עבד כנעני נקנה כו' עד באין כאחד. הכל פ"ק דקידושין (דף כ"ב וכ"ג):

אמר לו שלא בכתב עד או בראשי איברים: כתב הראב"ד ז"ל דבר זה אינו מחוור שהקניין הרי הוא ככסף מההוא מעשה דכומתא והלכה כר"ש שהכסף גומר בו עכ"ל: ואני אומר תימה אם יצא מפי הראב"ד ז"ל שהרי פ"ק דקידושין פיסקא ובגרעון כסף גרסינן אלא האי שטרא היכי דמי אי נימא דכתב שטרא אדמיה היינו כסף אלא שטר שחרור למה לי שטרא לימא ליה באנפי תרי זיל או באנפי ב"ד זיל ומהדרינן אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול ולא שבקינן סוגיא דתלמודא בכל דוכתא שאין עבד יוצא לחירות אלא או בכסף או בשטר או בראשי איברים משום סברא ואי משום דר"ש הא גרסינן בהדיא התם גמרא בפירקין (דף כ"ד) ובלבד שיהיה הכסף משל אחרים כו' תנו רבנן בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש אלמא ר"ש גופיה בעי שטר לכך אני אומר שלא יצא מפיו אלא אחרים כתבוהו ותלאוהו על שמו ונמצאו דברי ר"מ ז"ל נכונים:

והכותב לשפחתו וכו'. בגיטין פרק המגרש (דף פ"ו) ובקידושין פ"ק (דף ו'):

כיצד בראשי איברים כו' עד חסרו אבר ויצא לחירות. פ"ק דקידושין (דף כ"ד):

הכהו על עינו וכו' עד לחירות. בניזקין פרק החובל (דף צ"א וצ"ח):

הכהו על עינו כו' עד יצא לחירות. פ"ק דקידושין (דף כ"ד):

המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי זה יצא לחירות וכו' עד וכן כל כיוצא בזה: כתב הראב"ד ז"ל דבריו סותרין זה את זה כו': ואני אומר מ"ש שם פ"ד ז"ל כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהן לעצמו שעדיין לא גמר שחרורו ולא האדון יכול להוציא מהן שהרי לא נשאר לו בו קניין לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו עכ"ל הנה עיניך רואות כי לשם מדבר במי שיצא לחירות מחמת שינו ואח"כ סימא את עינו שהיה כמעוכב גט שיחרור בשעה שסימא עינו אבל בכאן מדבר שהפיל שינו וסימא עינו בשעה אחת או בזה אחר זה והתחיל זה עד שלא נגמר דינו של זה וזה פשוט והכי איתא פרק השולח:

מי שחציו עבד כו' עד שחבל בו. בב"ק פרק החובל (דף צ') ובבבא בתרא פרק חזקת הבתים (דף נ"א):

יציאת העבד בראשי וכו' עד פטור מלשלמו. עיקר ההלכה פ"ק דסנהדרין והביאור פ"א: