ואלה. ר' אבהו בשם ר' יוסי בן זמרי אמר כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וזה בא להוסיף דור האחר, דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו ויפרו וגו' (פסוק ז):

שמות. מלמד שהקב"ה קרא שמות י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות, וכן הוא אומר לכולם (בשמות) [בשם] יקרא (ישעיה מ כו):

בני ישראל. שעד סוף כל הדורות נקראים על שם ישראל, וכן הוא אומר בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

הבאים. אי שכתיב שבאו משמע שכבר באו, אלא להכי כתיב הבאים, משמע הבאים עכשיו, ללמדך שאע"פ שעברו יותר משבעים שנה משירדו למצרים ועד שמת יוסף לא היה פרעה מטיל עליהם משאוי, והם לא היו משאוי על מצרים, וכיון שמת יוסף נהיו על מצרים למשאוי, כאילו אותו היום באו מצרימה:

את יעקב. יעקב עיקר ובניו טפלין לו:

איש וביתו. לפי שהיה יודע אבינו יעקב שארץ מצרים שטופים בזימה, לפיכך הקדים והשיא לכל זכרי ביתו נשים קודם שירדו למצרים:

ראובן שמעון לוי ויהודה, יששכר זבולון ובנימין. כאן הזכיר בני הגבירות כולן תחלה חוץ מיוסף. דן ונפתלי גד ואשר, הזכיר בני השפחות אחריהן, ולמה הזכיר את יוסף באחרונה, אלא שצריך להסמיך וימת יוסף:

ויהי כל נפש. לפי שאינו מדבר אלא בחשבון הזכרים, לפיכך מדבר בלשון זכר, ויהי כל נפש:

יוצאי ירך יעקב. כלומר זרועי מילתו, ודומה לו שים נא ידך תחת יריכי (בראשית כד ב):

שבעים נפש. כנגד ע' אומות, וכנגדן ע' זקנים של סנהדרי גדולה:

ויוסף היה במצרים. כלומר מניין ע' נפש עם יוסף שהיה במצרים:

וימת יוסף וכל אחיו. יוסף מת קודם לכל אחיו, לפי שניהג עצמו ברבנות עליהם, והיינו דאמרי אינשי הוי קבל וקיים, הוא אמר אנכי אכלכל אתכם (שם נ כא), אמר הקב"ה נראה מי הוא המכלכל אני או אתה, לפיכך מת יוסף תחלה, ואחר כך כל אחיו. ולא הוצרך לכתוב כמה היו:

וכל הדור ההוא. אלו בני השבטים, שכולן היו טובים וצדיקים:

ובני ישראל פרו. כפירות השדה, דכתיב רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז):

וישרצו. ר' חייא אומר כל אחת מבנותיהם היו יולדות ששה בכל לידה כפחות שבשרצים, כנגד שש מדות הללו:

וירבו. בנכסים:

ויעצמו. בגדולה:

במאד מאד. כלומר באותה הברכה שנאמרה באבות שבכולן נאמר מאד מאד:

ותמלא הארץ אותם. עד שהיו מפוזרין נתמלאת הארץ מהם כחושים של קנה שהקרקע שלהם מלאה מהם:

ויקם מלך חדש. כלומר ויקם מלך מצרים לחדש גזירותיו על מצרים:

אשר לא ידע את יוסף. כלומר היה כפוי טובה, כאילו לא הכיר את יוסף, ושכח את כל חסדיו שהביא את כל הכסף ביתה פרעה, וקנה אותם ואת אדמתם לפרעה, ועכשיו כפר ובגד בו, וכשם שכפר ביוסף, כך כפר בבוראו, שהרי אמר לו יוסף את אשר האלהים עושה הראה את פרעה (בראשית מא כח), והוא אמר לא ידעתי ה' (שמות ה ב), ארורין הן הרשעים שהן כפויי טובה, כופרין במי שהוא עושה עמהן טובה:

ויאמר אל עמו. הוא התחיל בעצה הרשעה תחלה, לפיכך לקה תחלה, דכתיב (בך) [בכה] ובעמך (שמות ז כט):

הנה עם בני ישראל רב. בעם:

ועצום. בגדולה:

ממנו. יותר ממה שאנו רבים ועצומים, ודומה לו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כו טז). אפס כי רבותי הדבירוהו על אופן יחידי כלפי מעלה, כלומר מהיכן הם פרים ורבים ועצומים, מאלהיהם הוא הצלחתם:

הבה נתחכמה לו. לפי שכולן נשמעים לו כאחד, לפיכך אמר בלשון הבה, כמו שדרשנו בפ' דור הפלגה:

נתחכמה. בלשון פיוס וענוה, אמר לעמו תנו עצה נתחכמה לו לעם בני ישראל, פן ירבה הגוי הזה, ויהיה יתר עלינו:

והיה כי תקראנה. תקראנה לשון רבות כענין שנא' והיה כי תמצאנה [אותו] רעות רבות (דברים לא כא), ולהכי מבעיא ליה למימר מלחמות, אלא הכי קאמר כל מלחמה ומלחמה כשתקראנה אותנו, מיד ונוסף גם הוא שיהיו נתוספין על שונאינו:

ונלחם בנו. עם בני ישראל מבפנים ושונאינו מבחוץ וינצחונו ויהרגונו, ועלה עם בני ישראל מן הארץ הזו חפשים:

וישימו עליו וישים מבעיא ליה, אלא אמר ר' חייא בר אבא בשם ר' סימון שלשה היו באותו העצה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג ע"י ישראל, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בניו ובני בניו לישב בלשכת הגזית, שנא' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי רכב (דה"א ב נה), וכתיב ובני קני חותן משה (שופטים א טז):

וישימו עליו שרי מסים. שגובין מס נפשות לעבודת המלך, כדכתיב ויהי המס שלשים אלף איש (מ"א ה כז), כך היו גובין מן הבית את הזכרים לעבודת המלך, כלומר שלא יהיו פנויים ללכת לבתיהם לשמש מטותיהן:

ולמען ענותו. מתשמיש המטה, שלא ירבו, ודומה לדבר אחד מחמש עינויין שביום הכיפורים, דהיינו מניעת תשמיש המטה, וכן דרשו רבותינו וירא את ענינו (דברים כו ז), זו פרישות דרך ארץ, דכתיב אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), וכתיב למען ענותו בסבלותם:

ורבותי הדבירו מלת מסים בלשון המסים, נמס בתוך מעי (תהלים כב טו), וימס לבב העם (יהושע ז ה), וכל דומיהן, כלומר שרי מסים שהיו ממסמסין את לבם:

בסבלותם. במשאות שסובלין על כתפיהן, ודומה לדבר נושא סבל (מ"א ה כט):

ויבן ישראל ערי מסכנות לפרעה. דרך הפשט מדבירו על אופן אוצרות דגן תירוש ויצהר, ודומה לדבר ואת כל ערי המסכנות (שם ט יט):

[את פיתום ואת רעמסס]. רב ושמואל חד אמר פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס, שראשון ראשון מתרועע ונמסס שלא יתהלל מצרים במעשה ידיהם. וחד אמר רעמסס שמה, ולמה נקרא פיתום, שראשון ראשון פי תהום בלעה:

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. כן רבה וכן פרץ מבעיא לי', אלא אמר ריש לקיש רוח הקודש מבשרתן לשון ברכה כן ירבה וכן יפרוץ, שכבר הבטחתי לאבותיהם להרבות ולהפריץ זרעם ככוכבי השמים וכחול הים וכעפר הארץ, וכתיב כן יהי' (דבר) [דברי] אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וגו' (ישעי' נה יא):

ויקוצו מפני בני ישראל. לפי שראו שהן פרים ורבים, ודומה לו קצתי בחיי (בראשית כז מו), ויקץ מואב (במדבר כב ג), ואקוץ בם (ויקרא כ כג), ויסוד טעמן כאדם שהוא קץ ממזונו:

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. א"ר אליעזר בפה רך, מלמד שהיה פרעה מפייסם בדברים רכים, בתחלה הי' אומר להם בניי עשו מלאכתי, ובנו בנין קטן הזה, ואני נותן לכם מתנות רבות, עד שהרגילם למלאכתו ונשתעבדו לו, לבסוף היה משעבדם בפרך, שמשבר עצמותם ומכתתם, ודומה לדבר לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה מו), ועיקר המלה כמו גרש כרמל (ויקרא ב יד), מתרגמינין פירוכין, ובדברי רבותינו דומה לו מוללין מלילות ומפרכין קטניות:

וימררו את חייהם בעבודה קשה. א"ר אבהו בתחלה גזרו עליהם ג' גזירות בחומר ובלבנים שהיו מגבלין החומר בתבן ובמים והיו מלבנים הלבנים באור וצולין אותן כדי לחוסמן:

ובכל עבודה בשדה. כגון חרישה וקצירה דישה וזירה בצירה וגדירה ומשיקה. ולבסוף כל הבן הילוד וגו':

את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. מעתה לא היה אלא בפרך וכיתות:

ויאמר מלך מצרים למילדת העברית. חסר דלא הוו אלא תרתי, רב ושמואל חד אמר אשה ובתה, דהיינו יוכבד ומרים, וחד אמר כלה וחמותה, דהיינו יוכבד ואלישבע בת עמינדב. תניא שם האחת שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה שמשפרת את הולד, וכה"א האלך וקראתי לך אשה מינקת (שמות ב ז), דהיינו שמלמדת לשפר ולהניק את הוולדות:

ושם השנית פועה. זו מרים שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת עתידה אמי שתלד מאבי בן שמושיע את ישראל:

ויאמר בילדכן את העבריות. כשאתם מסייעות לילד את העבריות שלפיכך נקראת מילדת שמסייעת ללידה:

וראיתן על האבנים. עיקר מלת אבנים הוא הפחת העשוי ליולדת עת לידתה, ואבנים האמור בירמי' גם זה הפחת אשר גלגל היוצר יסוב בעוברי פיהו, דכתיב בירמי' (ירמי' יח ג), וארד (אל) בית היוצר והנהו עשה מלאכה על האבנים. א"ר חנן סימן גדול מסר להן, אמר להן מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן, וסדן שעליו הכלי באמצע ירכותיו, אף אשר ירך מכאן וירך מכאן, והוולד בין ירכותיה, לפיכך נקרא אבנים שבזמן שאשה כורעת לילד הוולד בנתיים לירכותיה כאבנים. ר' אומר לפי שביצירתו של אדם הוא נמשל ככלי יוצר, שנאמר (כי) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל (שם שם ו), ואותו מקום שהיוצר עושה בו מלאכה בחומר נקרא אבנים:

אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה. אין אתם נזקקין לה. א"ר חנינא סימן גדול מסר להן להכיר את הוולד באותה שעה, שהבן פניו למטה כלפי הארץ שנלקח ממנה, ובת פניה למעלה כלפי האדם שנלקחה הימנו. ויש אומרים זה כנגד תשמישו, וזו כנגד תשמישה:

והמיתן אותו כך אמר להן אפי' משימת המילדת אצבעה על חוטמו מיד הוא מת. וכל כך למה, לפי שראו איצטגניני פרעה שמושיען של ישראל עתיד להוולד באותו פרק, לפיכך גזר מיתה על הזכרים:

ולפי שהיו מצריים שטופי זימה, גזר ואם בת הוא וחיה:

ותיראן. האל"ף שבנתיים שהיא רפויה משמעת המלה לשון יראה, ואם היתה מפיק א' היתה משמעת לשון ראייה. בוא וראה כמה גדלה יראת שמים, שהרי הכתוב מעיד על המיילדות שהיו יריאות שמים, שנאמר ותיראן המילדת את האלהים, וכה"א ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י), וכתיב יראת ה' היא אוצרו (ישעי' לג ו), וכן אמר משה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' (דברים י יב), וכתיב יראת ה' תוסיף ימים (משלי י כז), וכתיב אשרי איש ירא [את] ה' (תהלים קיב א):

ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים. כאשר אמר מבעי' לי', דהא כתיב ויאמר בילדכן, אלא כאשר דבר בגזירה, דהיינו לשון קשה, ודומה לדבר דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל):

ותחיין את הילדים. ולא המיתו את הילדים מבעי' לי', אלא לא דיין שלא המיתו את הילדים, אלא שהיו מספקות מים ומזון לאימותם:

ויקרא מלך מצרים למילדת ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים אין מדוע אלא לשון תוכחה, ודומה לו מדוע לא כליתם חקכם (שמות ה יד), מדוע לא אכלתם את החטאת (ויקרא י יז). ועיקר המלה הכי משמע, מה דיעה יש בדבר הזה, עד כאן מספר האיך נתקיים גזירת ועבדום וענו אותם, מכאן ואילך מספר בשמירת ישועתם:

ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות. שהרי עבריות אינן בפתקה של חוה, דכתיב בה בעצב תלדי בנים (בראשית ג טז). מפני שהן צדקניות, ולפיכך אינן צריכות לנו:

כי חיות הנה. כלומר בריאות הנה בשעת לידתן, ודומה לדבר שתי צפרים חיות (ויקרא יד ד), כלומר בריאות:

בטרם תבא אליהן המילדת וילדו. שהן מסייעות בעצמן, וכן רבותינו קורין בדבריהם למילדת חיה:

וייטב אלהים למילדות. בשתי יודי"ן, היטיב להן בעוה"ז והקרן קיימת להן לעולם הבא:

וירב העם ויעצמו מאוד. יותר מששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (והרביתי) [והרבה ארבה] את זרעך כככבי השמים (כעפר הארץ) וכחול [אשר על שפת] הים (בראשית כב יז), והכלל בכל המקרא, כל מלה שהיא עניין סיפור פועל אשר פעל כבר, ויש למ"ד בתחלת המלה, ויו"ד סמוך לה, אם המלה בלשון הפעיל, הרי היו"ד ננקדת בצירי, כמו וייטב אלהים, ויפן זנב אל זנב (שופטים טו ד), ויגל (את) השארית (דה"ב לו כ), וכל דומיהן, וכאשר הוא בלשון ויפעל תהי' היו"ד ננקדת בחירק, כה משפט המלין אשר אין היו"ד מיוסדת בהן, אבל כשהיו"ד מיוסדת בהן כולו בצירי, כמו וילך וישב, ואם לשון הפעיל יהי' היו"ד במלאפום, כמו ויולך ה' את הים (שמות יד כא), או בפתח, כמו וישב את [כל] הרכוש (בראשית יד טז):

ויהי כי יראו המילדת את האלהים. כלומר כיון שראה פרעה שהן יראות מלפני הקב"ה, והיו מחיות את הילדים, מיד ויעש להם למצריים בתים, שהרי לא כתב להן לשון נקבה, אלא להם לשון זכר, מלמד שעמד ותיקן בתים למצריים סמוך לבתי ישראל להיותם שכנים להם, שכיון שנולד בן לישראל יהיו הם מרגישים שהתינוק בוכה, ויהיו נוטלין את התינוק משליכין אותו ליאור, ועליהם אמר שלמה אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים (שה"ש ב טו), שתינוקת של מצריים מגלגלין מבחוץ, ותינוקת של ישראל מגלגלין מבפנים כנגדם, ובאים מצריים ונוטלין התינוק ומשליכין אותו ליאור, אימתי מחבלים כרמים, דהיינו כנסת ישראל, כדכתיב כרם חמד ענו לה (ישעי' כז ב), בזמן שכרמינו סמדר (שה"ש שם). ויש דורשין שועלים לשון מים שזורקין אותו למים ודומה לדבר מי מדד בשעלו מים (ישעי' מ יב), ולהכי כתיב שעלים חסר ו' למדרש ביה שעלים כדדרשינן:

ויצו פרעה לכל עמו. שגזר גם על המצרים:

לאמר. מאי לאמר כיון שיאמרו להם מצריים הללו שכיני ישראל שתינוק נולד בבית ישראל יהי' כל עמו מסייעין אותן ליטול התינוק:

כל הבן הילוד. בן ישראלי:

היאורה. כמו ליאור, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הוטלה ה' בסופה. ולמה ביאור, לפי שראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל נולד באותו הפרק והוא לוקה במים, כמו שמפורש בפרשת מי מריבה, אמרו דור המבול נדונו במים, והקב"ה נשבע לעולמו שלא יהי' עוד המים למבול, ואע"פ שאנו דנין את אלו במים, אין אנו מתייראין שיביא מבול ליפרע ממנו, שהרי אינו מבטל שבועתו והם לא ידעו שהקב"ה גדול העצה ורב העליליה דמבול הוא דאינו מביא על הארץ, אבל מביא אומה אחת לתוך המים ולא עוד אלא על כל העולם אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא, וזהו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל (אלהים) [האלהים] כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), מדה כנגד מדה. וכן אמר ישעיה בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעי' כז ח):

וכל הבת תחיון. לפי שהמצריים שטופין בזימה לפיכך גזר שיחיו את הבנות לשום זנות: