המלוה את חבירו וכו' ועוד אם מתו מה יעשה וכו' אבל ודאי כו' עד וכזה ראוי לדון ולהורות: כתב הראב"ד אמת הוא שהנוסחאות מתחלפות בזה וכו': ואני אומר עיקר הלכה זו פרק שבועת הדיינין (דף מא) ואלמלא שהתניתי עם זה החבור לבנות ולא לסתור הייתי משיב על זאת אמנם צריך אני לדון לפניו בקרקע כתלמיד לפני רבו מה שאמר שקיים את שתי הנוסחאות והא דאיכא סהדי הא דליכא סהדי ניחא שפיר אי הוה ברייתות או משניות או מימרות דאמרינן הא מיירי הכי והא מיירי הכי ואי בשמעתין לימא לן מר הא הלכתא וסוגיא אזלא מפרשינן לה להאי גירסא הכי ולהאי גירסא הכי אנן דינא בעי לאגמורן והוה ליה לפרושי לן ואנהר עיינין דמן כמה שנין רברבנוהי משתבשין ועוד מאי דסיים אי אית ליה שטרא לא השמיעו הקורא יפה שהרי פירש ר"מ ז"ל ותמה אם כן עשו מלוה על פה כמלוה בשטר והדין עמו אלמא נלמוד מדבריו כי כל מה שטרח להאיר עינינו בהלכה זו לפי שהיה מלוה על פה וגם הבננו מדבריו שאם היה בשטר דיו בשובר כמו שכתב בכמה מקומות ושמא הייתי יכול לדקדק בשאר דבריו אם לא היה בהן סתירה ודי לי שאעמוד בשלי:

התנה המלוה על הלוה כו' עד אצל פלוני. פרק שבועת הדיינין (דף מב) ובהלכות פרק הכותב:

הרי שפרעו וטען המלוה עד וכן כל כיוצא בזה. כהוראת הגאון ז"ל:

התנה הלוה שיהיה נאמן עד בלא שבועת היסת אינו נשבע. בהלכות הרב אלפסי ז"ל פרק הכותב:

התנה המלוה שיהיה גובה כו' עד לאבד ממון חבירו: כתב הראב"ד ז"ל אלו הם דברי הרב ז"ל וכו' לקחו ממנו אחר התנאי אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו עכ"ל: ואני אומר הלכה זאת בגיטין פרק הנזיקין ושם השבנו בשיטתנו כיד אלהינו הטובה עלינו על הכל יתגדל וכאן אשיב על מה שהזכיר דאינהו הוא דאפסידו אנפשיהו אתמהה השתא ומה מלוה בשטר סתמא אלמלא דקי"ל בבבא בתרא ובכמה דוכתי דשטרא אית ליה קלא לדעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל ולדעת רשב"ם והעומדים בשיטתן נ"ע דסהדי אית להו קלא לא הוה טריף מינייהו דהוה אמר לא הוה ידענא לך דמשעבדנא לך ובהאי תנאה מי שמעי אינשי ואית להו קלא בשוקא למימר פלוני קביל עליה כך וכך הא ודאי ליתא אלא העולם אומר פלניא איכא עליה שטרא ובתנאי כי הא לא סליק איניש אדעתא וסברא היא דודאי לא שמע בה דא"כ לא שדי איניש זוזי בכדי כדאיתא פ"ק דמציעא וכמה דוכתי וזה פשוט: