האוכל כזית מן הדם כו' עד צבי ויחמור. בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ') ובת"כ פרשת צו:

אבל דם דגים וחגבים וכו' עד ושתהו מותר. פרק דם שחיטה ופ"ב דבכורים: כתב הראב"ד ז"ל אלא שאסרוהו במכונס וכו': ואני אומר עיקר הלכה זו בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ"א:) דגרסי' התם אמר רב דם דגים שכינסו אסור מיתיבי דם דגים דם חגבים מותר ואפילו לכתחלה ופריק ההוא בשלא כינסו כי קאמר רב בשכינסו והדרינן על הדין פירוקא דכוותיה גבי מהלכי שתים בשלא כינסו נמי מי אסור והתניא דם שעל גבי ככר גורדו ואוכלו ושל בין השינים מוצצו ובולעו ואינו חושש ופריק כי תניא ההיא מתניתא דאית ביה קשקשין ויס"ג אלא כי תניא כו' וכן גורס ר"י אלפס ז"ל שהביאה פרק כל הבשר וכזה דעת הראב"ד ז"ל וגם הר"ם מקוצ"י ז"ל כן כתב. ולדעתם זה התירוץ הוא עיקר כסוגיין בכוליה תלמודא דכי קאמר אלא מהדר הדר מכולהו פירוקי ושינויי ומקיים להאי בתרא. אמנם ר"מ ז"ל רוח אחרת עמו שאינו גורס אלא ולפיכך הו"ל שינויא בעלמא ולאו דסמכא הוא וכן בגירסאות המדוייקות שלנו בספרד ובצרפת אין גורסין אלא וכן משמע בכתובות פ' אע"פ כי פריך מיהא דדם מהלכי שתים דמוקים לה כדפרי' כדלקמן בהא שמעתא לרב ששת אלמא ליתיה להאי שינויא אלא דיחויא בעלמא ולאו דסמכא הוא. ועוד יש לי ראיה דתנן להדיא פ"ב דבכורים ודם השרץ אין חייבין עליו כלומר כשהתרו בו משום דם אין חייבין עליו כשאר דם בהמה וחיה שהוא כרת אלא איסורא בלחוד כמי שאוכל בשר השרץ וכדאמרי' בת"כ וזה לכם הטמא לרבות דם השרץ שיהיה כבשרו וכן כתב ר"מ בפירוש המשניות שלו דוק מינה שאם היו הדגים עצמן טהורין מותר גם דמן לכתחלה וה"נ משמע מתניתין דפרק דם שחיטה דקתני דם דגים דם חגבים דם שרצים דם התמצית אין חייבין עליה דמשמע הא איסורא איכא ומדקתני להו דומיא דטמאים משמע הא בטהורים מותר לכתחלה ועוד דהא אפילו לדעת הראב"ד ז"ל והעומדים בשיטתו כי איכא קשקשים מפני מראית העין מותר לכתחלה בכל ענין ואנן קי"ל פרק במה אשה יוצאה כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ומכלל לאו אתה שומע הן בכל התורה כלה ומעתה הואיל ובחדרי חדרים מותר בלא קשקשין מעיקר דינא למראית העין נמי לא חיישינן ולא שבקינן מסקנא דכתובות פרק אע"פ דסמכי עלה כולהו רבוותא וגם רבינו השר משנ"ץ ז"ל ופשיטותא דמתני' וברייתא משום שינויי דחיקי וכי דייקת לשון ר"מ ז"ל הכי משמע שכתב לפיכך כלומר לפי הדברים שאמרנו יצא לנו מה שנאמר לפנינו אלמא משם לקחו כמו שפירשתי:

ודם חגבים ודגים טמאים אסור וכו' עד כמו שביארנו. פ"ק דכריתות (דף ו') ובת"כ:

דם האדם אסור עד כל זמן שיש בו אדמימות. בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ"א) ופרק כסוי הדם ומקצתו פרק כל הבשר:

ועל הדם הכנוס וכו' עד הדם שהנפש יוצאה בו. פ"ק דכריתות ופרק דם שחיטה:

דם התמצית ודם האברים עד שהנפש יוצאה בו. פ"ק דכריתות ופרק דם שחיטה (דף כ"ב) :

השליל שנמצא במעי הבהמה וכו' עד כדם האיברים: כתב הראב"ד ז"ל וכן דם היוצא מבית שחיטתו שהוא מן הריאה ומן הכבד עכ"ל: ואני אומר לא הבינותי השגה זו כי דברי ר"מ מפורשים במשנת בהמה המקשה ובגמ' דילה דתנן התם (דף ע"ד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו ואמרינן עלה בגמ' אר"א א"ר אושעיא לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד ושיילי למעוטי מאי אילימא למעוטי חלבו וגידו (והא) מפלג פליגי דתניא ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור דר"מ רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. פי' נוהג ואינו נוהג דין גיד הנשה ושקלינן וטרינן עד דאמרינן אמר ר"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו ור' יוחנן אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל והנה עיניך רואות לדברי הכל שאין התלמוד מחלק בין דמו לדם הילוד כלל כלשון ר"מ ז"ל ל"ש לב ול"ש ריאה ול"ש כבד:

הלב בין לצלי בין לקדרה וכו' עד ומותר: כתב הראב"ד ז"ל לא נאמר אלא בצלי דכבולעו כך פולטו עכ"ל: ואני אומר זו מחלוקת ישנה פרק כל הבשר (דף ק"ט) גמרא מתניתין דכחל ולישנא דברייתא ה"נ הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר ורש"י ז"ל ומקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו המשנה והסוגיא לצלי וכדכתיב ויבשלו את הפסח והוא צלי וטעמא משום דשיעא וכשינויא דתלמודא פרק כיצד צולין ומשום כבולעו כך פולטו דסוגיין דהתם. וגם הרמב"ן ז"ל כן הסכים. אמנם רבים חכמים נבונים וגאונים קדמונים פירשו כר"מ ז"ל וכשיטת רבותיו שכתבו בסתם וכלשון הברייתא דקתני שבשלו ולא אשכחן סתם בשולי בצלי בגמ' ורישא דקתני הכחל קורעו לאו לצלי אוקמוה אלא לקדירה וממילא שמעינן דסיפא נמי לקדרה וכההיא סוגיא דפרק כיצד צולין דקי"ל כרבא דאמר האי מולייתא שריא דהויא כמבושל וכבר כתבתי כי ר"מ ז"ל לעולם סומך על לשון הגמרא וכן נכון:

ואם לא קרעו כו' עד שחייבין עליו כרת. בכריתות פרק דם שחיטה (דף כ"ב) ובפסחים פכ"צ (דף ע"ד) :

הכבד אם חתכה כו' עד ולא יצא מהן דם שהן מותרין. פרק כל הבשר (דף קי"א) ותרומות פרק בצל:

אין הבשר יוצא מידי דמו וכו' עד שיתלבן ולא יצא דם: כתב הראב"ד ז"ל (זה) לא שמענו וכו': ואני אומר זו מחלוקת ישנה היא גבי מימרא דשמואל פרק כל הבשר בין הראשונים וראשי הישיבות הקדמונים וראיות המקילין שלא הוזכרה חליטה ברותחין אלא לגבי כבדא ורוב הספרים והסופרים מודים בזה וכלשון הראב"ד ז"ל. מיהו בעל הלכות גדולות ור"מ ז"ל ורבים וגדולים מחמירים ויש לי להורות כן מפני שלא הוזכר חמר בשר אלא בצלי וכדמשמע פ' צולין ומשום דגומרי מישאב שאיבי. ועוד דהא דייקינן לישנא דדם האיברים שלא פירש מותר דמשמע הא פירש אסור וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל ואם יטיל הבשר לתוך הקדרה עד שלא תרתיח אפשר שיפרוש וכן משמע פרק כיצד צולין (דף ע"ד:) דגרסי' אומצא דאסמיק הוא וחליה אסור כו' עד א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא האי חלא דחליט ביה חדא זימני לא חליט ביה זימנא אחריתי אלמא אורחא למיחלט נמי בישרא. ואם יש טעמים אחרים לר"מ ז"ל וגם לראשונים וגם לאחרונים העומדים בשיטתו ז"ל וגם גירסת מקצת הספרים אין לי צורך להאריך בכאן והמחמיר תבא עליו ברכה:

כשמולחין הבשר אין מולחין כו' עד ואחר כך ידיחנו. פרק כל הבשר (דף קי"ג) ובה"ג:

כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולחו וצולהו מיד. בפסחים פ' כיצד צולין (דף ע"ד) ובמנחות פ' הקומץ רבה (דף כ"א) גבי תבונהו במלח כו' עד דאמר אביי וכן לצלי:

והרוצה לאכול בשר חי וכו': כתב הראב"ד ז"ל לבשר חי אינו צריך מליחה וכו': ואני אומר גם זו מחלוקת ישנה היא פ' השוחט (דף ל"ג) סוף גמרא מתני' דשחט את הושט כו' דתניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כו' והכי סלקא כולה שמעתא וכן הביאה ר"י אלפס ז"ל בהלכות וזה מפורש פשוט כלשון ר"מ ז"ל והעומדים בשיטתו נ"ע. וכן משמע ריש פרק כיצד צולין (דף ע"ד) גבי אומצא דאסמיק. אבל הראב"ד ז"ל והעומדים בשיטתו נ"ע דקדקו לומר דוקא מבית השחיטה משום דבלע דמא טפי או באומצא דאסמיק כההיא דפ' כיצד צולין אבל בישרא אחרינא לא ואלו ואלו דברי אלהים חיים הם וטוב להחמיר. שוב מצאתי בתוספות ה"ר אליעזר ממיץ שכתב כן:

ואם חלטו בחומץ מותר לאוכלו וכו' חומץ שחלטו בו בשר וכו' ביצי בהמה וחיה וכו' ואם לא חתכן וצלאן וכו' עד הרי אלו מותרין: כתב הראב"ד ז"ל קבלת זה האיש כמה היא זרה אצלנו דאומצא דאסמיק חתיכה שנצרר בה הדם מחמת מכה ואותו הדם אינו יוצא אלא בחתוך ומליחה כמו החוטין שהדם מכונס בהן ואין חליטה מועלת בה דלאו דם האיברים הוא אלא דם שהנפש נצרר בו מש"ה אם חלטו הוא וחליה אסור ומה שאמר הוא אינו כלום שאחר שחלטו ולא הוכשר שוב אין לו הכשר כאילו נתבשל עם דמו עכ"ל: ואני אומר יפה עשה שחייב אדם לומר כלשון רבו שפירשו בפרק כיצד צולין (דף ע"ד) סוף שמעתין קמייתא דגרסינן פרק גיד הנשה (דף צ"ו) ומייתי לה התם אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפי' לקדרה נמי שפיר דמי שפדיה בשפודא מידב דאיב אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד (אסר וחד שרי מאן דאסר) מצמת צמת (ליה) ומאן דשרי (גומרי) משאב שאיבי (ליה) והלכתא משאב שאיבי ליה וכן ביעי ומוזירקי וכו' אומצא דאסמיק הוא וחליה אסור לא אסמיק הוא וחלייה שרי ע"כ. ובתר הכי גרסינן אמר ליה מרימר לרב אשי אבא האי חלא דחליט ביה חדא זימנא תו לא תאני חליט ביה זימנא אחריתי והביאה ר"י אלפס ז"ל להשמיענו שכן הלכה ופירשה רב שמעון גאון ז"ל בעל הלכות גדולות אומצא דאסמיק שהוא בשר חי שנוהגים העולם ליתן אותו בחומץ כי היכי דלצמית דמא וכששוהה שם הרבה נעקר הדם ממנו וחוזר ונבלע בו ומאדים מחמת כן והוי אומצא דאסמיק לפי שעל ידי החומץ נתאדם. וז"ל הלכות גדולות אומצא דטמשיה בחלא ואסקיה למיצליה לאלתר שרי מטמש ושהויי עד דאסמיק הוא וחלייה אסור דכיון דאסמיק פריש ליה דם מאבראי מאי תקנתיה שפדיה בשפודא מידב דאיב חתכיה ומלחיה אפי' לקדרה שפיר דמי עכ"ל. וכן הסכימו רבותינו בעלי התוספות כזה הפירוש המקובל איש מפי איש לגאונים ז"ל ושאר הפירושים כי רבו אין ההלכה הולמתן על דעתי וגם פירוש הראב"ד ז"ל לא הזכירוהו וגם אנחנו לא שמענוהו ולא ראינוהו עד עתה:

ראש הבהמה שצלהו בתנור כו' עד מוחו אסור. פרק גיד הנשה (דף צ"ג) . שוב מצאתי לר"מ מקוצי שהסכים כר"מ ז"ל מדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל:

אין מניחין כלי תחת הצלי כו' עד בהמה וחיה. כל הבשר (דף קי"ב) :

עופות שהניחן שלמים ומילא חללן בשר כו' עד ואפי' פיהם למעלה: כתב הראב"ד ז"ל זה אין לו טעם וכו': ואני אומר דין זה פרק כיצד צולין (דף ע"ד) דגרסי' אמר רבא האי מולייתא שריא אמר ליה אביי והא קא בלעא (דמא) ופריק ליה כבולעו כך פולטו ואמרינן לימא מסייע ליה וכו' (דכבולעו כך פולטו) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר כו' לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו ופריק שאני לב דשיע ושקיל וטרי עלה עד דמסיק ומפליג בין אסמיק ללא אסמיק ובתר הכי פסיק ותני והאי מולייתא מאן דאסר אפי' פומא לתחת ומאן דשרי אפי' פומא לעיל והלכתא שריא אפי' פומא לעיל ע"כ. ופרש"י ורבותינו בעלי התוס' מולייתא כפירוש ר"מ ז"ל וכבר כתבתי למעלה בזה הפרק גבי בשר הלב טעם ר"מ ז"ל שהוא מפרש בשלו שהוא בשול ממש לקדרה וכן משמע נמי הכא דבתר דפסיק דינא דלב שיע ודיני דשמעתא ופליג בין אסמיק ללא אסמיק דמיירי במבושל אהדר למפסק דינא דמולייתא וסוגיא גופא משמע מינה דאיכא לפלוגי בין צלאן לבשלן וכדברי ר"מ ז"ל. וכן משמע פרק כל הבשר להדיא דגומרי משאב שייבי וכמו שכתבתי בסמוך. ומה שהקשה הראב"ד ז"ל יש לו לר"מ ז"ל טעם גדול כי אם היינו חוששין מפני הדם היוצא מן המלוי לגוף העופות היה הדין עמו להקשות קושיא זאת. ואולי דעתו לפרש כך כל ההלכה ואנחנו לא נפרש אלא שחוששים לדם היוצא מן העופות עצמן ובולע המלוי ולכך נאסר לנו בכל מקום שהוא דבק הואיל והוא דם האיברים שפירש וכמו שכתבתי למעלה כך פירשוה רבותינו בעלי התוס' נ"ע גם לדעת רש"י ז"ל. ויש לי ראיה לזה מהא דגרסינן פ' כל הבשר (דף קי"ג) אתמר רב הונא אומר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח כו' אלמא דלכ"ע במי הדחה בסוף משום דמא דפריש וסריך ביה ואפי' לרב דימי מנהרדעא דמלח ליה במלחא גללניתא ומנפץ לה הצריכו המפרשים ז"ל הדחה מהאי טעמא וכן כתב מורי הרשב"א ז"ל. שוב מצאתי לר"מ מקוצי מדעת רבותינו בעלי התוס' שהסכים כדעת ר"מ ז"ל:

בני מעים עד וכן הורו הגאונים. הסכמתם מפ' כיצד צולין (דף ע"ד) ופרק כל הבשר (דף קי"ג) :

עופות שטפלן עד ואם לא האדימו מותרין. פרק כיצד צולין:

סכין ששחט בה עד עשר פעמים. פ"ק דחולין (דף ח') ופרק כל הבשר (דף קי"א) :

ואם חתך בה רותח מותר וכן אינו חותך בה צנון עד אבל לא רותח. פרק כל הבשר (דף קי"א) :

קערה שמלח בה עד סוף הפרק. פרק כל הבשר: