ואחר באו משה ואהרן. כיון שנאספו כל זקני ישראל אל משה ואל אהרן, ועמדו לילך יחד אצל פרעה, נתייראו הזקנים, והיו (נטמנין) [נשמטין] אחד אחד, עד שהגיעו לפלטין של פרעה לא נשאר מכל זקני ישראל אפילו אחד, כי אם משה ואהרן, לכך נאמר ואחר באו משה ואהרן:

ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלהי ישראל שלח [את] עמי ויחגו לי במדבר. כדי להסית את פרעה לרדוף אחריהם במדבר:

ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל. מפני יראתו, ארורים הם הרשעים שבזמן שהקב"ה נותן להם גדולה הן מחרפין ומגדפין, פרעה נתגאה ואמר מי ה', כמו שעשו דור המבול דכתיב ויאמרו לאל סור ממנו (איוב כא יד), ודור הפלגה דכתיב הבה נבנה לנו עיר וגו' (בראשית יא ד). נבוכדנצר אמר (ומאן) [ומן] הוא (אלהיך) [אלה] (דישיזבונך מידי) [די ישיזבנכון מן ידי] (דניאל ג טו). סנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות [האלה] אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל (אלהיכם) [ה'] את ירושלים מידי (ישעיה לו כ), חירם אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (שם יד יד), לכך נגזר עליהם כלייה, דכתיב לכן יפלו בנופלים בעת (פקודתם) [פקדתים] כשלו (ירמיה ו טו), אבל צדיקי ישראל כל זמן שמתגדלין ענוה מתוספת להם, אברהם אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), משה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה (שמות ג יא), דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם (תהלים כב ז), לכך הקב"ה משרה שכינתו עליהם, שנאמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים וגו' (ישעי' נז טו):

לא ידעתי את ה'. פשפשתי בכל שמות האלילים ולא מצאתי מי ששמו ה', אמר לו משה וכי מה לכהן בבית הקברות, ומה למלך בבית המטבחיים:

וגם את ישראל לא אשלח. לא מיראתו ולא מאהבתו. לפי שמעולם לא שיגר לי כתב שלום, ולא שיגר לי עטרה אחת, כדרך ששאר המלכים עושים:

ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו. כלומר נקרא שמו עלינו, ואין שמו מפורסם לאומה אחרת, לכך אינו מוצא שמו בספרי האלילים, והוא שלחנו אליך בדבריו ועכשיו נלכה נא. לשון ענוה ובקשה, דכתיב כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראתה (לה) [אליה] לשלום (דברים כ י):

דרך שלשת ימים במדבר. כדי להסיתו לרדוף אחריהם:

ונזבחה לה' אלהינו. אמרו מיום שיצאו אבותינו מארץ כנען לא הקרבנו לפניו קרבן אחד, ועכשו בקש ממנו שנלכה לפנינו במדבר בזבחים ועולות:

ויצו פרעה ביום ההוא את הנגשים בעם ואת שוטריו לאמר. הנוגשים ממונים על השוטרים, והשוטרים ממונין על עשרה ישראלים. עיקר מלת שוטר לשון פריעת חוב משל פרעה, למה הדבר דומה לארי וזאב ושועל שהלכו בספינה, ובאו עד המכס, בא החמור ושאל המכס, התחיל השועל כועס הלא המלך אתנו, וכי ממנו את שואל מכס, קרא לזאב וטרפו, קרא לשועל וצוה לנתחהו ואח"כ לסדר אבריו, וכן עשה השועל נתחהו, וכשבא אצל הלב ראוהו גדול ויפה ואכלוהו, אמר לו הארי המלך סדר לי הנתחים, סדר לי הנתחים וכן עשה, כשבא ללב אמר לו היכן הלב, אמר השועל אין לו לב, שאילו היה לו לב לא היה שואל מכס ממך אדוני, כך פרעה ודי למבין:

והנגשים אצים. כלומר דוחקים, ודומה לו ולא אץ לבוא כיום תמים (יהושע י יג), ואץ להעשיר (משלי כח כ), ואני לא אצתי (ירמיה יז טז), וכל דומיהן:

לאמר. לומר לשוטרים:

כלו מעשיכם. זה מתכונת הלבנים:

דבר יום ביומו. שלא תאמרו אם אין יכולת להשלים המתכונת של יום זה באותו יום ישלימו בו למחר, אלא בכל יום ויום ישלימו מתכונתכם המדובר ליעשות ביומו:

כאשר בהיות התבן. ניתן לכם מאת פרעה:

ויכו שוטרי בני ישראל. אשר שמו עליהם נוגשי פרעה, שהיו הנוגשים מכים אותם:

לאמר, לומר לישראל:

מדוע לא כליתם חקכם. גזירה המוטלת עליכם להשלים מתכונת הלבנים ללבון כתמול שלשום בהיות התבן נתן לכם:

גם תמול גם היום. נתרשלתם בדבר, גם לרבות יום שלישי ולא הכו אותם כי אמרו מקרה היא ולא מצאו תבן:

(ויצאו) [ויבאו] שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר. מהו לאמר, אלא מלמד שהיו שם דברים אחרים אמרו לא קניתנו לא בחרבך ולא בקשתך ולא בכסף ולא בזהב, אלא מעצמינו ירדנו לארצך, ומאותו זמן עד עכשיו עבדיך אנחנו, והואיל ואנו עבדיך:

למה תעשה כה לעבדיך. כלום יש אדון הורג את עבדו:

תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו. הנוגשים:

עשו. מתכונת שלימה היעשו לבנים בלא תבן:

והנה עבדיך מוכים. מן הנוגשים:

וחטאת. הט' הנירפת משמעת המלה לשון שם דבר, כלומר גורם דבר זה חטא על עמך בשבילנו שהן מכין וחובטין וחובלין אותנו בלי פשע:

ויאמר נרפים אתם נרפים. לשון כעס וזירוז, כי כל לשון הנשנה כיוצא בזה בפסוק אינו אלא לשון זירוז:

על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'. כשמועו:

ועתה לכו עבדו. את עבודתכם:

ותבן לא ינתן לכם. ממני:

ותוכן לבנים תתנו. דבר יום ביומו, הוסיף על חטאתו פשע, ועליו הכתוב אומר ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח יד):

ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע. ראו את עצמם בגזירה לרעה:

לאמר. לישראל אחיהם:

לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו. והיה הדבר קשה עליהם כאילו הם עושים בעצמן, לפי שהיו פרנסים טובים ויראי אלהים, ולפיכך זכו להיות פרנסין על הדור בדבר הקודש, שנא' אספו לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו (במדבר יא טז):

ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה. משה ואהרן באו לפלטין של פרעה והשוטרין יצאו ופגעו אלו באלו:

ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט. לפי שמסרו דין על משה ואהרן על חנם היה להם ליענש, אלא מכאן שאין אדם נתפס בצערו שהרי לא נחשב להם עון בדבר הזה:

אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו. עד עכשיו היינו כשמן המור, שמתוך שריחו נודף הוא עולה על שלחן מלכים, ומעתה היינו כשמן מבאיש, שמתוך שריחו רע נותנין אותו לעיבוד העורות, כך אנו עד עכשיו היינו עושין מלאכתו ומוצאין חן בעיניו, ועכשיו אנו מוכין ועובדין, ואין לנו הנאה, ואומר לנו נרפים אתם נרפים, שאפילו בשעת האכילה ושעת התשמיש אינן פוסקין ממנו:

לתת חרב בידם להרגני. שבשביל דבריכם כועסים עלינו ומוצאין עלינו עלילה והכבידו עבודה עלינו למות בה:

וישב משה אל ה'. חוץ לכרך, וכן לכל הדברות שנדבר עמו הקב"ה במצרים לא נדבר עמו אלא חוץ לכרך, ולפי שהיתה ארץ מצרים מלאה שקוצים וגלולים, לפיכך לא נדבר עמו אלא חוץ לכרך, ולא בתוך העיר, וכה"א כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' (שמות ט כט):

ויאמר אדני למה הרעות לעם הזה. שבשביל משלחתך הכבידו עבודתם:

אל העם הזה. למה זה שלחתני. שהרי מקללין אותי ומוסרין דין עלי הלא הייתי מבקש ממך לומר שלח נא ביד תשלח שהייתי יודע שעדיין לא נתמרקו עונותיהם של ישראל:

צדק ושלום נשקו (תהלים פה יא). צדק זה משה, שנא' צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג כא). ושלום זה אהרן, שנא' בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב ה), ושנו רבותינו הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום:

ואחר באו משה ואהרן. אחר שנכנסו כל המלכים. דא"ר חייא בר אבא אותו היום יום פרוזבוטרא של פרעה היתה, שהיו כל המלכים באים ומעטרים אותו, באו והודיעו לו שני זקנים עומדים בפתח פלטין שלך, אמר להם כלום יש בידם עטרות, אמרו לו לאו, אמר להם א"כ יכנסו באחרונה, לכך נאמר ואחר באו:

ויאמר פרעה מי ה'. מ"י חשבונו חמשים, לפיכך לקה במצרים חמשים מכות, עשר בכל אצבע, שנא' ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שמות ג כ), וכתיב במכת כנים אצבע אלהים הוא (שם ח טו). ד"א לפי שאמ' מי ה', לפיכך סוס ורוכבו רמה בים (שם טו א), מ"י למפרע י"ם, וכן פרעה למפרע הפרע, זה שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם (שם יח יא), כלומר בדיבור שאמר מי ה', בו הביא עליהם פורעניות שניערם בים:

למה תעשה כה לעבדיך תבן אין נתן לעבדיך והנה עבדיך מוכים. שלשה עבדיך בענין, כלומר איה זכות אברהם ויצחק ויעקב, והדברים כלפי מעלה הן נאמרין: