שמא יאמר אדם עד המהלך בדרך כו'. סוגיא זו נאמרה פ' החובל (דף צ"א) סוף גמרא מתני' דאמר רבי עקיבא. ובפרק קמא דתענית (דף י"א) גבי הגיע י"ז במרחשון אמר שמואל ובנדרים ובנזיר ובכמה מקומות בתלמוד וממנה הוציא מ"ש תחלת הפרק. וענין דייך מה שאסרה תורה הוא בירושלמי פ"ז דנדרים (דף ל"ו) , והאיסור הוא מטעם זה ומשום ובחקותיהם לא תלכו:

ובכלל זה אלו שמתענין תמיד וכו' עד למה תשומם. פ"ק דנדרים (דף י') גמרא דבנדרים כשרים ופ"ב דנזיר (דף כ"ב) ופ"ק דתעניות (דף י"א) נחלקו רבים על שמואל בדבר זה ואסיקנא להדיא הא דצריכא ליה הא דלא צריכא ליה. ורבותינו בעלי התוס' פסקו כריש לקיש דאמר נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסד, ורואה אני דבריהם כי לשון הגמרא דקא מקשי ולשמואל הא אקרי קדוש ופריק ההוא דמצי מצער נפשיה. וכבר האריך בזה הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש:

צריך אדם שיכוין כו' עד סוף הפרק. כל אלו הדברים מן המאמר שאמרו ז"ל במסכת אבות פרק ב' והביאו בגמרא דבריו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ואמרו מזה על הלל שהיה עושה כן להיכן הלל הולך לעשות מצוה כו' לקיים מה שנאמר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך:

וכן כשיבעול וכו' עד או לקיים הזרע: כתב עליו הראב"ד ז"ל וכן למצות עונה וגו', עכ"ל: ואני אומר אפילו מקפדת אם אין בו כח פטור הוא ואין כופין להוציא עד לאחר ששה חדשים שהיא עונה המאוחרת וכן כתב ר"מ ז"ל פ' י"ד דאישות והודה לו ראב"ד ז"ל ואם יש בו כח כבר יסדו ר"מ ז"ל באותו הפרק עצמו שאסור למנוע מאשתו עונתה: