המתכוין להרוג את זה וכו' עד כמו שיתבאר: כתב הראב"ד ז"ל כר"ש הוא זה ואין הלכה כר"ש עכ"ל: ואני אומר חשב הראב"ד ז"ל בתשובה כי ר"מ ז"ל פסק זה הפסק מכח ההיא סוגיא דב"ק פרק שור שנגח ד' וה' גמרא מתני' דשור שהיה מתחכך כו' דתניא (דף מ"ד:) ר"ש אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ואמרינן מאי טעמיה דר"ש דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמתכוין ליה אף שור נמי עד דמתכוין ליה ושיילינן ובעלים גופייהו מנלן ומהדרינן דאמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ע"כ. וההיא סוגיא גופה איתא בסנהדרין פ' כל הנשרפין (דף ע"ט) אות באות גמרא מתני' דנתכוין להרוג את הבהמה כו' ותמה עליו שפסק הלכה כרבי שמעון שאין הלכה כר"ש וגם אני בילדותי כך חשבתי ובזקנותי נתתי את לבי ויגעתי ובדקתי לשונו ודקדקתי בו ובהלכות וחזרתי בי ואמרתי אני בלבי אילו כן לא יתכן לסמוך בזה הפסק לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד פטור ממיתת ב"ד מתרי טעמי חדא דההיא טעמא דהזורק אבן לתוך העדה ליתה אלא לרבנן ולא לר"ש דשיילינן להדיא ורבנן האי וארב לו וקם עליו מאי עבדי ליה ומהדרינן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ע"כ. ואילו לר"ש הא אפקיה ועוד דאפילו לרבנן לא מוקמינן לה בעדה שכולה ישראל דקא שיילינן עלה לאלתר היכי דמי אילימא דאיכא תשעה עכו"ם ואחד ישראל תיפוק ליה דרובם עכו"ם נינהו א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל ומהדרינן לא צריכא דאיכא ט' ישראל ואחד עכו"ם דאע"ג דרובא ישראל כיון דאיכא חד עכו"ם בינייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ע"כ דוק מינה דאילו היתה עדה שכולה ישראל חייב ואילו לר"ש עדה שכולה ישראל היאך היה כותב ומדמה אותה ר"מ ז"ל לפטור. ע"כ חזרתי לומר בזקנותי בעת כתבי זה כי ר"מ ז"ל לא פסק כר"ש דהא יחיד הוא לגבי רבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים ועוד לא יהא בר פלוגתיה אלא יחיד דהיינו ר' יהודה או ר' יוסי הא קי"ל בכוליה תלמודא דהילכתא כחד מינייהו לגביה אלא ודאי סמך אדרבא דמסיק בסוגיין דפרק הנשרפין (דף ע"ט) בכתובות פ' אלו נערות (דף ל"ה) דגרסינן אמר רבא האי תנא דבי חזקיה [מפקא מרבי וכו' דתנא דבי חזקיה] מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עלייה לדרך ירידה לפטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עליה לדרך ירידה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ודייקינן עלה מאי שאינו מתכוין אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאין מתכוין לזה אלא לזה וקתני לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ואי בר קטלא הוא מאי איצטריך למיפטר ממונא אלא לאו ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא ש"מ ע"כ. וקי"ל כרבא דבתרא הוא והדין הוא ראיה ברורה ומילתא דסמכא בלי פירכא כלל וראוי לר"מ ז"ל ולכל בר סמכא לסמוך עליה ע"כ פסק זה הדין כהוגן וכשורה ולמד ממנה:

לפיכך כו'. כלומר ומתוך שפסקנו זה הפסק למדנו לזורק אבן לתוך עדה אפילו כולה ישראל שהרי לא נתכוון לאדם ידוע וממאי דהוינן אמרין לרבנן דר"ש בזורק אבן לגו נשמע להאי תנא דבי חזקיה דמפיק מינייהו ואמרינן איפכא דאפילו כל העדה ישראל פטור דלא קרינן ביה וארב לו וקם עליו עד שיתכוין אליו ממש וזה נכון:

נתכוון להכות חבירו על מתניו עד מחמת המכה ה"ז פטור. פ' הנשרפין (דף ע"ח ע"ט) :

ואם אמדוהו למות אוסרין את המכה עד שרגלים לדבר. פ' הנשרפין והדין הראשון מוזכר גם בכתובות פ' אלו נערות:

הכוהו עשרה בני אדם כו' עד והרג כולן פטורין. בב"ק פרק כיצד הרגל ובסנהדרין פ' הנשרפין (דף ע"ח):

זרקו בו עשרה אבן כו' עד שכריסו נבקעת מכובד החולי. הכל בסנהדרין פ' אלו הן הנשרפין (דף ע"ט ופ'):

המינין והן העובדין עכו"ם מישראל עד סוף הפרק. מסכת ע"ז פרק אין מעמידין (דף כ"ו):