הדבר תימה בעיניו איך חיה כל כך שראה זקנותו נאה ביותר, ולכך שאלו כמה ימי שני חייו:

ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. מהו מגורי, אלא לפי שהצדיקים הם גרים בעולם הזה, כדכתיב כי גרים ותושבים אתם עמדי (ויקרא כה כג), וכן אמר דוד כי גר אנכי עמך (תהלים לט יג), כשם שהגר מצפה בכל יום לצאת ממקום גירותו, כך הצדיקים חושבים כל יום את יום המיתה, כמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, כלומר הוי מחשב בכל יום כאילו למחר אתה מת, ונמצאו כל ימיך בתשובה. אבל הרשעים אין חושבין יום המיתה, שנאמר כי אין חרצובות למותם ובריא אולם (תהלים עג ד), כלומר אין חרידין ועציבין ליום המיתה, לפי שלבם בריא ואלים, לכך נאמר ימי שני מגורי:

מעט ורעים היו ימי שני חיי. מעט שעדיין לא יש לי אלא ק"ל שנה, ורעים שעברו בתלאות, ברחתי מפני עשו אחי, נשכרתי ללבן חמי, וביום אכלני חרב וקרח בלילה, נצטערתי על פרידת יוסף בני כ"ב שנה:

ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי שהרי זקני אברהם חיה קע"ה שנה, ויצחק אבי חיה ק"פ שנה:

בימי מגוריהם. כענין שדרשנו ימי שני מגורי, ופשטיה דקרא בימי מגוריהם, בימי חייהם שגרו על האדמה:

ויברך יעקב את פרעה. אמר יהי רצון שיעלה נילוס לרגליך, ויכלה הרעב מארצך בקרוב, ומה שבירכו תחלה וסוף לא נכתב, אלא ללמדך דרך ארץ האיך יכנוס אדם לפני השלטון, והאיך ייפטר מלפניו:

ויושב יוסף את אביו ואת אחיו. בארץ גושן:

ויתן להם אחזה בארץ מצרים. שדות וכרמים:

במיטב הארץ. בארץ שמנה והיכן הוא:

בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה:

ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו. נתן להם מזונות, ודומה לו השמים לא יכלכלוך (מ"א ח כז), ויסוד המלה כל בלבד, והמלה כפולה מורה שהיו ניזונין מאת המלכות חנם, וכל זמן שהיו ישראל פרין ורבין היו שמותיהן נכתבים בבית המלכות, כדי שישתלח להם פרס מבית המלך כפי שיש לו נפשות וזה שמצרים אומרים הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א ט), שהמצרים היו נמכרים לעבדים בשביל מזונותיהם, ובני ישראל ניזונין חנם:

לחם לפי הטף. שיותר ממה שהתינוק אוכל הוא מפרפר:

ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד. שלא היתה הארץ מוציאה פירות חדשים, והישנים לא היו נמצאים בארץ כלל:

ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב. עיקר מלת ותלה לשון ליאות ויגיעה, ודומה לו (וילאו) [ונלאו] מצרים (שמות ז יח), התלאה (שם יח ח) נלאתי כלכל (ירמיה כ ט), ויסוד המלה למ"ד לבדה והמסלסל ימצא כמו כן, מלמד שהיו בני מצרים ובני כנען נלאין ומתיגעין לסבול הרעב ב' או ג' ימים, ואח"כ מבקשין לחם מיוסף אלו דברי רבותי. ואני אומר ותלה לשון שגעון, ודומה לו כמתלהלה (משלי כו יח), ומלת מתלהלה הוא מן התיבות הנכפלות, כמו אדמדם, אכלכל, ועיקר מלת ותלה לה בלבד והן יסוד התיבה ולפיכך הה' קמוצה, אלא אם אתה מדבירו על אופן תלאה, הי' לו לומר ותתלה להיות ת' אחת מן היסוד, והאחת למשרת, כמו ותתם (פסוק יח), ותתש בחמה, (יחזקאל יט יב) ועוד שלא תמצא מלה במקרה שהוא לשון נקוב משני צדדי', לפיכך אי אתה יכול להרפות את הה' ולעשותה למשרת, וכך אמר הפסוק ותשתגע ארץ מצרים מפני הרעב, וכן הוא אומר כמתלהלה היורה [זקים] חצים [וגו'] (ויאמר) [ואמר] הלא משחק אני (משלי כו יח יט):

וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען. כדי להתיש כחם של מצרים ושל כנענים:

בשבר אשר הם שוברים. שלא היה משביר להם בר לא בנחשת ולא בברזל ולא בכלי פשתן וכלי צמר זולתי בכלי כסף וה"ה בכלי זהב:

ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. מלמד שהיה נאמן לו ולא היה גוזל כלים:

(ותתם) [ויתום]. הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען. והוא הדין הזהב:

ויבואו כל מצרים. לרבות ארץ כנען:

אל יוסף לאמר:

לומר הבה לנו לחם, מיני תבואה:

ולמה נמות נגדך. מה הנאה יש לך ולמלכות אם העם מתים ברעב והלחם נשאר באוצרות, ואם תמצא לומר בואו וקחו בדמים. ת"ל כי אפס כסף, עיקר מלת אפס לשון שילום וגמירא, ודומה לו כי אפס (המוץ) [המץ] (ישעיה טז ד), ויסוד התיבה פס לבד:

ויאמר יוסף הבו מקניכם. כלומר תנו מקניכם בדמי הלחם:

ואתנה לכם. לחם:

במקניכם אם אפס כסף:

ויביאו את מקניהם אל יוסף ויתן להם יוסף לחם בסוסים. כלומר בדמי הסוסים:

ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר. מלמד שהצאן והבקר קרויין מקנה, אבל לא חמורים וסוסים:

וינהלם. לשון נהיגת פרנס את קהילתו, ודומה לו על מי מנוחות ינהלני (תהלים כג ב), אין מנהל לה (ישעי' נא יח), וכל דומיהן:

בשנה ההיא. זו שנה ראשונה לרעב:

ותתם השנה ההוא ויבאו אליו בשנה השנית. שהיא שני' לרעב, בשנה שבא יעקב למצרים, שבתחלת שנה שני' לרעב אמר יוסף לאחיו כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ (בראשית מה ו), ומה שנאמר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (שם), אותן חמש שנים נתבטלו בזכותו של יעקב, שכן בירכו לפרעה ואמר יהי רצון שיעלה נילוס לרגלו, וכן הי' שבתחלת שנה שלישית נתמלא נילוס ועלה והשקה את כל פני האדמה וחרשו וזרעו והתחילו לתת חמישית לפרעה:

ויאמרו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדוני. כלומר הכל תם ושלם ובא אליך:

לא נשאר לפני אדוני. לא נשאר לנו דבר שנוכל להביאו לפני אדוני כלומר שאין לנו מטלטלין:

בלתי אם גוויתינו. דהיינו גוף שלנו ואדמתינו:

למה נמות לעיניך. כלומר מה הנאה יש לך שאנו מתים ואתה רואה:

לעיניך. נקוד ברביע ששם גבול המחוה וחזרו אמרו:

גם אנחנו גם אדמתנו קנה. ואיננו מבקשים כסף וזהב אלא קנה אותנו ואת אדמתינו בלחם, זה הי' בשנה השנית לרעב, כמפורש בתחלת הפסוק, ולפי שראו שעלה נילוס תיכף לביאת יעקב וזרעו, לפיכך היו מבקשים זרע לזרוע:

קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם. כלומר בלחם שאתה מפרנסנו בנו:

ותן זרע. כלומר ובלבד שתתן זרע:

ונחיה. עד שנזרע ותצמח ונאסוף:

והאדמה לא תשם. כלומר לא תהא שממה שהאדמה שאינה נעבדת דומה לאשה אלמנה או גלמודה, כדכתיב ותשב תמר ושוממה (ש"ב יג כ), וכדברי המתרגם דאמר לא תבור, ודומה לו בדברי רבותינו שדה הבור, היינו שדה שאינה נזרעת, כדכתיב אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע (דברים כא ד), ומתרגמינן לנחל בייר:

ויקן יוסף את כל אדמת מצרים. שלא היו שמין הקרקע בדמים, ולא התבואה בדמים, אלא כל אדם היה מחליט קרקעו ליוסף בדמי פרנסתו ופרנסת בני ביתו כל אותה שנה וזרע כדי לזרוע איש איש אדמתו באותה שנה מכאן ואילך להיותן כאריסין שיורדין לשדה בעל הבית ועובדין אותה, אלא בשביל שכולם עבדיו הם, והוא צריך לפרנסם, התנה עמהם לעבוד הקרקע וליטול הם ד' חלקים והוא נוטל את החמישית לפרעה, ואעפ"כ לא קנה אותם לצרכו כי אם לפרעה:

כי מכרו מצרים איש שדהו. כשפרשנו:

כי חזק עליהם הרעב. לפי שהיה רואה כי חזק עליהם הרעב לא היו שמין את הקרקע אלא בין שהיה למצרי עשר שדות, בין שהיה לו שדה אחת, היה נותן את כל קרקעותיו לפרנסתו בשנת הרעב ולזרע השדה:

ותהי הארץ לפרעה. מעתה ועד עולם היו כל השדות מוחלטות לפרעה:

ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו. בני צוען העביר לחנם, בני חנם לצוען, בני נוף לתחפנחס, ובני תחפנחס לנוף, וכן בכל גבול ערי מצרים, שכיון שסילקם ממקום מושבם ומעל אחזתם שוב אין להם חזקה ולכפור במה שמכרוה ברעב ולומר לא מכרנו לצמיתות אלא משכנוה וכבר פדאינוה וגאלנוה, ועוד שלא יחרפו את אחיו של יוסף לומר להם גולים ומטולטלים אתם ואנחנו אזרחים, ועליו אמר שלמה בחכמתו מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן (משלי כ כו), מזרה רשעים זה יוסף שזירה את המצרים איש מעל אחוזתו, [מלך חכם] כדכתיב אין נבון וחכם כמוך (בראשית מא לט), וכתיב וישימני לאב לפרעה (שם מה ח), וישב עליהם אופן, שהשיב עליהם גלגל הדברים, שהיו מחרפין את אחיו לקראתם גרים וגולים, גם הוא הגלם מעיר לעיר, ועליו ועל כיוצא בו נאמר, שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר (משלי כה ג):

רק אדמת הכהנים לא קנה. אלו כומרי פרעה, ודומה לדבר (כהני) [כהן] הבעל (מ"ב יא יח), כהני במות (מ"א יג לג), כהני דגון (ש"א ה ה):

כי חק לכהנים מאת פרעה. חק קבל על עצמו לפרנסם:

ואכלו. כלומר והיו אוכלים:

את חקם. המזונות שנתן להם פרעה להתפרנס בו, ודומה לדבר הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), והכי אמרי רבנן דהוי לישנא דמזוני, ולדבריהם, דומה לו, כי חק לישראל הוא (תהלים פא ה), וכן כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל (ויקרא י יד):

על כן לא מכרו את אדמתם, שלא נצטרכו למכרה בלחם:

ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה. להיותכם עבדים לפרעה ואדמתכם מוחלטת לו:

הא לכם זרע וזרעתם את האדמה. כתורת האריסין. עיקר מלת הא מדוברת על אופן מתן מזומן, כגון דבר שאדם מזמן לחבירו ואומר לו הא לך קבל דבר זה, ודומה לו הא דרכך בראש נתתי (יחזקאל טז מג), אינו מדובר על אופניהם, אלה דברי רבותי, ואני אומר כולן מדוברין על אופן הנה, והוא לשון תרגום, כלומר הא ודומה לו הא כדי פרזלא האמור בדניאל (שם שם):

והיה בתבואות. בזמן שהתבואות נאספות:

ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה. חלק אחד:

ולאכלכם. בשעת שאתם עובדים את האדמה חלק שני:

ולאשר בבתיכם. היינו למה שאתם צריכין לאכול בבתיכם בשעת סעודה שלא בזמן עבודת קרקע חלק שלישי:

ולאכול לטפכם. שלא בשעת סעודה חלק רביעי, ולפיכך פסק עמהם להיות נוטלין בכלל ד' הידות והחמשית לפרעה:

ויאמרו החייתנו. שנתת לנו לחם להתפרנס ברעב וזרע לזרוע את האדמה לחיות מכאן ואילך:

נמצא חן בעיני אדוני שפסק עלינו הדבר ברחמים:

והיינו עבדים לפרעה. כמו שגזרת עלינו:

וישם אותה יוסף. כלומר אותה הגזרה:

עד היום הזה. אלו דברי הסדרן:

על אדמת מצרים לפרעה לחמש. כך היתה גדולתו של יוסף לעשות מעשיו בחימוש, פרעה עשה לו ה' מיני גדולות, שנא' וילבש אותו בגדי שש, וישם רביד הזהב על צוארו, וירכב אותו במרכבת המשנה, ויקראו לפניו אברך, ונתון אותו על כל ארץ מצרים (בראשית מא מב מג), וכן בשבע שני השבע היה מלקט החומש, וכן לבנימין נתן חמש ידות משלחנו, וכן גזר על מצרים להיותם נותנים החומש:

רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה. מוחלטת ולא גובה ממנה כלום, כדכתיב לעיל:

וישב ישראל בארץ מצרים, ומפרש באיזה מקום בארץ גושן:

ויאחזו בה. לקחו בה אחוזת קרקע ובתים:

ויפרו. בבנים ובבנות:

וירבו. בנכסים:

מאד. יותר מן המצרים, שהם היו נותנין חומש, וישראל לא היו נותנין חומש, ועוד יותר ויותר על כל זאת שהקב"ה היה בעזרם לפרותם ולרבותם, כמו שהבטיח ליעקב אביהם, שנא' אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג):

ורבותינו דרשו ויגש אליו יהודה. ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, שנא' ויגש יואב וכל העם אשר (אתו) [עמו] למלחמה (ש"ב י יב), ר' נחמיה אומר הגשה לפיוס, כדכתיב ויגשו בני יהודה אל יהושע (יהושע יד ו), שנגשו לפייסו, רבנן אמרי הגשה לתפלה, שנא' ויהי (כעלות) [בעלות] המנחה ויגש אליהו הנביא (מ"א יח לו), כיון שראה יהודה שדעתו של יוסף לכבוש אצלו בנימין, אמר אין הדבר תלוי אלא בי, שאני ערבתי אותו מאבי, לכך אמר ר' חנינא בר נחמן לעולם הדבק בשלש, והתרחק משלש, התרחק מן הפקדונות ומן המאונין, ושלא לעשות שליש בין אדם לחבירו, והדבק בשלש, בחליצה, ובהתרת נדרים, ובהבאת שלום בין אדם לחבירו:

ד"א ויגש לשון שלום כענין שנא' ויגש דוד (אל) [את] העם וישאל להם לשלום (ש"א ל כא):

ר' יודא אומר [ויגש לשון אהבה, שנאמר ויגש וישק לו (בראשית כז כז). ר' נחמיה אומר] ויגש לשון קרבן, שנא' ויגש את פר החטאת אשר לו (ויקרא ח לד), ר' יוסי אומר ויגש לשון נזיפה, שנא' ויאמרו גש הלאה (בראשית יט ט), ר' נתן אומר ויגש לשון מישוש, שנא' גשה נא ואמושך בני (שם כז כא):

דרשה ויגש אליו יהודה, אמר רב יהודה בשעה שתפס יוסף את בנימין ואמר האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, אמר יהודה מאחר שבנימין נתפס כלום יש שלום בבית אבא, מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול על יוסף, ונתמלא חמה עליו, כיון שראה יוסף את סימניו שהיו בו, שהיה יהודה לבוש ה' בגדים, ונימא היתה בלבו, שבשעת כעסו קורעת כל בגדים שעליו, כיון שראה יוסף כך, בעט באבן של שיש, שהיה יושב עליה, ועשאה לגל של צרורות, מיד תמה יהודה ואמר זה גבור כמותי, שמא מקירצא של בית אבא, רמז יוסף למנשה ללכת מאחורי של יהודה, ולשום ידו כנגד אותו נימא שכנגד לבו של יהודה, שבכך כעסו נצוח, וכן עשה, בא יהודה לשלוף חרבו ולא נשלפה, אמר בלבו ודאי זה צדיק גמור הוא, מיד התחיל לפייס:

ויאמר בי אדוני, לשון יווני בי לשון אונס, אמר יהודה והלא אמרת הורידו אלי ואשימה עיני עליו, כלומר איני מאמין לכם שהוא בחיים עד שאשימה עיני עליו ואראנו, ועתה אתה הוא אומר והוא יהיה לי עבד, ועכשיו זו היא שומת עין:

בי אדוני. אם עבד אתה צריך מוטב אני לעובדך יותר מבנימין, ואם איש חיל אתה צריך מוטב אני ממנו:

ידבר נא עבדך דבר באזני אדני. יכנסו דברי באזניך. זקינתו של זה, בשביל שמשכה [פרעה] לילה אחת לקה הוא וביתו נגעים גדולים, הזהר שלא ילקה אותו איש בצרעת, אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אבא, הזהר שלא יקללך ותמות, בשביל נקבה אחת שהיתה בבית אבא נכנסו שנים ממנו והחריבו כרך גדול, בשביל בנימין על אחת כמה וכמה:

כי כמוך כפרעה. מה פרעה מלך ואתה שני לו, אף אבא מלך בארץ כנען, ואני שני לו:

ד"א כי כמוך כפרעה. אם אני שולף חרבי אין אני מחזירה עד שאהרוג כל יושבי מצרים, ממך אני מתחיל, ובפרעה אני מסיים, מיד רמז יוסף למנשה ובעט בקרקע ונזדעזע כל הפלטין, אמר יהודה בעיטה זו משל בית אבא היא, מיד התחיל לדבר רכות, שנא' אדני שאל את עבדיו:

ויותר הוא לבדו לאמו. שכל הרואה את בנימין כאילו רואה את רחל:

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף. ר' שמעון בן אלעזר משום ר' אלעזר בן עזריה שהיה אומר משום אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום תוכחה, בלעם חכם שבאומות ולא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו, שנא' ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא (במדבר כב ל), וכן יוסף קטן של שבטים היה ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, [שנאמר ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו], כשיבא הקב"ה להוכיחנו כל אחד ואחד לפי מעשיו, על אחת כמה וכמה, כענין שנא' אוכיחך ואערכה (לנגדך) [לעיניכם] (תהלים נ כא), ואומר וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו' (מלאכי נ ה) ר' יוחנן כי הוי מטי לההוא קרא בכי, אמר עבד שרבו מעיד בו כלום יש לו תקנה, ובן אדם שהקב"ה הוא בעל דינו, והוא מעיד עליו, והוא שופטו על אחת כמה וכמה שצריך שידאג מן החטא, שנא' ואנכי היודע ועד נאם ה' (ירמיה כט כג), ועל כך שנו רבותינו ושוב יום אחד לפני מיתתך, וכתיב כי את כל מעשה אלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע (קהלת יב יד), אם על הנעלמות מביאו במשפט מה יעשה על הגלויות, אלא מאי על כל נעלם, זהו המתכוין להרוג כינה בפני חבירו כדי שיהא נמאס בה, ובשביל שחבירו נמאס בה הוא נידון, קל וחומר על בושת גמור, או על היזק גמור, וכן הוא אומר לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו (תהלים טו ג), ומאי אם טוב אם רע, אם טוב, כלומר אפי' על הטוב שלא עשאו כשורה הוא נידון, זה העושה צדקה לחבירו ולא עשה בצנעה ומתבייש בה חבירו, וע"ז נאמר הצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו ח). בוא וראה כמה תורה אתה למד משיחתן של ראשונים, כ"ש תורה עצמה שכולה מדרשות והוראות, זש"ה קווצותיו תלתלים (שה"ש ה יא), היינו תגי האותיות, א מפני מה כתיבתה כך, ב מפני מה כתיבתה כך, וכן כולן, ומפני מה זו בצד זו, ומפני מה שמם כך, ומפני מה מנינם כך, ומפני מה זו קודמת לזו, זש"ה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב יא ט):

כי פי המדבר אליכם. כי לשוני לשון הקודש שאני מדבר אליכם:

ויפל על צוארי בנימין אחיו. וכי כמה צווארים היו לו לבנימין, אלא אמר ר' אלעזר בן פדת ראה ברוח הקודש ששני פעמים עתיד בית המקדש ליחרב, שהיה בחלקו של בנימין:

ובנימין בכה על צוארו, זהו חסר יו"ד, שראה שעתיד ליחרב משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף ובכה עליו:

וישלח את את אחיו. ניהג עמהם מנהג אחוה, ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. אמר להם אל תפסיעו פסיעה גסה, דהיינו כדי אמה, שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדרי בקידושא דבי שימשי, ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה, ששנים שמהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנא' ויהי (הם) [המה] הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם (מ"ב ב יא). ותכנסו בחמה לעיר, כדי שתדעו מקום לינתכם בטוב:

ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. א"ר יהושע חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי מקרא זו מפני מה נאמר לאלהי אביו יצחק, ולא לאלוהי אברהם, עד שבאתי אצל ר' יהודה בן פדייה, [בן אחותו של בן הקפר] ואמר לי הרב ותלמידו שהיו מהלכין בדרך, בתחלה שואלין בשלום התלמיד, ואח"כ שואלין בשלום הרב, לפי שהתלמיד הולך לפני רבו, ובמי שפוגעין בו תחלה שואלין תחלה לשלום. אמר רב הונא כשאתא ר' יהושע לטבריא שאליה לר' יוחנן ולריש לקיש, ר' יוחנן אמר לפי שאדם חייב בכבוד אביו יותר מבכבוד זקינו, לפיכך אמר לאלהי אביו יצחק ולא לאלהי אברהם, בר קפרא אמר כך אמר יעקב, יצחק אבי להוט אחר גרונו היה, שנא' ויקרא את עשו בנו הגדול (בראשית כז א), וכל הענין, אף אני להוט אחר גרוני, שנא' שבו שברו לנו מעט אוכל (שם מג ב), ולכך אני יורד למצרים, כדכתיב וכלכלתי אותך שם (שם מה יא):

ד"א לאלהי אביו יצחק. כך אמר יעקב יצחק ברכני ברכות מובחרות, שנאמר יעבדוך עמים (שם כז כט), סבור אני שהקב"ה מברכני מאותן הברכות. ר' ברכיה אמר לפי שאין הקב"ה מייחד שמו על אדם חי אלא על בעלי ייסורין, ויצחק אבא היה בעל יסורין, שנא' ותכהין עיניו מראות (שם כז א). ור' טוביה כתב בלקחו הטוב לפי שהיה יצחק אביו מצטער במכירתו של יוסף, שנא' ויבך אותו אביו (שם לז לה), [זה יצחק] לפיכך אמר לאלהי אביו יצחק, ומניין שחיה יצחק במכירתו של יוסף, וחיה אחר שנמכר יוסף י"ב שנה, שהרי אמר יעקב לפרעה כשבא למצרים ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מז ט), צא מהן למפרע ב' שני רעבון, ז' שני השבע, ל' שהיה יוסף בעמדו לפני פרעה, נשארו ליעקב כשנולד ליוסף צ"א שנה, הוסיף על צ"א י"ז, דכתיב בן שבע עשרה שנה (שם לז ב), נמצא יעקב בן ק"ח שנה כשנמכר יוסף, וכל ימי יצחק היו ק"פ שנה, טול ס' ליצחק קודם שנולד יעקב, דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, הרי ליצחק קס"ח שנה כשנמכר יוסף, וכל ימי יצחק היו ק"פ שנה הרי למדנו שי"ב שנה חיה יצחק אחר מכירתו של יוסף:

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות. כמו לאורות, אורו"ת בגימט' תרי"ג, כנגד תרי"ג מצות מלמד שהיה ליוסף בית הוראה בארץ גושן ששם היו אבותינו עסוקים בחכמת תורת הדעת, עד שלא ניתנה תורה, והיינו דאמרי רבנן שבפרק עגלה ערופה היה עסוק יעקב ללמד ליוסף כשנפרד ממנו, ונתכווין ברוח הקודש שהרי עגלה ערופה היתה באה על שלא נודע מי הכהו, וכן יוסף לא נודע מי הכהו, שנא' טרף טרף יוסף (שם לז לג), וכיון שראה העגלות ששלח לו יוסף אמר ודאי רמז רמז לי בני שנפרש ממני בפרק עגלה ערופה, ולפיכך שולח לי את העגלות שאראה ואזכור ואהא מאמין שהוא חי:

מיד, ותחי רוח יעקב אביהם. ולמה שלח יהודה יותר מכל אחיו, לפי שיהודה חביב עליו ביותר מכל השבטים, שכיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין לא נתן אחד מהם נפשו עליו אלא יהודה, שנא' ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני (שם מד לג):

להורות לפניו. לפניו של יעקב:

וראיתי מקצת רבותי שאמרו שלא פסק הרעב עד משלים ז' שנים, כדכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (שם מה ו), והאיך היו זורעין בשנה השלישית, זש"ה ויבאו אליו בשנה השנית (שם מז יח), היינו שנית למכירת מקניהם שהיא שביעית לרעב בסוף שני הרעב, ומה שנא' לעיל ותלה ארץ מצרים וארץ כנען (שם שם יג), היה בשנה הששית שבשש שנים תם כל הכסף וכל מקנה הבהמה, ובשביעית מכרו גויתם ואדמתם, וכן הוא אומר ותן זרע ונחיה ולא נמות (שם שם יט), שאין אנו מבקשים בר לאכול אלא לזרוע שהרי כלו שני הרעב, וכן עשה:

והאדמה לא תשם. מלמד שהאדמה נחה בזמן שבני אדם עליה, כיון שכלו בני אדם מעליה האדמה שוממה:

רק אדמת הכהנים לא קנה. למה הסכים יוסף עם פרעה לתת בר לכומרים חנם, לפי שהם ראו לו זכות במעשה אשת פוטיפר, כדמפורש בענין:

הא לכם זרע. מלשון היליכי (שמות ב ט), אלא שכך ניתוספה אל"ף ותיבה היא בפני עצמה:

ד"א הא לכם זרע. רמז כי שש שנים היו ניזונין משלהם. מנין ה"א, מכאן ואילך נמכרו, לכך נאמר ה"א לכם:

ונתתם חמישית לפרעה. מה ראה יוסף לתת עליהם חק חומש, אלא לפי שמצרים עתידין ללקות באצבע שהוא חומש של יד, שנא' אצבע אלהים הוא (שם ח טו):

שלמה פרשת ויגש:

ירויחו דורשיה וישכילו. וסמוך לה פרשת חיי יעקב בפרט וכלל שהדברים ענין אחד להם. כתיב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה (ישעיה כז ו), מלמד שבאותה שעה שבאו יעקב ובניו למצרים נעשה יעקב כנטיעה שהיא קולטת מיד ומשרשת ונושאת ענף ועושה פרי, וכתבואה שנזרעת במקום שמן, ומזרעת ומצמחת ומגזעת ומתמלא הארץ כולה מתבואותיה, ומתעטרים שוקים מן הפירות, ולפיכך פרשה זו סתומה, שכיון שבא יעקב למצרים מיד נסתתמו צרותיו ונבטלו, וכן הוא אומר ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה כז), שכן דרכן של צדיקים בתחילתן הקב"ה מייסרן ביסורים, ולבסוף הקב"ה מרחמם, כדי שיבואו אל אבותיהם בשלום, וזש"ה טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז ח), והיינו דאמרי אינשי סופך טב כלו טב:

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. מה שהתחיל הכתוב לומר בלשון חיים, בא ללמד שאותן י"ז שנה שחיה יעקב במצרים, הם היו חיים נעימים, חיי נחת, חיי שלום, שהיו בניו ובני בניו סביב לשלחנו, ורואה אותם כולן פרין ורבין ומצליחין, ומתברכין בכל מיני ברכות, אבל כל אותן השנים שהיה בארץ כנען ובפדן ארם, כולן עברו בצרה ויגון, מפני שטימת עשו, ושיעבוד לבן, ודליקתו אחריו, וזנותה של דינה, ומכירתו של יוסף, ושני רעבון, אבל משבא למצרים אין שטן ואין פגע רע:

ויהי ימי יעקב. ויהי לשון יחיד, ימי לשון רבים, ואינו נתאמץ על אופן הפשט, אלא כך ויהי כלל ימי יעקב, כשאתה כולל ימי שני חייו, שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ק"ל שנה עד שלא בא למצרים, וי"ז במצרים:

ויקרבו ימי ישראל. פעמים קראו הכתוב ישראל, ולפעמים קוראו יעקב, שהרי הכתוב החזיר את שמו להקראות יעקב, שנאמר ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (בראשית מו ב):

ויקרבו ימי ישראל למות. לפי שלא הגיע לשני חיי יצחק ואברהם אבותיו, לפיכך נאמר בו קריבת מיתה, שהרי יצחק חי ק"פ שנה, ואברהם חיה קע"ה שנה, ויעקב לא חיה אלא קמ"ז שנה, וכן אתה דורש במשה, הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד), לפי שלא הגיע לשני חיי עמרם וקהת ולוי אבותיו, שהרי עמרם חי קל"ז שנה, וקהת חי קל"ג שנה, ולוי חי קל"ז, ומשה לא חיה אלא ק"ך שנה, לכך נאמר בו קריבת מיתה, וכן אתה דורש בדוד, שנא' ויקרבו ימי דוד (מ"א ב א), לפי שלא הגיע לשנותיו של חיי ישי ועובד ובועז ושלמון אבותיו, שכן שלשת אלו חיו יותר מן ארבע מאות שנה, וראיה לדבר שהרי נחשון בן עמינדב הקריב קרבן בחנוכת המזבח ומת במדבר, וכתיב ונחשון הוליד את שלמה, ושלמון הוליד את בועז, ובועז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד (רות ד כ כא כב), וכתיב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה (היא השנה הרביעית) [וגו' בשנה הרביעית בחודש זו הוא החודש השני] למלוך שלמה על ישראל ויבן הבית לה' (מ"א ו א), צא מאלו מ"ם שנה שהלכו ישראל במדבר, נשארו ת"מ שנה לשלמון ובועז ועובד וישי ודוד, דוד לא חיה אלא ע' שנה, נשארו לארבעת אלו ש"ע שנה, ואעפ"כ כתיב מקרא מלא על ישי שחיה שנים רבות, שנ' והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (ש"א יז יב), ובשביל שלא חי דוד אלא ע' שנה, שנא' בן שלשים (היה) [דוד] במלכו [ארבעים] שנה מלך (ש"ב ה ד), לכך נאמר בו קריבת מות:

ויקרא לבנו ליוסף. שחביב לו מכל השבטים:

ליוסף. ולא לראובן שהוא בכור, ולא ליהודה שהיה גביר באחיו, אלא ליוסף לפי שהיה שליט, ויש יכולת בידו לעשות, לכך קוראו תחלה:

ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך. אם אתה רוצה לקיים בי מצות כיבוד:

שים נא ידך תחת יריכי. כלומר השבע לי בברית מילה, כדרך שהשביע אברהם את עבדו אליעזר, אלא שאליעזר לא היה מזרעו של אברהם לא בוש לשום ידו תחת יריכו, דכתיב וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו (בראשית כד ט), אבל יוסף שהיה בנו של יעקב יוצא יריכו לא שת ידו תחת ירך אביו, אלא נשבע לו על פה:

ועשית עמדי. מלת עמדי מדוברת על אופן עמי, ואין יכול להדבירה על אופן אחר, כגון עמדן עמדם עמדו עמדה זולתי כלפי בעל הדיבור:

חסד ואמת. צדקה בממונו, גמילות חסדים בגופו ובממונו:

חסד ואמת. וכי יש חסד של שקר, אלא כל חסד שהוא שלא בפני הנגמל, זה חסד של אמת, וחסד שבפני הנגמל הוא חסד של חנופה. אמרי אינשי מית בר חברך טעון, מית חברך פרוק, ולפי שהיה יעקב אבינו הולך לבית עולמו והוא עושה עמו חסד שלא בפניו, לפיכך אמר לו חסד ואמת:

אל נא תקברני במצרים. בקש ממנו שלא יקברהו במצרים שלא יעשוהו מצרים להם לאלוה, שהיה יודע ומתכוין ברוח הקודש שהקב"ה עתיד להפרע מהן ומאלהיהן, שנא' ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד):

ושכבתי. כשאשכב במצרים:

עם אבותי. אז תשאני ממצרים את אבותי אברהם ושרה יצחק ורבקה, ולא עם עובדי פסילים וגילולים:

וקברתני בקבורתם. במערת המכפלה בארץ הקדושה, כדכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהלים קטז ט), ארץ שמתיה חיים תחלה:

אמר קרנא דברים בגו אם היה יעקב אבינו יודע שמתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את בניו אמרו לו שלא היה רוצה לקבל עליו צער מחילות, שמתים שבארץ ישראל הקברים שלהם נפתחין, והן יוצאין חיין ורואין מיד פני השכינה, שנא' וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם (יחזקאל לז יג), אבל מתים שבחוץ לארץ הקרקע מתבקעת מתחתיה ויוצאין והולכין דרך הקרקע דרך מחילות כתולעת זו מן הקבר עד ארץ ישראל, ומתוך ארץ ישראל עולין ויוצאין ורואין פני שכינה שנאמר ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי (שם שם):

ויאמר אנכי אעשה כדבריך. מפני שהיה יוצא יריכו לא רצה ליגע במילתו:

ויאמר השבעה לי. אמר מכיון שאינך רוצה ליגע במילתי השבע לי בדיבור:

וישבע לו. בדיבור:

וישתחוו ישראל על ראש המטה. לקיים מה שנא' הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה (בראשית לז י). והיינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה:

ורבותינו דרשו ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, שכיון שנפטר יעקב התחיל השיעבוד:

ד"א למה פרשה זו סתומה, לפי שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו:

ויקרבו ימי ישראל למות. זש"ה (כי גרים אתם בארץ) [כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו] (דה"א כט טו), ואומר (כי צל ימינו עלי ארץ) [כצל ימינו על הארץ] (שם שם), הלואי כצילו של אילן או כצילו של כותל, אלא כצל עוף הפורח, שהוא צל עובר, דכתיב (כי צל ימי עלי ארץ) [כצל ימינו על הארץ], ואין מקוה (שם שם), אין מי יקוה לחיות לעולם, אלא הכל מקוין למות, ואומרים בפיהן שהן מתים, וכן מצינו באברהם שאמר ואנכי הולך ערירי (בראשית טו ב), שהולך אני לבית עולמי ערירי, יצחק אמר למען תברכך נפשי בטרם אמות (שם כז ד), יעקב אמר אלכה ואראנו בטרם אמות (שם מה כח), חזר ואמר ושכבתי עם אבותי, מפני שאין אדם יכול לעכב את שעת מיתתו, וכה"א אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח (קהלת ח ח):

ועשית עמדי חסד ואמת. אמרו רבותינו ז"ל גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שצדקה לעניים, וגמילות חסדים לעניים ולעשירים, צדקה לחיים, וגמילות חסדים לחיים ולמתים, צדקה בממונו, וגמילות חסדים בגופו ובממונו:

אל נא תקברני במצרים. נא לשון בקשה, ולמה ביקש שלא להקבר במצרים, שנתכוין ברוח הקדש וראה שארץ מצרים עתיד ללקות בכנים, שלא יהיו הכנים מרחשות בגופו:

ושכבתי עם אבותי. כל מי שנאמר בו שכיבה הניח בן כמותו, דכתיב והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא (מ"א יא כא), למה נאמר שכיבה בדוד, ומיתה ביואב, אלא דוד שהניח בן כמותו ראוי למלוכה נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו ראוי להיות שר צבא נאמר בו מיתה, וכן ביעקב לפי שהניח שנים עשר שבטים כולם צדיקים והגונים נאמר בו ושכבתי עם אבותי, וכן במשה אע"פ שנאמרה בו מיתה, נאמר בו שכיבה, דכתיב הנך שוכב עם אבותיך (דברים לא טז), לפי שהניח בנים צדיקים ותמימים וברכם הקב"ה ברכה יתירה, דכתיב (ובני) [בני] משה גרשם ואליעזר, (ובני) [בני] גרשום [שבואל הראש ויהיו בני אליעזר] רחביה הראש, ובני רחביה רבו למעלה (דה"א כג טו טז יז), שרבו למעלה מששים רבוא, אבל שמואל נאמר בו מיתה, ולא נאמר בו שכיבה דכתיב ושמואל מת (ש"א כח ג), לפי שלא הניח בן כמותו, שנא' ולא הלכו בניו בדרכיו (ש"א ח ג):

ד"א ושכבתי עם אבותי. לפי שאין ראוי לקבור צדיק אצל רשע, ולא רשע אצל צדיק, צדיק אצל רשע מצינו שיעקב צוה לבניו שלא יקברו אותו במצרים אצל הרשעים, ורשע אצל צדיק, דכתיב ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו [את] האיש בקבר אלישע [וגו'] ויחי ויקם (לרגליו) [על רגליו] (מ"ב יג כא), ואמרו רבנן על רגליו קם, כדי שלא ישאר אצל עצמות אלישע, אבל לא הלך לביתו שלא זכה לכך:

ירויחו דורשי הפרשה, וסמוך לו פרשת חוליו של יעקב, שכיון שידע יעקב שקרבו ימיו למות, צוה את יוסף שלא יקברהו בארץ טמאה, חזר וביקש רחמים מלפני הקב"ה, שיתן עליו חולי, כדי שיהא מרגיש שעת מיתתו, ויצוה את בניו, מעולם לא חלה אדם, עד שבא יעקב וביקש רחמים שיחלה, אמר לפניו רבש"ע אדם מת בלא חולה, אינו מיישב את בניו, ואינו מצוה את ביתו, אלא אם בא עליו חולי מרגיש בעצמו ומצוה את בניו, ומיישבם, וייסורי החולי ממרקין עונותיו, וחוזר בתשובה, אמר הקב"ה כיון ששאלת דבר הגון, הריני מתחיל ממך: