ויהי אחר הדברים האלה אחר הרהורי דברים, שהיה יעקב מהרהר ואומר מפני מה לא סיפר לי יוסף ירידתו למצרים:

ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. מי סיפר לו, מנשה, שהעמידו יוסף אביו, לפני יעקב אביו לשמשו:

ויקח את שני בניו עמו את מנשה. שבא ובשרו:

ואת אפרים. שהיה עמו בבית:

ויגד ליעקב. מנשה שבישר את יוסף הוא קדם אצל יעקב והגיד לו:

הנה בנך יוסף. שחביב לך מכל הבנים בא אליך לבקרך:

ויתחזק ישראל. מתוך חוליו נתחזק:

וישב על המטה, שכבר היה שוכב בחליו:

ויאמר יעקב אל יוסף. התחיל לספר לו שהיתה השכינה שורה עליו ובישרו הקב"ה להנחיל לזרעו ארץ ישראל בעוה"ז ולימות המשיח:

אל שדי. שדי לעולם אלהותו:

נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. קיים על הברכות שברכני אבא:

ויאמר אלי. בברכתו:

הנני. בזריזות ומקרוב:

מפרך. בבנים:

והרבתיך. בבני בנים:

ונתתיך לקהל עמים. בישרני על בנימין שיהא קהל גדול ואעפ"כ כל העמים דהיינו כל השבטים יוצאי יריכו כולן יהיו קהל אחד:

ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך. בעולם הזה:

אחוזת עולם. אלו ימות המשיח:

ועתה. שהארץ מובטחת להנתן לזרעי הרי היא מקויימת ומוחזקת בידי לחלק בדבור:

שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך (מצרים) [מצרימה] לי הם. שלי הם, חשובים עלי כבנים ממש, ועלי להנחילם כל אחד ואחד בפני עצמו כאחד מבני ממש:

אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. כך יהיו נקראים שבטים שלי, שכך הן חלוקין בהקמת המשכן, ובחנוכת המזבח, וכן חלוקין בדגלים, וכן חלוקין בחילוק הארץ:

ומולדתך לא נאמר ובנים, או ובניך, אלא ומולדתך, דמשמע תולדות בעלמא, ולא בנים ממש, אלא כגון בני בנים ובני בנות, שהרי לא מצינו שהוליד יוסף בנים אחרים זולתי אפרים ומנשה:

אשר הולדת אחריהם. לשון עבר, משמע הולדת, מלמד שכבר באותה שעה היו בנים לאפרים ולמנשה, והם היו תולדות של יוסף:

לך יהיו. עליך יהיו להנחילם:

על שם אחיהם יקראו [בנחלתם]. של אפרים ומנשה, וזה שנא' אחיהם, אינו יכול לומר אחיהם ממש, אלא אבותיהם, כענין שנאמר ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (בראשית לא מו), היינו לבניו, אף כאן על שם אחיהם על שם אפרים ומנשה אבותיהם, שיקראו בני אפרים ומנשה על שמם בנחלה, ולא שיהיו שבטים בפני עצמם, אלא אפרים ומנשה שבטים ובניהם תולדות:

ואני בבואי מפדן. מה ענין זה אצל זה, אלא שצפה יעקב אבינו שדעתו של יוסף לשאול את אביו על רחל אמו מפני מה לא העלה אותה לקוברה במערת המכפלה, הואיל והיתה חביבה עליו ביותר, ועד שלא התחיל יוסף לשאלו, התחיל יעקב ואמר, ואני בבואי מפדן, כלומר ואני הייתי רוצה לומר לך על אמך, כי בבאי מפדן ארם מתה עלי רחל, עלי היתה עלבונה, לפי שאין האשה מתה אלא לבעלה, ואין איש מת אלא לאשתו, ושמא תאמר מפני מה לא קברתיה במערת המכפלה, הרי בארץ כנען קברתיה בגבול בית לחם, שהיא מובחרת מחברון, וכאלו היא קבורה במערת המכפלה, ואם תמצא לומר מערת המכפלה עדיפא, ששם האבות והאמהות, ומ"מ ראויה היתה להקבר עמהם, ומפני מה לא העליתי אותה לקוברה שם, ת"ל בדרך, שהיו עלי טרחות הדרך, והיה קיץ גדול ואבק בדרך, ולא הייתי יכול להעלותה מפני שהיה ארונה מתמלא אבק, ולא ראוי להשהותה מפני הכבוד, ואם תמצא לומר דרך קצרה היא משם עד מערת המכפלה, ת"ל בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, שעדיין היה רוב הארץ להלוך, ודומה למלת כברת הארץ, וכי כביר מצאה ידי (איוב לא כה), ירוע כבירים (שם לד כד), וילך מאתו כברת ארץ (מ"ב ה יט), הן אל כביר (איוב לו ה), כביר כח לב (שם שם), כולן מדוברין על אופן ריבוי:

לבא אפרתה. לבא לאפרת כ"ש לחברון ששם מערת המכפלה:

ואקברה שם בדרך אפרת. על אם הדרך קברתיה שיהו בניה עולין לארץ ישראל ורואין קבורתה וזוכרין אותה, וכן מצינו בשעה שהיו ישראל הולכין בגולה לבבל, כיון שעברו על קבורתה של רחל התחילה נשמתה בוכה, שנא' כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (ירמיה לא יד), והקב"ה ענה אותה ואמר לה מנעי קולך מבכי וגו' (שם שם טו):

היא בית לחם. ולמה נקראת אפרת, ששם יושבין משפחות נשואי בית פרץ, שנאמר ודוד בן איש אפרתי (ש"א יז יב), וכל מקום שנא' אפרת הוא לשון גדולה, וכן הוא אומר בן תחו בן צוף אפרתי (שם א א), ודומה לו בן פורת (בראשית מט כב):

וירא ישראל את בני יוסף. והלא נאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות (שם מח י), ועוד כתיב מי אלה, וכבר נאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (שם שם ה), וקשיין קראי אהדדי, אלא צפה ברוח הקודש, כדכתיב וירא ראשית לו (דברים לג כא), וירא את הקני (במדבר כד כא), וירא את עמלק (שם שם כ), צפה ברוח הקודש שבני יוסף עתידין להיות עמים רבים וגדולים, אמר שמא מאחת מבנות כנען נולדו לו ליוסף, והאיך נזקקתי להעמידם כל אחד שבט בפני עצמו כראובן ושמעון, באותה שעה שאל ליוסף ואמר מי אלה, מי הוא ייחוסן של אלה:

ויאמר יוסף אל אביו בני הם. וכשרים כמותי, אשר אין בהם פגם:

אשר נתן לי אלהים. בהיתר ניתנו לי, מאת הקב"ה, כענין שנא', לא תתעב מצרי (דברים כג ח), והלא דברים קל וחומר, ומה עמון ומואב שנאמר בהן, לא יבא בקהל ה' (שם שם ג), וקיי"ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מצרי דכתיב ביה לא תתעב מצרי, אינו דין שתהא מצרית כשרה לבא בקהל, וכך אנו דורשין לכבודו של יוסף, ואעפ"כ עיקר הדין כך הוא, שהרי לכך נאמר אשר נתן לי אלהים, שבהיתר נולדו לו מאסנת בת פוטיפרע:

בזה. במקום זה, ודומה לו עלה מזה (שמות לג א), מזה המקום כיון ששמע יעקב כך שמח שנתן גדולה לראוין לה:

ויאמר קחם. נהגם:

נא. לשון בקשה:

אלי, אצלי:

ואברכם. כדרך שהאב מברך את בניו, שכך אמרתי לך כבר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה):

ועיני ישראל כבדו. שלא היה יכול להגביה את עיניו להסתכל:

מזוקן. מן הזקנה שקפצה עליו:

לא יוכל לראות. שקיבל עליו ייסורין להתמרק מה שנתבטל מכיבוד אביו:

ויגש אותם אליו. הגישם יוסף אצל אביו:

וישק להם ויחבק להם. ישראל לאפרים ומנשה:

ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך. כלומר לראות פניך:

לא פללתי. לא דנתי בעצמי שאזכה לראות פניך שהייתי אומר נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור (ישעיה מ כז), ודומה לדבר ונתן בפלילים (שמות כא כב), ופללו אלהים (ש"א ב כה), עשי פליליה (ישעיה טז ג), וכל דומיהן:

והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך. הראה אותי ברוח הקודש זרעך ממלאין מקומך כל אחד בפני עצמו:

ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו. של אביו שהרי כבר הגישם אצל אביו ועמדו שניהם בין ברכי יעקב, והיה מחבקם ומנשקם, וכיון ששמע מאביו שרוצה לברכם, הוציאם מעם ברכיו, שלא להטריח אותו, כדי להעמידם כפופים לפניו:

וישתחו לאפיו ארצה. נשתחוה לאביו משהיה מחבב שיברך את בניו:

ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו. יוסף היה עומד פניו כלפי אביו, ולקח את אפרים בימינו, כדי להביאו משמאל ישראל:

ואת מנשה בשמאלו. כדי להביאו מימין ישראל:

ויגש אליו. את אפרים תחלה לשמאל אביו, כדי שלא ידחה מנשה מימין ישראל:

וישלח ישראל את ימינו וישת. ודומה לו וישת לו עדרים (בראשית ל מ), שיתי אותותי (שמות י א), וכל דומיהן, מדוברין על אופן הנחה:

וישת על ראש אפרים והוא הצעיר. כלומר שאין דרך ארץ לעשות כך אלא לפי שהבכור מובחר שבבנים צריך האב המברך אותו בין הבנים לשית ימינו על ראשו ולברכו בה, שהימין מובחרת לעבודה ולהזאה ולברכת המזון, ואת שמאלו שהיא גרועה על ראש מנשה:

שכל . כל מלת שכל שהיא בשי"ן הרי היא לשון שכל טוב ודעת ובינה, וכל שהיא בסמ"ך הרי היא לשון סכלות והוללות:

שכל את ידיו . כלומר השכיל שכל טוב ובינה את ידיו כמתכוונות ברוח הקודש:

כי מנשה הבכור. ועליו ראוי לסמוך יד ימינו, ועוד שהוא מכוון ועומד כנגד יד ימינו, וזה חילוף הענין:

ויברך את יוסף. מה ת"ל והלא לא ברך אלא את בני יוסף, אלא מלמד שאמר לו יוסף כל ברכות שאתה עתיד לברכני ברך את בני אלא שלא קיבל עליו יעקב לעשות כך:

ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. שהיו מקפצין ורצים כסוסים לעשות רצונו, כענין שנא' את האלהים התהלך נח (בראשית ו ט), התהלך לפני והיה תמים (שם יז א), ומאן נינהו אבותי אברהם ויצחק:

האלהים הרועה אותי. כלומר הוא האלהים הרועה אותי, ולפי שלא רצה לשבח את עצמו ולומר שגם הוא התהלך לפני הקב"ה, לפיכך אמר האלהים הרועה אותי מעודי, כלומר הקב"ה שפירנסני בחסדיו מעודי. משהייתי באויר העולם:

עד היום הזה:

המלאך הגואל אותי מכל רע. אמר רבש"ע שהתהלכו אבותי לפניו, ושהיה רועה אותי, יהי רצון מלפניו שהמלאך שהיה בא במלאכותיך מן השמים ללוותי, והיה גואל אותי מכל רע מרעת לבן ומרעת עשו, דכתיב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב (בראשית לא יא), וכתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים (שם לב ב), הוא מיכאל השר הגדול, שהיה משמר אותי ואת אבי ואת זקני, והוא עתיד לעמוד ולשרת על כל זרעי, וכה"א אין אחד מתחזק (אתי) [עמי על אלה] כי אם מיכאל שרכם (דניאל י כא), ואומר יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמיך (שם יב א), ומכיוון שאני רואה ברוח הקודש שהקב"ה מינהו עלי ועל זרעי לשר וגואל. אבקש אני מלפני הקב"ה שיתן לו רשות ויברך את בני אפרים ומנשה:

ויקרא בהם שמי. שם טוב שיש בי ושם אבותי שם טוב שיצא באבותי, ומאן נינהו אברהם ויצחק, שיהיו נקראים בני אברהם ויצחק ויעקב:

וידגו לרוב. למה הוציא הברכה בלשון דג, כדי להצילם מעין הרע, כעין דג שאינו חושש מעין רעה, לפי שאינן נסקרין לבני אדם כשרצי ארץ, וכך אמר וידגו לרוב, ויהיו כדגים הללו שפרין ורבין בים, כך יהיו אלו לרוב בקרב הארץ, ומה דגים שבים אין עין הרע שולטת בהם מפני שהמים מכסים עליהם ואינן נסקרין לבני אדם כשרצי הארץ, אף זרעו של יוסף ברכת מיכאל השר הגדול תהא מגנת עליהם ולא תהא עין רעה שולטת בהם:

וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו. מפני שהיה הדבר לעז על בניו ופגם את בכורתו:

ויתמוך יד אביו. הימנית שם ידו למטה הימנה וסועדה להסיר אותה מעל ראש אפרים להשיתה על ראש מנשה:

ויאמר יוסף אל אביו. וכדי שלא יחרד אביו על הסרת ידו, לכך אמר לו:

לא כן אבי. כמו ששיכלת ידיך:

כי זה הבכור. שמא דימיתה שזה שעומד בצד שמאלך הוא הבכור, לא כי אלא אותו שעומד בצד ימינך הוא הבכור:

שים ימינך על ראשו. שכן דרך ארץ לברך את הבכור ביד ימין, כדי שהברכה מיומנת לו:

וימאן אביו. להסיר ימינו מעל ראש מנשה:

ויאמר ידעתי בני ידעתי. ידעתי עכשיו שהגדת לי בני, וידעתי משבאתי למצרים, כי מנשה הבכור, ואם תאמר שאני מוציא לעז עליו ופוגם בבכורתו, חס ושלום, אלא רואה אני ברוח הקודש:

גם הוא יהיה לעם. לשבט חשוב:

וגם הוא יגדל. כאחד מן השבטים:

ואולם אחיו הקטן. ממנו בלידה:

יגדל ממנו:

וזרעו יהיה מלא הגוים. מלא כלומר ממלא שני גוים שיהיו כנגד מנשה בן יוסף וכנגד שבט בנימין, כדכתיב גוי וקהל גוים יהיו ממך (בראשית לה יא), ודומה למלת מלא הגוים, מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג), כשם שנא' כלפי כבוד המקום שממלא כל הארץ, כך נאמר כלפי זרע אפרים, שממלאין גבורה ונצח כנגד שני שבטים, וכה"א והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (דברים לג יז):

ויברכם ביום ההוא. מה ת"ל ביום ההוא, אלא לפי שבירכם תחלה המלאך הגואל אותי, לכך נאמר ביום ההוא, כלומר ביום שבירכם שאר הברכות, וביום שקירבם אביהם אליו בו ביום ברכם:

לאמור. מלא ו', כלומר בפה מלא ברכה שלמה:

בך יברך ישראל. אע"פ שבירך את שניהם כיון שהתחלת הברכה באפרים לכך נאמר בך יברך ישראל שיקחו ממך ברכה לברך את זרעם:

לאמר. לומר לדורות:

ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. והיכן מצינו שישראל מברכין בניהן כענין זה ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, אלא ביום המילה כשמברכין את הילד ואומרים פלוני הקטן גדול יהיה יהא אח לשבעה וגם לשמונה, כלומר יהא שוה ושקול לאפרים שהקריב ביום השביעי לנשיאים בחנוכת המזבח [שנא' ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז מח)], ולמנשה שהקריב ביום שמיני [שנא' וביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם שם נד)]:

וישם את אפרים לפני מנשה. מינהו להיות גדול וקודם לו בכל ענין של גדולה:

ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם. זש"ה מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ ז):

והשיב. כלומר וישיב, ודומה לו והשיב בך את כל מדוי מצרים (דברים כח ס), ו' שבראש התיבה משמעת המלה לשון עתיד, וה"ה למלת והשיבך, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, מובטחין אתם בכך שהקב"ה נשבע לאבותיכם ליתנה לזרעם:

ואני נתתי לך שכם. עיר שכם ממש:

אחד על אחיך. שכבר עשיתיך בכור לנחלה, וצריך אתה ליטול פי שנים, חלק אחד תקח עם אחיך:

אשר לקחתי. עיר שכם:

מיד האמורי בחרבי ובקשתי. כשבאו בני יעקב על החללים ובזזו בה עיר שכם אשר טמאו את אחותם, אמר יעקב אביהם מה אני מניח את בני ליפול בחרב ביד האמורי, נטל חרבו וקשתו ועמד על פתחה של עיר אמר אם יבואו האמוריים להלחם כנגדם אני נלחם להם, וכה"א כשבאו שמעון ולוי, דכתיב ויבאו על העיר בטח (בראשית לד כה), שמואל שאל ללוי בן איסי מהו בטח, שהיו בטוחין על כחו של זקן, ולמה נתן את שכם ליוסף בבכורתו, לפי שבשכם גנבוהו, ובשכם מכרוהו, וכה"א וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה (שם לז יד). ולפיכך החזירוהו לשכם, שנ' ואת עצמות יוסף וגו' קברוהו בשכם (יהושע כד לב):

ורבותינו דרשו וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט, שמעמיד שני עגלי זהב, אחד בבית אל, ואחד בדן, ומחטיא את ישראל אחריהם, ואמר להם אלה אלהיך ישראל, לכך שאל את יוסף ואמר לו מי הוא שעתיד להדיח את ישראל מאחרי הקב"ה, ולומר אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), ויאמר יוסף אל אביו בני הם, מה שהם בני הם, אשר נתן לי אלהים בזה המקום מיד בירכם:

ועיני ישראל כבדו מזוקן. מלמד שצרות מכהות את העינים:

ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי. לא נתפללתי, שכל דבר שאדם סבור שישנו בעולם והוא מתאוה לו מתפלל עליו לפני הקב"ה שיזכהו לראותו, אבל דבר שאדם סבור שבטל הדבר מן העולם אינו מתפלל עליו, מפני שהיא תפלת שוא, וכן אמר סבור הייתי שאבדתה מן העולם ואמרתי אך טרף טרף יוסף (בראשית לז לג), לפיכך לא הייתי מתפלל לראות פניך:

האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו:

האלהים הרועה אותי:

המלאך הגואל אותי, מכאן אמרו רבותינו גדולה היא הפרנסה יותר מן הגאולה, שהגאולה ע"י מלאך, והפרנסה ע"י הקב"ה, וכן הוא אומר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה טז), וכן אתה דורש בפסוק יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב):

וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי. כשם שידעתי במכירתך, אע"פ שלא הגדת לי, כך יודע אני שמנשה הבכור. וזרעו יהיה מלא הגוים, וזרעו יהיה מל את הגוים, לשון מלילה, ודומה לו כי אמילם (תהלים קיח יא), אמללה יולדת השבעה (ירמיה טו ט), ופרח לבנון אמלל (נחום א ד), וזה יהושע שהכה ל"א מלכים:

ד"א וזרעו יהיה מלא הגוים. נס שזרעו עושה יהא נשמע בכל הגוים, דהיינו דמימת השמש, והעמדת הירח ליהושע:

והשיב אתכם. לא נאמר וישיב, אלא והשיב, לפי שהבטחות של הקב"ה קיימות כאילו נעשות:

ירויחו דורשי פרשת גדולת יוסף וברכת בניו וישכילו. וסמוך לה קריאת שבטים כולם שהיתה תכופה לה: