מי שאינו לא במקרא כו' עד העבירות שבאו לידו. סוף פ"ק דקדושין (דף מ'):

לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ כו' עד ולא במשנה. בסוטה פרק היה נוטל (דף כ' וכ"ב):

נמצאת אומר כל ת"ח כו' עד הולך בדרכי הישרים. בתשובת הגאונים ז"ל:

וכל מי שיקבל עדות ע"ה כו' עד ע"פ הרשעים. בפסחים פ' אלו עוברין (דף מ"ט):

וכן הבזויין פסולין כו' עד מקפידים על עדות שקר. פ"ק דקדושין (דף מ') :

ומכלל אלו האוכלין כו' עד פסולין מדבריהם. בסנהדרין פרק זה בורר:

עד אחד נאמן באיסורין כו' עד אבל נאמן על של אחרים. בחולין פ"ק (דף ג') ופרק אלו טרפות:

לפיכך החשוד על הדבר יש לו לדון בו וכו' עד הממון עליהם: כתב הראב"ד ז"ל זה אינו כן וכו': ואני אומר פרק שבועת הדיינין גמרא מתני' דנשבעין לקטן ולהקדש אמר תלמודא להדיא דאין אדם חוטא ולא לו וכן היא הלכה רווחת בכל התלמוד ואותה משנה שהביא סוף דבריו היא נשנית במסכת בכורות שלהי פרק עד כמה והכי תנן לה התם החשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות ויש שחשוד על הטהרות ואינו חשוד על זה ועל זה זה הכלל כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ע"כ ובשלהי גמרא פירקין דהתם ת"ר כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ואת טהרותיו עד כאן ומפרשינן טעמא דמתניתין דאדם נאמן על מה שאינו חשוד וכיוצא בחומרתו או בחמור ממנו וברייתא מפרשינן לה כולה מטעם דאי בעי לאערומי מצי עביד כדמפרש ואזיל זיל גמור ומיהו בכולהו ליכא חשד אלא משום דזכי לנפשיה אבל לאחריני לא וכדאמר טעמא דאין אדם חוטא ולא לו וראיה מדתנן שלהי פ"ב דיבמות החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה כו' עד וכולן מותרות לבניהם ולאחיהם ומייתי לה על ההיא דבכורות אלמא אין אדם חוטא ולא לו ואפילו לבנו ולאחיו ומתני' דפ"ד דדמאי שהביא בכתובות מייתי לה פ"ב ופ' אע"פ ומוקי טעמא משום דחיישינן לגומלין דהוה ליה מהני לנפשיה הא לאו הכי אין אדם חוטא ולא לו והשר משנץ פירש דלא דנו ולא מעידו הואיל והוא חשוד וטעמא משום גומלין כדפרישית וזה פשוט:

מלכי ישראל וכו' עד כמו שביארנו. עיקר ההלכה בסנהדרין פרק כהן גדול והביאור לעיל פ"א ופ"ה דהלכות כלי מקדש והעובדים בו:

המוסרין והאפיקורוסין כו' עד סוף הפרק. הסכמת הראשונים ז"ל: