ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. אמר ודאי מאמינים בני מאמינים הם בך, אבל בי לא יאמינו:

כי יאמרו לא נראה אליך ה'. כל כך היה מסרב, כדי לברוח מן השררה:

ויאמר אליו ה' מזה בידך. מזה כתיב נדרש למסורת, אמר לו מזה שבידך תבין שלא עשית כהוגן, שחשדתה את הכשרין, כשם שזה לוקה, כך אתה לוקה, שכל החושד את הכשרים לוקה בגופו. מה זה קרי, שאלו כדי להשיבו מתוך דבריו:

ויאמר מטה, רמז רמז לו מעתה תהא רודה במקל:

ויאמר השליכהו ארצה, כמו לארץ:

וישלכהו ארצה ויהי לנחש. מפני מה נהפך לנחש, מה נחש זה משים זנבו לתוך אזנו כדי שלא ישמע לקול מלחשים, כדכתיב כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים חובר חברים מחוכם (תהלים נח ו). כך היה פרעה, דכתיב ביה ולא ישמע (אליהם) [אליכם] פרעה (שמות ז ד):

וינס משה מפניו. מפני שרמז לו הקב"ה שילקהו על החשד, כענין שנאמר ואיבה אשית בינך ובין האשה בין זרעך ובין זרעה (בראשית ג טו):

והיה אם לא יאמינו לך. קטני אמנה שבהם:

ולא ישמעו לקול האות הראשון. לקל כתיב חסר ו', כלומר דמחזי להו דבר קל וחסר:

והאמינו לקול האות האחרון. מלא ו' כלומר דמחזי להו דבר חמור ושלם, זה מדרש אם למסורת, אבל למקרא כשאתה דורשה מהו לקול האות, והלא כתיב אם לא יאמינו לך, אלא מלמד שהיה המטה משמיע קול במצרים, מטה הייתי ונהפכתי לנחש, ועוד מטה. וכן היד היתה משמעת קול, טהורה הייתי ונצטערתי, ועוד נטהרתי, להודיע שבחו ותהלתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה:

והיה אם לא יאמינו. קטני האמנה שבהם:

גם לשני האותות האלה. שיאמרו נסיונות הם למשה, אבל אין אנו יודעין ממנו שהקב"ה גואל אותנו על ידו של משה:

ולא ישמעו לקולך. שאתה מדבר בשמו:

ולקחת ממימי היאור. שפרעה משתחווה לו:

ושפכת היבשה, כלומר ליבשה. כמו המזבחה למזבח:

והיו המים אשר תקח מן היאור. צרורין ונטמרין ואינן נבלעין בקרקע:

והיו. מאחר כך:

לדם ביבשת. ורמז רמז לו שעתיד ללקות יאוריהם לדם מפני ששפכו דם בכוריהם:

ויאמר משה אל אדני בי אדני. מפני שהלקהו בצרעת היה נקל בעיניו נבזה ונמאס ומתבייש, לפיכך לא היה קורא בשם הנכבד והנורא, שפירש לו בי"ה, אלא קראו אדון, כדבר שקראו אברהם זקינו אדני באל"ף דל"ת:

בי אדני, בי הסרחון נתלה שאני כבד פה ואיני כדאי להיות שלוחך:

לא איש דברים אנכי. כלומר מפני שאני כבד פה וכבד לשון איני יכול למהר לדבר צחות:

גם מתמול. תמול חד משמע, וכשהוא אומר מתמול, משמע תרי, דהיינו יום אחד מקרי תמול:

גם משלשום. תלתא דמשמע משלשה ימים ולא מצית למדרש מ' משלשום כי היכי דדרשת מ' דמתמול דבעל כרחך משלשום משלשה ימים משמע:

גם מאז דברך אל עבדך. לרבות יום אחד לפני שלשום דהיינו ד' ימים, מלמד שארבעה ימים היה מזרזו לשלחו ולא נתרצה, כדי להרחיק עצמו מן השררה, ולפיכך השררה רודפת אחריו:

כי כבד פה וכבד לשון אנכי. אמר לפניו זה ד' ימים שנדברת עמדי ועדיין אני כבד פה, שאיני יכול לדבר צחות לשון פלטין, דהיינו לשון מלכות, ומה כבד פה וכבד לשון, חוט יש שמושך מן הפה ללשון מתחתיו, ומכביד את הלשון מלמהר לדבר צחות, והכי מתרגמינן בירושלמי ארום חגר פום וחיגר לשון אנא, ודומין הדברים כחגירת החיגר דתפיס לי' שיגרוניא:

ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם פתח בלשון עבר וסיים בלשון עתיד מי שם פה לאדם, דהיינו אדם הראשון שלא היה לו לא אב ולא אם ללמדו והיה יודע לדבר בכל לשון:

או מי ישום אלם לשום אדם, עיקר מלת אלם לשון כובד ואומץ דאלימי' לישני' ולא ממהרא:

או חרש. היינו מי שאינו שומע ואינו מדבר, וראיה לדבר שבכמה מקומות קורא לשתיהן חרישה, כדכתיב למה תביט (בבוגדים) [בוגדים] תחריש כבלע רשע צדיק ממנו (חבקוק א יג), החרישו אלי איים (ישעי' מא א), וכל דומיהן. ולמה הוציא בלשון חרישה, שאין לך חושב מחשבות מרובות יותר מן החרש, ודומה לדבר לב חורש מחשבות און (משלי ו יח):

או פקח. זה חריף ובקי שלבו פתוח, ודומה לדבר פקח קוח (שם סא א), פקח את עיני אלה (מ"ב ו כ), פקח עיניך (משלי כ יג), וכל דומיהן:

או עור. זה סומא שמראית עיניו מעופשין:

הלא אנכי ה' שמשנה את בריותי בעבור יברכוני באי עולם ושיראו מלפני כל כך אני עושה, אבל איני בורא אותך בריה חדשה עכשיו, אלא לך ואהיה עמך:

ועתה לך. שכל טענותיך דחיתים, ומה שאמרת שאינך יודע לדבר פלטיאנון, דהיינו לשון מלכות:

ואנכי אהיה עם פיך. דבר קודש יהא מצטרף עם דברי פיך:

והוריתיך. אהא מזמן לך דברי מלכות ולשון צח אשר תמצא, אשרי לתלמיד שרבו מתרגמו:

ויאמר בי אדני. בא"ד כדדרשינן לעיל:

שלח נא ביד תשלח. בבקשה ממך שלח שליחותך זו ביד אהרן אחי, שהוא גדול ממני ג' שנים, לפיכך הוא ראוי למשלחת זו:

ויחר אף ה' במשה. בצדיקים הללו משה אהרן ומרים דקדק הקב"ה עמהם כדי לייראם אליו, שנאמר ויחר אף ה' במשה (שמות ד יד), ובאהרן ומרים כתיב ויחר אף ה' בם (במדבר יב ט), ושלשתן לקו בגופם יסורים של אהבה, במשה כתיב והנה ידו מצורעת כשלג (פסוק ו), באהרן כתיב ויפן אהרן אל מרים (במדבר יב י), מלמד שנפנה מצרעתו, שגם הוא נעשה מצורע ובמרים כתיב והנה מרים מצורעת כשלג (במדבר יב י):

ויחר אף ה' במשה. אמר לו לא היה רצונך אלא לשאל מה שמי ולדבר עמי כל אלו הימים, לפיכך היה לך מתחלה לומר שלח נא ביד תשלח, אלא אחר כל העסקים הללו אתה דוחה דברי בכך:

הלא אהרן אחיך. שאמרת ודאי הגון הוא:

הלוי. לפי שעדיין לא נבדל מאת אחיו להקדיש ולכהן, לפיכך קראו לוי:

ידעתי כי דבר. מעצמו:

ידבר. בפיו ולא אחר ולא שארי ישראל:

וגם הנה הוא יוצא לקראתך. לפי תומו:

וראך ושמח בלבו. שאם היה יודע שאני מעיד עליו. היה יוצא לקראתך בתופים ובמחולת:

ודברת אליו. משמי:

ושמת את הדברים בפיו. כדרשן הזה שסודר את הדברים בפי המתורגמן:

ואנכי אהי' עם פיך ועם פיהו. דבר קדשי יהא מצטרף עם דברי פיכם:

והוריתי אתכם את אשר תעשון. עוד אותות ומופתים גדולים אשר נתתי לפניך:

ודבר הוא לך אל העם. הוא מדבר בעבורך לומר קבלו דבריו כי מפי הקב"ה הוא מדבר, ודומה לו היש לדבר לך אל המלך (מ"ב ד יג), אני מדבר (עליך) [אליך] (יחזקאל ב ח), כלומר בעבורך:

והיה הוא. שאמרת שהוא גדול ממך:

הוא יהיה לך לפה. דהיינו מתורגמן בינך לבין העם:

ואתה תהיה לו לאלהים. ירא מלפניך כמו שראוי לירא מפני הדיין:

ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. לאחר שקיבל משה עליו לילך בשליחותו, אמר לו הקב"ה עשה שליחותי, אפילו המקל הזה הולך ועושה שליחותי. וזה המטה נברא בין השמשות, ומשקלו ארבעים סאה, והי' מאבן ספיר, ולקחו משה מבית יתרו, שלקחו יתרו מבית יוסף הצדיק, ועליו חקוק שם המפורש ובו עשה את האותות, ובו קרע את הים, ובו בקע את הצור, ובו החליש את עמלק ואת עמו, ונגנז באהל מועד עד ימי ירמיה, ובימי ירמיה נסתר מעיני כל חי עם אהל מועד והארון והעדות וכלי הקודש שנעשה במדבר, הקב"ה יזכני לראותם בהעלותו את עיר הקודש על ראש שמחתי:

וילך משה וישב אל יתר חתנו. כיון שראה הקב"ה מפציר עליו, מיד נתרצה לילך כדרך שעשה יונה בן אמתי וירמיה בן חלקיהו:

אל יתר חתנו. הוא יתרו, כמה דאמרינן שבע שמות היו לו:

אלכה נא. בלשון בקשה וענוה:

אשובה אל אחי אשר במצרים ואראה וגו'. כי ששים שנה היה לו שנפרד משם, ומסורת היא בידינו שבן עשרים הי' משה כשהרג את הנפש, דהיינו המצרי, ויצא ממצרים, הוא שדתן הרשע אמר לו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו (שמות ב יד), כלומר עדיין לא הגעת להיות איש, רק שאתה בוטח בממשלת בת פרעה, ואנו מודיעים לך שבן יוכבד את:

ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמר. וירכבם חסר יו"ד, החמר חסר ו', מלמד שלא היה לו אלא חמר אחד, ולא הרכיב עליו את אשתו זולתי שני ילדיו, וזה אחד מן הדברים ששינו זקני ישראל לתלמי המלך וכתבו לו וירכיבם על נושא אדם, משום כבודו של משה:

וישב ארצה. כלומר לארץ:

ויקח משה את מטה האלהים. לפי שבו חקוק שם המפורש, לפיכך קראו מטה האלהים:

בידו. אע"פ שהיה משקלו מ' סאה, מעשה נס היה בו, שהיה המטה נושא את עצמו ונראה כנישא בידו של משה:

ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך. דומה לדבר כדאמרי' מסורת היא בידינו, והכי נמי אמרינן כדבעיין אמוראי דין וקשיא עילויה מילתא ומשתאיל, אמרינן לא הוי בידיה, לכך נאמר אשר שמתי בידך, שחזר וכפל מה שאמר לו מתחלה:

ואמר אליך. בדברי שלום ועצה טובה, כדכתיב כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וגו' (דברים כ י):

שלח את בני ויעבדוני ותמאן לשלחו. אמר יודעני בך:

הנה אנכי הורג את בנך בכורך:

ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה. בוא וראה מדת גדולתו של הקב"ה שנקרא אל אלהי הרוחות לכל בשר, שהרי משה רבינו היה במדין, ואהרן אחיו היה במצרים. ודבר הקדש היה מדבר לזה ולזה בשעה חדא, לזה אמר לך שוב מצרימה (שמות ד יט), ולזה אמר לך לקראת משה המדברה, וכל בני העולם שבניהם לא הקשיבו ולא שמעו, לכך כתיב אין עוד מלבדו (דברים ד לה), הקול הנורא משמיע בלחש:

וילך ויפגשהו. זו היא פגישה של חיבה. בהר האלהים. במקום שכינה מקום שנגלה הקב"ה למשה בסנה:

וישק לו. שלש נשיקות הן, של פרישה, של גדולה, ושל פרקים. של פרישה היכי דמי, כגון ערפה, דכתיב ותשק ערפה לחמותה (רות א יד), של גדולה כגון ויקח שמואל את פך השמן ויצק (אל) [על] ראשו וישקהו (ש"א י א), של פרקים כגון הכא, דכתיב וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו:

וילך משה ואהרן. פתח בלשון יחיד והדר אמר משה ואהרן, מלמד שהלכו בעצה אחת:

ויאספו את כל זקני ישראל. ליטול מהם עצה, הוא שאמרו רבותינו ז"ל אם יאמרו לך זקינים לסתור ונערים ליבנות, סתור ואל תבנה, שסתירת זקנים בנין, ובנין נערים סתירה: