ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וידבר ה' אל משה לאמר. רשב"י אומר כל מקום שנאמר לאמר הרי זה לשעה, ואמרת אליהם, לדורות:

וישובו. לפי שכבר הלכו דרך המדבר ים סוף שלשה ימים ועברו את פי החירות, לפיכך נאמר וישובו, דתניא בסדר עולם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר בו שחטו את פסחיהן, ולערב לקו הבכורות, ובחמשה עשר יצאו, ואותו היום יום חמישי היה, והלכו כל אותו היום וערב שבת ובשבת הרי ג' ימים לנסיעתם, וליום הרביעי שהוא אחד בשבת התחילו ישראל מתקנין את כליהם, ומציעין את בהמתם לצאת, אמרו להם האקטורין דהיינו פרידות זמריא הגיעה פדות וזמרה שלכם לחזור למצרים, שכך אמרתם [נלכה נא] דרך שלשת ימים (נלך) במדבר (שמות ה ג), אמרו להן ישראל וכי ברשות יצאנו, והלא הוציאנו בוראינו ביד רמה לעיני כל מצרים, אמרו להם האוקטורין רוצים ולא רוצים סופכם לקיים דברי מלכות, עמדו אליהם ישראל הכו מהם, ופצעו מהם, הלכו והגידו לפרעה, אמד להם משה חיזרו לאחוריכם, כיון שתקעה קרן לחזור, התחילו מחוסרי אמנה שבישראל מתלשין בשערן ומקרעין כסותם, עד שאמר להם משה מפי הגבורה נאמר לי שאתם בן חורין, לכך נאמר וישובו:

ויחנו לפני פי החירות למה נקרא חירות, שהיו כעין דמויות חרורות ונקובות, ודומה לדבר ויקוב חור בדלתו (מ"ב יב י), וכן חרות על הלוחות (שמות לב טז), ובלשון רבותינו דומה לו חרירה של מחט, וחירות הללו לא היו משופעות, אלא גדודות, לא היו חרוטות אלא משוקעות, לא היו עגולות אלא מרובעות, לא היו מעשה אדם אלא מעשה שמים, סלעים גדולים היו מכאן ומכאן, וכמין עינים היו להן מפותחות, כמין זכר וכמין נקיבה היו, דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר החירות מצד זה ומגדול מצד זה, והים לפניהם, ומצריים מאחוריהם, ומדהוה לי' למיקרנהו חורות וקרי להו חירות שמעינן בהו תרתי, שמעינן בהו לישנא דחרירא כדאמרן, ושמענין בהו לישנא דחירות, דתניא אין חירות אלא מקום חירותן של מצרים, שכך היה מנהגם שכל עבד שבורח מאדוניו כיון שהגיע לחירות נעשה בן חורין, ומקום אטליז, דהיינו שוק של קצבים הי', ומקום בית ע"ז שלהם הי'. לשעבר הי' נקרא פיתום, שנא' את פיתום ואת ואת רעמסס (שמות א יא), חזרו לקרותו חירות שהיא מאחרת את עובדיה:

בין מגדול ובין הים. מגדול ששם היתה גדולתן של מצריים, ודומה לדבר מגדול ישועות מלכו (תהלים יח נא), שם היתה תפארתם, שם כינס יוסף את כל הכסף והזהב, שנא' וילקט יוסף את הכסף (בראשית מז יד), ומאותן האוצרות לקחו ישראל כסף וזהב לרוב מאוד:

לפני בעל צפון. בעל היינו ע"ז, כדכתיב את הבעלים ואת העשתרות (ש"א ז ד), והיה מצד צפון למצרים, ודומה לדבר ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב כ), דהיינו נבוכדנצר שבארץ צפון, כדכתיב קרץ מצפון (ירמי' מו כ), וזה בעל צפון נשתייר מכל הייראות שלהם, בשביל לפתות לבם של מצריים, עליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), אל תקרי משגיא אלא משגיא לשון שגיון, ואמרו הלא בעל צפון הוא יראתינו הוא יסייע אותנו להלחם עם ישראל, (והם) [והמה] לא ידעו מחשבת (השם) [ה'], ולא הבינו עצתו כי קבצם כעמיר (גרנם), [גרנה] (מיכה ד יב), וכתיב כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם (תהלים קטו ח):

נכחו תחנו על הים. נכח בעל צפון, כדי לפתות לבם של מצרים, כדכתיב שוטח לגוים וינחם (איוב יב כג):

(ויאמר) [ואמר] פרעה. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד, ודומה ואמר הכהן (אל האשה) [לאשה] (במדבר ה כא), ואמר עליהם שמע ישראל (דברים כ ג):

לבני ישראל. בשביל בני ישראל, כלומר כל כך יאמר פרעה בשביל ישראל:

נבוכים הם בארץ. כלומר מעורבבים ומטורפין הן בארץ, ומשה היטעם ואינו יודע להיכן הוא מוליכם, שאין להם דרך ללכת זו לפי דרך ארץ פלשת, ועכשיו הניחו דרך הישר והוליכם דרך המדבר ים, אנה יפנו ללכת יודעני:

כי סגר עליהם המדבר. מגדול וחירות שהן מקומות שלנו משני צדדיהם, והים מלפניהם, ואנו מאחריהם, ואם יפנו ללכת למדבר כבר יודיעני כי סגר עליהם המדבר מללכת בו מפני חיות רעות שבו, ואין סגירה אלא חיה רעה, וכה"א אלהים שלח (מלאכו) [מלאכיה] וסגר פום אריוותא (דניאל ו כג), וכתיב ויסגור ה' בעדו (בראשית ז טז), ואמרינן אלו חיות רעות שסיבבו את התיבה להציל את נח מפני הרפאים שביקשו להפכה, ודומה למלת נבוכים ויתאבכו גאות עשן, (ישעי' ט יז), נבוכו עדרי צאן (יואל א יח), מטורפין הם עדרי צאן, כי אין להם מרעה מפני הבצורת, והעיר שושן נבוכה (אסתר ג טו), מעורבבת אין היכר בין קול השמחה ובין קול הצעקה, וכן תרגם אונקלוס מערבלין במערבלא, וכן בדברי רבותינו מירבל הוא דרבל, אלמא נבוכים נבוכו ונתאבכו נבוכה ב' כ' שתיהן יסוד התיבה, וכולן לשון עירבוב וטירוף:

וחזקתי את לב פרעה. המשרת שבתי"ו משמעת המלה לשון עתיד, וכן כל כיוצא בה:

ורדף אחריהם. שעד עכשו לבו חלוק אם לרדוף אם שלא לרדוף, ועכשו יתחזק וירדוף:

ואכבדה בפרעה ובכל חילו. מלמד כשהקב"ה נפרע מן האומה שמו מתגדל בעולם וכה"א ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים וגו' (ישעי' סו יט), וכתיב בסוף והגידו את כבודי בגוים (שם שם), וכתיב ונשפטתי (אותן) [אתו] בדבר ובדם וגו' (יחזקאל לח כב), ואח"כ והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים (שם שם כג), וכתיב שמה שבר רשפי קשת גו' (תהלים עו ד), ואח"כ כתיב נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו (שם שם ב):

וידעו מצרים כי אני ה'. לשעבר אמרו לא ידעתי את ה' (שמות ה ב):

ויעשו כן. להודיע חכמתן של ישראל שלא אמרו האיך אנו חוזרין לאחורינו שלא לימס לבב טף ונשים שעמם, אמרו רוצין ולא רוצין אין לנו אלא דברי בן עמרם:

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. וכי בורחין היו והלא ביד רמה יצאו, אלא אמרו לו האקטורין לפרעה הכו ממנו ופצעו ממנו ולא מיחה אדם בידם, אין להם לא מושל ולא שר, כענין שנאמר מלך אין לארבה ויצא חוצץ כולו (משלי ל כז), מיד ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם. לרעה, כי לשעבר כתיב ויאמרו עבדי פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים (שמות י ז), ועכשו חזרו לומר מה זאת עשינו, לא הועיל לנו כלום:

כי שלחנו את ישראל מעבדינו. אמר אילו לקינו ולא שלחנום כדי היא, או אילו לקינו ושלחנום ולא ניטל ממנו ממונינו כדי הוא, אלא לקינו ושלחנום ונוטל ממנו ממונינו:

ויאסור את רכבו. הוא בידו אסרו, דרך מלכים להיותם עומדים ואחרים מציעין להם, אבל כאן הוא בעצמו אסרו, כיון שראו גדולי מלכות כך, עמד כל אחד ואחד והציע לעצמו. ארבעה אסרו בשמחה, אברהם ויוסף לדבר מצוה, בלעם ופרעה לדבר עבירה, אברהם, דכתיב ויחבש את חמורו (בראשית כב ג), בלעם, דכתיב ויחבש את אתונו (במדבר כב כא), תבא חבשה שחבש אברהם לעשות רצון קונהו ותפרע מבלעם שחבש לדבר עבירה. ביוסף כתיב ויאסור יוסף מרכבתו (בראשית מו כט), בפרעה כתיב ויאסור את רכבו, תבא אסירה שאסר יוסף לעשות רצון קונהו ותפרע מפרעה שאסר לדבר עבירה:

מכאן אמרו אהבה מקלקלת את השורה, שנאה מקלקלת את השורה של גדולה:

ואת עמו לקח עמו. לקחם בדברים, דרך מלכים גוליירין הולכים לפנים, ואני אקדים לכולכם, שנאמר ופרעה הקריב (שמות יד י), דרך מלכים כל העם בוזזים ונותנים לפניו, ואני אשוה עמכם בבזה, שנא' אחלק שלל (שם טו ט), ולא עוד אלא שאני מחלק לפניכם מתנות משלי:

ויקח שש מאות רכב בחור. הרכב לקח ממקומות אחרים, והרכבים היו בני עמו:

וכל רכב מצרים. מהיכן הי' הרכב במצרים, אם משל עצמם, הא כתיב הנה יד ה' הויה וגו' (שם ט ג), וכתיב וימת כל מקנה מצרים (שם שם ו), ואם משל ישראל, הא כתיב לא תשאר פרסה (שם י כו), אלא משל הירא את דבר ה', וכדדרשינן התם בפרשת דבר:

ושלישים על כלו. גבורי חיל כנגד כל ישראל, וכה"א שלישים וקרואים (יחזקאל כג כג), ושלשים דפרעה חסר יו"ד שחסרה גבורתם ואבדו, שלישים וקרואים מלא יו"ד, שעדפו גבורתם ונצחו:

ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים. כדכתיב וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם (לעיל פסוק ד) וירדוף אחר בני ישראל. להודיע שבחן של ישראל שאילו היתה אומה אחרת לא הי' פרעה חשש לרדוף אחריהם:

ובני ישראל יוצאים. וכי עכשיו יוצאים והרי כבר נאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר לג ג), אלא שהיו מצריים רודפים אחריהם, וישראל היתה ידם רוממה על מצרים, מהלכין ומרוממין ומפארין למלכם:

וירדפו מצרים אחריהם. מלמד שכשם שהתחילו לרדוף כך השיגו לא נכשל אחד מן המצריים שמא ינחשו ויחזרו לאחוריהם:

וישיגו אותם חונים על הים, אותם ל"ט מליין ו' וכולן לדרשה, וזה מלא ו' שכולן היו מליאי מצוות וזהב וכסף ושמלות ושכינה על גביהם:

חונים על הים. כלומר על שפת הים:

כל סוס רכב פרעה. זה רכב ברזל:

ופרשיו. אילו רוכבי הפרשים:

וחילו. אלו הרגלים:

על פי החירות. לפני בעל צפון כשמועו:

ופרעה הקריב. כל מקום שנא' הקרב משמע שהקריב את אחרים, כדכתיב כאשר הקריב לבא מצרימה (בראשית יב יא), ודרשינן התם שהקריב את שרי ואת הגרים, ודומה לו ונפש כי תקריב קרבן (ויקרא ב א), והקריב מזבח השלמים (שם ג ג), וכל מקום שנא' קרב משמע שקרב הוא עצמו, כדכתיב ויהי כאשר קרב אל המזבח (שם לב יט):

ופרעה הקריב. קרב לא נאמר אלא הקריב, מלמד כיון שראה את ישראל חונים לפני בעל צפון אמר הלא בעל צפון הסכים על גזירתי להטביען במים, אני גזרתי כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), ובעל צפון עצרם על הים, מיד בא והקריב קרבנות לפניו בסמוך לו, שנאמר ופרעה הקריב, שהקריב ביאתו, ודומה לדבר בדברי רבותינו מפני שקירב מיתתו, וכיצד הקריב ביאתו, שכל מה שהלכו ישראל בשלשת ימים הלכו האקטורין ביום ומחצה, ומה שהלכו האקטורין ביום ומחצה, הלך פרעה ביום אחד, לכך נאמר ופרעה הקריב:

וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם. דרך המקרא לקראות הגוי לשון יחיד, כדכתיב ויאמר מצרים אנוסה (שמות יד כה), ישראל נושע בה' (ישעי' מה יז), וכל דומיהן, אלא רבותינו אמרו נוסעים אין כתיב כאן, אלא נוסע, מלמד שנעשו כולן תורמיות תורמיות כאיש אחד, מכאן למדה מלכות להיותה מנהגת תורמיות תורמיות:

וייראו מאד. יותר ממה שהיו מתייראין במצרים:

ויצעקו בני ישראל אל ה'. תפשו להן אומנות אבותיהם, באברהם כתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' (בראשית יט כז), ואין עמידה אלא תפילה, ביצחק כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (שם כד סג), ואין שיחה אלא תפילה, ביעקב כתיב ויפגע במקום (שם כח יא), ואין פגיעה אלא תפלה, וכן לראשי הדורות, בדוד כתיב אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר (תהלים כ ח), וכן באסא כתיב עזרינו (אלהי ישענו) [ה' אלהינו] כי עליך נשעננו ובשמך באנו על ההמון הזה וגו' (דה"ב יד י), הוא שאמר אבינו יצחק הקול קול יעקב והידים ידי עשו (בראשית כז כב), וכן אמר משה רבינו למלך אדום ונצעק אל ה' וישמע קולינו (במדבר כ טז), שלח לו מלך אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך (שם שם יח), אתה בברכתך ואני בברכתי:

ויאמרו אל משה. לאחר שנתנו שאור בעיסה באו ואמרו למשה:

המבלי אין קברים במצרים, להקבר פגרינו שם, כמו שנקברו אחינו בשלשת ימי אפילה מיתה הוגנת שנקברו ונספדו, ואנו לקחתנו בדברי הבטחות:

למות במדבר. מיתה מגונה להיות נבלתינו מושלכת לחורב ביום וקרח בלילה:

מה זאת עשית לנו. להוציאנו ממצרים, ועכשו אנו מסורים בידם:

הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו. ולא תדבר עם פרעה בשבילנו:

ונעבדה את מצרים. ומה אמרו לו ישראל למשה במצרים ירא ה' עליכם וישפוט (שמות ה כא). כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר. ואין מי קוברנו:

ויאמר משה אל העם אל תיראו. בוא וראה חכמתו של משה האיך היה עומד ומפייס לכל אותן האלפים והרבבות:

התיצבו. דרשוהו רבותינו לשון נבואה אמר להם שרת עליכם רוח הקודש, שאין יציבה אלא רוח הקודש, שנא' ותתצב אחותו מרחוק לדעה (שמות ב ד), וכתיב והתיצבו באהל מועד ואצונו (דברים לא יד), וכתיב ויבא ה' ויתיצב (ש"א ג י), וכתיב ראיתי את ה' נצב (עמוס ט א), וכתיב הנה ה' נצב על חומת אנך (שם ז ז):

וראו את ישועת ה'. הי' משה מתכוין ברוח הקודש ויודע היה שהקב"ה נפרע ממצרים באותו יום, אבל אינו יודע באיזה פורענות, לפיכך אמר סתם. [בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב מצרימה] אשר יעשה (עמכם) [לכם] היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), לא תוסיף עוד לראותה (שם כח סח), ושלש פעמים חזרו שם, ובשלשתן נפלו, הראשונה בימי סנחריב, שנא' הוי היורדים מצרים לעזרה (ישעי' לא א), שניי' בימי יוחנן בן קרח, שנא' והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים (ירמי' מב טז), שלישית בימי טרגינוס קיסר בסוף בית שני:

ה' ילחם לכם. בשבילכם, ארבעה כיתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת נחזר לשעבוד, ואחת אומרת נלחם עם מצרים, ואחת אומרת ניפול בים, ואחת אומרת נערבב אותם ונצווח כנגדם, כת שהיתה אומרת ניפול לים, אמר להם משה אל תיראו התיצבו ואל תפילו וראו את ישועת ה' (פסוק יג), כת שהיתה אומרת נחזור למצרים, אמר להם משה לא תוסיפו לראותם עוד (שם), כת שהיתה אומרת נלחם עם מצרים, אמר להם משה ה' ילחם לכם, כת שהיתה אומרת נצווח כנגדם ונערבב אותם, אמר להם משה ואתם תחרישון:

ה' ילחם לכם. הרי הבורא נלחם כנגד מצרים בשבילכם, ואפי' אתם תחרישון, אמרו לו רבינו ומה לנו לעשות אמר להם וק"ו ומה אם כשתהיו שותקין הוא עושה עמכם ניסים וגבורות, כשאתם מתפללים לפניו על אחת כמה וכמה, וכה"א רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט ו), באותה שעה הי' משה רבינו עומד ומרבה בתפילה וישראל עומדין ונותנים שיר ותפארת למי שהמלחמה שלו:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. בני נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומאריך בתפלה, יש שעה לקצר, ויש שעה להאריך, לקצר כגון אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), להאריך כגון ואתנפל לפני ה' [כראשונה] ארבעים יום וארבעים לילה (דברים ט יח). ר' אומר (אילו) [אם] לאדם יחידי עשיתי לו את הים יבשה דכתיב יקוו המים (בראשית א ט), לעדת קדושים אלו איני עושה את הים יבשה, למה תצעק אלי:

דבר אל בני ישראל ויסעו. אין להם לישראל אלא ליסע בלבד. רבנן אמרי לא בקע הקב"ה את הים להעביר את ישראל בתוכו, אלא לגדל כבוד שמו הגדול בעולם, שנא' בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם (ישעי' סג יב):

ואתה הרם את מטך. זה המטה שנקרא מטה אלהים, כשכבר דרשתי בואלה שמות:

ונטה ידך על הים ובקעהו. כלומר עשה אותו כעין בקעיות של עץ, ודומה לו ויבקע עצי עולה (בראשית כב ג). עשרה נסים נעשו לישראל על הים כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, בתחלה נבקע הים ונעשה כמין כיפה, שנאמר נקבת במטיו ראש פרזיו (חבקוק ג יד). נחלק לשנים, שנא' ובקעהו. נעשה יבשה, שנא' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים (שמות טו יט). נעשה כמין טיט, שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק ג טו). נעשה פירורין פירורין, שנא' (את) [אתה] פוררת בעזך ים (תהלים עד יג). נעשה כעין סלעים, שנא' שברת ראשי תנינים על המים (שם שם), נעשה שנים עשר גזרים לשנים עשר שבטים, שנא' לגוזר ים סוף לגזרים (שם קלו יג), פי' בכללן תנו לה עשרה ובפרטן תני להו י"א, וסבירא לי נבקע ונחלק חדא היא. נעשה ערימות ערימות מכאן ומכאן, שנא' וברוח אפך נערמו מים (שמות טו ח). נעשה כמו נד, שנאמר נצבו כמו נד נוזלים (שם שם). הוציא להם מים מתוקים, שנא' ויוציא נוזלים מסלע (תהלים עח טז). נקפא מכאן ומכאן כדי שלא יגרו המים על ישראל, ונעשה כמין בולוס של זכוכית, שנא' קפאו תהומות בלב ים (שמות טו ח):

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, נס בתוך נס:

ואני הנני. מיד:

מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם. וכה"א פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):

ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. כשאני פורע מכולן יחד בתוך הים יתכבד שמי בעולם. אמרו רבותינו לא עברו ישראל את הים משפה לשפה אלא להטביע את מצרים נכנסו ישראל מצד זה ובו הצד בעצמו יצאו למדבר כמין קשת:

ויסע מלאך האלהים. זה שדרשתי בפרשת הקשת שהיתה מידת הדין מתוחה כנגד מחנה ישראל לפניהם כדי שלא יעבורו אלא יאבדו מפני פסלו של מיכה שהי' עובר עמהם, שנא' ועבר בים צרה (זכרי' י יא), ומדת הדין ובימתה ומקטרגית היתה בענן, וזה שאמר הכתוב עריך תעור קשתך (חבקוק ג ט), כלומר בעת שרכבת על סוסיך כנגד סוס פרעה ורכבו מרכבותיך נראו להיות ישועה לישראל מיד מצרים:

עריה. כמו הוצאת מנדנה, כמו ואת ערום ועריה (יחזקאל טז ז), תעור קשתך (חבקוק ג ט), ועוררת קשתך שהיתה אות שבועות בינך ובין כל בשר כשראו מראיתה מטות לעיניהם יהיו בוטחין כי אמרך סלה קיים ולא יאבדו ממי המבול ועכשו הערמה ערי' וגלית מדת הדין בה, ואעפ"י שברית בינך ובין כל בשר שלא יאבדו במי המבול נהרות תבקע הארץ בקעת ממי הנהרות לתוך ים סוף ודנת בהם פרעה וחילו, ראוך במדת הדין הרים יחילו וכל הענין, אלמא במראית הקשת נראתה מדת הדין וכה דן הקב"ה את פרעה ומצרים כשם שדן בה את דור המבול ומידת הרחמים ומליצה האחד ובימתה קפצה היא והיא לפניהם להזכיר ברית האבות ושבועתו להם ואהבת בניהם שהאמינו בדבר קדשו ויצאו והלכו אחריו וסילק הקב"ה את שתי המידות ובימותיהן והמקטרגין והמליצה לפני מחנה ישראל והיתה שכינת קדשו מהלכת לפניהם באויר הקודש והנכבד, ומתוך האויר הנכבד היו רואין בראיית לבבם את היד הגדולה. ורואין איך היא בעצמו עושה נוראות על הים ומראין אותו באצבע מכח ראיית לבם ונשמותם שרואות את השכינה ממש דומין להו כאילו רואין ממש בעיניהם, ולכך הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה, ולכך הוא אומר זה אלי ואנוהו (שמות טו ב), כי הנשמה בריה היא כעין חגב בעל כנפיים, והיא רואה ומבנת את הגוף. כשהקב"ה היה מדבר עם הנביאים היה כבודו נראה לנשמותיהן שבתוך גופתם, והנשמה מראה ללב, והגוף היה מרגיש ומבין ויודע הדבר ושומעו באר היטב שמיעה ממש, אבל ראיית כבוד ממש לא נראה לנביא בעין, זולתי לנשמתו וללבו של נביא, אז העביר הקב"ה את מידת אלו לפני מחנה ישראל והוליכן מאחריהן, כדי להגן על ישראל וליפרע ממצרים שאל ר' נתן את רשב"י כל מקום אתה מוצא מלאך סמוך לשם קודש אין השם אלא בי"ה, שנא' וימצאה מלאך ה' (בראשית טז ז), וירא מלאך ה' (שמות ג ב), וכאן כתיב מלאך האלהים, אמר לי אין אלהים בכל מקום אלא דיין, מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונים בדין באותה [שעה] אם לנצל ואם ליאבד, לכך כתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, כדי להגן עליהם. וילך מאחריהם, והשכינה עמדה לפניהם:

ויסע עמוד הענן מפניהם. שהיה הולך יומם לפניהם ולפי שקפצה שם בימת מידת הדין ומקטריגיה סילקו הקב"ה אותו היום מלפניהם וילך מאחריהם, העמיד בימת הדין כנגד מצרים והמלאך ופני עמוד הענן להגן על ישראל מאחריהם ולהחשיך למצריים, דומה הדבר לאדם שהיה מהלך בדרך, ובנו היה מהלך לפניו, באו ליסטים מלפניו ונתנו לאחוריו, באו מאחוריו ונתנו מלפניו, באו זאבין מאחריו ולסטים מלפניו, נטלו על זרועותיו, וכה"א ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי (הושע יא ג), התחיל הבן מצטער מן החמה, פירש עליו בגדו, שנא' פרס ענן למסך (תהלים קה לט), היה רעב הוציא לחם ויאכילו, שנא' הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד), צמא השקהו מים, שנא' ויוציא נוזלים מסלע וישק בתהומות רבה (תהלים עח טז):

ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל. על המלאך הוא אומר:

ויהי הענן. פני עמוד הענן הוא כנגד מחנה ישראל היה מבהיק ומאיר:

והחשך. זו בימת הדין שנמתחה כנגד מצרים להחשיך דינם:

ויאר את הלילה. יש לומר ויאר סילוק האור מן הלילה, והיא מן המלין הבונין וסותרין, כמו מסעף מן סעפותיו, ישרשו מן שרש, חזר ואמר על עמוד האש והיה עומד לפני מחנה ישראל, שלא זז אלא עומד ומשרת לישראל ועומד ומאיר להם, והיו ישראל באורה ומצריים בחשיכה, ישראל אוכלין ושותין ושמחים, ואינן רואין את המצריים שהיו בחשיכה, ומצריים רואין את ישראל מפני שעומדין באורה, והיו מזרקין חיצים ואבני בלסטראות, והיה המלאך עומד כגבור, והענן נעשה כהרים ומקבלין החצים והאבנים כדי שלא יזיקו את ישראל, וכן אתה מוצא באבינו אברהם, שנא' אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו א), וכן לדורות, דכתיב בדוד מגיני וקרן ישעי (תהלים יח ג), וכתיב מגן הוא לכל החוסים בו (שם שם לא):

ולא קרב זה אל זה כל הלילה. לא קרב מחנה ישראל למחנה מצרים, ומחנה מצרים למחנה ישראל:

ויט משה את ידו על הים. התחיל הים עומד כנגדו, היינו רהב שרו של ים נמחץ, כדכתיב ובתבונתו מחץ רהב (איוב כו יב), ואעפ"י שהיה נמחץ מששת ימי בראשית נותן בה כח מאת הקב"ה כדי להדיין עם שרם של מצרים ולהתגבר עליו ולהפילו מן השמים תחלה כשדרשוהו, ועכשו היה רהב עומד ומסרב כנגד משה, אמר לו שיבקע הים בשם הקב"ה, ולא קיבל עליו, הראהו את מטה האלהים שהיה כתוב עליו שם המפורש הנכבד והנורא, ולא נבקע מלפניו, עד שנגלה עליו הקב"ה בגבורתו ובכבודו, והתחיל הים בורח, שנא' הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), אמר לו משה כל היום הייתי אומר לך בשם הקודש ולא קבלתיה עליך, ועכשו מה לך הים כי תנוס, אמר לו רהב למשה לא מפניך בן עמרם הים בורח, ולא מפניך משה אני נס, אלא מלפני אלהי יעקב (שם שם ז):

מיד ויוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה. איזו היא עזה שברוחות, זו רוח קדים, וכן אתה מוצא שלא נפרע הקב"ה מדור המבול ומאנשי סדום אלא ברוח קדים, שנא' מנשמת אלוה יאבדו (איוב ד ט), זה דור המבול, ומרוח אפו יכלו (שם), אלו אנשי סדום, וכן בדור הפלגה, שנא' ומשם הפיצם ה' (בראשית יא ט), ואין הפצה אלא ברוח קדים, שנא' ברוח קדים אפיצם (ירמי' יח יז), וכן בצור, שנא' רוח (קדים) [הקדים] שברך בלב ימים (יחזקאל כז כו), וכן במלכות העליזה אין הקב"ה נפרע ממנה אלא ברוח קדים, שנא' ברוח קדים תשבר אניות (תהלים מח ח), וכן לגבי רשעים בגיהנם, שנא' כי ערוך מאתמול תפתה (ישעי' ל לג), וכתיב הנה ברוחו הקשה ביום קדים (שם כז ח):

וישם את הים לחרבה. עשאה כמין חרבה:

ויבקעו המים. כל המים שבעולם נתבקעו ונשפכו לתוך הים סוף, בין מימי ימים ונהרים ונחלים ומעיינות ובורות ומערות ומקוואות, וכל מימי כלים כולם נבקעו ונשפכו לתוך ים סוף ואף מים העליונים פחדו שמא יפלו לארץ, שנא' ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו (תהלים עז יז), אלו מים העליונים, אף חצציך יתהלכו (שם שם יח), אלו מים התחתונים, ואומר נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבקוק ג י), וכשחזרו מי ים סוף למקומם כולן חזרו למקומם, שא' וישוכו המים (בראשית ח א), כל המים שבעולם חזרו למקומן:

אלו ג' פסוקים ויסע מלאך האלהים (פסוק יט), ויבא בין מחנה מצרים (פסוק כ), ויט משה את ידו (פסוק כא), כשתצרף את שלשתן את מוציא מהם שם של ע"ב שמות הכתוב על ספר הישר, וכך אתה מצרפן, פסוק זה ויסע הראשון וזה ויט האחרון תקח אותיותיהם מראשם לסופם ופסוק האמצעי דהיינו ויבא בין מחנה תקח אותיות למפרע מסופו לראשו, כיצד ו' מן ויסע ה' מן הלילה ו' מן ויט הרי וה"ו וכן כולם, והו, ילי, סיט, עלם, מיהש, ללה, אבא, כהת, הזי אלד לאו ההע יזל מבה הרי הקם לאו כלי לוו פהל נלך ייי מלה חהו נתה האא ירת שאה ריי אום לבב ושר יחו להח כוק מנד אני חעם רהע ייז ההה מיב וזל ילה סאל ערי עשל מיה והו דני החש עמם ננא נית מכה פוי נמס ייל הרח מצר ומב יהה ענו מחי דמב מיק איע חבו ראה יבס היי מום:

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ר' מאיר אומרו בלשון אחד, ור' יהודה אומרו בלשון אחד. ר' מאיר אומר כשעמדו ישראל, דהיינו השבטים, על הים, זה אומר אני אהא יורד תחילה לים, וזה אומר אני אהא יורד תחילה לים, מתוך שהיו עומדין וצוהבין, קפץ שבטו של בנימין וירד תחלה, שנא' שם בנימין צעיר רודם (תהלים סח כח), אל תקרי רודם אלא רד ים, והיו שרי יהודה ושרי זבולון ושרי נפתלי מרגמין אותם באבנים, שנא' שרי יהודה רגמתם שרי זבולון שרי נפתלי (שם שם), לפיכך זכה בנימין לשרות שכינה בחלקו, שנא' ידיד ה' ישכון לבטח עליו (דברים לג יב), ר' יהודה אומר כשהיו שבטים עומדין על הים זה אומר אני לא ארד תחילה לים, וזה אומר אני לא ארד תחילה לים, מתוך שעומדים ונוטלים עצה קפץ נחשון בן עמינדב ואחריו שבט יהודה וירד תחילה, שנא' סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל (הושע יב א), סבבוני בכחש אפרים שיוצאים קודם הזמן ונכשלו, ובמרמה בית ישראל, שלא היו רוצין לירד לים שהיו מחוסרי אמנה. ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן (שם שם), שהאמין למשה ולאהרן, לפיכך זכה למלכות, שנא' היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), לפיכך ישראל ממשלותיו. ואנן סבירא לן כר' מאיר, דבהדיא אשכחן שכולן האמינו ביוצרם וירדו לים ברצון, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד לא):

והמים להם חומה. כמין בולוס של זכוכית היו קפואין ועומדין בגובה שלש מאות מיל למעלה מעל ישראל:

מימינם. בזכות מצוות מזוזה שמימין כניסתם לבית:

ומשמאלם. בזכות תפילין שבזרוע שמאלם:

וירדפו מצרים ויבואו אחריהם. כסבורין הן שהולכים ביבשה:

כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים. מתוך שהראה הקב"ה להם לסוסי פרעה דמות סוסיא נקבה מהלכת לפני כל אחד ואחד מן הסוסים, וענן היה ונראה כך, לפיכך רצים אחריהם בים, שאין דרך הסוסים לשוט בים, ועכשו היו רצים בתוך מי הים שלא מרצון הרכבים שהיו מזוינים וצוהלים לקראת הסוסיא ורודפים אחריהם, וכה"א דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק ג טו), ואומר לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי (שה"ש א ט):

ויהי באשמורת הבקר. סוף משמרה שלישית של לילה והתחלת הבקר, דהיינו עם האיר המזרח, את מוצא שתפילתן של צדיקים נשמעת בבקר, שהרי אברהם יצחק ויעקב משה ושמואל בכולן נאמר וישכם בבקר, וכן אמר דוד על כל בוקרות הנביאים וחסידי דורות העתידין לעמוד אחריו ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), ועל בוקרו של עולם נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתיך (איכה ג כג), ועל בוקרן של עליונים נאמר ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח ז), ואין הקב"ה עתיד להפרע מן הרשעים בגיהנם אלא לבקרים, שנא' לבקרים אצמית כל רשעי ארץ (תהלים קא ח), ואף ירושלים לעתיד לבא כל בקר ובקר מוציא דינה לאור, שנא' ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר משפטו יתן לאור (צפני' ג ה):

וישקף ה' אל מחנה מצרים. הקב"ה מוחץ ורופא בדבר שהוא מכה בו הוא מרפא, אבל רפואת בשר ודם אינו כן, אלא מכה באיזמל ומרפא ברטייה, והקב"ה הכה את איוב בסערה, שנא' אשר בסערה ישופני וגו' (איוב ט יז), וריפאהו בסערה, שנא' ויען ה' את איוב (בסערה) [מן הסערה] (שם לח א), הכה את ישראל בעב, שנא' איכה יעיב באפו ה' את בת ציון (איכה ב א), ועתיד לכנסן בעב, שנא' מי אלה כעב תעופנה (ישעי' ס ח), פיזרן כיונים, שנא' והיו (על) [אל] ההרים כיוני הגאיות (יחזקאל ז טז), ועתיד להחזירן כיונים, שנא' וכיונים אל ארובותיהם (ישעי' ס ח), מן המצרים נפרע בהשקפה, שנא' וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמות יד כד), ומברך את ישראל בהשקפה. שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים (דברים כו טו):

בעמוד אש וענן. אלו הן שנאמר בהן וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש (שמות יג כא), וזה עמוד הענן שנסע מפניהם לעת ערב ויעמוד מאחריהם כל הלילה ובאשמורת הבקר החזירו הקב"ה למקומו ועשה אותן ואת עמוד האש שניהן סניף לאויר הנכבד ומתוכם השקיף אל מחנה מצרים, ולפי שקרקע הים כבר נעשה יבשה לפני ישראל, חזרה ונעשית טיט, מכח לחלוחית עמוד הענן, ומכח חום עמוד האש היה הטיט מתרחת וטלפות רגלי סוסי פרעה משחמטות, וכן את מוצא במלחמות הכוכבים עם סיסרא, שנאמר אז הלמו עקבי סוס מדהרות דהרות אביריו (שופטים ה כב):

ויהם את מחנה מצרים. הממן ערבבן נטל סיגניות שלהן ולא היו יודעין מה הן עושים ישראל. יש מפרשים סיגניות בעלי דעה, דעת בלשון לע"ז סיגנו, ואני אומר מלשון סגן:

ויסר את אופן מרכבותיו. זה עמוד האש שמכח חומו נשרפו כל גלגלי מרכבות פרעה, לאחר שלא היו אופנים ברכב היה הסוס מושכו ומנהיג בכבדות, ולא עוד אלא שהיו המרכבות נהפכות ומושכות הסוסים והפרדות לים בעל כרחם של רכבים, והיו המרכבות טעונות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, כדי שיטלו ישראל את הביזה. כשראו המצריים שדרך העולם נהפך עליהן. אמרו לנוס, שנא' ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל הגוי כולו אמרו לנוס, אלא שהטפשין שבהם חזרו לומר מפני דוויין וסחופין הללו אנו בורחים, הפקחין שבהם אמרו לא מפני ישראל אנו בורחין, אלא מפני בורא עולם:

כי ה' נלחם להם במצריים. כלומר מי שעשה להם ניסים וגבורות במצרים, הוא עושה להן נסים וגבורות על הים:

ויאמר ה' אל משה נטה ידך על הים. שאין הים עומד כנגדך:

וישובו המים על המצרים על רכבו ועל פרשיו. יחזור עליהם הגלגל, יחזור עליהם זדונם, שנא' כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), במים חישבו לאבד את בניי, ובמים אני מאבדם, וכה"א כעל גמולות כעל ישלם (ישעי' נט יח):

ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בקר. לא איחר ולא עיכב:

לפנות בקר. בסוף ד' שעות שהבוקר פונה והולך לו, ודומה לדבר כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ירמיה ו ד):

לאיתנו. ליושנו ולקראתו, ודומה לו גוי איתן הוא גוי מעולם הוא (ירמי' ה טו), ותנא קמא דריש לי' לשון תוקף, ודומה לו איתן מושביך (במדבר כד כא), בירח האתנים (מ"א ח ב):

ומצרים נסים לקראתו. שכשעלה האחרון שבישראל מן הים ירד האחרון שבמצרים לתוך הים כשהפכו מצרים פניהם לנוס התחיל הים סוגר לפניהם, אם הפכום לצד זה הוא סוגר לקראתם, ואם הפכו פניהם לצד זה הים סוגר לקראתם:

וינער ה' את מצרים בתוך הים, הופכים על פניהם. כאדם שמנער את הקדירה והופך את התחתון למעלה ואת העליון למטה, ודומה לו לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה (איוב לח יג), וניער פרעה וחילו (תהלים קלו טו):

וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים. אלו הרגלים הבאים אחרי הפרשים:

לא נשאר בהם עד אחד. על שפת הים כולם נכנסו בים וכיסום המים וננערו. ר' נחמיה אומר חוץ מפרעה, ועליו הוא אומר ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' (שמות ט טז), וכתיב ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו וגו' (דברים יא ד). וי"א אף באחרונה ירד וטבע, שנא' כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו' (שמות יד יז), ואומר וניער פרעה וחילו בים סוף (תהלים קלו טו), ואנא אמינא אליבא דתרווייהו, כי היכי דלא תיקשי קראי אהדדי, ירד פרעה לים והפכו הקב"ה על פניו וכיסוהו המים ולא יצאת נשמתו עד ששלח הקב"ה דברו, ובא מלאך והעלהו מן הים והוליכו לנינוה, כדי לספר שמו בכל הארץ להראותו כח וגבורתו שיתכבד בו, והכי נמי אמור רבנן שמלך אח"כ בנינוה ת"ק שנה, ועליו הכתוב אומר ויגע הדבר [אל] מלך נינוה (יונה ג ו), והוא החזיר את בני נינוה בתשובה, ואם תתמה לומר לאחר שננער בים האיך לא יצא נשמתו, איכא למימר לא לפרעה בלבד נתן כח זה, אלא לכל עמו יורדי הים, דכתיב מת על שפת הים (פסוק ל), מומתים ולא מתים, כענין שנאמר ויהי כצאת נפשה כי מתה (בראשית לה יח), וכן נמי דרשי רבנן וינער ה' את מצרים, נתן בהם כח נערות לקבל הפורענות:

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. למה נאמר, לפי שמפורש בקבלה דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (חבקוק, ג טו), תאמר שמהלכין ישראל על החומר, ת"ל ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים:

והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. כשדרשנו לעיל:

ויושע ה' ביום ההוא. באותו היום שנאמר בו ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים (לעיל פסוק כד), והיה יום שביעי של פסח וחמישי בשבת היה כי בששי בשבת שהוא יום ראשון של פסח נסעו מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפי החירות, וביום שני של פסח שהוא יום שבת ואחד בשבת ובשני בשבת נסעו האוקטורין להגיד לפרעה והלכו כל אותו היום וכן למחר שהוא יום שלישי בשבת כחצות היום הגיעו אצל פרעה והגידו לו כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ולב עבדיו לרדוף אחר ישראל ולמחרת שהוא רביעי בשבת והוא יום ששי של פסח רדפו אחרי ישראל כל אותו היום, והשיגו אותם היום קודם שקיעת החמה, וקודם שקיעת עמוד הענן, שהיה מהלך לפני מחנה ישראל והסיע הקב"ה את עמוד הענן קודם זמנו מלפניהם והעמידו מאחריהם, כשדרשנו לעיל, וכל אותו הלילה שהוא ליל חמישי בשבת שהוא ליל שביעי של פסח לא קרב זה אל זה, לא קרב מחנה ישראל למחנה מצרים, ולא מחנה מצרים למחנה ישראל, ובאשמורת הבקר השקיף הקב"ה למחנה מצרים בעמוד האש שלפני מחנה ישראל, ובעמוד הענן של אחריהם והממם, ומאתמול נבקע הים, וכל אותו הלילה הלכו בני ישראל בים עד הבקר, ומצרים אחריהם, ובבקר הממם וניערם, נמצא שביום שביעי של פסח שהוא יום מקרא קודש שהושיע הקב"ה את ישראל מיד מצרים, ומה ת"ל ויושע ה' את ישראל ביום ההוא, והלא ביום ראשון יצאו ביד רמה, אלא כשרדפו מצרים אחריהם והשיגום חונים על שפת הים והים סוגר לפניהם, ואין דרך להם לנוס, נמצא מסורין ביד מצרים כציפור שהיא נתונה ביד בן אדם, שאם יכבוש ידו עליה מעט, מיד היא נחנקת, כך ניצולו ישראל מיד מצרים, וכה"א נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה' עושה שמים וארץ (תהלים קכד ז ח):

וירא ישראל את מצרים מת. דרך המקרא הוא לקרות את הגוי בלשון יחיד, פעמים לשון זכר, כגון וירא ישראל, וכגון ישראל נושע בה' (ישעי' מה יז), ופעמים לשון נקבה, כגון היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), ותחזק מצרים (שמות יב לג), לפיכך כתיב וירא ישראל את מצרים מת:

מפני ד' דברים ראו ישראל את מצרים מתים, כדי שלא יאמרו ישראל כשם שעלינו מצד זה כך עלו מצרים מצד זה, ושלא יאמרו מצרים כשם שאנו מומתים בים, כך בני ישראל מומתים בים, ושיהיו הישראל נוטלין הביזה שהיתה עליהם שהיו טעונין כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות, ושיהיו ישראל נותנין עיניהם בהם ומוכיחין אותם, כדכתיב אוכיחך ואערכך לעיניך (תהלים נ כא):

מת על שפת הים. וכי מתים ממש היו, אלא מומתים ולא מתים, כענין שנא' והיה בצאת נפשה כי מתה (בראשית לה יח):

וירא ישראל את היד הגדולה. כלומר המכה הגדולה כדכתיב הנה יד ה' הויה (שמות ט ג), מיתות משונות מיתות קשות לקו, וזו היתה גדולה מכולם:

אשר עשה ה' במצרים. פשטיה דקרא הכי משמע שהיו רואין בבינת לבבם ובראיית נשמה יד הימנית הנוראה והנאדרית המחצבת שר של ים הנקרא רהב והמרעצת אויב, שנא' ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב (שמות טו ו), ודומה להם כאילו ראו אותה בעיניהם האיך היא נלחמת במצרים ומכה אותם במיתה משונות, ושיערו אותה בבינת לבם ששים אלף רבוא, ומתוך המראה הגדול הזה שראו הקב"ה נלחם בעצמו עם מצרים, לפיכך וייראו העם את ה', כי לשעבר לא ראו את כבודו, ולא היו יריאין אותו, ועכשו שראו ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אם במשה האמינו ק"ו בה', אלא מה ת"ל ויאמינו בה', אלא ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם, כיוצא בדבר אתה אומר לענין פורענות, וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה), אם באלהים דברו ק"ו במשה, אלא ללמדך שכל המדבר ברועה ישראל כאילו מדבר במי שאמר והיה העולם:

ורבותינו דרשו (ויאמר) [ואמר] פרעה לבני ישראל (שמות יד ג). לדתן ולאבירם שנשארו במצרים, ובאו עם פרעה ואח"כ כשראו הים נבקע לבני ישראל מיד תהו בלבם ונתערבו עם אחיהם בני ישראל:

נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. נתנבא פרעה ולא ידע מה אמר, עתידין הן לבכות במדבר והמדבר סוגר עליהם וקוברם, שנאמר במדבר הזה יפלו פגריכם (במדבר יד כט):

ואכבדה בפרעה ובכל חילו. פרעה התחיל בעבירה תחילה, שנא' ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א ט), לאחר כך וישימו עליו שרי מסים (שם שם יא), ממנו התחילה הפורעניות תחילה, כיוצא בו וימח את כל היקום (בראשית ז כג), כיוצא בו וצבתה בטנה (במדבר ה כז), והרי דברים קל וחומר, ומה אם מדת פורענות שמעוטה מי שמתחיל בעבירה הוא לוקה תחלה ק"ו למדת הטובה שמרובה:

ויוגד למלך מצרים. חסר ו', מלמד שעמלק הגיד לו. ויש אומרים דורכיות היו לו:

ויאמרו מה זאת עשינו. לקינו ושלחנו ונטלו את ממונינו. משל לאדם שאמרו לו צא והבא לי דג מן השוק, יצא והביא לו דג מבאיש, אמר לו בגזירה שתאכל את הדג, או שתלקה מאה מכות, או שתתן מאה מנה, אמר הריני אוכל, התחיל לאכול ולא הספיק לגמור עד שאמר הריני לוקה, התחיל ללקות ס' או ע' מלקות ולא הספיק לגמור עד שאמר הריני נותן מאה מנה, נמצא אוכל את הדג, ולוקה, ונותן מאה מנה, כך עשו למצריים לקו ושלחום ונוטל ממונם:

כי שלחנו את ישראל מעבדינו. אמרו הרי כל האומות מקשות עלינו לאמר ומה ישראל שהיו משועבדים תחת ידם הניחו והלכו להם, ועכשיו היך אנו שולחים לארם נהרים ולארם צובה להעלות משם מסים להביא לנו עבדים ושפחות, וכה"א שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו (תהלים קה כ), הא למדנו שהיה פרעה מושל מסוף העולם ועד סופו, וכן מצינו שכל אומה ששלטה על ישראל שלטה תחלה על כל העולם, שכן מצינו בסנחרב ובנבוכדנצר ובאחשורוש, ובאלכסנדרוס מוקדון ובאדום הרשעה:

ד"א ויהפך לבב פרעה וגו'. שלא היו יודעין מה היה להם, כיון שראו כבודן של ישראל התחילו מחנקין את עצמן:

ושלישים על כלו. משולשים בכלי זיין:

ד"א ושלישים על כולו. כנגד כל אחד מישראל הוציא פרעה שלש מאות גבורים:

וישיגו אותם חונים על הים. מתחננים בתפלה ובתחנונים כדי שיטבעו מצרים בים:

ופרעה הקריב. שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים:

וישאו בני ישראל את עיניהם. תלו עיניהם למרום:

ויאמר משה אל העם אל תיראו, באותה שעה היתה כנסת ישראל דומה ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע, והיה שם נחש, והיה נושך בה, אם נכנסה לפנים הרי נחש נושך, אם יוצאת לחוץ הרי הנץ דורס, כך ישראל הים סוגר ושונא רודף, מיד תלו עיניהם בתפלה, עליהם מפורש בקבלה יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב (שה"ש ב יד), לפני בתפלה, ומראיך נאוה (שם), בתלמוד תורה ובמעשים טובים:

התיצבו וראו את ישועת ה'. אמרו לו אימתי אמר להם למחר, אמרו לו רבינו משה אין בנו כח לסבול, נתפלל משה באותה שעה, והראה להם הקב"ה תורמיות תורמיות של מלאכי שרת עומדין לפניהם, כמו שנתפלל אלישע והראה למשרתו, דכתיב ויפקח ה' את (עיניו) [עיני הנער] וירא והנה (רכב אש וסוסי אש) [ההר מלא סוסים ורכב אש] סביבות אלישע (מ"ב ו יז) וכה"א מנגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש [וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש] וישלח חציו ויפיצם ברקים רב ויהומם (תהלים יח יג יד, טו), עביו כנגד תורמיות של פרעה, ברד כנגד בלסטריות שלהם, גחלי אש, כנגד (נפש) [נפט] שלהם, ירעם מן השמים ה', כנגד הגפת תריסין שלהם ושפעת קלגסים שלהם, ועליון יתן קולו, כנגד ציחצוח חרבות שלהן, ישלח חציו ויפיצם כנגד חיצין שלהם, ברקים רב ויהומם, כנגד צווחה שלהם:

ד"א חיצים שהיה מפזרין אותם, ברקים מכנסין אותם, ויהומם אין הממה אלא מגפה, שנאמר והמם מהומה גדולה (דברים ז כג):

ויאמר ה' אל משה מה תצעק וגו'. ר' אבשלום הזקן אומר כבר קדמה תפילתם לתפילתך, משל למלך שכעס על בנו וטורפו נכנס אוהבו לבקש הימנו אמר לו כלום אתה מבקש ממני אלא בשביל בני, כבר נתרצתי לו, כך אמר הקב"ה למשה מה תצעק אלי, אלא מפניי בניי, כבר נתרצתי להם. רבי אומר אמר לו הקב"ה אמש היית אומר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמלך הרע לעם הזה (שמות ה כג), ועכשיו מה תצעק אלי:

דבר אל בני ישראל. דברים דוברים אליכם אמש היו אומרים המבלי אין קברים במצרים (שם יד יא), ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה. מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. יסיעו דברים האלו מלבם. ר' אליעזר בן עזרי' אומר בזכות אברהם נקרע להם הים, שנאמר כי זכר את דבר קדשו (ואת) [את] אברהם עבדו, ויוציא עמו בששון וגו' (תהלים קה מב מג). ר' יוסי הגלילי אומר כבר הר המוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק כאילו עקוד עליו ונתון על גבי המזבח, ואברהם כאילו פשט ידו ולקח המאכלת לשחוט את בנו, ולא עוד אלא שעמדו אברהם ויצחק ויעקב ובאו ועמדו לפני הקב"ה כשנגלה על הים. שנא' נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען (תהלים עח יב), ושנים עשר שבטים באו ועמדו אחורי המרכבה, שנא' נקבת במטיו ראש פרזיו (חבקוק ג יד), אמר לו הקב"ה משה עבדיי ונאמניי עמדו מקבריהן ועומדים בתחנה לפני על בניהם שנתונים בצרה, ואת עומד ומרבה בתפלה מה תצעק אלי, אמר לו ומה בידי לעשות, אמר לו ואתה הרם את מטך, תהא מרומם ומפאר ונותן שיר ושבח גדולה ותפארת והודייה למי שהמלחמות שלו:

וינער ה' את מצרים. מסרם בידי מלאכים נערים כאילו בידי מלאכים אכזרים, שנא' ומלאך אכזרי ישולח בו (משלי יז יא), תמות בנוער נפשם (איוב לו יד):

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. והיו מלאכי השרת תמהין לומר בני אדם עובדי ע"ז מהלכין ביבשה תוך הים, ומניין שאף הים נתגלה ונתמלא עליהם חימה שנא' והמים להם חומה, אל תקרי חומה אלא חימה ולהכי כתיב חמה חסר ו', ומי גרם להם להנצל, מזוזה שבימינם, ותפילין שמשמאלם:

זו דרש ר' פייס לסוסתי ברכבי פרעה (שה"ש א ט), רכב פרעה על סוס נקבה כביכול נגלה בענן דמות סוסיא נקבה, רכב פרעה על סוס זכר כביכול נגלה בענן דמות סוס זכר. אמר לו ר' עקיבא דייך פפיס אמר לו ומה אתה מקיים לסוסתי ברכבי פרעה, אמר לו ר' עקיבא לססתי כתיב, אמר הקב"ה כשם שששתי על המצרים לאבדם במים כך ששתי על ישראל לאבדם במים, ומי גרם להם להינצל, מזוזה שבימינם ותפילין שבשמאלם:

וירא ישראל את מצרים מת. זה מצרים הזקן בן חם, אביהם של כל מצרים שכבר מת, והעמידו הקב"ה מקברו לראות פורעניות בניו, והיכן ראוהו ישראל על שפת הים:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה שירת הים, ללמדך שגדולה היא האמנה לפני הקב"ה, שבשכר אמונה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנא' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וסמיך ליה אז ישיר משה ובני ישראל, א"ר נחמיא כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה, כדי היא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצינו באבותינו, כדלעיל בסמוך, וכן אתה מוצא שלא ירש אבינו אברהם אלא בשביל האמנה, שנא' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו ו), וכן בניו במצרים, דכתיב ויאמן העם (שמות ד לא), וכתיב בבעלי האמנה פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעי' כו ב), וכתיב ה' עיניך הלא לאמונה (ירמיה ה ג), וכתיב צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד), ולעתיד אין הגליות מתקבצות אלא בשכר אמונה שהאמינו בהבטחת בוראם, שנא' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה (שה"ש ד ח), וכתיב וארשתיך לי באמונה (הושע ב כב):

ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כל המהלך בשליחות קונהו נקרא עבדו: