כל כלי האורג עד מותרין. פרק אלו קשרים (דף קכ"ד):

מכבדות של תמרה עד אסור לטלטלה. פרק כל הכלים (דף קכ"ד):

כלי שנתרועע עד לסמוך בו. ברייתא היא פרק כל הכלים וגם רמוזה במשנה ביצה פרק המביא:

מותר להכניס לבית הכסא שלש וכו' עד מקנח בצרור. פרק המוציא (דף פ"א):

שירי מחצלאות עד שמלאכתו להיתר. פרק כל הכלים (דף קכ"ה):

כירה שנשמטה אחת מירכותיה אסור לטלטלה שמא יתקע. פרק ר"א דתולין (דף קל"ח):

סולם של עליה עד ויבא לצוד. פ"ק דביצה (דף ט'): כתב הראב"ד אין כאן מקום לזה עכ"ל: ואני איני מבין דבריו אם רצה להשיגו מפני שעיקר זאת ההלכה פ"ק דביצה והיה לו לסדר בהלכות שביתת יו"ט כבר עשה וחיברה שם כראוי וכמפורסם בהלכה כתב וחילק בין רה"ר לחצר כדאיתא התם ובכאן כתב ברייתא דר"י כמו שהביאה ר"י אלפס ז"ל ויפה כיון דהא קיימא לן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

קנה שמוסקין וכו' עד להיתר. פרק כל הכלים:

וכן אם היה ניטל ואגדו עמו וכו' עד להוכיח עליו. סוף פרק כל הכלים: כתב הראב"ד ז"ל אינו תופס לשון הגמרא וכו' או משום בונה עכ"ל: ואני אומר אדרבה הוא תפס לשון הגמרא דסוף פרק כל הכלים ופרק בתרא דעירובין והנני מפרשן זה אחר זה בעז"ה. אמר תחלה וכן אם היה ניטל ואגדו עמו זה כתירוץ רבא במעשה דר' טבלא דפריק ההוא ניטל ואגדו עמו ומאי דקאמר הוי תלי בעיברא דדשא אינו מעלה ולא מוריד ולא הזכירו אלא דעובדא כי הוה הכי הוה. ויש ספרים גורסין ניטל באגדו הוה והפירוש בשתיהן שוה לרוב המפרשים ז"ל דכיון שהוא ניטל באגדו כלומר שקשור בתלאי חזק שיכול לטלטלו לא חיישינן אם אינו קשור כלל לא בדלת ולא בעיברא שהוא הבריח הרי עשאו כלי ולכך מטלטלין אותו ונועלין בו שאגדו מוכיח עליו ואם אין שם אגד ואינו אגוד להוכיח עליו שהוא כלי אין מטלטלין אותו ואין נועלין בו כמ"ש ר"מ ז"ל בסוף דבריו והראב"ד ז"ל שתלה עיקר דבריו בבריח היינו משום עובדא דר' טבלא ונטה במקצת אחר דעת ר"י אלפס ז"ל ומורי הרשב"א ז"ל הסכים כר"מ ז"ל והביא ראיה מדלעיל בההיא שמעתא גבי נגר שיש בראשו קלוסטרא דאמרינן דאפילו למ"ד דקלוסטרא טפלה לנגר אי ניטל באגדו שרי אלמא בעי מידי אחרינא ומה שתלה עיקרו בדלת זהו כמו ששנינו בברייתא ר"י אומר אף זה במדינה מותר אלא איזהו נגר הנגרר שבמדינה אסור שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"י בנגר אמר רבא והוא שקשור בדלת כלומר דר"י גופיה לא שרי נגרר אלא בקשור בדלת אבל נגרר הקשור בעיברא דדשא לא דלא מוכחא מילתא כולי האי וכן הסכימו רבים וגדולים וגם מורי הרשב"א ז"ל. והראב"ד ז"ל פירש משום דאם הבריח נשמט כולו מן הפתח בשעה שנפתח ומונח בקרן זוית הרי הנגר כמו כן מונח בקרן זוית והרי הוא מוקצה ואם אותו הבריח עובר בקיר הפתח וגם הוא כמו כן אין דינו כנגרר אלא כמונח לפי שאין הבריח משמש כלום ביום לפיכך הנגר התלוי אינו מוכן על ידו ע"כ תורף פירושו. והקשה עליו מורי הרשב"א ז"ל כי לדבריו אם החבל שהוא קשור בו בדלת ארוך עד שלא יהא הנגר נגרר אחר הדלת בשעה שהוא פותח ונועל גם זה אסור והחלוק הזה לא נתפרש בגמרא אלא ודאי כמו שפירשתי וכן סוף פרק כל הכלים דאמרינן בין תלוי בין שאינו תלוי והוא שקשור קשור בדלת קאמר שיהא חזק ואמיץ ויוכל להעמידו וכן משמע בירושלמי דפרק כל הכלים דגרסינן רבי יוסה בעא קומי רבי ירמיה היך עבדין עובדא אמר ליה מן מה דמר רבי יוחנן משכני אלפיי והראני נגר משל בית רבי קשור אף על פי שאינו תלוי הדא אמרה כר"י עבדין עובדא עד שיהא קשור בדלת ר' ינאי חמוי דר"מ עד שיהא קשור בדבר שהוא יכול להעמידו ע"כ. ומוכיח שם דהלכה למעשה כר"י ולא כרבי ינאי וקשור דוקא בדלת קא בעינן כדברי ר"מ ז"ל דגרסינן התם א"ר יוחנן אתיא יחידאה דהכא כסתמא דתמן ויחידאה דתמן כסתמא דהכא. פי' יחידאה דהכא ר"א דפקק החלון כסתמא דנגר הנגרר ויחידאה דנגר הנגרר דהוא ר"י כסתמא דחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו וכן פר"ח ז"ל הלכה למעשה כר"י והוא שקשור בדלת וכדברי ר"מ ז"ל. ומה שכתב היה הנגר נשמט וכו' זהו מדגרסינן בעי ר' זירא נקמז מהו א"ר יוסף מאי תבעי ליה לא שמיע ליה הא דתניא נקמז מותר נשמט אסור. הנה עיניך רואות כי לשון הגמרא לשונו וחיבר דבריו בקוצר:

מנורה של חוליות עד מותר לטלטלה. פרק כירה (דף מ"ז) ופרק כל כתבי הקדש:

מנעל שעל גבי האמום עד חסרון כיס. פרק תולין (דף קמ"א):

וכן גיזי צמר עד מקפיד עליהן. פ' טומנין (דף מ"ט):

כל דבר מטונף עד ויתלכלך בהן. פ' כל כתבי הקדש (דף קכ"א) וסוף פרק נוטל ופרק משילין (דף ל"ו):

רוק שעל גבי קרקע דורסו לפי תומו והולך. פרק כל כתבי הקדש:

ומטלטלין כנונא מפני עפרו וכו'. פרק שני דביצה ופרק כירה (דף מ"ז): כתב הראב"ד ז"ל אינו תופס דרך הגמרא כלל וכו' מותר לטלטלו עכ"ל: ואני אומר הריני מכריע וכל אחד משניהם תפס דרך הגמרא אלא שהסברות חלוקות כל אחד ואחד אמר כלשון רבו ועל כן הבן ויתכן תחלה שתעיין בגמרא ותראה כי פירש"י והראב"ד ז"ל שוין וביאור דברי ר"מ ז"ל דגרסינן בסוף פרק כירה אמר רבי זירא א"ר אסי א"ר יוחנן אמר רבי מרינוס ויס"ג רומנוס התיר רבי לטלטל מחתה באפרה כלומר מחתה שנותן בה לבונה להתעשן ולהריח ריח טוב בו ואקשי ליה ר' זירא ממתניתין לרב אסי דנוטל אדם את בנו וכו' ופרקה דאית בה קרטין כלומר שיש באותה מחתה שיורי לבונה קטנים כעין קרטין שיש בהן צורה ואתמר על זה אביי אמר קרטין בי רבי מי חשיבי כלומר שהיה עשיר גדול מופלג ולא היו חוששין מדבר מועט כזה ולא היה ראוי להתיר טלטול המחתה בעבורן אלא אמר אביי מידי דהוה אגרף של רעי כלומר אלא ודאי לא התירו לטלטלו אלא מפני שהיה מאוס בעיניהם כמו גרף של רעי ותמה רבא על תירוץ זה של אביי ואמר שתי תשובות בדבר חדא דגרף של רעי מאיס כלומר מפני הצואה שבו והאי לא מאיס כלומר והמחתה הזאת של לבונה אינו מאוס אדרבה ריחו טוב ועוד גרף של רעי מיגלי והאי מכסי אלא אמר רבא במחתה כזו של שיורי קרטי לבונה אין לנו להתיר טלטולו שהרי הוקצה אלא ודאי אם יש לך לדמות לגרף של רעי ולהתיר טלטולו זהו מותר דכי הוינן בי רב נחמן הוינן מטלטלינן כנונא אגב קטמיה כלומר מפני שהעפר היה מאוס בעיניו להשגיח בו וגם שהוא מתפזר ומטנף הבגדים והפנים והידים ודומה לגרף של רעי ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים שאסור לטלטלן בפני עצמן ואותבינן עלה מהא ושוין שאם יש בה שברי פתילות שאסור לטלטלה כלומר ומה לי שברי עצים ומה לי שברי פתילות ופריק אביי בגלילא שנו. עתה ראה גם ראה כי אביי תירץ אליבא דרבא מכלל ששניהם שוין בדין כנונא ומטעמיה דאביי דהוה ליה כגרף של רעי דאל"כ מאי הוה ליה לאביי למשכוני נפשיה אדרבא ועוד דהא שתי תשובות של רבא שהשיב על מחתה לא שייכי על כנונא שהרי כנונא מגולה הוא שמדליקין עליו האש של עצים לפני הגדולים וגם מאוס הוא כמו שפירשתי ולכך הוקבעה הלכה של כנונא ולא של מחתה וגם ר"מ ז"ל לכך דקדק בלשונו כלשון הגמרא ולא רצה לפרשו בלשון אחר מבורר לרוב העם כדי שלא יתחלף להם במחתה או בכלי אחר ולגלות שדעתו לפרש סוגייתנו כמו שפירשתיה לדעתו:

ואין עושין וכו' עד מוציאין אותו בשבת. פרק כל כתבי ופרק כירה ופ"ב דביצה:

שמן שיוצא וכו'. הוא שמן של בדדין שפי' ר"י אלפס ז"ל סוף פ"ק דשבת דפליגי בה רב ושמואל דרב אסר ושמואל שרי ופסק ר"י אלפס ז"ל דהלכה כשמואל דקאי כר"ש סוף פרק מי שהחשיך ופרק כירה:

וכן תמרים ושקדים המוכנין לסחורה מותר לאכלן בשבת. גם זה הוא תמרי דעיסקא דפליגי בה רב ושמואל סוף פ"ק דשבת ופסקינן כשמואל וכדכתיבנא בסמוך:

ואפילו אוצר של תבואה מתחיל להסתפק ממנה. בשבת ריש פרק מפנין יש פוסקין כך בהלכות כשמואל שאין שם אוכל שיהא מוקצה בשבת אלא הכל מוכן אצל שבת חוץ מגרוגרות וצמוקין בלבד ובפרק כירה אסיקנא ליה הכי:

בזמן שמייבשין וכו' עד משום מוקצה. זה הטעם מפורש בירושלמי פ"ק דמעשרות והביאו ר"י אלפס ז"ל בהלכות פרק כירה:

חבית שנתגלתה וכו' עד במקום המוצנע. תוספתא:

כיוצא בו קמיע מטלטלין אותו. פ' במה אשה יוצאה כן פסק ר"י אלפס גמרא פיסקא דולא בקמיע וכן משמע סוגיא דשמעינן התם:

מותר השמן עד מחמת מיאוס. פ' כירה (דף מ"ד):

אוצר של תבואה עד לקבוע בית המדרש: כתב הראב"ד ז"ל זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי הוא שמפרש משנתנו כרב חסדא וכשמואל עכ"ל: ואני אומר תמה אני אם פה קדוש של רבינו הראב"ד ז"ל אמר דבר זה דאי כרב חסדא הא לא שרי לפנויי אלא ארבע מחמש וחמש מאוצר גדול ומאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה ואילו ר"מ ז"ל התיר למעלה להתחיל תחילה ולהסתפק כרצונו וגם בכאן לא אסר אלא אם כן התחיל לפנותו לגמרי והיינו לגמרי כדשמואל דקאי כר"ש וכדפסק ר"י אלפס ז"ל בהלכות. והנני כותב לך בקצרה תורף הגמרא למען תשכיל דגרסינן ריש פרק מפנין (דף קכ"ו) ושמואל אמר ד' וה' כדאמרי אינשי ואי בעי אפילו טובא נמי מפנה כלומר אפילו יותר מד' וה' מפנה ויסתפק די ספוקו ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כלומר דילמא אתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחלינן ומני רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה ע"כ ולגבי תבואה צבורה נמי גרסינן ת"ר תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר להסתפק ממנה בשבת ואם לאו אסור להסתפק ממנה בשבת דברי ר"ש ורבי אחא מתיר ומתמהינן כלפי לייא כלומר אדרבה ר"ש מתיר ופרקינן אימא דברי ר' אחא ור"ש מתיר אלמא אוצר ותבואה צבורה דינן שוה ומותר לר"ש דקי"ל כותיה. ואחרי כן כתב כל ההלכות שבפ' זה כפי הברייתות והסוגיא שבראש פרק מפנין כהוגן וכשורה. ואולי בספר שהגיע ליד הראב"ד ז"ל היתה וי"ו יתירה וכתוב בו ולפנותו כאשר היה בספר שהגיע לידי עד שבדקתי בס' המוגה מכתיבת ידו של ר"מ ז"ל ומצאתיו בלא וי"ו אסור להתחיל בו לפנותו כמו שביארתי דבריו כי לגמור אסור וכדשמואל וזה נכון. שוב מצאתי לרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שהסכים כדברי:

וכיצד מפנין עד תבלין. פרק מפנין ומקצת מייתי פרק נוטל:

אין גורפין מאכל עד כיוצא בזה. פרק ר"א דתולין (דף ק"מ):

אע"פ שאסור לטלטל עד צדי המת. הכל פרק שואל (דף קנ"א) ומקצת מייתי פרק כירה (דף מ"ג):

מת שהסריח עד סוף הפרק. סוף פרק המצניע (דף צ"ד) ומקצתו מייתי פרק המוציא: