ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה. ראה במה שהתרסתה בו עד כאן כל כך כנגדו ולא יכול לך, אתה רואה שאימתך מוטלת עליו כאימת יראתו, דהיינו ע"ז שלו, ואם תמצא לומר שאתה ערל שפתים:

ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה דומה על פרעה כאלוה, ואהרן כנביא אלהים:

אתה תדבר את כל אשר אצוך. תדבר לאהרן כי בך בחרתי ולא באחר, לפיכך תהא מורה הדברים לאהרן, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה בשביל שהוא ליישן:

(וישלח) [ושילח] את בני ישראל מארצו. ואפי' בעל כרחו:

ואני אקשה את לב פרעה. הגיד לו מראשית אחרית, וכל כך למה, כדכתיב והרביתי את אותותי, לזמן הנתון להם:

ואת מופתי. לאלתר בארץ מצרים:

ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים. היינו דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים (שמות יד לא), והיינו דאמרו לו חרטומים לפרעה אצבע אלהים הוא (שם ח טו). ובזו האצבע המיומנת לקו במצרים עשר מכות גדולות, ולכל מכה ומכה חמש מכות, הרי חמשים מכות לאצבע זו, ועל הים לקו בחמש אצבעות היד, דהיינו מאתים וחמשים מכות, חמשים מכות לכל אצבע, וראו את היד הגדולה הנאדרי המחצבת רהב המחוללת תנין ובראיית הלב ראוה על הים ושיערוה משה רבינו וזקני ישראל בבינתם כשיעור ששים אלף רבוא, ולא שראוה בראיית העין דבר ממשות:

והוצאתי את צבאותי. אלו צבאות מלכי שרת שירדו עם הקב"ה למצרים:

את עמי בני ישראל מארץ מצרים. כשמועו:

בשפטים גדולים. כדכתיב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים (שמות יב יב):

וידעו מצרים כי אני ה'. שכבר אמרו מי ה' (שם ה ב):

בנטותי את ידי על מצרים. אין נטיית יד של גבורה אלא לזמן ארוך, וכה"א ועוד ידו נטויה (ישעי' ה כה), ידו נטה על הים (הרג) [הרגיז] ממלכות (שם כג יא) והכא, כמה זמן היתה ידו נטויה על מצרים, י"ב חדשי שנה, שנא' ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן (שמות ה יב), אימתי התבן מצוי בשדות, באייר, ובניסן הבא נגאלו, והני מילי דתבן מצוי בשדות באייר בארץ מצרים, משום דהיא חמה משאר ארצות:

והוצאתי את בני ישראל מתוכם. כל זמן שידי נטויה עליהם. כשמוראי עליהם, שלאחר שאני מחזירה אלי אין מוראי עליהם, וכה"א והזרוע הנטויה אשר הוציאך ה' אלהיך (דברים ז יט), ודרשו רבותינו שכל אותה שנה היה איוב מתייסר ביסורין, שנאמר כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי (איוב ז ג), כמה ירחים של מנין, הוי אומר אלו י"ב ירחי שנה, כדאמרינן התם שנים למינייהו:

ויעש משה ואהרן כאשר צוה אותם כן עשו. נזדרזו בשליחותן מה שצוה להם הקב"ה מיד ולא עיכבו מעתה:

רבותינו דרשו אני ה' דבר אל פרעה (שמות ו כט). שלשה דברות הן בפסוק אחד, כנגד שלשה אותות הראשונים:

הן אני ערל שפתים. ג' פעמים אמר משה דבר זה. כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שם ד י), וכתיב ואני ערל שפתים (שם ו יב), וכתיב הן אני ערל שפתים (שם שם ל), וכל כך למה, כדי שיהפוך לו שפה ברורה לדבר לשון צחות:

ראה נתתיך אלהים לפרעה. אע"פ שאתה ערל שפתים, אלהים אתה לפרעה, שהוא נידון על ידך דינים משונים זה מזה, שהרי ניסי אלהים כך הם, הברזל צף לפני העץ, והמים נמתקו בעץ הרדפני, שהוא מר ביותר, ועוד רפאם במלח, וכיוצא באלו:

ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. כבר הגיעו לגבורות, כדכתיב ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ י):

ירויחו דורשי הפרשה ויבינו:

וסמוך לו פרשת מופת הראשון, בתחלה קראו אות, מפני שעדיין לא הגיע זמנו, ועכשו קראו מופת, מפני שהיה בזמנו, שאין מופת אלא לאלתר:

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:

כי ידבר אליכם פרעה. בעצמו, או לאמר על ידי שליח:

תנו לנו מופת, לאלתר. ועיקר מלת מופת כמו פתאום, דבר שאין לו המתנה אלא מיד הוא, ולבי רחש להדבירו על אופן פיתוי, שהמופת מפתה את לבב האיש הרואה אותו ומשיאו לדעת אותו דבר, ויסוד המלה פת לבד:

ואמרת אל אהרן קח את מטך. זה מטה אלהים אשר לקח משה בידו ממדין, ודרשו רבותינו בדברי הגדה כי אותו המטה נברא בין השמשות, ומשקלו מ' סאה, וכתוב עליו שם המפורש, ונמצא ביד יוסף במצרים, ואחרי מות יוסף, לקחו יתרו מבית יוסף:

והשלך לפני פרעה יהי לתנין. בתחלה קראו נחש, ועכשיו קראו תנין, על שם פרעה, [שנקרא תנין] דכתיב ביה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו (יחזקאל כט ג):

ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו. פעם אחת במעמד כולם:

ויהי לתנין. ממש ולא באחיזת עינים:

ויקרא גם פרעה. גם לרבות אשת פרעה, מלמד שאשת פרעה התחילה לקרוא למכשפים ואח"כ קראם פרעה, לפיכך אמר לו משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שמות י כה), כלומר אשתך ואתה בעצמך:

לחכמים. אמרי לה רבנן לשבח, אפילו גוי שעשה דבר חכמה נקרא חכם, ואמרי לה לגנאי, שלפי רעתם נקראו חכמים, שנא' חכמים המה להרע (ירמיה ד' כב), וכן נמי ע"ז נקרא אלהים אחרים לדעת הגוי העובד אותה:

ולמכשפים. א"ר יוחנן למה נקרא שמם כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה, פירוש כיצד מכחישין שמראים שעושים אותות ומופתים מעין מעשיו של מקום, אפס כי חלילה למאמינים להאמין בהם ולאמור שהן עושין מעשה ממש, אלא מראין באחיזת עינים שכן הוא והוא אינו כן, דכתיב ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא:

א"ר אלעזר מכאן שאין השד יכול לבראות בריה פחותה מגרגיר שעורה. א"ר פפא אפילו כי גמלא נמי לא מצי ברי, אלא האי מכניף ליה, והאי לא מכניף ליה, איני והאמר לי' רבא לר' חייא לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידא לגמלי וטרף ליה בטבלא וקם, אמר ליה ולבתר הכי דמא ופרתא מי הוי, אלא האי אחיזת עינים הוא:

ויעשו גם הם. גם לרבות המכשפים:

חרטומי מצרים. כבר דרשנוהו בפ' מקץ:

בלהטיהם כן ולא בממש, א"ר איבא בר נבארי א"ר חייא בלטיהון מעשה כשפים דבר הנעשה בלט, בלהטיהם אלו מעשי שדים, שהן לוהטין ובוזקין בהריפת עין, וכה"א ואת להט החרב המתהפכת (בראשית ג כד) אמר אביי אי קפיד מכשף אמנא היינו מעשה שדים, ודלא קפיד אמנא היינו מעשה כשפים, ואמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה, העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור מסקילה, אבל לוקה משום לא תעוננו, מותר לכתחלה דהיינו דעביד בשם טהרה, כדרב חנניא ור' אושעיא דכל מעלי שבתא הוי עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עגלא תלתא ואכלי ליה:

וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם. וכי מאחר דכתיב ויעשו גם הם, מה ת"ל וישליכו איש מטהו, אלא מלמד לכשנהיו לתנינים בלע תנינו של אהרן לתניניהון של חרטומין, אמרו לו זה דרכו של עולם שהתנין בולע את חבריו, אלא החזר אותם למטות, אם יבלע מטך את מטותינו נאמר שאתם מצודקים יותר ממנו, מיד בקשו משה ואהרן רחמים את פני המקום וחזרו להיות מטות, ולקחו כל אחד את מטהו בידו ואח"כ השליכו לכל המטות ארצה, ובלע מטה אהרן את כל מטותם, וידעו שהיה נס בתוך נס, ואומרים להם שכך עתידין לעשות בתוך הים:

ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה. כלומר לבו של פרעה נהפך לכבד, כשם שהכבד אין בו בינה להבין ולהשכיל, כך אין בינה בלבו להבין ולהשכיל, על מה נכבד ונהפך לבו, עיין לעיל, וזה שדרשנו בפסוק ויאמר אל אחיו הושב כספי (בראשית מב כח), לפי שכל מדות הגוף תלויין בלב, לפיכך הוא קרוי על שם מעלליו, וכשאינו שומע מוסר פעמים קראו כבד שאין לו קלילות להפתח ולשמוע, ולפעמים קראו ערל, שאין מסיר טפשותו ליכנע לפני בוראו, והכא מאי כבדה מאן לשלח העם:

לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה. שהרי אומר לך אתמול שאין לו פנאי לדבר עמך, ועכשיו לך אצלו בבקר שהוא יוצא לשפוך מים, היינו דנצרך לנקביו:

ונצבת לקראתו. תפוש אותו כדי שיתבייש מפניך שהוא אמר לך כבר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג), והיינו דכתיב ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), כשתראהו נצרך לנקביו הרי הוא מתבייש ונחשב לפניך כהדיוט:

על שפת היאור. מקום שאין דרך לנטות לו ימין או שמאל להשמט ממך:

והמטה אשר נהפך לנחש. בסנה ולפני ישראל כדכתיב ויעש האותות לעיני העם ולפני פרעה ולפני עבדיו (שמות ד ל), תקח בידך כדי שיכירוהו ויזכור הנס הראשון ויסתכל ביאור שהוא אלוהותו ויכפור בו, ולמה קראו מטהו של אהרן, כי כשבא משה לחזור למצרים אמר לו הקב"ה ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שם ד יז), ואמר משה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (שם ו ל), אמר לו הקב"ה אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה (שם ז ב), וכתיב הוא יהיה לך לפה (שם ד טז), וכתיב ואהרן אחיך יהיה נביאך (שם ז א), הא למדת שאהרן שלוחו של משה. ושליחו של אדם כמותו, ונתן משה את המטה הזה לאהרן אחיו לעשות מקצת האותות, אבל משה לא הביא המכה הזאת על מצרים בנטיית המטה, אלא בנטיית היד. דאי לא תימא הכי כדדרשינן הכא, הא כתיב ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת (שם יז ה), וכתיב אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים (שם ז יט), אי הכי קשה קראי אהדדי, אלא משה נוטה ביד, ואהרן מכה במטה, והאי דכתיב כה אמר ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי (שם ז יז), יש לנאמני רוח לדרוש כי טעם הפסיק בין מכה ובין במטה, והכי משמע הנה אנכי מכה ביד ובמטה אשר בידי כמו כן ילקו המים:

ואמרת אליו ה' אלהי העברים. אתמול אמרת לו אלהי ישראל ועכשיו אמור לו אלהי העברים:

שלחני אליך. לומר לך דברי שלום:

שלח את עמי. בני חורין:

ויעבדוני במדבר. במקום שאינו ברשותך אלא מקום הפקר:

והנה לא שמעת עד כה. עד כאן, כמה דרשות יש בה שנדרש כמו כאן כגון זה, ודומה לו נלכה עד כה (בראשית כב ה), ויהי עד כה ועד כה (מ"א יח מה), וכל דומיהן, ויש כה שנדרש כמו כך, כגון זה תחלת הפסוק הזה כה אמר ה', והענין מודיע:

כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'. כלומר במופת שנעשה לפניך לא חששת ולא הודית לומר כי אני ה' לפי שלא נצטערת בה ועכשיו בזאת המכה תדע כי אני ה' אדון העולמים:

הנה אנכי. כלומר כך תאמר לו משמי ותחזור ותאמר לו הנה אנכי משה בשם אדון העולמים מכה בידי ובמטה אשר בידי על יד שלוחי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם, כמדומה פרעה שיהפכו במראיהן להיות המים אדומים כדם ולא שיהפכו בטעמם:

והדגה אשר ביאור תמות. לפי שיחסרו מחייתם וגדוליהן, וזאת היא מכה בתוך מכה מה שלא נעשה במבול, שהרי במבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו (בראשית ז כב), ולא דגי הים:

ובאש היאור. מריח רע של דגים המתים, וריח רע של דם המסריח ועולה באושו, ודומה לדבר ועלה באשו ותעל צחנתו (יואל ב כ), (ותעל) [ואעלה] באוש מחניכם (ובאפרכם) [ובאפכם] (עמוס ד י), למדנו שאין באוש אלא ריח רע של פגרי הבריות:

ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור. וכי מאחר שנהפך לדם היאך ילאו לשתות מים ממנו, אלא כדמפרש לקמן בהדיא ויחפרו כל מצרים (פסוק כד):

ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך. שנתתי לך ואתה משה בעצמך נטה את ידך על מימי מצרים. ביד ולא במטה:

על מימי מצרים. כלל וחזר ופרט על נהרותם, דהיינו כגון נילוס שהוא נהר גדול, כדכתיב ונהר יוצא מעדן (בראשית ב י):

על יאוריהם. היינו בריכות הניגרים מן הנחל לשדה, כדכתיב פרץ נחל מעם גר (איוב כח ד), וכה"א ויהפך לדם יאוריהם (ונוזלין) [ונוזליהם] בל ישתיון (תהלים עח מד), וכתיב ויוציא נוזלים מסלע (שם שם טז):

ועל אגמיהם. היינו כעין שלולית שמימיה אינם נובעים, כדכתיב ושמתיה למוריש קפוד ואגמי מים (ישעי' יד כג):

ועל כל מקוה מימיהם. היינו מימי בורות ושיחין ומערות:

והיה דם בכל ארץ מצרים. לרבות המים שהיו מביאין ממקומות אחרים היו נהפכין לדם:

ובעצים ובאבנים. [אלו בתי ע"ז שלהם:

והיה דם בכל ארץ מצרים]. אפילו ישראל שותה בקנישקנין, דהיינו מזרקי יין דיש לו שני פיות, וישראל שותה מצד אחד, ומצרי מצד אחר, היו המים נהפכין מצד המצוי להיות דם:

ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה'. משה נטה ידו ואהרן הרים במטה:

ויך (בו) את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו. כדי שיאמינו לדברי המקום:

ויהפכו. על ידיהם כל המים אשר ביאור לדם:

והדגה אשר ביאור מתה. כבר דרשנו כל מתה דטעמה במ"ם היינו דעדיין לא מתה לגמרי, כגון ויהי בצאת נפשה כי מתה (בראשית לה יח), והכא נמי אכתי לא מתה לגמרי ואפילו הכי:

ויבאש היאור. מבאוש הדגה אשר הסריחו מן הדם, ודומה לדבר תבאש דגתם מאין מים (ישעיה נ ב), ולבתר הכי ותמות בצמא (שם שם):

ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויהי הדם בכל ארץ מצרים. בלא הכאה אלא בגזירה:

ויעשו כן חרטומי מצרים. היו מהפכין ממימי גשם לדם:

בלטיהם. במעשי כשפים הנעשין בלט בלחישה נראין כעושין ואינן נעשין, כמעשה דההוא טייעא דגיידי לגמלא, כדכתבינין לאחרן. ומעשה באחד שנקרע כריסו ויצאו בני מעיו לחוץ, הביא הקוסם את בנו ושחטו לפניו באחיזת עינים, נגיד ואיתנח וחזרו בני מעיו לתוך כריסו, עמד הקוסם ותפר את כרסו, וכל כך למה, כדי שלא יגע בבני מעיו, שיכנסו בכרס מעצמם, וכאלה רבות בתלמוד, וכך היו מעשי חרטומי מצרים באחיזת עינים ולא ממש דבר הנתפש, אבל מעשיו של הקב"ה וגדולות הנעשות ע"י עבדיו הן דבר ממש וקיים ואמת ויציב דכתיב בגזירת עירין פתגמא (ובמימר) [ומאמר] קדישין שאלתא וגו' (דניאל ד יד):

ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה'. כדדרשינן לאחרן:

ויפן פרעה. נפנה משם:

ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת. לזאת המכה כל שכן למופת של תנין שלא היה מצטער בו, אמר איני חושש לכך שאם איני שותה מים אני שותה יין, אבל עמו היו מצטערין דכתיב ויחפרו:

ויחפרו. זה מן התיבות שאין טעמם נודע בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש לומר חפירה לשון ריגול, כמו (יחפרו) [ויחפרו] לנו את הארץ (דברים א כב). ויש חפירה לשון חרפה, כגון באו עדיה ויחפרו (איוב ו כ), ויש חפירה לשון כרייה כגון ויחפרו עבדי יצחק בנחל (בראשית כו יט), והענין מודיע, וכן ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות כי לא יכלו לשתות (מימי) [ממימי] היאור. והיינו דאמרו ליה ונלאו מצרים:

וימלא. היאור על כל גדותיו מימיו הצלולין שנבעו ממקום מוצאו והדגה ניגר וירד למטה והטיל דגתו לחוץ והיאור חזר להיות מימיו צלולין ונרפאין:

שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. וזה בנין אב לכל עשר המכות, שכל מכה ומכה נקצב לה ירח ימים, ג' שבועות היה מעיד ומתרה בהם, ובתחלת שבוע רביעית היתה המכה באה ומשמשת והולכת שבעת ימים, שהרי בסוף אייר באו משה ואהרן למצרים, ועשו האותות לעיני העם, ובחצי סיון העיד בהם והתרה בהם על מכות דם ג' שבועות, וברביעי לקו המים ועמדו בליקוים ז' ימים, וה"ה לכל המכות, ואפילו החשך שימש ז' ימים, ג' ימים היה חשך אפילה ועוביו כדינר זהב, וג' ימים אחרים היה חשך בלי אפילה קל ממנו, ובשביעי התחיל להאיר, וכן נמי מכת בכורים ז' ימים עסקו לקבור אותם, והיינו דדרשינן לאחרן די"ב חדשי השנה היתה ידו של הקב"ה נטויה במצרים, ואע"ג דבסוף אייר באו משה ואהרן, ובחצי ניסן יצאו, הא קיי"ל דמקצת היום ככולו:

ויש דורשין כי משבט התחילו המכות למצרים לכך נקרא שבט שהוא שבט המכה את מצרים בו, ולטעם זה תבוא מכה אחת בשבוע אחת יו"ד מכות ליו"ד שבועות, ד' משבט, ד' מאדר, ב' מניסן, ולא מסתבר, ודורשין למה ז' ימים למכת דם, לפי שהיא מעין מכת טומאת אשה, דהוית טומאת נדתה ז' ימים:

ירויחו דורשי פרשת מכה ראשונה ויבינו. וסמוך לה מכת צפור מקדש השם. דת"ר את זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניא מישאל ועזריה שמסרו עצמן לכבשן האש נשאו ק"ו בעצמם מצפרדעים, מה צפרדעים שלא נצטוו על קידוש השם מסרו עצמם לאש. דכתיב ובתנוריך ובמשארותיך (פסוק כח), אימתי משארת מצויה אצל תנור, בזמן שהתנור חם, אנו שמצווין על קידוש השם על אחת כמה וכמה. ולמה לקו במכת צפרדעים, לפי שהיו המצריים מקיצים את ישראל משינתם, לאמר עמדו ועשו עבודת המלך, לפיכך הביא עליהם קולנים וקופצין ועולין במטותיהן וצווחין באזניהם ומצערין אותם, והיו עולין על גופותם ומסרסין מבישותם, שנא' וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), כענין שנא' כי משחתם בהם מום בם (ויקרא כב כה):

ויאמר ה' אל משה. כל מכות מצרים בויאמר, לפי שנחת היה לישראל בשעה שמצרים נלקין:

בא אל פרעה. לא אל היאור אלא לתוך פלטין שלו, לפיכך אמר לו הקב"ה בא אל פרעה:

(ואנכי אהיה עם פיך) ואמרת אליו כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני. בתחלה אמר לו סתם, כה אמר ה' אלהי ישראל, וחזר ואמר לו כה אמר ה' אלהי העברים, ומכאן ואילך אמר לו כה אמר ה', לפי שכבר הודיע לו מי ה':

ואם מאן אתה לשלח. הרי זו התראה. מאן שהמ"ם נפתחת הוא ענין מיאון, שהוא עדיין עסוק בו, כגון ואם מאן אתה לשלח, ואם מאן ימאן אביה (שמות כב טז) אבל מאן שהמ"ם נסגלת, אי נמי בצירי, הוא מיאון שכבר היה, כגון מאן בלעם (במדבר כב יד), מאן יבמי (דברים כה ז), ויגיד עליו ריעו לא אבה יבמי (שם שם):

הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים. אין נגיפה אלא לשון השחתה ושברון, ולא מיתה ממש, ודומה לו פן תגוף באבן רגליך (תהלים צא יב), נגף לפני אויביך (דברים כח כה), ובדברי רבותינו תני לגבי זב, דמעת עינו, ודם מגפתו, והחלב האשה, מטמאין טומאת משקה. שתי מכות הללו מן היאור היו, לפי שעיקר ישוב ארץ מצרים היה נילוס, דהיינו יאור שעולה ומשקה את ארצם כדכתיב לא כארץ מצרים הוא אשר [יצאתם משם אשר] תזרע את זרעך והשקית ברגליך כגן הירק (דברים יא י), וכשהיה פרעה יוצא לצוות עמו על תיקון היאור, היה משה רבינו בא ואומר לו מה אתה בוטח על היאור שמשקה שדותיך וכרמיך וגנותיך, הרי הוא נהפך לדם ולצפרדעים:

ושרץ היאור. לשון ריבוי:

צפרדעים. ועלו ובאו בבתיך. שהיו באין וצווחין באזניהם כקולנין ובעלי קרנות:

ובחדר משכבך ועל מטתך. שאינן מניחים אותן לישן ולא תוכל להחבא מפניהם:

ובבית עבדיך. כמו כן:

ובעמך. היינו בגופם ממש:

ובתנוריך ובמשארותיך. פי' משארת זו תנור מלא פת, ולהכי מתרגמינן אצוותא, כדאמרינן בירושלמי אפא ליה חד אצוא, שהיו נכנסין לתנוריהם כשהן חמין, ויושבין על גבי הלחם ונשרפין ומבאישין אותו, והריח רע נכנס באפכם ונלאית נשמתכם, שאין לך דבר שמצערת את הנשמה בלעדי הגוף אלא ריח רע, ואין לך דבר שהנשמה נהנית ממנה בלעדי הגוף אלא ריח הטוב, ולפיכך חייבים בני ברית קודש לברך על ריח טוב, שנא' כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ ו):

ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים. כשהיה המצרי שותה מים נעשים שמרים, ונעשים השמרים צפרדעים, והיו מקרקרין בתוך מעיהם, ומצערין אותם ביותר. ד' בכה מליין ה' במקרא, חד כלפי הדיוט, ותלתא כלפי הקב"ה, חד דכתיבא כלפי הדיוט משום דהואי ליה מכה גבירתנית שקירקורן של צפרדעים קשה בגופות מצריים כחצים. והנך דלגבי הקב"ה משום דסיעתיה מעליא וגברתנית, ואלו הן:

כי בכה ארוץ גדוד (ש"ב כב ל), בכה ה' חסיתי אל תער נפשי (תהלים קמא ח), בכה ה' חסיתי אל אבושה (שם לא ב), והאי דהכא:

כתב ר' טוביה בלקחו הטוב ובכה מלא ה', לפי שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות. ד"א לפי שבכיה היתה לפרעה ולעמו שקירקורם של צפרדעים היתה קשה עליהם: