כתיב יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל (יואל א ד), וכתיב וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחניהו (וכי) [כי] עצום עשה דברו כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו (שם ב יא), בוא וראה גדולתו של מלך מ"ה הקב"ה שהרי מלך בשר ודם מזמן חיילותיו לעשות מלחמותיו. והוא צריך לפרנסן, בין שהן נלחמין ובין שאינן נלחמים, אבל הקב"ה יש לו חיילות ששרויין במקום שאין בנ"א עומדים. והן הן מיני ארבה. שאינן לא אוכלין ולא שותין, והם חיים בגזירתו של הקב"ה. וכשהוא גוזר עליהם להשתלה למקום מכעיסיו להשחית את יבול ארצם, הרי הן ננערין ומתגברין לעשות שליחותו, שנא' ננערתי כארבה (תהלים קט כג), וכתיב וה' נתן קולו לבני חילו, וכתיב אשר אכל הארבה הילק והחסיל והגזם חילו הגדול (יואל ב כה), חיילותיו של מלך בשר ודם אין הפרשים יכולין לעלות בחומה ולכנוס בחלונות, אבל חילו של הקב"ה כתיב בהו בעיר ישקו בחומה ירוצון בבתים יעלו בעד [החלונים] יבואו כגנב (שם ב ט), וכתיב [כקול] מרכבות על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אכלה קש (בעם) [כעם] עצום ערוך מלחמה (שם שם ה), וכתיב ובעד השלח יפלו (ולא) [לא] יבצעו (שם שם ח), ותרגם יונתן בן עוזיאל ולאתר דאינון שליחין אזלין קטלין ולא מקבלין ממון, ולפי שמשלחתם מכה גברתנית היא, שלח והעיד והתרה בהם, כי לפי שהיו כופין את עמו להיותם עושים את כל עבודתם בשדה, ומינום כורמים ויוגבים ואוספין קייציהם, לפיכך הוא שלח בהם חילו הגדול שמנה מאות מיני ארבה, שהארבה יש לו מאה מינים, סלעם יש לו מאה מינים, חרגל מאה מינים, חגב מאה מינים, צלצל מאה מינים, ילק מאה מינים, חסיל מאה מינים, גזם מאה מינים, חנמל מאה מינים:

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. לפלטין שלו:

כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. הן הכבידו את לבם מעט ואני הוספתי להם כבדות, דאם בא אדם ליטמא פותחין לו, כל כך למה:

למען שיתי. הטעם שהוא בת' מודיע כי הוא לשון זכר, כלומר אשית:

אותותי אלה בקרבו. אלה היינו קשות, אלה בקרבו. כדכתיב ויתן ה' אותות ומופתים גדולות ורעים במצרים (דברים ו כב), אבל כשהטעם בש' היא לשון נקבה וציווי, כגון שיתי לבך למסלה (ירמיה לא כ), שיתי (בליל) [כליל] צילך בתוך צהרים (ישעיה טז ג):

ולמען תספר. חזר ואמר דבר הקודש למשה ולמען תספר בתורה:

באזני בנך ובן בנך. שתדרוש בתורה לדורות ויאמינו:

את אשר התעללתי במצרים. שבאתי עליהם בעלילה, ודומה לו הלא כאשר התעלל בהם וישלחם וילכו (ש"א ו ו), תרגם יונתן בן עוזיאל הלא כמה דאתפרע מנהון, ואיזו היא העלילה, כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם (בראשית טו יג), וכנגדו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (שם שם יד). בני בכורי ישראל (שמות ד כב), וכנגדו הנה אנכי (נוגף) [הורג] את בנך בכורך (שם שם כג), וכן בכל המכות התרה בהם מדה כנגד מדה:

ואת אותותי אשר שמתי בם. כדדרשינן לעיל:

וידעתם כי אני ה'. וכה"א גדול העצה ורב העליליה אשר (עיניו) [עיניך] פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיה לב יט), וכתיב נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו ה):

ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה' אלהי העברים עד מתי מאנת. כלומר מאן אתה:

לענות מפני. להכנע מפני כעני המשפיל עצמו ונכנע לפני המושל, אלא אתה עומד בעזות כעשיר יענה עזות, מ"מ אני מצוה עליך שתשלח את עמי ויעבדוני:

כי אם מאן אתה לשלח את עמי. זו היא התראה:

הנני. מזומן ולא לזמן רחוק אני מדחה אותך אלא הנני מביא מחר ארבה בגבוליך. אמר לו ארבה שמו לפי שאני ארבה אותו לחיל גדול, כדדרשינן לעיל:

וכסה את עין הארץ. כדמפרש ולא יוכל. בן אדם:

לראות את הארץ. לפי שהוא בא בענן גדול, דכתיב בענין הזה יום חשך ואפלה יום ענן וערפל בשחר פרוש על ההרים (יואל ב ב):

ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד. זו החטה והכסמת:

ואכל את כל העץ הצומח לכם מן השדה. תני בתוספתא כל שמוציא עלים מעיקרו עשב הוא, ומברכין עליו בורא פרי האדמה, וכל שמוציא עלים מעצמו, אילן הוא, ומברכין עליו בורא פרי העץ, ומפרשי רבנן כל אילן דבסתווא נתרי טרפיה ופיישין גווזיה ועיילין מיא בגווזיה ומפיק טרפיה מגווזיה אילן הוא, וכל דיביש בסיתווא וכלו גווזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו, כגון מוזי וקנברס ושומשי אינו אילן, כללא דמילתא היא עצים דיבשין בסיתווא באילני ובקייטין מלבלבין והיזמי ירק דיבשין בסתווא לגמרי והדר פארי משרשיו, [כל היכא דכי שקלת לפירא הדר מפיק פירא אחריתא זהו אילן ומברכין בורא פרי העץ]. וכל היכא דשקלת פירא ומיית גילא או גווזיה ולא מפיק פירא אחרינא זה ירק ומברכין עליו בורא האדמה:

ומלאו בתיך. תחלה לפי שהתחלת ברעה תחלה, ואחר כך ועבדיך, ואח"כ עמך, ואחר כך כל מצרים:

אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה. כלומר משעה שנולדו עד היום הזה:

ויפן ויצא (משה) מעם פרעה. ואהרן נמי נפק בהדיה:

ויאמרו עבדי פרעה אליו. לפרעה:

עד מתי יהיה זה לנו למוקש. כלומר האיש משה, דכתיב ביה כי זה משה האיש (שמות לב א), כל מה שאנו מתגרים בו הרי אנו נוקשים, אין לך להקפיד, אלא שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיכם. והחזק בנשים ובטף כדי שיחזרו האנשים:

הטרם. ה' נפתחת ונחטפת שהמלה לשון תימה. ויש לפרש כל תיבות טרם שבמקרא במקום עדיין לא, כלומר העדיין לא ידעת כי אבדה מצרים לגמרי, ואח"כ אתה משלחם, כי יש לך לשלחם קודם שתאבד מצרים:

ויושב. שלח אחריהם שלוחים להשיב את משה ואת אהרן אל פרעה, וכשבאו לפלטין אמר להם פרעה לכו עבדו את ה' אלהיכם, ואעפ"כ רצוני לידע מי ומי ההולכים, ראשי המשפחות, או כל העברים:

ויאמר משה בנעורינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרינו נלך. כשם שהיינו כולנו בעבודתך כך נהיו כולנו בעבודת אלהינו:

כי חג ה' לנו:

ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם. לדעתו מקלל היה כאדם שאומר לחבירו כך יושיעך המקום כמו שאני בולע קנה בן מאה אמה, וכמו שאני עולה לרקיע, או יורד מדעתי לשאול:

ראו כי רעה נגד פניכם. רעה אתם רוצים לעשות לי להבריח את ישראל מארצי, אלא שבעל צפון עומד לנגד פניכם ואינו מניחכם, אלא פשטיה דקרא הכי משמע כדכתיב אנה פניך מועדות (יחזקאל כא כא), כלומר ראו כי דרך רעה נגד פניכם מועדות ללכת:

לא כן. כמו שאמרתם ללכת מכל וכל:

אלא לכו נא הגברים ועבדו את ה'. לחוג לפניו:

כי אותה הבקשה אתם מבקשים מתחלה, שכך הייתם אומרים נלכה נזבחה (לאלהינו) [לה'] (שמות ה' יז):

ויגרש אותם. אחד משומרי הסף מאת פני פרעה:

ויאמר ה' אל משה נטה ידך. ומסתבר דבמטה:

על ארץ מצרים. בשביל ארץ מצרים:

בארבה. כדי שיבא:

ויעל. כמו ויעלה על ארץ מצרים:

ויאכל את כל עשב הארץ. היינו פירות הארץ החטה והכסמת:

את כל אשר השאיר הברד. שלא הלקהו היינו עץ הצומח:

ויט משה את מטהו על ארץ מצרים וה' נהג (ברוח) [רוח] קדים בארץ. גזר והנהיג את הרוח מפאת מזרח ע"י מלאך, למדנו שאם לרוח אין מלאך מנהיג כשהיא משתלחת בעולם היא מחרבת העולם, והכי אמרינן בגיטין פ' כל הגט דרוח דרומית היא קשה משאר הרוחות אילמלא בן נץ דהיינו מלאך העשוי כנץ שהוא מעמידה בכנפיו מחרבת כל העולם, והכי דרשינן ליה בפרשת העופות:

כל היום ההוא וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה מפאת מזרח, למדנו לרוב פורעניות שהן מרוח קדים, כדכתיב ורוח הקדים נשא את הארבה, רוח קדים חרישית (יונה ד ח), ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מח ח). ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה (שמות יד כא). בני סורא דדייקי קראי אמרי כד רוח זה בא אפילו שופתא במרא רפיה. רב יוסף אמר אפילו סיכתא בדופנא רפיא. רב אחא בר יעקב אמר אפילו קופינא דמרא רפיא, היינו החור שבראש המרא, ועל שם שדוחין בין שני צידי החור קרי להו בין אחים, מפני שהן מדובקים. רבא אמר אפי' אשה מפלת בו, דכתיב ויבוש מקורו (הושע יג טו). ר' יוחנן אמר אפי' שכבת זרעו של איש מסרחת במעי אשה, דכתיב ויחרב מעינו (שם שם). ושמואל אמר אפי' מרגניתא שבים נרקבת בו, דכתיב הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה (שם שם):

ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים. לא שהיו מפריחין והולכים אלא נחים ועומדין בגזירת היוצר:

כבד מאד. כדמפרש ואזיל:

לפניו לא היה כן ארבה כמהו. משולחין למקום אחר:

ואחריו לא יהיה כן. ואפי' בימי יואל בן פתואל לא נשתלחו אלא ד' ראשי משפחות, דהיינו גזם ילק ארבה חסיל, ועמם ת' מינים חגבים, ובמצרים נשתלחו ח' ראשי משפחות כדדרשינן לאחרן:

ויכס את עין כל הארץ. מרוב שבאין צפופין צפופין אין פני הארץ נראית:

ותחשך הארץ. כדדרשינן לאחרן. וכתיב כשחר פרוש על ההרים (יואל ב ב):

ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ. לא ירק ממש אלא הכי קאמר לא נותר שום מראית ירק בעץ, וכן נמי לא נותר בעשב השדה בכל ארץ מצרים:

וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם. שמריתי את דבריו ולכם שדברתי שלא כהוגן כי רעה נגד פניכם (פסוק י):

ועתה שא נא חטאתי אך הפעם. שאין עלי למרוד עוד:

והעתירו לה' אלהיכם. כלומר והפכו דעת הבורא ממדת רגזנות למדת רחמנות, כעתר הזה המהפכת את התבואה ממקום למקום:

ויסר מעלי. והוא הדין מעמי:

רק את המות הזה. הארבה הזה אוכל ואינו נהנה, היה נופל על פני המצרי והיה מנקר את עיניו ואוכלן:

ויצא מעם פרעה. ואהרן בהדיה, ולמה לא נאמר ויצא משה, לפי שיצא נחוץ ולא השיבו לדבריו כפעם בפעם:

ויעתר אל ה'. חוץ לכרך:

ויהפך ה' רוח ים. זו רוח מערבית, שהוא כנגד רוח מזרחית, דהיינו רוח קדים:

חזק מאד. יותר מחוזקת רוח הקדים, ולמדנו שהרוחות של עולם פעמים קראן הכתוב לשון זכר, ופעמים קוראן לשון נקבה, כדדרשינן בפרשת סוטה:

וישא את הארבה ויתקעהו. כלומר ויבקעהו בימה סוף, ודומה לדבר ויעקב תקע את אהלו (בראשית לא כה), תקע את אחיו (שם שם), ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד כא), וכל דומיהן, למה נקרא שמו ים סוף, שכל סופה וסערה בא מן הים ההוא, לפי שהמדבר הגדול בוקע בו. ים סוף הוא למצרים מן המזרח, והארבה בא מן המזרח, דהיינו מן קדים, כדכתיב ורוח (קדים) [הקדים] נשא את הארבה (שמות י יג), והוליך הרוח את הארבה למערב ארץ מצרים, שהיא מקום ישוב שדות וכרמים, ובשעה שהפך הקב"ה הרוח מרוח מערב, החזיר את הארבה למקומו שבא משם בתוך ים סוף:

לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. הצפרדעים שהבאישו מתו כולם בתוך ארץ מצרים, כדי לצער נשמותיהן. והארבה שהן ראויין לאכילה לא מתו במצרים, כדי שלא יהנו מהם, אלא הטילם לים, כדי שלא יחזרו עליהם:

ויחזק ה' את לב פרעה. כשדרשנו:

ורבותינו דרשו כי אני הכבדתי את לבו. הוספתי לו כבידות וטפשות כדי לטרדו מן העולם:

למען שיתי. לבעבור לחלשו, כענין נשתה גבורתם (ירמיה נא ל):

את אשר התעללתי. שעוללתי אותם כגפן כאשר עוללו את גפני:

יהי כן ה' עמכם. כלומר כשם שהיה עמי ידו לרעה מיום ששמעתי את שמעו, כן יהיה עמכם, ולדעתו מקלל הוא, וכה"א בסוף פסוק ראו כי רעה נגד פניכם, זה בעל צפון, אמר להם נגד דרכיכם טעותי עומד ותהי ידו עליכם:

לא נשאר ארבה אחד. לפי שמתוך צרתם שמחו על מכת ארבה, והיו הורגין את הארבה ומולחין אותו לרוב מאד, וכשהפך הקב"ה רוח ים נשאם כמוץ אשר תדפנו רוח, כך נשאו מכל מקום שהיו מלוחים שם, והטילם לתוך הים, להודיעם גבורות הבורא שאינו מניח לחוטא להיות נשכר:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה פרשת האופל. בברד ובארבה שלח והעיד והתרה בהם, ובחושך לא התרה בהם, לפי שהיו מותרין ועומדין בשתי אלו ולמה לקו במכת חשך, לפי שהיה מצרי תופש בעברי, ואומר לו עמוד לפני עד שאני סועד, והנר יהא מונח על ראשך, ולא תזוז, שאם אתה זז לכאן ולכאן, אני חותך את ראשך בסייף, לפיכך שלח חשך ויחשיך. כשיעור ג' ימים היה חשך אפילה, דהוי דבר הנברא כעין ענן, ועוביו כדינר זהב, ואפי' אם היו מדליקין נרות היה החשך מכבה אותן, כמו שאומרים בני אדם על חשך שבהרי חשך שאם אדם מדליק שם נרות אינו דולק מפני החשך, ושלשת ימים אחרים היה חשך בלי אפילה, בשלשה ימים הראשונים לא קמו איש מתחתיו, והיו ישראל נכנסין לבתיהן של מצריים, ונוטלין נכסיהן ואינם מרגישים, אלא היו נלאין ומתחרטין על מה שהכעיסו את משה ואת אהרן בדברים. כי כשנהפך המטה לנחש היו סבורין שמשה ואהרן כשפנים הם, אמר להם פרעה וכי תבן אתם מכניסין לעופרים, כלומר עופריים מקום מלא תבן, ומשם היו מוציאין תבן לשארי עיירות, כך מפני מה אתם באים לעשות כשפים במצרים מקום שמלא כשפים, אמר לו משה למתא דירקא ירקא שקיל, כלומר לעיר שהיא מלאה ירקות לשם הולך ירקות, שאין הדבר נמכר בטוב אלא במקום שרגילין בו, ואע"פ שארץ מצרים מלאה כשפים, מעשי אלהים גדולים מהם, וכיון שלא קמו מתחתיו ג' ימים נלאו, והוסיף הקב"ה ג' ימים אחרים חשך בלי אפילה, לפי שהיו בישראל רשעים גמורים זדים שנדבקו בגילולי מצרים ולא היו רוצין לצאת ממצרים, והמיתם הקב"ה בשלשת ימי החשך, שנאמר וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים (שמות יג יח). ר' נהוראי אמר לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), ואומר ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א ז), שהיתה אשה יולדת ששה בכרס אחד, ואימתי מתו, בשלשת ימי החשך, שנאמר לא ראו איש את אחיו (שמות י כג), והיו ישראל קוברין את מתיהן, ונותנין שבח להקב"ה שאין שונאיהן רואים בקבורתם של אחיהם, וכה"א איש גילולי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם [לכלות אפי בהם] בתוך ארץ מצרים (יחזקאל כ ח):

ויום השביעי התחיל להאיר:

ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים. אותו החשך שאמרתי להיות יהיה על מצרים בלבד:

וימש חשך. וימש תחלה חשך של לילה, ובסוף נשף הלילה כשיבוא היום להאיר יבוא חשך אפילה ויתכף לחשך הלילה, ודומה לו לא ימיש הענן (שמות יג כב), לא ימיש מתוך האוהל (שם לג יא), לא משו (במדבר יד מד). ואין ראוי להזכיר מלת וימש על אופן מישוש, זולתי בדיגוש השי"ן, כענין אולי ימושני אבי (בראשית כז יב), כי כשהשי"ן נדגשת נדגשת במקום שתי שיני"ן:

ויט משה [את] ידו על השמים. לאויר הנקרא שמים:

ויהי חשך אפילה. שמפילות עוברי דרכים:

בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא שנפרדו הימים מן הלילות לידע מתי יום ומתי לילה, אלא כשיעור שלשת ימים:

לא ראו איש את אחיו. ואפי ע"י נר ואבוקה, שאם היו מדליקין להם נרות ואבוקות היו נכבין:

ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים. שאם היה מצרי עומד ממקומו להלך היה נופל וניזוק:

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. היינו גושן, ופשטיה דקרא הוא. אבל רבותינו דורשין במושבותם דמצרים שהיו ישראל נכנסין לבתי מצרים ונוטלין נכסיהן ואינם מרגישין, ועליהם מפורש בקבלה רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו (ש"א ב ט):

ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה'. האנשים והנשים:

רק צאנכם ובקרכם יוצג. כלומר יעמוד ברשותי ממושכנים:

גם טפכם ילך עמכם:

ויאמר משה גם אתה. גם לרבות אשת פרעה שהיא התחילה לקרוא למכשפים תחילה, לפיכך אמר לו משה גם אתה, אשתך תחלה ואחר כך גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו. לריח ניחוח לשמו:

וגם מקננו ילך עמנו. וגם לרבות רכוש מצרים, דכתיב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד):

לא תשאר פרסה. לא תשאר בהמה שהיא מפרסת פרסה:

כי ממנו נקח. מן המקנה שלנו נקח לעבוד את ד' אלהינו:

ואנחנו לא נדע. יש נדע שהיא לשון עתיד ויש שהיא לשון ידיעה של עכשיו, כגון זה, שכך אמרו לו וודאי אמר לנו הקב"ה תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג יב) ולא אמר במה ועכשיו אין אנו יודעין מה נעבוד את ה', כלומר כמה זבחים ועולות יבקש ממנו כי לא פירש לנו עד בואינו שמה שיפרש לנו כמה, לפיכך לא נקח ממקננו כלום, ודומה לענין זה דמשמע לשון עבר ומשמע לשון עתיד, יעשו, יעשו עץ גבוה (אסתר ה יד), לשון עתיד, יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט) בלשון עבר, והענין מודיע את לשונם, וכן לכל דומיהן, ורובם תמצא בתיבות שמשמשיהן אית"ן סימן:

ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם. הוא החזיק לבו תחילה, והקב"ה הוסיף והחזיקו:

ויאמר לו פרעה לך מעלי. מסמוך לי:

השמר לך. שמור את עצמך:

אל תוסיף ראות פני. כלומר לראות פני לישנא קלילא:

כי ביום ראותך פני תמות. אני מוסרך בידי בני אדם שביקשו את נפשך מתחלה וימיתוך, זש"ה, בפני אויל חוטר נאוה ושפתי חכמים תשמורם (משלי יד ג), ואומר ופי אויל מחתה קרובה (שם י יד):

ויאמר משה כן דברת. נכון דברת:

פירוש אחר בזמנו דברת:

לא אוסיף עוד ראות פניך. וכן היה: