חמשה דברים מפסידין וכו' עד הרי זו ספק נבלה: כתב הראב"ד ז"ל זו הסברא לא טובה ולא נכונה וכו': ואני אומר טובה היא בעיני ונכונה על פי הצלתי זאת שאני מודיע כי זאת מחלוקת ישנה היא בפירוש בעייתיה דרב הונא בריה דרב נתן דבעי פרק שני דחולין (דף ל"ב) שהה במיעוט סימנין מהו וסלקא בתיקו כי רש"י ז"ל פירש זה הפירוש שביאר הראב"ד ז"ל ומקצת רבותינו בעלי התוס' עמדו בפירוש ר"ת ז"ל שהעמידה במיעוט בתרא בושט דוקא ולדברי שניהם אין חלוק בין עוף לבהמה ורוב רבותינו בעלי התוס' ז"ל והבאים אחריהם ז"ל הסכימו כפירוש ה"ר אושעיא הלוי ז"ל שפירשה במיעוט בתרא דסימן קמא ובבהמה דוקא ולא בעוף וגם חכמי הזמן ורבניהם ורבותי נ"ע כך הסכימו ור"מ ז"ל דעתו לפרש שהה במיעוט סימנין שהה בכדי שחיטת מיעוט סימנין מוסף על הגבהה והרבצה מי אמרינן שהיית שחיטה אחרת דקתני מתני' דוקא שחיטה גמורה קאמר או דילמא אפילו מיעוט סימנין מיקריא שחיטה אחרת כיון דלכתחלה בעינן שני סימנין גמורין וכן משמע מדקדוק לשונו שכתב ולא כדי שישחוט שחיטה גמורה. ומה שהקשה הראב"ד ז"ל עוד שאין הפירוש הזה מתנהג בבעיא דרב פפא דהחליד במיעוט סימנין וסלקא נמי בתיקו יש לי לומר בה תירוץ מופלג וכי רב פפא ורב הונא בר נתן בחדא מחתא מחיתו ועוד דאדרבה איפכא מסתברא שאם פירוש אחד לשניהם מה היה צריך לשאול השנייה אחר שהראשונה עלתה בתיקו ומה היה משתנה לשואל בין שהייה לחלדה ומה ראה על ככה והלא חמשה דברים שוין בכל דבר ובכל ענין ומזה הטעם השמיט ר"י אלפס בעיא זאת דרב פפא כי ראה שאין לחלק ביניהם במאי דשייך בכל חדא וחדא ואין דרכו לחבר בהלכות אלא הצריך והנוהג והא ודאי לא נהיגא אך ר"מ ז"ל דרכו לחבר לבלתי ישאיר עוללות. וראיתי לרבינו הגדול רמב"ן ז"ל שפירשה כר"מ ז"ל פירוש נח ויפה כלשון ר"מ ז"ל וז"ל דרב פפא הכי קא מבעיא ליה לכשתמצא לומר תחת העור כשרה התם טעמא מאי משום שאינו מעכב בשחיטה והכי נמי אין מעכבין או דילמא תחת העור שאינו בשחיטה כשרה אבל מיעוט סימנין שישנו בשחיטה פוסלין בחלדה ע"כ. וכתב ז"ל שאם לא כן מאחר שתחת העור שאינו בשחיטה כלל פסולה תחת מיעוט סימנין שישנו בשחיטה פשיטא דשחיטתו פסולה ואע"פ שנחתך רוב אלא ודאי הכי קא מבעיא לן כדכתיבנא וכתב ז"ל עוד דכיון דקיימא בתיקו הרי הוא בכלל איני יודע כדין העור ולהכשיר לא עלה על דעת מי שפוסל בעור ולפיכך השמיטה רבינו הגדול ז"ל עכ"ל. ומה מתוקים מדבש אמריו. ועתה ראה גם ראה מה אשיב שואלי דבר על היות הראב"ד פוסק לקולא ואנן קי"ל בכולי תלמודא כל תיקו דאיסורא לחומרא וכן כל המפרשים הנזכרים ראשונים ואחרונים כך הסכימו להחמיר והוא שמסכים להקל צריך להראות בראיות ולהעדיף אי כחא דהיתרא עדיף:

שחט רוב אחד בעוף עד שחתך הסימנים הרי זו פסולה. פ"ב דמס' חולין (דף ל"ב) :

הגרמה כיצד עד והגריס שליש אחרון הרי זו פסולה. פ"ק דמסכת חולין (דף י"ח י"ט) :

ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון וכו'. פ"ב מחולין (דף ל') :

עיקור כיצד עד קודם גמר שחיטה. פרק אלו טרפות (דף מ"ד) :

אבל אם שחט אחד בעוף עד הרי זו ספק נבלה. פרק שני דחולין (דף כ"ח) :

נמצא הסימן כו' עד שמוטה ושחוטה הרי זו ספק נבלה. פרק אלו טריפות (דף נ"ד) :

כל מקום שאמרנו כו' עד מכת מרדות. זה לשון ר"מ ז"ל להדריך המעיין על דרך ישר:

בהמה שניטל ירך שלה עד הרי זו נבלה. פ"ק דחולין ופ"ק דתמורה (דף י"א) :

כמו שנחתך עד בכל הדברים האלה. פ"ק דחולין:

שני עורות יש לושט עד ואם לאו כשרה. הכל פ' א"ט:

ניקבה הגרגרת עד סוף הפרק. פ' אלו טרפות: כתב הראב"ד ז"ל זה פירוש משובש ופירש אותו על נפחתה עכ"ל: ואני אומר גם זו מחלוקת ישנה היא ואילו פירש השבוש שמא הייתי מיישבו אבל דיו שר"י אלפס ז"ל פירשה כן וחייב אדם לומר כלשון רבו: