הנכסים שמכנסת עד התוספת בלבד. ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (דף ס"ו) ובכתובות פרק האשה שנפלו (דף ע"ח) מפורשין דיניהן וזאת ההקדמה כוללת לעתיד:

כבר הודענו שהחכמים עד או אם גירשה. גם זו הקדמה מפורשת פרק אע"פ (דף נ"ד) :

וכן התקינו שכשתבוא לגבות עד ושלא מחלה אותה. בכתובות פרק אעפ"י (דף נ"ד) ובגיטין פרק השולח:

ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה. פרק נערה שנתפתתה (דף נ"א) :

אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה לא היא. בערכין פרק שום היתומים (דף כ"ג) איתיה לכסות וגם דין ראשון התם משמע כן ובכמה מקומות בתלמוד דאמרינן טעמא דשבועה אלמא משום דאימר צררי אתפסה ואני קבלתי דלא שייך בגרושה ה"ט משום דמתמהינן עלה השתא גרושי מגרש לה צררי קא מתפיס לה ומורי הרשב"א ז"ל היה נבהל על זה הפסק מניין לו וגם הראב"ד ז"ל השיגו בזה וכן רבים. אחר זמן מצאתי און לי ביבמות פרק החולץ גמרא מתניתין דהיבמה לא תחלוץ דמייתי עלה הא דאמרינן לגבי יבם עמד בדין וברח ניזונת משל יבם ופירש"י ז"ל משום קנס דקנסינן ליה והקשו רבותינו בעלי התוס' דא"כ היכי פשיט מהכא פרק בתרא דכתובות פוסקין מזונות לאשת איש ומתרצינן אי חיישינן לצררי לא הוי לן לקנסו כל כך וקאמר בגמרא אי משום צררי לא מקרבה דעתיה ובכתובות פרק הכותב בשמעתין דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו גרסינן התם (דף פ"ה) קריבתיה דרב נחמן זבינתא לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבא אתו [לוקחים] וקא תבעי [כתובה] מברתה וכו' ותמה על עצמך מה ירשה והא אין אדם מוריש שבועה לבניו ואי הות בחייה לא מציא שקלא בלא שבועה אלא ש"מ בגרושה ליכא למיחש לצררי ועוד דבסוף הכותב פריך ודלמא סמוך למיתה גרשה ומהדר איהו הוא דאפסיד אנפשיה ולא חיישינן כלל לצררי. שוב מצאתי ראיה ס"פ כל הנשבעין גבי הא דרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואקשינן עליה טובא עד ת"ש אבל יורשים משביעים אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה ואהדרינן אמר רבי הושעיא לצדדים קתני אותה באלמנה ואת יורשיה בגרושה ע"כ אלמא בגרושה לא שייך אין אדם מוריש שבועה:

וכן התקינו שלא תגבה עד מקולי כתובה הם. פרק נערה שנתפתתה (דף נ"א) ופרק אע"פ (דף נ"ה) ופרק מציאת האשה:

וכן מקולי עד בה' הלואה: כתב הראב"ד ז"ל והוא שכתב לה וכו': ואני אומר לשון ר"מ ז"ל כלשון הגמרא בשילהי מסכת כתובות ומשנה וברייתא היא ומ"ש הראב"ד ז"ל סברתו היא ומודה אני אם אין להם באותו מקום מטבע הנקרא להם בלשון דינרין שנסמוך על סך התלמוד פרק קמא דקידושין אבל אם יש להם באותו מקום מטבע הנקרא להם בלשון דינרין במלכות נבאר"ה וקטלוני"א וקפרו"ס הולכין אחריהן כפי המקומות דלאו כ"ע גמירי הלכתא ודאי וברור שאין יורדין בשעת שומא או בשעת הלואה לעומק שיעור התלמוד אלא על ביאור הגמרא דשילהי כתובות והכל לפי מה שנהגו הסופרים באותן המקומות והעדים לחתום:

תקנו הגאונים בכל הישיבות עד פשוט בכל הישיבות. זה מוסכם לכל והביאו ר"י אלפס בהלכותיו פרק נערה שנתפתתה:

לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין הגמרא שאין יורשים כתובת אמם אלא מן הקרקע. פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ה) :

כבר נהגו בכל המקומות עד ממון מהיורשין. גם זה מוסכם מנהג ישראל תורה היא:

ועוד תקנו עד בני חורין. פרק נערה שנתפתתה (דף נ"א) ופרק האשה שנפלו לה (דף פ"ב) :

וכשתטרוף לא תטרוף עד קלה בעיניו. פרק אע"פ (דף נ"ה)

כשמשביעין ב"ד או היורשין עד נוטל כתובתה. בגיטין פרק השולח (דף ל"ה) :

מתה האלמנה עד יפר הבעל. ריש פרק מי שהיה נשוי (דף צ' צ"א) ובשבועות ובב"ב משמע כן:

ייחד לה קרקע בכתובתה עד נוטלת בלא שבועה. פרק אע"פ (דף נ"ה) ובהלכות ר"י אלפס ז"ל:

הפוגמת כתובתה עד אלא בשבועה. פרק הכותב (דף פ"ז) :

הנפרעת שלא בפניו עד תשבע ותטול. פרק הכותב ובהלכות ר"י אלפס ז"ל:

הפוחתת כתובתה עד תשבע ואחר כך תטול. פרק הכותב (דף פ"ז) :

התנית עמו שתהיה נוטלת עד אינו מועיל: כתב הראב"ד ז"ל איני מודה בזה וכו': ואני אומר איני מבין שהרי משנה שלימה היא פרק הכותב הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה ומפרש כיצד ומייתי לה בכמה מקומות בתלמוד וכן הוכיח ר"י אלפס בראיות ברורות בהלכות ואם הוא ז"ל תפס גם עליו כבר השיב רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בספר הזכות שלו והאריך כל כך שלא הניח לי מקום להתגדר בו רק להודות לו וכן קבלנו אנחנו מרבותינו בעלי התוספות ז"ל וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל:

אלמנה שהיה עד כ"ה. פרק הנושא (דף ק"ד) :

ואם באה לתבוע עד מן היורשין. פרק הנושא ופרק אע"פ:

היא אומרת בתולה עד שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו. פ"ב דכתובות (דף ט"ו) :

האשה שאמרה עד מתחת ידה. פרק הכותב (דף פ"ח פ"ט) : כתב הראב"ד ז"ל דברים הללו במות טלואות הן וכו' לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה עכ"ל: ואני אומר כבר השיב רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בעבורו בסוף נדרים שלו וז"ל גבי הא דאיבעיא להו אמרה לבעלה גירשתני מהו ופשט רב המנונא נאמנת ואפילו למשנה אחרונה דקתני האומרת טמאה אני לך דלא מהימנא התם הוא דמשקרא דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גירשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכתב והלכתא כרב המנונא דסוגיין בכולהו תנויי כוותיה וכבר פסקה רבינו הגדול בהלכות כתובות ובגיטין ומדקא מדמי לה למתניתין שמעינן מינה דנאמנת אף לענין כתובה כדין משנה ראשונה ועוד שהרי מספר כתובה נלמוד שכך כתב לה לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי כדתנן בהאשה שהלכה היא ובעלה למ"ה עכ"ל. וכך קבלנו מרבותינו בעלי התוס' ז"ל גם מורי הרשב"א ורבותי האחרים כן הסכימו. ומה שהקשה הראב"ד ז"ל תגבה הכל יש לי לומר שלא מצינו מתגרשת בעל כרחו ולרצונה שתגבה תוספת שלא כתב לה ע"מ שתצא ממנו ותלך ותאכל עם אחר וכמ"ש למעלה בהלכות אלו וגם כי מספר כתובתה נלמוד אין לה תוספת ובזה ניחא מה שהקשה עוד שהמשנה לא חילקה והוא מחלק כי לשון המשנה אינו מחייב אלא בכתובתה ואין במשמעה תוספת וכמו שהקדים ר"מ ז"ל בהלכות אלו. ומה שהקשה דא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יש לי לומר אתמהה אם בת אברהם אבינו היא היאך תעיז פניה והלא סימן לזרע אברהם אבינו ביישנים כדאיתא בקידושין ועוד אתמהא אנן אמרינן חזקה דאינה מעיזה ואת אמרת לא הנחת בת א"כ הורעת כח החזקה וחלקת על רב המנונא ואמרת מעיזה ומעיזה ודכולי עלמא הלכה כרב המנונא אלא ודאי דברי ר"מ ז"ל נכונים:

אמר לה הבעל גירשתי עד מחזירה. פרק הכותב (דף פ"ט):

האשה נאמנת לומר עד סוף הפרק. פרק האשה שלום (דף קי"ד) :