וילך איש. מה עניין זה אצל כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. אלא אמר ר' יהודה בר ביזנא תנא עמרם גדול הדור היה וכיון שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמילין, מיד עמד וגירש את אשתו אחר ב' חדשים עמדו כולם וגרשו את נשותיהן, אמרה לו מרים, עמרם אבא גזירתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת לעוה"ז ולעוה"ב, פרעה גזירתו ספק מתקיימת, ספק אינה מתקיימת, ואתה גזירתך ודאי מתקיימה, שהנפרד מאשתו וודאי לו שאינו מוליד ממנה בן, מיד עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן:

וילך איש. אין איש אלא מגדולי ישראל ומגדולי הארץ, וכה"א והאיש בימי שאול גדול, וזה עמרם:

מבית לוי. מן בן בנו של לוי:

ויקח. א"ר יהודה בר ביזנא שעשה לה מעשה ליקוחין, השיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניהם, ומלאכי השרת אומרים אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט):

את בת לוי אפשר בת ק"ל שנה והוא קורא אותה בת אמר ר' יהודה בר ביזנא מלמד שנולדו בה סימני נערות. ומלומדין הן הצדיקים אבותינו בניסים שהרי שרה אמנו היתה בת צ' שנים, ונתפשטו הקמטים, ונתעדן הבשר, וחזר יופיו למקומו, וכן יוכבד:

ויקח את בת לוי. זו יוכבד בת לוי, ומנלן דבת ק"ל שנה היתה, דכתיב אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כו נט), הורתה היתה בדרך ולידתה היתה במצרים, וישראל לא היו במצרים זולתי ר"י שנה, צא מהם פ' שנה משנולד משה עד שיצא, דכתיב ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמונים בדברם אל פרעה (שמות ז ז), נמצאת נשארו ליוכבד ק"ל שנה:

ותהר האשה ותלד בן. א"ר יהודה בר ביזנא מקיש לידה להריון, מה הריון שלא בצער, אף לידה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה, כלומר בשטר חוב שלה, כדכתיב בעצב תלדי בנים (בראשית ג טז):

ותרא אותו כי טוב הוא . תניא ר' מאיר אומר טוב שמו. ר' יהודה אומר טובי' שמו. ר' נחמיא אומר הגון לנביאות. אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול. וחכ"א בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אורה, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א ד):

מלמד שלא נפרד עמרם מאשתו אלא שני חדשים בלבד, ומעוברת היתה במשה בשעה שגירשה, אלא שלא הכיר בה, וכשהחזירה היתה מעוברת ג' חדשים לפיכך ותצפנהו שלשה ירחים, דלא מנו לה המצריים אלא משעה דאהדרה, ואינהו לא ידעו דהוות מעוברת ביה מעיקרא:

ולא יכלה עוד הצפינו. הצפינו מבעי' לי' דליהוי הפ"א נדגשת דמשמע כמו להצפינו דהיינו לשון קל. ודומה לדבר הראותם, כמו להראותם, וכמה לשונות במקרא, אלא מאי הצפינו דצ' דגושה והפ' רפויה דמשמע הצפן שלו, שוודאי היתה יכולה אבל לא היתה יכולה לבלבל דבר הצפן שלו לאחר ג' חדשים, דהיינו לומר עד השתא מעברנא דהא מנו לה ט' חדשים מדאהדרה בעלה ועד סוף ג' חדשים בתר דילדתיה ובתר ג' חדשים שאלו בתרה ואמרה עד השתא הות מעוברת ועכשו הוולד אנה הוא:

ותקח לו. להצלתו:

תיבת גומא. למה נקרא גומא, שהוא גומא ושותה מיא תדיר ודומה לדבר הגמיאני נא מעט מים (בראשית כד יז), וכה"א היגאה גומא בלא בצה ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא). מאי שנא תיבת גומא. א"ר שמואל בר נחמני דבר קל הוא הגומא שיכול לעמוד בפני רך ובפני קשה, בפני המים, ובפני האבנים ובפני הסלעים, שאם יבואו גלי היאור ויטילוהו לסלעים לא תשבר:

ותחמרה. לשון רפה היא מלמד שעיקר הטיח לא היה אלא בזפת והחמר טפל:

ותחמרה בחמר ובזפת. תניא חמר מבפנים וזפת מבחוץ כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע:

ועוד שהחמר נימוח במים וזפת אינו נימוח:

ותשם בסוף. ר' אליעזר אומר ים סוף. ר' שמואל בר נחמני אמר אגם, היינו יערת הטיט שעל שפת היאור, וה"נ מתרגמינן ושויתיו ביערא, ודומה לו ביערת הדבש (ש"א יד כז), וכה"א קנה וסוף קמלו (ישעי' יט ו):

ותתצב אחותו מרחוק. כלומר בסוף נבואתה, שהיתה אומרת עתידין אבא ואימא להעמיד בן שהוא מושיע את ישראל וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, כיון שזרקתו אמו ליאור, עמדה אמה וטפחה על ראשה, אמרה לה היכן נביאותיך לפיכך נתיצבה מרחוק לדעת מה יעשה לו, אם יטריפו היאור או לא:

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. א"ר אחא בר' חנינא אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לקבל התורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה, וראיה לדבר שהרי אמרו רבותינו בשבעה באדר נולד משה, משבעה באדר ועד ששה בסיון ג' חדשים הם, שהרי אייר חסר הוא, והיינו דכתיב ותצפנהו שלשה ירחים, למדנו שלא עשה משה רבינו בתיבה אפילו יום אחד, וכה"א ותתצב אחותו מרחוק, מלמד שלא זזה ממצבה עד ששלח הקב"ה עזרה לצדיק, יהי כבוד ה' לעולם:

בת פרעה. היינו בתיה בת פרעה אשת כלב בן יפונה הקנזי:

לרחוץ על היאור כדי להקר מפני החום:

ונערותיה הולכת על יד היאור. שלא רצה הקב"ה שיהיו פוגעות באותו צדיק, לפיכך נתרחקו מעל גבירתן:

ותרא את התיבה בתוך הסוף. היא לבדה ראתה:

ותשלח את אמתה ותקחה. לתיבה. ר' יהודה ור' נחמי' חד אמר אמתה, היינו ידה, כדכתיב אמה וטפח (יחזקאל מג יג). וחד אמר שפחתה, ומסתברא כמאן דאמר שפחתה, שלא תמצא אמה שהמ' נירפית אלא בלשון שפחות ולא שהמ' נדגשת אלא בלשון יד, אי נמי אמת המים:

ותפתח ותראהו. ותרא מבעיא ליה אלא אמר ר' יוסי בר חנינא מלמד שראתה עמו שכינה, כענין שנא' אני ה' הוא שמי (ישעי' מב ח), והכי משמע ותפתח את התיבה:

ותראהו בראיית לבה לכבוד שכינה ששרוי עם הילד, ולפיכך נתגיירה:

והנה נער בוכה. קרי ליה ילד וקרי ליה נער, תנא הוא ילד וקולו כנער דברי ר' יהודה, אמר לו ר' נחמיא א"כ עשית למשה רבינו בעל מום, אלא מלמד שעשאת לו אמו חופת נעורים בתיבה:

ותחמול עליו. מפני כבוד השכינה:

ותאמר מילדי העבריים זה. מנא ידעה, א"ר יוסי ב"ר חנינא שראתה אותו מהול, שאין העבריים ניכרין אלא במילה:

זה. לא אמרה הוא אלא זה. א"ר יוחנן נתנבאה שלא מדעת אמרה זה הוטל ליאור ואין אחר הוטל, והיינו דאמר ר' אליעזר מאי דכתיב וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים (ישעי' ח יט), צופין ואינן יודעין מה צופין, מהגין ואינם מה מהגין, ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, לפיכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכיון דשדיוהו למשה בנהרא תו לא חזי אצטגניני בההיא סימנא, ואינון לא ידעי דעל מי מריבה לקי וכולה כדמפרש התם, ובטלוהו לגזירתא, והיינו דכתיב הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך (ישעי' מז יג), מאשר ולא כל אשר, שאינן רואין דבר על מתכונתו אבל בגימגום, לפיכך הזהיר הקב"ה את ישראל לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם (דברים יח ט), והם בטול תורה ולב זוחח, וכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך (שם שם יג), וכתיב כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה (ירמי' י ב):

ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך. ה' נחטרת לפי שהמלה הוא לשון נטילת רשות:

וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותניק לך את הילד. מאי שנא מן העבריות, מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא ינק משה מהן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טומאה אתמהה, והיינו דכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים (ישעי' כח ט):

ותאמר לה בת פרעה לכי. מכאן הבינה בת פרעה שהילד זרע קדושים הוא:

ותלך העלמה. הלכה בזריזות. עלמה לשון נערות, ומשמע בין בתולה ובין בעולה, שהרי ברבקה כתיב והיה העלמה היוצאת לשאוב (בראשית כד מג), וידענו שלא הי' אליעזר מדבר אלא בבתולה, ובמשלי כתיב דרך גבר בעלמה (משלי ל יט), ואין זה כי אם בבעולה, דכתיב דרך (נשר) [הנשר] [וגו'] בשמים (שם), והמה ד' דרכים שאין להם תפיסה והכירא אחריהן. דרך שעבר בו הנשר באויר הרקיע, והנחש בצור, שאין רושם ניכר בצור כמו שניכר בעפר תיחוח, ולא האניה שעברה בלב ים, ולא כשבא הגבר על העלמה שאין עלמה זו אלא בעולה מעיקרא, דכתיב כן דרך אשה מנאפת אכלה מחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (שם שם כ), ואין מנאפת אלא דנבעלה מעיקרא, וכה"א האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל טז לב) וכן בישעי' כתיב הנה העלמה הרה (ישעי' ז יד), לא שהיתה בתולה אלא בת בנים, אלא הבחורים קראו אותה עלמה, והיא היתה אשת ישעי', דכתיב ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן ויאמר ה' [אלי] קרא שמו מהר וגו' (ישעי' ח ג), וזה בנו הראשון של ישעיה וזה בנו השני שניבא על אמו, ואמר הנה העלמה הרה וגו' (שם ז יד), קרא שמו עמנואל שהקב"ה עוזרם מיד רצין מלך יורם ומיד פקח בן רמליהו, וכה"א עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (שם ח י), יסכר פי דוברי שקר (תהלים סג יב):

ותאמר לה בת פרעה הליכי. לא נאמר הולכי אלא הליכי מלמד שנדרשת המלה בשתים, כלומר הא ליכי הוא, כלומר שליכי הוא ודומה לדבר הא לכם זרע (בראשית מז כג), הא כדי פרזלא (דניאל ב מג), ואמר ר' חמא בר חנינא מלמד שנתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה אלא לפי תומה:

ואני אתן את שכרך. לא דיים להם לצדיקים שמחזירין להן אבידתן, אלא שנותנים להן שכר:

ותקח האשה (בנה) [הילד] ותניקהו. כ"ד חדש:

ויגדל הילד ותבאהו (אל בת) [לבת] פרעה ויהי לה לבן. מלמד שכל המגדל בן חבירו בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וכה"א ותקראנה לו השכינות שם לאמר יולד בן לנעמי (רות ד יז):

ותקרא שמו משה. לא השם הוא המדרש, אלא המדרש הוא השם, אלא משוי היה לו לקרותו, כדמפרש ואזיל כי מן המים משיתיהו, אלא נתנבאה ולא ידעה מה שקראתו משה שהוא משה את ישראל מן הים, שנא' ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלה מים (ישעיה סג יט). ואומר ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות טו כב), ולמה משה חסר ו', שנחסר אחד מחמשים שערי בינה:

משיתיהו. כלומר דיליתיהו, ואומר (לו) ימשני ממים רבים (ש"ב כב יז), (תהלים יח יז):

ורבותינו דרשו עוד. ואלה שמות בני ישראל, אלה שנצטערו במצרים, ואלה שיצאו ברכוש גדול, אלה שבאו לשם בשבעים נפש, ואלה שיצאו בשש מאות אלף:

את יעקב. מלמד שבזכות יעקב יצאו:

וימת יוסף וכל אחיו. למה מת יוסף קודם לכל אחיו, שלא יאמר הוא אם אחיו מתים תחלה הרי לקח הקב"ה אחיי שמכרוני מביתי וקברתים:

ויקם מלך חדש. רב ושמואל חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו:

הבה נתחכמה. אמר פרעה שנים עשר שבטים היו כמניין הב"ה, ועכשו נהיו לעם רב:

נתחכמה לו. לבוראם, כדי שלא ירבה עמו, אמר הקב"ה אתה פתחת בלשון הבה, כשם שפתח דור הפלגה, הבה נבנה לנו עיר (בראשית יא ד), כשם שפרעתי מהם, כך אני פורע מכם, הם אמרו פן נפוץ (שם), לכך ויפץ ה' אותם (שם שם ח), אתם אמרתם פן ירבה, לכך כן ירבה וכן יפרץ (שמות א יב):

ועלה מן הארץ. ועלינו מן הארץ מבעיא ליה לומר, אלא שכינה הכתו' ובשכינה הכתוב מדבר:

ועלה. עלייה תהא להם, מלמד שאין ישראל נגאלין אלא מתוך צרה, וכה"א כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו (תהלים מד כו), וכתיב קומה עזרתה לנו (שם שם כז), וכן לעתיד הוא אומר עת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל ז):

ויבן ערי מסכנות לפרעה. רב ושמואל חד אמר שממסכנות לבעליהן שכל העוסק בבנין מתמסכן, וחד אמר שמסכנות לבעליהן, לפי שהבנין גבוה, וכל העולה לו מסתכן בעצמו, שאם היה נופל ממנו מיד הוא מת:

ויעבידו מצרים. למה נקראו מצרים, שהיו מצירים את ישראל, פרעה שפרע הקב"ה ממנו:

את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן שהיו מחליפין עבודת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים:

דרש ר' עקיבא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכת לשאוב מים, הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהם, והיו שואבות החצי מים והחצי דגים, ובאות ושופתות לשתי קדרות אחת של מים, ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ורוחצות אותן וסכות אותן, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, והן נזקקין להם בין אשפות התבן ובין לבנים, ועליהם הכתוב אומר אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים סח יד), בשכר ששכבתן בין שפתים זכו להתחפות כנפיהם בכסף מביזת מצרים, ואברותיהם בירקרק חרוץ מביזת הים. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכשמגיע עת לידתן הולכות לשדה ויולדות שם תחת אלנות, שנא' תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך [שמה] חבלה ילדתך (שה"ש ח ה), והקב"ה שלח מלאכי השרת משמי מרומו ורוחצין ומלפפין ומשפין את הולד, כחיה זו שמשפרת את הולד, ומזמנין להן שני סלעים מאחד יונק דבש, ומאחד יונק שמן, שנ' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור (דברים לב יג), וכשמרגישין מצרים באים וחורשים על גביהם כדי למוצאן, שנא' על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם (תהלים קכט ג), ונעשה להם נס ונבלעין במקומן בקרקע, לאחר שהולכין המצריים מבצבצין ויוצאין כעשבי השדה, שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן, שנא' ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים (שם שם), וכשנגלה הקב"ה עליהם אלו היו מכירין אותו תחלה, שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח ג), וכיון שהכירו השכינה אמרו זה אלי ואנוהו (שמות טו ב):

ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים. כאשר אמר מבעיא ליה, אלא מהו כאשר דבר, א"ר יוסי בר חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, כתיב הכא כאשר דבר אליהן, וכתיב התם ויהי כדברה אל יוסף (בראשית לט י), מה התם דבור של עבירה, אף כאן דבור של עבירה:

כי חיות הנה. מאי כי חיות הנה, אלימא חיות ממש, כמו שקורין למילדות חיה, אטו מי לא צריכין חיה אחרת, אלא כך אמרו לו אומה זו לחיות נמשלת, יהודה גור אריה (שם מט ט), דן יהי דן נחש (שם שם יז), נפתלי אילה שלוחה (שם שם כא), יששכר חמור גרם (שם שם יד), יוסף בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), בנימין זאב יטרף, דכתיב בהו בהדיא כתיבי, דלא כתיב בהו בהדיא כתיב בכללא ע"י יחזקאל מה אמך לביאה בין אריות רבצה בתוך כפירים רבתה גוריה (יחזקאל יט ב):

ויעש להם בתים. רב ושמואל, חד אמר בתי כהונה ולויה, וחד אמר בתי מלכות, מאן דאמר בתי כהונה ולויה משה ואהרן, ומאן דאמר בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי, דכתיב ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת (דה"א ב יט), דהיינו מרים, למה נקרא שמה עזובה, שהכל עזובה מחוץ למחנה במדבר, דכתיב ותסגר מרים מחוץ למחנה (במדבר יב טו), וכתיב וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה (דה"א ב יח), מלמד שכל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאלו ילדה ולא פסיקא לי בהדיא דדוד אתא ממרים וכלב דהא אשכחן כתיב בדברי הימים (דה"א ב ט) דכלב ורם אחי הוי בני חצרון, ודוד מן רם אתא ולא מן כלב:

ותתצב אחותו מרחוק. כל הפסוק הזה על שם השכינה נאמר, דכתיב ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל (ש"א ג י):

אחותו. דכתיב אמור לחכמה אחותי את (משלי ז ד):

מרחוק. דכתיב מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא ב):

לדעה. דכתיב כי אל דעות ה' (ש"א ב ג):

מה. דכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' (דברים י יב):

יעשה. דכתיב לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז):

לו. דכתיב ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו כד):

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. אע"פ שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, רבותינו דרשו בו מדרש להדביר הדברים על אופניהם, גרסי' במס' סוטה א"ר יוחנן משום רשב"י שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, ודומה לדבר (כי) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער (ישעיה ד ד), ומצינו מפורש בדברי הימים שמרד דהיינו כלב בן יפונה לקח את בתיה בת פרעה, שנא' ובני כלב בן יפונה (עיר ואלה) [עירו אלה] ונעם ובני אלה וקנז וגו' (דה"א ד טו), וכתיב ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור מאת חבר אבי סוכו ואת יקותיאל [אבי זנוח ואלה] בני בתיה בת פרעה אשר לקח (לו) מרד (שם שם יח), ולמעלה מן הענין כתיב ובני כלב בן יפונה עירו וגו' (שם שם טו), ולבסוף כתיב ואשתו היהודייה (שם שם יח), למדנו שאשתו של כלב היתה יהודייה זו, ושינה שם אשתו, ושינה שמו, שהרי הכתוב קראו תחלה כלב בן יפונה, ולבסוף קראו מרד, וכן לאשתו בתחלה קראה שמה יהודייה, ולבסוף קרא שמה בתיה בת פרעה, לכך אמרו רבותינו לא נכתב ספר דברי הימים אלא לדרוש בו ענייני התורה, ולמה נקרא שמו מרד, שמרד בעצת מרגלים, ולמה נקראת יהודייה, שנתייהדה כדכתיב ורבים מעמי הארץ מתייהדים (אסתר ח יז), שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, וכה"א בחנניה מישאל ועזריה איתי גוברין יהודאין די מנית יתהון וגו' (דניאל ג יב), ללמדך שמדרשות שדרשו רבותינו ז"ל תורה שלימה הן, ולכך א"ר יוחנן משום רשב"י שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה:

ותרא את התבה בתוך הסוף. אמרו לה אמהותיה גבירתינו מנהגו של עולם מלך בשר ודם שגוזר גזירה אע"פ שכל העולם כלו אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת המלך, אביך שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), ואתה מחיה את זה, בא גבריאל וחבטן בקרקע, והיינו דכתיב ונערותיה הולכות על יד היאור (שם ב ה), הולכות למיתה, ודומה לדבר הנה אנכי הולך למות (בראשית כה לב):

ותשלח את אמתה. אמרו רבותינו ששים אמות נמשכה אמת בת פרעה, וסימן לדבר כי מן המים משיתיהו, יכול לומר כי ממים משיתיו, והוסיף הכתוב ן' מתיבת מן, ה' המים, ה' מן משיתיהו, הרי ששים:

ותלך העלמה. א"ר שמואל בר נחמני שהעלימה הדבר ולא גילתה הסוד לשום אדם שהנער בן אמה הוא:

ירויחו דורשי פרשת גידולי הנער הטוב וישכילו וסמוך לגידוליו זך וישר מעלליו והכרת מפעליו, זש"ה גם במעלליו יתנכר נער אם זך [ואם] ישר פעליו (משלי כ יא), שהרי משה אע"פ שהיה בפלטין של מלך אצל בתיה בת פרעה, הצר אותו בצרת אחיו, והיינו דתנן הלל אומר אל תפרוש את עצמך מן הצבור, ותנו רבנן בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם אל יראה בנחמות ציבור. תניא אידך בזמן שהציבור בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן [אכול בשר ושתות יין] אכול [ושתו] כי מחר נמות (ישעיה כב יג), מה כתיב אחריו ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה [לכם] עד תמותון (שם שם יד):

ויהי בימים ההם. כלומר באותן הימים שהיה בפלטין של מלך:

ויגדל משה. היה בן עשרים שנה:

ויצא אל אחיו וירא בסבלותם. נשתתף בצרתם, מלמד שהיה משה נותן כתפיו תחת הסבל שהיה אחיו סובלין כדי לסייעם:

וירא איש מצרי. נגש אל פרעה:

מכה איש עברי מאחיו. זה היה אחד משוטרי בני ישראל בעלה של שלומית בת דברי למטה דן, בא המצרי אל ביתו ולא מצאו, שאל לאשתו והשיבה לו אשתו שלום, מיד הורגל המצרי אליה ותבעה לדבר עבירה, והשמיעה לו לרצון, לאחר שהלך ומצא את בעלה היה מכהו ונתקנא בו משה והרגו, וכיוצא בה לא נמצאת בבית ישראל שלפי ששלום השיבה נתעלל אליה, ולפיכך פרסמה הכתוב, ללמדך שזו בלבד היתה שזינתה ולא אחרת, שנא' גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום (שה"ש ד יב):

ויפן כה וכה. נסתכל לצד ימין ולצד שמאל:

וירא כי אין איש. שיצילנו מידו שהיה בשעת העבודה, מיד ויך את המצרי. קללו בשם צבאות ומת, כתיב הכא ויך את המצרי, וכתיב התם והכה ארץ בשבט פיו (ישעיה יא ד), מה התם בשם, אף כאן בשם:

ויטמנהו בחול. כדי שלא יתגלה הדבר:

ויצא ביום השני והנה שני. שניהם שוים ברשע:

אנשים. גדולי ישראל:

עברים. יהודים, והיינו דתן ואבירם:

ויאמר לרשע. למחוייב שבשניהם:

למה תכה רעך. הכית לא נאמר אלא תכה אפילו הכי קראו רשע, מכאן א"ר אבא כל המגביה ידו על חבירו להכותו ואע"פ שלא הכהו נקרא רשע. רב הונא אמר תקצוץ ידו, שנא' וזרוע רמה תשבר (איוב לח טו):

ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו. זש"ה שנאו בשער מוכיח וגו' (עמוס ה י):

הלהרגני אתה אומר. חפץ לא נאמר אלא אומר, זה שדרשינן לעיל כי בשם המפורש הרגו דהיינו במאמר:

כאשר הרגת את המצרי. כלומר ששפכת דם האדם:

ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. אמרתי הדבר היה סוד בישראל ועכשו נתגלה שיש בהן הולכי רכיל מגלה סוד:

וישמע פרעה את הדבר הזה. על פי הרשע שמע:

ויבקש להרוג את משה. אמרו רבותינו חרב שם על צוארו וקהה החרב והוא נשבר:

ויברח משה מפני פרעה. מכאן שהצדיקים תולין בטחונן בהקב"ה ומתייראין כדי שלא יבאו לידי נסיון ויתחלל שם שמים ח"ו על ידיהן:

וישב בארץ מדין. לאחר שנתחתן את בת יתרו:

וישב על הבאר. קודם שנשאה, כל הצדיקים שפגעו בבאר הצליחו, יעקב כתיב ביה וירא והנה באר בשדה (בראשית כט ב). משה דכתיב וישב בארץ מדין וישב על הבאר. אביתר וצדוק ניצולו בבאר:

ולכהן מדין שבע בנות. שר של מדין, ודומה לדבר ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח):

(ותבאן ותדלן) [ותבאנה ותדלנה]. מן הבאר:

[ותמלאן] [ותמלאנה] את הרהטים להשקות (את הצאן) [צאן] אביהן. מכאן שאין לבת זכות בנכסי אביה אלא במה שהוא נותן לה:

ויבאו הרועים ויגרשום. התחיל הכתוב לספר בלשון זכר ויגרשום. וסיים בסוף בלשון נקבה ויקם משה ויושיען, אלא מלמד שבקשו להזדווג להן, כענין שנא' ואין מושיע לה (דברים כב כז), וסיים בסוף בלשון זכר את צאנם, ועוד שחזר וקרא את הצאן על שמם ולא על שם אביהן, לפי שמאחר שמסר את נפשו על הצלתן ועל הצלת הצאן והן עצמם נסתכנו על הצאן נקרא על שמו של משה ועל שמן, שכל המציל מיד הגזלן הרי הוא שלו. ואמרו רבותינו משה ברח מן הדינין ובא ומצא דינים, לפיכך הכתוב משבחו:

צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (שם לג כא):

ויהי בימים הרבים ההם. בזמן שהן עובדין באנחה נקראים ימים רבים, וכה"א וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה (צדק) וללא תורה (דה"ב טו ג), וכשהן עובדים בשמחה הן קרואים אחדים, וכה"א ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה (בראשית כט כ):

וימת מלך מצרים ויאנחו. וכי מפני שמת נאנחו ויזעקו, אלא מלמד שנצטרע, וכה"א אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו (במדבר יב יב), ואומר בשנת מות המלך עוזיהו (ישעיה ו א), ועדיין איני יודע למה נאנחו וזעקו, אלא אמרו לו רופאי אליל אם רוחץ אתה בדם בכורי ישראל בכל יום, הרי אתה נאסף מצרעתך, והיה שוחטן ורוחץ בדמם, לפיכך ויאנחו בני ישראל:

מן העבודה. שהיתה עליהם קודם לכן:

ויזעקו. על שפיכת דם בכוריהם:

ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. מיד נגזר ליהרג כל בכורי מצרים בפעם אחת:

וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם. כענין שנא' ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר (בראשית טו יח). וביצחק כתיב ואת בריתי אקים את יצחק וגו' (שם יז כא). וביעקב כתיב אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם וגו' (דה"א טז טז יז), מלמד שאין הקב"ה פוקד את ישראל לגדולה, אלא מתוך דוחק גדול, וכה"א כי ידין ה' (את) עמו [ועל עבדיו יתנחם] כי יראה כי אזלת יד (דברים לב לו), וכן לעתיד, דכתיב עת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל ז):

וירא אלהים את בני ישראל. מה ראה, ראה שעשו תשובה כל אחד ואחד בפני עצמו, ולא הי' מכיר זה מזה, שנא' וידע אלהים, הוא לבדו ידע, ולא שידעו איש בחבירו, ורבותינו דרשו וירא אלהים את בני ישראל, ראה שיעבודם:

וידע אלהים, ידע את מי ישלח לגאול אותם, ולפיכך נסמך לו ומשה: