ויאמר ה' אל משה עתה תראה. הבטחתי שהבטחתי כבר לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), לפיכך עתה תראה אשר אעשה לפרעה, הוא אמר נרפים אתם נרפים (שמות ה יז), לפיכך ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו:

מי שקיים דברו עם אבותינו וגאלם הוא יקיים דברו עמנו ויגאלנו, כדכתיב כימי צאתך מארץ מצרים (אראך) [אראנו] נפלאות (מיכה ז טו):

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לשבע עשרה מאמרות דיבור קשה, בוא וראה משעה שדיבר הקב"ה למשה בסנה שנא' ויאמר משה (שמות ג ד), הן י"ז מאמרות של גבורה, ובכולן לא נאמר בהן דיבור אלא ויאמר, שהדיבור לשון קשה, שנא' דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל), וכיון שאמר משה והצל לא הצלת [את] עמך (שמות ה כג), מיד התחילה מדת הדין לקטרג עליו, שנאמר וידבר אלהים אל משה (שם ו ב), אלהים זו מדת הדין, וכה"א בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב א), עד שלימדה מדת הרחמים סניגוריא עליו, שנא' ויאמר אליו אני ה' (שמות ו ב), ה' זו לשון רחמים, שנא' ה' ה' אל רחום וחנון (שם לד ו):

אני ה'. אני הוא עד שלא נברא העולם, ואני הוא שנגליתי לאברהם בין הבתרים וגזרתי על זרעו גזירה זו, ואני עתיד להפרע מפרעה ומכל כיוצא בו:

אני ה'. אני הוא ולא אחר:

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. הודעתי אותם שאני אדון כל העולמים, ולכן נקוד זקף קטן על ה', להודיע כי שם הגבול:

ושמי ה' לא נודעתי להם. הודעתי אין כתיב כאן, אלא נודעתי, כלומר לא נודעתי להם בלבת אש כמו שנודעתי לך:

ד"א לא נודעתי להם. לגרש מפניהם גוים, וגם כי שאלת ואמרו לי מה שמו ואמרתי לך אהיה אשר אהיה, ומדות שם הנכבד גליתי לך פה אל פה, כאשר ידבר איש אל רעהו, ולהם לא גליתי אלא במראה ובחידות:

וגם הקימותי. קיימתי בריתי שכרתי עם אברהם יצחק ויעקב:

אתם כלומר את ישראל בניהם:

לתת להם את ארץ כנען. שאעפ"י שבראתי שבעים אומות לא כרתי בריתי אלא אתם:

את ארץ מגוריהם. מקום יישובם של אבות:

אשר גרו בה. בגירות:

וגם אני שמעתי. אעפ"י שנפטרו האבות מן העולם בריתי נאמנת לזרעם וכבר שמעתי את נאקת בני ישראל. אין נאקת אלא מתוך ייסורין ומכות, וכה"א מעיר מתים ינאקו ונפש חללים תשוע (איוב כד יב), וה"ה לאנקה, דכתיב אנקת אסיר (תהלים עט יא), וכתיב יאנק חלל (ירמיה נא נב), הכא נמי דכתיב אשר מצרים מעבידים אותם, במכות וייסורין, דכתיב ויכו שוטרי בני ישראל (שמות ה יד), לפיכך נכמרו נחומי ואזכור את בריתי שעם אבותיהם:

לכן. אין לכן אלא שבועה. וכה"א לכן נשבעתי לבית עלי (ש"א ג יד), ומניין שהקב"ה נשבע להן שנא' ביום ההוא נשאתי (את) ידי (יחזקאל כ ו), ואין נשיאת יד כלפי המקום אלא שבועה, שנא' כי אשא אל שמים ידי וגו' (דברים לב מ):

והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי. זו שבועת הארץ:

לתת אותה לאברהם וליצחק וליעקב. דכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת (בראשית טו יח), וכתיב בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה (שם כב טז), וכתיב ויירש זרעך את שער אויביו (שם כב יז), וכן נשבעתי ליצחק אחר מות אברהם, וכן נשבע ליעקב, דכתיב והנה ה' נצב עליו (בראשית כח יג) ונתתי לכם מורשה שתורישוה לבניכם:

אני ה'. הבטיחם תחלה וסוף בשבועת שם הנכבד:

וידבר משה כן אל בני ישראל. לא עיכב עצמו מללכת ולא שינה בשליחותו:

ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח:

מקוצר רוח. אלו ת"ל שנה כמנין מקצ"ר, ואלו ת"ל שנים ישנן בכלל מאתים ועשר, לפי שהקיץ נחשב שנה בפני עצמו, והחורף שנה בפני עצמו:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. ציום שיזהירו בני ישראל להתרחק מע"ז שבידם, כדכתיב ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים וגו' (יחזקאל כ ה), וכתיב ואמר (להם) [אליהם] איש שיקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו וגו' (שם שם ז):

ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. אע"פ שמשתלחים הם אצלו להוציא את ישראל מתחת ידו, ציום שתהא אימת מלכות עליהם:

ורבותינו דרשו ויצום אל בני ישראל. אמר להם הוו יודעין שבניי סורבנין הן טורחנים הן, על מנת כן אני ממנה אתכם פרנסין עליהן, שתהיו סובלין אותן:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה פרשת מקצת יוחסין, ולפי שהיו בתוך מצרים ששטופין בזימה יבואו להבדל מהם ומטומאתם, לפיכך התחיל אלה לפסול את שכיניהם מצריים. ואעפ"כ לא הוצרך לייחס אלא את משה ואת אהרן, וכדי שלא להטיל קנאה בין שבט לוי לשאר שבטים, לפיכך לא התחיל ממנו אלא התחיל משבט ראובן כי הוא הבכור, ובא עד משה ואהרן, להודיעם כי ראוים והגונים הם להמנות פרנסים על ישראל:

אלה ראשי בית אבותם. פסל שרי צוען וחכמי יועצי פרעה והכי משמע מקצת ראשי בית אבות, ולא שהם ראשים על כל ישראל, אלא ראשי משפחותיהם:

בני ראובן בכר ישראל. חסר ו' מבכר, שאע"פ שהוא בכור ללידה וליוחסין אינו בכור לנחלה:

חנוך ופלוא חצרון וכרמי. כבר דרשנום:

אלה משפחות ראובן. כלומר אלו ראשי משפחות ראובן ולא ראשים של שאר שבטים:

ואלה שמות בני לוי לתולדותם. לפי שהזכיר למעלה את בני ראובן ואת בני שמעון, לפיכך התחיל ואלה ו' מוסיף על ענין ראשון, ולמה הוסיף, אלא שלמעלה לא הזכיר את בני ראובן ואת בני שמעון ממש, ולא הזכיר את בני בניהם, אבל לגבי לוי הזכיר בנים ובני בנים:

גרשון וקהת ומררי. כולן נדרשין בפ' ויגש אליו ובפ' פנחס:

ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה. לוי ירד למצרים בן מ"ג שנה, שהרי בשנה שלישית לנישואי לאה נולד, שנא' ראובן שמעון לוי (שמות א ב), נמצא לוי גדול מיוסף ד' שנה, שנולד יוסף בז' שנה לנישואי לאה, שנא' ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני (בראשית ל כה), הרי לוי נולד קודם ליוסף ד' שנים, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה (שם מא מו), ועוד ז' שנות השבע, וב' שנות הרעב, נמצא יוסף בן ל"ט לשנותיו כשירדו אבותינו למצרים, ולוי בן מ"ג שנה, וכבר היה נולד קהת בן לוי, דכתיב בויגש אליו (שם מו יא), ובני לוי גרשון וקהת ומררי, והם ממנין שבעים נפש שירדו למצרים, וחיה לוי אחר שירד למצרים צ"ד שנים, ויוסף חיה אחר שירדו אביו ואחיו למצרים ע"א שנה, דכתיב ויחי יוסף מאה ועשר שנים (שם נ כב), ל"ט שהיה לו קודם לכן, וע"א שלאחר כן, הרי ק"י, ולוי חיה אחר מות יוסף כ"ב שנים, שנא' וימת יוסף וכל אחיו (שמות א ו), יוסף קודם לכל אחיו. ותניא בסדר עולם לא חי מכל השבטים יותר מלוי, וכל ימי לוי לא נשתעבדו אבותינו במצרים. ותניא בסדר עולם שבעה הם שקפלו את כל העולם כלו, ואלו הן אדם הראשון ראה את מתושלח, מתושלח ראה את שם, שם ראה את יעקב אבינו, יעקב ראה את עמרם, עמרם ראה את אחיה השילוני, אחיה השילוני ראה את אליהו הנביא, ועדיין הוא קיים, חשוב עכשיו לידת עמרם שנולד בתוך שנות יעקב דהיינו שבע עשרה שנה שחיה במצרים, ובסוף אלו י"ז שנה נולד עמרם, וכל שנותיו של עמרם היו קל"ז שנה, ואחרי מות עמרם ט' שנה נשתעבדו, ומשה בן פ' שנה, ואהרן בן פ"ג בדברם אל פרעה ור"י שנה נשתעבדו ישראל קודם לכן מיום שירדו אבותינו למצרים עד בוא משה ואהרן אל פרעה. נמצא שהיה משה בן כ"ד שנה ואהרן בן כ"ז שנה כשמת עמרם אביהם, למדנו לאחיה השילוני שהיה מיוצאי מצרים, וכשיצא ממצרים היה אחיה השילוני בן ט' שנה וחיה אחר שנבנה בית המקדש, שהרי הוא בישר את ירבעם שיהא מלך על עשרה שבטים, ובית המקדש נבנה ת"פ אחר שיצאו ישראל ממצרים, נמצא שחיה אחיה השילוני קרוב לתק"נ שנה. ואם תאמר והא כתיב אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה (דברים א לה), כך פירשו רבותינו לא נגזרה גזירה זו על שבטו של לוי, שנא' במדבר הזה יפלו פגריכם וכל (פקודתכם) [פקדיכם] לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה (במדבר יד כט), כל שפקודיו ומספריו מבן עשרים יפלו פגריו במדבר, יצא שבטו של לוי שפקודיו ומספריו מבן כ"ה ומבן ל' ומבן נ', וע"פ הדברים האלה הוצרך הכתוב לכתוב ושני חיי לוי:

ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה. דודתו מן האב, ולא דודתו מן האם, דקיי"ל במס' סנהדרין בן נח מותר בקרוביו מן האב, ואסור בקרובותיו מן האם, וכה"א וגם אמנה אחותי בת אבי הוא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה (בראשית כ יב), וכיצד היתה יוכבד דודתו של עמרם, לוי אבי אביו נשא שתי נשים, מן האחת הוליד את קהת אבי עמרם, ומן השנית הוליד את יוכבד, נמצאת יוכבד אשת עמרם אחותו של קהת מן האב ולא מן האם:

ותלד לו את אהרן ואת משה ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה. תנו רבנן ארבעה הן שמתו בעטיו של נחש, היינו שלא נמצא בהן חטא, אלא שמתו על גזירתו של הקב"ה שגזר על אדם וחוה לשוב לעפרם הם וזרעיותיהם, בשביל ששמעו לעצתו של נחש, ואלו הן, בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וכלאב בן דוד, הני תלתא ילפינן מגמרא, וישי אבי דוד בהדיא כתיב ביה דקרו ליה נחש דכתיב אשר בא אל אביגיל בת נחש (ש"ב יז כה), כדמפרש בסוף פרק השותפין ואסיקנא בסיפא נחש היינו ישי ולמה נקרא שמו נחש שמת בעטיו של נחש:

ובני יצהר קרח. זה שחלק על משה ועל אהרן ושם נבאר שמו:

ונפג. שנפוג מאימת יוצרו ולא נתקשרו הוא ובניו עם קרח, ודומה לדבר נפוגתי ונדכתי (תהלים לח ט):

וזכרי. שזכרו הקב"ה לטובה:

ובני עוזיאל. שאל היה עוזו, כדכתיב ה' עוזי ומעוזי (ירמיה טז יט):

מישאל ואלצפן. משפחת כהונה ומשפחת מלכות הצליחו, דאמרו רבנן לעולם ידבק אדם בזרעו של אהרן:

ויקח אהרן [את] אלישבע בת עמינדב [אחות נחשון לו לאשה] ותלד לו את נדב ואת אביהוא. הוא נדב שהלך אחר נדב רוחו ולא נמלך במשה רבו. אביהוא שאמר על אהרן אביו הוא לתולדה ולא למועצה:

את אלעזר. לא נאמר ואת אלעזר, אלא את אלעזר, התחיל ענין אחר, ודומה לדבר מענין ימי החג, דכתיב וביום השני (במדבר כט יז), וביום השלישי (שם שם כ), עד שבא אל שמיני כתיב ביום השמיני עצרת וגו' (שם שם לה), משום שהוא רגל בפני עצמו, אף כאן לומר לך נדב ואביהוא הלכו בדרך אחת ואלעזר ואיתמר בדרך אחת:

ובני קרח אסיר ואלקנה. אמרו בני קרח אל קנה אותנו להיות משרתיו, ועליהם מפורש למנצח (לבני קרח על שושנים) [על שושנים לבני קרח] משכיל שיר ידידות (תהלים מה א). זש"ה דודי ירד לגנו לערוגת הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים (שה"ש ו ב), לרעות בגנים להרע במגנים על דברי תורתו אלו קרח ועדתו, וללקוט שושנים אלו בני קרח שלא היו ניכרין וכל מי שרואה אותן אמרו קוצים הם בשביל היותם עם הקוצים שהם אביהם ואמם ומה דרכן של קוצים, כדכתיב קוצים כסוחים באש יצתו (ישעיה לג יב), וכתיב ואש (יצא) [יצאה] מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש (במדבר טז לה), ובני קרח שהיו כשושנים נלקטו מביניהן שלא יאוכלו עמהם, שקפץ הקב"ה עליהם והצילם:

ואביאסף. אמרו אבינו שבשמים אסף את חרפתינו, כי כשהיינו מצטערין הקב"ה עננו מצרותינו, ועליהן מפורש כאיל תערוג על אפיקי מים (תהלים מב ב). מה אילה זו כשיושבת על המשבר היא מצטערת ועורגת להקב"ה והוא עונה אותה, כך קראו בני קרח להקב"ה מצרתם ועונה אותם, ומפני שהם שלשה אמרו שלשה שירות כל אחד, בניצוח במשכיל ובשיר, אמר להן הקב"ה כל אחד מכם ידידות שלי היא, והיו משה ואהרן וכל הגדולים באין לשמוע שירתן, שנא' למנצח [על שושנים] לבני קרח משכיל שיר ידידות (שם מה א), שהיו משכילין שיר לידידיו של הקב"ה:

אלה משפחת (הקהתי) [הקרחי]:

ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל. יש אומרים מבית יתרו שהיה מתחלה מפטם עגלים לע"ז, ונעשה גיסו של משה:

ויש אומרים מבנות בניו של יוסף שפטפט ביצרו ותוקף עליו וכבשו ולא שמע לאשת אדוניו:

ותלד לו את פנחס. שפנה וחס על כבוד יוצרו:

אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם:

הוא אהרן ומשה. ואין אחרים בלעדם:

אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים. ולא הלכו הם מעצמם:

על צבאותם. פשטיה דקרא על כמו עם, ודומה לו על הלחם (ויקרא כג יח):

הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל (מארץ מצרים) [ממצרים]. ולא שינו בשליחותם:

הוא משה ואהרן. מלמד ששניהם שקולין:

ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. וה"ה בשאר ארצות, כדמפורש בתחילת מכילתא:

וידבר ה' אל משה לאמר אני ה'. כלומר כשאתה מדבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך, אלא תאמר לו משמי ובשם הנכבד ולא בכינוי אלא בשם המפורש:

ויאמר משה (אל) [לפני] ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. אמר לפניו רבש"ע אם אני הולך אצל פרעה כך, הרי הוא אומר וכי לא היה לו לשלח לי עבד שהוא טוב ממך, ומבזה אותי ואינו שומע לי ויש חילול השם בדבר: