ויסעו מאילים ויבואו כל עדת בני ישראל. שלימין בגופן ובממונן:

אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים. למה הוצרך לומר היום והחודש, ועוד שאותו היום אירע אחד בשבת שהוא סדור ובא מששת ימי בראשית, שנא' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א ה), ולמה נאמר בכמה בחדש, לידע באיזה יום ניתנה תורה לישראל בהר סיני, ולא קיימא לן בהא כתנא דמכילתא דמקדים חד יומא לכולי האי מניינא, אלא כתנא דסדר עולם, דתניא בסדר עולם ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים אירע להיות בערב שבת, השלים ניסן אירע להיות אייר באחד בשבת חסר אייר אירע סיון להיות בשני בשבת, ובששה בסיון נתנו עשרת הדברות לישראל שהוא יום שבת, וסבירא לי דתנא דמכילתא ר' יוסי הוא, דסבר בחד בשבת איקבע סיון, ותנא דסדר עולם רבנן הוא, דסברי בתרי בשבא איקבע סיון בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידו משום חולשא דאורחא בתלתא בירחא אמר להו ואתם תהיו לי בארבעה בירחא אמר להו מצות הגבלה בחמשא בירחא פרישא בשיתא בירחא דהוא יום שבת ניתנה תורה, ור' יוסי ורבנן הילכתא כרבנן, דהלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחבריו חכמים:

בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים. מגיד הכתוב שחררה שהוציאו ישראל ממצרים אכלו הימנו שלשים ואחד יום מחמשה עשר בניסן עד שירד להם המן לישראל בששה עשר באייר, והיינו ששים ואחד סעודות אחת ליום ואחת ללילה:

וילנו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ר' יהושע אומר היו להם להימלך בגדולים שבהן מה נאכל, אלא עמדו ואמרו דברי תרעומות עליהם. ר' אלעזר המודעי אומר למודין היו ישראל לומר דברי תרעומות עליהן:

ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותינו ביד ה'. כלומר הלואי שניתן מלאך המות להמיתנו בגזירת הקב"ה כדרך העולם:

בארץ מצרים. בשלשת ימי אפילה עם שאר אחינו שמתו באותו זמן:

בשבתנו על סיר הבשר. בערביים שהרי היינו שביעים מתים:

באכלנו לחם לשבוע. בבקרים. א"ר אלעזר המודעי עבדים היו ישראל למלכים במצרים והיו יוצאין לשוק ונוטלין פת ובשר ודגים ואין כל אדם ממחה בידם, ויוצאין לשדה ונוטלין ענבים ותאנים ורימונים ואין אדם יכול ממחה בידם ואוכלין ושביעין:

כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה. שהוא מקום תוהו שאין בו כלום:

להמית את כל הקהל הזה ברעב. ר' יהושע אומר אין לך מיתה קשה ממיתת רעב, שנא' טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד ט). ר' אלעזר המודעי אומר ברעב בא רעב אחר רעב, כלומר מדהוה לי' למימר ברעב שב"א תחת ב' ואמר ברעב שהבית נפתחת ש"מ לכדדרשינן:

ויאמר ה' אל משה הנני. הריני נגלה ואיני מעכב:

ממטיר לכם לחם מן השמים. מאוצר טוב של שמים, כדכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים (דברים כח יב), והיינו דאמר ריש לקיש למה נקרא שחקים ששם שוחקים מן לישראל, הה"ד ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח (תהלים עח כג). רבן [שמעון בן] גמליאל אומר בא וראה כמה הן חביבין ישראל לפני הקב"ה ששינה עליהן סדרי בראשית, לשעבר היה הלחם עולה מן הארץ, שנאמר להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), והטל היה יורד מן השמים, ועכשו היה הלחם יורד מן השמים והטל עולה מתחתיו, שנא' ותעל שכבת הטל (שמות טז יד):

ויצא העם ולקטו. שלא יהיו עומדין בחצירות ומלקטין אלא יוצאין למדבר ומלקטין:

דבר יום ביומו. מי שברא יום ברא פרנסתו, שלא יהיו הוא מתיאשין מן התפלה ומן הרחמים:

למען אנסנו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה:

הילך בתורתי אם לא. ר' יהושע אומר אם שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה, מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה. הא כיצד, אם אדם יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה, מהיכן הוא לובש ומתכסה הא לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם לאוכלי תרומה:

והיה ביום הששי. הששי הנקרא כך מששת ימי בראשית, ואני המדביר נוי חפץ משכיות כסף בדבירת שילום הוד תפוחי זהב הרווחתי במדרשו כתכלית ששת ימי מעשה בראשית:

והכינון את אשר יביאו. לשבתו, מכאן אמרו חול מכין לשבת חול מכין ליו"ט, ואין שבת מכינה (לחול) [ליו"ט], ואין יו"ט לשבת, אא"כ עירב בתבשיל, יזכני בוראי לכבדו בהלכות עירוב תבשילין בסדר יו"ט, בפרשת עצרת:

והיה משנה. כל מקום שנא' משנה סמוך ללמ"ד הרי היא לגריעות, כגון משנה למלך אחשורוש (אסתר י ג), גרוע מאחשורוש, במרכבת המשנה אשר לו (בראשית מא מג), גרועה מאותה המרכבה שרכב ביום מלכו, וכל מקום שאינו סמוך ללמ"ד הרי הוא לשון שינוי לגדולה, כגון מגיד משנה (אגיד) [אשיב] לך (זכרי' ט יב), וכגון זה והיה משנה:

על אשר ילקטו יום יום. דתניא והיה משנה. לחם משונה, אתה אומר כן או אינו אלא לחם כפול, כשהוא אומר שני העמר לאחד (שמות טז כב), הרי לחם כפול אמור, הא מה ת"ל לחם משנה, לחם שהוא משונה, מלמד שבכל יום ויום היה המן יורד לישראל פרוטות פרוטות, ובערב שבת היה יורד זוגות זוגות, בכל יום היה ריחו נודף, ובשבת ביותר, בכל יום היה מתול כזהב, ובשבת ביותר, מכאן אמרו שצריך אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת:

ויאמר משה ואהרן אל כל (עדת) בני ישראל. כשם שנתרעמו בערבוביא כך פייסום בערבוביא:

ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה'. מה ת"ל וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, אלא לפי שאמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו וגו' (שמות טז ג), לפיכך אמרו להם דעו שכשאתם ישינים בערב על מטותיכם הקב"ה משלח לכם פרנסותיכם, ורמזו להם שבפנים מחשיכות, דהיינו בערב הקב"ה נותן להם את השליו לפי ששאלוהו ממלוא מעים, שנא' על סיר הבשר, והמן ניתן להם בפנים מאירות, דהיינו בבוקר, ובכך אתם יודעים שלא אנחנו הוצאנו אתכם ממצרים אלא הקב"ה:

ובקר וראיתם את כבוד ה'. בענן הוא נגלה לכם:

בשמעו את תלונותיכם על ה'. אמרו אילו עלינו הייתם מתרעמין היינו סובלים, אלא אתם מתרעמין לפני חי וקיים לעולמים:

ויאמר משה. עכשיו פירש להם ואמר:

בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע בשמוע ה' תלונותיכם אשר אתם מלינים. לא נאמר מתלוננים אלא מלינים, שהיו מלינים את נשיהם ואת טפם ואומר' להם התרעמו על הקב"ה אלא יש ספק בידו לפרנס אתכם לאחר שהוציאנו ממצרים, וכן מפורש ע"י דוד משיח ה', שנאמר הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו (תהלים עח כ), וכתיב אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר (שם שם יט):

ד"א בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע. מכאן שאין דרך אדם ליכל בשר שתי פעמים ביום, שנאמר כי תאוה נפשך לאכל בשר (דברים יב כ). ר' ישמעאל אומר מגיד הכתוב שבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר, ומשבאו לארץ התירו הכתוב להם. ר' עקיבה אומר לא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, יכול יקח מן השוק ויאכל, ת"ל וזבחת מבקרך ומצאנך (שם שם כא), הא אין אוכל בשר אלא עד שיהא לו בקר וצאן, והני מילי בדורות הראשונים אבל בדורות הללו מי שיש לו פרוטה בכיסו מריצה לחנוני, כדאמרינן בשחיטת חולין. אעפ"כ אין לו לאדם להרבות סעודתו, דכתיב כי (זולל וסובא) [סובא וזולל] יורש (משלי כג כא):

ולחם בבקר לשבוע. מן הלחם חייב אדם להשביע את נפשו, מלמד שאין השביעה אלא בראיית עינים, וכן אמר קהלת טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו ט). וכן אמרו רבותינו לא יאכל [אדם] תבשילו לערב אלא לאור הנר, שכן הסומין אוכלין ואינן שביעין, ועוד שמא תפול זבוב או שאר דבר איסור ואינו רואהו, ולהכי אמרו רבנן הדלקת נר בשבת מצוה, כדי שיתענגו בלילי שבת במאכל ובמשתה, ואם יאכל מבעוד יום קודם שקידש היום חושבו כתענית ציבור, דהיינו ט' באב שאוכלין מבעוד יום, ואין זה תענוג שבת, אלא תענוג חול, דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעי' נח יג), משעת קריאתו אתה חייב להתענג בו:

ונחנו מה. דרכן של צדיקים כל זמן שמתגדלים מוסיפים ענוה, אברהם אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), משה ואהרן אמרו ונחנו מה:

כי תלינו עלינו. אמרו וכי מה אנחנו חשובים שאתם אומרים לנו כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה (פסוק ג), לא כח ולא גבורה היה בנו אלא שלוחים בעלמא, היינו מאת הקב"ה אליכם, דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם (תהלים כב ז), וכן אתה דורש בכל הנביאים שהשפילו את עצמם ואמרו להם יודעין אתם שאין אנו כדיי להספיק לכם מזונות, אלא עשיתם עצמיכם כמתרעם על המלך, ואומרים דברי תרעומותיו כנגד שלוחו של מלך, וניכרים הדברים שעל המלך הוא מתרעם, ולא על שלוחו, כך אתם לא עלינו תלונותיכם, כי אין לנו במה לפרנסכם, כי על ה' היא התלונה:

ויאמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל. בערבוביא שאלו בערבוביא אמור להם, ולמה לא אמר להם משה בעצמו, אלא מינה שליח את אהרן, לפי שידע שהן עתידין ליתן את הדין, וכה"א במקום אחר ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' (במדבר יז יא), כי היכי דהתם הם נותנים את הדין, הכא נמי עתידין ליתן את הדין, וכל כך למה:

כי שמע את תלונותיכם, ששאלתם שלא כהוגן:

ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל. מה ת"ל ויהי, אלא מלמד שכשם שגזר הקב"ה כך היה מיד:

ויפנו אל המדבר. ר' יוסי אומר אף כאן בקשו לסקול את משה ואת אהרן, שכל זמן שהיו ישראל מבקשים לסוקלם היה נראה מיד כבוד ה' בענן, וכה"א להלן ויאמרו כל העדה לרגם אותם באבנים וכבוד ה' נראה (בענן) [באוהל מועד] (במדבר יד י), וכל כך למה, אמר הקב"ה מוטב שילקה הענן ואל יסקלו משה ואהרן. ר' אליעזר המודעי אומר לא הפנו אלא שיזכור להם הקב"ה מעשה אבות שנאמר ויפנו אל המדבר, מה המדבר הזה אין בו ישוב ולא עון ולא חטא, כך אבות הראשונים אין בהן עון ולא חטא, ומעין זה אמרו רבותינו בשליח ציבור שצריך שיהא זקן ורגיל ופירקו נאה וביתו כמדבר:

ורבותינו דרשו והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. את אשר יאכלו לא נאמר, אלא את אשר יביאו, כלומר יכינו ביום הששי במבואות ובחצרות תיקוני לחיים וקורות וצורות פתחים ועירובים ושיתופים להתיר להם את אשר יביאו ביום השבת מרשות לרשות:

[פרק א'] מכאן שנינו מבוי שהוא גבוה [למעלה] מעשרים אמה ימעט. כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה וקיימא לן הלכתא כתנא קמא. היה מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים, מקצת סכך בתוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים, במבוי כשר ובסוכה נמי כשר. חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן, זה וזה עשרים אמה. היה גבוה מעשרים אמה ממעטו בקורה שרחבה טפח, דדין דקורה משום היכר הוא, והיכר של מטה כהיכר של מעלה, כשם שלמעלה, דייה טפח, כדתנן דייה לקורה שתהא רחבה טפח, כך הקורה שממעט בה למטה המינה דייה שתהא רחבה טפח. היה גובהו פחות מעשרה טפחים חוקקין ארבע אמות ברוחב וארבע אמות באורך כדי להשלימו לעשרה טפחים. דקיימא לן כאביי. איתמר משמיה (דרבאי ורבדי) [דרבי אמי ורבי אסי] אם יש שם פס ארבעה מתיר בפירצה עד עשר ואם אין שם פס ארבעה פחות משלשה מתיר, שלשה אינו מתיר. אמר רמי בר חמא אמר רב הונא לחי הבולט מדופנו של מבוי כגון זה פחות מד' אמות נידון משום לחי, ואינו צריך לחי אחר להתירו. ארבע אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, ואותו לחי היכן מעמידו, אמר רב פפא דמוקים ליה באידך ניסא. ואי מוקים ליה בהדי מטפי ליה פורתא או מבציר ביה פורתא. וקיימא לן כרב אשי דאמר בין במבוי שהוא שמונה אמות בין במבוי שהוא שבע אמות אין צריך לחי, ממה נפשך אי עומד נפיש הוי ניתר כעומד מרובה על הפרוץ, אי פרוץ נפיש נידון משום לחי. מאי אמרת אי כהדדי נינהו הוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל. ובמבוי עקום כגון זה קיימא לן כרב, דאמר תורתו כמפולש. תנו רבנן כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים, עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, וקיימא לן הכי ולא כחנני' דפליג עלי'. והני מילי מבואות המפולשין לרשות הרבים הוא דסגי להו בצורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן, אבל רשות הרבים גופיה לא מערבא אלא בדלתות מכאן ומכאן, והוא שננעלות בלילה. אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים, החצר מותרת והמבוי אסור, פי' חצר מותרת ואע"ג דבקעי בה רבים, דתניא חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו, רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. ומבוי אסור משום שהוא מפולש לרשות הרבים. איתמר מבוי העשוי כנדל, דהיינו שרץ מרבה רגלים, וכן למבוי זה יש שבילין הרבה מכאן ומכאן והן מפולשין לרשות הרבים, אמר אביי עושה צורת הפתח לגדול (ואידך) [והנך] כולהו משתרי בלחי וקורה, ורבא אמר עושה צורת הפתח לכולהו מחד גיסא, ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה. מבוי שצידו אחד קצר וצידו אחד ארוך בין שהוא ארבע אמות בין שהוא פחות מארבע אמות מניח את הקורה כנגד הקצר, דקיימא לן כרבא דהוא בתרא, דסבירא ליה לרבא דכיון דצידו אחד עודף ד' אמות או פחות מד' אמות על צידו השני הוה ליה כמבוי בפני עצמו, ולהכי צריך המחיצה כנגדו.:

מתני' והרחב מעשר אמות ימעט (מבוי שהוא רחב עשרים אמה) אמר אביי עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ד' אמות ומעמידו באמצע לארכו של מבוי, אי נמי עביד כדאמר רב יהודא מבוי שהוא רחב ט"ו אמה, מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות, ואי איכא מבוי דרחב עשרים אמה עביד הכי מהאי גיסא ומהאי גיסא. וצורת הפתח שעשאה מצידו של כותל, דהוה ליה פתחא בקרן זויות, לא עשה ולא כלום. ואמר רב חסדא צורת הפתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי לקבל דלת ואפילו דלת של קשין. ואמר רב נחמן אין צריכין ליגע, פי' אילו הקנים שבמזוזות המבוי אם היו גבוהין יו"ד טפחים ולא הגיעו לקורה שלמעלה כשר, וקיימא לן הכי:

מתני' הכשר מבוי בית שמאי אומרים לחי וקורה, ובית הלל אומרים או לחי או קורה, והלכתא כבית הלל, ופלוגתא דחנני' ותנא קמא במבוי המפולש הוא. אמר ר' יוחנן חצר צריכה שתפרוץ משתי רוחות, וכל פס במשהו, ואי מרוח אחת צריך שיהא הפס ארבעה טפחים. תנו רבנן לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם עשה לו מחיצה גבוה יו"ד טפחים, בד"א כשפרצתה יתר מעשר אמות, אבל אין עשר אין צריך כלום, מימלא הוא דלא ממלאינן מיני' הא טלטולי מטלטלינן, והלא נפרצה חצר [במלואה] למקום האסור, (הא) [הכא] במאי עסקינן דאית ליה גידודי, דהיינו כעין פסין:

ואמר רב מבוי שאורכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו, ואינו ניתר בקורה טפח, דכיון דארכו כרחבו הוי ליה חצר, וחצר אינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה, אמר רב נחמן נקטינן איזוהי מבוי שניתר בלחי וקורה, כל שאין ארכה יתר על רחבה, אבל ארכה יתר על רחבה אפי' משהו הוי ליה מבוי ומבוי בלחי וקורה סגיא:

מתני' קורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים. דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל אריח לארכו. רחבה ובריאה לקבל אריח. ומוקים רב חסדא דמעמידין הקורה צריכין שיהיו בריאין. קורה היוצאה מכותל זה ואינו נוגע זו לזו פחות מן ג' טפחים אין צריך להביא קורה אחרת פירוש דכלבוד דמי. ג' טפחים צריך להביא קורה אחרת. פחות מן ד' אין צריך להביא קורה אחרת, וכן שתי קורות המתאימות ולא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם מקבלות אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. היה אחת למעלה ואחת לטה, ר' יוסי [ברבי יהודה] אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה, והתחתונה למטה מעשרה טפחים:

מתני' היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. היתה עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת שאם יש בהקיפה שלשה טפחים יש בה רוחב טפח. לחיין שאמרו גובהן יו"ד טפחים רוחבן ועוביין כל שהוא:

אמר ר' זירא היא בתוך מבוי ועקמומיתה חוץ למבוי, היא בתוך עשרים ועקמומיתה למעלה מעשרים. היא למעלה (מעשרים) [מעשרה] ועקמומיתה למטה (מעשרים) [מעשרה], רואין כל שאילו תינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה שלשה טפחים, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. לחיים שאמרו גובהן יו"ד טפחים ורוחבן ועוביין כל שהוא. וכמה כל שהוא. תני ר' חייא אפילו כחוט הסרבן. ת"ר עשה לחי (לחצר) [לחצי] מבוי. פי' אם בא (לחצר) [לחצי] מבוי לחי הפנימי ועשה בו לחי והניח חצי החיצון בלא לחי יש לו להשתמש באותו חצי הפנימי מן הלחי ולפנים, ומן הלחי ולחוץ אסור להשתמש, דבמבוי בפני עצמו דמי. אמר רבא עשה לחי למבוי והגביה מן הקרקע שלשה טפחים, או שהפליגו מן הכותל ג' טפחים לא עשה ולא כלום. ואפילו לר' שמעון בן גמליאל דאמר אמרינן לבוד, הני מילי למעלה, אבל למטה כיון דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא [קאמר]. ר' יוסי אומר רחבן ג' טפחים. ולית הלכתא כוותיה. איתמר לחי העומד מאיליו, אביי אמר הוי לחי, בדסמכינן עליה מאתמול. ורבא אמר לא הוי לחי. והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם:

מתני' בכל עושין לחיים ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ור' מאיר אוסר. וקיי"ל כרבנן.:

מתני' שיירא שחנתה בבקעה והיקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא הגדר גבוה יו"ד טפחים, ולא יהיו פרוצות יתירות על הבניין, וכל פירצה שהיא בעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, יתר (על כן) [מכאן] אסור. ובפרוץ כעומד קיימא לן כרב פפא דאמר מותר דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא. ומתניתין נמי דייקא הכי ובלבד שלא יהיו פרוצות יתירות על הבניין. הא כהדדי שרי.:

[מתני'] מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים, שיעור חבלים עוביין יתר על טפח כדי שיהיו (הכל) [חבל] עשרה טפחים, מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים בשיירא דברו דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים לא דברו בשיירא אלא בהווה. וכל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה. דברי ר' יוסי בר' יהודא, וחכמים אומרים אחד משני דברים:

ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום. פי' בחול, ולא חיישינן משום גזל. ופטורים מרחיצת ידים, ומן הדמאי ומלערב:

דרש רב נחמן משום רבינו שמואל חצר שתשמישו לאויר ומוקפת או שתי או ערב, ליחיד נותנין לו בית סאתים שהן מאה אמה על חמשים אמה שהוא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים כחצר המשכן, דכתיב אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים (שמות כז יח). ונקראת חצר והיא עמודים וקלעים כדרך הולכי מדברות, דכל מילי דשבת ממשכן ילפינן להו, הלכך יחיד נותנין לו בית סאתים, וכן לשניים שלשה נעשה שיירא ונותנין להם כל צורכן, ואעפ"י שהיא שתי בלא ערב:

ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי לא שנו אלא מים הראשונים, אבל מים האחרונים חובה, מפני שמלח סדומית יש ומסמא את העינים. אמר רב אשי ומשתכחא כי קורטא בכורא. ומיכל לא מיבעיא דודאי צריך נטילת ידים:

ומדמאי. דקיימא לן כבית הלל דאמרי מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי:

ומלערב. דבי ר' ינאי אמרי לא שנו אלא עירובי חצירות, אבל ערובי תחומין חייבין, דתני ר' חייא לוקין על ערובי תחומין דבר תורה. השתא קים לן דתחומי שבת מהן דרבנן ומהן דאורייתא מאלפים אמה עד שנים עשר מיל לוקה עליהן מדרבנן. אמר ר' עקיבא תחומין דאורייתא לוקה עליהן מדאורייתא, דכתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (במדבר לה ד), וכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים באמה וגו' (שם שם ה), אי אפשר לומר אלף אמה, שכבר נאמר אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפים אמה, שכבר נאמר אלף אמה, הא כיצד אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת. ורבנן סברי אלף אמה שדות וכרמים, ומשנים עשר מיל ולמעלה לוקין עליהן מדאורייתא לדברי הכל, דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות טז כט), והיינו י"ב מיל כנגד מחנה ישראל אבל מאלפים אמה ולפנים מותרין לדברי הכל:

[פרק ב'] עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי ר' יהודה [כו']. גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועוביין כל שהוא וביניהן כמלא שתי רבקות [של שלש שלש בקר דברי ר"מ ר"י אומר של] ארבע ארבע בקר קשורות ולא מותרות אחת נכנסת ואחת יוצאת כדברי ר' יהודא, מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה מותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין:

ר' יהודא בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ולשאר עושין חגירה גבוה עשרה טפחים. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בבא. ואמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל לא התירו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד:

[מתני'] ועוד אמר ר' יהודא בן בבא חנינא והקרפף שהיא שבעים אמה [ושירים על שבעים אמה] ושיריים המוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר (ר' עקיבא) [ר' יהודה] אומר אפילו אין בו אלא דבר אחד, כגון בור או שיח או מערה מטלטלין בתוכה והיא כשרה [ר"ע אומר אפילו אין בה אחת מכל אלו מטלטלין בתוכה] ובלבד שתהא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים. ר' יוסי אומר אפילו אורכה (כשניים) [פי שנים] ברחבה מטלטלין בתוכה. אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' עקיבא ותרוייהו לקולא. אמר ר' אילעאי שמעתי מר' אליעזר אפילו היא כבית כור. וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו, אבל להן מותרין. והתניא ביתו אסור לו ולהם, אמר רב הונא בר חיננא אמר רב ששת לא קשיא הא ר' אליעזר והא רבנן, כשתמצא לומר לדברי ר' אליעזר מבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל, לרבנן מבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל. וחמשה ששרויין בחצר אחת, ושכח אחד מהן ולא עירב, לר' אליעזר כשהוא מבטל צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, ואי גליא דעתיה ואמר בטילית רשות חצירי ורשות ביתי, אפילו לרבנן כיון דגלי גלי והוו להו מבוטלין:

[פרק ג'] בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. אמר ר' יוחנן אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ, דהאיכא כמהין ופטריות. ודוקא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו, אבל מים ומלח כאחת מערבין בהן. תניא כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוייה בכחצי פרס, ובמזון שתי סעודות לעירוב. סבר רב יוסף למימר עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי, אמר ליה רבא אפילו למחצה לשליש ולרביע. אמר ליה לרבא ההוא מרבנן תפוחים בכמה. ואסיקנא תפוחים בקב. תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק, יו"ד אגוזים. ה' אפרסקין, ב' רימונים, ואתרוג אחד וכן לעירוב. יין כדי לאכול בו מזון שתי סעודות, חומץ כדי לטבול בו, זיתים ובצלים כדי לטבול בהן מזון שתי סעודות, ויין דאמרן יין מבושל, אבל שאינו מבושל מערבין בשתי רביעיות, ובצלים נמי דאמרן באימהות אבל בעלין לא, והני מילי דלא בדילי עלים דרתא דרתא, אבל בדילי דרתא דרתא לית לן בה. אמר ר' יהודא [אמר שמואל] כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו שתי סעודות, וכל שאינו ליפתן כדי לאכול ממנו שתי סעודות, צלי כדי לאכול בו שתי סעודות, ומערבין בבצים, וכמה אמר רב נחמן שתים:

מתני' מערבין לנזיר ביין וישראל בתרומה וכו':

מערבין בדמאי וכו':

השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב, כגון כותי אינו עירוב, ואם אמר לאחר קבלו ממנו הרי זה עירוב, והוא שעומד ורואהו:

מתני' נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב. למטה מעשרה טפחים הרי זה עירוב, נתנו בכלכלה ותלאו באילן שהוא עומד ברשות הרבים וקא מיכוין לשבות למטה, אפילו אם נתנו למעלה מעשרה הרי זה עירוב. וכן אם נתנו בבור ואפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. ולא מיבעיא בור ברשות היחיד אלא אפילו בור העומד בכרמלית וקא מכוין לשבות למעלה ורבי היא דאמר כל דבר שהיא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:

נתנו בראש הקנה או בראש הקונטס כל זמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. אבל אם אינו תלוש ונעוץ לא גזירה שמא יקטום:

מתני' נתנו במגדל ונעל בפניו, ואבד המפתח עירובו עירוב, ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. אביי ורבא דאמרי תרווייהו הכא במנעל דקטיר במתנא ובעי סכינא למיפסקיה. דר' אליעזר סבר לה כר' נחמיה דאמר אפילו תרווד אפילו (סכין) [טלית] אין ניטלין אלא לצורך תשמישן. ורבנן סברי כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך:

מתני' נתגלגל ויצא חוץ לתחום ונפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, ואם ספק כשר, דאמר ר' יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים שספק העירוב כשר. וצריכין למבדקי' לעירובייהו ולשיתופייהו בכל ערב שבת, ולהכי רגילי לאשתתופי בחומץ שהוא עומד ואין צריך בדיקה אלא אחת לכמה:

מתני' מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גוים מן המזרח עירובו למערב, ואם באו מן המערב עירובו למזרח ואם באו מכאן ומכאן למקום שארצה אלך, לא באו לא מכאן ולא מכאן הריני כבני עירי, והוא הדין לחכם הבא:

ר' אליעזר אומר יום טוב שהוא סמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב, הראשון למערב והשני למזרח וזה וזה כבני עירי. וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר וכו'. לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים. וטעמא דר' אליעזר משום הכנה. דתניא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה), חול מכין לשבת וכן ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב. תנו רבנן ערב ברגליו בראשון וכו'. רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר עירב ברגליו בראשון אין מערב ברגליו בשני, נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בשני, אמר רב הלכה כארבעה זקנים הללו. ואליבא דר' אליעזר דאמר שני קדושות הן, ארבעה זקנים הללו היינו רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דהכא ור' אליעזר בר' שמעון ור' יוסי בר' יהודא סתימתאה, ורב גמרא גמיר לה:

ר' יהודה אומר ראש השנה שהוא ירא שמא תתעבר, פי' כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב הראשון למערב והשני למזרח וזה וזה כבני עירי ולא הודה לו ר' יוסי. ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביום טוב הראשון ואוכלו בשני, וכן ביצה שנולדה בראשון תיאכל בשני ולא הודה לו ר' יוסי. תנו רבנן כיצד אמר ר' יהודה היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו, ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורין עליה שם ואוכלה, ור' יוסי אוסר, וכן נמי היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות, והלכתא כר' יהודה בשני ימים טובים של גליות, אבל בימים טובים של ראש השנה הלכתא כר' יוסי. ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאיתצד ביום טוב ראשון של גליות ואשתחיט ביום טוב שני רב נחמן ורב חסדא אכלו דקסברי שתי קדושות הן, והלכתא כוותייהו, דתניא מודה ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות דשתי קדושות הן. ההוא ליפתא דאתי למחוזא, חזייה רבא דמכמשא אמר הא ודאי מאתמול עקירא מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לאכול ישראל אחר וכל שכן הא דעל דעתי' דגוים אתאי שרייה רבא למיכל מיניה. ואית דגרסי שרא רבא למזון לערב ומיכל לאלתר, פי' דלא בעי לשהות בכדי שילקטו, כיון דחזי דקא מפשי ואתיין אסר להו. הנהו בני גננא דגזו להו גוים אסא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר, אתו שיילוהו לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו:

[פרק ד'] מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאילו לא יצא. אמר רב נחמן [אמר שמואל] יצא לדעת אעפ"י שהחזירוהו גוים אין לו אלא ארבע אמות, וכל שכן כשיצא לדעת וחזר לדעת. בעי מיניה מרבא הוצרך לנקביו מהו אמר להו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה אמרי נהרדעי ואי פיקח הוא ועיל לתחומא כיון דעל על. אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו ואפילו במזיד לא הפסידו את מקומן, מאי טעם אנוסים נינהו. אמר רב נחמן אמר שמואל היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך עד אלפים פסיעות בינונית וזהו תחום שבת, וכן ישראל ששבת בבקעה והיקיפוה גוים מחיצה בשבת מהלך אמה ומטלטל בכולה על ידי (בדיקה) [זריקה]. ותניא כוותיה דשמואל הי' מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר כולה, ובלבד שלא יעבור את העיר ברגליו. פי' כיון שאסור לו לעבור את העיר ברגליו, כיון שכלה התחום תוך חצי העיר האיך מטלטל בכל העיר כולה אלא ע"י זריקה:

מתני' הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר או בסהר, ר"ג וראב"ע אומרים מהלך את כולה, ר' יהושע ור"ע אומרים אין לו אלא ארבע מאות. וקיימא לן כדפסק רב הלכה כרבן גמליאל בספינה ודיר וסהר:

מתני' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו מה אנו לירד אמר להן מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה. תנא שפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט בה וצופה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים אמה בים, והרוצה לידע כמה עומקה של גיא, מביא שפופרת ומביט בה ביבשה, ויודע כמה עומקה של גיא. נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי משכתא שמעתתיה, ונפק חוץ לתחום, אמר ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער, אמר לו לך עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. פי' שנמצא כאלו הוא בתוך דיר או סהר שמותר להלוך בו, ודוקא שיצא בלא דעת, אבל יצא לדעת לא, והנהו דעבדי מחיצה נמי בעינן דעבדי שלא לדעת, אבל מיעבד מחיצה לדעת לא, והא דעבד רב חסדא מחיצה לדעת, ההיא שלא מן המנין הוה. הנהו בני גננא דאעילו מיא במחיצה של בי אדם נגדינהו מר שמואל אמר אם אמרו שלא לדעת יאמרו לדעת מתיר:

[מתני'] מי שיצא לרשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח, אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא, שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן:

[מתני'] מי שישן בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר יכנס, ואמר ר' יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. (כשם) [יש מי] שמפרש ואמר כיון שהיה בדעתו לילך לזו העיר, אעפ"י שעכשיו לא הזכיר כלום, הרי הוא כמו שיצא לילך לעיר שמערבין [לו] בה שמותר לו לילך עד אותה העיר אם היא היתה בתוך ד' אלפים אמה שנמצא כאילו עירב ברגליו, וכך נכנס ר' טרפון בלא מתכוין, (דשאני) [שני] תחומי שבת כמו שעירב ברגליו. ויש מי שאומר שמשנתינו במי ששבת בתוך התחום היא, וקיימא לן כר' יהודה דסבר כיון שאילו היה יודע שהעיר קרובה לא היה קונה שביתה, אלא עם בני העיר, והרי הוא כמי שקנה שביתה עמהם ומותר לכנס [עמהן] לעיר ולהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:

[מתני'] מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי. אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן כן נורי, והלכה כדברי המיקל בעירוב. פי' דישן קונה שביתה כמו הניער. א"ר יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה גזירה בעלים דגוי אטו בעלים דישראל:

חרס דהיינו [חריץ] מלא מים שבין שני תחומי שבת לא קיימא לן כר' חייא דאמר דצריך מחיצה של ברזל (להתירו) [להפסיקו] אלא כרבנן דאקילו במים, ואפילו מחיצת קנים מתרת להפסיקו ולהתיר חציין לתחום זה וחציין לתחום זה:

[מתני'] מי שבא בדרך והוא ירא שמא תחשך ואמר שביתתי במקומי, והיה מכיר אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו, לא אמר ולא כלום. מאי לא אמר ולא כלום, אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל, והלכתא כרב, וטעמא דרב משום דלא סיים אתריה, איכא דאמרי טעמיה דרב כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, פי' כשם שאין לו לאדם לקנות ארבע אמות מקום שביתה לאחר שקנה במקום אחד, כך אין לו לקנות שיעור שני מקומות בבת אחת:

[מתני'] אמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה, ומעיקרו לביתו אלפים אמה, נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה, ואם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר תהא שביתתי במקומי, זכה לו מקומו, ויש לו אלפים אמות עגולות, דברי ר' חנניא בן אנטיגנוס. תניא כוותיה דרב מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן ואמר שביתתי תחתיו, לא אמר כלום, אמר שביתתי במקום פלוני, מהלך עד מקום פלוני, הגיע למקום פלוני מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה, בד"א במקום המסויים, כגון ששבת בתל שגבוה עשרה, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים, וכן בנקע שהוא עמוק עשרה טפחים, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים, אבל במקום שאינו מסויים אין לו ארבע אמות. היו שנים אחד מכיר ואחד שאינו מכיר, שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר ומכיר אומר תהא שביתתינו במקום פלוני, בד"א כשסיים ארבע אמות שקבע, אבל לא סיים ארבע אמות שקבע, לא יזיז ממקומו, ואע"ג דתניא אחריתי כוותיה דשמואל והוות תיובתיה דרב קיימא לן כרב וכסיעתי', ורב תנא ותנא אתנא לא רמינן:

מהלך ממקום רגליו וכו'. אמר רבא והוא דכי רהיט מטי:

מתני' וחכמים אומרים מרובעת כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות, כמו שאמרו העני מערב ברגליו, ר' מאיר אומר אין לנו אלא עני, ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר, ולא אמרו מערבין אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו. אמר רב נחמן מחלוקת במקומו, דר' מאיר סבר עני אין עשיר לא, ור' יהודה סבר אחד עני ואחד עשיר, אבל במקום פלוני עני אין אבל עשיר לא, וקיימא לן כרב נחמן אליבא דר' יהודה:

מתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר' יהודא. וקיימא לן כוותיה. מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו, אמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים, וביניהן שני תחומי שבת, איהו כיון דנפיק ליה לאורחא הוה ליה עני, ואינהו הוו עשירים:

מתני' מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. וקיימא לן הכי:

מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. וקיימא לן הכי:

[פרק ה] כיצד מעברין את הערים, בית נכנס ובית יוצא, פגום נכנס פגום יוצא, תנא ארוכה כמות שהיא, עגולה עושין לה זוית, מרובעת אין עושין לה זוית, היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד רואין אותה כאילו היא שוה, היה בית אחד יוצא ממנה כמין פגום, או שני בתים יוצאין ממנה כמין שני פוגמין, רואין אותו כאילו חוט מתוח עליהן, ומודד מהנה ולהלן אלפים אמה, היתה עשויה כמין קשת או כמין גם כזה רואין אותו כאילו היא מלאה בתים וחצירות ומודד מהנה ולהלן אלפים אמה:

מתני' נותנין קרפף לעיר דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין נותנין קרפף לעיר אלא לשתי עירות בלבד. אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה ושיריים עושה קרפף את שתיהן להיות אחת, וכן לשלשה כפרים (המפולשין) [המשולשין] אם יש שם בין שני החיצונים מאה וארבעים ואחת אמה ושליש עושה האמצעי את שלשתן להיות אחת:

ומנלן דעיבורא דמעברינן לה, לגופא דמתא דמיא, דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו (יהושע ה יג). מאי ביריחו, אי נימא ביריחו ממש, והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת (שם ו א), אלא בעיבורה דהוה עייל מיניה ונפיק מיניה וקרו לה יריחו. ודלמא מאי ביריחו בתחומא הוה קאי דמתקרי על שמה דילה ההוא מחוץ לעיר איקראי. והיכא דשבת במתא הא קאמרינן דהוה ליה כבני מתא ומשחינן ליה תחומא לבר ממתא:

מתני' אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה. מנא הני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים (שמות כז יח), אמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד. לא פחות מפני שמרבה, ולא יותר מפני שממעט, ואין מודדין אלא בחבל של פשתן:

היה מודד והגיע לגיא, או לגדר, מבליעו וחוזר למדתו והולך לו, הגיע להר מבליע וחוזר למידתו. אמר רבה לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש, אבל הר המתלקט עשרה מתוך ארבע אומדו והולך לו.:

מתני' ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. מאי טעמא אמר רב כהנא גזירה שמא יאמרו מדת תחומין בא לכאן:

אם אינו יכול להבליעו. אמר ר' דוסתאי בר' ינאי שמעתי שמקדרין בהרים:

ואין מודדין אלא מן המומחה. ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים את הדבר אלא להקל:

ואילו היכא דאזיל ומחית עירוביה במתא לאשתרויי למיזל לקנויה אלפים אמה משוינן ליה כבני עירו, ואזיל לה לכולה מתא בלא מדידה, דכיון דאקילו בה רבנן אקילו בה. דתנן אנשי עיר גדולה מהלכין עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את עיר גדולה. כיצד מי שהיה בעיר גדולה נותן את עירובו בעיר קטנה. מי שהיה בעיר קטנה נותן את עירובו בעיר גדולה, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, ר"ע אומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה בלבד. ותניא שבת בעיר אפילו גדולה כאנטוכיא, ובמערה ואפילו גדולה כמערת צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וקיימא לן כרבנן דאקילו, דאמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירובין, ואמר רבה פלגאה בעירובין לית דחש לה לדרבי עקיבא:

[פרק ו] הדר עם הנכרי או עם מי שאינו מודה בעירוב. פי' כגון כותי, הרי זה אוסר עליו. ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה. דכולי עלמא דירת גוי לאו שמה דירה, והכא בגזירה שמא ילמוד ממעשיו קא מפלגי, ר' אליעזר בן יעקב אומר כיון דגוי חשוד על שפיכות דמים תרי דשכיחי דדיירו גזרו בהו רבנן, חד דלא שכיח דדייר לא גזרו ביה רבנן, ותנא קמא סבר זימנין דמיקרי דדייר. אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב, דקיימא לן שמשנתו קב ונקי. ההוא מבואה מבואה דהוה דייר בה והמן, פי' כך היה שמו וישראל עם הארץ היה, בר רסתק, אמרו ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו. בטיל לן רשותך לא בטיל להו. אמר להו רבא ליזל חד מינייכו ולישאיל מיניה דוכתא וליתיב מידי התם כי היכי דיהוי ליה כשכירו ולקיטו, דאמר רב יהודה אמר רב אפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו ודיו. ר' שמעון ותלמידי ר' חנינה איקלעו להאי פונדק דלא הוה שוכר והוה משכיר, אמרו מהו למיגר מיניה, היכי דלא מצי מסלק ליה לא תיבעי לך דהא לא אפשר, כי תיבעי לך היכא דמצי מסלק ליה. דכיון דמצי מסלק ליה אגרינן, או דלמא השתא מיהת לא סלקיה, אמר ריש לקיש נשכור, וכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל להם, אתו שיילוה לרבי אפס, אמר להם יפה עשיתם ששכרתם. ר' חייא בר יוסף ור' חייא בר אבא ורבי אסי איקלעו לההוא פונדק דאתא גוי בשבתא, אמרו מהו למיגר מיניה, שוכר כמערב דמי, מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום, או דלמא שוכר כמבטל רשות דמי, מה ביטול רשות אפילו בשבת, אף שוכר נמי אפילו בשבת, אמר להו רב חמא בר יוסף נשכור, אמר להו רב אסי לא נשכור, אמר ר' חייא בר אבא נשכור ונסמוך על דברי הזקן, אתו ושיילוה לרבי יוחנן אמר להו יפה עשיתם ששכרתם, והני מילי בדיבורא בעלמא, כגון דאמרי ליה לגוי, אי מוגרת לן רשותך דנשתרי ביה למיעבד צרכינו לא אפסדת, כגון דשרו רבנן למימר בדליקה, אבל למיתב ליה מידי באגריה ביומא דשבתא לא, והאמר ר' יחנן שוכר כמערב דמי, ומתרץ הכי קאמר מה מערב אפילו בפחות משוה פרוטה אף שוכר כך, ומה מערב אפילו שכירו ולקיטו, אף שוכר כך, ומה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת אחד מערב על ידי כולם, אף שוכר אחד מערב על ידי כולם, וכן הלכתא. ואמר ר' יוחנן יש ביטול רשות מחצר לחצר, יש ביטול רשות בחורבה, וקיימא לן כרבי יוחנן:

ההוא ינוקא דאשתפיך חמימה. אמר רבא לייתי ליה מגו ביתא, אמר ליה אביי הא לא ערבינן, [א"ל] נסמוך אשיתוף, [א"ל] הא לא שתפינן, אימא ליה לגוי דליזיל וליתי ליה. והכי הלכתא:

וכבר פסיקנא לה בפרשת מילת אבינו אברהם:

ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר רבא ליפנו ליה [מאני] מבי גברא לבי נשא דאזיל ואותיב התם, ואיבטיל להו האי חצר, אמר ליה רבינא לרבא והאמר שמואל אין ביטול [רשות] מחצר לחצר, אמר ליה אנא כרבי יוחנן סבירא לי, דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר:

מתני' אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים וכו'. פי' צדוקי זה נתן רשותו לבני מבוי וצריכין הן בני מבוי להוציא כליהן להחזיק במבוי קודם שיוציא הצדוקי כליו למבוי ולבטל נתינת רשותו ויאסור עליכם. כדתנן מי שנתן רשותו והוציא כליו. במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר. פי' כדברי ר' יהודה דקיימא לן כוותיה בעירובין, ולהכי אמר אביו של רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיהן למבוי עד שלא יוציא זה את כליו ויאסור עליכם:

תניא ישראל משומד שמשמר שבתו בשוק מבטל רשות, פי' אע"פ שהוא מחלל את השבת בסתר מבטל רשות דלא הוה ליה כגוי. ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות, דהוה ליה כגוי, מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובגוי עד שישכור, כיצד ישראל אומר לחבירו רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך, קנה ואפילו בשבת ואין צריך לזכות:

מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהן, ושלהן מותרין לו ולהן, נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורים, היו שנים ששכחו ולא עירבו עם שאר בני חצר רשותן אינן מותרין להכניס ולהוציא, שכיון ששניהם לא עירבו אוסרין זה על זה, שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנים רשות ואין נוטלין רשות. פשיטא, לא צריכא דאי הדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה. מהו דתימא לשתרו קשמע לן כיון דבעידנא דבטיל להו לא הוי שריותא בההוא חצר. תניא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב, ואע"ג דכולהו לא עירבו לא קנסינן להו, אבל אחד שעירב אין נותן רשותו לאחד שלא עירב, ואין שנים שעירבו נותנים רשותן לשנים שלא עירבו, ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו, ואע"ג דאמרו ליה לחד מינייהו קני על מנת להקנות:

מתני' מאימתי נותנין רשות. בית שמאי אומרים מבעוד יום, ובית הלל אומרים אפילו משתחשך. וקיימא לן כבית הלל דבטול רשות איסתלוקי הוא ואיסתלוקא בשבתא שפיר דמי. פי' כגון דאמר אין לי בדבר זה רשות וידי מסולקת הימנו:

מתני' בעל הבית שהיה שותף לזה ביין ולזה ביין, אין צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן, צריכין לערב. אמר רב ובכלי אחד:

והיכא דאיכא בביתא דפתחא חד מנהון כוותא או בבא לחבריה אי מדליא ההיא כוותא או ההיא בבא טפי מן עשרה טפחים שרי לטלטולי מן ההוא (כוותא) [ביתא] לההוא ביתא, ולא צריך עירוביה, ואי מיתתיא ההיא כוותא או ההיא בבא מתנח בהו עירובא. מאי עירוב ומאי שיתוף, כדתניא מערבין לחצירות בפת, ואם רצו לערב ביין אין מערבין, ומשתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין, מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות ויאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים מערבין או משתתפין. אמר ר' יוחנן נהגו העם כרבי מאיר, ואילו דברי הגאון. דאילו אית למתא שורא אי נמי הדרן לה נהרוותא אי נמי יתבא אטולא דמידליא עשרה טפחים זהו עירובה ואינה צריכה אלא עירובי חצירות. ואע"ג דתלו לה עירובא למתא כולה צריכין בני מתא לערובי בפת, והיכי עבדין גבו מכל ביתא וביתא דאית בה ריפתא ריפתא ומחתין ליה לההוא עירוב בבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות. ומברך חד מינייהו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ומתנה ואומר בדין יהא לן שרי לאפוקי ולעיולי ולטלטולי בשבתא בכולה מתא דנא לנו ולכל ישראל הסמוכין על עירוב זה עד זמן פלוני:

ואי מתא דגוים הוא צריכין למיזבן רשותא מגוים, כי היכי דתיקום מתא כולה ברשותא דישראל, והדר הוי עירובא, והוא הדין למבוי, דאמור רבנן אין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי עד שישכור רשותו ממנו:

ואי לית בהו גוים כלל מערבין בחצירות, ואפילו היכא דאיכא מתא דלא מערבא אפילו כולה ישראל, אסור לטלטולי בתוך שבילי דמתא, ומן שבילי לדראתא ומן דראתא לשבילי, ומן דראתא לדראתא, ומן תרבצי לתרבצי, ומן תרבצי לשבילי, ומן שבילי לתרבצי עד דתלו לעירובא אפומא דשבילי, ועבדין עירובי חצירות בפת, ושיתופי מבואות בכל דבר, ואפילו ביין ובשכר ובחומץ. עירובי חצירות היכי עבדין, הנך בתי דבעי לטלטולי בהו מביתא דמר לביתא דמר, אי נמי מחצר דמר לחצר דמר, ואפילו דרתא דאית בה [חמשה בתי לחמשה אינשי] אפילו מאה בתי למאה אינשי, כולהון צריכין לערב בהדי הדדי, והדר משתרי להו לטלטולי אינש אינש ברשותא דחבריה, והיכי עבדין מגבו ומייתא אינש אינש ריפתא ומכנפין ומתנחין לההיא עירובא בחד ביתא מן הנך ביתא דדרתא דהוה ביה ארבע אמות על ארבע אמות:

ומברך ואומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, בדין יהא שרא לן לטלטולי מתרביצא דמר לתרביצא דמר ומן ביתא דמר לביתא דמר לנו ולכל ישראל הסמוכים על עירוב זה עד זמן פלוני:

וצריך בדיקה בכל ערב שבת שאם נאכל או נאבד הרי הן אסורין לטלטל בחצר, וכן במבוי, וכן בעיר:

והיכי דמערב חד לכל בני המבוי או לכל בני החצר אי מדידיה קא שקיל ריפתא ומערב בה לכולהו צריך (לגבויי) [לזכויי] להו על ידי אחר דפליג מיניה ויימר ליה הכי, זכי ביה בההוא עירובא לכל בני מבוי או לכל בני חצר. ואי אית להו אוכלא גביה ובעי לעירובי עילווייהו ומשקל מדידהו צריך לאודועינהו. דאמר רב יהודה אמר רב מעשה בכלתו של ר' מאיר שהלכה לבית המרחץ ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אם משל חמותה צריך לזכות ואם משלה צריך להודיע:

ומאן דאיתא בספינתא בשבת לא צריך למזבן רשותא מן מרא דספינתא דכיון דאגר ליה לא צריך עוד למזבן רשותא. ומאן דאיתיה (ברשותא) [בשייארא] ומקדים איהו ויתיב וקני שביתה בדוכתא, אף על גב (דאיתא למיא חוץ לתחום שפיר דמי, ואי ליכא ארמא ואיכא תרתי שייראתא) דלא אתו גמלאי אלא בשבתא שפיר דמי. והני מילי הוא דסגיא שיעור אלפים אמה אבל טפי אסור. ומאן דאיתיה ברשותא ומשדר ליה לגוי לאתויי מיא, אי איכא התם חד ארמא אע"ג דאתיא למיא מחוץ לתחום שפיר דמי, ואי ליכא ארמא ואיכא תרתי שיירתא דישראל מחלפין להדדי שפיר דמי. וכמה הוא תחום שבת שני אלפים אמה, והיינו שני מילין, וריס אחד משבעה ומחצה במיל דהוויין להו חמיסר ריסי תרי מילי, ומילי רבעא דפרסה, והריס שלושים קנים, והקנה ארבע אמות:

מתני' חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד, בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה, ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולם, ומודים בית הלל שאם היו מקצתן שרויין בחדרים או בעליות, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה:

האחים שאכלו על שלחן אביהם וישינים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד, לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו, אימתי בזמן שהיו מוליכין את עירובן למקום אחד, אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין עמהם דיורין בחצר אין צריכין לערב. שמעינן מינה דאם החצר כולה דחד גברא היא, ואית לי' כמה בנין, או כמה אינשי דסמיכין עילויה, וכולהו אכלין מחד רפתא, ולא פליגין מהדדי, לא צריכי לעירובא:

תנו רבנן מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו, אינו אוסר עליו אלא מקום בית דירה בלבד, ומאי מקום בית דירה, רב אמר מקום פיתא, והלכתא כרב, ושמעינן מינה הלכה כר' יהודה:

מתני' חמש חצירות שפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי [מותרין בחצירות ואסורין במבוי ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן, עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי] ושכח אחד מבני החצר ולא עירב מותרין כאן וכאן. שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצירות ואסורין במבוי שהמבוי לחצירות כחצר לבתים:

מתני' שתי חצירות זו לפנים מזו עירבה פנימיות ולא עירבה חיצונה פנימיות מותרות וחיצונה אסורה, עירבה חיצונה ולא עירבה פנימיות שתיהן אסורות, עירבה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. ר' עקיבא אוסר את החיצונה מפני שדריסת הרגל אוסרתה. וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסר:

וקיימא לן כרבנן דאין הלכה כר' עקיבא מחביריו חכמים, ועוד דקיימא לן הלכה כדברי מי שמיקל בעירוב:

מתני' שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימיות מותרת וחיצונה אסורה, מן הפנימיות ולא עירב שתיהן אסורות, נתנו את עירובן בחיצונה שהיא מקום מיוחד לשתיהן, ושכח אחד מהן בין מן החיצונה ובין מן הפנימיות ולא עירב שתיהם אסורות, ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב. אמר שמואל לעולם מותרין עד שיהיו שנים בפנימיות ואחד בחיצונה. אמר רבי אליעזר גוי הרי הוא כרבים ואוסר עד דמוגר. אמר רב שתי חצירות ושלשה בתים ביניהן זה בא בדרך זה והניח עירובו בזה, וזה בא והניח עירובו בזה, זה נעשה בית שער לזה, וזה נעשה בית שער לזה, ואמצע הוה ליה בית שמניחין בו עירוב, וכל בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן פת:

[פרק ז'] חלון שבין שתי חצירות ארבעה על ארבעה טפחים. בתוך עשרה טפחים מערבין שניים, ואם רצו מערבין אחד, פחות מארבעה על ארבעה או שהוא למעלה מעשרה טפחים מערבין שנים ואין מערבין אחד. ואסיקנא דלול הפתוח מהבית לעליה אין צריך סולם קבוע להתירו. פי' ולאו דאמרינן דכל פחות מארבעה טפחים כלבוד דמי אלא לענין פיתחא אפילו רבנן מודו דארבעה טפחים חשוב מקום:

מתני' כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד, היה בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין. ובלבד שלא יורידו למטה. אמר רב נחמן הכי קאמר יש בו ארבעה עולין אין מעלין לא, אין בו ארבעה אפילו מעלין, ואמר רבי יוחנן מקום שאין בו ארבע אמות על ארבע טפחים מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו:

מתני' נפרץ הכותל עד עשר אמות מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח, יתר מעשר אמות מערבין אחד ואין מערבין שנים:

חריץ שבין שני חצירות עמוק עשרה ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד, ואפילו מלא תבן או קש, היה מלא עפר או צרורות, מערבין אחד ואין מערבין שנים. ואפילו בסתמא, ולא צריך לבטולי בבית, מאי טעמא, אמר רב אשי חריץ למיטיימיה קאי, בית למיפניה קאי:

מתני' נתן עליו נסר [שרחב] ארבעה טפחים. אמר רבא [לא שנו] אלא שנותנו לרוחבו, אבל נותנו לאורכו אפילו כל שהוא נמי, שהרי מיעטו מארבע:

וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד, פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד. ודוקא זו כנגד זו, אבל זו שלא כנגד זו, או שזו למעלה מזו לא, ולא אמרן אלא שיש בין זו לזו שלשה טפחים. אבל אין בין זו לזו שלשה טפחים גזוזטרא עקומה היא:

מתני' מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים מערבין שנים, ואין מערבין אחד, אלו מאכילין מכאן, ואלו מאכילין מכאן, נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים:

כיצד משתתפין במבוי, מניח את החביות ואומר הרי זו לכל בני מבוי, ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים, ועל ידי אשתו, אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו. אמר רב יהודה חביות של שיתופי מבואות צריך להגביהו מן הקרקע טפח. אמר רב נחמן נקטינן אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות. ואמר רב נחומי בר רב אדא אמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות:

כיצד משתתפין במבוי, מביאין חביות של יין, או של שמן, או של תמרים, או של שאר מיני פירות, ומניחה בחצר שבמבוי ואומר בהדין שיתופא יהא לן שרא לאפוקי ולעיולא מן דראתא למבואה, ומן מבואה לדרתא, ומן דרתא לדרתא, ומן דרתא לביתא, ומן ביתא לדרתא, לנו ולכל בני ישראל שבמבוי זה עד זמן פלוני, ולא צריך לברוכי על שיתופי דמבואה, ואם משלו הוא צריך לזכות את כולן, ואם משלהן צריך להודיען. אמרו משמיה דר' חנינא אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ואשתו של גוי משכרת רשות לישראל שלא מדעת בעלה. אמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף עמהם, בני מבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתוף על כרחו:

מתני' נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, ניתוספו בני אדם עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע. סוגיא דשמעתתא אם האוכל מין אחד הוא אפילו כלה מזכה ואין צריך להודיע, ואם הן שני מינין ונתמעט מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע, ואוקימנא לקמן בחצר של שני מבואות שמתוך שאתה מתירו במבוי זה אתה אוסרו במבוי אחר, אבל בחצר שבמבוי אחד אינו צריך להודיע, ומאי טעמא דזכות היא לו וזכין לו לאדם בין בפניו בין שלא בפניו:

מתני' וכמה שיעורן בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולן, בזמן שהן מועטין בגרוגרת להוצאות שבת לכל אחד ואחד, אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בתחלת עירוב, אבל בשירי עירוב כל שהוא, ולא אמרו לערב בחצירות אלא שלא לשכח את התינוקות, וכמה מרובין, אמר רב יהודה אמר שמואל משמונה עשרה בני אדם ואילך, ומאי שנא שמונה עשר דנקט, אמר רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מפרשא לי מיניה דאבא כל שאילו מחלקו [למזון שתי סעודות ביניהן] ואין [מגיעות] גרוגרות לכל אחד ואחד, הן הן מרובין, וסגיא במזון שתי סעודות ואי לאו הן הן מועטין, ואגב אורחיה קא משמע לן דשתי סעודות הוויין י"ח גרוגרות:

מתני' בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר ככר הוא עירוב, ואפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, ככר כאיסר והוא שלם מערבין בה. תנינא חדא זמנא בכל מערבין ומשתתפין וכו'. אלא סוגיא כי הא דתניא בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות חוץ מן המים ומן המלח כדברי ר' אליעזר, ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד, וכשמערבין בחצר אין מערבין בפת פרוסה אלא בככר שלם ואפילו כאיסר והוא שלם מערבין בו כדברי יהושע, ומאי טעם אין מערבין בפרוסה, אמר ר' [יוסי בן שאול] משום איבה, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עירבו כולם בפרוסות מהו אמר ליה אינו עירוב, שמא יחזור הדבר לקילקולו, ומפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום:

מתני' נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירובו, דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אין זכין לו מעותיו, ומודין בשאר כל אדם, פי' דהיינו בעל הבית, שזכין לו מעותיו. שאין (זכין) [מערבין] לאדם אלא מדעתו. א"ר יהודה במה דברים אמורים בעירובי תחומין. אבל בעירובי חצירות מערבין בה בין מדעתו בין שלא מדעתו לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה:

[פרק ח'] כיצד משתתפין בתחומין, מניח את החבית, בבית שהוא ארבע אמות על ארבע אמות, ואומר הרי זו לכל בני העיר. אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה, דתנן וכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, וכן נמי להקביל פני אביו, או פני רבו, או לבית המדרש, וכיוצא באלו:

מתני' כל מי שקיבל עליו מבעוד יום מותר, משחשיכה אסור, שאין מערבין משתחשך. תניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו, וכמה עד בן שש. תניא לא יערב אדם לא ע"י בנו ובתו הגדולים, ולא ע"י עבדו ושפחתו העבריים, ולא ע"י אשתו, אלא מדעתן, אבל מערב הוא ע"י בנו ובתו הקטנים. וע"י עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן בין שלא מדעתן, וכולן שעירבו ועירב רבן עליהן, יוצאין בשל רבן, חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות. ואמר רבא אשה וכל דכוותה, דכיון שעירבה אין לך מחאה גדולה מזו, אי נמי דאמרי לא, אבל בסתמא נפקא בדבעלה:

מתני' וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, מזונו לחול ולא שבת, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול, וזה וזה מתכוונין להקל, רבי יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, ר' שמעון אומר שתי ידות לככר משליש לקב, חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה גווייה. תנא וקרובין דבריהם להיות שוין, דבריהם דמאן, אי דר' יוחנן בן ברוקא ארבעה סעודתא לקבא, אי דר' יהושע תשע סעודתא לקבא, אמר רב חסדא צא מהן מחצה לחנווני, הוו להו לר' יוחנן בן ברוקה תמני, ולר' יהושע תשעה, והיינו דקא אמרינן וקרובין דבריהם להיות שוין, וקיי"ל כר"י ב"ב אליבא דר' יהודה, הלכך כד הוויין תמני סעודות לקב, והקב יש לו ת' זוזין גדולים, דהיינו ת' דינרין, נמצא הקב ד' ליטרין, וכל ליטרא ק' זוזין, דהיינו ק' דינרין וק' [דינרין] הרי הן במשקל של ערביים קמ"ד [זוז] כייל, והן ליטרא הווין ב' סעודות ליטרא קמח וכל סעודה [חצי] ליטרא קמח:

ר' מאיר אומר מזונו לחול, דהיינו סעודת עראי. ר' יהודא אומר מזונו לשבת, דמלפת לה בלפתן, היינו דזה וזה מתכוונין להקל:

תניא כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודא, ר' יוסי אומר שתי בצים שוחקות, שיער רבי שתי בצים ועוד, וכמה עוד, אחת מעשרים בביצה, וקיימא לן הלכה כרבי:

מתני' אנשי חצר [ואנשי מרפסת] ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר, שניהם אסורים. חוליות הבור והסלע שהם גבוהים י' למרפסת, פחות מיכן לחצר שניהם אסורים. במה דברים אמורים בסמוכה אבל במופלגת אפילו גבוה י' טפחים לחצר ואיזו היא הסמוכה כל שאינה רחוקה ד' טפחים. הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב, והדר שם אינו אוסר עליו, בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות ובית העצים, הרי זה עירוב, והדר שם אוסר עליו. ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו. היכי תפיסת יד א"ר חנינא כגון חצירו של מביוס, פי' מביוס היה עשיר וכל בית שהיה לו בחצירו היה לו שם סחורה ופרקמטיא. רבה בר בר חנא אמר כגון יתד של מחרישה. תנא [דבי שמואל] דבר הניטל בשבת אוסר, ודבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר:

מתני' המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל הרי זה אוסר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו אוסר. ר' יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת. ר' שמעון אומר אף המניח את ביתו והלך לשבות (אינו ביתיה) [אצל בתו] באותה העיר אינו אוסר, שהרי הסיח מלבו:

אמר רב הלכה כרבי שמעון, ודוקא בתו אבל בנו לא, כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול, נבח בך גורייתא פוק:

מתני' בור שבין שתי חצירות, אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמטה בין מלמעלה, א"ר שמעון בן גמליאל בית שמאי אומרים מלמטה, ובית הלל אומרים מלמעלה, א"ר יהודה לא תהא מחיצה גבוה מן הכותל שביניהם. ויש פוסקין כרב הונא דהוא המיקל, ולא כרבי יהודה דהוא מיקל טפי, דאין הלכה כר' יהודה במחיצות, וסוגיא כר' יהודה דאמר למטה למטה מן המים, למעלה למעלה מן המים, וקיי"ל כב"ה, הילכך צריכה מחיצה של קנים להיות למעלה מן המים, וצריך לשקע המחיצה בתוך המים טפח, שלא יהא זה מרשותו של זה, וזה מרשותו של זה:

מתני' אמת המים שהיא עוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה י' טפחים בכניסה וביציאה, ר' יוסי אומר כותל שעל גבה תידון משום מחיצה. אמר ר' יהודא מעשה באמת המים שהיתה מביאה מים מאבל לציפורי והיו ממלאין הימנה בחצר, פי' בלא כלי מחיצה זולת כותל של חצר, על פי זקנים, אמרו לו משם ראיה מפני שלא היה בו שיעור. תנא מפני שלא היה בעומקא י' טפחים ורחבה ד' וצריך להיות מחיצת אמת המים של כניסה ושל יציאה משוקעת במים טפח, כדי שתחלוק בין המים שברה"ר ובין רה"י:

מתני' גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת, אלא א"כ עשה לה מחיצה י' טפחים, בין מלמעלה ובין מלמטה, וכן ב' דיוטות זו כנגד זו והיה זו למעלה מזו, עשה לעליונה ולא עשה לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו. אמר רבה בר רב הונא לא תימא למלאות הוא דשרי אבל לשפוך אסור, אלא אפילו לשפוך נמי שרי, והוא שעשה לה מחיצה עשרה טפחים:

מתני' חצר שפחותה מד' אמות, אין שופכין לה מים בשבת, אלא א"כ עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה בין מפנים ובין מבחוץ, אלא שבחוץ צריך לקמור, מבפנים אינו צריך לקמור. סאתים מ"ט אמר רבא מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים ביום:

מתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב שקמור ד"א בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת, אבל גג או חצר לא ישפוך לביב. תנא במה דברים אמורים בימות החמה, אבל בימות הגשמים שופך ושונה, מאי טעמא אמר רבא רוצה אדם שיבלעו המים במקומן:

מתני' וכן שני דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשוי עוקה ומקצן לא עשוי, את שעשוי עוקה מותרין, ואת שלא עשוי עוקה אסורין:

אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין, שלא עירבו אמאי אסורין, אמר רב אשי גזירה דילמא אתי לטלטולי כלים מבתים לחצר:

[פרק ט'] כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה י' או נמוך י' דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשותו בפני עצמו, ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחד הם לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. והלכה כר' שמעון בין עירב ובין לא עירב. ספינה, רב אמר מותר לטלטל בכולו, דהא דאיכא מחיצות. ושמואל אמר אין מטלטלין בו אלא ד"א, דמחיצות להבריח מים עשויין, והלכתא כרב, אפילו היא רחבה יותר מבית סאתים, ומודה רב שאם כפה על פיה לוופתי', שאין מטלטלין בו אלא ד"א:

מתני' גג גדול הסמוך לגג קטן, הגדול מותר והקטן אסור. חצר גדולה שנפרצה לקטנה. גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה דרש מרימר קידר חמשה ומחיצה חמשה מצטרף, וכן הלכתא. ודיורין הבאין בשבת אינן אוסרין. וכן אם עירב דרך הפתח ונסתם הפתח. עירב דרך החלון ונסתם החלון, אינן אוסרין בשבת, כיון שהותרה מקצתה הותרה כולה. כותל שבין ב' חצירות שנפל, רב אמר אין מטלטלין בה אלא ד"א, ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה [וזה מטלטל עד עיקר מחיצה], והלכתא כשמואל בהא דהא קיי"ל דדיורין הבאין בשבת לא אסרי הואיל והותרה שבת במקצת הותרה כולה:

מתני' חצר שנפרצה לר"ה המכניס מרשות ביתו לתוכה או מתוכה לר"ה חייב, דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית. ואסיקנא דבצידי רה"ר איפלגי ר' אליעזר סבר צידי רה"ר כרה"ר דמי, וקיי"ל כרבנן דפטור אבל אסור:

מתני' הבונה עלייה ע"ג שני בתים וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה. וחכמים אוסרין, ועוד אמר ר' יהודה מערבין במבוי המפולש וחכמים אוסרין:

[פרק י'] המוצא תפילין מכניסן זוג זוג. רבן גמליאל אומר שנים שנים, בד"א בישינים, אבל בחדשים פטור, מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן, ובסכנה מכסה והולך לו. בחדשים [מ"ט] לא, חיישינן דלמא קמיע נינהו, אבל ישינים כיון דמקושרין נינהו לא טרח איניש כולי האי בקמיע, אילו הישנים כל שיש בהן רצועות (ואינן מקושרין) [ומקושרין], חדשים שאינן מקושרים. א"ר יהודא [אמר רב] הן הן צבתים הן הן כריכות, אלא צבתים זוזי זוזי, כריכות דכריכות טובא:

ובסכנה מכסה והולך לו. כגון סכנת השמד, אבל סכנת ליסטין מוליכן כולן כאחת פחות פחות מד' אמות. תניא היה בא בדרך ותפילין בראשו וקידש עליהן היום, מניח ידו עליהן עד שיגיע לביתו:

מתני' רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה וקיי"ל כרבנן ואע"פ דלהצלת כתבי קודש קא מכוין כיון דאוושא מילתא היא בשבת לא עבדינן כר' שמעון אלא כרבנן, ולא גזרינן פחות מד"א אטו ד' אמות, וה"ה לבנו (שיירתו) [שילדתו] אמו (כשירה) [בשדה] א"א לעשות כרבנן עביד, ואי לא עביד כר' שמעון ונותנו לחבירו וחבירו לחבירו, ואפילו הן מאה, ולא עוד אלא אפילו הוא יחידי מביאו אפילו מחוץ לתחום מפני הצלת נפשות:

ר' יודא אומר נותן אדם לחבירו חבית וחבירו לחבירו ואפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה. וקיי"ל כרבנן:

מתני' עומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י, ברה"י ומטלטל ברה"ר, ובלבד שלא יוציא חוץ לד"א, לא יעמוד אדם ברה"י וישתין ברה"ר, ברה"ר וישתין ברה"י, וכן לא ירוק. א"ר יוסף השתין או רקק בשוגג חייב חטאת, ואע"ג דלא עקר מעט מעט ד' טפחים:

בור ברה"ר וחולייתה גבוה י', חלון ע"ג ממלאין הימנה בשבת, ואשפה ברה"ר גבוה י' טפחים וחלון ע"ג זורקין לה בשבת. דכיון דחוליות הבור גבוה י' טפחים שרי למלויי מחלון שעל גבה, דקיי"ל דאין רה"ר [עולה] למעלה מעשרה, אלא הוי מקום פטור:

מתני' ואשפה ברה"ר וכו'. הב"ע באשפה של רבים שאינה עשוייה לפנות. אבל דיחיד לא דחיישינן דילמא מפנה לה והוי לה רשות הרבים:

מתני' דלת שבמוקצה. פי' שבמקום מוקצה, וחדקין שנפרצה ומחצלת אין נועלין בהן אלא א"כ גבוהין מן הארץ. כגון דגבוה מכרמלית ונעשה מוקצה ממנה והוא כגון דיר או סהר ונעשה לו דלת וכן חדקין שבפרצה, דהיינו קוצין שסותמין בהן את הפרצה שלא יכנס שם גנב או חיה רעה. והמחצלאות אין נועלין בהן אלא א"כ גבוהין מן הארץ כל שהוא. דילמא אתי למיעבד חריץ. תניא דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקן הנגרר אם גבוהין מן הארץ אפילו כמלא נימא נועלין בהן בשבת. ואין צריך לומר ביו"ט. ומתרץ לה רבא כשיש להן ציר או שגבוהין מן הארץ. ת"ר דלת אלמנה, היינו דלית ליה שיבוץ, דהיינו לא אחד, מלשון כי שובבים יהיה (הושע ח ו), ושיבוץ מכשורא, איכא דאמרי שיפא, ואיכא דאמרי נשאמה, דהיינו אסקופה התחתונה אין נועלין בה בשבת אלא מורידין אותה ע"ג הארץ מפני צורך השבת, וכשפותחין שומטין אותה ועוקרין אותה, ולא נועלין בה:

מתני' לא יעמוד אדם ברה"ר ויפתח ברה"י. ברה"י ויפתח ברה"ר. אלא א"כ עשוי לו מחיצה גבוה י' טפחים דברי ר' מאיר. אמרו לו מעשה בנומק של פטמין שהיה בירושלים שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שע"ג הפתח. ר' יוסי אומר שוק של צמרים היה. ת"ר [פיתחי] שערי גינה (כגון) [בזמן] שהיה להן בית שער מבפנים פותח ונועל מבפנים, מבחוץ פותח ונועל מבחוץ:

מתני' נגר שיש בראשו גלוסטרין ר' [אליעזר] אוסר ור' יוסי מתיר. איזה נגר הנגרר שנועלין בה במקדש אבל לא במדינה, כל שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ. ר' יודא אומר אף במדינה מותר. ואיזהו שאסור במדינה כל שאינו לא לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זויות, א"ר אסי אמר שמואל הלכה כר' יודא. (א"ר) [אמר רבא] והוא שקשור בדלת, ואם ניטל באיגודו אפילו אינו תלוי אלא בבריח של דלת מותר, קשור בגמי לא (ישרוק ביה) [נטרוק בעי]. תניא נקמז מותר נשמט אסור. ר' יודא אומר נקמז אעפ"י שלא נשמט אסור, וא"ר יודא אמר שמואל הלכה כר' יודא בנקמז. וטעמא מאי משום דמחזי כבונה:

מתני' מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה. אבל לכתחילה כאן וכאן אסור, קושרין נימין במקדש אבל לא במדינה, אבל לכתחילה כאן וכאן אסור. רטייה שפירשה מע"ג המכה ע"ג קרקע ד"ה אסור להחזירה, פירשה ע"ג כלי, ר' יודא אוסר ות"ק שרי, ולסברת רב אשי פליג בפירשה ע"ג קרקע, והלכתא כת"ק. הוחלקה למעלה דוחקה למטה, למטה דוחקה למעלה. ומקנחין המכה, וחוזר ומגלה מקצת רטייה, ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה, ורטייה עצמה לא יקנח, מפני שהוא ממרח, שאם מירח חייב חטאת:

מתני' כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי בשבת במקדש אבל לא במדינה. ואם להוציא דם כאן וכאן אסור. דרש רבא חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ממקום שמעורב לחצר, ומרדה בה. וכשהוא מרדה לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה:

מתני' ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. ומבור הקר ביו"ט. ומבאר הקר, מאי בור הקר א"ר נחמן בר יצחק באר מים חיים, שנאמר כהקיר ביר מימיה, (ירמי' ו ז). גופא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד, וכשעלו בני הגולה רבו עליו והתירו, מפני שמנהג אבותיהם הוויין:

מתני' שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו, שלא לשהות את הטומאה, דברי ר' יוחנן בן ברוקה, ר' יודא אומר בצבת של עץ שלא להרבות את הטומאה, מהיכן מוציאו אותו מן ההיכל, ומאולם, ומבין אולם למזבח, דברי ר' שמעון בן ננס, ר' עקיבא אומר ממקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו, ושאר כל המקומות כופה עליו פסכתר, ר"ש אומר כל שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות, והיכא קאי ר"ש דקאמר ת"ק קושרין נימא במקדש. א"ל ר"ש [עונבה] עניבה דלאו קשירה היא, ולא אתיא לידי חיוב חטאת לא גזר רבנן, קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת גזור רבנן:

הן אלה קצות דרכי עירובין בקיצורן ויתרן ותיקנן שישנן במסכת מבוי על סדר עתיק:

יא יב) וידבר ה' אל משה לאמר שמעתי את תלונות בני ישראל. אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני מה שאמרו ישראל, ומה שעתידין לומר, כל התלונות של ישראל חסירין, שכל תלונותיהם חשובים כתלונה אחת. [ד"א] אעפ"י שהן מתלוננים לפני, בניי הם, זרע אברהם בני יצחק אוהבי הנעקד לשמי:

דבר אליהם. בלשון קשה כענין שנא' דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל):

אמר. לשון רכה ולשון נחת, ולכך תאמר להם בין שני דברים אתם עומדים, שאלתם לחם שאי אפשר לו לאדם לחיות בלא לחם, הרי אני נותנו לכם לשבעה, ומזמנה לכם תחלה בפנים מאירות, שנאמר ובבקר תשבעו לחם, חזרתם ושאלתם בשר ממלא מעיים לאחר שנשבעתם לחם הריני נותנו לכם בפנים מחשיכות שלא תאמרו שאין ספק בידו ליתנו לנו ולבסוף אני פורע מכם:

וידעתם כי אני ה' אלהיכם. דיין לפרוע מכם, שנאמר לכן שמע ה' ויתעבר וגם אף עלה בישראל (תהלים עח כא):

ותעל שכבת הטל. כזרוח השמש נסתלק הטל שהיה פרוס על המן, למדנו שהטל מלמעלה, וכתיב ובבקר היתה שכבת הטל, אלמא הטל מלמטה, הא כיצד, טל מלמטה וטל מלמעלה, והמן באמצע, בשביל שלא יתלכלך:

והנה על פני המדבר. על הפנוי שבמדבר לא על הפנים שנראה במדבר, דהיינו דרך יש לכל צד ולא בכל המדבר:

דק מחספס. היה המן דק, כענין עד אשר דק לעפר (דברים ט כא), שהיה מוצנע ומכוסה בטל ועכשיו בזרוח השמש נעלה הטל ונשאר המן במדבר דק כעפר:

מחספס. היינו מגולה, ואין לו דמיון במקרא, ואשר אמר אונקלוס מקלף לא סבירא לי, דעיקר המלה לשון חשף, מפני שני דברים, הא' כי נכתב מחספס בסמ"ך, ועוד כי כל מלה שיסודה ג' אותיות לא יאות בשילוה אות אחת זולתי בב' אותיות, כמו ירקרק אדמדם, ואל תשיבני פרחת, כי כפל החיתי"ן הוא, אבל לכפול אות התיכונה לא נמצא במקרא, אבל אונקלוס כך סבר, מתוך שהטל נעלה מעליו נשאר המן מגולה, ועדיין אינו יודע דקיקתו כיצד, וכשהוא אומר כזרע גד לבן, פירש הכתוב שהוא דק כזרע כוסבר:

דק ככפור על הארץ. זה הטל שהיה דקיקתו כעין גליד, ועדיין איני יודע דקיקתו כיצד, כשהוא אומר כפור כאפר יפזר (תהלים קמז טז), למדנו משני כתובים שהיה הטל דק כאפר:

ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. מזון מזומן לנו הוא, ודומה לו וימן אלהים דג גדול (יונה ב א), וימן האלהים תולעת (שם ד ז), יסוד המלה מ' נ', אפס כי רבותינו הדבירוהו על מזון ממש, כדכתיב חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא ח), ואמרו רבנן מאי משמע דהאי מן לישנא דמזונא היא, דכתיב וימן להם המלך דבר יום ביומו, מפת [בג] המלך (דניאל א ה):

כי לא ידעו מה הוא. לא היו יודעין מה בירור הדבר:

ויאמר משה אליהם. משה אמר לזקנים וזקנים לישראל:

הוא הלחם. שאמר הקב"ה ובבקר תשבעו לחם:

אשר נתן ה' לכם לאכלה. מששת ימי בראשית היה מזומן לכם בשחקים ועכשיו נתנו לכם, מכאן א"ר יוסי כסוסים נתפטמו ישראל מן המן, שנאמר לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה):

ויעשו כן בני ישראל. כמו שנצטוו:

וילקטו המרבה. בשביל נפשות הרבה שבאהלו:

והממעיט. בשביל נפשות מועטות שבאהלו:

וימודו בעומר. לא שלקטו באומד הדעת והניחו אלא לקטו במידת העומר, דהיינו עשירית האיפה, והאיפה ג' סאין, הסאה ששת קבין, הקב ד' לוגין, והלוג ו' ביצים, סימן גוד"ו אילנא (דניאל ד יא), נמצא הקב כ"ד ביצים, הסאה קמ"ד ביצים, האיפה תל"ב ביצים, העומר שהוא עישור תל"ב ביצים, מ"ג ביצים וחומש ביצה, ואם יש בעיסה כשיעור הזה חייבת בחלה, פחות מכאן אינה חייבת בחלה, וכשיעור הזה לשין עיסה בפסח, כדי שלא לערב קמח בפסח יותר מזה ליטול הימנה חלה כראוי:

ולא העדיף המרבה. שיש לו נפשות הרבה בתוך אהלו ללקוט באיפה אלא בעומר:

והממעיט. שאין לו אפילו נפש אחת:

לא החסיר. מעומר אחד:

איש לפי אכלו לקטו. עומר לכל נפש:

ויאמר משה אליהם. משה אמר לזקנים, וזקנים אמרו לכל ישראל:

איש. שום בעל הבית:

אל יותיר ממנו עד בוקר. וה"ה לכל מ' שנה וי"ד יום שהיו אוכלין את המן, וכל כך למה, כדי להכין את לבם לאביהם שבשמים. שהרי מי שהיה לו בנים ובנות דואג ואומר למחר לא ירד המן ויהא לבו נכון לאביו שבשמים:

וילקטו אותו בבקר בבקר. עד ארבע שעות, וראיה לדבר שאמרו תפלת השחר עד חצות, ר' יודא אומר עד ד' שעות, לר' יודא כולה ד' שעות צפרא הוא אי ר' יודא בבקר בבקר פי' בקר דלא הוי עד ד' שעות, כדכתיב את [הכבש] האחד תעשה בבקר (שמות כט לט), וקיי"ל כר"י שהרי ר' יהודא בן בבא העיד על תמיד של שחר שהיה קרב והולך עד ד' שעות, ועכשיו לענין המן חלקו לשני בקרים, בקר א' שתי שעות, ובקר א' שתי שעות, הזריזין מקדימין ומלקטין בשתי שעות, דהיינו בקר ראשון, והעצלים מלקטים אותם בד' שעות, דהיינו בקר שני, ואיבעית אימא רבנן אהני לי בקר יתירא להקדים לו שעה אחת, דהא לרבנן תמיד קרב עד חצות, דהיינו עד שש שעות, ולא עד בכלל, ובקר ו' שעות הוי, והאי בקר יתירא דכתיב בו להקדים לקיטת המן שעה אחת לתמיד של שחר, ואשתכח דלרבנן לקיטת המן בד' שעות ולתמיד של שחר עד ד' שעות ולא עד בכלל, והלכתא כרבי יודא:

איש לפי אכלו. מלמד שמכאן ואילך לא הותירו:

וחם השמש. בד' שעות ממש, מאי משמע, א"ר אחא בר יעקב איזהו שעה שהשמש חם והצל צונן, הוי אומר זו שעה ד' ממש:

ונמס. השמש מחממו, והוא נימס ופושר והולך, ונחלים מושכין ממנו והולכין לים הגדול, ובאים איילים וצבאים ושאר חיות ובהמות ושותין מהן, ובאין אומות העולם וצודין מהן ואוכלין, והיו טועמין בה טעם מן ומשבחין לאלהינו:

והיה [ויהי] ביום הששי. ששי לימות השבוע וחמישי לירידת המן, וזה ששנינו בסדר עולם שניסן שיצאו ישראל ממדבר הוקבע ערב שבת חסר אייר ובא באחד בשבת ובט"ו בו באו אל מדבר סין בט"ז בו שהוא ב' בשבת ירד המן תחלה ולקטו ממנו עומר לגלגולת ד' בקרים, ורמז לדבר ולא שהוא ראיה, וילקטו אותו בבקר בבקר, ד' בקרים שני בשבת שלישי בשבת ורביעי וחמישי, וביום הששי לקטו לחם משנה, זה לחם כפול שני העומר לאחד, כלומר באותו עומר של חול ליקטו עכשיו שני עומרין לכל אחד, כמו שנצטוו כבר, דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' (שמות טז ה):

ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. אמרו לו רבינו משה עשינו מה שציוותנו, אבל אין אנו יודעין מה נשתנה היום הזה מכל הימים:

ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה. לפי שמתחלה קצף עליהם כשהצניעו ממנו ויבאש, לפיכך הוצרך עכשיו לומר כאשר צוה משה:

ולא הבאיש. לא נתן ריח רע:

ורימה לא היתה בו. מה הפרש בין רימה לתולעת, אלא רימה אינה אוכלת ואינה שותה, אבל תולעת אוכלת כברייה בעלת שינים, ורמז לדבר ומאכלות מתלעותיו (משלי ל יד):

ויאמר משה אכלוהו היום. לפי שהיו ישראל רגילין לצאת שחרית, אמר להן משה אכלוה לזה סעודה שהנחתם היום שאינו מצוי במדבר, אמרו לו הואיל ואינו מצאנו שחרית נמצא אותו בין הערביים, אמר להם כי שבת היום לה', ואין המן יורד בו כלל, להודיע בו כי כך שבת בו מכל מלאכה בראשית, באותו שעה בקע לבם של אבותינו, שהיו אומרים הואיל ופסק היום שמא לא נמצא למחר, אמר להם משה היום לא תמצאוהו בשדה וה"ה לכל שבת ויו"ט, אבל למחר אתם מוצאים:

מדרש ר' הונדקא אומר מכאן לשלש סעודות בשבת, שהרי שלשה פעמים נאמר היום בפסוק זה, ר' אליעזר המודעי אומר אם אתם משמרין את השבת תנצלו משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומלחמות גוג ומגוג, ומדין יום גדול:

ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת. הרי הוא שובת, ואינו יורד, יו"ט מנין ת"ל [שבת] לא יהיה בו, בדומה לו, שכל ימים טובים נקראו שבתון, ויום כיפור נמי שבת שבתון:

ויאמר משה אכלוהו היום. ג' היום למה, אמר ר' יהושע כך אמר להם אם תזכו לשמור את השבת עתיד ליתן לכם ג' ימים טובים חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות:

אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אלו אלפים אמה שהן רשות לשבת להלוך בהן לכל רוח ממקום ששבת בו. מאי משמעו, אמר חסדא למדנו מקום ממקום, כתיב הכא אל יצא איש ממקומו, וכתיב התם ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (שמות כא יג), ומקום ילפינן מניסה, דכתיב ביה בהאי פסוק אשר ינוס שמה, וניסה זו ילפינן מניסה, דכתיב התם ואם יצא [יצא] הרוצח את גבול [עיר] מקלטו, אשר ינוס שמה (במדבר לה כו), וניסה זו מגבול, דכתיב ביה בהאי פסוק את גבול עיר מקלטו, וגבול זה מגבול, דכתיב התם ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו (שם שם כז), וחוץ זה מחוץ, דכתיב התם ומדותם מחוץ לעיר את [פאת] קדמה אלפים באמה (שם שם ה), הא למדנו שתחום שבת אלפים אמה, וא"ת אלו אלפים אמה לענין ערי מקלט נאמרו, הא כתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (שם שם ד), וא"ת אלפים אמה היו שדות וכרמים ואלף אמה היה מגרש, אעפ"כ למדנו מכאן תחום שבת מהיקש ומגזירה שוה, היקש היא שאין הדברים דומין זה לזה לא במכתב ולא בקריאה, והואיל וכתובין שניהן בפסוק אחד למידין זה מזה, כגון מקום מניסה, וניסה מגבול, וגבול מחוץ, גזירה שוה היא שני דברים שדומין זה לזה, ואע"פ שאינן בפסוק אחד למידין זה מזה, כגון ניסה מניסה, וגבול מגבול, וחוץ מחוץ וכן דבר כל התורה, ואמרו רבנן קל וחומר ניתן לכל אדם לדרוש, גזירה שוה והיקש לא ניתנו לדרוש, אלא במה שדרשו חכמים לפי המסורת שבידם:

ושנו רבותינו ז"ל:

[פרק א] יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ, כיצד העני עומד בחוץ, ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מידו והוציא, העני חייב ובעה"ב פטור. ומסיק דאם הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב ואינו דומה לידו. מאי טעמא ידו לא (נייד) [נייח] גופו (נייד) [נייח]:

מתני' פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והחזירה בעה"ב חייב, והעני פטור, ומאי טעמא בעה"ב חייב, אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' טפחים על ד':

פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה או שנטל מתוכה והוציא, שניהם פטורים. פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורים. וכולהו דאמרינן בהו דפטורים, פטורים מקרבן חטאת, אבל איסורים עבדין, לבר מתלת דמפרשי להו לקמן. תניא היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ באותה חצר מותר, לחצר אחרת אסור, והכא לא אתעביד מחשבתו, והא דאמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, כגון זו דלאו לסעודת שבת היא, ולאו היינו טעמא אלא משום דהדביק בשבת, ומשום הכי לא שרי ליה אלא כי היכי דלא ליתי לידי איסור סקילה, אבל פת שהיא לצורך שבת, כגון דשכח פת בתנור וקידש עליו היום, להוציא ממנה שלש סעודות לשבת שרי מדאורייתא. דתני ר' שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה רדיית הפת ותקיעת שופר שהן חכמה ואינה מלאכה ואפילו הכי בעי לשנויי שלא ירדה במרדה אלא בסכין וכיוצא בו. תניא אחד המוציא ואחד המכניס ואחד המושיט ואחד הזורק מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, בן עזאי פוטר, אמר ר' יוחנן מודה בן עזאי בזורק דחייב דקיי"ל ד' רשויות לשבת, רה"י רה"ר כרמלית ומקום פטור, איזהו רה"י חריץ שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ד', וכן גדר שהיא גבוה י' ורחב ד' זו רה"י גמורה, אין מוציאין מרה"י זו לרה"י זו, ואין מכניסין מרה"ר זו לרה"ר זו, ואם הוציא או הכניס בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל:

מנלן דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת המשכן ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), מעשות לא נאמר, אלא מהביא, מלמד שהיו מביאין דרך רה"ר, דאורח מלבוא היא, ואסור ליה לאינש לטלטולי ד' אמות היכא דליכא עירוב, אלא אפילו בין [מן] מבוי למבוי ומן מבוי לחצר, ומן חצר לחצר, ומן חצר לבית, ומבית לחצר אסור לטלטולי אפילו במבוי גופיה אסור לטלטולי ד' אמות אלא א"כ עירבו, שנאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמיה יז כב). ומנלן דעירוב מתיר, דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה). אבל הים והבקעה והאסתוונית והכרמלית אינן לא כרה"ר ולא כרה"י, ואין נושאין ונותנין בתוכה, ואם נשא ונתן [בתוכה] פטור, ואין מוציאין מתוכה לרה"ר. ולא מרה"ר לתוכה, [ואין מכניסין מרה"י לתוכה ולא מתוכה לרה"י], ואם הוציא והכניס פטור. והכרמלית, אטו כולהו לאו כרמלית נינהו, אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זויות הסמוכה לרה"ר, אע"ג דזימנין דדחקי [ביה] רבים ועיילי להתם כיון דלאו ניחא תשמישתיה ככרמלית דמיא. ואקילו בה רבנן דאי איכא ד' על ד' ככרמלית הוי, ואי לא לא. ואם גבוה י' טפחים ככרמלית הוי, למעלה מי' טפחים לא, כללא דמלתא כל דאית ביה ד' על ד' טפחים ולא גבוה יו"ד טפחים הוי ליה ככרמלית. מאי משמע דהאי כרמלית לישנא דבצירותא היא דכתיב וכרמל (ויקרא כג יד), ומפרשי ליה רבנן רך מל. ואי לית ביה ד' על ד' טפחים אע"ג דגבוה. [אדם] עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו. נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעה"ב ויתן לעני ולא מעני ויתן לבעה"ב. ואם נטל ונתן שלשתן פטורין, אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות. בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואם היתה אסקופה גבוה עשרה טפחים ורחבה ד' הרי זו רשות לעצמה. א"ר חסדא נעץ קנה ברה"ר וזרק ונח על גביו ואפילו גבוה ק' אמה חייב. שרה"ר עולה עד לרקיע. היה ר' מאיר אומר כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות א'. כגון עמוד ברה"י גבוה י' ורחבה ד', אסור לכתף עליו גזירה משום תל ברה"ר:

מתני' לא ישב אדם לפני הספר לכתחלה סמוך למנחה גדולה עד שיתפלל, גזירה שמא ישבור הזוג:

ולא יכנס למרחץ. ואפילו להזיע בעלמא, גזירה שמא יתעלף:

ולא לבורסקי. אפילו לעיוני בעלמא, גזירה שמא הוי הפסידא בזביני וטריד:

ולא לסעוד. אפילו בסעודה קטנה דלמא אתי לאימשוכי:

ולא לדין. בגמר דין דלמא חזי טענתא וסתיר דינא:

ת"ר לדעת כי אני ה' מקדישכם (שמות לא יג). אמר לו הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם לישראל ואע"ג דשבת מלתא דעבידא לגלויי היא, מתן שכרה לא עבידא לאגלויי. אמר רב חמא בר גוריא [אמר רב, יפה] תענית לחלום כאש לנעורת, וא"ר חסדא ובו ביום, א"ר יוסף אפילו בשבת, ודוקא תענית חלום הוא דשרי בשבת, אבל תענית בעלמא לא, ואפילו על תענית חלום חוזרין וגובין מהן דין תענוג, ובעי למיתב תענית לתעניתיה:

ירושלמי ר' אחא ור' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינא אמרו אסור להתענות עד שש שעות בשבת, א"ר יוסי בר אבין מתניתין היא, דתנן בתענית קודם חצות לא ישלימו בו, ואם התחילו בו אין מפסיקין בו, ההיא לדברי תורה, דבדורות הראשונים כגון ר' שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן היא אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש ובין לתפלה:

מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא, ולא הלבלר בקולמוסו. תני ר' שמואל יוצא אדם בתפיליו סמוך לחשיכה, מאי טעמא כיון שהוא חייב למשמש בהו בכל שעה, קל וחומר מציץ, [הלכך] מדכר דכיר להו:

ולא יפלה את כליו. לאור הנר, אפילו להבחין בין שני בגדי לבינים, גזרה שמא יטה. ת"ר המפלה את כליו ביום מולל וזורק ובלבד שלא ימלול. ור' אליעזר הוא דאמר ההורג כינה בשבת כאלו הורג גמל. אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. א"ר הונא הלכה מולל וזורק, וזהו כבודו ואפילו בחול. תני ר' שמעון בן אליעזר אומר אין הורגין את המאכולת בשבת, ואין משדכין (על) [את] התינוקת לארס, (ועל) [ואת] התינוק ללמדו תורה, או אומנות, ואין מנחמין אבלים, ואין מבקרין החולה בשבת, דברי ב"ש, וב"ה מתירין בכולן. רבא כד הוה מפלה את כליו הוי מקטע ליה. א"ר יוחנן לבנתיה קטולין ואשמע לי קלא דסנוותי', ורב ששת נמי מקטע להו:

ת"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ר' יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. א"ר יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, לפי שאין מלאכי השרת נזקקין לו שאינן מכירין בלשון ארמי, אבל על עסקי חולה מותר, משום דשכינה גביה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד):

ולא יקרא לאור הנר. ואפילו גבוה שתי קומות, או שתי מרדעות, ואפילו (שני) [עשרה] בתים זה ע"ג זה, וה"מ ביחיד, אבל שנים קורין וכענין אחד, אבל בתרי עניני לא, ובמדורה אפילו עשרה כאחד לא יקראו, אמר רבא אם אדם חשוב הוא שאין דרכו לכבות את הנר מותר:

פעם א' קרא [והטה] ר' ישמעאל בן אלישע [וכתב על פנקסו] קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה, אמר רבא שאני ר' ישמעאל בן אלישע הואיל ומשים עצמו על דברי תורה כהדיוט. ושמש קבוע בודק כוסות וקערות לכבוד שבת לאור הנר, והלכה היא ואין מורין כן:

מתני' באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין, אבל הוא לא יקרא. אבל מסדר ראשי פרקים, אבל כולה פרשה לא, ותינוקות של בית רבן אפילו כל הפרשה כולה מסדרין מפני שאימת רבן עליהם, ולא אתי לאטוי:

מתני' אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניא [בן חזקיה] בן גוריון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו ב"ש על ב"ה, ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום:

מתני' ב"ש אומרים אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור, אלא כדי שיהבלו [מבעוד יום] ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין, וב"ה מתירין. ת"ר פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה, ומתמלא והולכת כל היום כולו, [ומניחין מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל היום כולו] ומניחין גפרית תחת הכלים ומתגפרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור ע"ג העין ואיספלנית ע"ג המכה, ומתרפאת והולכת כל השבת כולה. ולדברי ב"ה דלית להו שביתת כלים, נותנין חיטים לתוך הרחיים של מים אפילו בכדי שלא יטחנו:

ת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה. ואם עשו כן למ"ש אסורין בכדי שיעשו, גזירה שמא יחתה בגחלים. והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדירה חייתא בשיל שפיר דמי, בשיל ולא בשיל אסור, ואי שדי בי (גומרי) [גרמא] חיה שפיר דמי, והשתא דאמר מר כל מידי דקשה ליה זיקא לא (מנא) [מגלו] ליה האי פירא רוביא בין שריק ובין לא שריק שפיר דמי, ודברחא נמי בין שריק ובין לא שריק שפיר דמי, דקיי"ל כלישנא בתרא וכרב אשי. ואיכא מרבותי דפסקי דברחא אסור וכדרבינא דאמר רבינא האי קרא חייא כיון דקשה ליה זיקא כדגדיא דמי ושרי מכלל דאי כברחא אסור:

מתני' ב"ש אומרים אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום, וב"ה מתירין, ב"ש אומרין אין מוכרין לנכרי, ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב, ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי, אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עם השמש. ת"ר לא ימכור אדם הפיציו ולא ישאילנו ולא ילוונו ולא יתן לו במתנה, אלא כדי שיגיע לביתו, וב"ה מתירין, כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, רע"א כדי שיגיע לפתח הסמוך לביתו. א"ר יוסי בר' יהודה הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה ולא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה. ת"ר נותנין מזונות לפני הכלב בחצר, נטלן ויצא אין נזקקין לו, כיוצא בו נותנין מזונות לפני הגוי בחצר, נטלן ויצא אין נזקקין לו. ת"ר אין משלחין איגרת ביד גוי ערב שבת עם חשיכה, אא"כ קצץ לו דמים, ואם לא קצץ לו דמים אסור, אלא כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, והיכא דקצץ לו דמים משלחין בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, ואי ליכא קבוע בבי דואר במתא, אין משלחין כלל אא"כ קצץ, פי' בי דואר איש ידוע בעיר שכל כתב אליו יובל, והוא משלח כל איגרת למי שנשתלחה אליו. ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, במה דברים אמורים לדבר הרשות. אבל לדבר מצוה מותר, ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, דברי רבי, ר"ש בן גמליאל אומר, אינו צריך ומציר לצידון אפילו בערב שבת מותר. איכא דאמר דלהכי אסור בזמן שהספינה גוששת שאין במים עשרה טפחים ומשום גזירת תחומין נגעו בה, אבל כשיש במים י' טפחים לא גזרו, ומשום הכין נהגו העם להפליג בים הגדול. ת"ר אין צרין על העיירות של גוים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין, וכן היה שמאי דורש עד רדתה (דברים כ כ), אפילו בשבת. א"ר יודא אמר רב גוים שצרו על עיר של ישראל אין יוצאין עליו בכלי זיין, ואין מחללין עליהם את השבת, במה דברים אמורים דבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהם בכלי זיין, ומחללין עליהם את השבת:

מתני' אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו [מבעוד יום] ואין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה, ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה, ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ובשר ובצל וביצה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, אתמר נמי [אמר רב אסי א"ר יוחנן] כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים:

כדי שיקרמו פניה. מאי היא. תני ר' אילעאי כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור:

מתני' משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה, ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. מנהני מילי א"ר הונא אמר קרא ולא תבערו אש בכל מושבותיכם (שמות לה ג), בכל מושבותיכם אי אתם מבערין, אבל אתם מבערין לאיברים ופדרים. ובגבולין עד כדי שיצית האור ברובו. וכבר דרישנא ליה בפסוק לא ימיש עמוד הענן יומם (שם יג כב):

[פרק ב'] במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין, לא בלכש. ל"א לא בלגש, דהיינו עמרניתא דאית ביה כשוכא, ד"א דארגזא:

ולא בחוסן דהיינו כיתנא דדייק ולא נפיץ:

ולא בכלך הכי שמיה. ר' יצחק בר זעירא אמר גושגרא שמיה. ורבא אמר היינו מטכסא:

ולא בפתילת האידן היינו עמרניתא דביני ביני דקליפי דאחוינא:

ולא בפתילת המדבר (שכרא) [שברא]:

ולא בירוקה שעל פני המים. אוכמא דארבי. תנא הוסיפו עליהן של צמר ושל שיער:

ולא בזפת אמר רמי בר אבא עיטרן פסילותא דזפת, שעוה פסולת דדבש תמרים, עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים. ת"ר כל אלו שאמרו אין עושין מהם פתילות לשבת, אבל עושין מהן מדורה לשבת, בין להתחמם כנגדה, ובין להשתמש לאורה, בין ע"ג קרקע, ובין ע"ג מנורה, ולא אסרו אלא לעשות מהן פתילה לנר בלבד, משום שהאור מסכסכת בהן:

ולא בשמן קיק. היינו עוף שבכרכי הים וקיק שמו ומשומנו מוציאין שמן. ריש לקיש אומר קקיון דיונה ומפרצידוהו עבדי משחא. ר' יודא אומר משחא דזזא, ומפני מה אין מדליקין נר בשבת בשמנים הללו, לפי שאין נמשכין אחר הפתילה, ואם נתן לתוכה שמן זית כל שהוא נמי אין מדליקין, חוץ מקרבי דגים שנימוחו, שאם עירב לתוכה שמן מדליק בהן, משום דאמשיך אחר הפתילה, וה"ה לחלב מהותך, וכן נמי לגבי פתילה, אם כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו מותר, במה דברים אמורים להקפות, דהיינו להעבית ראש הפתילה כדי להרבות האורה, אבל להדליק אסור. א"ר אסדא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת מדליק בהן נר חנוכה בין בחול ובין בע"ש עם חשיכה:

ת"ר מצות נר חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין קיי"ל כב"ה דאמרי יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך, משום דמעלין בקודש ולא מורידין. נר חנוכה מ"ט מדליקין, דתניא מן כ"ה בכסליו ואילך תמני יומי דילה נעשה נס וכו', לשנה אחרת קבעו ועשאו יו"ט וקיבלו עליהם להדליק נרות ח' ימים, ולגמור בהן את ההלל, ולהזכיר על הנסים במודים. ל"א בהודאה, בין בתפלה ובין בברכת המזון, וכן בר"ח, ובחנוכה צריך לומר על הנסים במוסף, ואם טעה אין מחזירין אותו. אמר רבא פשיטא לי נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא, וקידוש היום אפשר דמקדש אריפתא, נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף, משום שלום בית. ונשים חייבות בנר חנוכה, ומדליקין נר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. נר חנוכה מצוה להניח בטפח הסמוך לפתח משמאל כניסת בעל הבית, כדי שתהא לו בכניסתו מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. אמר ר' חייא בר אשי אמר רב המדליק נר חנוכה צריך לברך, מאי מברך, ביום ראשון שלש, מכאן ואילך מברך שתים, היכא מברך, אמר ר' יודא ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אקב"ו להדליק נר של חנוכה, ושעשה נסים ושהחיינו, מכאן ואילך מברך שתים, ושהחיינו לא, היכא צוונו, אמר רב אויא מלא תסור (דברים יז יא). ורב נחמן בר יצחק אומר משאל אביך ויגדך (שם לב ז). ורב ירמיה בר אבא אמר הרואה נמי צריך לברך, יום ראשון מברך שעשה נסים ושהחיינו. מכאן ואילך מברך שעשה נסים בלבד, ודוקא בשלא הדליק הוא בתוך ביתו ולא בירך, אלא הדליק בתוך ביתו ובירך, ואח"כ ראה, בין בביתו בין בבית חבירו אין צריך לברך דה"ל מוציא שם שמים לבטלה. מצות נר חנוכה להדליק משתשקע החמה, לא הדליק משתשקע, הרואה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, מ"ט שיהנו בני אדם מאורו, ויברכו עליו, וקיי"ל בהא כשמואל דאמר מדליקין מנר לנר. ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו הסמוך לרה"ר, ואם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, וקיי"ל כרב דאמר כבתה זקוק לה. ואסור להשתמש לאורה. ואמר רב אשי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, וה"ה לשמוש אחר כיוצא בו, מ"ט כדי שלא יהא מצוה בזויה עליו, וכי היכא דהדלקה מצוה הנחה נמי מצוה, שאם היה תופס נר חנוכה ועומד, לא עשה ולא כלום, מ"ט הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט ליה, והשתא דאמר הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. ואין מדליק נר חנוכה בפתילה ישינה כגון שהדליקו בה בלילה אחר וכבתה. ואין מבדילין על נר חנוכה לברך בורא מאורי האש, משום דמבטל לה ממצוותה, דמחזי דלהבדלה מדליקה. נר חנוכה מצוה להניחה בתוך י' טפחים, ואם הגביהה למעלה מי' אמה פסולה כסוכה וכמבוי:

ולא בשמן שריפה. דהיינו שמן תרומה שנטמא דעומד לשריפה, וביו"ט שחל להיות בשבת עסקינן, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט:

לא באליה ולא בחלב, נחום המדי אומר (אין) מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. חכמים היינו ת"ק, איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב דאמר לעיל דמדליקין בקירבי דגים דנימוחו ובחלב מהותך, ולא מסיימי, ולא קשיא הא דרב ברונא בדעריב ביה שמן זית, והא דחכמים ות"ק בחלב גרידא:

מתני' אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט וכו'. וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין ובשמן אגוזים בשמן צנונות ובשמן דגים. היינו קירבי דגים שנימוחו ועירב בהן שמן. בשמן פקועות, בעטרן דהיינו פסולת של זפת, ואע"פ שריחו רע בשעת הדחק מותר, ויש מפרש שמעיני הדגים גדולים מוציאין שמן. ובנפט ר' טרפון אומר אין מדליקין. אלא בשמן זית בלבד, והלכתא כת"ק בשעת הדחק, ושלא בשעת הדחק מצוה בשמן זית, דאמר ריב"ל כל השמנים יפה לנר ושמן זית מן המובחר. אמר ר' שמעון בן אליעזר אין מדליקין בצרי לפי שאינו שמן אלא שרף הנוטף מעצי הקטף:

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכו'. פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה, ר' אליעזר אומר טמאה ואין מדליקין בה, ור"ע אומר טהורה היא ומדליקין בה. אמר רבא טעמא דר"א לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת, ובסמרטוטין שאינן מחורכין. וקיפול אינו מועיל, והוי לה שבר כלי, וקיי"ל כר' אליעזר דאמר מסיקין בכלים בי"ט, ואין מסיקין בשברי כלים, ה"נ מדליקין בכלים ואין מדליקין בשברי כלים, וטעמא דר"ע מדליקין בפתילה שאינה מחורכה, ובסמרטוטין שאינן מחורכין, וקיפול מועיל, ובטולי בטלי מתורת שברי כלי, וכי קא מדליק בשבר כלי בעלמא קא מדליק. אמר רבא מאי אריא דתני פתילת הבגד ליתני פתילת של בגד, אלא מאי פתילת דעדיין בגד הוא. וקיי"ל בהא כר"ע:

מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת. דכיון דלא מאיסה אתי לאיסתפוקי מינה:

ואפילו היא של חרס בשביל שתהא מנטפת. דכיון דמאיסה לא אתי לאיסתפוקי מינה. ור' יהודה מתיר, ולית הלכתא כוותיה. אבל אם חיברה היוצר להאי שפופרת של חרס נר מתחילה או אם חיברה נמי כעין יוצר בסיד ובחרסית מותר, מפני שהוא כלי אחד. ולא ימלא אדם את הקערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה כדי שתהא שואבת, דכיון דלא מאיסה אתי לאיסתפוקי מינה, ור' יהודה מתיר בין בקערה בין בשפופרת, דקסבר דלא אתי לאיסתפוקי מינה כל היכא דדלקן, ולית הלכתא כוותיה, אבל בתר דכביין אסר לי' ר' יודא להאי שמן דמשתייר בנר ובקערה משום מוקצה, ור' שמעון שרי דלית ליה מוקצה בהנ"ל, דתניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור דברי ר' יהודא, ור' שמעון מתיר, וקיי"ל כר' שמעון:

מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים מפני ליסטין או מפני רוח רעה הבאה לפניו, או כגון שסמוך הנר לקש ולתבן ולכיוצא בהן, ומתיירא שמא תפול דליקה על תינוק בבית, או אם בשביל החולה שישן, ואין לו דבר לעשות מחיצה בין החולה לבין הנר, פטור. סוגיא דשמעתתא אם הוא חולה שיש בו סכנה מותר לכתחלה ואפילו לר' יודא. ואם הוא חולה שאין בו סכנה לר' שמעון לא יכבה את הנר ואם כבה פטור אבל אסור, ולר' יודא חייב חטאת:

מתני' חס על הנר, חס על השמן חס על הפתילה, וכיבה לדברי הכל חייב חטאת, על הפתילה ועל הנר ועל השמן ת"ק מחייב חטאת, ור' יוסי פוטר מחטאת אבל אסור. ועל הפתילה מחייב נמי ר' יוסי כרבנן דסבירא ליה לר' יוסי כר' שמעון, דהכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבהא אפילו ר' שמעון מודה דאסור משום דקא מתקן מנא:

מתני' על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. בשעת לידתן מאי טעמא, אמר ר' יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה, תינח נדה, חלה והדלקת הנר מאי איכא למימר, כדדריש האי גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם, ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם, נשמה נתתי בכם שקרויה נר, על עסקי הנר הזהרתי אתכם, אם אתם משמרין מוטב, ואם לאו אני נוטל נשמה מכם, ומאי שנא בשעת לידתן, אמר רבא נפל תורא חדד לסכינא:

מתני' שלשה דברים צריך אדם לומר [בתוך ביתו] ע"ש עם חשיכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. מה"מ אריב"ל דאמר קרא וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא (איוב ה כד), ואי לא עשרו כיון דלא שרי למיכל, ליכא שלום בביתו, ואי לא עריבו כיון דלא שרי ליה לטלטולי, ליכא שלום בביתו. ואי לא אדליק את הנר, ליכא שלום בביתו, דכתיב גם כל ימיו בחשך יאכל וכעס הרבה (וחולי) [וחליו] וקצף (קהלת ה טז), ואומר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג יז), ואמר ר' אבהו זו הדלקת הנר בשבת, ואפילו הכי מיבעיא ליה לממרינהו בניחותא כי היכא דליקבלו מיניה, דאמר רב יהודא אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף בא לידי שלשה עבירות. ג"ע, ש"ד וחילול שבת, מנלן מפלגש בגבעה:

מתני' ספק חשיכה אין מעשרין את הוודאי ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין. בכירה גרופה וקטומה בדבר שאינו מוסיף הבל. אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שמוסיף הבל, כגון גפת וזבל ועצים ומלח וסיד וחול ואפילו מבעוד יום, גזירה שמא ירתיח. ומפני מה אמרו משחשיכה וודאי אפילו בדבר שאינו מוסיף, כגון כסות ופירות וכנפי יונה. גזירה שמא יטמין ברמץ ואתי לחתויי בגחלים, אבל ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין בדבר שאינו מוסיף. ת"ר בין השמשות מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה, מטילין אותו לחומרא שני ימים, לענין טומאה, איזהו בין השמשות וכו', אמר רבה כרוך ותני, איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות הוא, הכסיף העליון והשווה לתחתון לילה, דברי ר' יהודא, ור' נחמי' אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל, ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, וא"א לעמוד עליו, וקי"ל כתירוצא דרבה ולא כרב יוסף בר פלוגתיהו דסוגיא בכולי תלמודא כל היכא דאיפלגי אהדדי הלכתא כרבה, בר מכופין על מדת סדום, וקנין ומחצה, וקי"ל דבתר דשלים בין השמשות דר' יהודא מתחיל בין השמשות דר' יוסי, ואמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי לענין שבת לחומרא, והלכתא כר' יוסי לאכילת תרומה דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי, ומסקינן משתשקע החמה איקדש לי' יומא ואסור בעשיית מלאכה. אמר ר' יהודא אמר שמואל כוכב א' יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה, אמר ר' יוסי בר' אבין לא כוכבים גדולים שנראים ביום, ולא כוכבים קטנים שנראים בלילה, אלא כוכבים בינוניים, אמר להו רבא לשמעי' אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אי דאיכא שמשא אריש דיקלא איתלי שרגא, ביום המעונן במתא חזו לתרנגולים, בדברא חזו לעורבא:

[פרק ג'] כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנין עליה תבשיל, בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר, ב"ש אומרים חמין אבל לא תבשיל, וב"ה אומרים חמין ותבשיל. ושקלינן וטרינן ואסיקנא סוגיא דשמעתא דאסור לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה מן הרמץ, וממילא שמעינן דמימרא דרב ששת בכירה, וסייעתא דרבא וכל מאי דדמי להו בכירה דחויות נינהו (הלכתא) [הילכך] כירה שאינה גרופה וקטומה אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן, ותבשיל שלא בישל כל צורכו, ודוקא דבר שהוא מצטמק ורע לו, כגון דייסא ולפת ותמרי וכיוצא בהן, אבל דבר שהוא מצטמק ויפה לו, כגון כרוב ופולין ובשר טרוף אסור, וכירה שהיא גרופה וקטומה משהין עליה כל דבר, ואפילו לא בישל כל צורכו, כל שכן מצטמק ויפה לו, דעיקרא דגזירה דלמא אתי לאחתויי [בגחלים היא] וכיון שהיא גרופה וקטומה לא אתי לאחתויי בגחלים, ואי שכח ושהה מידי דלא בשיל כל צורכו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה אסור, וכ"ש אם הזיד ושהה, ומשרבו משהין במזיד ואומרים שכוחין אנחנו חזרו חכמים ז"ל וקנסו אף השוכח, אבל אם שכח מידי דמצטמק ויפה לו, איבעיא בגמרא ולא איפשיט, והוי ספיקא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא:

ולגבי הא דתני המבשל לחולה בשבת בשוגג לא קיי"ל לא כר' מאיר ולא כר' יוחנן הסנדלר, אלא כר' יהודה דאמר המבשל לחולה בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת, בין לו ובין לאחרים, במזיד, יאכל למ"ש לאחרים, אבל לו לא יאכל עולמית, והא דפליגי רב אחאי ורבינא בקרא, דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם (שמות לא יד), חד אמר הוא קודש ומעשיה קודש, ומעשה שבת מדאורייתא אסור, וחד אמר היא קודש ואין מעשיה קודש, ומעשה שבת מדרבנן אסור, קיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כדברי המיקל בהו. וראיתי שפסק הגאון המבשל בשבת דלאו לחולה הלכה כר' יוחנן הסנדלר, דאמר בשוגג יאכל במ"ש לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים:

אמר רב דימי מנהרדעא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מ"ט כיון דלא אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קשחיט, המבשל לחולה בשבת אסור לאכול ממנו בריא, גזירה שמא ירבה בשבילו:

מתני' תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא [לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו, כופח שהסיקה בקש ובגבבא] הרי היא ככיריים, בגפת ובעצים הרי היא כתנור. אמר ר' יוסי בר חנינא כופח מקום שפיתת קדירה אחת, כירה מקום שפיתת שתי קדירות, ואסקינן הלכתא דכל מידי דאסור להשהותה ע"ג כירה אלא א"כ היא גרופה וקטומה אסור נמי לשהויי ע"ג כופח, מידי דהוה אכירה דאסור לשהויי ע"ג אלא א"כ גרופה וקטומה מידי דלא בשיל כל צורכו, מיהו לשהויי עליה מידי דבשיל כל צורכו שרי, הכא נמי לא שנא, ודוקא מידי דמצטמק ורע לו דומיא דכירה:

מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתגלגל ותצלה. ואם גלגל הוא בידו חייב חטאת. אמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינא חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן:

ולא יפקיענה בסודרין. דגזרינן תולדה דחמה אטו תולדה אור:

ור' יוסי מתיר. והלכתא כת"ק:

ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. ובהא אפילו ר' יוסי מודה, מ"ט אמר רבא גזירה שמא יזיז עפר ממקומו:

מתני' מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים אם בשבת ה"ה כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ובשתיה, בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט ואסורים ברחיצה ומותרים בשתייה. אמר רב נחמן תברינהו אנשי תבריא לסילונייהו, והלכתא כרב נחמן אליבא דרבנן. תניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן, דברי ר' מאיר, ור' שמעון מתיר, ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר, אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה, הלכך בחמין אסור בין בכלי ובין בקרקע, ודוקא חמי אור, אבל חמי טבריא שרי:

אתמר חמין שהוחמו מע"ש, [רב אמר] למחר רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר לא התירו לו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר, והלכתא כשמואל משום דתניא כוותיה, ואין צריך לומר בחמין שהוחמו בשבת או בי"ט דלדברי הכל אסור. מרחץ שפקקו נקביו מע"ש למ"ש רוחצין בו מיד. אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהודה משום בר קפרא בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש, התחילו הבלנין להחם חמין בשבת, אסרו להם את החמין והתירו להם את הזיעה, ועדיין היו רוחצין בחמין, ואומרים מזיעין אנחנו עצמינו, אסרו להם את הזיעה והתירו להם את חמי טבריא, ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואמרו בחמי טבריא רחצנו, אסרו להם חמי טבריא, והתירו להם את הצונן, כיון שראו חכמים שאין הדבר עומד, התירו להם חמי טבריא, וזיעה באיסורה עומדת. אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא:

ת"ר לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר, ואי אית לי' גידודי שרי, מאי טעמא כי עקר להו מיא הא איכא גידודי דמהדרי להו:

ת"ר מתחמם אדם נגד המדורה, ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו:

ת"ר מיחם אדם אלונתית ומניחה ע"ג מעיים בשבת, ובלבד שלא יביא קומקמים של [מים] חמין, ויניחנו ע"ג מעיים בשבת, ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה:

ת"ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפוג צינתן. ר' יהודה אומר מביאה אשה פך שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שיופשר. אמר רשב"ג אף סכה אשה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, לא בשביל שיבשל, אלא בשביל שיופשר, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. אמר ר' יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר, היכי דמי יד סולדת בו, כל שכריסו של תינוק נכוית:

מתני' מוליאור הגרוף, דהיינו גחלים מבפנים ומים מבחוץ. שותין הימנו בשבת, אנטיכי, דהיינו בי דודי, אין שותין הימנו בשבת, ואע"פי שהיא גרופה, מפני שהנחושת מחממתה:

מתני' מיחם שפינהו וכו'. ואסיקנן מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, ומיחם שפינהו ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני מצרף, ור' יהודה היא, ולא קיי"ל כוותיה אלא כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אמר רבינא קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מד' אמות, בכרמלית אפילו טובא:

מתני' אבל נותן הוא מים לתוך המיחם או לתוך הכוס כדי להפשירן:

ת"ר נותן אדם חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין דברי ב"ש, וב"ה אומרים בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין מותר, בד"א בכוס, אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך החמין, והלכתא כב"ה, דאמר רב הונא ברי' דר' יהושע חזינא ליה לרבא דלא קפיד. מדתני ר' חייא מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין:

מתני' אילפס וקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין, אבל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי, ר' יהודא אומר לכל הוא נותן, חוץ מן דבר שיש בו חומץ וציר. והלכתא כת"ק. תניא ר' יהודא אומר לכל האילפסין הוא נותן ולכל הקדירות שהעבירן מרותחין הוא נותן, חוץ מן דבר שיש בו חומץ וציר. תני ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכלי המזון לא בשלה, והיינו דאמר רב נחמן צריכה מילחא בישולא כבישרא דתורא:

מתני' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן, ואם נתנוהו מבעוד יום מותר, אבל ניאותין הימנו, מפני שאינו מן המוכן. אמר רב חסדא אעפ"י שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, שאסור לבטל כלי מהיכנו, אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר. איתמר מת המוטל בחמה אמר ר' יהודא אמר שמואל בשבת הופכו מלמטה למעלה. ורב אחאי בר שלמיה משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. והלכתא כרב. אמר ר' יהודא בן לקיש שמעתי שמצילין את המת בפני הדליקה בשבת. ואעפ"י דטלטול מן הצד שמיה טלטול שרי. מ"ט מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לידי כיבוי דאורייתא. א"ר יוחנן הלכה כר' יהודא בן לקיש במת אבל בעלמא אסור:

ובן שמונה חי נמי מצילין בפני הדליקה, אבל בעלמא אין מטלטלין אותו בשבת, שהרי הוא כאבן, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו, אבל פגה שטמנה בתבן וכיוצא בהן, כגון אוכלין שהוא צריך לאוכלן בשבת, טלטול מן הצד בכל כי האי מלתא לאו שמיה טלטול:

[מתני'] מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. ר' שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדלוק בשבת. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, אבל לא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. והכי אסקינן להו, נר שהדליקו בהן באותה שבת אעפ"י שכבתה אסור לטלטלה דמוקצה מחמת איסור הוא, וכן מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק מאותו שמן באותו שבת משום איסור מוקצה. אמר ר' זירא פמוט שהדליקו עליה באותו שבת אסור לטלטלה, לא הדליקו עליה לאותה שבת דברי הכל מותר לטלטלה, והכי הלכתא. ומטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה, אין עליה מעות מותר לטלטלה, בין יחדה ובין לא יחדה, ואם היו עליה מע"ש אסור לטלטלה, [והוא שלא יהו עליה בין השמשות אבל] אם היו עלי' בין השמשות דמיקרי איתקצי לבין השמשות איתקצי לכולי שבת, והוה לי' כמוקצה מחמת איסור, והלכתא מניחין נר ע"ג אילן בשבת, אבל לא בי"ט, כיון דבשבת בדיל מן הנר, לא אתי לאישתמושי באילן, ביו"ט דלא בדיל מן הנר אתי לאשתמושי באילן. אמר ר' יהודה אמר שמואל אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקים בלבד. והכי מ"ט הואיל ומכיר אותם בנתים:

תניא מלבנות המטה וכרעי המטה ולוחין שבקביים לא יחזיר, ואם החזיר פטור אבל אסור, ולא יתקעם, ואם תקעם חייב חטאת, אמר רשב"ג ואם היה רפוי מותר:

מתני' נותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל ניצוצות, שאין בהן ממש, ושרי לטלטולי וההיא כלי דלא מבטל מהיכנו:

אבל לא יתן לתוכו מים, בי"ט, ואין צריך לומר בשבת משום שהוא מכבה:

[פרק ד'] במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחים ובין יבשים. ואסקינן לעולם לענין הטמנה, אפילו גפת דשומשמין נמי אסור כ"ש גפת של זיתים, ולענין אסוקי הבלא דשומשמין לא אסיק לי' הבלא, כללא דמלתא כל דבר שמוסיף כגון גפת וזבל ומלח וסיד וחול אין טומנין בהן:

ולא בתבן ולא בזגין לחין. כגון מורטא דביני [אטמי]:

מתני' ולא בעשבין בזמן שהן לחין, מחמת עצמן, אבל טומנין בהן בזמן שהן יבישין. תניא אין נותנין מוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביו"ט ואין צריך לומר בשבת, נשרו מחזירין אותן בשבת, ואין צריך לומר ביו"ט. מתירין בית הצוואר בשבת, אבל לא פותחין מפני שהוא חיבור, אבל מגופת החבית נוטלה מפני שאינה חיבור:

מתני' טומנין בשלחין ומטלטלין אותן. ומסתברא כר' יוסי דאמר שלחין של בעל הבית ול"ש שלחין של אומן מותר, דשלחא הוא, ונתברר לר' יוסי שאין האומנין מקפידין עליהם, וה"ה לעורות:

מתני' טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את (הקידרה) [הכסוי] והן נופלות, והקופה מטה על צידה ונוטל ומחזיר. לא כסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך, כיסהו ונתגלה מותר לכסותו:

טומנין בגיזי צמר וכו'. אמר רבא לא שנו אלא שלא ייחדם להטמנה, אבל ייחדם להטמנה מטלטלין אותן. חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשרן, רשב"ג אין צריך לקשר, והלכתא כרשב"ג:

מתני' ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת. אמר רב יהודא אמר רב מותר להטמין את הצונן. ת"ר אעפ"י שאמרו אין טומנין את החמין אלא בדבר שאינו מוסיף, אם בא להוסיף מוסיף. כיצד הוא עושה ר' שמעון בן גמליאל אומר נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, וכן היה רשב"ג אומר לא אסרו אלא שפינה מאותה מיחם, אבל פינה ממיחם למיחם מותר. טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או שטמן בדבר שאינו ניטל, וכיסה בדבר הניטל [בשבת], הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל [בשבת], או שטמן בדבר הניטל [בשבת], וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מגולה מקצתו נוטל ומחזיר. ר' יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל. מניחין מיחם ע"ג מיחם, וקדירה ע"ג קדירה, אבל לא מיחם ע"ג קדירה, ולא קדירה ע"ג מיחם, וטח את פיהם בבצק לא בשביל שיחמו אלא בשביל שישמרם, וכשם שאין טומנין את החמין לאחר חשיכה, כך אין טומנין את הצונן, ורבי התיר [להטמין] את הצונן. אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיהן, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש:

[פרק ה'] במה בהמה יוצאה. ובמה אינה יוצאה, יוצא הגמל באפסר, ונאקה בחוטם, פי' נאקה היינו בכרא, בכרה קלה (ירמי' ב כג) מתרגמינן ינקא קלילא. ולובדקים (בפרומיא) [בפרומביא], והסוס בשיר, וכל בעלי השיר יוצאין בשיר, ונמשכים בשיר. כללא דמילתא כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור, ואע"ג דאמר שמואל הלכה כחנניה דסבר נטירותא יתירתא לאו משאוי היא, לית הלכתא כוותיה, דהא רב פליג עליה, והלכתא כרב באיסורין:

[מתני' חמור יוצא במרדעת]. תניא חמור יוצא במרדעת בזמן שהיתה קשורה לו מע"ש ולא באוכף אעפ"י שקשור לו מע"ש. בעא מיניה רב אסי בר נתן מר' חייא בר אשי מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת בשביל שלא ייקיז, אמר לי' מותר, ובלבד שלא יצא בו חוץ לחצר המעורבת, אבל (קלמת) [קרסטל] רב שרי ושמואל אסר, והלכתא כשמואל, דהא אותביניה תרתי תיובתא לרב ולשמואל ואיפרקו אליבא דשמואל, ולא איפרקי אליבא דרב. סכין (ומפרסין) [ומפרכסין] לאדם משום תענוג כ"ש משום צער ומכה, אבל לבהמה אי אית לה מכה (מפרכין) [מפרכסין] משום צער בעלי חיים, ולא גזרינן משום שחיקת סממנים, והלכתא כר' יאשי':

תניא לא יצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהורית שבין עיניו, ולא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים בכיס שבדדיהן, ולא פרה בחוסם שבפיה, ולא סייחין בקרסטלין שבפיהן, ולא בהמה בסנדל שברגלה, ולא בקמיע אעפ"י שהוא מומחה, וזה חומר בבהמה מאדם. אבל יוצא הוא באוגד שע"ג המכה, ובקשישין שע"ג השבר, ובשליא המדולדלת בה ופוקק לה [זוג] בצווארה ומטיילת עמה בחצר:

מתני' הזכרים יוצאין לבובין. היינו [עור] שקושרין להם על זכרותן כדי שלא יעלו על הנקיבות. והרחלים יוצאין שחוזות, היינו שאוחזין אליה שלהן למעלה, כדי שיעלו עליהם זכרים. וכבילות שמכבלין אותן למילת, אמר רב אשי כצמר נקי ורך בן יומו שמכבלין אותן למילת. אמר רב הלכה כת"ק דאמר עיזים יוצאין צרורות ליבש אבל לא לחלב:

(כב) מתני' ובמה אינה יוצאה, לא יצא הגמל במטולטלת, לא עקוד ולא עגול, וכן שאר כל הבהמות, ולא יקשור גמלים זה בזה וימשך, אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשך, ובלבד שלא יכרוך ויקשור:

מתני' אין חמור יוצא במרדעת. כדפסקינן לעיל גזירה דלמא אתי לאתויי מרדעת:

ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק. משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, ומערב לי' בי"ט:

מתני' ולא בסולם שבצווארו, ולא ברצועה שברגליו. סולם היינו בר לועה, למאי עבדי ליה היכא דאית לה מכה דלא הדר חכיך לה:

ולא ברצועה. דעבדי לה לגיזרין, פי' כל שפסיעותיה מרחיקות וקצרות ונוגעות רגליה זו בזו, ועקביה [נוגעות] זו בזו, והיא ניזוקת, עושין להן מטלית או רצועה על עקביהן כדי שלא תיזוק:

מתני' ולא התרנגולים יוצאין בחוטין, דעבדי להו סימנא כי היכי דלא ליחלפי:

ולא ברצועה שברגליהן. דעבדו להו כי היכא דלא ליחמטא אלייתייהו ליתברו מאני:

מתני' אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן. דעבדא לה כי היכא דלא ליחמטא אלייתייהו:

ואין הרחלים יוצאין חנונות. מאי חנונות אמר רב הונא עץ אחד יש בכרכי הים ויחנון שמו, מביאין קיסם ממנו, ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דרכין שבראשה, אי הכי זכרים נמי, זכרים כיון דמנגחי אהדדי ממילא נפלו:

מתני' ואין העגל יוצא בגימון. אמר רב הונא בר נורא אמר ר' אליעזר מאי משמע דהאי גימון לשנא דאוכף הוא, דכתיב הלכוף כאגמון ראשו (ישעי' נח ה):

ולא פרה בעור הקופר. אי הכי זכרים נמי. זכרים כיון דמנגחי אהדדי ממילא נפלן דעבדי לה כי היכא דלא לימציוותא יאלי:

ולא ברצועה שבין קרניה. והלכתא כרב דאמר בין לנוי ובין לשמר אסור:

מתני' פרתו של ר' אליעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. תנא לא שלו היתה אלא של שכינו היתה מתוך שלא מיחה בו נקראת על שמו, מכאן שכל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו:

[פרק ו'] במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן, ולא ברצועה שבראשה, ולא תטבול בהם עד שתתרפם. בעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא דלאו גדילתא מאי, אמר ליה אריג קאמרת כל שהוא ארוג לא גזור. תנן התם אלו חוצצין באדם, חוטי צמר וחוטי פשתן, והרצועה שבראשי הבנות, ר' יהודה אומר של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים נכנסין בהן. ואמר שמואל ומודים חכמים לר' יהודה בחוטי שיער שאין חוצצין:

ולא בטטפת מאי טטפת, חומרת דקטיפתא דהיינו חוליא ידועה שתולין אותה בצוואר משום עין רעה. משמיה דאביי אמרו (אפילו זיני) [אפוזייני] דהיינו ציץ, וכבר פירשתי בפ' תפילין:

ולא בכבול לר"ה. כבול היינו כיפה של צמר, והיינו חוטי צמר דגדילן ועבדין כי הוצא ורחב כשתי אצבעות. (מאי הוצא) [תניא יוצאה אשה בכבול ובאצטמא כו' מאי אצטמא כליא פרוחי] פי' כליא פרוחי מטלית שתולין בה חוטין, כגון גלופקרא שתולין לכלה. לכלות ממנה [זבוב שאם יעמוד זבוב על פניה מתביישת לטרדו ומצטערת בו]:

יוצא עבד בחותם של טיט שבצווארו, אבל לא בחותם של מתכת שבבגדו, דדבר המקפיד עליו אין יוצאין, ושאין מקפיד עליו יוצאין בו:

מתני' ולא בעיר של זהב. אמר ר' יוחנן ירושלים דדהבא כדעבד לה ר"ע לדביתהו. וכלילא שרי מ"מ. רוקתא היינו כגון מטלית ואותן חתיכות קבועות על המטלית ושריא, מידי דהוי (אמטלית) [אטלית] מוזהבת, וקמרא נמי שרי דהיינו חגור, והיינו זינרא, דכתיב וחגור נתנה לכנעני (משלי לא כד), ומתרגמינן וזנרא יהבת לתגרא. ואזור מתרגמינן יגמור, ויש בו חתיכות קבועות כגון כלילא, מידי דהוה אאבנט של מלכים:

מתני' ולא בקטלה. דהיינו מנקטרי פארי:

ולא בנזמים. דהיינו נזמי האף:

ולא בטבעת שיש עליה חותם. שאם יש עליה חותם תכשיט של זכר הוא וחייב חטאת:

ולא במחט שאינה נקובה. למאי חזיא, תנא כמין טס של זהב יש לה על ראשה, בחול חולקת בה שערה. ובשבת מניחתה על פדחתה, ואם יוצאת אינה חייבת חטאת:

מתני' לא יצא איש בסנדל מסומר. מ"ט אמר ר' אבא אמר שמואל שלפי השמד היו, והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יוצא, נהפך סנדלו של אחד מהן, כסבורים היו אחד מהם יצא וראוהו אויבים והרגוהו, ועכשיו באין עלינו, דחקו זה בזה, והרגו זה בזה, יותר ממה שהרגו בהם אויבים, וכשיצאו גזרו חכמים שלא יצא האיש בסנדל המסומר לא בשבת ולא ביו"ט, משום דאיכא כנופיא דאיסורא, אבל בתענית שרי משום דאיכא כנופיא דהיתירא, פי' כיון שנהפך סנדלו של אחד מהן כלפי המסמרים ונתחבטו המסמרים בסטיו המערה עשה קול שמעו קול הברה, והיינו דתנן אין משלחין סנדל המסומר וכו'. אמר ר' יהודא אמר שמואל ל"ש אלא לחזק, אבל לנוי מותר, וכמה לנוי, ר' יוחנן אמר ה' מכאן וה' מכאן, ור' חנינא אמר ג' מכאן וג' מכאן. תפרו מבפנים שרי משום דהוי ליה כמנעל דבמנעל לא גזרו ביה רבנן. תניא לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל בו מבית לבית, ואפילו ממטה למטה, אבל מטלטלין אותן לכסות בהן את הכלי, ולסמוך בו כרעי המטה. נשרו רוב מסמרותיה ונשתיירו בו ד' או ה' מותר, ורבי מתיר עד שבע. חיפהו בעור מלמטה, וקבעו בו מסמרים מלמעלה מותר. עשאו כמין טס או כמין יתד, או שחיפהו כולו מסמרים כדי שלא יהיה קרקע אוכלתו מותר:

מתני' ולא במנעל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה. טעמא דאין ברגלו מכה, הא יש ברגלו מכה נפיק באותו שאין ברגלו מכה, דמנעל לשם תענוג עביד, וזו שיש בו מכה מכה מוכחת עליה:

מתני' ולא בתפילין. אפילו למ"ד שבת זמן תפילין היא, ואפילו הכי אסור מדרבנן, די"ל דאיפסיק ואתי לאתויי ברה"ר, ואפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין, אם יצא בהם אינו חייב חטאת, דדרך מלבוש עבידא, אבל איסורא עביד:

מתני' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אבל עביד ליה אדם מומחה, אע"ג דקמיע לא איתמחי שרי למיפק ביה. ת"ר איזהו קמיע מומחה, כל שריפא ושינה ושילש, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין. ת"ר אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה יוצאין בקמיע, ולא שנכפה, אלא שלא יכפה, וקושר ומתיר [אפילו] ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת, ויוצאין בקמיע לרה"ר, משום מראית עין הרע. ת"ר הברכות, דהיינו הפיוטין. והקמיעות, אעפ"י שיש בהם אותיות של שם. ומעיינות של תמרה, אין מחללין עליהם את השבת להצילן מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן, אם היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנז. היו הקמיעין מחופין בעור נכנס בהם לבית הכסא קבוע ואם לאו אסור. ותפילין היינו טעמא דאין נכנסין בהן לבה"כ משום שי"ן, דאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני:

מתני' ולא בשריון. דהיינו זירא:

ולא בקסדא. אמר רב היינו סנוורתא, והיינו כובע של ברזל המכוסה על הראש:

ולא במגפיים. דהיינו פזמקי:

מתני' לא תצא אשה לא במחט הנקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם. אמר עולא וחילופיהן באיש, כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה, ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת, והכי מסקנא דשמעתתא, ולאו הוצאה כלאחר יד הוא, דכיון שפעמים שאדם נותן לאשתו בחול טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא, ומנחת בידה עד שמגעת לקופסא, ונמצאת דרך הוצאתה באצבע, ואינה כלאחר יד, הלכך אם יצאה בה בשבת חייבת חטאת, ופעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכו לאומן, ומניחה בידו עד שמגיע לאומן, ונמצאת דרך הוצאתו בחול באצבע, הלכך אינה כלאחר יד, ומש"ה אם יצא בשבת חייב חטאת, אבל טבעת שיש עליה חותם תכשיט של זכר היא ולא אשכחן מאן דאסר, וחילופיהן הוי משוי וחייבין עליהם חטאת:

מתני' ולא בכוליאר. אמר רב היינו מכבנתא. דהייני מידי דמקיף ליה לרישיה כעין רדיד:

ולא בכובלת. היינו חומרתא דפילון. פי' חוליא של בושם שהאשה מתקשטת בה להעביר ממנה ריח רע. ועיקר מילת פילון מלשון בלול בשמן (ויקרא יד כא) דמתרגמינן דפיל במשח. וחכמים פוטרין מקרבן חטאת בכובלת ובצלוחית של פלייטין לאשה:

מתני' לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. ר' אליעזר אומר תכשיטין של נוי הן לאיש, ומש"ה שרי, דכתיב חגור חרבך על ירך [גבור] הודך והדרך (תהלים מה ד). וחכמים אומרים אינן לו אלא לגנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות (ישעי' ב ד):

מתני' בירית טהורה. דהיינו דעומדת תחת אצעדה ויוצאין בה בשבת:

כבלין טמאין ואין יוצאין בהם [בשבת]. היינו מטילין שלשלת ביניהן ונעשה כבלים:

מתני' יוצאת אשה בחוטי שיער בין משלה ובין משל חבירתה, בין משל בהמה, ובטטפת, ובסרביטין, בזמן שהן (רפויין) [תפורין], בכבול ובפיאה נכרית לחצר, ובמוך שבאזנה, והוא שקשור לה באזנה, ובמוך שבסנדלה, והוא שקשור לה בעקיבה, ובמוך שהתקינה לנדתה, ואעפ"י שאינו קשור ליה בין יריכותיה דכיון דמאיס לא אתיא לאיתויי:

מתני' בפלפל, דעבדי לה לריח הפה:

ובגרגר מלח דעבדי לה לדורשיני:

ובכל דבר שתתן לתוך פיה. כגון זנגבילא:

ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, ואם נפל לא תחזיר, שן תותבת. תניא שן של כסף ד"ה מותר:

שן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרים. והלכתא כרבנן:

מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית, הבנות יוצאות בחוטין. פי' חוטין של צבעונים אסורים ושלא של צבעונים מותרים, כי הא דאבוה דשמואל:

ואפילו בקסמין שבאזניהם, נשים ערביות יוצאות ברעלות, דרגילין בהו, כדכתיב הנטיפות והשרות והרעלות (ישעיה ג יט):

ונשים מדיות יוצאין פרופות בבגדיהן, דהכי רגילין. פורפת על האבן ועל האגוז, אבל על המטבע לא תפרוף לכתחלה בשבת:

הקיטע יוצא בקב שלו, דברי ר' יהודה ור' יוסי אוסר, והלכתא כר' יוסי:

תניא [יוצאין] בשק עבה ובסקוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים, והרועין יוצאין בשקין, ולא רועים בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה. ותניא יוצאין במוך, ובמוך שמונחין על המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהם משיחה. יוצאין בקליפת השום ובקליפת בצל שעל המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת. ויוצאין בעוקד שעל גבי המכה בשבת, וקושרו ומתירו בשבת. איספלנית שפירשה מן העוקד מחזירה עם העוקד, ויוצאין באספלנית ובמלוגמא וברטייה שע"ג המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת. וכבר ברירנא בעירובין החזרת רטייה:

מתני' הבנים יוצאין בקשרים. דהיינו קשורי פואה:

וכל אדם בזווגין:

אוקמה רב באריג בכסותו. אמר רב חמא בר גוריא. לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי. ת"ר יוצאין באבן תקומה בשבת, ר' מאיר אומר אף במשקל אבן תקומה, וקיי"ל כר' מאיר, ולא שהפילה אלא אפילו שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל:

מתני' יוצאין בביצת החרגול. דעבדא לשיחלא, דהיינו רפיון הירך, כדתנן השחול, איזהו שחול שנשמטת יריכו:

ובשן של שועל. דעבדא לה לשינתא. דחייא למאן דנאים דמיתה למאן דלא נאים:

ובמסמר מן הצלוב. דעבדא לה לזירפא, כמו שריפה [ומסמר הצלוב], מעמידה כדי שלא תוסיף ומשום רפואה:

ת"ר נותנים בול של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק, ונותנים חרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק:

[פרק ז'] כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל אחת ואחת, והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל מלאכה ומלאכה, והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת. תניא היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה [ימים] ומשמר יום אחד. אמר רבא בכל יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפילו האי יומא, וההוא יומא במאי מנכר ליה, בקידושא ואבדלתא. ואמר רבא הי' מכיר מקצת יום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כולו, ואפילו איקרי ליה שיירתא במעלי שבתא ונפק:

מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע החורש הקוצר המעמר הדש הזורה הבורר הטוחן המרקד הלש והאופה. משום דתנא הוי קאי בארץ ישראל דזרעי ברישא והדר כרבי, להכי תנא ברישא הזורע, והדר החורש. תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן, זומר וצריך לעצים, ואי נמי קטיל אספסתא חייב ב', א' משום קוצר, וא' משום נוטע, וה"ה למאן דקניב סילקא. תנא החופר והחורש בארץ והחורין כולן מלאכה אחת הן, היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש, וה"ה לגומא וטממה. אמר רבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה, ואפילו לר' יהודה דאמר חייב עליה, ה"מ מתקן, אבל האי מקלקל הוא. תנא הקוצר והבוצר והגוזר והמוסק והמורה חייב, וכולן מלאכה אחת הן. תנא הדש והמנפס והמנפם כולן מלאכה אחת הן. ואע"ג דאיכא מלאכה דדמיא לחברתה כגון זורר דהיינו בורר וטוחן דהיינו מרקד, כיון דכולהו הוו במשכן חשיב להו, אבל כותש לא חשיב, שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין וכו'. אמר אביי הכי קאמר בורר ואוכל לאלתר, בורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. היו לפניו שני מיני אוכלין בירר בנפה ובכברה ואכל או בירר והניח חייב חטאת, בירר בקנון ובתמחוי ובכברה ואכל פטור אבל אסור. הבורר פסולת מתוך אוכל חייב משום טוחן, וכן נמי מאן דסלית סילתא, דהיינו עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי בנימין שלהם וכשמפריד אותן הנימין יוצא מביניהן כגון קמח דק, ולהכי חשיב כטוחן:

מתני' הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה, והמסיך והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין. ת"ר התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות. אמר ר"ל התולש חייב משום נגזז, קוטם חייב משום מחתך, ממרט חייב משום ממחק, והקושר והמתיר כגון קשר הגמלים וקשר הספנים:

והתופר שתי תפירות. אמר ר' יוחנן והוא שקשרן. והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות:

המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. והלומד דבר אחד מן המגוש, דהיינו גידופי חייב מיתה, והיודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכותב אומר ואת פעל ה' לא הביטו (ישעי' ה' י"ב):

מתני' הצד צבי השוחטו והמפשיטו והמולחו והמעבדו. היינו מולח היינו מעבד. אלא מאי מעבד דעביד לי' שירטוט. האי מאן דמלח בישרא וקא בעי ליה לאורחא חייב משום מעבד, אבל לביתיה לא, דלא משוי אינש מיכליה עץ. הלכתא משום מעבד לא מחייב חטאת, אבל איסורא מדרבנן היא, דאפילו ביומא טבא לא שרו ליה רבנן אלא משום הכשר אוכלי יו"ט:

מתני' והמוחקו והמחתכו. אמר ר' שמעון הצר בכלי צורה והמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש:

והכותב שתי אותיות. ת"ר כתב אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים פטור. מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב. אמר ר' מנחם בר' יוסי וזה חומר במוחק מבכותב:

הבונה והסותר. רבה ור' זירא דאמרי תרווייהו כל מידי דאית בי' גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, הרי אלו ארבעים חסר אחת:

מתני' ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב עליו חטאת, וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת, אינו חייב אלא המצניע. ולאו דאמרינן כיון דהוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה, לאפוקי מאי, רב מתנא אמר לאפוקי דם נדה דמצנעא לה לשונרא, מר עוקבא אמר כיון דחולשא לא מצנעא ליה. אלא לאפוקי עצי אשירה:

מתני' המוציא תבן כמלא פי פרה. עצה, פי' דהיינו תבן. כמלוא פי גמל, עמיר כמלוא פי טלה, עשבים כמלא פי הגדי, עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת, יבישין כמלא פי גדי, ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן:

המוציא אוכלין כגרוגרת, ומצטרפין זה עם זה, מפני ששוו בשיעוריהן, חוץ מקליפיהן וגרעיניהן. ועוקציהן וסובין ומורסנן. ואקשינן והתנן ה' רביעים קמח חייבין בחלה וסובן ומורסנן, ותריץ אביי שאני התם שכן עני אוכל פיתו [בעיסה] בלוסה:

[פרק ח'] המוציא יין כדי מזיגת הכוס. תנא כדי מזיגת כוס יפה, ומאי כוס יפה, כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזוג ויעמוד על רביעית, וכדרבא דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תילתא מיא, לאו חמרא הוא:

חלב של בהמה כדי גמיעה, כדכתיב הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז):

חלב של אשה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפה [של קילור]:

קילור כדי לשוף במים:

דבש כדי ליתן על פי הכתית. שמן כדי לסוך אבר קטן, של קטן בן יומו. מים כדי לשוף בהם את הקילור, ושאר כל המשקין ברביעית, וכל השופכין ברביעית, ר' שמעון אומר כולן ברביעית, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן. ומודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית, משום דחזו (לקבל) [לגבל] בהם טיט:

מתני' המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. ת"ר המוציא הוצין כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית. סיב אחרים אומרים כדי ליתן על פי משפך קטן של יין. רבב כדי לשוף תחת איספוגית קטנה, וכמה שיעורה כסלע, ומאי איספוגית רקיק. מוכין כדי לעשות כדור קטנה, וכמה שיעורה כאגוז. נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין דהיינו שתי אותיות דידן ובית אחיזה וזהו קשר מוכסין. ת"ר המוציא קשר מוכסין עד שלא הראו למוכס חייב, משהראו למוכס פטור, ר' יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו להראותו למוכס שני, דאמר ליה חזי גברא דמוכס אנא:

ת"ר המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב, משפרעו פטור, ר' יהודה אומר אף משפרעו חייב, מפני שצריך לו להראותו לבעל חוב:

מתני' עור כדי לעשות קמיע. קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין וזהו היא שמע ישראל. אמר רב קלף הרי הוא כדוכסוסטוס, וזו וזו כותבין עליו מזוזה, אבל תפילין אינן נכתבות על דוכסוסטוס אלא על קלף בלבד, וכן הלכתא, והלכה למשה מסיני הוא תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכסוטוס, קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער. ורבנן הוא דשרי לי' למזוזה למכתבה נמי אקלף:

מתני' דיו כדי לכתוב שתי אותיות. תנא שתי אותיות בדיו שתי אותיות בקולמוס. שתי אותיות בקומרין:

כחול כדי לכחול עין אחת. אמר רב אחא שכן צנועות כוחלות עין אחת:

זפת וגפרית כדי לעשות נקב, שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן, דבק כדי ליתן בראש השבשבת. תנא כדי ליתן בראש השפשף שבראש קנה של ציידין:

חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, סובין כדי ליתן על [פי] כור של צורפי זהב, סיד כדי לסוד קטנה שבבנות, להשיר שערה. דאמר רב יהודה אמר רב בנות שהגיעו לפירקן ולא הגיעו [לשנים] בנות עניים טופלין אותן בסיד [בנות] עשירים בסולת, בנות מלכים בשמן המור, דהיינו סתכת, ולמה כדי להשיר את השיער ולעדן את הבשר:

ר' יודא אומר כדי לסוד כילכול, ר' נחמיה אומר כדי לסוד אנדיפי. ומאי ניהו צידעה ובת צידעה. ואיבעית אימא מאי אנדיפי אפותא, כדכתיב מנחיריו יצא עשן (איוב מא יב), ומתרגמינן מאפותא נפיק קוטרא:

מתני' אדמה כחותם המרצופין, דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים כחותם האגרות, זבל וחול הדק כדי לזבל [קלח של כרוב דברי ר"ע וחכמים אומרים כדי לזבל] כרישה. חול הגס כדי לערב כמלא כף סיד, קנה כדי לעשות קולמוס, המגיע לקישרי אצבעותיהן. ואם היה עבה או מרוסס כדי לבשל בו ביצת תרנגולת, שאין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת. טרופה ונתונה באילפס:

מתני' עצם כדי לעשות תרווד, זכוכית כדי לגרור בה ראש הכרכר, דהיינו רייו בלע"ז, צרור [או] אבן כדי לזרוק בעוף. ר' אליעזר בן יעקב אומר כדי לזרוק בבהמה. אמר ר' יוחנן והוא שמרגשת הבהמה בה, דהיינו משקל עשרה זוז. ת"ר בשבת שלשה אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא מתוך ד' אמות, וכמה שיעורן, ר' מאיר אומר כאגוז, ר' יהודה אומר כביצה. והלכתא נמנו וגמרו מלוא היד. אמר ר' יהודה אבל לא את הפיאס, מאי פיאס, אמר ר' זירא כרשיני בבלייאתא, דהיינו גופי אדמה שקרובין להתפרק. אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת לישב כדרך שמשמש בחול, מתקיף ליה מר זוטרא ליסתכן, אלא כלאחר יד, אמר ר' ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא מלוא היד, ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים, אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר, פי' עד היינו סמרטוט, כדתנן התם משמשת בעדים, והן הן עיוותיה, והן הן תיקוניה. ירדו גשמים על אותן אבנים מקורזלות ונטבעו בקרקע, אם היה רישומן ניכר מותר, מפני שגדול כבוד הבריות, ולא מחייב לא משום סותר ולא משום טוחן. אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת. והתולש ממנה בשבת חייב חטאת, בבית פטור אבל אסור. אמר ר' יוחנן אסור לקנח בשבת בחרס. ואע"ג דאיכא תורת כלי עליה, ולא מבעיא בשבת דאסור אלא אפילו בחול נמי אסור, משום כשפים:

מתני' חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור ר' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית, אמר ר' מאיר אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר לא ימצא במכיתתו חרש לחתות אש מיקוד (ישעי' ל יד), אמר לו ר' יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא (שם שם), והלכתא כר' יוסי, וקיי"ל דשיעוריה בציר מדברי מאיר:

[פרק ט'] אמר ר"ע מנין לע"ז שמטמאה במשא כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה (שם שם כב):

המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. דהיינו ביצת תרנגולת, טרופה ונתונה באילפס:

כדפסקינן לגבי קנה עבה או מרוסס:

תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזים וקליפי רימונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן, פי סבכה, מי רגלים נתר ובורית קמוליא ואשלג כדי לכבס בהם בגד קטן. פי סבכה ר' יהודה אומר כדי להעביר את הכתם:

פלפלת כל שהו, משום דחזי לריח הפה. עיטרן כל שהו משום דחזי לצילמא. מיני בשמים כל שהן. ת"ר המוציא ריח רע כל שהוא משום דחזי לריח הפה:

שמן טוב כל שהו, ארגמן טוב כל שהן, בתולת הוורד, מיני מתכות כל שהן, שכן ראוי לעשות הימנו דרבן קטן:

מתני' המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, זרעוני גינה פחות מגרוגרות, ר' יהודה בן בתירה אומר חמשה. זרע קישואין שנים. ת"ר המוציא גרעינין אם לאכילה כמלוא פי חזיר. וכמה כמלוא פי חזיר אחת. ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה וכו':

ת"ר המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב, מפני שמצניעין אותן לנשבן, מקשה של חזיר אחת, צירי דקל שתים תורי דקל אחת:

מתני' חגב חי טהור כל שהו, מת כגרוגרת, ציפורת כרמים בין חיה ובין מתה כל שהוא, מפני שמצניעין אותו לרפואה. חגב מת ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין:

[פרק י'] המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהו, וכל אדם אינו חייב עליו אלא כשיעורו:

דלא אמרינן נתחייב זה במחשבתו של זה:

חזר והכניסו אינו חייב עליו אלא כשיעורו:

המוציא אוכלין ונתנן על האיסקופה בין שחזר והוציאן ובין שהוציאן אחר פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. וקיי"ל דאיסקופה לאו רה"ר היא, ולאו רה"י היא, אלא ככרמלית, וקיי"ל טעמא דנח בכרמלית, הא לא נח בכרמלית חייב, וכדתניא המוציא מחנות לפלטיה דרך סטיו חייב, ולא קיי"ל כבן עזאי דפוטר:

מתני' קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האיסקופה החיצונה אעפ"י שרוב פירות מבחוץ פטור עד שיוציא כל הקופה. אמר חזקי' לא שנו אלא בקופה מלאה קישואין ודילועין, וכיוצא בהן, אבל מלאה חרדל, וכיוצא בו, חייב. וקיי"ל כחזקי' דהא רבא קאי כוותיה. תניא הגונב כיס בשבת חייב בתשלומין, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת. היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור מן התשלומין, שהרי איסור גניבה ושבת באין כאחת וקם ליה בדרבה מיניה:

מתני' המוציא בין בימינו ובין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת, אמר ר' אליעזר המוצאי משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דכתיב על המשכן ועל המזבח (במדבר ג כו), מקיש (משכן למזבח) [מזבח למשכן], מה משכן עשר אמות, דכתיב עשר אמות אורך הקרש (שמות כו טז), וכתיב ויפרוש את האהל על המשכן (שם שם), אף מזבח עשר אמות. אמר רב משום ר' חייא המוציא משאוי על ראשו בשבת פטור, אבל אסור, ואת"ל אנשי הוצל עושין כן, בטלה דעתם אצל כל אדם:

מתני' המוציא כלאחר ידו ברגלו בפיו במרפקו באזנו בשערו בפונדתו ובפיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור אבל אסור, שלא הוציא כדרך המוציאין:

המתכוין להוציא לפניו ובא לאחריו פטור, דלא איתעבידא מחשבתו, לאחריו ובא לו לפניו חייב, משום דנתכוין לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה:

מתני' באמת אמרו האשה חוגרת בסינר. בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר, ר' יהודה אומר אף מקבלי פתקין. תנא שכן לבלרי מלכים עושין כן:

המוציא ככר לרה"ר חייב, הוציאו שנים פטורין, לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין, ור' שמעון פוטר. ת"ר בעשותה אחת ממצות ה' (ויקרא ד כז) העושה את כולה חייב חטאת, ולא העושה מקצתה, כיצד שנים שהן אוחזין במלגז ולגזין בכרכר ושובטין בקולמוס וכותבין בקנה, והוציאו לרה"ר, יכול יהו חייבין, ת"ל בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה, בעיגול של דבילה או בקורה והוציאו לרה"ר, ר' יהודה אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שניים חייבין, ואם לאו פטורין, זה יכול וזה אינו יכול, דברי הכל זה שיכול חייב, וזה שאינו יכול הוי ליה מסייע, ומסייע אין בו ממש, וקיי"ל כר' יהודה דהא סתם לן תנא כוותיה, ועוד דהא בתניא אחריתי קאי ר' מאיר כוותיה, דתניא זה יכול וזה יכול ר' מאיר מחייב, ובבא קמא לא קיי"ל כר' מאיר. זה אינו יכול וזה אינו יכול, ר' מאיר ור' יהודה מחייבין, ור' שמעון פוטר, והוה לי' ר' שמעון יחיד לגבי רבים, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותניא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב משום צידה. נעלו שנים פטורין, לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, ואמרינן שיעור אחד לשניהם לאו דאמרינן ליתיב שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה, ותניא נמי השותפים שגנבו וטבחו שניהם חייבין ולא עבדינן שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה, ותניא נמי ב' שהוציאו קנה של גרדי חייבין, ולא עבדינן שיעור הוצאה לזה ושיעור הוצאה לזה:

מתני' המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי. לפי שהכלי טפילה לו. ת"ר המוציא אוכלין כשיעור [אם] בכלי חייב על האוכלין, ופטור על הכלים, ואם היה הכלי צריך לו חייב אף על הכלי. אמר רב אשי הכי במאי עסקינן כגון ששגג בהוצאה ונודע לו על זה וחזר ונודע לו על זה:

מתני' את החי במטה פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. תניא המוציא בהמה וחיה ועוף לרה"ר, בין חיין ובין שחוטין חייב, ודוקא בהמה חיה ועוף דמשרבטו נפשייהו, אבל אדם חי דנושא את עצמו דברי הכל דפטור עליו מקרבן חטאת, אבל איסורא מיהו עביד:

את המת במטה חייב וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ חייב, ור' שמעון פוטר, וקיי"ל כת"ק. ההוא שכבא דהי' בדרוקרת שרו להו רב נחמן בר יצחק לטלטולי ע"י ככר, לאפוקי לכרמלית, אמר לי' ר' יוחנן אחוה דמר ברי' דרבא לרב נחמן בר יצחק כמאן כר' שמעון, אימור דפוטר ר' שמעון מחיוב קרבן חטאת, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא, אמר לי' (בהא) [האלהים] עיילת בי' ואפילו לר' יהודה דמחייב מי קא אמינא לרה"ר, לכרמלית קא אמינא, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה:

מתני' הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו. א"ר ר' אליעזר מחלוקת ביד, אבל בכלי ד"ה חייב. ואמר ר' אליעזר מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו דברי הכל פטור. וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר' אליעזר מחייב חטאת, וחכמים אוסרין משום שבות. תנא הנוטל מלא פי הזוג, דהיינו שתי שערות, חייב, וכן לקרחה. ואם מתכוין הוא ללקוט לבנים מתוך שחורים אפילו אחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור. משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב ה). תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר ציפורן שפירש רובה וציצין שפירשו רובן ליטלן ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור, לא פרשו רובן כו'. בכלי חייב חטאת. והלכתא כר' שמעון בן אליעזר. א"ר יוחנן והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערין אותו. וכן הגודלת וכו'. כוחלת מחייבא משום כותב, וגודלת ופוקסת חייבת משום בונה, שכן לקילעתא קורין בכרכי הים בנייתא, ומשום הכי העושה לעצמה פטורה מקרבן, לחברתה חייבת. החולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה. המכבד והמרבץ והרודה חלת דבש קיי"ל כרבנן ומיחייב משום שבות. והרוצה לכבד את ביתו מכבדו מבעוד יום, ופורס סדינין, או מחצלת, או ע"ג קרקע, ולמחר נוטלן, ונמצא ביתו מתכבד מאיליו. תניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת, מביא עריבה מליאה מים, ורוחץ פניו בזויות זו וידיו בזויות זו ורגליו בזויות זו, ונמצא הבית מתרבץ מאיליו, והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה:

מתני' התולש מעציץ נקוב חייב. משום דיונקין זרעונין דביניק הקרקע והוה לי' מחובר:

ושאינו נקוב פטור, אבל אסור:

ורבי שמעון פוטר. והלכתא כר' שמעון כתלוש משוי ליה לגבי שבת:

[פרק י"א] הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב. מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ר' עקיבא אומר חייב חטאת, וחכמים פוטרין, אבל אסור משום שבות. מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואשה אל יעשה עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), ומשה הוה יתיב במחנה לויה. דהויה רשות הרבים, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותייתו מרשות היחיד לרשות הרבים, וממאי דבשבת הוה קאי, ומשום איסורא הוה מזהיר להו, גמר העברה מיום הכיפורים, כתיב הכא ויעבירו קול במחנה (שם שם), וכתיב התם ביום הכיפורים תעבירו שופר (ויקרא כה ט), מה התם ביום אסור, אף כאן ביום אסור, אשכחן הוצאה הכנסה מנלן, סברא היא מכדי מרשות לרשות היא מה לי אפוקי ומה עיולי. ומפורש בקבלה השמרו בנפשותיכם [וגו] (ואל) [ולא] תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (ירמי' יז כא וכב). תנו רבנן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב חטאת וחכמים פוטרין. רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה, דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי, אבל שאינו מקורה לא. תנו רבנן [הזורק] מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ארבע אמות חייב חטאת פחות מן ארבע אמות פטור, אבל אסור, מאי קמ"ל, הא קמ"ל רשויות מצטרפות ולא אמרינן קלוטה כמה שהונחה דמיא. אמר רב המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר, איני והא עגלות דמקורות הוויין, ואמר רב משום ר' חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רשות הרבים, כי קאמר רב בדראתא:

מתני' שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור, היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב, שכך היתה עבודת הלוים שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו מושיטין את הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין:

חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה טפחים, ורחב ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מכאן פטור. ומדתני חולית הבור, שמע מינה דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה טפחים. דתניא בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה (עשרה) [ארבע] אין ממלאין ממנה בשבת, אלא א"כ עשוי לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, ואין שותין הימנה בשבת, אלא א"כ הכניס ראשו ורובו לבור. ובור וחולייתה מצטרפין לעשרה. ועמוד וכיוצא בו דבר שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה וזרק ונח על גביו חייב, דתנן הנוטל מהן והנותן על גביו חייב. א"ר יוחנן כותל ברשות הרבים גבוה עשרה, ואינו רחב ארבעה, ומוקף לכרמלית, ועשאו רשות היחיד, וזרק ונח על גביו חייב, לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן. אמר אביי בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, וזרק לתוכה מלאה מים חייב, מלאה פירות פטור, מים לא מבטלי מחיצתא, פירות מבטלי מחיצתא. תניא נמי הכי הזורק מן הים לאיסטרטיא או מאיסטרטיא לים פטור, ר' שמעון אומר אם יש במקום שזורק עמוק או גבוה עשרה, ורחב ארבעה חייב:

מתני' הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר ופטור, למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ והזורק בארץ (ארבעה טפחים) [ארבע אמות] חייב, והוא דנח בכותל כגון דבר המודבק, כגון דבילה שמינה. ותניא זרק למעלה מעשרה טפחים והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר מחייב, וחכמים פוטרין, והלכתא כרבנן:

מתני' זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור. זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב. אמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו, תניא נמי הכי זרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכנסתו לתוך ארבע. אעפ"י שחזרה הרוח והוציאתו חוץ לארבע אמות פטור, דהא לא נח, אחזתו הרוח משהו אעפ"י שחזרה והכניסתו חייב דהא נח. אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו:

מתני' הזורק בים ארבע אמות פטור ואם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו וזרק לתוכו ארבע אמות חייב, וכמה הוא רקק מים, פחות מעשרה טפחים, ורקק שרשות הרבים מהלכת בו אפילו פחות מארבע אמות הזורק לתוכו ארבע אמות חייב:

הזורק מן הים ליבשה, ומן היבשה לים, מן הים לספינה, ומן הספינה לים, ומן ספינה לחברתה, פטור אבל אסור. איתמר ספינה רב אמר מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא. רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ארבעה וממלא דקסברי כרמלית משפת מיא משחינן ומיא כארעא סמיכתא היא, ואי לא עביד מקום ארבעה קא מטלטל מרשות הכרמלית לרשות היחיד. והלכתא כוותייהו, ואין דבריו של אחד במקום שנים. ותניא ספינה שבים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, אבל להשליך בים עצמות וקליפין מותר:

מתני' ספינות קשורות זו לזו מטלטלין מזו לזו, ועל ידי עירוב, וכדרב ספרא, דאמר רב ספרא לא נצרכא [אלא] לערב ולטלטל מזו לזו, וכדתניא ספינות הקשורות זו לזו מערבין ומטלטלין מזו לזו ואם נפסקו נאסרו, חזרו ונתקשרו בין שוגגין בין מזידין, בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתירן הראשון, וכן מחצלאות הפרוסות ברשות הרבים מערבין ומטלטלין מזו לזו, ואם נגללו נאסרו, חזרו ונפרשו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתירן הראשון, שכל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה, איני והאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק, אבל לטלטל אסור, כי אתמר דרב נחמן אמזיד איתמר, אמר שמואל ואפילו קשורה בחוט הסרבל, וכיון דיכול להעמידה היכירא בעלמא היא, הלכך אפילו בחוט הסרבל, וע"י עירוב, וכבר פסיקנא בעירובין על ספינה שנכנסה בתוך תחום שבת קודם חשיכה שיכיר וידע שהוא בתוך אלפים אמה, מותר לצאת ממנה על הכבש שעושין המלחים לצאת בהם, ואם עשאוהו לצורך ישראל אסור, וכן אם נמשכה הספינה על הארץ מותר לשוב ולצאת על הכבש, אבל להוציא ממנה כלום אסור, ואם לא נכנסה הספינה לתוך התחום לאחר שחשיכה אסור לצאת ממנה ולהוציא ממנה כלום עד מוצאי שבת שאין להבחין בין מוצאי יום זה להכנסת זה, דקיי"ל כר' יוסי דאמר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו. ופסק הגאון על ישראל שהיה יושב בספינה בשבת והיא מהלכת, מוציא ממנה זיז ועושה כלי שיש בו ארבע טפחים על ארבע טפחים, ומשליך לתוכו ומשלשל דלי וממלאהו על ידי זיז ועל ידי מקום ארבע, והיינו דרב הונא ורב חסדא. וספינה שנכנסה לתוך התחום לאחר שחשיכה, בני העיר מותרין לכנוס ולסעוד בתוכה בשבת, אבל לא להוציא, אבל בני הספינה אין רשאין לצאת אפילו לדבר מצוה, ולהפליג בים להלך יותר מאלפים אמה בשבת ויום טוב אסור, ואין נכנסין בספינה לכתחילה כדי לפרוש בים או בנהר יותר מאלפים אמה, אפילו על הגשר שעושין המלחים לעצמן, דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (שמות טז כט), ומפרש בקבלה וכבדתו מעשות דרכיך, אבל אם נכנס בספינה קודם חשיכה קנה שם שביתה, ואם הפליגה אחר כך הספינה בים כל היום כולו שפיר דמי, ואם לא נסעה הספינה מותר לירד הימנה ולעלות לתוכה על הכבש, ואפילו נסעה והלכה פחות מאלפים אמה וחזרה ונמשכה ליבשה מותר נמי לירד על הכבש שעושין המלחים לעצמן, ואם בשביל ישראל אסור. וספינה שנכנסה לתוך התחום מבעוד יום ולמחר הוליכוהו עד העיר פחות מאלפים אמה מותר לצאת הימנה אלפים אמה אסור:

מתני' אם אינן קשורות זו לזו אעפ"י שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו. לפי שאין עירוב מועיל להן, דהוו להו כשתי חצירות ורשות הרבים מהלכת בהן:

מתני' הזורק ונזכר לאחר שיצאתה מידו קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה פטור. לפי שלא נחה, הא נחה חייב, במה דברים אמורים כשחזר ושכח, אבל לא שכח וחזר פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופו שגגה:

הזורק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשית חבורה פטור. זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה היה תחלתן זדון וסופן שגגה או תחלתן שגגה וסופן זדון אינן חייבין חטאת. אמר רבא זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב, והאנן תנן קלטה אחר, או קלטה הכלב, או שנשרפה פטור, ומתרץ הא במתכוין הא שלא במתכוין. דכיון דקא מכוין מחשבתו משוי ליה מקום:

[פרק י"ב] הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא. שכן עני חופר גומא להצניע פרוטותיו. אביי אמר שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה קטנה. אי נמי שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו:

המסתת והמכה בפטיש ובמעצד, והקודח כל שהוא. העושה נקב בלול של תרנגולים ודעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה:

זה הכלל כל העושה מלאכה בשבת שהיא מתקיימת חייב, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשבת בשעת גמר מלאכה חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה. שכן מרדדי טסי משכן עושין כן:

החורש כל שהוא. דחזי לבירא דקרא, דכוותה גבי משכן ראוי לקלח אחד של סממנין:

המנכש והמקרקש והמזרד כל שהוא. [חייב]. תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות, אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות קרקע חבירו כל שהוא:

מתני' הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו. והוא שולט בשתי ידיו. בין שכתבן משם אחד, בין משני שמות, בין בשני סימניות בכל לשון חייב:

כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא עושה רושם חייב, דברי ר' יוסי שר' יוסי אומר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו. לפיכך שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד חייב. תניא ר' שמעון אומר ועשה אחת מכל מצות ה' (ויקרא ד כב), יכול עד שיכתוב את הפסוק כולו, ת"ל ועשה מאחת מהנה (שם שם ב). ר' יוסי אומר ועשה אחת ועשה הנה פעמים שחייב אחת על כולן, פעמים שחייב על כל אחת ואחת. אמר ר' יוסי בר' חנינא מאי טעמא דר' יוסי, אחת מאחת והנה מהנה אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות, אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות, הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות:

מתני הכותב שתי אותיות בהעלם אחת חייב, כתב בדיו בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא עושה רושם, על שני כותלי זויות, ועל שני לוחי פנקס, והן נהגין זה עם זה חייב. בכל דבר שהוא רושם לאתויי מאי, לאתויי הא דתני ר' חנינא לגבי גט, כתבו במי טריא ואפצא כשר, תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחר כשר:

מתני' הכותב על בשרו חייב, המסרט על בשרו ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין. והלכתא כרבנן:

כתב במשקין. במי פירות, באבק דרכים, באבק סופרים, בכל דבר שאינו מתקיים פטור. לאחר ידו ברגלו בפיו במרפקו, כתב אות אחת סמוך לכתב, ואות אחת על גבי כתב פטור. תנא כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחת והשלימו לבגד חייב, ואפילו לרבנן דאמרי לקמן אינו חייב עד שיכתוב שתי אותיות ועד שיארוג שתי חוטין, להשלים שאני. אמר ר' אמי כתב אות אחת בטבריא, ואות אחת בציפורי חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה. אבל אינה מחוסרת מעשה דקריבה כגון שנהגין זו עם זו:

מתני' נתכוין לכתוב אות ח' וכתב שני זייני"ן. תנא הגיה אות אחת חייב, השתא כתב אות אחת פטור. הגיה אות אחת חייב, אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, רבא אמר כגון שנטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש. תנא נתכווין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב, והתניא פטור, לא קשיא הא דבעי זיוני והא דלא בעי זיוני:

מתני' כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה, על שני כותלי הבית, על שני דפי הפנקס, אם אינן נהגין זה עם זה פטור, כתב אות אחת נוטריקון. רבי יהושע בן בתירה מחייב וחכמים פוטרין. היכי דמי נוטריקון כגון א"ב המו"ן (בראשית יז ה). אב בחור המון חביב מלך ותיק נאמן לאומות. אנכ"י (שמות כ ב), אמירה נעימה כתיבה יהיבה. יר"ט (במדבר כב לב), יראתה ראתה נטתה. כרמ"ל (ויקרא ב יד) כר מלא, נמרצ"ת (מ"א ב ח), נואף מואבי רוצח צורר תועבה. נצטד"ק (בראשית מד טז), נאמנים צדיקים טהורים דכים קדושים אנחנו:

מתני' הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, אחת שחרית ואחת בין הערביים, ר' גמליאל מחייב חטאת, וחכמים פוטרין. במאי קא מפלגי, ר"ג סבר אין ידיעה לחצי שיעור, ורבנן סברי יש ידיעה לחצי שיעור, והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים:

[פרק י"ג] ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב. וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורן שני חוטין. תניא האורג שני חוטין על הגס ועל האימרא חייב. סתמא כרבנן:

העושה שני בתי נירין בנירין דהיינו תרתי בבתי נירא וחדא בנירא:

ובקירוס. היינו מצוביתא:

בנפה ובכברה ובסל חייב, והתופר שתי תפירות וקושרן, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. דעבדא בכיסתא:

מתני' הקורע בחמתו ועל מתו. פי' מתו דלא בר אבילות הוא:

וכל המקלקלין פטורין. תנא הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך היא אומנותו של יצר הרע היום אמר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך ועבוד ע"ז. והולך ועובד. אמר רב חנן מאי קרא לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע. ואי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתא לית לן בה:

והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן, שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלוא רוחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט, דהיינו ד' אצבעות. ר' יוסי מחוי כפוף, ר' חייא בר אבא מחוי פשוט:

מתני' ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל, וצבי לבית חייב, וחכמים אומר' צפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין [חייב]. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שווין, זה הכלל כל המחוסר צידה פטור, ושאין מחוסר צידה חייב. והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל. ת"ר הצד חגבין (וזבובין) [גזין] וצירעין ויתושין בשבת חייב חטאת דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים כל שבמינו ניצוד חייב חטאת, וכל שאין במינו ניצוד פטור, אבל אסור:

מתני' צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב חטאת, נעלו שנים פטורין, לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, ור' שמעון פוטר:

ישב האחד על הפתח לא מילאהו, וישב השני ומילאהו, השני חייב, ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב על צידו, אעפ"י שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב, והשני פטור ומותר, הא למה זה דומה, לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו. אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור מקרבן חטאת, אבל אסור מדרבנן, לבר מתלת דפטור ומותר לכתחלה, חדא הא, דמדתני סיפא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו וכו', שמע מינה דפטור ומותר. ואידך המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב חטאת, ואם להוציא ממנה ליחה פטור. דמדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ שמע מיניה דפטור ומותר. ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור, ואם לרפואה חייב, דמדתנן כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא יישך שמע מיניה דפטור ומותר:

[פרק י"ד] שמונה שרצים האמורין בתורה. דהיינו החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת (ויקרא יא כט ל):

הצדן והחובל בהן חייב, לפי שיש להן עורות:

ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור, לפי שאין עורן חלוק מבשרן:

הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. הא הרגן חייב לדברי הכל, לפי שפרין ורבין כאלים ושאר בהמה חיה ורמש, אבל בכינה פליגי ר' אליעזר ורבנן, דתנא ר' אליעזר אומר ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל בשבת, ושניהם לא למדוה אלא מאלים, ר' אליעזר סבר כאלים מה אלים שיש בהם נטילת נשמה ההורגן בשבת חייב, שכן במשכן שוחטין אותן ומפשיטין אותן, דכתיב ועורות אלים מאדמים (שמות כה ה), אף כל שיש בהם נטילת נשמה ההורגן בשבת חייב, וכינה יש בה נטילת נשמה, ורבנן סברי כאלים מה אלים דפרין ורבין ולהכי חייב ההורגן בשבת אף כל שפרה ורבה ההורגן בשבת חייב, וכינה אינה פרה ורבה, וכי תימא הא אמרינן, הקב"ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כנים. מינא הוא דמקרי ביצי כנים, וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. תניא הצד פרעוש בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת, וחכמים פוטרין, וקיימא לן כר' יהושע. אבל ההורג פרעוש בשבת אפילו ר' יהושע מודה דחייב:

מתני' חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. משום דאית להו עור. ואע"ג דאית ליה ניקבי ניקבי קיי"ל כדאמרי במערכא, כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. תניא אין עושין מי מלח מרובין לתוך הכבשין שבתוך הגיסטרא. אבל עושה הוא מי מלח מועטין ואוכל בהם פתו ונותן לתוך התבשיל. וקיימא לן הכי. אין עושין מי מלח עזין, אביי ורב יוסף דאמרי תרווייהו כל שהביצה צפה בהן, וכמה, אמר אביי תרי תילתא מילחא ותילתא מיא. למאי עביד ליה למורייסא. אמר רב חזקי' משמיה דאביי ממלח צנון בשבת אסור וביצה מותרת, וכן הלכתא. יין לתוך העין אסור, על גבי העין מותר. ורוק תפל אפילו על גב העין אסור. ושורה אדם פתו ביין ונותן על גב העין בשבת. ואמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גבי עינים בשבת ואינו חושש. עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, ואי מסתכן הוא בה שוחק סממנים בשבת, ומביא ברשות הרבים, דההיא אמתא דהוות בי מר שמואל הקדיחא לה עינא בשבתא, צווחא צווחא וליכא דאשגח בה, פקע עינה ומתה, אלמא סכנת נפש היא, כגון רירא דיצא דמא ודמעתא ותחילת אוכלא, לאפוקי סוף אוכלא דלא. אמר ר' חנינא מצילין אזנים בשבת בסס אבל לא ביד. דיד איזרף זריף. חנן התם במסכת יומא מתיא בן חרש אומר החושש בפיו מטילין לו סם בפיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וספק נפשות להקל, ודוחה את השבת. ואע"ג דאמדוה עד למחר לא מעכבינן ליה עד לאורתא, כי היכי דלא ניחול עלי' שבתא, אלא עבדינן ליה לאלתר. וכן נמי כי אמדוה לתמני יומי מחללין עליו תרי שבתא. תניא נמי הכי מחמין חמין לחולה [בשבת] בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרים לו נמתין עד שיבריא, אלא מחמין לו חמין מיד, וספיקו דוחה את השבת, ולא ספק שבת זו בלבד אלא אפילו ספק שבת אחרת, ואין עושין דברים הללו לא ע"י גוים, ולא ע"י קטנים, אלא ע"י גדולי ישראל, ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת. ת"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מב"ד. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"ג דמיתציידי כוורא בהדיה, ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעליהו, ואע"ג דקא מתקן דרגא לחול. ראה שננעלה דלת בפני התינוק שובר את הדלת ומוציאו ואע"ג דקא מתבר ליה שיפי. מכבין ומפסיקין לפני הדליקה להציל את הנפש, ואע"ג דקא מכביך כוביא. בכולהו ובכל כיוצא בהן שהן לפיקוח נפש מישראל מחללין את השבת ואין צורך ליטול רשות מב"ד, והזריז הרי זה משובח. אמר מר עוקבא מי שניגפה ידו או רגלו צומתו ביין בשבת ואינו חושש, ואי אגבא דכרעי' הוא צמית ליה בחלא, דאמר רב [אדא בר] מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת:

מתני' אין אוכלין איזובין בשבת לפי שאינו מאכל בריאים, מאי איזובין, שומשוק, ואכלי לי' כשבע תמרי אוכמתא ומעלי לקוקאני דהווין מקימחא דשערי במנא דחליף עליה ארבעין יומין:

מתני' כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת. ואפילו טחול לשיניים וכרשינין לבני מעיים:

וכל המשקין הוא שותה ואפילו מי צלפין בחומץ, אבל מי רגלים לא איקרו משקין דלא שתו להו אינשי הלכך אסירי. אין לועסין משטיכי בשבת ולא יטוף סם בשיניו, אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, אבל מפני ריח הפה מותר:

מתני' החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע, מטבל כדרכו ואינו חושש. החושש בגרונו לא יערערנו בשמן לכתחילה אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מיא דסילקא:

מתני' החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך שמן ואפילו וורד. והלכתא כר' שמעון דשרי, ואליבא דרב דסבר אי שכיח אין ואי לא שכיח לא:

[פרק ט"ו] ואלו קשרין שחייבין עליהן, קשר הגמלין, וקשר הספנין, וכשם שהוא חייב על קישורן, כך הוא חייב על התירן, ר' מאיר אומר כל שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייב עליו:

קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל, ור' יהודה מתיר, כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. ויש לך [קשרין] שאין חייבין עליהן חטאת, אבל איסורא איכא, ומאי נינהו קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא:

יש לך קשרין שאין חייבין עליהם כקשר הגמלין וכקשר הספנין, קושרת אשה מפתחי חלוקה לכתחילה. ורצועות סנדל, דאושכפי דמעשה אומן הוא, אם התירן חייב מפני שהוא קשר של קיימא, ואי מעשה הדיוט הוא פטור אבל אסור, ורצועות היוצאות מגופה של מנעל וקושרין על הרגל דלאו מעשה אומן הוא. ולאו קשר של קיימא הוא ומותר לכתחילה:

מתני' מקפלין את הכלים אפילו ארבע וחמש פעמים, ומציעין את המטות [מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת, ר' ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות] מיום הכפורים לשבת. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא באדם אחד, ובבגדים חדשים ולבינים, ובמי שאין לו להחליף, אבל בשני בני אדם לא, דעביד כמעשה חול, אי נמי בבגדים ישנים לא דלמא אתי למקרעינהו, ובבגדים צבועים נמי לא, שאין ניאותן בהן בכך, ומי שיש לו להחליף נמי לא, אמר רב הונא יש לו להחליף חייב להחליף, דכתיב וכבדתו מעשות דרכיך וגו' (ישעי' נח יג), וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דר' יוחנן דהוה קרי למאניה מכבדותי', וכתיב ותחת כבודו יקד יקוד (ישעי' י טז), ותרגם יונתן בן עוזיאל ותחות לבושיה יקרהון מיקד יקדון. וא"ר יוחנן מנין לשינוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים (ויקרא ו ד). ותנא דבי ר' ישמעאל [לימדך תורה דרך ארץ] בגדים שבישל בהן קדירה לרבו, לא ימזוג בהן כוס לרבו:

מעשות דרכיך (ישעי' נח יג) שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול, דלא ליפסע פסיעה גסה דהויא אמה. ומרהט בשבתא לבית המדרש או לבית הכנסת שפיר דמי. ואין בדבר משום חילול שבת, דכתיב אחרי ה' ילכו כאריה ישאג (הושע יא י). היה מהלך בשבת ופגע באמת המים שרי למפסע פסיעה גסה כי היכי דלא ליקיף. אי נמי דלא למיתווסן מאני דלא ליתי לידי סחיטה. וכיון דלא אפשר ליה דלא ליפסע שרי:

ממצוא חפצך (ישעי' נח יג), חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין:

ודבר דבר (שם שם), שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול, בשבת דיבור של חפצי רשות אסור, הרהור מותר:

[פרק ט"ז] כל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה. פי' שכתובין בלשון הקודש:

בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן, אעפ"י שכתובין בכל לשון טעונין גניזה, ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש. איתמר היו כתובין תרגום או בשאר לשונות רב הונא אמר אין מצילין, דהא לא ניתנו לכתוב, ושקורין בהן נביאים ושאין קורין בהן כתובים. ורב חסדא אמר מצילין, סבר מפני בזיון דברי קדושה, ושקורין בהן דכתיבי בלשון הקודש, ושאין קורין בהן, דכתיב תרגום ובכל לשון. והלכתא כרב הונא, דהוא רביה דרב חסדא. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

היו כתובין בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום מצילין אותן מפני הדליקה:

והברכות, דהיינו פיוטין:

והקמיעות אין מצילין אותן מפני הדליקה. וכבר פסיקנון לאחרן. וספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות מתוך שלימות, ואפילו בכללן יגר שהדותא דהוי לשון תרגום, אי נמי פרשה שאין בה שמונים וחמש אותיות אלא שיש בה אזכרות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין אותו מפני הדליקה. אמר רבה בהני תלת מילי נחתו בעלי בתים מנכסייהו, דמפקי עבדייהו גוים לחירות, ומסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, והלכך אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת:

מתני' מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אעפ"י שיש בתוכן מעות. משום שנעשו בסיס לדבר המותר להציל ובלבד שלא יערים, דהאי דשרו ליה רבנן להציל כשיש מעות בתוכו, כגון דקטירי דאי מצרכת ליה לאפוקינהו אדהכי והכי נפלה דליקה בכתבי הקודש:

מתני' ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש, בן בתירא אומר אף למפולש. היכי דמי אמר רב אשי שלשה מחיצות ולחי אחד. והן מבוי שאינו מפולש. ולית הלכתא כבן בתירא לא במבוי ולא בחצר:

מתני' מצילין מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה, כיצד מצילין נפלה דליקה במבוי בשבת מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית מצילין מזון שתי סעודות, במנחה מצילין מזון סעודה אחת. תניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה. ובלבד שלא יביא אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף, נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ומצרף ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט ואין מערימין בכך. ת"ר הציל פת נקייה אינו מציל פת הדראה. הציל פת הדראה מציל פת נקייה. לכבוד תענוג שבת. ומצילין מיום הכיפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכיפורים, ואין צריך לומר מיו"ט לחול ולא משבת ליו"ט, (אלא) [ולא] משבת זו לשבת אחרת. אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם ערב שבת להוצאות שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו (שמות טז ה), והכינו לאלתר:

תנו רבנן שכח פת בתנור וקדש [עליו] היום, מצילין מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ובלבד שלא יעשה עמהן חשבון לאחר השבת, והרודה רודה בסכין אבל לא במרדה, וכבר אסיקנא ליה לאחרן:

ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, ר' חידקא אומר ארבע, אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' (שם שם כה), רבנן סברי הני תלת היום דכתיבי בהדי דאורתא, ור' חידקא סבר לבר מדאורתא, והלכתא כתנא קמא:

תנו רבנן מדיחין כלים בשבת לצורך שבת, באיזה צד קערות שאכל בהן בלילי שבת מדיחן כדי שיאכל בהן בשחרית, אכל בהן בשחרית מדיחן כדי שיאכל בהן במנחה, אכל בהן במנחה לא ידיחם מעתה, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחית מדיחן כל היום, לפי שאין קבע לשתייה. א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל האוכל שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, דכתיב בהו שלש פעמים היום, מחבלו של משיח, דכתיב כי הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג יט), וממלחמת גוג ומגוג, דכתיב והיה ביום ההוא ביום בוא גוג (יחזקאל לח יח), ומדינה של גיהנם, דכתיב יום עברה היום ההוא (צפני' א טו). אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (תהלים לז ד), במה מענגו, בדגים גדולים, בתבשילין נאים, במיני בגדים, במאכל במשתה, בכסות נקייה. אמר רבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות, מאי טעמא, לחם משנה כתיב (שמות טז כב). אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה נקיט תרתי ככרות ובצע חדא. רב אמי ורב אסי כי הוה מיקלע להו ריפתא דעירובא מברכי עילווי', אמרי הואיל ואיתעבידא בה מצוה חדא נעביד בה מצוה אחריתי. אמר ר' אליעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו בערב [שבת], ואפילו אינו צריך לאכול כזית. תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, בזמן שמוצאין לו נר דלוק ושולחנו ערוך, ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר כך לשבת אחרת, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לא מצאו כך מלאך רע אומר כך לשבת הבאה, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו, מאי תקנתיה לקדום אקדומי. אמר ר' חנינא לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצאי שבת, כדי שתהא מתוקנת לו כל השבת כולה. תניא נמי הכי חמין במצאי שבת מלוגמא, פת חמה במוצאי שבת מלוגמא:

בשמים במוצאי שבת מצוה, מאי טעמא משום נשמה יתירה שניתנת באדם בערב שבת ובמוצאי שבת ניטלת הימנו, שנאמר שבת וינפש (שמות לא יז), כיון ששבת וי אבדה נפש. אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו. אמר רב הונא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו באין שני מלאכי השרת ומניחין ידיהן על ראשו, ואומרים וסר עונך וחטאתך תכופר (ישעי' ו ז). אמר רב חסדא אמר מר עוקבא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף במעשה בראשית, דכתיב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א), וכתיב התם בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג ו):

וקידוש יום מן התורה, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכריהו על היין בכניסתו לקדשו על שולחנך, מאי מקדש נוטל כוס של יין ואומר ויכולו השמים עד סוף הפרשה, בא"י אמ"ה בפה"ג, בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, כי הוא יום תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו בא"י מקדש השבת. אין לי אלא שבת, חג המצות מנין ת"ל למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים (דברים טז ג), חג השבועות מנין, ת"ל וזכרת כי עבד היית במצרים (שם ה טו). חג הסוכות מנין, ת"ל ויפדך ה' אלהיך (שם טו טו) ומנלן דבחג הסוכות קאים מדעלויה קרא כתיב וזכרת כי עבד היית (שם טז יב), וכתיב בתריה חג הסוכות תעשה לך (שם טז יג). ותניא לילי שבת ולילי יו"ט יש בהן קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בברכת המזון, שבת ויו"ט יש בהן הזכרה בברכת המזון, אבל קידוש על הכוס אין בהן, ואע"ג דמידכר בקידושא צריך לאדכורי בצלותא ובברכת המזון, מאי טעמא זכור וזכרת תרי קראי כתיבי ואתון מועדות וילפי משבת, מה שבת בתפלה ועל הכוס, אף יו"ט בתפלה ועל הכוס, והיכא דלית ליה חמרא ואית ליה קיטופי דענבי עצר ומקדש עילויה. דאמר ר' יהושע בן לוי סוחט אדם אשכול של ענבים מערב שבת ומקדש עליו לשבת, הואיל וגבי נזיר קרוי יין, דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו ד). והיכא דיהבו ליה כסא דחמרא לקדושי וקדיש, ואישתלי ולא טעים מידי ושקלוה אחריני ושתיוה, מתיין ליה כסא אחרינא ומברך בפה"ג ושותה, דאמר מר המקדש אם טעים מלוא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. והיכא דאיסתניס ולא קדיש באורתא אחמרא, מקדש בצפרא, ואפילו כולי יומא, דאמר רבא הלכתא מי שלא קידש בלילי שבת מקדש והולך כל היום כולו. מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבוע כולה, והני מילי הוא דלא טעים מידי, דקיימא לן הלכתא טעם מקדש, טעם אינו מבדיל:

והיכא דפשיטא ליה מילתא דלבי שמשא בשבתא לא מתרמי לי' חמרא לקדושי עלי', ואיתרמי ליה [חמרא] במנחתא דמעלי שבתא, אי נמי היכא דיתיב ושתי חמרא בפניא דמעלי שבתא, וידע דלאורתא לא מתרמי לי' חמרא, מקדש מבעוד יום ואומר ויכולו, ואע"ג דאיכא עידנא טובא, ולאורתא כד אתי לביתיה מקדש אריפתא להוציא בניו ובני ביתו:

ויתר ערכי הקידוש פסקתי במסכת פסחים בפרק אחרון:

והיכא דקא בעי לצלויי בשבתא בערב שבת במנחה מצלי, דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס במנחה:

ומתשע שעות ולמעלה דמעלי שבתא ודמעלי יומא טבא, לא מתבעי ליה לאינש לאתחולי בסעודתא, דתנו רבנן לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מתשע שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב. דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך, ואפילו ר' יוסי לא קאמר אלא דאינו מפסיק, אבל להתחיל אפילו ר' יוסי מודה דלא יתחיל:

והיכא דקבע סעודתיה מקמי ט' שעות בערב שבת וקידש עליה יומא ועדיין יתיב בסעודתא, פריס מפה עילויה פתורא ומקדש, ואע"ג דלא בריך ברכת המזון, ולבתר דמקדש שארי המוציא וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון:

וכי היכי דמפסיקין לקידוש הכי נמי מפסיקין להבדלה. דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה, ואמרינן למאי, לאו לעקירת שלחן, לא לפריסת מפה. ובדוכתא דמקדש אינש, התם מתבעי ליה למיכרך ריפתא, דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה, דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעי' נח יג), במקום שקראת שבת שם יהא עונג:

והיכא דאיכא דוכתא דלא שכיח חמרא, ואיכא דוכתא אחריתי בתוך התחום דשכיח בי' חמרא, וביממא דשבתא הוא דיכול למיזל, ובליליא לא יכול למיזל למוצאי שבת, ליזיל ביממא ומבדיל:

וכן נמי מאן דיתיב בהדי פניא דשבתא וקא שתי חמרא, וידע דלאורתא לית ליה חמרא לאבדלתא, מבדיל כד בעי למיקם, ואע"ג דאיכא עידנא טובא:

ואסור ליה למעבד עבידתא עד אורתא, ולאורתא כד חזי נורא מברך בורא מאורי האש, ואומר הבדלה על הכוס:

והיכא דנפקא לן לשבתא וצריך לה למעבד עבידתא מקמי צלותא אתבעי לי' לברוכי המבדיל בין קודש לחול, והדר משתרי לי' והוא דאמר בה הזכרת שם ומלכות. דאמר ליה ר' אבא לרב אשי במערבא מברכינן בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ועבדינן עבידתא, והני מילי מקמי צלויי, אבל בתר צלויי כיון דאבדיל בצלותא לא צריך לברוכי [המבדיל] מיקמי מלאכה:

והיכא דאקדיש ליה באושפיזא, ואיתרמי ליה אינשי בדוכתא אחריתי דלא גמירי לאקדושי אזיל ומקדש להו, דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה מקדש לן בשבתא, וכי הוה אתי ארישיה מדברא הוה הדר ומקדש להו, אמר להוציא אחרים ידי חובתן שפיר דמי:

ונשים ועבדים וקטנים חייבין בקידוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור (שמות יג ג, דברי' ה יב), כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ונשים ועבדים הואיל ואיתנהו בשמירה דשבתא, איתנהו בזכירה:

והיכא דאישתלי ולא אידכר דשבתא ודיומא טבא בין בתפילה בין בברכת המזון מחזירין אותו, והני מילי הוא דפתח בהטוב והמטיב, אבל לא פתח בהטוב והמטיב, בשבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות ולברית כאשר דבר בא"י מקדש השבת, וביום טוב אומר ברוך שנתן מועדים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון כאשר דבר בא"י מקדש ישראל והזמנים:

טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילת ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה אלא ביום, ולא שנא חודש מלא ולא שנא חודש חסר:

ואם טעה יחיד ולא הזכיר של שבת ושל יום טוב של חולו של מועד בערבית מחזירין אותו, ואע"ג דקיימא לן דתפלת ערבית רשות, הני מילי היכא דלא קיבלה עליה לצלויי כלל, אבל האידנא דפשט דבר זה בכל ישראל לצלויי תפלת ערבית, איקבעה לה עלייהו חובה, וכיון דצלי שוויי' עלייהו חובה, ואי לא אידכר מיתבעי ליה למהדר לצלויי, דאי לא תימא הכי בראש חודש מאי איצטריך לן למימר שאין מקדשין ראש חודש בלילה אלא ביום, ולהכי אין מחזירין אותו, ותיפוק לי דשבתות ודימים טובים נמי אין מחזירין אותו, דהא תפלת ערבית רשות היא. אלא לאו שמע מינה דכי אמרי תפלת ערבית רשות היא היכא דלא קבילו עלייהו לצלויי כלל, אבל היכא דצלי לי' שווייה עליה בחובה, ואי לא אידכר מטרחינן ליה למהדר לצלויי, משום דלא אידכר של שבת ושל יום טוב, ואלו דברי הגאון:

והיכא דטעה בשבת או ביום טוב ופתח באתה חונן, או באחת מכל הברכות האמצעיות, גומר אותה ברכה וחוזר ואומר של שבת או של יום טוב:

ומאן דיתיב בתענית בשבת, כגון תענית חלום, כיון דליכא ברכת שומע תפלה, לא מבעי ליה למימר ענינו בתחנונא דבתר צלותא, ומסיים העונה בכל עת צרה וצוקה באנפי נפשיה למימרי' ברכה ולמיחתם העונה בעת צרה, אלא בתר דמסיים עושה שלום אומר ענינו בתחנונא דבתר צלותא, ומסיים העונה בעת צרה וצוקה, ואומר יהיו לרצון אמרי פי ומשלים תעניתא, ומותיב תעניתא אחריתי לתעניתי':

ומאן דיתיב בתעניתא במעלי שבתא משלים, דדריש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכתא מתענה ומשלים:

ובאחד בשבת אמור רבנן דלא גזרינן תעניתא, מפני שהוא שלישי ליצירה, כענין שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים (בראשית לד כה), והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, כד מקלע ט' באב באחד בשבת ומתבעי לי' לאפסוקי מאכילה ושתייה מבעוד יום דשבת מהו לאבדולי אכסא דחמרא, כיון דאמר מר מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכי נמי מבדיל, או דילמא כיון דערב תשעה באב גופיה שבת, היא ומסעודתא דמפסיק בה ואילך מחייב בתוספת עינוי ולא מצי לאבדולי. תא שמע דרב איקלע לגבי גניבא צלי של שבת בערב שבת. אמר ליה ר' ירמי' בר אבא לרב מי בדיל מר ממלאכה אמר ליה בדילנא, אלמא כוון דקבלה לשבתא עילויה איתסר ליה למעבד עבידתא, הכא נמי כיון דבעי למימר המבדיל בין קודש לחול אפיק ליה חולא מפומיה, הלכך לא מצי לאבדולי:

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עבד ע"ז כאנוש, הקב"ה מוחל לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו (ישעי' נו ב), אל תקרי מחללו אלא מחול לו:

מתני' מצילין סל מלא ככרות אעפ"י שיש שם מאה סעודות, ועיגול של דבילה, והבית של יין ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, אם היו פיקחין עושין עמו חשבון וכו'. הכי אסיקנא אם היו פיקחין ויודעין דכי האי גוונא לאו שכר דאסור בשבת הוא והוו צורבא מדרבנן דלא ניחא להו דליתהנו מאחרים ובחנם נמי לא ניחא להו דליטרחו, עושין עמו חשבון לאחר השבת:

להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת, בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת. ולית הלכתא כבן בתירא:

ולשם הוא מוציא את כלי תשמישו, ולובש כל שהוא יכול ללבוש, ועוטף מה שהוא יכול לעטוף, ר' יוסי אומר שמונה עשר כלים, ואלו הן, מקטורין, אונקלי, פי' אונקלי בגד דקיק מאד שעל ראשו. פונדא בגד אדם שלובש אדם ותפור בכמה מקומות ומניח שם דבר המאורע לו. אנפיליון ערילרס, ואם הוא של עור הוי חופה את רוב הרגל, כדתנן חלצה באנפיליון חליצתה פסולה. מעפורת פי' בגד צמר שמתעטפין בו. ויש מפרשים סודר שמעטף בו ראשו, וזהו שכתיב ויתחפש באפר (עליו) [על עיניו] (מ"א כ לח) ותרגם יונתן בן עוזיאל וכריך במעפורת על עינוהי. אוורקסין פי' מכנסיים, ועשה להם מכנסי בד (שמות כח מב), תירגם ירושלמי ועבד להון אברקסין דבוץ. ואלו הן מקטורן אונקלי ופונדא ואנפליון ומעפורת וקנבוס של פשתן וחלוק ושני אוורסקין ושני מנעלים ושני פרגוד ושני אנפליות וחגור שבמתניו וכובע שבראש וסודא שעל צווארו, ופירושן למעלה, והלכתא כתנא קמא ולא כר' יוסי:

מתני' ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי [שידה] תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך, ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. ר' יוסי אומר בכלי חרס חדשים מלאים מים, מפני שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' שמעון בן ננס. תניא ספר תורה שאחז בה האור מצד אחר נוטלו וקורא בה, ואם כבה כבה, כיוצא בו טלית שאחז בה האור מצד אחד נוטלה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה, ודוקא ביום דזמן ציצית הוא, דאתי עשה ודחי את לא תעשה, אבל בלילי שבת, דלילה לא זמן ציצית היא לא. ת"ר נר שעל גבי טבלא ומתיירא מפני גוים מפני ליסטין מפני רוח רעה, מנער את הטבלא והיא נופלת מאיליה, וכי האי גוונא פטור ומותר, ובשוכח הנר על גבי טבלא, אבל במניח מדעתו נעשית הטבלא בסיס לדבר האסור. ואי מנער לה ונפלה וכבתה פטור אבל אסור. ונר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת כנגדה אפילו ברוח מצויה וכל שכן בשאינה מצויה:

מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו על ישראל. אבל ישראל קטן שבא לכבות אין מניחין לו מפני ששביתתו עליהן. שמע מינה קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין עליו להפרישו, א"ר חמא בשעת הדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד:

מתני' כופין את הקערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן, וצואה של תרנגולים בשביל קטן שלא יוזק בה ומותר לכבדה מאותה חצר ולהוליכה לבית הכסא דגרף של ריעי הן. וקיימא לן גרף של ריעי מותר לטלטלו:

ועל עקרב שלא תשיך. תניא חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום, ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להורגן לדברי הכל. תנו רבנן נזדמנו לו נחשים ועקרבים בשבת והרגן בידוע שנזדמנו לו להורגן, [לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו] ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בנישופין בו. אמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא צירעה דורסו לפי דרכו, וכן נמי רוק דורסו לפי דרכו:

מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, עשה גוי כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, מילא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים. תנו רבנן גוי שליקט עשבים לאכול בהמתו בשבת מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, מילא מים להשקות את בהמתו משקה אחריו ישראל, במה דברים אמורים בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי המכירו אסור, מפני שמרגילו אצלו לשבת אחרת, ואישתכח דקא אתי ועבדי לצורך ישראל, אי נמי גזירה שמא ירבה בשביל ישראל, ודוקא מים ועשבים דחיישינן להכי, אבל להדלקת הנר ועשיית הכבש, וכיוצא בהן, דליכא למיגזר בהו שמא ירבה בשביל ישראל מותר, דנר לאחר נר למאה, אעפ"י שהוא מכירו, אם עשה גוי בשביל עצמו מותר אחריו ישראל, והא דקתני גוי שליקט עשבים בשבת מאכיל אחריו ישראל בהמתו, אוקימנא דקאים לה באנפה, ואזלה היא ואכלה, אבל לאוקומה ישראל עלייהו אסור דהוי כמוקצה:

ת"ר עיר שישראל וגוים דרין בה והיה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים מותר לרחוץ בה מיד, פירוש מיד היינו מיד דלמוצאי שבת ואין צריך להמתין בכדי שיעשו או שייחמו, אם רוב ישראל ממתין בכדי שייחמו, וכן מחצה על מחצה אסור, דהוי לה כרובה ואדעתא דרובה קא מחממי. ונר הדלוק במסיבה אם רוב גוים משתמש ישראל לאורה אם רוב ישראל אסור. מחצה על מחצה נמי אסור, והני מילי בסתם, אבל אם ידוע דגוים לתשמישייהו ממש קא מדליקי ליה כגון למיקרי בשטרייהו אפילו רוב ישראל מותר להשתמש לאורה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ישכיר אדם מרחץ לגוי מפני שנקראת על שמו של ישראל וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים, אבל שדהו לגוי מותר, דאמרי אריסותיה קא עביד:

וישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לגוי בשעה שבאו לחשבון, טול אתה חלקך בשבת, ואני חלקי בחול, ואם הותנו בשעת שותפות מותר, הנהו מוריקאי דהוה נקיט גוי בשבת, וישראל נקיט חד בשבת, אתי לקמיה דרבא שרא להו מסתמא, ולא היא אלא צריך לאתנויי מעיקרא:

[פרק י"ז] כל הכלים ניטלין בשבת. מוקמינן לה להכי, כל הכלים הניטלין בשבת דלתתויהן ניטלין עמהם, אעפ"י שנתפרקו בחול ניטלין בשבת:

ואין דומין לדלתות הבית, לפי שאינן מן המוכן, שדלתות הבית קבועין ולא הוכנו לטילטול, ואלו מוכנין לטילטול. תנו רבנן דלת של [שידה ושל] תיבה ושל מגדל ושל לול של תרנגולין ניטלין ולא מחזירין, גזירה שמא יתקע:

מתני' נוטל אדם קורדום לפצע בו אגוזין וכיוצא בהן אבל לא קורנס ואפילו קורנס של אגוזין לא יטול, וכן סיכי, דהיינו יתידות לתקן המשי. וכן מזורי, היינו עצים דחביט בהו, וכן זיירי, היינו כעין (קשרים) [קרשים] לנער בהן משי, כולהו אסורין ליטלן לפצע בהן אגוזים וכיוצא בהם, דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום והוי מוקצה:

מתני' נוטל אדם קורדום לחתוך בו את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המלגז לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו. תנו רבנן פגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה, ואם לאו אסור לטלטלה, ר"א בן תדאי אומר תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהן, אמר רב נחמן הלכה כר"א בן תדאי:

מחט של יד ליטול בה את הקוץ, בין נקובה ובין שאינה נקובה, והלכה כרב יוסף:

ושל סקאין לפתוח בה את הדלת:

[מתני'] קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה, ואם לאו אינו מקבל טומאה. ובין כך ובין כך ניטל בשבת:

כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי:

פירוש אוכלא היינו אבל גדולה שמכבס ומלבן הכובס את הבגדים כששורה אותן במים ומכה אותן במזורי ומהפך ושורה ומכה. אמר אביי חרבא דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי ואסירי:

מתני' כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. אוקמה רבא דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך מקומו בין לצורך גופו הוא ניטל, ושלא לצורך אפילו מחמה לצל לא, ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו דבן אדם אין, מחמה לצל לא. אמר רבא דבר בשביל שלא יגנב זהו טילטול שלא לצורך ואסור, טעמא שלא יגנב אבל לצורך גופו דבן אדם ולצורך מקומו מותר. ומכבדות של מילת. פירוש כגון זנב שועל וכיוצא בה שמכבדין בהן כלי מילת. מותר לטלטלן בשבת, אבל של תמרה לא אא"כ צריך לגופו או למקומו:

מתני' כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין [עמהן], ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה, שברי עריבה לכסות בה את הכד שברי זכוכית לכסות בה פי הפך, ר' יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן. שברי עריבה [לצוק לתוכן מקפה, ושל זכוכית] לצוק בתוכן שמן. והלכתא כתנא קמא ולא כרבי יהודה. ולא אמרינן סתמא ר' מאיר, ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. אלא ודאי הלכה כסתם משנה, ואעפ"י שנשתברו בשבת מוכן הוא ומותר, כל שכן כשנשתברו מערב שבת, דאפילו לר' יהודה מותרין. אמר רב נחמן הני ליבני דאישתיור מבניינא שרי לטלטלינהו בשבת, [דחזו למיזגא עלייהו] שרגינהו ודאי אקצינהו. וחרס קטנה מותר לטלטלה בשבת ברשות הרבים ארבע אמות, כגון דאיתווסו ליה (מאניה) [מסאניה] ושקיל לה וכפר בה ממנה. אמר שמואל מגופת חביות שנשברה היא ושבריה מותר לטלטלן בשבת, ולא יספות, כלומר ולא יחתוך, כדאמרי' סופת הוא באבטיח, ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה. אמר שמואל שירי מחצלת שבלו מותר לטלטלן בשבת לכסות בהן צואה:

מתני' האבן שבקרויא אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה, ואם לאו אין ממלאין בה, זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת, קשורה אין שאינה קשורה לא גזירה שמא יקטום:

מתני' ר' אליעזר אומר פקק החלון בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו, ואם לאו אין פוקקין בו, וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו:

כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת, אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בכסויי הקרקעות. אבל בכיסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת. אמר ר' יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן, דכולי עלמא כסויי הקרקעות אם יש להם בית אחיזה ניטלין ואם לאו אין ניטלין, כסויי הכלים אע"ג דאין להם בית אחיזה שרו, כי פליגי בדכלים וחברינהו בארעא תנא קמא סבר גזרינן, ור' יוסי סבר לא גזרינן, והלכתא כתנא קמא:

[פרק י"ח] מפנין ארבע וחמש קופות של תבן מפני האורחין, ומפני ביטול בית המדרש בשבת, אבל לא את האוצר. השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא, אמר רב חסדא ד' מה' כדאמרי אינשי ואפילו טובא. ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את כל האוצר, דלמא אתי לאשוויי גומות, אבל אתחולי מתחיל, ומני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה, והלכתא כוותיה בשבת דסתם לן תנא כוותיה. ואע"ג דסגיא שמעתתא כרב חסדא וסתם ברייתא כוותיה לא קיימא לן כוותיה:

תבואה צבורה מותר לטלטלה בשבת כר' שמעון ואעפ"י שלא התחיל בה מערב שבת. וכמה שיעור תבואה לתך, והני ד' וה' קופות דקאמרינן איבעיא ולא איפשיטא ולהכי עבדינן לחומרא, והכל לפי האורחין, וכל חד וחד מפנה לנפשיה, ודוקא מפני האורחין להסב לסעודה ומפני ביטול בית המדרש למיזגא התלמידים דהוי להו דברים של מצוה, אבל שלא במקום מצוה לא:

מתני' ולא את הלוף ולא את החרדל. ת"ר מטלטלין את החצב להאכיל לצביים ואת החרדל להאכיל ליונים. פירוש חצב היינו דאמרינן ביום טוב חציבא מקטע רגליהון [דרשיעיא, נטיעה מקטע רגליהון] דקצבים ודבועלי נדות, והיינו עשב שרשיו הולכין ומעמיקין הרבה ומיושרין למטה, ובו תיחם יהושע בן נון את הארץ. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מטלטלין שברי זכוכית להאכיל לנעמיות, וחבילי זמורות להאכיל לפילין:

מתני' חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם הכינם למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין. והכי הלכתא. חבילת אזוב וכן פיגם וכל מיני בשמים, אם מסתפק מהן בשבת קוטם ואוכל, ובלבד שלא יקטום בכלי, ומולל בראשי אצבעותיו. אשכול של ענבים וכל מיני פירות שכיוצא בו בורר אוכל אוכל ומניח את הפסולת. איתמר בשר חי מותר לטלטלו בשבת, בשר תפל רב הונא אמר מותר, רב חסדא אמר אסור. וקיימא לן כרב הונא דרב חסדא לגבי רב הונא תלמיד הוה. מטלטלין את העצמות בשבת להאכיל לכלבים, ובשר תפוח להאכיל לחיה, ומים מגולין להשקות לחתול, אמר רב שמעון בן גמליאל אסור להשהותן מפני הסכנה. ת"ר דג מליח מותר לטלטלו, דג תפל אסור לטלטל, בשר חי או מליח מותר לטלטלו:

[מתני'] כופין את הסל לפני האפרוחין. בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביא כרים וכסתות, בחצר המעורבת, ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה. דאע"ג דמבטלי כלי מהיכנו דביטול כלי מהיכנו מדרבנן וצער בעלי חיים מדאורייתא, דכתיב רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו (שמות כג ה). ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ואם אפשר לו לעשות לה פרנסה במקומה עושה לה ודיו:

תנו רבנן מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא תרנגולת. אבל דוחין את התרנגולת. ת"ר אין עוקרין בהמה חיה ועוף אכל דוחין אותן שיכנסו לחצר:

והאשה מדדה את בנה, א"ר יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר אסור:

וקיימא לן כר' יהודה דכל היכא דאמר ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים:

מתני' אין מיילדין את הבהמה ביום טוב, כל שכן בשבת, אבל מסעדין ביום טוב, אבל לא בשבת. כיצד מסעדין רב יהודה אמר אוחז את הולד שלא תפול לארץ, ונופחין לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך פיו כדי שייניק. אמר רבן שמעון בן גמליאל מרחמין היינו על בהמה טהורה ביו"ט, היכי עביד, אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם על ולדה, ומזלפין מי שיליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו:

מתני' מיילדין את האשה בשבת. וקורין לה חכמה מחוץ לתחום ומחללין עליה את השבת. ת"ר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה נר, ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה. ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי, ואפילו דרך רשות הרבים, דכתיב אשר יעשה [אותם] האדם וחי בהם (יחזקאל כ יא), ולא שימות בהן. אמר רב יהודה אמר רב חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, נסתם הקבר בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, והכי הילכתא דספק נפשות להקל. מאימתי פתיחת הקבר, אמר אביי משעה שתשב על המשבר, רב הונא בריה דר' יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. עד מתי פתיחת הקבר, אמר אביי ג' ימים. רבא אמר משמי' דרב יהודה שבעה. ואמרי לה שלשים, אמרי נהרדעי חיה ג' ז' ל', ג' בין אמרה צריכה אני בין אמרה לא צריכה אני מחללין עליה את השבת. ז' אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, אמרה לא צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, ל' אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת, אבל עושין ע"י גוי, כרב עולא בריה דרב עלאי דאמר כל צורכי חולה נעשין ע"י גוי בשבת, וכל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, אמר ר' יהודה אמר שמואל לחיה שלשים יום, שלשים יום למאי הלכתא, אמרי נהרדעי לטבילה, אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה, אכל בעלה עמה בעלה מחממתה, כדכתיב כי אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם (קהלת ד יא). עושין מדורה לחולה ולחיה בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ולא מיבעיא ודאי חולה אלא אפילו ספק, היכי דמי רופא אחד אומר צריך לאחולי עליה שבתא, ורופא אחד אומר לא צריך, מחללין עליה שבתא, והיכא דרופא א' אומר צריך ואע"ג דהוא אומר לא צריך, ואיהו קים לי' בנפשיה לרופא שמעינן. אמר רב ששת הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה בשבת על ידי ארמאי, ואפילו בתקופת תמוז:

מתני' וקושרין את הטיבור בשבת ר' יוסי אומר אף חותכין, וכל צורכי מילה עושין בשבת. וכן צורכי דוולד נמי עבדינן בשבת. קטריין ליה לטיבוריה דלא ליעול ביה זיקא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, שנאמר ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת (יחזקאל טז ד). ומולדותיך ביום הולדת, מכאן שמיילדין את הוולד בשבת, לא כרת שרך, מכאן שחותכין הטיבור בשבת, ובמים לא רחצת למשעי, מכאן שרוחצין הוולד בשבת, והמלח לא המלחת, מכאן שמולחין הולד בשבת, והחתל לא חתלת, מכאן שמלפפין את הוולד בשבת:

[פרק י"ט] ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה ובסכנה מכסהו עפ"י עדים. וכולה עניינא דמילה עסיקנא לה במילת אבינו אברהם וכער"ע חתן דמים:

[פרק כ'] רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת וחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביו"ט:

תלה מאי אמר רב יוסף חייב חטאת. ולא היא דהא תלינן כוזא בסיכתא אלא מדרבנן הוא דאסור גזירה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

טלית כפולה, היינו שקשורה בין שני כתלים והיא משולשלת ומגעת לארץ, ונכנס בין שני קצותיה וישן תחתיה בצל, ואין בגגה טפח, ולא בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, ולפיכך אינה אהל קבוע אלא אהל ארעי, ולהכי פטור אם עשה בשבת, אבל אסור, ואם היו עליה חוטין מאתמול ונטה אותה היום מותר:

ווילון מותר לנטותו ומותר לפרקו. ואמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה. א"ר ששת בריה דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח אסורה. וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות מג' סמוך לגגה טפח, אבל יש בפחות מג' סמוך לגגה טפח אסור, ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח אבל יש בשיפועה טפח שפועי אהלים כאהלים דמי, ולא אמרן אלא דלא נחית מפוריא טפח אבל נחית מפוריא טפח אסור:

ואמר רב ששת האי סיאנא שרי, דהיינו כובע שמשתמשין בני אדם על ראשם ומאהיל על פניהם בשביל השמש. והני מילי דמהדק, ואי לא מהדק אסור. ואע"ג דלית ביה טפח. אמר רב הונא אמר רב היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי:

מתני' נותנין מים על גבי השמרים בשביל שיצולו. אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא:

מסננין את היין בסודרין בשבת. ואם היה היין תוסס ואינו עדיין צלול טורד חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוכה אפילו מים עכורין ואינו חושש:

מסננין היין בסודרין ובלבד שלא יעשנו לסודר כעין גומא:

ובכפיפה מצרית. א"ר חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח:

אמר רב האי פרונקא, דהיינו מטלית, אפלגיה דכובא שרי אכולי כובא אסור:

מתני' ונותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין אנומלין בשבת, ר' יהודה אומר בשבת בכוס, בי"ט בלגין ובמועד בחביות. ואין עושין אלונטית בשבת, ואיזו היא אנומלין, ואיזו היא אלונטית, אנומלין יין ודבש ופלפלין, אלונטית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא למיקר:

חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב, וכן שום וכל כיוצא בהן:

מתני' אין שורין את החילתית בפושרין, אבל נותן לתוך החומץ, ואין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן, אבל נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה, אין כוברין את התבן בכברה, ולא יתננו על גבי מקום גבוה בשביל שירד המוץ, אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האיבוס:

גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי ר' דוסא, וחכמים אוסרין, והלכתא כוותייהו. נוטלין מפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת. אמר אביי אידי ואידי מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן:

מתני' הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענע בגופו ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו. אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור. אמר רב יהודה הני פלפלי מדיק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור. רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי. אמר רב יהודה מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק, דלמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית, אי הכי כי קא נחית נמי קא דחי כחו ד' אמות ואסור כחו בכרמלית לא גזרו, אמר אביי ואיתימא רב יהודה טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל. אמר רבא מאי טעמא בכותל לא משום דמיחזי כבונה האי בנין תקלא הוא, אלא אמר רבא מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דלמא אתי לאשויי גומות. איתמר מר בריה דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור. רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר, והלכתא כרב פפא, אמר רב כהנא טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ. תני ר' חייא אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ולא יסוך את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל, אבל סך את רגלו שמן ומניח בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא ואינו חושש. אמר רב חסדא לא שנו אלא לצחצחו, אבל לעבדו אסור, לעבדו פשיטא ותו לצחצחו מי איכא מאן דשרי, אלא אמר רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו, אבל שיעור לעבדו אסור:

תנו רבנן לא יצא קטן במנעל גדול, אבל יוצא הוא בחלוק גדול, ולא תצא אשה במנעל מרופט ולא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה, ואין יוצאין במנעל חדש, באיזה מנעל אמרו במנעל של אשה. תני בר קפרא לא שנו אלא שלא יצתה בו שעה אחת מבעוד יום, אבל יצתה בו מערב שבת מותר, תני חדא שומטין מנעל מעל גבי אימום, ותניא אידך אין שומטין, לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן, דתנן מנעל שעל גבי אימום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו מותר שפיר, אלא לאביי דאמר לצורך גופו מותר, לצורך מקומו אסור מאי איכא למימר, הכא במאי עסקינן ברפוי, דתניא ר' יהודה אומר אם היה רפוי מותר טעמא דרפוי הא לא רפוי לא, הניחא לאביי דאמר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור שפיר, אלא לרבא דאמר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר מאי איריא רפוי אפילו לא רפוי נמי ההיא דר' יהודה משום דר' אליעזר הוא, דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר אם היה רפוי מותר:

[פרק כ"א] נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה. אמרי דבי ר' ינאי בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. ודוקא אבן דאי נפלה לא אתי אבוה לאתויי, אבל דינר אסור, דאי נפיל אתי אבוה לאיתויי:

מתני' האבן שעל פי החביות מטה על צידה והיא נופלת. אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור:

היתה בין החביות מגביה ומטה על צידה והיא נופלת, מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והן נופלות, היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט, היתה של עור נותנין עליה מים עד שתכלה:

אמר ר' חייא בר אשי אמר רב לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לבר האסור. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו:

א"ר אושעיא שכח ארנקי בחצר מניח עליו ככר או תינוק ומביאו, ולית הלכתא כוותיה, דאמר רב אשי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משום כבוד הבריות דעדיף, אבל הכא כופה עליו את הכלי ומשמרו:

מתני' בית הלל אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין, ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלא כולה ומערה. אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה, ובית הלל כר' שמעון, וכי קא שרי ר' שמעון [לטלטולי] כגון [עצמות] דחזיין לכלבים וקליפין דחזינן למאכל בהמה, אבל מידי דלא חזי לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה לא קא שרי:

מתני' מעבירין מעל גבי שולחן פירורין שהן פחות מכזית, ושיער של פולין ושל עדשין מפני שהוא מאכל בהמה. ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו, בין כך ובין כך ניטל בשבת, ואינו מקבל טומאה והני גרעינין דתמרי ארמייתא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אימן ודפרסיתא אסור והוא הדין לכל גרעינין. וקליפין הנאכלין בין לבהמה בין לאדם מטלטלין אותן, ואם לאו אין מטלטלין אותן, אלא א"כ לצורך גופו של אדם או לצורך מקומו:

[פרק כ"ב] חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג. [תנא לא יספוג] ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שעושין בחול. תנו רבנן נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא ילקט לא לתוך הסל, ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

מתני' אין סוחטין פירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין. ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהן אסור. אמר רב יהודה אמר שמואל מודה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לר' יהודה בשאר מיני פירות. ואמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה. ודוקא כשיש בקדירה אוכל, דבהכי הוי ליה אוכל הבא לאוכל, וכל אוכל הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל אינו סוחט לתוך הקערה, ודוקא בקערה שאין בה אוכל, דבהכי הוי ליה משקה הבא לאוכל ואסור, מכל שכן על מנת לשתות דאסור, אבל אם יש אוכל בקערה נמי שרי, איכא מאן דמוקים האי מימרא דשמואל ביום טוב ולא בשבת, וכן מוכחין בעל הלכות גדולות שכתבוה בהלכות יום טוב. ואיכא מאן דמוקים האי מימרא דשמואל אפילו בשבת, ומוקים לה למתניתין בסוחט לתוך הקערה, דהוי להו משקין, אבל לתוך הקדירה סוחטין כדברי שמואל, כדפסיקנא, ודוקיא דדייק מיניה רב חסדא ביום טוב הוא בלחוד, וכן הדעת נוטה, דאמר רב חסדא מדבריהם נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה, אבל לא לתוך הקערה, ומסתברא דביום טוב קאי, ולעולם הלכה כרב ושמואל לענין סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה, וכר' יוחנן דאמר הסוחט כבשין ושלקית למימיהן כסוחט זיתים וענבים וחייב חטאת לאו איריא היא בהאי מימרא בהא ר' יוחנן בסוחט לתוך הקערה או לתוך הכוס קאי דאסור, דהוה ליה להוציא מהן משקין ממש לשתותן, או לטבול בהם בפני עצמן, אבל לסוחטן לתוך אוכלין שבקדירה אלו ואלו מותרין לסוחטן, דהוי להו אוכל הבא לאוכל ולא משקין, ועוד דר' יוחנן לא איירי באשכול כלל, והא דאמרי נמי לינק את הבהמה ביום טוב אסור, וכל שכן לחלוב לאו הכין הוא שהיונק מן הבהמה חמור הוא מן החולב לתוך הקדירה, שהיונק בפיו כסוחט למשקה ביד הוא, והחולב לתוך הקדירה כמפרק אוכל הוא, ולהכי שרי, ועוד דאותיב עלה רבינא דהוא בתרא והוא נמי מפרק לה, ורמי בר חמא נמי מותיב עלה ומפרקינן לה, וקמה לה הלכתא כשמואל באשכול, ולהכי הלכתא נמי כרב חסדא דקא יליף מינה דחולב אדם עז ביום טוב לתוך הקדירה שיש בה אוכל, אבל לא לתוך הקערה, והכין חזינן דפסיק הגאון כדפסיקנא, ולית בה ספיקא:

תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו בהו רבנן. אמר ר' יעקב הלכה כר' מרינוס. תניא נחום איש גם זו אומר צינור שעלו בו קשקשים ממעכן בצינעא ברגלו בשבת מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בהו רבנן. והא דאמר אבא שאול בפרק חרש שנשא פקחת נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב קאי ומשום דלית ביה איסור סקילה שרו רבנן. אבל בשבת דחמירא לא שרו רבנן:

גופא כבשין ושלקות שסחטן בשבת אמר רב לגופן פטור ומותר, למימיהן פטור אבל אסור. וכן נמי אמר שמואל. ור' יוחנן אמר לגופן מותר, למימיהן חייב חטאת. ולית הלכתא כר' יוחנן לענין חיוב חטאת דהוו להו רב ושמואל בחדא שיטתא. ור' יוחנן (לחוד) [יחיד] ואין דבריו של אחד במקום שנים:

מנתי' חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו בשבת מעצמן אסורים, ור' אליעזר ור' שמעון מתירין. והלכתא כוותיהו.:

[מתני'] כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת. כגון תרנגולתא דר' אבא, דהוה מלוחה ביותר וכשביקשו לאוכלה לא היתה נאכלת מחמת מילחה, והיו שורין אותה בחמין בשבת:

וכל שלא שהה בחמין מערב שבת מדיחין אותה בחמין בשבת, חוץ מן המליח וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן:

שובר אדם את החביות לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף, מבעוד יום כשהוא כלי אחד, ואם אינו כלי אחד מתיז את ראשה ממנה ואפילו בשבת, ומניחה לפני האורחין בשבת, מפני שמתכוין לעין יפה, ואינו חושש מחטאת. תניא חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך. ולמיברז חביתא בבורטייא אסור בשבתא משום דליפתח קא מכוין:

מתני' אין נוקבין מגופה של חביות דברי ר' יהודה, וחכמים מתירין, ולא יקבנה מצדה לדברי הכל, וקיימא לן כרבנן:

ת"ר אין נוקבין נקב חדש לכתחלה בשבת, ואם בא להוסיף מוסיף, ויש אומרים אין מוסיפין. דרש רב נחמן בר יצחק משמיה דר' יוחנן הלכתא (כשמואל) [כיש אומרים]:

ושווין שנוקבין נקב ישן לכתחלה בשבת, אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לשמר, דהיינו להוציא יין מן השמרים, אבל לחזק דברי הכל אסור. היכי דמי אמר רבא כשהוא נוקבה למעלה מן היין זהו לשמר ומותר. וכשהוא נוקבה למטה מן היין השמרים זהו לחזק ואסור. והלכתא כתירוציה דרבא. גובתא דהיינו שפופרת אין חותכין אותה ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. ור' יאשיה מיקל בחתיכה. והלכתא כר' יאשיה. נפלה מחזירין אותה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. וטעמא דר' יאשיה דמיקל בחתיכה דלא מתקן מנא דהא לא מיתקנח בקנקנין:

מתני' אם היתה המגופה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח, אמר ר' יהודה מעשה ובא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת. מישחא רב אסר ושמואל שרא, והלכתא כרב:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו, ואת הצונן בחמין בשביל שייחמו. ולא גזרינן דלמא אתי לאטמוני ברמץ:

מתני' מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהם ואינו חושש, הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. והלכתא כרב. והאי דקתני שוטחין בחמה אבל לא כנגד העם תנאי היא. ואע"ג דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכתא כמחלוקת דברייתא וכר' יהודה דהא רב קאי כוותיה. אמר רב הונא המנער טליתו חייב חטאת. ולא אמרן דאסור אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה, וחדתי נמי לא אמרן אלא באוכמי אבל בחיוורא וסומקא לית לן בה. עולא איקלע לפומבדיתא חזי לרבנן דקא מנערי גלימייהו, אמר להו קא מחללי רבנן שבתא, אמר להו רב יהודה נפוצי ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי. אלמא בקפידא תליא מלתא, קפיד עליה אסור, לא קפיד שרי. אמר ר' יוחנן היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת, תניא נמי הכי סוחרי כסות היוצאין בטלית מקופלת ומונחות להם על כתפיהן בשבתא חייבין חטאת, ולא סוחרי כסות בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שכן דרכן של סוחרי כסות לצאת בכך. ותנינא חנוני היוצא במעות הצרורות לו בסדינו בשבת חייב חטאת, ולא חנווני בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדרכן של בני חנווני לצאת בכך. והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתיפן בשבת, ולא הרטנין בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של הרטנין לצאת בכך. אמר ר' יהודה מעשה בהורקנוס בנו של ר"א בן הורקנוס שיצא בסודר שעל כתיפו בשבת, אלא שנימא כרוכה לו באצבעו, וכשבא הדבר לפני החכמים אמרו אפילו אין נימא כרוכה לו באצבעו. דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרב חסדא הלכה אעפ"י שאין נימא כרוכה לו באצבעותיו. עולא איקלע לבי אסי בר היני בעו מיניה מהו לעשות מרזב בשבת, אמר להו הכי אמר ר' אלעי אסור לעשות מרזב לשבת, מאי מרזב, א"ר זירא כיסי בבלייתא, ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא א"ל הכי מאי, א"ל אסור והכי מאי, א"ל אסור, אמר רב פפא נקוט האי כללא בידך, כל אדעתא דלכנופי אסור, כל דלהתנאות שרי, כי הא שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו הוה, כי אתי רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו, אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר בזו לא חייב ר"מ חטאת, א"ל דקדק ר"מ ע"כ שילשל רבי טליתו, כי אתי רבין אמר לא יהושע בן זירוז הוה אלא יהושע בן כפוסאי היה חתנו של ר"ע אמר בזו לא חייב ר"ע חטאת, א"ל דקדק ר"ע עד כאן שילשל רבי טליתו, כי אתא רב שמואל בר רבי יהודה אמר נשאל אתמר:

מתני' הרוחץ במי מערה או במי טבריה ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו, אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אותן בידם. קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא חמין, אף מי מערה חמין. הרוחץ דיעבד אין, לכתחלה לא, והיינו דקתני מי טבריא לגבי מי מערה לגלויי עלייהו דחמין נינהו. ומי טבריא רוחצין בהן לכתחילה. אבל מי מערה דקיימא לן דמערה מיטלטלא ונפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה משום הכי לא שרי ליה רבנן לכתחילה:

ת"ר סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, היכי עביד, ר' חמא בר חנינא אמר סך ואחר כך ממשמש, ר' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת:

ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין [כלי] על גב העין בשבת, אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בכלי הניטל בשבת, אבל כלי שאינו ניטל בשבת אסור. ואין שואלין דבר מן השד בשבת, ר' יוסי אומר אף בחול אסור, אמר רב הונא הלכה כר' יוסי, ואף ר' יוסי לא אמר אלא בשעת הסכנה:

מתני' אבל לא מתעמלין. כגון קרקעיתה של דייסית שמעמלת ומתרפאת:

ולא מתגררין. ת"ר אין גוררין במגררת בשבת, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש, רב שמואל בר יהודא עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא:

ודוקא רגליו ממש, אבל מנעלים שברגליו אסור ליה למיגרר במגררת, כדפסיקנא בשילהי פירקא דר' אליעזר אומר תולין את המשמרת, והכין הלכתא:

אין יורדין לקורדימא, דהיינו פילומא, מאי טעמא משום פיקא:

ואין עושין אפיקטוזין בשבת. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם, אבל ביד מותר. תניא ר' נחמיה אומר אף בחול אסור מפני הפסד אוכלין. ומסתברא דהני מילי היכא דלית ליה צער, אבל בזמן שיש לו צער מותר:

מתני' אין מעצבין את הקטן. אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי, והא אנן תנן אין מעצבין, התם בחומרי שדרה דמיחזי כבונה. ואין מחזירין את השבר. א"ר חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר בשבת:

מי שנתפרקה ידו או רגלו לא יטרפם (בשמן) [בצונן] אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

[פרק כ"ג] שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, וכן האשה מחברתה ככרות ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח את טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב. א"ל [רבא בר] רב חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני, אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למיכתב, והא כיון דבחול זימנין דבעי למימר ליה הלויני וא"ל השאיליני ולא קפיד עילויה ואתי למכתב בשבת נמי אתי למכתב, א"ל בחול דלא שנא כי א"ל הלויני ל"ש כי א"ל השאילני לא קפדינן עילויה אתי למכתב, בשבת כיון דהשאילני הוא דשרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מנברא מילתא ולא אתי למכתב:

איתמר הלוואת יום טוב רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע, ורבה אמר ניתנה ליתבע. והלכתא כרבה:

מתני' מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב, ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. משום קוביא. מונה אדם וכו'. וקיימא לן כאביי דאמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות:

והא דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו כמה מבפנים וכמה מבחוץ וכמה מנות עתיד להינחם לפניהם וקורין מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מן הכתב שעל גבי טבלא ופינקס. אוקימנא לה בדחייק מיחק, דגודא בשטרא לא מיחלף, אבל כתוב בכתיבה בעלמא אסור, בין מידלי בין מתתאי. תניא אין רואין במראה בשבת, ר' מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל, מ"ש הקבוע בכותל דאדהכי והכי מידכר, שאינו קבוע נמי אדהכי והכי מדכר, הכא במראה של מתכות עסקינן, וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה מפני מה אמרו מראה של מתכות אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין, וקיימא לן כתנא קמא:

מתני' מפיס אדם עם בניו וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידים זה על זה עוברים משום מידה ומשום משקל [ומשום מנין] ומשום לוין ופורעין ביום טוב כל שכן בשבת וכדברי בית הלל אף משום ריבית, אבל בניו ובני ביתו מותר, דאמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם להלוות את בניו בריבית כדי להטעימן טעם ריבית ויזהרו בו:

מתני' מטילים חלשים על הקדשים ביום טוב, אבל לא המנות. אמר ר' יעקב ברה דבת יעקב אבל לא [על] המנות של חול ביום טוב, מכלל שעל המנות של יום טוב ביום טוב מותר:

מתני' לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר לחבירו שכור לי פועלים ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. תניא לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב, ור' יהושע בן קרחה מתיר, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהושע בן קרחה, מאי טעמא דר' יהושע בן קרחה, דאמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח יג), דיבור אסור הרהור מותר. רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, דכתיב ממצוא חפצך (שם שם), חפציך אסורים חפצי שמים מותרים. ואמר ר' אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת. ואמר רבי יוחנן הולכין לבתי כניסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת, ואמר ר' יהונתן הולכין לתרטיאות ולקרקסיאות לפקח על עסקי רבים בשבת. ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקת לארס. ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת. תניא מחשבין חשבונות של מה בכך. וסוגיא דשמעתא כך הוא, דאפילו חשבונות שעברו אסורים, כגון דצריכי ליה, כגון דאיכא אגירי אחריני גביה דצריך למידע כמה בעי למיתב להו דהוו להו חשבונות שצריכין, ומשום הכי אסורים, ואי ליכא אגירי גביה הוו להו חשבונות שאינן צריכין ושרי. אמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך:

מתני' אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו. ואע"ג דלא אבדיל. והאמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אסור לו לאדם שיעשה חפיציו קודם שיבדיל. וכי תימא דמבדיל בתפלה, והאמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, [וכי תימא דאבדיל על הכוס, כוס בשדה מי איכא] ואוקמא ר' נתן בר אמי כגון דהוה בין הגיתות ומבדיל על הכוס. וכבר אסיקנא בפרק כל כתבי הקודש והכין מיתוקמי ממרייהו דרבא ורב אשי דאמרו דצריך למימר המבדיל בין קודש לחול והדר עביד צורכיה, דדוקא בדלא צלי ולא אבדיל בצלותא לא משתרי למעבד צורכיה עד דמברך המבדיל בין קודש לחול, ומבעי למימר בה הזכרת השם ומלכות, אבל אי אבדיל בצלותא אע"ג דקיימא לן המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, מיהו בעשית מלאכה מותר, ואע"ג דאכתי לא אבדיל על הכוס, וכן הילכתא:

מתני' כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. כדרב פפא דאמר מותר לו לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי:

תנו רבנן מחשיכין על התחום להביא בהמה. הא כיצד היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה:

ומחשיכין על התחום לפקח על עיסקי כלה ועל עיסקי המת [להביא לו ארון ותכריכין]. הא כיצד אמר לו אם אתה מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני, ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתים, ר' יוסי בר' יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח:

השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה, לשמור לו את התינוק, אעפ"י ששכרו לפני השבת ופסק לו דמים, אין נותנין לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו, אם היה [שכיר שנה] שכיר שבת שכיר חודש, נותנין לו שכרו של שבת לפיכך אחריות שבת עליו, לא יאמר לו תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של כך וכך ימים:

מתני' גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב. אמר רב ממקום קרוב ממש, ושמואל חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, הלכך ימתין ולא יספוד בהן ישראל עד כדי שיבואו ממקום קרוב, והלכתא כשמואל, דדייקא מתניתין כוותיה:

מתני' עושין כל צורכי המת בשבת. סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזוז בו אבר, שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול בשביל שימתין, קושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף, וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף. ת"ר מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח ופוקקין את נקביו, כדי שלא תיכנס בהן הרוח, ואף שלמה אמר בחכמתו עד (שלא) [אשר לא] ירתק חבל הכסף (קהלת יב ו), זה חוט השדרה, ותרוץ גולת הזהב (שם שם), זה אמה, ותשבר כד על המבוע (שם שם), זה הכרס, ונרוץ הגלגל אל הבור (שם שם) זה פרש, וכה"א וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם (מלאכי ב ג). אמר רב הונא ואמרי לה א"ר חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים. א"ר לוי אמר רב פפי א"ר יהושע לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומר לו טול מה שנתת בי:

מתני' אין מעצמין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת הנפש, והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. תנו רבנן המעצמו עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים, משל לנר שכבה והולכת, אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר הרוצה שיתעצמו עיניו של מת, נופח לו יין בחוטמו, ונותן שמן בין ריסי עיניו, ואוחז בשני גודלי רגליו, והן מתעצמין מאיליהן. תניא רשב"ג אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, כיון שמת אדם בטל מן המצות, והיינו דאמר ר' יוחנן במתים חפשי (תהלים פח ו), כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ותניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה (בראשית ט ב), כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו:

א"ר פפא נקיטינן אריה אבי תרי לא נפיל, הא קא חזינן דנפול, ההוא כדרמי בר אבא, דאמר רבי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט יג):

[פרק כ"ד] מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות [ברה"ר]. אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא, פשיטא כיסו תנן, מהו דתימא הוא הדין אפילו מציאה, והאי דקתני כיסו, אורחא דמלתי קתני קמ"ל, ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה, אבל אתי לידיה ככיסיה דמי. ואע"ג דסלקא לישנא בתרא בתיקו, הוי ליה ספיקא מדרבנן למיתבה לנכרי, וספיקא דרבנן לקולא, כי היכי דלא ליתי לאחולי עלה שבתא:

אם אין עמו נכרי. שאינו מצווה על שביתתו מניחו על החמור, שמצווה על שביתתו. תניא כשהחמור מהלכת מניחו עליה, וכשהיא עומדת נוטלה הימנו, ולא יחמר עליה, דכתיב לא תעשה כל מלאכה (שמות כ י), ולחמר אחר בהמתו טעונה מלאכה היא, דכתיב אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא (שמות לו ו), מעשות לא נאמר, אלא מהביא, אלא נוטלה הימנה בקרוב לה, כי היכי דלא ליעבד עקירה והנחה. אמר רב פפא כל שבגופו חייב חטאת, בחבירו פטור אבל אסור, וכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה:

אין עמו לא חמור ולא נכרי מניחו על חרש שוטה שאינו מצווה על שביתתו. ולקטן לא יהיב ליה דילמא אתי למיסרך, אין עמו לא חמור ולא נכרי ולא חרש שוטה מאי. א"ר יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, מאי היא, מוליכו פחות פחות מארבע אמות סמוך לביתו, ואמאי לא רצו חכמים לגלותה, דכתיב כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כה ב), דאי שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים:

אמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו על כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו. ודוקא רץ אבל קליל קליל לא וכי מטי לביתיה זריק לה כלאחר יד כי היכי דלא ליעביד עקירה והנחה. אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת, בין בשוגג בין במזיד פטור מחטאת אבל אסור, בשוגג לא מיחייב, דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו כט ל), הוקשה כל התורה לע"ז, מה ע"ז דעביד מעשה בגופיה חייב ואי לא לא, אף כל דעביד מעשה בגופיה מיחייב, ואי לא עביד מעשה בגופיה לא מחייב, ובמזיד אינו חייב חטאת, דתנן על המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה, מכלל דעל זדון שבת אינו חייב חטאת על לאו נמי לא מיחייב חטאת דהוי ליה לאו שנתנה לאזהרת מיתת בית דין, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, ואפילו למאן דאמר לוקין, שאני הכא דאמר קרא אתה ובהמתך (שמות כ י), אתה למה לי, הוא ניהו דימחייב כי עביד מלאכה, בהמתו לא מיחייב איהו חטאת, אבל איסורא מיהא איכא:

מתני' הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאין ניטלין בשבת מתיר הכלים והשקין נופלין [מאליהן]. היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר את החבלים והשקין נופלין. והוא הדין לכל דבר שאינו ניטל בשבת מתיר את החבלים והוא נופל:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפים אבל לא את הזירין. אמר רב הונא הן הן פקיעין הן הן זירין הן הן כיפים, פקיעין תרין, כיפים תלתא, זירין דארזא, וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין, וה"ה לכיפים, אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר:

מתני' אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה, ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה. תני רב חנין מנהרדעא מערבין תבן ואספסתא לפני בהמה ונבילה לפני הכלבים ושמעינן מינה למיטרח באוכלא טרחינן, שוויה אוכלא לא משווינן:

מתני' אין אובסין את הגמל. דהיינו לעשות לה איבוס במעיה, כי הא דההוא טייעא דאכלה כורא ואטעינה כורא:

ולא דורסין האוכלין בגופו, אבל מלעיטין, אין מאמרין את העגלים (ולא) [אבל] מלעיטין. וכבר פרישנא מהו אמראה ומהו הלעטה בפרשת אלה תולדות יצחק:

תנא המראה כשהיא מרביצה ופוקק את פיה ונותן לה מים וכרשינן בבת אחת, הלעטה מאכילה מעומד ומשקה אותה מעומד ונותן לה מים בפני עצמן וכרשינן בפני עצמן:

ומהלקטין את התרנגולים. דהיינו דספי ליה בידים והוא בולע מעצמו. תנן נותנין מזונות לפני הכלבים, ואין נותנין מזונות לפני החזיר, ומה הפרש בין זה לזה, זה מזונותן עליך, וזה אין מזונותן עליך. אמר רב אשי מתניתין נמי דייקא דקא תני אין נותנין מזונות לפני דבורים ולא לפני יונים שבשובך, אבל נותנין מזונות לפני אווזין ותרנגולים ולפני יוני הרדיסאות, מאי טעמא לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונתן עליך:

מתני' מחתכין את הדילועין לפני הבהמה. ואת הנבילה לפני הכלבים. ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן. אוקמה רב נחמן במסכת יום טוב דסתמא דהאי מתני' כר' שמעון, והכי קאמר מחתכין את הדילועין תלושין לפני הבהמה ולא אמרינן טירחא דלא צריך הוא, ואת הנבילה לפני הכלבים, ואעפ"י שנתנבלה בשבת, וקיימא לן כר' שמעון בשבת משום דמיקל, ומשום דשבת חמורה היא במצוותיה ובכרת ולא אתי לזלזולי בהו, ואי מקילינן בה חדא קולא לא אתי לאקולי ביה טפי סתם לן כר' שמעון דמיקל:

מתני' מפירין נדרים בשבת ונשאלים נדרים שהן לצורך השבת. תנן הפרת נדרים כל היום, ויש בדבר להקל ולהחמיר, כיצד נדרה בלילי שבת מיפר לה בלילי שבת, נדרה ביום השבת מיפר לה עד בין השמשות, נדרה בין השמשות מיפר לה עד שלא תחשך, נדרה משתחשך שוב אינו מיפר. תניא מפירין נדרים כל היום, ר' יוסי בר' יהודה משום ר' אלעזר בר' שמעון אמר מעת לעת, והלכתא הפרת נדרים כל היום [בלבד], וליתא לדר' יוסי בר' יהודה ולדר' שמעון בן ר' אלעזר, דגרסינן בפרק נערה המאורסה א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אין הלכה כאותו הזוג, ואסיקנא הילכתא דמפירין נדרים בשבת, בין לצורך ובין שלא לצורך, ואמר רב נחמן הילכתא נשאלין נדרים עומד וביחידי ובלילה ובשבת ובקרובין ואפילו איפשר להן מבעוד יום:

מתני' ופוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה. ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו:

ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. אמר רב יהודה אמר רב הילקטי קטנה היתה בין שני בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור [וכו']. עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משה ליה, אמר ליה אימור דאמור רבנן מדידה דמצוה, מדידה דלאו מצוה מי אמור, אמר ליה מתעסק בעלמא אנא, והילכתא כעולא:

הנה זאת דרך קצרה אשר קצבתי לתהלוכות מסכת יציאות, תהלה והוד למלך ה' צבאות. ושאריתן ומחלוקתן וסייומן וסיתומן וקייומן במסכת הלא בראש סדר עתך:

וישבתו העם ביום השביעי. כיון ששמעו כך מפי משה ומפי הגבורה עמדו וקיבלו עליהם שביתה:

ויקראו בני ישראל את שמו מן. ומתחילה היה שמו לחם אבירים כדכתיב לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם היורד ממקום אבירים, כלומר משחקים ממקום הגדולים, ודומה לו אביר ישראל (ש"א כא ח), ועכשיו בשביל שאמרו מן הוא, לפיכך קראו שמו מן, לענין שדרשנו:

והוא כזרע גד. אנשי עיר הקודש תירגמו כזרע כסבר, ר' יהושע אומר דומה לזרע פשתן, יכול שהוא אדום כזרע פשתן, ת"ל לבן, ומאחר שדומה לזרע פשתן למה מדמה לזרע גד, אלא כדר' יוסי, דאמר ר' יוסי כשם שהנביא מגיד חדרים נסתרים, כך המן מגיד חדרים נסתרים לישראל, כיצד איש ואשתו שבאו לפני משה לדין זה אומר סרחה עלי ויצאה מביתי, וזאת אומרת הוא סרח עלי ויוציאני מביתו, אמר להם משה לבקר משפט, למחר אם נמצא העומר שלה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו ויצאה, ואם נמצא העומר שלה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה והוא הוציאה, וכן ב' [שבאו לדין] זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי. אמר להם משה לבקר משפט, למחר נמצא העומר בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, ואם נמצא העומר שלו בבית רבו השני בידוע שהוא מכרו לו, ואע"ג דאמר ר' יהושע דזרע גד דומה לזרע פשתן לא מסתבר לן טעמא, אלא כדתרגמו אנשי עיר הקודש דאמרי כזרע גד כסבר. ד"א [אמר] ר' יוסי עגול כגידא ולבן כמרגליות, ובלע"ז קורין גד קוליינדירי:

וטעמו כצפיחת בדבש. צפיחת הוא המאכל שעושין מסולת נקייה ודבש נקי ועושין עושה רכה ונוחה היא לציקרי מאד, ובלשון משנה קורין אותה צפחת, כדתנן כל הניצוק טהור חוץ מדבש הזיפין, הבא ממקום זיף, וי"א חוץ מדבש הזייפין, פי' משום שהוא נקי מאד מזייפין אותן ומערבין בו פסולת. והצפחת, דהיינו מאכל רך הרכה מסולת ודבש, וכן א"ר אליעזר ולמדרשינו הראשון עבדי לה קלישתא ורכיכתא לדברי רבי יהושע דעבדי לה סמיכתא. כדתנן חלת המשרת והאיסקרוטין:

ורבותינו דרשו ותעל שכבת הטל. ר' אליעזר המודעי אומר עלה תפילתן של אבותינו כטל שהיו שוכבין בעפר:

דק. יורד מן הרקיע שנקרא דוק, שנאמר הנוטה כדוק שמים (ישעי' מ כב):

מחוספס. ר"ל אמר דבר הנימוח על פסח היד. ור' יוחנן אמר דבר שנבלע ברמ"ח איברים מנין מחוספס. א"ר נחמן מחספס כתיב חסר וי"ו. ור' טרפון אמר אינו יורד לא על האופסים כביכול פשט הקב"ה את ידו ונטל את תפילתן של אבותינו שהיו שוכבין על הארץ והוריד המן לישראל, כענין שנאמר ומצאתי כופר (איוב לג כד):

ת"ר לחם אבירים אכל איש (תהלים עח כה), לחם שמלאכי השרת אוכלין אותה דברי ר' עקיבא וכשנאמרו הדברים לפני ר' ישמעאל אמר להן צאו ואמרו לר"ע טעית, וכי מלכי השרת אוכלין [לחם], והלא כתיב לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (דברים ט ט), אלא אל תקרי אבירים אלא אברים, דבר הנבלע ברמ"ח איברים, וכה"א ונפשנו קצה בלחם הקלקל (במדבר כא ה), קל היה במעיהם שאינן ניפנין, אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך (דברים כג יד), וקאמר במה שתגרי אומות העולם מוכרין להם, וכבר היו ר' טרפון [ורבי ישמעאל] וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן, נענה ר' אליעזר המודעי ואמר מן שירד לישראל גבוה ששים אמה, אמר לו ר' טרפון מודעי עד מתי אתה מגבב [דברים] ומביא עלינו, א"ל מקרא אני דורש חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים (בראשית ז כ), וכי ט"ו בעומק, ט"ו בשפלה, וט"ו בהרים, וכי מיא שורי שורי קיימא, ועוד תיבה היכי מסגיא, אלא מעיקרא נבקעו כל מעיינות תהום רבה עד דשוו מיא בהדי טורא, והדר חמש עשרה אמות מלמעלה גברו המים, לאחר שנפתחו ארובות השמים ומדה טובה מרובה ממדת פרעניות, ובמדה של טובה כתיב ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו (תהלים עח כד), ובמדת פורעניות כתיב וארובות (שמים) [השמים] (בראשית ז יא) מיעוט ארובות שנים, תנא כמה ארובות בדלת ארבע, וארבע בדלת אחרת, הרי שמונה ארובות, ובשתי ארובות גברו המים ט"ו אמה, נמצא שבשמונה ארובות היה גובהו של מן ששים אמה:

תניא איסי בן יהודא אומר מן שירד לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי (תהלים כג ה):

את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. ר' אליעזר המודעי אומר על האפוי אפו ועל המבושל בשלו, הא כיצד יו"ט שחל להיות ערב שבת מנין אתה אומר שאין רשאין לאפות ולבשל מיו"ט לשבת אלא א"כ עירבו בדבר האפוי או מבושל אפילו כזית כגון פת או מין מאכל כדי שיסמוך עליו לשבת שלא יראה כמבשל ביו"ט לשבת שהרי הכין מעיו"ט, שנאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שמות טז כג):

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה'. לפי שעה צוה הקב"ה למשה שיקח מלוא העומר מן ממנו למשמרת, למשמרת שיהא שמור שלא יבאיש ושלא יתליע ולא יימס. לדודותיכם. לדורות שבארץ ישראל:

למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים. וכן מצינו בירמי' שאמר להם לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה, אמרו לו אם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס באותו שעה הוציא ירמי' צלוחית של מן אמר להם הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל (ירמי' ב לא), אבותיכם שהיו עוסקים בתורה ראו במה פרנסם הקב"ה, אף אתם אם אתם עוסקים בתורה הקב"ה מפרנס אתכם:

ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת. איני יודע ממה היא אם ממתכת או מעץ, אלא משם אתה למד מכלי חרש צנצנת שהיה מצננת המשקין שבתוכה ורמז לדבר צנים (ופחים) [פחים] בדרך עקש (משלי כב ה), שאין לך דבר שהוא מצין את חבירו אלא כלי חרס, ועוד דכתיב ביה למשמרת, ואין לך דבר שמשמר מה שבתוכו ככלי חרש, וכן הוא אמר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים (ירמי' לב יד):

והנח אותו לפני ד'. עד שנה השישית עשה את המשכן וכלי הקודש, ומשחו את הארון, ונתנו שם את העדות ונמשח אהרן, אז לקח אהרן את צנצנת המן והניחה לפני הארון:

כאשר צוה ה' (את) [אל] משה. בזמן ירידת המן בתחילה כן עשה אהרן בשנה השנית:

ויניחהו אהרן. אחר שנמשה לפני העדות לאחר שניתן אל הארון:

למשמרת. לעתיד לבא, כי בשעה שמצא חלקיהו הכהן ספר תורה פתוח בהיכל, בזמן שהיה ירמיהו בו מתנבא על ישראל, שלשים שנה קודם שהיה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן, והיה כתוב בס"ת יוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת (דברים כח לו), מיד עמד וגנז כל מלאכת המשכן תחת מחילת ההיכל והארון והבדים וכל כלים שנעשה במדבר וצנצנת המן ומטה אהרן ושקדיה ופרחיה והמזבח עם אש תמיד ושמן המשחה וקטורת הסמים ואפר הפרה, שנאמר ויאמר המלך לכהנים המבינים בעם תנו לכם את הארון ברית ה' כי אין לכם משא בכתף ועתה עבדו את ה' בכל לבבכם (דה"ב לה ג), ואמר ר' אליעזר אתיין משמרת משמרת, כתיב במקלו של אהרן למשמרת לאות לבני מרי (במדבר יז כה), וכתיב בצנצנת המן למשמרת לדורותיכם, וכתיב לפני עדות למשמרת, ללמדך שבמקום אחד גנז ועתיד להעמידן לישראל, שנאמר למשמרת לדורותיכם, דור העוה"ז ודור העוה"ב:

[ובני ישראל אכלו את המן] למה נאמר ובני ישראל אכלו את המן, אלא ללמדך אעפ"י שפסק את השליו, לא פסק המן מ' שנה קטועות:

עד בואם אל ארץ נושבת. דהיינו ארץ הגלעד, ואעפ"כ לא פסק המן, אלא את המן אכלו בלעדי השליו אחר שנכבשה ארץ הגלעד בימי משה ועד יום פטירתו, דהוי ליה מ' שנה חסירין מנין ע' יום, ואחר פטירתו שבעים יום, עד בואם אל ארץ כנען, דהיינו ארבעים שנה שלימים, כיצד בששה עשרה באייר ירד המן לישראל חסרו משנה ראשונה שיצאו ממצרים ל' יום של ניסן וי"ו של אייר הרי מ"ג יום חסירין משנה ראשונה, ואכלו כל אותה שנה, ול"ט שנים אחרים, דהיינו מ' שנה שהלכו ישראל במדבר, ובשנת המ' מת משה בז' באדר, ופסק המן באותו יום, וחזר בזכות שנתעסקו בהספידו, ואכלו הימנו ע' יום, כיצד כ"ד של אדר של שנת הארבעים וכ"ט של אדר שני וי"ז של ניסן בכניסתן לארץ, שנאמר וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ (יהושע ה יב), בששה עשר בניסן אכלו מתבואה חדשה של ארץ ולמחרתו שבת המן, הרי לך מ' שנה שלימים, וקיי"ל כר"א המודעי, דאמר שבעים יום אכלו ישראל את המן אחר מיתתו של משה, הא כיצד משה מת בז' באדר ואכלו ממנו כ"ד של אדר הראשון, ושלשים של אדר השני ששנת עיבור היתה וששה עשר של ניסן, ואי קשיא לך ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום (דברים לד ח), דמשמע דבסוף ל' אמר הקב"ה ליהושע קום עבור את הירדן הזה (יהושע א יב), הכי קיי"ל דשלשים ושלשים הוו, והכי נמי תנינן בסוף ספרי בפסוק ויבכו בני ישראל את משה, ומריבוי דקרא ילפינן לה, דכיון דכתיב ויבכו בני ישראל את משה ל' יום, א"כ מה ת"ל ויתמו ימי בכי אבל משה, אלא שלשים של בכי ושלשים של אבל, דהוי ליה ששים יום, דהיינו כ"ד של אדר ראשון ושלשים של אדר שני וששה של ניסן ובז' בניסן אמר הקב"ה לישראל משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן הזה (יהושע א ב), ועברו את הירדן בעשור לחודש הראשון ועשו את הפסח בי"ד בניסן בערב בערבות יריחו ובי"ז בניסן אכלו מן החדש, ולמחרת דהיינו י"ז בניסן, פסק המן, דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי (יהושע ה יא) דהיינו יום י"ז בניסן, וכתיב וישבות המן ממחרת (שם שם יב), היינו יום י"ז למחרת של יום י"ו:

והעומר עשירית האיפה היא. וכמה האיפה א' משבעת רבעים קמח ועוד, דהיינו תל"ב ביצים, והעומר עשירית האיפה אחד מחמשה ברביע, דהיינו מ"ג ביצים וחומש ביצה מנין חל"ה: