המדליק בתוך שדה חבירו וכו' עד אפי' עברה אלף אמה חייב. פ' הכונס צאן לדיר (דף ס' וס"א) ותחלתו מייתי לה נמי פ"ק דנזיקין:

נפלה דליקה כו' עד ולא שמרוה. פ' כיצד הרגל (דף כ"ג):

השולח את הבעירה וכו' עד והשולח פטור. פ' הכונס ומייתי לה פ"ק דנזיקין ובמס' קדושין פ' האיש מקדש:

וכן אם הניח שומר לשמור את הבעירה וכו' אחד מביא את האור כו' עד בא אחר וליבה כו' ליבתו רוח כו' עד כשאר כל המזיקין: כתב הראב"ד ז"ל ואיך לא הפליג כמו שהפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור עכ"ל: ואני אומר גם בזה שלא יצא מפי הראב"ד ז"ל שהרי הוא עוקר הרים וטוחנן זה בזה ואיך אוכל להאמין שהוא יעבור בשמועה זו במושכל ראשון. וכך היא הצעה של הלכה דתנן בסיפא דאחד הביא את האור כו' פרק הכונס ליבתה הרוח כולן פטורין וגרסינן עלה בגמרא ליבה וליבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור פירוש שליבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב שהרי אפי' בלא סיוע הרוח היה בליבויו כדי ללבות ולפיכך חייב ואם לאו פטור פירוש אם אין באחד מהן ללבות ומש"ה אקשינן אמאי פטור ליהוי כזורה והרוח מסייעתו דחייב לענין שבת ואוקמה רבא כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח שאינה מצויה כלומר לא כמו שהיינו סוברין שכבר באה אותה הרוח שאינה מצויה בשעת ליבויו אלא כשהתחיל ללבות עדיין לא בא ואחר כך בא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה וכ"כ הרשב"א ז"ל וכן משמע לי מתוך פירש"י ז"ל וכן פסק בזה ר"מ ז"ל כרבא דהוא בתרא דפליג עליה דאביי אות באות ועיניך רואות שכלן פטורין דמתני' הכי ופסק נמי כרב אשי דאמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזיקין פטור כלומר אילו היה הרוח מסייעתו אבל ליבה וליבתו הרוח דברייתא חייב דמודה לרבא דאוקמה ברוח שאינה מצויה דמשמע דוקא ברוח שאינה מצויה דלאו פושע הוא מיפטר וכדפריך הא אם היה רוח מצויה חייב וזהו סוף דבריו של ר"מ ז"ל והדין עמו דהא רב אשי בתרא וקי"ל כוותיה בכל דוכתא. מעתה תאיר עיניך גם אתה כי מי שכתב לשון זאת ההשגה לא חרש בעגלת ראב"ד ז"ל ולא ירד לעומקה והנכון כדברי ז"ל והוא פשוט:

אש שיצאה ואכלה עצים עד או של שעורים. פ' הכונס:

המדליק בתוך שדה חבירו וכו' עד ונשרף עמו פטור: כתב הראב"ד ז"ל זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי עכ"ל: ואני אומר גם זה לא יצא מפי הראב"ד ז"ל כי זה משנה שלימה ותלמוד ערוך הוא דתנינן לה פ' הכונס סוף מתני' דהמדליק גדיש של חטים או של שעורים ומסיים בה היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור ע"כ. ומוכח בגמרא דטעמא משום טמון שדרך בני אדם להטמין שם חייב עליו כמו שנתן בו הטעם ר"מ ז"ל ומייתי לה פי"ד גם פ' כיצד הרגל גמ' מתני' דהכלב שנטל חררה כו' מקשינן מינה למ"ד אשו משום ממונו ומדמקשינן מינה הלכתא היא ובמקום עיקרה דפ' הכונס הלכתא היא וכן בכ"מ וכבר נחלקו בכ"מ רש"י רשב"ם ור"ת ז"ל בטעם, ומ"מ עיניך רואות כי ר"מ ז"ל כתב כלשון המשנה אות באות מעתה מה אשיב שואלי דבר אם הייתי מודה כי פה קדוש יאמר כלשון זה אלא ודאי אחד מן התלמידים השיג ותלאן באילן גדול:

המשאיל מקום לחבירו עד שטען פקדון אצלו. פ' הכונס צאן לדיר (דף ס"ב):

גמל שהוא טעון כו' עד לישב ולשמור. פ' כיצד הרגל:

הכופף קמתו של חבירו עד פטור על הטמון. פ' הכונס (דף ס"ב):

אש שעברה והזיקה עד כמו שביארנו. פ' כיצד הרגל:

כל תולדות האש כו' עד סוף הפרק. פ"ק דנזיקין (דף ג') :