הנדה הרי היא כשאר וכו' עד לטומאת נדות וזבות. ביבמות פרק הבא על יבמתו (דף נ"ד) ופרק ד' מיתות בסנהדרין ובמסכת כריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה (דף י"א) ובנדה פרק יוצא דופן (דף מ"ד) ופ"א ושני והרבה מקומות בתלמוד ובת"כ:

ואחד הבא על הנדה כו' עד וספירתה. פ"ק דשבת (דף י"ד) ופרק קמא דכריתות ובנדה פרק תינוקת (דף ס"ו) :

בין שפחה בין משוחררת וכו' עד שיטבול. פ"ק דכריתות:

העכו"ם אין חייבין עליה עד לענין טומאה וטהרה. בנדה פרק בנות כותים ובמסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין (דף ל"ד) :

כל דם שתראה היולדת עד שהדם שותת. במסכת נדה פרק המפלת (דף ל') והרבה מקומות במשנה ובתלמוד:

כל חייבי טבילות כו' עד כמו שביארנו. פרק קמא דיומא (דף י') ובפסחים פרק האשה (דף צ') ובהרבה מקומות מייתי לה:

נתאחרה ימים רבים כו' עד של אחריו ביום. בנדה פרק תינוקת (דף ס"ז) :

כל הנשים שיש להם כו' עד טהורה אני. פ"א דמסכת נדה (דף י"ב) :

האשה שאמרה כו' עד וכן כל כיוצא בזה. פ"ב דמסכת כתובות (דף כ"ב):

היה משמש עם הטהורה עד נשמט ממנה. פ"ב דשבועות:

ואסור לו לאדם כו' עד מתחילת הלילה. בנדה פרק האשה ופ"ב דשבועות:

עבר וסתה ולא ראתה כו' עד שתזרח השמש. בנדה פרק האשה:

דרך בני ישראל ובנות ישראל כו' עד בשעת תשמיש. פ"א ופ"ב דנדה (דף י"ד) :

ויש לאיש כו' עד עד שלה. פ"א ופ"ב דנדה (דף ט"ו) :

הצנועות אינן משמשות כו' אבל לאחר תשמיש כו' עד שהרי הדם שותת ממנה: כתב הראב"ד ז"ל כמה יגיעות יגע בחנם כו' באשה העסוקה בטהרות עכ"ל: ואני אומר גם ר"מ ז"ל השגיח על אותה בעיא דרבי זירא לרב יהודה דשמעתין בתרייתא דנדה ודקדק בה יפה בהני שמעתין קמייתא דסמיכא ליה ריש פ"ב ויגע ומצא מסקנת הגמרא כתבן כל אחת במקומה לפי ענינה והנני מבררן בע"ה וראה בעיניך בלשון המשנה והגמרא ויתבררו ויתלבנו לך הדברים ששנינו. סוף פ"ק דנדה (דף י"א) אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר וכו' ומפרש לה בסיפא ופעמים (היא) צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה יתירות עליהן כהנות כו' ומייתי עלה מתני' דריש פרק כל היד דרך בנות ישראל כו' והצנועות ושקלינן וטרינן עליה בגמרא עד דאסיקנא וקסבר שמואל כל לבעלה לא בעיא בדיקה ומיירי באשה עסוקה בטהרות ושם הביא ג"כ בעיא דרבי זירא מרב יהודה ודרבי אבא מרב הונא בתרי לישני וכולהי צורתא דשמעתא להדי' בהכי סלקן ולענין טומאה וטהרה וכתבן ר"מ ז"ל פ"ד מהל' מטמאי משכב ומושב ובדיקת שיעור וסת וכל סגנון שלה כתב פרק ג' דהלכות שגגות דבהכי קא משמען ואח"כ שנינו במציעא דהא מתני' ומשמשת בעדים חוץ מן היושבת על דם טוהר ובתולה שדמיה טהורין ע"כ. ומייתי עלה בגמרא מתני' דריש פירקין בתרא דתנן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת ב"ש אומרים נותנין לה ארבעה לילות וב"ה אומרין עד שתחיה המכה ומייתי עלה אמר רב גידל אמר שמואל לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש כו' ואותביה ר' יונה מבתולה דמתני' ומפרשה בשינוי מראה מחמת תשמיש ואימור שמש עכרן ולא נזכר בה זכר זכרון מטומאה וטהרה ולא עסוקה בטהרות כלל אלא כל צורת ההלכה לתשמיש בעלה נאמרה וגם בירושלמי דמייתי עלה דין קטנה מעוברת ומניקה וזקנה כך הוא סגנון ההלכה כולה ולכן כתבו ר"מ ז"ל בפרק זה כהוגן בענין איסורי ביאה ומ"ש בלאחר תשמיש כך מצאתיו בירושלמי דפ"ק דנדה וגם רבותינו בעלי התוס' ז"ל כך כתבו כי כל עיקר צורך הבדיקה אינה אלא לאחר תשמיש לפי שהיא רגילה לראות מחימום התשמיש כלשון הירושלמי ומשום סירכא דידיה נקט לפני תשמיש גם ראיתי לר"מ ז"ל מקוצי שפטר בדיקה לפני תשמיש והראב"ד ז"ל נמשך במקצת אחר פרש"י ז"ל ויש לו פנים בהלכה אבל עומקה ובירורה כמו שכתבתי:

המשמש מטתו כו' עד על העד שאבד. פרק כל היד (דף י"ו) :

הניחה העד כו' עד תחת הכר. פרק הרואה כתם (דף נ"ח נ"ט) :

קנחה עצמה כו' עד אלא מן המאכולת. פרק כל היד (דף י"ד) :

מי שראתה דם בשעת תשמיש כו' עד סוף הפרק. פרק תינוקת (דף ס"ה) :