ויפול יוסף על פני אביו. וה"ה לכל בני יעקב, אלא למה נאמר ויפול יוסף, אלא לומר לך זה היא ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאותו הצדיק, דכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך (שם מו ד):

ויבך עליו וישק לו. מלמד שמותר לאדם לנשק את המת עד שלא נקבר, וזו היא נשיקה של פירוד גמור:

ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים. מלמד שמכל בעלי אומניות היו עבדים ליוסף:

לחנוט את אביו. עיקר מלת חנט אין לה דמיון במקרא, ולבי רחש לדמות לה חנטה האמורה בדברי רבותינו, דאמרו אתרוג שחנטו פירותיו, ואמרו אילן בתר חנטה בין למעשר בין לשביעית, וחנטה זו היינו תחלת בישול הפירות ומעין תחלת בישול חנטה זו הוי חנטה האמורה ביעקב, שהיו הרופאים מבשלים עצי סממנין, ושרף עצי הקטף, דהיינו צרי, וסכין אותו, וזו הוא שריפה ששורפין למלכים, דכתיב בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים ישרפו לך (ירמיה לד ה), אלא שבישול חנטת המתים ע"י אור, ובשול חנטת הפירות על ידי האש:

ויחנטו הרופאים את ישראל. כדי שלא ישלוט רימה בבשרו:

וימלאו לו ארבעים יום. שהיו חונטין אותו בכל יום ויום עד משלם מ' יום:

כי כן ימלאו ימי החנוטים. כדי שיבלעו הסממנין בגוף:

ויבכו אותו מצרים שבעים יום. מ' של חנטה, ול' אחר חנטה, ואלו ע' יום לכבוד ע' נפש שבאו למצרים, מלמד שעכשיו היו כולם בעלי בתים והיו הולכין וקושרין מספד בית איש יומו:

ויעברו ימי בכיתו ע' יום:

וידבר יוסף אל בית פרעה. כלומר לאנשי פרעה:

לאמר. לומר לו:

אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא. לשון בקשה:

באזני פרעה. שיכנסו הדברים באזניו:

לאמר. מה לאמר, אלא כך אמר להם אתם ראויין לומר לו, שאין אני ראוי לבוא לפלטין של מלך בבגדי אבל, וכה"א כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק (אסתר ד ב):

אבי השביעני לאמר. מה לאמר, מלמד שהיו שם דברים אחרים שלח לומר לו, תדע לך כשאמרת לי רק הכסא אגדל ממך (בראשית מא מ), אמרו עבדיך ושריך עבד שקנהו רבו בעשרים כסף אתה ממליכו עלינו, אמר להם גווני מלכות אני רואה בו, אמרו לו א"כ יהא יודע בשבעים לשון ומשיב לנו, אותו הלילה בא גבריאל והוסיף לו אות אחד משמו של הקב"ה וקראו יהוסף, שנא' עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא ו), שילמדו שבעים לשון, שלא היה יודע בתחלה, בבקר קראו פרעה ושאלו בשבעים לשון, והיה משיב לו בכולן, אחר כך שאל יוסף לפרעה בלשון הקדש ולא היה יודע להשיב לו, אמר לו פרעה השבע לי שלא תגלה סוד זה, שלא יאמרו יוסף גדול מפרעה, ונשבע לו ועכשיו שלח לו כל הדברים הללו, תדע לך שהשבעתני בדבר הזה והשביעני אבא לקוברו בארץ כנען, אם אתה מניחני לקוברו בארץ כנען מוטב, ואם לאו כשם שאתה מביאני לעבור על שבועת אבא, כך אני עובר על שבועתך, לכך נאמר לאמר:

הנה אנכי מת. שסמוך למיתתו ציווני על כך:

בקברי אשר כריתי [לי] בארץ כנען שמה תקברני. ומאי משמע דכריתי לישנא דמכירה הוא, אבל אין הדברים נתאמץ על אופן הפשט, אלא מפני שדרך הראשונים לחצוב להם קבר בחייהם שלח לאמר לפרעה שכך אמר לי אבא בקברי אשר כריתי לי שחצבתי לי, ודומה להם (איש) כי יכרה [איש] בור (שמות כא לג), ויכרו שם עבדי יצחק באר (בראשית כו כה), כרוה נדיבי עם (במדבר כא יח):

ועתה אעלה נא. לשון בקשה:

ואקברה. לשון ענוה:

ואקבור את אבי. לצאת ידי שבועתו:

ואשובה. ואתיישב בארצך כבתחלה:

ויאמר פרעה. כיון ששמע פרעה כך, אמר לבני ביתו אמרו לו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך. ולא תעבור על שבועתו:

ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה. בעלייה מזכיר עבדי פרעה, ובחזירה אינו מזכירן, לפי שבעלייה לא הכירו כחן וגבורתן של שבטים, לפיכך ד, ו נזכרים בפני עצמן, ובחזירתן היו מכירין כחן וגבורתן, לפיכך אינן נזכרין בפני עצמן, אלא בכלל, דכתיב וכל העולים אתו לקבור את אביו (פסוק יד):

זקני ביתו. של פרעה:

וכל זקני ארץ מצרים. לפי שהיה יעקב זקן נאה, לפיכך באו הזקנים לנהג בו כבוד:

וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו. כלומר כל בני ביתם שהלא מן המצריים לא עלו אלו הזקנים, אבל מבית יוסף ומבית אחיו עלו הזקנים והנערים:

רק טפם. רק לשון מועט, לומר לך טפים מועטין שאינם יכולין להלוך הם הנשארים במצרים:

וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן. כשמועו:

ויעל עמו גם רכב. דהיינו רכב ברזל:

ויהי המחנה כבד מאד. יותר ממה שהיה בקבורת יצחק ואברהם:

ויבאו עד גורן האטד. וכי יש גורן לאטד, אלא מלמד שבאו עליהם בני ישמעאל ובני קטורה ועשו ובניו וז' עממין למלחמה כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארון, מיד ירדו ממרכבותיהם, ותלו כתריהם בארונו של יעקב, והקיפוהו כתרים כגורן שמוקפת בעומרים, ודומה לו בדברי רבותינו תנורו של עכנאי שהקיפוהו הלכות כעכנאי, ועיקר מלת אטד היינו דרדר (בראשית ג יח), דמתרגמינן ואטדין, ר' אליעזר אומר כיון שראו ארונו של יעקב מיד התירו אזורי מתניהם. ואותו המקום היה בעבר הירדן בין הירדן ובין מצרים:

ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד. יותר ממה שנעשה עד כאן לכל אדם:

ויעש לאביו אבל שבעת ימים. מפני מה נהגו לעשות אבל ז' ימים, כנגד ז' ימי המשתה, וכה"א ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז יד):

וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד. שאר יושבי הערים ראו גידוליהן שם סובבים:

ויאמרו אבל כבד זה למצרים. מלמד שהיו ארונו של יעקב מראין באצבע:

על כן קרא שמה. של גורן:

אבל מצרים. כלומר אבל מתאבל היה מצרים בגורן זו והמקום בעבר הירדן:

ויעשו בניו לו. לשאת מטתו ג' מכל צד:

כאשר צוום. לשאת מטתו הם עצמם ולא בני בניו:

וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו וגו':

וישב יוסף מצרים הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את (אביהם) [אביו]. אלו מצרים כדרשינן לעיל:

אחרי קברו את אביו. מלמד שלא שב אחד מהם עד שקברוהו:

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. כלומר שניטלה אימתו מעל יוסף:

ויאמרו לו ישטמנו יוסף. מה ראו לומר כך, אלא בחזירתן מחברון היו עוברין דרך שכם לדותן, נטה יוסף מעל מרכבתו והציץ בבור שהשליכו בו אחיו ונתאנח, כשראו אחיו את זאת, אמרו עדיין השטמה בלבו:

והשב ישיב. כפל הדיבור, כלומר והשיב לזרענו, וישיב לעצמינו:

את כל (הרעות) [הרעה]. שהשלכנוהו בבור, ושמכרנוהו לעבד:

אשר גמלנו אותו. על דברי החלומות. ויש דורשין ויראו אחי יוסף, שכל זמן שהיה יעקב בחיים היה יוסף מיסב בראש, ומשמת יעקב לא רצה יוסף להיות מיסב בראש, שלא להחליש דעת אחיו, והם דימו בדעתם שבשטמה הוא עושה:

ויצוו. צוו לבלהה אומנותו לאמר ליוסף:

לאמר. מה לאמר. לומר שינוי דברים מפני דרכי שלום:

אביך צוה לפני מותו לאמר. לומר משמו לך:

כה תאמרו ליוסף אנא. זהו לשון בקשה, ולשון מטו ממש:

שא. כמו נושא עון (שמות לד ז):

נא. לשון בקשה:

פשע אחיך. שהשליכוך בבור:

וחטאתם. שמכרוך:

כי רעה גמלוך. על דברי החלומות:

ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אחיך. כלומר ועתה שאין אביך בחיים ואין אתה נושא לו פנים, עשה בשביל אלהי אביך שאחיך עבדיו הם:

ויבך יוסף בדברם אליו. מלמד שנטפלו לבלהה בני השבטים ובאו למלאות דבריה, ומדכתיב אנא שא נא, ועתה שא נא, דהיינו ג' לשונות דבקשה, למדנו שהמבקש מטו מחבירו, אינו צריך לבקש ממנו יותר מג' פעמים, וכן באיוב נאמר [ישור] על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי (איוב לג כז), ואין המוחל רשאי להיות אכזרי, דכתיב ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך (בראשית כ יז):

וילכו גם אחיו ויפלו לפניו. מלמד שאע"פ שאדם מוחל עלבונו ע"י אחר, צריך להראות לו פנים:

ויאמרו הננו לך לעבדים. תחת שמכרנוך לעבד:

ויאמר אליהם יוסף אל תראו כי התחת אלהים אני. יעקב אמר לרחל בלשון תימה, [התחת אלהים אנכי (בראשית ל ב)], אבל יוסף אמר לאחיו בלשון ודאי, כי התחת, כלומר מעין דרכיו של הקב"ה יש בי, כשם שהקב"ה עובר על פשע, כך אני עובר על פשע:

ואתם חשבתם עלי רעה. שמכרתוני בידי אכזרים כדי לאבדי:

אלהים חשבה. את רעתכם עלי:

לטובה. למשוך אתכם למצרים בשלום:

למען עשה. כלומר הקב"ה עשה ולא אתם:

כיום הזה. שאתם חיים וקיימים, כך:

להחיות עם רב. האב והבנים ובני בנים ותולדותיהם:

ועתה אל תיראו. שאני גומל לכם רעה אלא טובה:

אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. ולא היה ראוי לומר כך, שהרי הקב"ה מכלכל כל חיים ובאי העולם, ולכך מת קודם לכל אחיו:

וינחם אותם. שאמר להם יעקב אבינו כלל כולנו איש בברכת חבירו, ואם אחד מכם בטל הרי הברכות כולן בטלות:

וידבר על לבם. אמר להם אתם הייתם עשר נרות ולא הייתם יכולים לכבות נרי, ואני נר אחד, האיך אני יכול לכבות עשר נרות. ועוד שהרי קודם שבאתם היו אומרים שרי פרעה שאני עבד, כיון שבאתם כאן נתכבדתי בכם, שידעו שאני בן חורין, ועכשו אם אני הורג אתכם, מביא אני עלי בושה, כיון שאמר להם דברים הנכנסים בלבם, מיד נתנחמו:

וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו. עשה שם יישוב בתים ובניינים:

ויחי יוסף מאה ועשר שנים. אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה. שהרי יוסף קטן שבשבטים חוץ מבנימין היה, ומת קודם כולן:

וירא יוסף לאפרים בני שלשים. דהוויין רביעי ליוסף:

גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף. שהיה להם אב לברית שנימולו על ברכיו, זהו שאמר הכתוב ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (בראשית מח יט) שהיו קודם להתגדל בני שלשים לאפרים בחיי יוסף, ולמנשה לא היו אלא בני שניים:

ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת. מלמד שקיבצם כולם בשעת פטירתו, והיה מצוה אותם כאב המצוה את בניו, אמר להם הריני מת עכשיו:

ואלהים פקד יפקד אתכם. כלומר תלה הגאולה ברבים, לפי שידע ברוח הקודש שעתיד הקב"ה לדלג על הקץ ולקצרו בשביל צעקתן של רבים, לכך אמר פקד יפקוד אלהים אתכם. ולמה אמר להם בלשון פקידה, אלא כך אמר להם, כל מושיע שיעמוד לכם ולא יאמר לכם דברי הישועה בלשון זה אל תאמינו בו, ואם יאמר לכם המושיע בלשון זה, ובלשון כפול תאמינו בו, וכה"א במשה פקד פקדתי אתכם (שמות ג טז), וכתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' (שם ד לא) למה האמינו על ששמעו דברי ישועתם בלשון פקידה:

והעלה אתכם מן הארץ הזאת. בישרם שגם הם בגופתם עולים ממצרים, וכן היה כשעלו ממצרים כל אחד העלה ראש שבטו:

אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. דהיינו ארץ כנען:

וישבע יוסף את בני ישראל לאמר. מהו לאמר, אלא אמר להם כמו שהשביע אבינו אותי וקיימתי שבועתו, כך תקבלו עליכם שבועתי ותקיימוה:

פקד יפקוד אלהים אתכם, אמר להם כשהקב"ה פקוד יפקוד אתכם:

והעליתם את עצמותי מזה. כלו' ממקום זה, ודומה לו לך עלה מזה (שמות לג א), והעלתם חסר י', רמז שלא יתעסקו בו שאר שבטים אלא משה לבדו. עצמתי חסר ו', כך אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים, לקולטתו לאחר מיתה, ולפי שלא היה יוסף רוצה לקבל עליו צער מחילות, לפיכך ביקש מאחיו שלא יניחוהו בארץ מצרים, כדרך שביקש יעקב אבינו:

וימת יוסף בן מאה ועשר שנה ויחנטו אותו. הרופאים חנטוהו כדרך שחנטו את אביו:

ויישם בארון. בשני יודי"ן כתיב, מלמד שהוא עצמו סייעו להנתן בארון, ומעשה נס היה, שדרך החי לסייע את עצמו ולא המת:

במצרים. עשו לו ארון של מתכות ושקעוהו בנהר נילוס, כדי שלא ידעו בו המצרים ויעשוהו לאלוה:

ורבותינו דרשו כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. לא פחות ולא יותר כדרך שהיו כתובין על אבני האפוד ועל אבני השהם:

ויעש לאביו אבל שבעת ימים. למה נהגו ז' ימים אבל, כנגד ז' ימי בראשית שבטילין מן האדם כשנפטר מן העולם. מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה לחופה, בד"א בשאין לו כל צרכו, היינו שתא אלפי גברא ושתא אלפי שיפורא, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין, והני מילי דמבטלין בשאין לו כל צרכו למאן דקרי ותני, אבל לא קרי ולא תני, אי איכא אפילו תרי דמיעסקי ביה לא מבטלין ת"ת, ואי ליכא דמיעסקין ביה הוי מת מצוה:

מת מצוה היינו מת שאין לו קוברין כולי עלמא חייבין בו ואפילו כהן. א"ר יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, והנ"מ דלא מיפלג ממתא בציבורי ובחבוראתא, ולא ידיעי הני דעלייהו מת מוטל לאיעסוקי ביה, אבל מיפלג ממתא בציבורי ובחבורתא הנך דרמו עלייהו אסורין בעשיית מלאכה דלא ליתו לירושלי ביה, אבל הנך דאתו לכבוד בעלמא הוא דאתו ולא אסירן. וכולהו אסורין בשאילת שלום, וקיי"ל דמכבדין ומרביצין בבית האבל, אבל אין מניחין בו את המוגמר. ומי ששמע על מתו בתוך שלשים יום הויא לה שמועה קרובה ונוהגת ז' ימים, ואם שמע לאחר שלשים זו היא שמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד, ויום שלשים כבתוך שלשים, והני מילי בחול אבל בשבת כלאחר שלשים דמי. ואם בא אחד מן הקרובין ממקום קרוב מהלך יום אחד, ואפילו אין גדול שבבית בבית, הרי זה מונה עמהם, א"ר חייא אפילו הלך גדול שבבית לבית הקברות ובא אחד מן הקרובים בתוך שלשה ימי האבל הראשונים, אפילו ממקום רחוק יותר ממהלך יום אחד, הרי זה מונה עמהם וסומך עליהם, אבל בא לאחר ג' ימים, אפילו ממקום קרוב מונה עמהם, ממקום רחוק מונה בפני עצמו, והיכא דנפיק שיכבא מקמי פניא אי נמי ממתא למתא ולא איסתתם הגולל אלא בלילה הנך דאיתנהו בבית מונין משעה דאיכסא מנייהו הנך דבהדי שיכבא מנו משעה דאיסתתים הגולל. ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שנייה (אינו יוצא ויושב) [יוצא ואינו יושב] במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר עם כל אדם, רביעי הרי הוא ככל אדם:

כל שלשים יום אסור לנשואין, מתה אשתו ויש לו בנים אסור לישא אשה עד שיעברו עליו ג' רגלים, ואם אין לו בנים נושא לאלתר, משום ביטול פריה ורביה, יש לו בנים קטנים נושא לאלתר, כדי שתהא זאת מפרנסן וכונסה לאחר ל' יום:

תכפוהו אבלות בזה אחר זה והכביד שערו עליו מיקל בתער, ובמספרים לא, ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול הדק:

על כל המתים שהוא חייב להתאבל עליהם, אם מטתו דוחה הרי זה משובח, לאביו ולאמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או ערב יו"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח, שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. על כל המתים רצה חולץ תפילין, רצה אינו חולץ, רצה ממעט בעסקו, רצה אינו ממעט, על אביו ואמו חולץ וממעט. על כל המתים כולן מספר לאחר ל' יום, ונכנס לבית המשתה לאחר ל' יום, על אביו ואמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו, ואינו נכנס למשתה עד לאחר י"ב חודש. על כל המתים כולם קורע טפח, היינו כדי אחיזה, על אביו ואמו עד שיגלה את לבו. על כל המתים כולם אפילו לבוש עשר לבושין, אינו קורע אלא עליון, על אביו ואמו קורע כולן. על כל המתים מפשיט בגד קרוע לאחר שבעה ומאחה אחר שלשים, על אביו ואמו מפשיט לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם. על כל המתים כולן קורע בין ביד בין בכלי וקורע מבפנים, על אביו ואמו קורע ביד ומבחוץ:

חכם שמת בית מדרשו בטל, דלא פסקין סידרא ביה, ולא שיצאו תלמידיו ויטיילו בשוק, אלא יושבין ומעיינין בדבר הלכה. וכלים חדשים לבנים אסורין על האבל לגיהוץ שלשים יום, אבל שלא פרע ראשו ולא פירם את בגדיו ולא קרע או שחתך מצפרניו בימי אבלו חייב מיתה בידי שמים. שמש מטתו חייב מלקות, לא לקה חיה שולטת בנבלתו. אבל אסור בתפילין דאמר הקב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך (יחזקאל כד יז), מכלל דלכולי עלמא אסורי. ואסור לאכול ביום ראשון משלו, דאמר הקב"ה ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל (שם שם), מכלל דכולי עלמא אכלי. ואסור בנעילת הסנדל, דכתיב ונעליך תשים ברגליך (שם שם), מכלל דכולי עלמא אסורי. וחייב בעטיפת הראש, דכתיב ולא תעטה על שפם (שם שם), מכלל דכולי עלמא מחייבי:

ואסור במלאכה כל שלשה ימים הראשונים, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה מלאכה בצנעה בתוך ביתו, ואשה טווה בפלך בתוך ביתה. ושלשה ימים הראשונים אבל אסור בשאילת שלום, משלשה ועד שבע משיב ואינו שואל, מכאן ואילך שואל כדרכו, וכל ג' ימים הראשונים מותר להלוך לבית אבל, אחר מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין, אלא במקום המתנחמין. ומת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם כל שבעת הימים ויושבין במקומו. וכל שלשים יום אבל אסור בתספורת כל שיער שבו אבל שפה המעכבת לו ונטילת צפרנים כל שבעה אסור, מכאן ואילך מותר. ונהוג רבנן כי אמרי פסוקים של צידוק הדין והספידות על הקבר, וכי הדרי אפייהו אמרי קדיש הכי. יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחאה מיתיא, ולאסקא לחיי עלמא, ולמבני קרתא דירושלים, ולשכלולי היכליה בגוויה, ולמעקר פולחנא נוכראה מארענא, ולאתבא פולחנא דשמיא לאתרה, וימליך קודשא בריך הוא במלכותיה ויקריה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלה ובזמן קריב ואמרו אמן. יתברך וכו' יהא שלמא רבא וכו'. ובתר הכי שקלו עפרי ומנקין ידייהו ואומרין ועתה ה' אבינו אתה אנחנו החומר ואתה יוצרינו ומעשה ידיך כולנו כי היכי דנתמלא קודשא בריך הוא רחמי ומיעצר מותנא:

ומקמין דעיילי לבית האבל משאן ידייהו תרתי זימני כי היכי דליבטל רוגזא מינן כמיא דמשתפכן. ועיילין לבית האבל ומוזגין ליה כסא דחמרא ומברכין כוס תנחומין דהיינו ברכת רחבה הכי. ברוך דיין הרחמים שופט אמונות, שדננו בדין אמיתו, ככתוב (דברים לב ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, ברוך אתה ה' מנחם אבלים, ולא שתו אינהו אלא יהבין לאבל ומברך בורא פרי הגפן ושותה:

ונהוג רבנן כל שבעה לצלויי בבית האבל צפרא ופניא, אבל למקרי בספר תורה התם לאו אורח ארעא. ולא אמרינן בבית האבל שירת הים, אבל אם הוא ראש חודש ואיכא עשרה אמרינן הלל ואי לא לא. ת"ר ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין, בד"א בברכת רחבה, אבל בתפלה ובברכת המזון אלו ואלו מן המנין:

גירסת ירושלמי בד"א דהווי מן המנין באבילי מת אחר, אבל באבילי אותו המת ליתניהו מן המנין. ודוקא כוס ראשון ולא יותר, דכתיב ואחריתו כיום מר (עמוס ח י), אבל מכאן ואילך מונין אותו למנין עשר ולתפלה ולברכת המזון:

ת"ר אל תבכו למת (ירמיה כב י), אל תבכו למת יותר מדאי:

ואל תנודו לו (שם שם). יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה לבכי, שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם מרחמין יותר ממני:

ומי שמתו מוטל לפניו כו', כבר פסקנו הלכותיו דרך קצרה בפרשת ויהיו חיי שרה, והלכות ביטול רגלים לאבל והפסקתן, נפסק בהלכות מועד קטן, בפרשת אמור אל הכהנים:

ואסור למנהג אבילות בשבת דלא לכסייא רישיה ולישנייא ללבושין, ואי לית ליה לבושא אחרינא מהדר קורעיה לאוחרא וליתרצא לפוריא ולכסיא, אבל נעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת ידים ורגלים בחמין אסור אפי' בשבת, והלכך שבת עולה למנין שבעת ימי האבל, ואינה מפסקת ימי האבל, אבל הרגלים וראש השנה ויום כיפור מפסיקין ימי האבל, ואין עולין למנין ז', אבל לענין שלשים עולין ואינן מפסיקין ואי קברו למת שבעת ימים קודם לרגל בטלו הימנו גזירת שלשים קברו לפני הרגל, אפילו מקצת היום בטלו ממנו גזירת שבעה, קברו ביו"ט הראשון אינו עולה למנין, אלא מונה שבעה ושלשים לאחר הרגל, אבל קברו ביו"ט אחר של גליות מיסלק סליק ונהוג ביה אבילות, מאי טעמא כיון דעיקר מררא יום ראשון הוא, דכתיב ואחריתה כיום מר (עמוס ח י), כיון דיו"ט שני מדרבנן הוא סליק ליה למניין שבעה:

ואע"ג דבשבת מתפללין בבית האבל, מיהו אין מברכין ברכת אבלים לא בשבת ולא בראשי חדשים, אלא האבל מברך על הלחם ועל היין כדרכו כדכתיב ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), היינו שבת, דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב ג), ולא יוסיף עצב עמה (משלי שם), זו אבילות שאינה נוהגת בשבת, ונהגי רבנן למיכל בבית האבל ביעי וטלופחי אגב סעודתא דיעקב דאזיל לנחומי ליצחק אבוהי יום שמת אברהם דכתיב ויזד יעקב נזיד (בראשית כה כט), היני ביעי בשולי ונזיד עדשים כמשמעו. דכי היכי דלית לטלופחי פה כשאר תבואות וקטניות, וכן נמי ביעותא לית לה פה, אף אבל נמי לית ליה פתחון פה לומר דבר לפני בוראו, אלא להצדיק עליו את הדין. ולא משקין לאבל אלא חמרא ושיכרא, דכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו ועמלו (ולא) [לא] יזכור עוד (משלי לא ו ז). ובתר דאכלין מברכין ברכת אבלים הכי, ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו, והן עונין ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו וגומר ברכת הזן וברכת הארץ, ואומר נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים, והאבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם. ככתוב (ישעיה סו יג) כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם (וירושלים) [ובירושלים] תנוחמו, בא"י מנחם ציון ובונה ירושלים, אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט במעשיו שאנחנו עמו ועבדיו ובכל זאת אנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות הוא יגדור הפרץ הזה לחיים ולשלום עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן:

ויהיב ההוא כסא לאבילי ומוזגין כסא אחרינא ומברכין עליו בפה"ג ושתאו. וכל שלשה ימים הראשונים אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובאגדות, משום שנא' פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט ט). ואם היו רבים צריכים לו אינו נמנע כל עיקר:

כה תאמר ליוסף אנא שא נא ועתה שא נא. (עח) זש"ה אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים (ש"א ב כה), היינו מוכיחין, ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו (שם), תשובה ומעשים טובים, והמוחל שהוא אכזר בידוע שאינו מתרבותו של אברהם אבינו, שנא' והגבעונים לא מבני ישראל המה (ש"ב כא ב), וכתיב אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם (בניו) [ביתו] (שם שם ד), לי כתיב, מלמד שהיו משתטחין לפני כל אחד מהן כדי שימחלו לשבעת בני שאול ונתאכזרו עליהם ולא מחלו, לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה, שאם היו מבני ישראל היו מרחמים וחומלין:

והעליתם את עצמותי מזה. למה נקרא יוסף עצמות בחייו, לפי שהיו אחיו קוראין את אביו עבדו ושותק:

פקד יפקד. היינו דאמרינן מנצפ"ך צופים אמרום. כ"ף גאולה לאברהם, דכתיב לך לך (בראשית יב א). מ' גאולה ליצחק, דכתיב לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (שם כו טז). נו"ן גאולה ליעקב, דכתיב הצילני נא (שם לב יב). פ' גאולה לישראל במצרים, דכתיב כי פקד פקדתי אתכם (שמות ג טז). צדי"ק גאולה לנו בימות המשיח, דכתיב והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל (ירמיה כג ה):