ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את ידך במטך. זו מכה דומה למכת הדם שנטה אהרן ידו במטה:

על הנהרות ועל האגמים. על היינו בשביל, ודומה לדבר על שאול ועל יהונתן בנו (ש"ב א יב) שהרי לא נטה ידו במטה אלא במקום אחד, דהיינו כנגד נילוס, ולא בשאר היאורים והאגמים והמקואות, לא במכת דם ולא במכת צפרדעים, אלא שנתכוין על כולם:

והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים. והעל כמו והעלה ודומה לו והעל אותם הר ההר (במדבר כ כה), ושניהם לבדם במקרא:

ויט אהרן את ידו על מימי מצרים. ואע"ג דלא כתיב הכא במטהו, מיהו במטה נטה ידו:

ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. א"ר עקיבא צפרדע אחת היתה והשריצה ומלאת כל ארץ מצרים, אמר לו ר' אליעזר בן עזריה עקיבא מה לך אצל ההגדה כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה ושרקה להן והן באו:

ויעשו כן החרטומים בלטיהם. באחיזת עינים:

ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים. הוסיפו אבל לא גירעו. כתב ר' טוביה בלקחו הטוב מה לשון צפרדע, צפור היה בנילוס בעל דיע ושרק להם ובאו, ועל זה נקרא צפרדע, כלומר צפור דיע על שם הצפור ההוא:

ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו אל ה'. בפ' ואלה תולדות יצחק דרשתי מהו לשון עתר. וזה הרשע אתמול אמר מי ה' (שמות ה ב). ועכשו אמר העתירו אל ה':

ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם ויזבחו לה'. הדברים כמשמען אלא שהיה מדבר במרמה:

ויאמר משה (אל פרעה) [לפרעה] התפאר עלי. רחש לבי להדביר מלת התפאר על אופן תפארת כלומר יהיה לך פאר ממני כאדם שאומר על המושל כל מה שאני מבקש מאת המושל הוא עושה לי, והדבר לי לתפארת, כך אמר משה לתפארת יהא לך הדבר הזה שכל זמן שאתה שואל עלי להיזקק לך:

למתי אעתיר לך. כלומר בשבילך:

ולעבדיך. בשביל עבדיך, היינו רואי פני המלך:

ולעמך. בשביל עמך, היינו יושבי הכרכים והעיירות:

להכרית הצפרדעים ממך. מלהזיק הגופות:

ומבתיך. מן הגבולין:

רק ביאור תשארנה. למדנו ששם צפרדע מסתבר דלשון נקבה היא, וכה"א ותעל הצפרדע ותכס (פסוק ב):

ויאמר למחר. יסורו:

ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלהינו. שהוא מוחץ ורופא, אע"פ שלא נכתב בכל מכה למען תדע, הדעת נותנת כי על כל מכה ומכה היה אומר לו למען תדע, כדי להזכירו חטאתו אשר אמר לא ידעתי את ה' (שם ה ב). אבל עליו ועל כל כיוצא בו כתיב אם תכתש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו (משלי כז כב), כלומר אם אתה כותש ומייסר את האויל בכתישת ייסורין ומכות, ובתוך כך אתה מרפא ממנו בהגבהת העלי מן המכתש לא תסור מעליו אולתו, שהוא שוכח כל המכות, כך פרעה הרשע לפי שהיה מרפה ממנו בין מכה למכה ג' שבועות היה שוכח את המכות:

וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך רק ביאור תשארנה. שאין הקב"ה מכלה את בריותיו שיהיו לזכרון להודות לשם ה':

ויצא משה ואהרן מעם פרעה. יצאו חוץ לכרך ולא נתפללו בתוך העיר שהיתה מלאה שקוצים וגילולים:

ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. כלומר אשר גזר על פרעה, ודומה לדבר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו כה), ומה צעקה היתה שם, אלא אמר לפניו, רבש"ע אתה אמרת ראה נתתיך אלהים לפרעה (שם ז א), ועכשיו בקש ממני זמן למחר, ואמרתי לו כדבריך למען תדע כי אין כה' אלהינו (שם ח ו), ואם אין אתה מסיר הצפרדעים למחר, נמצא שיש חילול השם בדבר, ואעפ"כ לא היה דוחק משה גזירת הבורא אלא ביום ששי לגזירת הבורא על מכת צפרדע היה הדבר הזה, ואע"ג דלא כתיב בהדיא איחור מכת צפרדעים כמה היתה, הדעת נותנת שמכת הדם היא בנין אב לכל המכות, מה מכת דם ז' ימים, אף כל מכה ומכה ז' ימים, ואפילו החשך:

ויעש ה' כדבר משה. לקיים מה שנא' ותגזור אומר ויקם לך (איוב כב כח):

וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות. ולא מן היאורות ומן האגמים:

ויצברו אותם. עיקר מלת צבר לשון אוסף, ודומה לו שנים צבורים (מ"ב י ח), אם יצבר כעפר כסף (איוב כז טז), יצבר ולא ידע מי אוספם (תהלים לט ז), והוא שאנו קורין לעדת עשרה ציבור:

חמרים חמרים. היו עושין גלין ותלוליות כל אחד בן עשרים איפה, שנאמר חמרים חמרים, וכתבן חסירי יו"ד, ללמדך שכל גל ותלוליות שעושין מהם הוא בן ב' חומר, ואין חומר פחות מעשר איפות, שנאמר כי עשרת הבתים חומר (יחזקאל מה יד), וכתיב האיפה והבת תוכן אחד (להם) [יהיה] (שם שם יא):

ותבאש הארץ. זהו שאמרנו שאין באוש אלא ריח רע של פגרי הבריות:

וירא פרעה כי היתה הרוחה. למכתו:

והכבד את לבו. מן השמים היתה ללבו הכבדה. והכבד לשון פעול הוא כבד והולך כמו שאול לו באלהים (ש"א כב יג):

ולא שמע אליהם כאשר דבר ה'. ולא ישמע אליכם פרעה (שמות ז ד):

ויש דורשין התפאר עלי לשון חיפוש, ודומה לו לא תפאר אחריך (דברים כד כ), ומתרגמינן לא תפלי בתרך, ודומה לו בדברי רבותינו לא יפלה את כליו לאור הנר. והכי אמר ליה משה לפרעה התפאר עלי חפש בלבך ושאל הזמן ועלי לעשות:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה מכה שלישית, בשתי מכות הראשונות שלח הקב"ה והתרהו, ובשלישית לא שלח והתרהו, בשביל שהיה עומד ומותרה ממכות הראשונות, וכיוצא בדבר שנינו במשנתינו מי שלקה ושנה בב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין, עד שכריסו נבקעת, ומאי כיפה מלא קומתו, והיכן רמיזא, אמר ריש לקיש דכתיב תמותת רשע רעה (תהלים לד כב). ולמה לקו במכת כנים, לפי שמנעו מרחצאות וכיבוס בגדים מישראל, והיו הכנים מצערין אותם, לכך לקו גם הם בכנים. ויש דורשין לפי שגזרו על ישראל לכבד בתיהם וחצריהם ומבואותיהם ולפתח ולשדד שדותיהן, לפיכך שרצה קרקעיתם כנים, שהיו קשים כחצים בבשרם, וזכר לדבר כנים שמם, וכתיב כוננו חצים על יתר (שם יא ב), ורחש לבי לומר כי כנים היינו כנימא שאמרו רבותינו והם בלע"ז קרויין טוגנל"ו, וכן דרך מלך בשר וגם לירות חצים במורדין:

ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ. במקום אחד:

והיה. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד:

והיו לכנים. ויהא שורץ לכנים ומשפיע והולך:

בכל ארץ מצרים. כולהו לכנים. הכנם חסר יו"ד, לפי שבם נחסרו החרטומים מדעתם, שהיו הכנים יוצאין מן הקרקע קטנים פחותין מכשעורה, והם אינן יכולין לעשות בלטיהם בריה פחותה מכשעורה, והיו עומדין ותמיהין:

ויעשו כן ויט אהרן את ידו במטהו ויך את עפר הארץ ותהי הכנס באדם ובבהמה. למדנו ששם כנים מסתבר דלשון נקבה היא:

כל עפר הארץ. היה משפיע שורץ כנים והולך על כל ארץ מצרים:

ויעשו כן החרטומים בלטיהם. מאי כן, כמו שהיו מלחשים על מטותם באות התנין ומכת הדם ומכת צפרדעים כדי להוציא את הכנים ולא יכולו אפילו באחיזת עינים, ואפי' גדולה מכשעורה, ולמה לא יכלו, לפי שהיו הכנים גבוהות על הקרקע ברום שתי אמות, והחרטומים היו עומדים על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בקרקע, וכל זמן שאין רגלי המכשף נוגעים בקרקע אינו מועיל כלום במעשי כשפיו:

ותהי הכינם באדם ובבהמה. עולין עליהן וחוטטין את עורם:

ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא. מכה זו מלפני הבורא נשתלחה ולא ממשה ואהרן שאילמלי ממשה ואהרן היא, גם אנו היינו יכולים לעשות ולהוציא כנים, ואמיתת הדבר אצבע כמשמעו, כענין שדרשנו (קונתי) [ושלחתי] את ידי והכיתי את מצרים (שמות ג כ), אמרו אין הבורא מכה אותנו אלא באצבעו אחת, ואם היה מכה אותנו בכל ידו, היינו אובדין מיד, ואעפ"כ ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהן. למשה ולאהרן:

כאשר דבר ה'. כדדרשינן:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה מכה רביעית כשראה הקב"ה שלא חזרו בהן שלח עוד והתרה בהם והעיד בהם כי שולח הוא עליהם ערבוב חיות רעות כדי לשכלן. ר' חייא ור' יהושע תרווייהו אומרין מין חיה היתה ושמה פנתרין. ויש אומרים סילונית שמה. ר' יוחנן אמר הסיפים היו נבקעין מאליהן שהיו החיות אומרות אנו שלוחי המקום, בריה אחת היתה הולכת לפני הערוב, וכיון שהמצריים נחבאין בבתיהן היתה עולה על הגגות ומקרקת את הגגות וחותרת בתי השייש ובתי הסיפים, והערוב נכנסין ומזדקרין לתוך הבתים, ונוטלין התינוק מתוך העריסה, ולמה לקו במכה זו של ערוב, לפי שהיו כופין את ישראל לצוד להן חיות ועופות, לפיכך שלח עליהם ערבוב חיות רעות לשכלם:

ויאמר ה' אל משה השכם בבקר. שכן דרך הזריזין להשכים למצות בוראם:

והתיצב לפני פרעה. מקום שאין לו מקום להשמט מפניך:

הנה יוצא המימה. אל נהר נילוס, דדרך המלך הולך לראות כמה מדרגות עלו המים:

ורבותינו דרשו הנה יוצא המימה שנצטרך לנקביו, ודבר הכתוב בלשון נקיה, וכן במקום אחר דבר בלשון נקיה, דכתיב ויבא שאול להסך את רגליו (ש"א כד ג):

ואמרת אליו כה אמר ה' שלח עמי ויעבדוני. כמשמעו:

כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח. הנני דבר שהוא מזומן משלח אתה בעצמך, ודומה לדבר והמשלח את השעיר (ויקרא טז כב):

משליח. ע"י אחרים, ודומה לדבר יריע אף יצריח (ישעיה מב יג), וכל דומיהן, לגבי השכינה נדרשין כך, והכי דרשינין (כי) [כן] ישיש ה' עליכם להאביד אתכם (דברים כח סג). הוא אינו שש, אבל משיש לאחרים על רעתם של ישראל ח"ו:

בך, שהתחלת בגזירה תחלה:

ובעבדיך. אלו רואי פני המלך:

ובעמך, אלו יושבי עיירות וכפרים:

את הערוב. ערבוב חיות רעות, ודומה לדבר וגם ערב רב (שמות יב לח):

ומלאו. כלומר וימלאו בתי מצרים את הערוב:

וגם. לרבות שדות וכרמים:

האדמה אשר הם עליה. זה חללה של ארץ מצרים:

(והפלאתי) [והפליתי] ביום ההוא. אע"פ שהתיבה נדרשת לשון פלא, כלומר אעשה פלאות לארץ גושן שיהיו באי עולם מפליאין בעיניהם האיך ארץ זו לקתה וארץ זו לא לקתה, יש לגבורי כח לדרוש התיבה ולהדבירה על אופן העלמה, ודומה לדבר כי יפלא ממך דבר (דברים יז ח), שהרי לא נאמר והפליתי ביום ההוא לארץ גושן. אי נמי עם ארץ גושן, אלא את ארץ גושן, וכך פשוטו של פסוק והעלמתי ביום ההוא את ארץ גושן:

אשר עמי עומד עליה, שלא יראוה חיות רעות שאם היו רואין אותה כיון שהיא בתוך ארץ מצרים היו נכנסין בתוכה ומזיקות את ישראל, וראיה לדבר הדם (שעל) [על] המשקוף ועל שתי המזוזות (שמות יב כג), וכתיב ולא יתן המשחית וגו' (שם שם), שכיון שניתנה רשות למשחית ולמחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע:

עמד עליה. כלומר מתאחר עליה, כענין שנאמר ואנכי עמדתי בהר (דברים י ט), והלא כתיב ואשב בהר (שם ט ט), אלא מהו עמדתי אחרתי:

למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. שלא תאמר ששכינתי בשמים ולא בארץ. אלא מלא כל הארץ כבודו יתברך ושכינתו, וכשם שאני שליט בשמים, כך אני שליט בארץ. זהו שדרשנו שעל כל התוכחות מזכירו חטאתו שאמר לא ידעתי את ה' (שם ה ב). אפס כי היה מהפך עליו הלשון, פעם אומר כי אין כה' אלהינו, ופעם כי אני ה', ופעם אומר כי אני ה' בקרב הארץ, וזה אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, כדדרשינן להו בריש תורת כהנים, והוא דבר הלמד מענינו, כי מענין שאמר למען תדע אתה לומד כי מזכיר לו חטאו שאמר לא ידעתי את ה':

ושמתי פדת בין עמי ובין עמך. מתוך עמך אקח פדיון, וזה הפדיון יהא מפריש בין עמי ובין עמיך, ומהו ניהו פדיון היינו תינוקות של מצריים שהיו הערוב הולכים ונוטלין מעריסותיהם והורגין אותם, וכה"א (ונתתי) [נתתי] כפרך מצרים (ישעי' מג ג):

למחר יהיה האות הזה. זהו שדרשנו שאין אות בכל מקום אלא לזמן ולמתבשר בו, שנאמר וזה לך האות (שמות ג יב). מה ת"ל הזה, מלמד שהתראה האות הזה היה בסוף שלש שבועות אחר מכת כנים:

ויעש ה' כן. לא עכב הזמן:

ויבא ערוב כבד. יש כובד שהוא ענין משקל, כענין שנאמר כי עתה מחול ימים יכבד (איוב ו ג). ויש כובד שהוא לשון ריבוי, כגון ערוב כבד, וכגון בעם כבד (במדבר כ כ):

ביתה פרעה. כמו לבית פרעה:

ובית עבדיו ובכל ארץ מצרים תשחת הארץ מפני הערוב. מאי השחתה היו עושין, היו חושפין ומפשגין האילנות ומשחיתין יבול הארץ ונכנסין בבתים ונוטלין התינוקת מעריסותיהן והורגים אותם, וכדדרשינן לעיל:

ויקרא פרעה אל משה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ. ולא שתצאו מארצי, כמו שאמרתם נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר (שמות ג יח):

ויאמר משה לא נכון לעשות כן. כמו שאתה אומר:

כי תועבת מצרים. היינו כבשיים וגדיים שהמצריים עובדים אותם:

נזבח לד' אלהינו. לשמו לריח ניחוח:

הן נזבח את תועבת מצריים. ע"ז שלהם:

לעיניהם ולא יסקלונו. דין הוא שיסקלונו, כפי דבריו ענהו דבר דבור על אופניו, כי בלי זבחי צאן אין אנו יכולים לחוג לפני אלהינו:

דרך שלשת ימים נלך במדבר. זו היא דרך הר חורב:

וזבחנו. זבחי צאן:

לה' אלהינו. כאשר יאמר אלינו לא שאנו פוסקין עמך כמה וכיצד, אלא כאשר יאמר אלינו:

ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם וזבחתם. לה' (אליהם) [אלהיכם] במדבר. רוצה ולא רוצה היה אומר כך:

רק הרחק לא תרחיקו. כפל הדבר, כלומר שלא ילכו אלא דרך יום אחד במדבר. ואעפ"כ העתירו בעדי שמעתה לא אלקה בייסורין:

ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך. פרעה אמר לו אנכי ומשה אמר לו אנכי, שכך דרך תלמידי חכמים שלא לשנות ושלא לענות שפת יתר למפטפט כנגדו. ומעין אלו הדברים אמרינן במסכת ביצה באחד מתלמידי שמאי שאמר לתלמיד א' של הילל מאי זו סמיכה, והאי אהדר לי' מאי זו שתיקה, ואמר אביי ש"מ האי צורבא מדרבנן לא ליהדר מילתא לחבריה טפי ממאי דאמר ליה, דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה, והוא אהדר ליה מה זו שתיקה:

והעתרתי אל ה'. כבר פרשתי ענין עתר בויעתר יצחק לה' (בראשית כה כא):

וסר הערוב מפרעה. גדולה היא למלכי מצרים לקראותם פרעה:

מפרעה ומעבדיו ומעמו. אבל לא מן הגבולין:

מחר. זה היה ביום הששי למשלחת הערוב:

רק אל יוסף פרעה התל (בי). כלומר להתל, והיא לישנא קלילא, עיקר מלת התל לשון שקר וצחוק, כגון הנה התלת בי ותדבר אלי כזבים (שופטים טז י), וכגון ויהתל בהם אליהו (מ"א יח כז), ותרגם יונתן בן עוזיאל וחייך בהון אליהו, וכמו אם כהתל באנוש תהתלו בו (איוב יג ט), חזו מהתלות (ישעי' ל י), וכל דומיהן:

ויצא משה מעם פרעה ויעתר אל ה'. מחוץ לכרך:

ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו לא נשאר אחד. אבל בגבולין נשארו:

ויכבד פרעה את לבו. מעצמו הכביד את לבו:

גם בפעם הזאת ולא שלח את העם. גם לרבות כל פעם, שנאמר ויחזק לב פרעה (שמות ז יג):

ירויחו דורשי הפרשה ויבינו וסמוך לה התראת מכה חמישית שלח והעיד והתרה בהם שידו נטויה על מצרים, ובהויה ארבעת אותיות השם המכבד והנורא הירא בגוים והגדול ממזרח שמש עד מבואו הוא מדבר לפניהם. כי היו כופין את בניו לרעות מקניהם, לפיכך הסגיר לדבר בעירם והניח את בניו.: