בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מגיד שמונין חדשים ליציאת מצרים, אין לי אלא חדשים, שנים מנין, ת"ל בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן (שמות מ יז), לאחר שנבנה בית המקדש היו מונים לבניינו, שנאמר ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה [את שני הבתים] את בית ה' (מ"א ט י), לא זכו למנות לבניינו מנו לחורבנו, שנאמר [בעשרים וחמש שנה וגו'] אחר אשר הוכתה העיר (יחזקאל מ א), זהו שאמר הכתוב שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי (שה"ש א ו), לא רצו למנות למלכי ישראל, מנו למלכי גוים, שנאמר [ביום עשרים וארבעה לחדש] בששי בשנת שתים לדריוש (חגי א טו):

ביום הזה באו מדבר סיני. מלמד שיום ראש חודש סיון היה:

ויסעו מרפידים. מאי רפידים, ר' אליעזר אומר רפידים שמה, ר' יהושע אומר שרפו ידיהם מדברי תורה:

ויבואו מדבר סיני. מה ת"ל והלא כבר נאמר ביום הזה באו מדבר סיני (פסוק א), אלא מקיש ביאתן למדבר סיני לנסיעתן מרפידים, מה נסיעתן מרפידים מכעיסין למקום, ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו, אף ביאתן למדבר סיני מכעיסין למקום ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו:

ויחנו במדבר. ר' יוסי אומר הרי הוא אומר לא מראש בסתר (ישעיה מח טז), כשנתתי תורה לישראל לא נתתיה במקום הסתר, אלא במדבר מקום פרהסיא מקום הפקר, שכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל:

ויחן שם ישראל. מה ת"ל והלא כבר נאמר ויחנו במדבר, אלא כל מקום שנאמר ויסעו ויחנו נוסעין במחלוקת, אבל כאן כתיב ויחנו, וכתיב ויחן, תחלה ויחנו במחלוקת, ולבסוף ויחן, הושוו כולם לב אחד, ומה ת"ל שם, אלא מלמד שאמר להם זמן הרבה אתם עושים שם, וכן היה, שנאמר ויהי בשנה השנית [בחדש השני] בעשרים בחודש נעלה הענן וגו' (במדבר י יא), וכתיב ויסעו בני ישראל וגו' (שם יב), דהיינו שנים עשר חודש חסר עשרה ימים:

נגד ההר. למזרחו של הר, כל מה שאת מוצא נגד פנים למזרח:

ומשה עלה. בשני לחודש:

אל האלהים. למקום שהשכינה שרויה בהר:

ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר. מלמד שהקריאה קדמה לעלייה, שלא היה לו רשות ליכנס למחיצת השכינה אלא אם כן הדיבור קראו, וכן מצינו באהל מועד, שנאמר ויקרא אל משה (ויקרא א א):

כה תאמר. בלשון הקודש בסדר הזה שלא תפחות ולא תוסיף:

לבית יעקב. אלו הנשים, אמור להן ראשי דברים, מצות קלות בלשון רכה, ודברי נחת שלא יוכבדו בעיניהם:

ותגיד לבני ישראל. לאנשים, תדקדק עמהם חומרי מצות:

ותגיד מלא כתיב, כלומר אמור להם אזהרות ועונשין כרת ומיתות בית דין שהן מרים כגידין, דהיינו לענה, לעוברי עבירה:

אתם ראיתם. לא במסורת אני אומר לכם, ולא כתבים אני מראה לכם, ולא עדים אני מעמיד עליכם, אלא אתם ראיתם בעיניכם אשר עשיתי במצרים שהכיתים עשר מכות ועשיתי שפטים באלהיהם, ראו על כמה היו חייבין לי על ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא נפרעתי מהם על כל אלה זולתי על ידיכם:

ואשא אתכם על כנפי נשרים. ר' אליעזר אומר זה יום רעמסס שנתקבצו כולם ובאו רעמסס בשעה קלה:

ואבא. חסר יו"ד כתיב, שעדיין חסירין קבלת עשרת הדברות:

ואבא אתכם אלי. לפני הר סיני. ומה נשתנה נשר מכל העופות, אלא שכל העופות נוטלין את בניהם בין רגליהם מפני שהן מתייראין מעוף אחר, שמא יפרח עליהן, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מן האדם בלבד, שמא יזרוק בו חץ, לפיכך נוטל את גוזליו על אברתו, שנאמר יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים לב יא), אומר מוטב שיכנס חץ בגופי, ולא בבניי, וכן עשה הקב"ה נשא את בניו על ענני כבוד בשעה קלה, והביאם למקום הר המוריה, ואכלו שם הפסח, והחזירם מיד למצרים:

ועתה אם שמע תשמעו. קבלו עליכם שכל התחלות קשות, מיכן אמרו שמע אדם למצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה, שנאמר אם שמע תשמעו, שכח מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, שנאמר אם שכח תשכח (דברים ח יט):

ושמרתם את בריתי. זו היא כלל כל התורה, כדכתיב ויקח ספר הברית (שמות כד ז):

והייתם לי. פנויים לי ועסוקין בתורתי ולא בדברים אחרים:

סגולה. מה סגולתו של אדם חביבה עליו, דהיינו כגון דקל מיוחד או ספר תורה מיוחד, שחביבין על האדם, כך תהיו חביבין לי, ושמא תאמר כשם שהאשה מסגלת מאחר בעלה, והבן מאחר אביו, והעבד מאחר רבו, והשפחה מאחרי גבירתה, יכול אף אתם מסוגלין לי, ואין שאר האומות תחת רשותי, ת"ל כי לי כל הארץ:

ואתם תהיו לי. שאם אתם רוצים איני משליט עליכם אחרים אלא אני:

ממלכת. שאיני ממליך עליכם נכרי מאומות העולם אלא מלך מכם, וכן הוא אומר אחת היא יונתי תמתי (שה"ש ו ט), וכתיב לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים יז טו), וכתיב ממנה פנה ממנה יתד (זכריה י ד):

כהנים. יכול מבטלנים, כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח), ת"ל וגוי קדוש, מיכן אמרו ראויין היו ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו מעשה העגל, ומשעשו מעשה העגל ניטלו וניתנו לכהנים, שנאמר קדושים יהיו לאלהיהם (ויקרא כא ו), ועכשיו מה אני מקיים וגוי קדוש, כדכתיב קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט ב), פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם:

אלה הדברים. שלא תפחות ולא תוסיף:

אשר תדבר אל בני ישראל. כסדר הזה:

ויבא משה ויקרא לזקני העם. חלק כבוד לזקנים:

וישם לפניהם. האיר עיניהם ביחודו של מקום וקרבם אל יחידו של עולם, כל מקום שאתה מוצא שימת דברים בלשון הזה, אינו לצרף האדם על כורחו אלא לרצונו:

את כל הדברים האלה. ראשון ראשון, ואחרון אחרון:

אשר ציוהו ה'. אף לנשים אמור:

ויענו כל העם יחדו. לא ענו בחוצפא ולא קיבלו זה מזה, אלא השוו כולם לב אחד:

ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. אע"פ שלא שמענו עדיין מה שהוא מצוינו:

וישב משה את דברי העם אל ה'. וכי מה הוצרך משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני מה שעשיתי איני צריך להשיבו, תלמוד לומר וישב משה, והיה מקבל שכר על כל עלייה ועלייה ועל כל ירידה וירידה:

ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך. זה היה בשלישי בחודש, שכינת קודשי נגליתי לך:

בעב הענן. דהיינו ענן עבה, ואיזה זה, ערפל, שנאמר ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים (שמות כ יח), שעד עכשיו דבר קדשי היה מדבר עמך מתוך אויר הנכבד, שהוא ענין דק מכל דק, וחזק מכל חזק, ונראה לך בראיית לבבך ובראיית נשמתך, ואין ישראל רואין ולא שומעין כשאני מדבר עמך, ועכשיו אני מראה מקום מחיצת שכינתי לכולם בעין ממש, וכבודי יהיו רואין בראיית הלב, ובראיית נשמתן, ודברי ה' שומעין מפורש, שנאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, כך אמר לו הקב"ה למשה הריני קוראך מראש ההר, והם שומעין ואתה עולה:

וגם בך יאמינו לעולם. כדכתיב תורה צוה לנו משה מורשה [קהלת יעקב], ירושת עולם היא לקהלת יעקב, וגם לרבות הנביאים העומדים אחריך:

ויגד משה את דברי העם אל ה'. ר' אלעזר בן פרטא אומר מתוך שנאמר ויבא משה ויספר לעם אתה יודע שאמר להם אם מקבלין אתם עליכם עונשין בשמחה הרי אתם מקבלין שכר, ואם לאו אתם מקבלים פורענות, וקיבלו עליהם עונשין בשמחה, רבי אומר וכי מה אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל או מה אמרו ישראל למשה שיאמר למקום, אלא אמרו רצונינו לשמוע מפי מלכינו, שלא דומה שומע מפי סרסור כשומע מפי המלך, ונתן להם מה שביקשו, שנאמר בעבור ישמע העם, וכשסיפר משה להם שיהיו שומעין הם בעצמם מפי מלכם, חזרו ואמרו רצונינו לראות כבוד מלכינו, שאינו דומה רואה לשומע, מיד ויגד משה את דברי העם אל ה', אמר הקב"ה אני נותן להם מה שביקשו, שנאמר ירד ה' לעיני כל העם (פסוק יא), אלא תחלה לך וקדשם, כל זה היה בשלישי לחודש, ר' יוסי הגלילי אומר מצות הגבלה אמר להם:

ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר. וזימנתם. תני במכילתא היום הזה רביעי לחודש, ומחר יום חמישי לשבת, ובהשכמת יום ששי בנה מזבח תחת ההר, ולאו דווקא, ולא קיימא לן הכי, דמתניתא יחידאה היא ואליבא דר' יוסי היא נשנית ופליגי רבנן עליה, וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, דכתיב אחרי רבים להטות (שמות כג ב), דתנו רבנן בששה בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, ר' יוסי אומר בשבעה בו, אמר רבא דכולי עלמא דבראש חדש באו למדבר סיני, כתיב הכא ביום הזה, וכתיב התם החודש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב), מה להלן ראש חודש, אף כאן ראש חודש, דכולי עלמא בשבת ניתנו עשרת הדברות לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), וכתיב התם זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים (שם יג ג), מה להלן בעצומו של יום עומד ומזהיר, אף כאן בעצומו של יום עוד ומזהיר, כי פליגי בקביעא דירחי, ר' יוסי סבר בחד בשבת איקלע ראש חודש סיון, ורבנן סברי בשני בשבת, ואע"ג דר' יוסי נימוקו עמו ואמר משה הוסיף יום אחד מדעתו, לא עמדה הלכה כמותו, אלא לפי שאמר ר' יוסי בשבעה בו, והוצרך לומר יום אחד הוסיף, וקרא לא דייק כוותיה, מכל מקום נראין הדברים כרבנן, שאמרו בשני בשבת הוקבע ראש חודש סיון, ודווקא כדפרישנא בירידת המן, שראש חודש שבו יצאו ישראל ממצרים הוקבע בערב שבת, וראש חודש אייר שבת ואחד בשבת, ובאחד בשבת הוא יום ראש חודש אייר באו למדבר סין, ואכלו את המן חמשה ימים לפני שבת, שנאמר ששת ימים תלקטוהו [וביום השביעי שבת לא יהיה בו] (שמות טז כו), לפי שהיה מדבר להם באחד בשבת על ירידת המן, לכך אמר להם ששת ימים תלקטוהו, כלומר ששת ימי השבוע, אבל המן לא נמצא עד הבוקר של יום שני בשבת, שנאמר ובוקר וראיתם את כבוד ה' (שם שם ז), וראש חודש סיון הוקבע בשני בשבת כרבנן, ובו ביום באו מדבר סיני, אותו היום היו טרודין מן הדרך, ולא אמר להם כלום, בשני לחודש שהוא שלישי בשבת אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (פסוק ו). בשלישי בשבת לחודש...: