ויקרא יעקב אל בניו. לאחר שבירך יוסף ובניו ראה שהזמן קצר לו בעולם מיד קרא לבניו כולם:

ויאמר האספו. כולכם אלי:

ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם. כדכתיב וקראת אתכם הרעב, וקרהו אסון (בראשית מב לח), וכל דומיהן, מדוברין על אופן מקרה:

באחרית הימים. אילו נאמר באחרית ימים הייתי אומר בסוף הדורות, אבל כשהוא אומר באחרית הימים, זו אחרית הימים האמורים לאברהם אבינו בין הבתרים, ת' שנה, כדכתיב ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז). ד"א באחרית הימים. בסוף הדורות, מלמד שביקש להודיעם גלות ארבע מלכיות, וזמן גלותם, וקץ הישועה האחרונה שעל ידי מלך המשיח, מיד נגלה עליו כבוד השכינה, ונבהל ונסתתמו הדברים ונעלמו ממנו, מיד הרהר בלבו על בניו, ואמר שמא יש פסולת בבני חס ושלום, ובשביל כך נעלמו דברי קץ גלותם, וקץ ישועתם ממנו, שלא להודיעם, התחיל להזהירם על יחוד השם, אמר בני שמא יש בלב אחד מכם דבר שאינו הגון לשוב אחרי מותי מאחרי הקב"ה, ולהפסיד חיי עולם, כדרך שעשה עשו אחי אחרי מות אברהם זקנינו, וחזר ועבד ע"ז וכפר בבוראו, אמרו לו כולם כאחד שמע אבינו ישראל כשם שאין בלבך דבר מרד על הקב"ה, כך אין בלבנו, ואי אתה צריך לחשוד אותנו על כפירת השם, אמרו באותה שעה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד), ובישראל דהיינו יעקב אבינו הכתוב מדבר, מיד ענה הוא ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הם אמרו שש תיבות, והוא ענה שש תיבות:

הקבצו. מלמד שאחר שהסכימו האב והבנים יחד ביחוד השם לא חשבו בדעתם שבדעתו לדבר אליהם דברים אחרים והתחילו לילך מעליו, לכך חזר ואמר להם הקבצו ושמעו בני יעקב, להקנטות אביכן ולדברי תוכחותיו:

ושמעו אל ישראל אביכם. שמעו לברכותיו:

ראובן בכורי אתה. שהיית פטר רחם, יכול בכור לאם ולא בכור לאב, ת"ל כחי וראשית אוני. כחי מתשמיש, וראשית אוני אפילו ממקרה לילה, אלא ראשית און חלציי, ודומה לו הנה נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו (איוב מ טז). דאמר ר' לוי בר שלום פן פזי פ"ז שנה היה יעקב אבינו כשכנס את לאה, ועדיין לא ראה קרי, ללמדך שבחן של אבות שלא על חנם בחר הקב"ה בהם. פ"א וראשית אוני. מפרש במס' נדה, מי שלבו דוה עליו, אם ימות הרי זה בכור, יצא המפלת כמין חיה בהמה ועוף שאין לבו דוה עליו אם ימות שאינו בכור:

יתר שאת. יתרון מתנה היית ראוי לקבל, עיקר מלת שאת לשון מתנה. ודומה לו וישא משאת (בראשית מג לד), ותרב משאת (שם שם), והיינו מתנות כהונה:

ויתר עז. אמר לו יתר על כל אחיך היית ראוי להיות עז ותקיף, ועיקר מלת עז, מדוברת על אופן מלכות, ודומה לדבר ויתן עז למלכו (ש"א ב י), כך אמר לו כיון שהיית בכור מן האם, וכתיב וראשית אוני, ראוי היית ליטול פי שנים בנחלה וליטול יתר משאת לצאת ממך כהני ה' נושאים משאת מאת שלחנו, ולהיות ממך מלכים על ישראל להיות המלך היוצא ממך יתר עז על כל ישראל:

פחז. תיבת פחז כולה נפתחת ונחטרת למעלה, לפי שהוא מפעל, ועיקר המלה לשון הפקר, דהיינו הבקר בלשון תרגום, ודומה לו וכמו (כהנים) [נביאה] פוחזים אנשי בוגדות (צפניה ג ד), בשקריהם ובפחזותם (ירמיה כג לב), אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד), תרגם יונתן בן עוזיאל גוברין סריקין ובקרין. ובדברי רבותינו דומה לו נסתכלתי בביאה שלי ופחז עלי יצרי, כלומר מפני שראיית דמותי נאה הופקר יצרי לזנות וקפץ עלי, אמר לו על שהיה בך פחז כמים שהפקרת עצמך כמים הניגרים ושוטפים, לפיכך אל תותר לך, לא פי שנים בבכורה, ולא יתר משאת ולא יתר עז כל כך למה:

כי עלית משכבי אביך. שכיון שמתה רחל הביא יעקב את בלהה באוהל רחל, ואמר ראובן לא די שרחל אחות אמי היתה צרה לאמי, אלא שפחתה תהא צרה לאמי, לכך נאמר כי עלית משכבי אביך, שעלית בעקיפין על עסק משכבי אביך כשהייתי רוצה להזקק לבלהה:

אז חללת. שלשת כתריך בכורה וכהונה ומלכות בעת שיצועי עלה עמדת ובלבלתו. ועיקר מלת יצועי לשון היציע, דהיינו תקון ומפרס, ודומה לו. אם זכרתיך על יצועי (תהלים סג ז), ובדברי רבותינו קוראין להכנת המטה הצעת המטה. ואע"פ שהדברים דברי תוכחה ברכה לראובן הם, שבתחלה דימה ראובן שהוא נטרד מכל וכל כיון ששמע אל תותר שמח ואמר הלואי שאהא כשאר שבטים, וכן משה רבינו חותם ויהי מתיו מספר (דברים לג ו):

שמעון ולוי אחים. אחים הם בכל העצות, אחים בכעס, אחים בגבורה, שנא' ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה (בראשית לד כה), ובמכירת יוסף, שנא' ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא (שם לז יט), ואומר ויאמר איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו (שם מב כא), מלמד ששניהם אחים הם בעצה ובכעס, שנא' ארור אפם. ובגבורה, דכתיב ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר (שם לד כה), לכך נאמר שמעון ולוי אחים:

כלי חמס. היינו חרבות:

מכרותיהם. לשון היכר, ודומה לו מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל טז ג), על ארץ מכורתם (שם כט יד), איש מאת מכרו (מ"ב יב ו), אמר לא אתים ולא מחרישות הם מכירים לעבוד את האדמה ולשבוע לחם, אלא כלי חמס היכר שלהם. שלא די להם שהרגו את שכם שטימא את אחותם, אלא הרגו כל זכר, ולקחו בחמס כל מה שבתוכה ע"י כלי זיין:

בסודם אל תבא נפשי. לשון עתיד, כך אמר יודע אני כשם ששמעון ולוי לא נתיעצו בי על מעשה שכם, כן יהי רצון מלפני הקב"ה שבסודם של בנים אל תבא נפשי. בזכר ייחוסם זה סוד עצה רעה שהעמיק זמרי בן סלוא להדבק בבעל פעור ולבעול את הגויה ונתייעץ עם כ"ד אלף בני שמעון, וכתיב ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה יד), ולא בא שמו של יעקב לומר בן יעקב בספר זכרון חטאתם:

ובקהלם אל תחד כבודי. בקהלם של בני לוי, דהיינו קרח וסייעתו, דכתיב ויקהלו על משה ועל אהרן (שם כ ב):

אל תחד כבודי. לשון ייחוד, ודומה לו (אל) [לא] תחד (אותם) [אתם] בקבורה (ישעיה יד כ), אל יחד בימי שנה (איוב ג ו), שהרי כתיב ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא כתיב בן יעקב, ומה ת"ל כבודי, יכול היה לומר שמי, אלא אמר אבינו יעקב אפילו בשביל כבודי לא ירחם עליהם הקב"ה, כל כך למה בשביל חטא אבותיהם שעשו שלא כהוגן:

כי באפם הרגו איש. הרגו ממש כל איש בעיר שכם, שמאחר שמלו כל זכר אע"פ שמלו שלא לשם שמים לא היה בדין להורגם, אלא לקחת אחותם ולצאת, אלא באפם עשו כך, ועכרוני וגרמו חילול השם בדבר, כדכתיב להבאישני (בראשית לד ל), ואם אינן נתפשין על מה שעשו באפם ביושב הארץ הנה ברצונם עקרו שור, רצונם היה לעקור את יוסף בני מן העולם שדומה לבכור שור, דכתיב ורב תבואות בכח שור (משלי יד ד), וכן יוסף שרוב תבואות שנמצאו במצרים בכח חכמתו היה, וכן משה רבינו קראו שור, שנא' בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), והם ברצונם עקרוהו מן העולם אלא שלא עלתה מחשבתם בידם:

ארור אפם. לפי שהרצון בא מעצת הכליות וריחוש הלב ומבינת המוח לפיכך לא קילל את רצונם, אע"פ שאמר למעלה וברצונם עקרו שור, שהרי לא עשו מה שברצונם על יוסף, אלא קילל את אפם ועברתם שדברים טפילין הן להגוף, שאפו של אדם הוא רוח זעם שקולט מן האויר כשמרגיש בדבר שקשה עליו, ואותו רוח זעם עומד באפיו ומכעיס את האדם שמשתרבב לכבד ומכעיסו וממלא את הגוף עברה כאשה מעוברת, וכך אמר ארור רוח זעם שקלטו לאפם מן האויר להרוג כל זכר בעיר שכם וכשנתמלאו רוח עברה לעקור את יוסף מן העולם תתארר עברתם כי קשתה שהיתה קשה ביותר:

אחלקם ביעקב. אמר יעקב אבינו אם יהיו שבט שמעון ולוי יושבין יחד, אין אחיהם מתקיימין בשלום, אחלקם בני שמעון ביעקב, כלומר בתוך שבטי יעקב שיהיו בני שמעון נוטלין חלק נחלתן מחצה עם בני יהודה. ומחצה עם שאר השבטים. ולפיכך הוציא תוכחות שמעון בלשון חלוקה, שהיו להם חלקים מפוזרים בארץ ישראל. ואפיצם לבני לוי בישראל, שיהיו להם ערים מנופצות בכל ערי ישראל, ולפיכך הוציא תוכחות לוי בלשון הפצה, שלא היה להם חלק נחלה אלא כחיילות הנפוצים לכאן ולכאן, ואע"פ שהדברים הם דברי תוכחה, ברכה הם לשמעון ולוי, שבתחלה דימו בדעתם שיהיו נטרדין מכל וכל, כיון ששמעו אחלקם ביעקב שמחו אמרו הלואי שנהיה בכלל אחינו, וכן משה רבינו חותם ברכתו של שמעון בכלל יהודה, שנא' שמע ה' קול יהודה (דברים לג ז), ולוי שהכשיר מעשיו חתם ברכתו ואמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (שם שם י):

יהודה אתה. מה ת"ל אתה, אלא כיון שראה יהודה שיעקב אבינו מוכיח ראובן על מעשה בלהה, ושמעון ולוי על מעשה שכם ומכירת יוסף, נתכרכמו פניו, כיון שראה יעקב שנתכרכמו פניו, התחיל לפייסו, אמר לו יהודה אתה, אתה הוא המודה, שמך גרם לך להיות מודה על חטאתך, שמיום שנברא העולם לא בא אדם שנתן הודאה לפני המקום, עד שבאתך אמך, ונתנה הודאה, שנ' הפעם אודה [את] ה' (בראשית כט לה), לפיכך הודית על מעשה תמר, והצלת אותה ואת יולדיה מדין שריפה:

יודוך אחיך. אמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעל ידיך ניצול יוסף מיד אחיו שלא הרגוהו, ועל ידיך ניצולו אחיך מידי שפיכות דמים, ולא נטרדו לגיהנם, לכך יהיו מודים לך, וכשהמליכו את דוד נתקיים פסוק זה:

ידך בעורף אויביך. יהי רצון שתהא ידך נוצחת במלחמה, שהיא [יד] כנגד העורף. דהיינו מלחמות קשת, וכה"א בדוד ויאמר ללמד (לבני) [בני] יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר (ש"ב א יח), ספר הישר זה ס' (מעשה) בראשית, שכתוב בו מעשה הישרים, אברהם יצחק ויעקב, שנקראו ישרים, שכן אמר בלעם תמות נפשי מות ישרים (במדבר כג י), ובעי רבנן התם היכא רמיזא, דכתיב ידך בעורף אויביך, איזו היא מלחמה שהיא כנגד העורף, הוי אומר זו מלחמת קשת, וכן משה רבינו חותם ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה (דברים לג ז):

גור אריה. בתחלה יהא יהודה כגור אריות, שאינו תקיף כל כך, שיהא מעמיד נשיאים, ואע"פ שיהודה גביר אחיו הוא מעתה אין לנשיאים ממשלת כל כך, ולבסוף יהא יהודה תקיף כאריה, שיעמיד מלכים תקיפים, מה אריה מלך על כל חיות השדה, אף מלכי בית יהודה אינם מתייראין מכל עם ולשון, ומה אריה הכל מתייראין ממנו, דכתיב אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג ח), אף מלכי בית יהודה הכל מתייראין לפניהם כשהם עושים רצון בוראם, כל כך למה אני ממנה גביר ושליט, בשביל שמטרף בני יוסף שרצו אחיו לטרפו, אתה יהודה עלית וסילקתה את עצמך מאותו העון, וניקד מטרף בתביר, לחלקו אמלת בני:

כרע רבץ. אף על פי שכרע במעשה תמר, רבץ על עצמו ולא בא עליה עוד כאריה תקיף:

וכלביא מי יקימנו. כך לא היה יצר הרע יכול להסיתו לחטוא בה עוד:

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. יהי רצון שלא יסור שבט ונשיאים מיהודה, ולא יסור מחוקק, דהיינו סופר, כדכתיב כי שם חלקת מחוקק (דברים לג כא), מני מכיר ירדו מחוקקים (שופטים ה יד):

מבין רגליו. כלומר מיוצאי יריכו, ודומה לדבר, ובשליתה היוצאת מבין רגליה (דברים כח נז), עד מתי יהיה ממנו שבט ומחוקק זולתי מלך:

עד כי יבא שילה. עד כי יבא ויתכסה כבוד שילו, כמו ובא השמש (ויקרא כב ז), דהיינו לשון שקיעה, וכן הוא אומר ויטוש משכן שילו אהל שכן באדם (תהלים עח ס), וסמוך ליה ויבחר בדוד עבדו (שם שם ע), ולאחר שינטש משכן שילה מיד:

לו יקהת. למלך שיהודה מעמיד יקהת ויחלש כבוד העמים, ועיקר מלת יקהת לשון קהיות שיניים, ודומה לו, האוכל הבוסר תקהינה שיניו (ירמיה לא כט):

אסרי. אז כשיקהה ויחליש כבוד אומות העולם ע"י מלך יהודה, יהא מלך זה אוסרי, כמו אוסר, ויו"ד שבסוף התיבה יפוי מלה היא, ודומה לדבר שכני סנה (דברים לג טז), שיו"ד יפוי המלה הוא, וה"ה למלת בני אתונו, כלומר בן אתונו, לפי שעובדי עבודה זרה קרויין חמורים, כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג כ), ואומר שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), עם הדומה לחמור, לפיכך דימה אומות העולם לעייר בן אתון, וכך אומר יהי מלך העומד מיהודה אוסר וכובש לעבודת הגפן, עירו בנו של גוי, שהוא כובש ולנטיעת שרוקיו בני אתונו, כלומר בן הנכריות שיכבוש בני הגוים לכורמים ויוגבים:

ד"א תהא ארץ יהודה מצלחת בפירות שיאסור אדם עירו לגפן אחת ויטעיננו מיינו ולשורקה אחת בן אתונו ויטעיננו מפירותיה:

כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו. מדוברת על אופן מסוה, דהיינו מלבוש, ויסוד המלה סו בלבד, וכך אמר תהא ארצו משובחת וכרמיו עושין יין הרבה, וכשאדם הולך בין הגפנים כבס ביין, שמשפיע ונוטף מעצמו את לבושו, וביין אדום הדומה לדם יכבס סותו שלו סודר שעליו. גפן סתם בין טעונה ובין שאינה טעונה, שורקה היינו גפן שאין בה ענבים, שנא' ואנכי (נטעתי) [נטעתיך] שורק (ירמיה ב כא). שכן דרך העולם שאין נוטעין נטיעה כשהיא טעונה אלא כשהיא שרוקה:

חכלילי. חכל היא דמות הקרוב לאדום, וכן אונקלוס אמר יסמקון טורוהי, וכתיב למי חכלילות עינים (משלי כג כט), ומתרגם למאן סמקות עיינין. וקשה בעיני לומר שיהיו עיניו מתאדמות משתיית היין, שהרי דברי גנאי הם, כדכתיב למי אוי למי אבוי, וסיפיה דקרא למי חכלילות עינים, למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך (משלי כג כט ל), אלא עינים מעיינות, שהרי מעיין אחד קרוי עין, והמעיינות קרוין עיניים. וכך אמר חכלילי עינים יתאדמו מעיינות היוצאים בבקעות ובהרי יהודה מיין אדום המשפיע ונוטף מכרמים של יהודה:

ולבן שיניים. ולובן שיני הסלעים יהא מחלב הניגר ומשפיע מדדי צאנו, כדדרשינן בזבת חלב ודבש, ודומה למלת שיניים, על שן סלע ומצודה (איוב לט כח), שן הסלע מהעבר מזה (ש"א יד ד), וכל דומיהן:

זבולון לחוף ימים ישכון. שחלקו ימים ומצולה שצריכות לו ע"י חלזון, שיהא זבולון תגר ויורד באניות ומביא סחורות ממדינות הים:

והוא לחוף אניות. תדיר יהא מצוי שבטו של זבולון בשפת האניות בירידתו בהן וביציאתו מהן:

וירכתו על צידון. עיקר מלת וירכתו מלשון ירך המשכן (שמות מ כב), דהיינו זויות, כלומר וזויות גבולו על צידון, דהיינו סמוך לצידון, וכך משה רבינו חותם שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך (דברים לג יד), ואומר כי שפע ימים ינקו וספוני טמוני חול (שם שם יט), ושם נפרש הדבר כהלכה, ולמה הקדים את זבולון ליששכר, והלא יששכר גדול בלידה מזבולון, ועוד ששבט יששכר בעלי תורה יותר מזבולון, אלא לפי שזבולון הולך ועוסק ומביא ונותן לתוך פיו של יששכר, לפיכך יששכר יושב ועוסק בתורה, שאם אין קמח אין תורה, ולפיכך הקדימו גם משה רבינו בברכותיו, שנא' שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג יח), זה שאמר שלמה כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז יב), ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר (משלי ג יח):

יששכר חמור גרם. גרם היינו עצם, ודומה לו, לשון רכה תשבר גרם (שם כה טו), תיבש גרם (שם יז כב), גרמיו כמטיל ברזל (איוב מ יח), כלומר שבט יששכר יהא אמיץ כחמור בעל גרם, כשם שהחמור שהוא בעל עצם נושא משאו ונושא את בעליו הרוכב עליו, ואינו רובץ בדרך, אלא בהגיעו לאבוס שלו, כך שבט יששכר תקיף סובל עבוד קרקע ועול תורה, ואין לו עסק לא לפרש בים ולא לצאת בשיירה, אלא רובץ בין המשפתיים, מסלסלי התורה אמרו, כי יסוד מלת משפתים שפת שלשתן בלבד, ועיקר המלה היינו קרקע מזובלת, ודומה לה אם תשכבון בין שפתים (תהלים סח יד), חבקו אשפתות (איכה ד ה):

וירא מנוחה כי טוב . כיון שראה מנוחת ריבוצו במקומו כי טוב לו יותר מלצאת בשיירות ומלפרש בים:

ואת הארץ. שלו:

כי נעמה. לפירות:

ויט שכמו לסבול. להיות נושא סבל להכניס פירותיו ולקייצותיו:

ויהי למס עובד. מקצתם עוסקין בתורה, ומקצתם יוצאין לעבוד את האדמה כאנשי מס כדכתיב ויעל המלך שלמה מס (על כל) [מכל] ישראל ויהי המס שלשים אלף איש (מ"א ה כז), כך היו גובין אנשים מס לעבוד את אדמתם, והשאר יושבין ועוסקין בתורה, וכן משה רבינו חותם, ויששכר באהליך (דברים לג יח):

דן ידין עמו. לפי שהתחיל בו לדבר בבני השפחות לכך אמר:

כאחד שבטי ישראל. כלומר כמיוחד שבשבטים כאחד מבני הגבירות:

יהי דן נחש עלי דרך. ברכה זו חלה על שמשון, שהיה משבט דן, והוא שפט את ישראל, והוא החל להושיע ישראל מיד פלשתים [שנא' והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים] (שופטים יג ה), מה נחש נוקם ונוטר, שכך אמר לו בוראו, ואיבה אשית בינך ובין האשה בין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש (בראשית ג טו), אף שמשון היה נוקם ונוטר לפלשתים, כשם שהנחש עומד על הדרכים לשוף ולהכיש עוברי דרכים. כך היה שמשון עושה:

שפיפון. למה נקרא שפיפון, על שם ואתה תשופנו עקב (שם שם), ויש אומרים על שהוא שף בטנו בקרקע. והיינו פתן:

שפיפון עלי ארח. מה שפיפון זה מלא אף וכעס, כדכתיב חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר (דברים לב לג), אף שמשון היה מלא אף וכעס על פלשתים מכל שבטי ישראל, ומה שפיפון עושה חורין וסדקין בפרשת דרכים. ואורב שם להכיש עוברי ארחות, דכתיב ושעשע יונק על חור פתן (ישעיה יא ח), אף שמשון היה נחבא בשיני הסלעים ובנקרת צורים להכות פלשתים כשעובר בארחות:

הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור. מה שפיפון יוצא מחורו ונושך עקבי סוסים, שכך גזר עליו בוראו לישך בעקב, שנא' ואתה תשופנו עקב (בראשית ג ו), ומפיל בהן ארס ונופלין, רגלי סוס מתעקמות ועגבותיו טחות בקרקע וידיו עומדות פשוטות ורובץ ככלב, ולפיכך ויפל רכבו אחור, אף כך היה שמשון יוצא ומכה בפלשתים הפרשים והרגלים, שנא' ויך אותם שוק על ירך מכה רבה (שופטים טו ח), וכך משה רבינו חותם יזנק מן הבשן (דברים לג כב):

לישועתך. כיון שנסתכל יעקב אבינו שישועתו של זה ישועה עוברת היא, ושהוא נופל בידי פלשתים, בעון שהיה בועל את בנותיהן, ושחילל את נזרו, אמר לא לישועתו של זה אני מקוה, אלא לישעתך ה' קויתי, שתקים לבני מושיע הגון שיושיעם מיד אויביהם מסביב ויושיבם בטח:

גד גדוד יגודנו. גד לגדוד אויביו יגוד ויחבל אותו, עיקר מלת יגודנו ומלת יגוד, מדוברות על אופן חבלה והשחתה, ודומה להן ויתגודדו כמשפטם (מ"א יח כח), גודו אילנא (דניאל ד יא), לא תתגודדו (דברים יד א), וכן לעלות לעם יגודנו (חבקוק ג טז), וכן תרגם יונתן בן עוזיאל בלשון שברון:

והוא יגוד עקב. כשם שהיה מגייד ומחבל גדודי בני כנען בכבישת הארץ כך הוא מגייד בני מזרח ומערב ומבריחם בעקב, והיה מרחיב גבול ארץ ישראל בסוף זמן כבישת הארץ, שנא' ומן הגדי נבדלו אל (תוך למצרי) [דויד למצד] מדברה גבורי (חיל) [החיל] אנשי צבא למלחמה (דורכי קשת) [עורכי] צנה ורומח ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר, אלה מבני [גד] ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף, אלה [הם] אשר עברו את הירדן בחודש הראשון [והוא] ממלא על כל גדותיו ויבריחו את כל העמקים למזרח ולמערב (דה"א יב ח טו טז):

מאשר. ולא כל אשר. אלא בישר שהר הכרמל בא בחלקו של אשר, שהוא מקום משובח ביותר, שנא' ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה (ירמיה ב ז), וכתיב ויצא הגורל החמישי למטה בני אשר (יהושע יט כד), וכתיב ואלמלך וגו' (שם שם כו), והיה לחם תבואתו שמן, כדכתיב עם חלב כליות חטה (דברים לב יד), ואומר חלב חטים ישביעך (תהלים קמז יד):

והוא יתן מעדני מלך. שהיה מספיק לאחיו שמן אנפוקינון, דהיינו שמן זית שלא הביא שליש, שבו מתעדנין מלכים:

נפתלי אילה שלוחה. מה אילה זו כשהיא במרעה טוב היא משולחת ועורגת על אפיקי מים, וכשהיא על אפיקי מים כחה ניחש עד שמגיעה למקום מרעה, כך שבט נפתלי היה יושב בדרום ובים שנטל חלק בים, ומלא חבל בחלק דרום, כדכתיב ים ודרום ירשה (דברים לג כג), ואומר ונפתלי על מרומי שדה (שופטים ה יח), כשהיה על שדותיו שבדרום היה מתאוה לעלות על מרומי שדותיו, ולפי שהיה מתברך בכל טובות הללו, היה נותן אמרי שפר להקב"ה, ולמדונו רבותינו שבני נפתלי היו קלים לרוץ כאילים, והיה לשונם מתוק בתורה כדבש, ולכך נאמר הנותן אמרי שפר:

בן פורת יוסף. בן שראוי לפריה יוסף ודומה לו פורה ראש ולענה (דברים כט יז), אלא שמלת פורה לשון פועל, ומלת פורת לשון מפעל, כלומר בעל פארות וסעיפים הוא יוסף:

בן פורת עלי עין. פירש ראוי לפריה כעץ שתול על עין המים:

בנות צעדה. תיבה נקודה בשני חוטרין, ומושכים טעם קריאתה להשמיע המלה בלשון רבות, כלומר בנות שרי מצרים היו צועדות עלי שור, כלומר על החומות כשהרכיבוהו במרכבת המשנה לראות את כבודו ויופיו ולא נתן עיניו באחת מהן להשביע עיניו בראיית זנות:

ד"א בנות. הן הן פארותיו תהו צועדות ומשתרגות על שור העיר כגפן הסמוכה לחומת העיר הנטועה על העין ותארכנה פארותיו עולות ומשתרגות על חומות העיר והבנות הן פארות, כך בני יוסף נחלתן הולכת ומתרחבת:

וימררוהו ורבו. עיקר מלת ורבו מדוברת על אופן יריית חצים, ודומה לדבר (והוא) [ויהי] רובה קשת (בראשית כא כ), יסבו עלי רביו (איוב טז יג):

וישטמוהו בעלי חצים. והדברים נאמרו במשל שהרי דברים הרעים ולשון הרע שהאדם מדמה ואומר על חבירו דומין לחצים, כשם שהאדם אוחז הקשת בידו ויורה החצים למרחוק, ואין אדם יודע ומכיר בהן עד שבאין בגופו, שנא' לירות במו אפל (תהלים יא ב), ואומר עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא (משלי ז כג), כך דברי לשון הרע במי שנאמרין עליו, שנאמר כמתלהלה היורה (חצים זקים) [זקים חצים] ומות. כן איש רימה את רעהו (משלי כו יט), ומליצתן וימררוהו אחיו כל זמן שהיו אצלו, שנא' ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז ד), ורבו, היו רובים לו דברי מות כחצים לאחר שבא לידם, שנא' ועתה לכו ונהרגהו (שם שם כ):

וישטמהו בעלי חצים. אלו חרטומי מצרים וחכמיה שהיו מתקנאים בו ואומרים עליו דברי רכילות ולשון הרע לפני פרעה כדי להורידו מגדולתו:

ותשב באיתן קשתו. לפי שדימה את שכנגדו לרובה קשת ולבעלי חצים, לפיכך דימה את כחו לקשת, כלומר נתיישבה בתוקף, ודומה לו איתן מושביך (במדבר כד כא), אמר קשתו דיוסף היה תקיף ויושב בתוקף במקום איתן יותר מקשתות בעלי חצים הללו שזה גבר על אלה כולם:

ויפוזו זרועי ידיו. ונתעטרו פז זרועי ידיו, דכתיב ויסר פרעה [את] טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף (בראשית מא מב), וכתיב וישם רביד הזהב על צוארו (שם שם), והוא הדין לאצעדה שעל זרועיו, ודומה לו מזהב ומפז רב (תהלים יט יא), ראשו כתם פז (שה"ש ה יא):

מידי אביר יעקב. מסייועת ידי הקב"ה שהיא תקפו של יעקב, ודומה לדבר נאם האדון ה' צבאות אביר ישראל (ישעיה א כד), אביר הרועים (ש"א כא ח), ועיקר המלה מיוסדת על עודף אבר, כלומר ישאהו על אברתו (דברים לב יא), יאבר נץ (איוב לט כו), מי יתן לי אבר כיונה (תהלים נה ז), משם נסתייע להיות רועה אבן ישראל ומכלכל את יעקב שהוא ראש כל תולדות ישראל, שכן ראש בית אב קרוי אבן, כדכתיב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה (שם קיח כב), דהיינו דוד, ואומר כי אבני נזר מתנוססות (זכריה ט טז), תשתפכנה אבני קדש (איכה ד א), היינו גדולי ישראל:

מאל אביך ויעזרך. זו היא הברכה שבירכו תחלה, שנאמר המלאך הגואל אותי (בראשית מח טז), ועכשיו בא לקיימה, ואמר מאל אביך ישלח מלאך ויעזרך:

ואל שדי. זהו מיכאל השר הגדול שעומד מימין הגבורה, שנא' המשל ופחד עמו (איוב כה ב):

ויברכך. כמו שאמר לעיל המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (בראשית מח טז):

ברכות שמים מעל. יחולו עליך. ברכות שמים דהיינו גשמי ברכה מעל מפירות מים העליונים התלוים במאמר:

ברכות תהום. יחולו עליך ברכות שגזר הקב"ה בתהומות, כדכתיב עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר (דברים ח ז) ויהיו מצטרפות אלו לאלו להיות ארצך מרובצת, דהיינו מטושטשת ומלוחלחת מתחת לעיקרי הזרעים והאילנות, ודומה למלת רבצת, בדברי רבותינו אשה חכמה מרבצת ביתה, דהיינו שמנטפת על פני הקרקע מים או יין כדי שלא יעלה האבק, ובכך קרקע הבית מתרבצת:

ברכות שדים ורחם. כשם שהרשעים מתקללין בשדים ורחם, כדכתיב תן להם רחם משכיל ושדים צומקים (הושע ט יד), כך הצדיקים מתברכין בשדים ורחם, אמרו לו יחולו עליך הברכות שגזר הקב"ה ברחם להיות הרחם של בנותיך ונשותיך קולט הריון ומשמרו עד עתו:

ברכות אביך גברו על ברכות הורי. הורי כלומר מולידיי, ודומה לו האנכי הריתי (במדבר יא יב), הורו והוגו (ישעיה נט יג), אמר לו ברכות שאביך מברכך גברו על ברכות הורי, יתירות הם לך מברכות שברכוני מולידיי אבא ואמא:

עד תאות. עיקר מלת תאות מדוברת על אופן תאיית גבול, דהיינו כיוון גבול עיקרי, ודומה לו והתאויתם לכם (במדבר לד י), תתאו לכם (שם שם ז), אמר לו יתגברו הברכות שברכתיך בברכת שמים וברכות תהום, וברכות שברכוני הורי בטל שמים ומשמני הארץ:

גבעות עולם. דהיינו גבעות שנעבדות ומצליחות לעולם בכל שנה ושנה ואין שדותיהן צריכות לביירן אחת לג' או לד' שנה ועושות לעולם:

תהיינה. כל הברכות כולן לראש יוסף, כשראש מתברך כל הגוף מתברך, אלא משום כבודן של מנשה ואפרים, לפיכך הזכיר בברכת אביהם הראש והקדקד, הראש כנגד מנשה שקיבל חלק בראש, והקדקד כנגד אפרים שגבר ממנו:

נזיר אחיו. שהנזרוהו אחיו מעליהן, ודומה לו וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב ב), נזורו אחור (ישעיה א ד), (וינזרו) [וינזר] מאחרי (יחזקאל יד ז), וכל דומיהן מדוברין על אופן הפרשה וריחוק, וכן משה רבינו חותם, תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו (דברים לג טז):

בנימין זאב יטרף. שבט בנימין יהא חזק ותקיף כזאב שהוא טורף וחוטף ואוכל משל אחרים:

בבקר יאכל עד. דימה מלכות שאול לבוקר מפני שהיא תחלת מלכי ישראל, ומלת עד מדוברת על אופן שלל ממש, ודומה לו אז חולק עד שלל מרבה (ישעיה לג כג), וכן שלל מתרגמינן עדאה, ודומין לדברים (כי יש) [הנה] בשמים עדי ושהדי במרומים (איוב טז יט). היינו עד היינו סהד, אלא דרך המקרא לכפול הדברים בפרשות מיוחדות, וכן עד ושלל אחד הן, ודימה את מרדכי לערב, מפני שהוא סוף מושיעים ושופטים שעמדו מבנימין, וכך אמר כשם שהזאב טורף ואוכל, כך יטרוף שאול בן קיש העומד מבנימין את עמלק, ומרדכי שלל ביתו של המן, אלו דברי רבותינו, ואני אומר בנימין זאב יטרוף, כשם שהזאב טורף בבקר ויאכל מיד, כך שאול בבקרו, וכמה שזירזו הקב"ה היה לו לטרוף מאיש ועד אשה את עמלק ולאכול שאר הביזה כגון זהב וכסף ובגדים ושאר מטלטלין, אלא שמרה את פי אלהיו, ולערב שלל, כלומר ובהעריב שמשו חמל עליהם וחלק שלל הבקר והצאן ונכשל:

ורבותינו דרשו ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו. כלומר הטהרו, כמו דכתיב במרים ואחר תאסף (במדבר יב יד), ואומר ואסף המצורע (מ"ב ה יא):

הקבצו ושמעו בני יעקב. זו ברכת יעקב ושמעו אל ישראל אביכם זו ברכת משה רבינו, שהרי ברכות משה חותמין של ברכותיו של יעקב אבינו:

ראובן בכורי אתה. לנחלה ולכהונה:

כחי וראשית אוני יתר שאת. זו כהונה, דכתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה (ויקרא י יז):

ויתר עז. זו מלכות, ונתנה בכורתו ליוסף, דכתי' ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו (ליוסף) [לבני יוסף] בן ישראל ולא להתייחס (בבכורה) [לבכורה] (דה"א ה א), והכונה נתנה ללוי, דכתיב הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י ח), וניתנה המלכות ליהודה, שנא' כי יהודה גבר באחיו (דה"א ה ב):

פחז כמים. כלומר חפז מלשון חפזון, כמו כשב כבש, כלומר נחפזתה כמים הניגרין מהר:

אל תותר. שהיין והשמן והחלב והדבש יורדין בנחת ונשאר מהן בכליין בעת שהן נשפכין, אבל המים יורדין ונשפכין מהר ואין מהם נותר בכליין, כך אתה לא הותרתה ולא היה לך מעצור ברוחך:

כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. עלית לא נאמר אלא עלה, אמר אין לך רפואה עד שיבא משה, שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים (שמות יט ג), ויבקש עליך רחמים, שנ' יחי ראובן ואל ימות (דברים לג ו), והוא שהודיע את ישראל שלא שימש עמה חס ושלום, שכתוב אלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד (דברים כז יג), וכתיב ארור שוכב עם אשת אביו (שם שם כ), אפשר שאביהם שימש עם אשת אביו, ובניו עומדין ומקללין את העושה כך, אלא האי דכתיב וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית לה כב), לא ששכב עמה, אלא שבלבל מצעה, והעלה עליו הכתוב כאילו שימש עמה, כיוצא בו אתה אומר בבני עלי, אשר ישכבון הנשים (ש"א ב כב), אפשר חפני ופנחס שוכבין עם נשי ישראל והן שותקין, אלא מתוך שהיו משהין קרבנות הוולדות, מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום, וכתיב וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל (בראשית לה כב), עשה בו כעין הפסקה, ולא גמר את הפסוק בנקודות, כמו שאר הפסוקים, אלא צירף את הענין עם ויהיו בני יעקב שנים עשר (שם שם), לומר שכולן י"ב תמימים וכשרין, ללמדך שאותו צדיק מוצל היה מאותו עון של תשמיש, להודיעך שהתורה לא לטיפשין ניתנה, אלא לחכמים, לדרוש ולחקור לאזן ולתקן מדרשות נאות דברים דבורים על אופניהם, לקיים מה שנא' משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים יט י), מהו צדקו יחדו, שמקרא זה מצדיק את מקרא זה, ואין מקרא עוקר מקרא, ואומר כי לא דבר רק הוא מכם (דברים לב מז):

ד"א פחז כמים. פחז נטריקון היא, פחדת חטאת זנות. ד"א פחדת מן החטא, ואע"פ שעלית משכבי אביך וחיללת יצועי עלה, שבחך בהצלת יוסף אחיך, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז כא):

שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם. כלומר סכינים שלהם, שכן בלשון יון קורין לסכינים מכירין:

ד"א מכורותיהם כמו מגורותיהם, כמו וכנה וגנה, כלומר בארץ מגוריהם עשו חמס, שאם שכם וחמור חטאו, העיר ושאר יושביה מה חטאו:

בסודם. שעשו לשכם ולחמור אביו שימולו, ואחר כך להורגם:

אל תבא נפשי. לא נתיעצו בי:

בקהלם. להרוג כל זכר ולמחר כשנקהלו לפשוט את החללים:

אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש. זה שכם ואביו ואנשי עירו:

ברצונם עקרו שור. כמו שור, דהיינו חומה, שברצונם השחיתו חומת העיר:

ארור אפם. מלשון וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ יג), כלומר תיבצר ותתמעט אפם כי עז:

ועברתם. כמו כן כי קשתה. אחלקם ביעקב. שיהא משבט שמעון ולוי מלמדים ומשננין תורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשיות אולי יתכבשון:

יהודה אתה יודוך אחיך. שתהא מלך עליהם והצא ממך נשיאים ומלכים שלשים כמנין יהודה, מאברהם שנקרא נשיא אלהים ועד שלמה ט"ו, אברהם יצחק ויעקב יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד שלמה הרי ט"ו, ומשלמה עד גלות יכניה ט"ו, רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם [אחזיהו] יואש אמציה עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מנשה אמון יאשי' יכניה הרי ט"ו, לכך נמשלה מלכות יהודה לירח, שנא' כירח יכול עולם (תהלים פט לח), כשם שהירח עולה ומתגבר עד ט"ו ימים ועוד חוזר ומתכסה מעט מעט עד ט"ו ימים, כך מאברהם עד שלמה ט"ו פרנסין, ושלמה גדול בממשלה על כולם, ומרחבעם ועד יכני' ט"ו, ויכניה קטן בממשלה מכולן, וכשם שיהודה רביעי לבנים, כך הירח נברא ברביעי, וכשם שנמשלה לירח, כך נמשלה לשמש, שנא' וכסאו כשמש נגדי (שם שם לז), לומר לך כשם שאי אפשר לעולם בלא מאורות, כך איפשר בלא זרע דוד, שנאמר כי ברית עולם שם לו ערוכה בכל ושמורה (ש"ב כג ה), ואומר לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו (תהלים פט כט), ואומר אחת נשבעתי [בקדשי אם] לדוד [אכזב] (שם שם לו) לכך נאמר יהודה אתה יודוך אחיך, שכל אחיו מודים שהקב"ה בחר במלכות בית יהודה, וכן בחנוכת המזבח הקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה בראשונה, וכן אחרי מות יהושע כתיב וישאלו בני ישראל בה' מי יעלה לנו (בתחלה) אל הכנעני [בתחלה] להלחם [בו] ויאמר ה' יהודה יעלה (שופטים א ב), וכן לא בחר הקב"ה באיש שיבנה לו בית אלא מבית יהודה, שהרי בית ראשון דוד יסדו, ושלמה שכללו, ובבית שני כתוב ידי זרבבל יסדו (את) הבית הזה וידיו תבצענה (זכרי' ד ט), ולעתיד אין הקב"ה מושיע את ישראל אלא ע"י גואל מבני יהודה, שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי (ישעי' יא א), ואומר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה וקבץ מארבע כנפות הארץ (שם שם יב), ואומר ודוד עבדי נשיא להם (בתוכם) לעולם (יחזקאל לז כה), ואומר ועבדו את ה' אלהיכם ואת דוד מלכם אשר אקים להם (ירמי' ל ט), זה מלך המשיח העומד מבית דוד שמזרע יהודה:

גור אריה יהודה. זה מלך המשיח:

מטרף בני עלית. מסולק אתה מאותו עון, אע"פ שאמרתי טרוף טורף יוסף (בראשית לז לג):

כרע. אע"פ שכרע בעולם:

רבץ. בעולם הבא:

ארי' וכלביא מי יקימנו. שנאמר הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא (במדבר כג כד), והיינו בימי מלך המשיח, דכתיב וישתחוו לו כל גוים [בהם] ואומר והי' הנכשל ביום ההוא כדוד (ודוד) [ובית דוד] כאלהים כמלאך ה' לפניהם (זכרי' יב ח):

לא יסור שבט מיהודה. אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט:

ומחוקק מבין רגליו. אלו נשיאים שבארץ ישראל:

ד"א לא יסור שבט מיהודה. אלו סופרין שביהודה ודומה לדבר מושכים בשבט ספר (שופטים ה יד):

ומחוקק מבין רגליו. אלו יושבי יעבץ וכיוצא בו תלמידי חכמים שמורין הוראות בישראל:

עד כי יבא שילה. שעתידין אומות העולם להביא שי לו למלך המשיח, שנא' מלכי תרשיש ואיים [מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא] אשכר יקריבו (תהלים עב י), וכתיב בעת ההיא יובל שי לה' צבאות (ישעי' יח ז):

ולו יקהת. כלומר ולו יקוו הגוים, לשון קיבוץ, ודומה לו ונקוו אליה כל הגוים (ירמי' ג יז):

ד"א עד כי יבא שילה. עד כי יבא בנו יוצא יריכו, כמו ובשליתה (דברים כח נז), מתרגימינן ובזעיר בנהא:

ד"א עד כי יבא שילה. זש"ה אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה (דניאל יב יב), וכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני (דברים לא יח), טול אל"ף מן אסתיר שמניינו אלף, שה"א טפילה לתיבה וסתיר יסוד התיבה של"ה מניינו שלש ושלשים וחמשה, ויצרף אלף של אסתיר עם של"ה, הרי לך קצב השנים שאמר גבריאל לדניאל אלף שלש מאות שלשים וחמשה והן עידן עידנין ופלג עידן, דהיינו מועד מועדים וחצי, מועד שנה, מועדים ב' שנה. וחצי חצי שנה, אלו ג' שנים ומחצה יהיו ימי הצרה שאמר גבריאל, דכתיב (והי') [והיתה] עת צרה (דניאל יב א), וכתיב ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמי' ל ז), אבל התחלתם היו בימי השופטים, ואיני יודע מאימתי ועל זה נאמר פתאום יבא אל היכלו (מלאכי ג א):

ולו יקהת. כלומר ולו יקהל עמים, כמו להקת הנביאים (ש"א יט כ):

אסרי לגפן. דימה הכתוב כנסת ישראל לגפן, כדכתיב גפן ממצרים תסיע (תהלים פ ט), ודימה בחורי ישראל לגפן שורקה, שעדיין אין בה פרח, שנאמר ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת (ירמי' ב כא) וכך אמר יהא אסור ומקבץ כמו מלך אסור ברהטים (שה"ש ז ו), לכנסת ישראל המשולה לגפן. לעירו. לעיר דוד היא ציון, ויאסר לבחורי ישראל הדומין לנטיעת שורק לבנות שער האיתן, דהיינו שער הביאה:

כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו. יהא דמיון כלפי הגבורה בהיפרע מאדום בימי משיח בן יהודה, כמכבס ביין לבושו, וביין אדום כסותו, דכתיב מדוע אדום ללבושיך ובגדיך כדורך בגת (ישעי' סג ב):

חכלילי עינים. תורתו דשבט יהודה יהא ברורה מפני שיהיו מקפידין על לשונם, לפיכך תלמודם מתקיים בידם, וכל חיך הטועם דברי טעם מהם אומר לי לי, כלומר עוד הורה לי, עוד למד לי, מפני שמראין בה כמה עינים, כלומר כמה פנים:

מיין. מיין התורה, כדכתיב כי טובים דודיך מיין (שה"ש א ב):

ולבן שינים. ויהא מלובן שיניו מחלב, מתלמוד תורה שהוא צח יותר מחלב, כדכתיב ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעי' נה א) ואומר דבש וחלב תחת לשונך (שה"ש ד יא):

זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידן. ומה ת"ל על צידון, שיהא צד המזונות ונותן לתוך פיו של יששכר:

יששכר חמור גרם. כשם שהחמור שובר את העצם, כך שבט יששכר עוסק בתורה ומשבר כל ישראל בהלכה, כדאמרינן בר' מאיר שהיה כעוקר הרים וטוחנן זה בזה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים (דה"א יב לג), שהעמיד מאתים ראשי סנהדראות משבטו:

רובץ בין המשפתים. שמרביצין תורה בישראל, שכתיב בהן אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד):

וירא מנוחה. זו תורה ורוח הקודש, כדכתיב בברוך בן נריה יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמי' מה ג), ותירגם יונתן לאיתי בתוכחתי ונבואה לא אשכחית, כי טוב. לקבל עליה שכר:

ואת הארץ. שלו כי משובחת:

כי נעמה. עליו ברכה על כל מין ומין שנהנה מפירותיה. כדכתיב זמרו לשמו כי נעים (תהלים קלה ג), ואומר כי נעים נאוה תהלה (תהלים קמז א):

ויט שכמו לסבול. עול מצות ועול תלמוד תורה, כדכתיב אלופינו מסובלים (תהלים קמד יד), במצות, ואיכא דאמרי אלופינו בתורה ובמצות, מסובלים בייסורים:

ויהי למס עובד. מניינו של למס כמניינו של סיני, וכך אמר ויהי למס עובד שנהיה לתורה שניתנה בסיני עובד ומשתעבד, כדכתיב מתוקה שנת העובד (קהלת ה יא):

דן ידין עמו. זה שמשון ששפט את ישראל והושיעם מיד פלשתים:

כאחד. כעין משפט הקב"ה שנקרא אחד, כשם שהקב"ה אינו מטריח את ישראל, שנא' שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז כג), ואומר עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך (מיכה ו ג), כך שמשון שפט את ישראל ולא הטריח עליהם כלום, דהכי אמרינן מאי דכתיב ה' אלהים זכרני נא (ופוקדינו) [וחזקני] נא (שופטים טז כח), אמר שמשון לפני הקב"ה רבש"ע זכור לי שזה עשרים שנה שדנתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל זה למקום זה:

גד גדוד יגודנו. אלו שעברו את הירדן בימי יהושע, דכתיב כארבעים אלף חלוצי צבא עברו את הירדן (יהושע ד יג):

והוא יגד עקב. שחזרו גדודיו לאחר שכבשו ושחלקו את הארץ שנאמר (ויברכם יהושע ביום ההוא) [ויברכם יהושע וגו' ויאמר אליהם] לאמר בנכסים רבים שובו (לאהליכם) [אל אהליכם] ובמקנה רב מאוד בכסף ובזהב ובנחושת (ובדיל) [ובברזל] (ובשמלות) [ובשלמות] הרבה [מאד] חלקו שלל אויביכם עם אחיכם (יהושע כב ו ח):

מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. שהיו מספקין למשחה ולמנורה:

נפתלי אילה שלוחה. בישר על נפתלי בנו שהוא קל כאיל, וכן מצינו כשבאו בני יעקב לקבור את יעקב אביהם במערת המכפלה, בא עשו ועמד ועיכב והיה טוען ואומר מכיון שקבר יעקב את לאה במערה, מעתה אין לו חלק בה, ולא נותר בה זולתי חלקי, אמרו לו בני יעקב והלא צוונו אבינו שאין לך עליו במערה ובשדה כלום, שהרי קנה את חלקך ממך, שנא' בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען (בראשית נ ה), ואין כירה אלא מכירה, והיה עשו מעכב והולך עד שקפץ נפתלי להביא שטר מכירה ממצרים, והביאו לשעה קלה, הראוהו לעשו, ולא היה מתפייס והיה חושים בן דן חרש, כיון שראה עשו מעכב לקבור זקינו דקרו בצוארו והתיז ראשו. ונפלו שתי עיניו על מטתו של יעקב, ופקח יעקב עיניו וראה, ועל זה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נח יא), אותה שעה נתקיימה נבואת רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז מה), ואע"פ שלא מתו ביום אחד נקברו ביום אחד, נטלוהו בני עשו והוליכו אותו וקברוהו בארץ שעיר, ובני יעקב קברו אביהם במערה וסתמוה, ועוד לא נקבר בה בן אדם:

בן פורת. אל תקרי בן פורת, אלא בן פרות, אמר לו שמא בין פרות הטובות והרעות שנראה לפרעה במצרים בחלום היית, או שמא בין השבלים הרקות והמלאות שנראה לפרעה:

עלי עין. כלומר על יד היאור היית שכוונתה ברוח הקודש ופתרת את החלום כראוי, ולכך בנות של מצרים צעדה עלי שור, להסתכל בכבודך:

ד"א בן פורת יוסף. לשון פריה ורביה:

עלי עין. אל תקרי עלי עין, אלא עולי עין, והיו בני יוסף פרין ורבין כמעיין הנובע, כדכתיב וידברו בני יוסף (אל) [את] יהושע לאמר מדוע נתת לי (חבל אחד וגורל אחד) [נחלה גורל אחד וחבל אחד] ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' (יהושע יז יד), אמר להם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה (שם שם טו), אמר להם לכו והחביאו עצמיכם ביערים כדי שלא ישלוט בכם עין רעה, אמרו לו אין עין הרע שולטת בנו, שנא' בן פורת יוסף עלי עין:

בנות צעדה עלי שור. בנות צלפחד נטלו חלק מכאן ומכאן לשור של ירדן, כלומר לאפיקי הירדן:

וימררוהו ורבו. אלו בני זלפה ובלהה:

וישטמוהו בעלי חצים. אלו שמעון ולוי, שנא' ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו (בראשית לז יט כ):

ותשב באיתן קשתו. זש"ה ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו (שם לט יא). ממש:

ואין איש מאנשי הבית שם בבית (שם שם), באותה שעה נתגבר יצרו עליו, ונראית לו דמות יעקב אביו, כאילו בחלום, ואמר לו יוסף בני עתידין אחיך שיחקקו על אבני השוהם להיות לזכרון לפני הקב"ה ואתה עמהם, רצונך שתמחה משם, מיד:

ותשב באיתן קשתו. מלמד שנתיישבה קשתו, דהיינו אבר שלו לאיתנה:

ויפוזו זרועי ידיו. מלשון מפזז ומכרכר (ש"ב ו טז), מלמד שזרועי ידיו היו מפזזות ורועדות ומנקשות, ונתפזר זרעו מבין צפרניו, ונעץ צפרניו בקרקע עד שמת יצרו:

מידי אביר יעקב. כל זה היתה לו מידי תוקפו של יעקב:

משם. מאותו הזכות זכה להיות רועה ומכלכל את אביו ואת אחיו ולהחקק באבן השוהם עם שאר שבטי ישראל, כדכתיב ששה משמותם על האבן האחת (שמות כח י):

ד"א משם רועה אבן ישראל. משם זכה להיות רועה אב ובנים של ישראל, אבן אב ובן:

מאל אביך. אל אביך היה בעזרך ויעזרך מעתה:

ואת שדי. שאמר לצרותי די, שדי לעולם אלהותו יאמר לצרותיך די:

ויברכך ברכות שמים מעל. אלו טללי שמים:

ברכות תהום רובצת תחת, אלו ששמני הארץ:

ברכות שדים. אלו מזונות:

ורחם. אלו בנים:

ד"א שדים, אלו זכיות של אבות, כדכתיב ושדי כמגדלות (שה"ש ח י):

ורחם. זו זכות אמהות:

ברכות אביך גברו. זה יעקב:

על ברכות הורי. זה יצחק:

עד תאות גבעות עולם. עד ברכה שנתאווה לברך אברהם את יצחק בנו שעשה גבעה של ערלות בתוך אהלו, ביום שנימול הוא ואנשי ביתו, שזכותו עומדת עד עולם:

ד"א עד תאות גבעת עולם. אלו ישמעאל ועשו שנתאוו לברכות אבותיהן, ודומה למדרש זה שחו גבעות עולם (חבקוק ג ו):

תהיינה לראש יוסף ולקדקד. שמשעה שמכרוהו אחיו הזיר עצמו מן היין גם הם הזירו עצמן מן היין, לא שתו לא הוא ולא הם, עד שסעדו יחדיו:

בנימין זאב יטרף. מה זאב חוטף, אף שבט בנימין חוטפין, שנא' וחטפתם לכם איש וגו' (שופטים כא כא):

בבקר יאכל. האש את העולה הקרב עד ד' שעות, ולערב יחלק היום משבע שעות ולמעלה להיות שוחט ושולל ומפשיט ומקריב תמיד של בין הערבים:

ד"א בבקר יאכל עד. אלו כהנים המשרתים בבית הבחירה שנחלקו את התרומה ואת הקדשים הנאכלים לשני ימים:

ולערב יחלק. זה עם זה קדשים הנאכלים ליום ולילה, וכן משה רבינו חותם, ידיד ה' ישכון לבטח חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן (דברים לג יב):

ירויחו דורשי הפרשה מהתוכחות והברכות וישכילו, וסמוך לה פרשת הצוואות:

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. כולן שוין ואע"פ שהעמיד אפרים ומנשה כראובן ושמעון, אינם אלא י"ב שבטים, כדרך שהיו חקוקין על אבני האפוד ועל אבני השהם:

וזאת אשר דבר להם אביהם. מה טענה אחרת דבר להם זולתי הברכות, אלא כך דיבר להם הריני ברכתי אתכם, אבל אין הברכות מגיעות לכם עד שיעמוד לכם פרנס שמחבב אתכם כמוני ויחתום בברכותיו ויתחיל לומר וזאת ממקום שפסקתי ויהיו ברכותיו לכם מעין ברכותי:

ויברך אותם. אותם מלא ו', מלמד שברך את כולם, שאע"פ שנראין דבריו על ראובן בתוכחות כעס ברכה הן להן שדימה ראובן שיהא נדחה מכל וכל על מעשה בלהה, כיון שאמר לו אל תותר, נמצא שלא נדחה אלא הרי הוא כיתר אחיו, וכן שמעון ולוי על מעשה יוסף, ויהודה על מעשה תמר, כמפורש בפרשה:

איש אשר כברכתו. כראוי לו, כמו שזימן הקב"ה בפיו שגילה לו סודו מה שעתיד להיות בם, כך בירך אותם, בירך את יהודה בגבורתו של אריה, להיות דניאל וחנניה מישאל ועזריה בניו עומדים כנגד נבוכדנצר, דכתיב ביה עלה אריה מסבכו (ירמיה ד ז). בירך יששכר בכחו של חמור, להיות עומד תחת עול תורה כחמור תחת משאו, בירך זבולון בעסק סוחרין להיות עוסק ומביא ומפרנס לומדי תורה. בירך את דן בהיכש כנחש, להיות עומד כנגד הפלשתים שמכישין את ישראל כנחש. בירך את גד בחליצותו של גבור, להיות עובר לפני עם ה' למלחמה. בירך נפתלי בקלילות כאיילה, לעמוד ברק ואחיו בני נפתלי הולכין בקלילות ומושכין בהר תבור לעמוד כנגד יבין וסיסרא. בירך בנימין בתוקף הזאב, להיות מרדכי בנו עומד כנגד מלכות מדי, דכתיב בה זאב ערבות ישדדם (שם ה ו), וכתיב וארו [חיוה] אחרי (תניינא דמיא) [תנינה דמיה] לדוב (דניאל ז ה). לדיב כתיב, דהיינו זאב. יכול זה יורש ברכתו לבד וזה לבד, ת"ל איש כברכתו בירך אותם, אע"פ שבירך לכל איש ואיש כברכתו בירך את כולם, כלומר איש כברכת אחיו:

ויצו אותם. מה צוואה ציוום, אמר להם שאו מטתי ג' מכל צד, יהודה יששכר זבולון מצד מזרח, ראובן שמעון גד מצד דרום, יוסף לוי ובנימין מצד מערב, דן אשר ונפתלי מצד צפון, וכך היו עומדים בדגלים, אלא שמתחלף לוי בדגל שלישי, ותחתיו אפרים, שהרי לוי נעשה משרת למקום, ונעשה בדגל שלישי אפרים ומנשה ובנימין:

ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי. אם זכיתם תהיו כמותי ותהיו במחיצתי:

קברו אותי אל אבותי. אצל אבותי, במערה אשר בשדה עפרון החתי:

במערה אשר בשדה המכפלה. למה הוצרך לפרש ולדקדק כל כך, לפי שהיתה מערה לפנים ממערה, דלכך נקראת מערת המכפלה, שהיתה מוכפלת בבנין מערות שתים:

אשר על פני ממרא. כנגד אלוני ממרא שבארץ כנען, דכתיב וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי (בראשית י טו טז), וזכה כנען להקרות את הארץ על שמו, לפי שעמד ופינה מארצו מפני ישראל:

אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי לאחוזת קבר. הודיעם שירושת אבותיו הוא:

שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו. אע"פ שמתה שרה תחלה מפני כבודו של אברהם הזכיר אברהם תחלה, וה"ה ליצחק ורבקה, ואיידי דכתב רישא שמה קברו, כתב מציעתא שמה קברו, דהוה למכתב שמה קברנו את יצחק אני ועשו. ועוד מפני שיעקב לא נמצא על קבורת רבקה אמו, לפיכך לא כתיב שמה קברנו:

ושמה קברתי את לאה. לכך ראוי לי ליקבר אצלה:

מקנה השדה והמערה אשר בו. לימד שלשון שדה לשון זכר:

מאת בני חת. הודיעם שמקנה הם בידו שאם יבואו אומות העולם ויערערו על השדה או על המערה, יהא לכם דבר להשיב:

ויכל יעקב לצוות את בניו. ומה היא צוואה זו אשר צוה להם בסוף, אלא מלמד שצוה לשמור דרכי הקב"ה ותורת הדעת, וכן הוא אומר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח יט), וכן מצינו ביצחק שצוה ליעקב לשמור דרכי הקב"ה ותורת הדעת, דכתיב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען ויתן לך את ברכת אברהם (שם כח א ד), שתהא חסיד כמותו:

ויאסוף רגליו אל המטה. מלמד שכשהיה מברך ומצוה אותם היה יושב ומדבר כאדם שרוצה לצאת בדרך, וכשראה שאין לו בעולם אלא שעה אחת, אסף רגליו אל המטה ופשטן:

ויגוע מלמד שמת בחולי מעיים:

ויאסף אל עמיו. ליצחק ולאברהם ולעבר ולשם ולנשיהון הצדקניות, ולכך נאמר אל עמיו, ולא אל עמו, מלמד שהנשים עם בפני עצמן: