והר"מז כתב תחלת פרשה זו וז"ל: ר"א פתח שאל לך אות וכו' אין ספק שכוונת פתיחה זו היא למה שנמשך אח"כ בסוד צירוף אותיות ויקרא ואמר דרין קדמאין הוו ידעין וכו'. ידוע שבזמן בהמ"ק היו הרבה נשמות חדשות שנמשכות מזוהר האצילות ולכן היו יודעים חכמתא עילאה היא המדרגה העליונה שבחכמת הקבלה לדעת תוכיות הסודות וסדר ההשתלשלות וסתרי האותיות וצירופיהן עד שהיו יודעים להשתמש בהם והיו זוכים להסתכל באורות העליונים וע"ד ד' שנכנסו לפרדס ע"י שם כפי' רש"י וז"ש ומסתכלין וכו' מה שלא אמר כן בחייבין שלא אמר כי אם הוו ידעי. ועוד י"ל דהאי חכמתא עילאה ירצה מ"ש בס' א"י בסוד ל"ב נתיבות חכמה שהם כ"ב אותיות התורה שנמשכות מן החכמה אל הבינה ובתוכם י"ס בסוד הנקודות. והם ל"ב נתיבות ובהם נברא העולם שהוא זעיר. וכבר ידעת כי יסוד אבא שבתוך יסוד אימא ה"ס נתיב בסוד פלא ושביל: ונלע"ד שסוד האל"פא בי"תות הם רל"א פנים ורל"א אחור ושניהם גי' נתי"ב ואמנם דע כי האותיות הם סוד כלי הספירות ומהם נתהוו העולמות שהם בחינת החיצניות אך הי"ס שבתוכם ה"ס הפנימיות והנשמות:

וידעין גו אתוון עילאין מכוין אל מ"ש בא"י שיש בחינת אותיות שונות בצורתם זו מזו כי להיות שכל המציאות נכלל בט"נתא. יש אותיות מבחינת טעמים כזה #םםם ויש מנוקדות כזה# א ויש מתגין כזה # א וכל אלה נכללות #םם בשם אתוון עילאין להיות' בסוד כח"ב אכן בבחינת האותיות הנהוגות בינינו לספר תורה תפלין ומזוזה גם בהם יש ג' בחינות שהם גדולות דהיינו כלי הבינה שבתוך זעיר. בינוניות הם משל זעיר עצמו: קטנות בנוקביה ושלשתם נק' תתאין ואמר שמתוך אלו האותיות היו יודעים חכמתא לאנהגא עובדין בהאי עלמא: מבואר כמש"ל שהאותיות ה"ס העולמות וכל צבא השמים והארץ. מלבד הנשמות אשר רק הנם מושפעות מן הפנימיות שהם ההוי"ות וביאר ענין זה של סגולת פועל האותיות באומרו:

בגין דכל את ואת וכו' דע דקי"ל משום מר"ן האר"י זלה"ה שכללות כל ענין אותיות הוא בז"ון שלהם קרא שם גוף האצילות בעצם והם נמשכות מז"ון דאימא הייינו ז"ת שלה המתלבשות בתוך זעיר. וכל הכ"ב אותיות שהם הגוף והכלי של י"ס הפנימיות. הלא הן נחלקות בכל פרצוף דז"ון דרך משל אות א' הוא כלי אל הכתר של הפנימיות הנקרא רוח כי הענין בסוד חומר וצורה. וכן יש אותיות פרטיות שהם כלי החכמה וכן כולם כנזכר בפ' אחרי מות דף ע"ח ע"ב אר"ש לר"א ת"ח הני כ"ב אתוון כולהו מתפרשן בהני עשר אמירן שהם י"ס הפנימיות ועוד אמר שם הא אוליפנא לון כל אינון אתוון דרשימין וידיען בכל כתרא וכתרא. ואנו לא זכינו בהם כי אפי' הרח"ו זל"הה לא קבלם רק אמר שממוצא דבר נוכל להבין מספר יצירה ומזוהר שיר השירים באופן שעיקר האותיות שמהם נעשה כל פרצוף זעיר הוא מז"ת דאימ' אבל יש בהם עוד בחינת תגין שהם מג"ר דאימא הנק' נפש שמתחברות אל האותיות להחיותם בבחינת חיות המוכרח של קיום העולמות כנודע אצלנו בסוד לא אבוא בעיר שזווג א"וא בזמן הזה הוא דאותיות שהוא חצוניות העולמות בינה דאבא בבינה דאימא וחסרנו בעו"הר זווג הנקודות שהוא חכמה דאבא בחכמת אימא. ולכן בס"ת יש תגין אותיות שהוא המוכרח כנזכר ומכאן תבין כמה טפשים הסופרים שמחסרים תגין באותיות. וכנגד זה אמר הוו מתעטרין היינו תג שהוא עטרה. כמרז"ל כתרים לאותיות. ואפשר שז"ס רואים את הקולות ה' קולות כנגד ה' מוצאות היוצאות מפי הגבורה הוא יסוד אימא אשר בדעת זעיר. דדעת גניז בפומא דמלכא וכנז' בדברי הרב וה' פעמים קו"ל גי' פר"ת הוא יסוד אימא. ואת הלפידים הם התגין שהם כעין ענפים הבוערים באש ואחרי הראותם לעם הקדוש חוזרים וסלקין:

על רישייהו דחיוון ידוע שד' חיות הנז' בפסוק הן אריה חסד שור גבורה אדם ת"ת נשר מ' הדבוקה בגופא דמלכא. אבל יש עוד ד' חיות יותר מעולות והן בהיכל הדעת שהוא בסוד הדעת שמשם מוצא האותיות כאמור:

וכולהו חיון וכו' פי' אותם שלמטה מן הדעת:

הוו מתעטרי בהו מפני שדוקא מהאותיות נמשך המזון והחיות אל החיות וכנ"ל שמציאות העולמות הוא מן האותיות ועכשו ניתוסף בהם אור נוסף בזכות קבלת התורה:

ופרחין גו אוירא יובן במ"ש הרב שיש בזעיר ב' דעות א' הוא המתפשט למטה בגופא דזעיר וב' הוא העליון המכריע בין חו"ב: ואיתא בס' א"י שדעת העליון הוא רוחני מאד והוא נשמה לדעת התחתון ושמקור דעת זה העליון הוא מתיקון ז' די"ג תיקוני דיקנא דהיינו ואמת שה"ס יז' שמות ס"ג ונל"עד שסוד ענין זה הוא כמ"ש הרב שדעת דעתיק מאיר ברישא דאריך והוא הראש השני מתלת רישין דיליה ונקרא אוירא ושבו שם ס"ג וכנז' ג"כ באוצ"ח. וקי"ל דדעת אסהיד באנפין ולהיות שסתם דעת מתפשט בז' מדות לכן נק' תיקון ז' ז"פ ס"ג והן הן תרין תפוחין קדישין ימין ושמאל בסוד חו"ג ואמנ' רישא זו השנית הנק' אוירא לרוב רוחנייותה וגם דקי"ל בסוד ברכת כהנים שמג' יוד"ין דס"ג זה יוצאים ג' שמות ע"ב והם רי"ו תצרף להם א' שבו"או שכבר ידעת שעיקרו של ס"ג הוא יי"אי הרי אויר ונמצא שדעת עליון דזעיר נמשך מסוד דעת הגנוז שבאריך. ועל זה נדרש תורת אמת היתה בפיהו כי מתיקון ואמת נמשך עד פה אימא ומשם ז' הבלים שהם ז' קולות של מ"ת ולכן תמצא שכל הא"לפא בי"תא מיוסדת על סוד ההבלים שהם ממילוי ס"ג. ואם תשכיל א"ב בסוד אי"ק בכר תמצא כולו מיוסד על ההבלים כי אי"ק גי' ג"פ ה"בל. בכר ו"פ וכו' עד שתראה טצ"ץ שהוא האחרון והוא ביסוד עולה כ"ז הבלים נגד כ"ז אותיות התורה. גם תבין כי כל התגין הם כ"ז דהיינו כ"א בשע"טנז ג"ץ ששה בבדק חיה. והנה אם תצרף כל ההבלים שבא"ב יחד כגון אי"ק בכ"ר הם ט' ג"לש ט' הם י"ח וכו' עד הסוף תמצא שיש בהם קל"ה ה"בל. תצרף להם המקור שהוא מילוי ס"ג בין הכל יעלה קל"ו הבלים והיינו קו"ל. וידוע שמקורות המוצאות הם חיך וגרון שבהם סוד הזווג הפנימי דרוחא ברוחא. ומהם אותיות אח"עה וגי"כק הנק' אותיות רוחניות לפי שאין בהם רק הברה כמ"ש בזוהר איכה על מלת איכה ע"ש. ואח"עה וגי"כק גי' או"יר ולעומת כן אמר ופרחי גו אוירא פירוש שמתעלות האותיות מן הדעת התחתון אל הדעת העליון הנק' אוירא דנחית מגו אוירא עילאה וכו' הוא של רישא דאריך והוא תוספת אור אל האותיות והתגין. שהרי האותיות מז"ת דאימא שבתוך זעיר והתגין מג"ר שלה. והאויר מאריך. ואם תחבר ת"ג אל אויר יעלה כת"ר. וז"ס כשעלה משה למרום. פי' כשנתעלה לסוד הדעת העליון שרק הוא זכה אליו. מצאו להק"בה בינה שהיה קושר כתרים לאותיות. ומשה שתק ולא נתן של"ם כי חשב שאין לו כח להמשיך אור משם בזכותו ואז ה' פתח לו פתח ואמר לו אין של"ם בעירך. פי' וכי אין בחי' מ"ן במ' מצידך להעלות מ"ן שהם בסוד פ"ר גי' עי"ר ולהמשיך לה אור מכאן. והוא השיב וכי יש עבד שנותן שלם לרבו. כלומר איך יוכל הוא להעלות מ"ן עד המקום הנורא ההוא וענהו ה' היה לך לעוזרני ר"ת אד"ני להורותו שהיה בו כח להמשיך משם אור אל הנוקבא. דהיינו משרשי ה' גבורות אשר שם כמ"ש בא"י שמשה זכה להמשיך אור ה' גבורות מדעת העליון אל הנוקבא שהיא עי"ר שלו בסוד ה' גבו"רות מנצ"פך ולכן אמר יגדל נא כח ה' יג"דל גי' הוי"ה אהי"ה שהם חו"ב אשר דעת העליון מכריע ביניהם. יו"ד דיגדל רבתי להורות י"פ כ"ח דהיינו עי"ר גבורים הנודעת:

וסלקין ונחתין אתוון רברבן וכו' נראה שכל האותיות היו מעלות מ"ן למעלה לקבל תוספת אורן ומפרש מי הם אותן אותיות ואמר. אתוון רברבן נחתין ופשוט הוא כי אותיות גדולות הם בסוד אימא שהיא היכלו של אבא ובסוד יו"ד ה"י יו"ד ה"ה גי' הי"כל: ואותיות קטנות הן מראל שהיא היכל אחרא גי' אד"ני: ולא נזכרו אותיות בינוניות שה"ס זעיר וה"ס תורה סתם שנבנית מאותיות בינוניות ואיפשר לומר כי אז נתקנה רחל ע"י אימא ולא ע"י זעיר שזה גדולתה של רחל כנודע להיותה שוה אל הזעיר: ולכן נתחברו יחד אותיות גדולות וקטנות ולכן אמר ואתוון דקיימין הוו נחתין. ור"ל אז באותו זמן היו יורדות הקטנות. ובאתוון רברבין לא אמר הוו מפני שתמיד יורד שפע אימא אל הזעיר:

דכולא הוו עיילין פי' אותם הקדמונים הנז' שהיו יודעים חכמה היו נוטלים חלק שפעם ברזא דאתוון. ידוע שרזא סודו ביסוד ושם הוא קיבוץ כל האותיות הזכרים בשל הזכר והנקבות בשל הנקבה ומהם נבנה כל גוף וכל חומרי הנמצאים. וכ"ז נקרא חיצוניות. אבל ההו"יות ומילואיהן וכל הנמשך מהם הוא בחי' הנשמות והפנימיות. ובזאת ההקדמה תבין שאותם החכמים דהוו עסקי בס' יצירה היו עושים חומר כעגלא תילתא וכרבא דברא גברא שהיה כל עוסקם בצירופי א"ב והאותיות. אבל לא רצו להשתמש בפנימיות שהם ההו"יות ולהמשיך נשמה באותו גברא ולא שלא היה כח בהם לעשותו. צא ולמד מאלישע שהחיה את חבקוק שחזר והמשיך עליו בין בחינת האותיות וכו' כמ"ש בפרשת בראשית דף ז' ע"ב דאתוון דאל"פא בי"תא דאגליף ליה אבוה בקדמיתא פרחו מניה ואמנם איתא בסוף שיר השירים שא"ב מלא אל"ף בי"ת וכו' עם אותיות מנצ"פך יש בהם ע"ב אותיו' והנה כל האל"פא בית"ות הם ג' כנ"זל והם בסוד ג' בכל פרצוף פנימי תיכון חיצון שהם סוד אימא זעיר נוק' וג"פ ע"ב גי' חבקו"ק וה"ס ב' חיבוקין חד דאימיה וכו' הנזכר בריש פרשת בשלח כי כל האותיות הם מבחינת הנוקבא שממנה הכלי והגוף וחיבוק השני הוא שם ע"ב סוד הזכר ע"ם: ואמנם ידוע שבאצילות נאמר איהו וגרמיה חד בהון שהרי אפילו הכלים הם סוד אלהות גמור אלא שההוי"ות הם בחי' הנשמות והפנימות: ועתה אודיעך סוד שבת שאז מתעלים כל העולמות ואז מתייחדות האותיות וההו"יות ביחוד מופלא דהיינו אתה א' ושמך אחד כי אתה רומז לא' עד ת' וה' אותיות מנצפ"ך כמ"ש בכוונת עמידה ואם תרבה שם הוי"ה העולה כ"ו עם כ"ז אותיות כ"ו פ' כ"ז גי' שב"ת אבל ימות החול שסודם בבי"ע נאמר ואתה מחיה את כולם כי אין הארתם רק מן החיצוניות שהם הא"ב. והנה רזא הוא סוד אותיות הוי"ה שהם הפנימיות שבתוך האותיות:

דא אות ו' הסוד כתוב בליקוטים ביהושע שהיא שאלה שימשיכו עליה אות ו' להעלותה למדריגת זכר לכן שאלה אות ו' ע"ש ונלע"ד שרצתה להתעלות לבחי' שרש הנקבה שבתוך הזכר ואחר כך נתעלית למדריגת בינה היא חנ"ה גי' ס"ג בסוד רח"ב פי על אויבי כנז' שם:

ואי תימא וכו' שהרי אמת ראש תוך סוף לכל האותיות וכן כל אותיות אל"ף בי"ת עם הכולל עולים אל"ף תצ"ו וכן אמת מלא אל"ף מ"ם תי"ו ותמנה הא"לף לאלף. וכל התורה הנבנית מהם תורת אמת שמה. אות אמת איקרי. מפני שסודה בת"ת זעיר ששם בחי' ו' של שם והוא נק' אמת ועליו נאמר תתן אמת ליעקב: גם אבג"דהו במספר הקודמי עולה כ"א וכ"א פ' כ"א גי' אמ"ת וכ"א זה ה"ס י"הו שהוא כללות כל בחינת הזעיר כי משם ולמטה עיקרם לנוקבא ועוד שאין בכל אותיות הוי"ה אות מורה באמיתות על ענייניה כאות הזאת שהרי עיקרו של זעיר הוא ו' קצוות: אות ה' בתראה ידוע שאחז פנה אל החיצונים ופגם במידתו היא המ' והנביא מתעצם להחזירו למוטב והיה אומר לו שישוב להדבק בפנימיות. והענין כי יהודה סודו במ' היוצאת מבין חדוהי דמלכא כי ראובן שמעון לוי הם בח"גת בסוד יה"ו שמקבלים הארת חב"ד וגם מוכנים להיות חב"ד בגדלות ויהודה הוא בסוד כתר מלכות. וכענין שני מאמרות שיש ביום ג' דמעשה בראשית וה"ס ה' אחרונה של שם אלא דבהיותה באחורי זעיר היא ד ובבואה לפניו היא ה כמ"ש בפ' חקת דף ק"פ ע"ב ה ד הות וזהו דה של יהודה. והנה הנביא אמר לו שיחזור להדבק במדת שורשו אך לא בהיותם בבחינת ד. רק כשהיא סוד ה' שבשם דהיינו בהיותה פנים בפנים ומאירה משרשה אשר בלב זעיר כי שרשה זה הוא באמת ה בתראה וגם כי שם יסוד לאה ויסוד אימ' שכולם בחינת ה אחרונה ועתה תבין אומרו ג' הערות בשני מלות העמק שאלה. א' למה לא אמר השפיל שאלה. ב' למה חזר להזכיר מלת שאלה שהרי כבר אמר תחלה שאל לך אות. וא"כ הו"לל השפיל למטה או הגביה למעלה ג' אומרו שאלה בה'. והכל יובן במ"ש הזוהר ופי' הרב שיסוד אימא נקרא עמיקא דבירא וששם יעלה האדם מחשבתו שבו סוד מהימנותא שלימתא ועיקר הפנימיות. וז"ש העמק. פי' לעומק נקודת ציון וה' עליונה והיינו שאלה שאל ה' ובמקום הבינה דקיימא לשאלה:

או הגבה למעלה וכו' הענין מובן במ"ש הרב שבת"ת דזעיר יש חסד שממנו נעשה כתר מ' ומתעלה חציו ונעשה כתר זעיר וה"ס שני מלכים משתמשים בכתר אחד ושניהם נעשים ברגע אחת כנודע מכמה מקומות וגם נודע שפרצוף לאה מתחיל מכתר זעיר ומסתיים בכתר מ': ולכן אמר הנביא לאחז שאם אינו מתפייס בה' אחרונה שהוא כתר רחל יגביה למעלה עד יו"ד רישא דבשמא קדישא פי' עד הראש שהוא קוצו של יו"ד שגם הוא י' וזהו הגביה למעלה ר"ל הגביה לי' ולמעלה קוצו של יו"ד והכוונה שישאל להשתרש בכתר לאה אמו ולכן לא אמר שישאל אלא אות א' או בכתר זה או בזה ואפשר שיכוין לשם של ב"ן שיש בו ב' הוי"ות העיקרי לזעיר והמלוי לנוקבא זה כנגד זה. והנה כנגד בחי' ב' כתרים הנזכרים שהם י' ה' שניהם נרמזו בשם יהודה יו"ד ה"ה. מפני שבימי מלכי יהודה היתה המ' בשני בחינות כי בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא והיתה בסוד י'. ואח"כ כשגברו העונות נתמעטה עד בחי' ה אחרונה אשר הזכרנו ובזה שאמרנו שהרמז היה על שם ב"ן תבין אות מעם ה' ולא אמר שאל מה' ור"ל מאותה הבחי' שהיא עם ה': ומשכנא קאים על דא רומז למ"ש הרב על פ' וכבוד ה' מלא את המשכן שמילוי משכן מ"ם שי"ן כ"ף נו"ן עולה רל"ו שה"ס שיעור קומה של יוצר בראשית והוא בסוד שם ב"ן בדרך זה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה י"פ ו"ד ק' ה"ה פ' ה"ה ק' ופ"ו ל"ו ועניינו ריבוי אותיו' הזכרי' מהם בהם דהיינו יו"ד ו"ו ואח"כ הנקבות זו בזו. וגם יוכל להיות בצירוף הה"וי כרמוז בס"ת תהיה לילה בו לעיני. ת"ח כד סליק עננא הכוונה להורות ייחוד העולמות בהשתלשלותם ואמר שמקדש של מעלה ירד ושרה ונתייחד עם מקדש של מטה וזה רמוז בפ' ויכס הענן את אהל מועד הוא התחתון. וכבוד ה' שהוא כל אותן הרתיכין ומאני מקדשא דלעיל מלא את המשכן העליון שהיה שם בתוך הענן ובזה מיושב למה קראו אהל מועד ומשכן. ומזה נראה הייחוד העצום של העולם העליון בתחתון שירד ממעלתו להדבק עם השפל ממנו. ומזה תתעורר קושיא א' שהיא שתים: וזה שידוע שעיקר טעם ייחוד זה הוא באמצעות האדם והוא הסיבה העצמית לזה וא"כ נראה מוכרח שאם יש שייכות למקדש הרוחני העליון עם אהל של קרשים וכל שאר הדברים שבהם נעשה ק"ו שיתייחד עם אדם בעל נשמה ומה גם מבחר האדם מר"עה. וראה מה כתיב שהוא מבהיל ולא יכול משה. וכ"ש דכתיב ויבוא משה בתוך הענן שכבר זכה לזה ונתעלה לעלות אל תוך הענן בהיות הענן במדריגה יותר מעולה שעדין לא דבק עם החומרי. וא"כ איך לא יכול לבוא משום דשכן עליו הענן ועוד יקשה מסוף הפסוק וכבוד ה' מלא וכו' שנראה שגם מטעם זה לא יכול ליכנס לתוך המשכן והלא מוכרח אתה לומר שבהיותו בתוך הענן שבו היה המשכן וכליו הרוחניי' ושבזה מובן היטב פ' ככל אשר אני מראה אותך וכו' כמה נתקשו בו כל המפרשים עד שרש"י ז"ל פי' שהוא מסורס. ולפי מאמרנו הוא כפשוטו שאמר ה' למשה ועשו לי מקדש וכו' דקאי אל ב' הדברים שיעשו מקדש ושהוא ישכון בתוכם ככל מה שהיה מראהו משכן העליון וכליו ושכינתו בתוכו. ולפי דעת הזוהר זה היה קודם עשיית העגל: והנה מר"עה עלה אל הר סיני שסודו בכתר רחל שכנגד ת"ת דזעיר ששם ניתנה התורה מפי הגבורה הוא יסוד אימא אשר שם וה"ס מ' יום כנגד תנ"הי דזעיר ואיתא בדברי הרב שהוא סוד החשבון דהיינו בבחינת רחל למטה מן החזה ושהיתה אז בחול אחור באחור בסוד ב' שמות אלהים בריבוע שכל א' עולה ר' ועם ה' אותיותיו הוא ה"ר. וב"פ ה"ר בסוד ב' אחורים גי' מש"כן. ולכן תמצא בפסוק ויבוא משה ב' פעמים הר שתחלה עלה אל ההר הוא אחורי רחל. ואח"כ ויהי משה בהר הוא דזעיר. והנה בשני ריבועים יש ל' אותיות וב' שמות אלהים י' אותיות הרי מ' כנגד מ' יום שהיה שם וזוהי תמיהת הזוהר אי משה לא הוה יכיל לאעלא וכו': אלא תרי ענני הוו יובן במ"ש בזוהר בפ' בשלח דף נ"ח ע"א בענין עליית משה למרום בשעת' דעאל משה בגו עננא וכו' ואמר שפגע בכמה מלאכים גדולים ולפי מה שמובן שם הכל היה בפנימיות עולם העשייה שהרי המעלה העליונה שעלה שם היתה עד סנד"לפון שהוא כתר העשייה כנז' באו"צח בדרוש שמות אבי"ע ואותו ענן היה משם ב"ן כזה תשים יו"ד ה"ה על ו"ו ה"ה ותרבה עז"ה יפ"ו ס' וד"פו ס' הפ"ה הפ"ה ן' הכל גי' ענ"ן וזהו הענן שעלה בו משה ושם ראה אותו המשכן הכל מבחי' העשייה:

וחד דשארי על משכנא זה היה מבחי' בריאה שה"ס המשכן כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' כי תשא. וה"ס ירושלים של מעלה דאימא מקננא תמן. ומשם הושפע אור השורה על המשכן. ואמנם הענן ההוא היה מבחי' שם י"יאי שבמילויו יו"ד יו"ד אל"ף יו"ד גי' ענ"ן. וגם ממש בחי' אש לילה יפ"י יפ"י אפ"א יפ"י גי' א"ש וכל זה ממקיף: והנה נשאר משם ס"ג ו"ד ה' ו"ו ה' גי' כבו"ד ועליו נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן. שה"ס אור פנימי. והרי כמה נתייחדו העולמות העליונים עם זה התחתון. שהרי בריאה נתייחדה עם רוחניות העשייה שהוא המשכן שראה משה ושניהם היו שרויים על המשכן התחתון וז"ש מִלֵא לא נאמר שהוא פועל יוצא אלא מלא שהוא פועל עומד מהפָעֵל. וכמש"ה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וז"ש וכבוד ה' שהוא אפילו אור פנימי דס"ג וכ"ש מילוי דב"ן והיינו לעילא ותתא. הכל היה מלא ושלם עם המשכן התחתון: ועוד הבן סוד גדול כי הרי אמרנו שכבוד סודו ו"ד ה' ו"ו ה' ואם תרבה ופ"ו דפ"ד וכו' יעלה קע"ד. ועם ע"ב דבחי' ב"ן שהוא י' י"ה יה"ו יהו"ד הרי ע"ב קע"ד גי' רל"ו. ואם תחבר אל רל"ו זה קע"ד הנז' משם ס"ג יעלה ת"י כמנין משכן הרי שבמשכן נתחברו בינה ותבונה דבריא' ורחל דעשיי' אלו דבריו: (ועוד אני מוסיף שר"ת וכבוד ה' מלא את המשכן גי' ס"ב כמספר שם יו"ד ה"י ו"ו ה"י ואם תרבה שם זה י"פ ו"ד ק' הפ"י נ' ופ"ו ל"ו ה"פי נ' הכל גי' רל"ו ונלע"ד שלזה כיון האר"י ז"ל שהרי לא הזכי' שם ב"ן והנ' מילוי משכן הוא רל"ו הרי שכל האורות נתחברו יחדיו. ודע כי שם הנז' ה"ס תבונה שבה קו המדה לז"ון ולכן משם שלה בהכאה יוצא השיעור הנז' אבל בה בבחינתה אין שיעור. וזהו גדול אדונינו ור"ב כ"ח רל"ו אבל לתבונתו אין מספר):

לאו רישיה קושיותיו הן ב' שהן ד' א' שהתחיל לדבר עם כלתו בראש הפסוק. וסיים בדברו לאחרים וזהו לאו רישיה סיפיה. ב' שבסוף מזמין ריעים ודודים לאכול ואת הכלה לא יזמין וזהו ולאו סיפיה רישיה. שענין ההזמנה שהוא בסוף לא ישנו בראש. ועוד יש ב' קושיות אחרות מן האמצע אל הסוף וז"ש כתיב אכלתי וכו' כלומר הבט לסדר הפסוק שאומר אכלתי ולבסוף אכלו שהוא קשה כי מאן דמזמין וכו'. פי' דרך ארץ לזמן אורחים קודם האכילה: והשנית שאם אחר שאכל הכל איך יזמין לאחרים כי מה נשאר להם לאכול:

אלא זכאין ישראל וכו' הרי זו הצעה כוללת לסוד הקרבנות שתכלית כוונתם להעלות ניצוצי טהרה המתבררים מפנימיות הטוב שבקליפות נוגה ועולים בסוד מ"ן וזהו אומרו בעא לון שה"ס הבירור המתברר מסיגי הטומאה ומתעלה לקדושה ממעלה למעלה ומתעוררים האורות העליונים להשפיע למטה. וז"ש ואיתרעי בהון. פי' שממשיך שפע הרצון העליון ששם מקור השפע וזה דוקא בישראל אבל לא שאר או"ה שנשמת ישראל מהפנימיות ויש לה כח לעורר ולקבל אור הקודש. משא"כ שאר הגויים שנפשותם מהחיצוניות:

ומדאיתרעי בהון וכו' ירצה כיון שהוא יתב' משפיע בהם שפע רצונו לכן משתדל שלא ידבקו בהם החיצוני' ולא יקבלו חלילה מאור המושפע על ישראל. וזה נעשה ע"י הקרבנות וכוונתם. שמקשרי' העולמות והתחתון מתעלה לעליון והעליון לעליון ממנו עד א"ס כנודע. ואחר שהציע ענין זה הכולל נמשך לפרטו בפרטות. ואמר ת"ח בתר דאיתעביד וכו' אית' בזוהר הרקיע בפ' כי תשא שהמשכן סודו בבריאה והענין שקודם לכן היה השפע בא ע"י התלבשות בריאה ביצירה. אבל כשנעשה המשכן בעו"הז שה"ס ה' אחרונה שבשם אז ניתקן עולם הבריאה ה' ראשונה וכדי להרבות האור והקדושה האיר אור הבריאה על המשכן התחתון שלא ע"י אמצעות היצירה וז"ש אתתקם אחרא לעילא עמיה דייקא עמיה שר"ל שאור המאיר במשכן היה של המשכן העליון והוא ע"ד מה שאנו מכווני' במ"ש במלת כוננהו כונן הו' שהה' היא למעלה מהו' וידוע שאז תקן משה מזמור ויהי נועם הנק' שיר של פגעים שהרי בהמשך אור הבריאה על האדם כל החיצונים נכנעים דיש בה רוב טוב על הרע. כי בפסוק ויהי נועם יש ה' פ' נ"ו שהוא סנ"דל וסמיך ליה יושב בסתר גי' אכת"ריאל שהוא בבריאה וידוע שבבריאה מאיר אל שד"י ובעשייה אל אד"ני. ואם תחבר אל שד"י אל שם אד"ני יעלו משכן לרמוז להתחברות שני העולמות יחדיו ועליהם נאמר הוקם המשכן סתם ואחר כך ויקם משה את המשכן שהוא התחתון ומינה דמה שאמר הוקם המשכן סתם מיירי בעליון וזו היתה שמחתו יתב' התקשרות העולמות ועילויו של העולם התחתון שבו עמו ישראל אשר נשמתם חוצבה מכסא הכבוד הוא עולם הבריאה ועל כן גדל האור מאוד עד שנאמר ולא יכול משה וכו' כי היה מופלא אור המקיף הוא ענן ואש ששניהם משם יי"אי כנז"ל ועוד וכבוד ה' מלא וכו' הוא יתר אותיות שם ס"ג ו"ד ה' ו"ו ה' ובסוד כבוד אל והוא אור מקיף ואור פנימי דבריאה שהאיר בעשייה. ונל"עד מש"ה ולא יכול משה אינו מקוצר רוחניות וקדושה של מר"עה אלא ע"ד לא תוכל לאכול וכו'. כמ"ש בדף שאחר זה לא איתחזי למיעל אלא ברשותא. והשתא א"ש מה שהיה קשה שהרי למוד היה משה לבוא אל תוך הענן וכל ק"ך יום ישב שם אפי' אחר מעשה העגל. וא"כ מאין בא לו חוסר כח. אלא שפירש עצמו מענוה:

חנוכא דביתא במאי ירצה שבנין המשכן ודסמיך עליה הוא בבחי' תיקון העולמות אבל התכלית בכוונה הוא תיקון הפנימיות כמעשה הקרבנות ובכוונתם. והוא ע"ד אכילת האדם שמתקן הניצוצות שבתוך המאכל כנודע. וכן נק' הקרבן קרבני לחמי ועליו רומז פסוק באתי לגני שאף לפי הפשט מדבר בקרבנות וכמ"ש רש"י והתרגום בשיר השירים וכן במדרש חזית שאמרו באתי לגני לגינוני:

אבל באתי לגני וכו' כללות הענין שידוע שבהתעלות ניצוצי אור מלמטה בסוד מ"ן אז מתעלים ז"ון למעלה לא"וא אך זהו כאשר תהיה הכוונה לתיקון ז"ון אז יעלו שניהם מ"ן. אבל כשהוא לתיקון מ' לבדה אז לא יעלה מ"ן אלא זעיר לבדו ועי"כ מזדווגי' א"וא ומתקנים את המ' שתהא שוה לו ובזה תחזור פנים בפני' כמ"ש בס"הכ בכוונת ר"ה עוד שם בכוונת ק"ש שהעלאת מ"ן דאימא הוא בסוד ס"ל ושל מ' בשם ב"ן ומעתה נבאר המאמר שתחלה אמר הא אוקמוה האי קרא וק' דמעיקרא הרבה להקשות דלאו רישיה סיפיה ועכשו אמר הא אוקמוה אלא אין כוונתו עתה ליישב הקושיות הנז"ל. אלא ר"ל מה הם אלו הו' דברים מורי ובשמי וכו' וע"ז אמר הא אוקמוה כלו' ענין גופו של פסוק זה והוא על ו"ק וכנז' בר"מ בשני דרכים. ואח"כ אמר אבל באתי וכו'. פי' מה שאני מחדש שזעיר אומר למ' אני באתי לגני לצורכך ולכן באתי לבדי אל גן עדן דלעילא. פי' נתעליתי לאימא עילאה שה"ס גן עדן של מעלה: ר"ל למעלה מג"ע עליון שהוא תבונה. ולהיות מ"ן דידה שם ס"ג לכן גנ"י גי' ס"ג ודוק גני שלי בסוד בינה ב"ן י"ה כי תבונה היא של שניהם בן ובת ו"ה. ואז נתקנת להיות שוה לי וזהו אחותי. ואח"כ באת לצד פנים והיית כלה. ולעומת כן אמר דא כ"י שה"ס רחל וישראל בכל קומתם והנה היא שם ב"ן אבל בהזדווגה לבעלה מאיר אל"ף בו"ו שלה והוא נ"ג ולכן ר"ת באתי לגני אחותי כלה גי' ג"ן ולהיותם בי"ס שלימות י"פ ג"ן גי' כנ"סת. וכן גני ר"ל גן י'. ישראל גי' כח"ב גג"ת נ"הים הרי שמלת כנסת רומז עשרה אורותיה שמכנסת לתוך עשרה ספירותיה שהן סוד ישראל שהיא שוה אליו שנתחברו א"וא ויש"ס ותבונה יחד. וכן ישראל ויעקב בלאה ורחל וזהו בכולא זווג כולל בשלימו ואמר עוד אזדווגו זווגין בההוא גן עדן. ירצה שנתעלו ז"ון למקום א"וא ושם נזדווגו וזה היה השינוי המופלא של אותו ר"ח. שהרי בסתם ראשי חדשים הוא זווג יעקב ורחל בכל קומת זעיר. ואותו היום היה של ישראל ורחל למעלה במקום א"וא דוגמת זווג של מוסף שבת. ולהיותו זווג נעלם לכן לא קראה אחותי כלתי אלא כלה סתם להיותה במקום הנעלם סוד י"ה. ובהיות אורותיה מילואים וריבועים הלא יו"ד יו"ד ה"י גי' כל"ה. ואמר סיבת זווג זה היא מפני דאיתברכו:

כולהו משקיו דנחלא הם מימי החסדים היוצאים מיסוד אימא שה"ס נחל שבג"ע וממנו ישבעו עצי ה' שהם ו"ק שלו והוסיף עוד ואתקשרו וכו' ירצה שדרך החסדים להיות חלק סתומים וחלק מגולים ואז נחלקים גג"ת מנ"הי אבל בגדלותו של זעיר שמתעלה יסוד אימא. אז כל הו' חסדים מגולים ומחוברים יחד. ואל זה רצה באומרו אריתי מורי וכו' שהוא ממש ייחוד הקצוות. ואמר כולהון אישתקיין. והוסיף ואתרוו ממבועא. והענין ממה שנודע מגדלות החסדים שנוסף בהם כח להתרבות ולעלות לראש זעיר. וכח זה בא להם מהחסדים המקוריים. שהרי המתפשטים בקצוות זעיר הם ענפים. אבל למעלת הגדלות צריכים להוסיף כח ממבועא דייקא. ואל תתמה על אומרו כולהון דמשמע הו"ק הנז'. שהרי בגדלות זעיר חג"ת נעשו חב"ד ונה"י נתעלו לח"גת. אכלו ריעים וכו' ה"ס היכלות של הבריאה דא"וא שהם ריעים שאין פגם מפסיק ביניהם. דודים הם היכלות ז"ון וכולהו ענפין בחי' המסתעפים כמו בחינות שלמטה מהם:

כד אלין איתברכו וכו' ובזה מתורצת קושית מאן דמזמין אחרא שהרי הנאת התחתונים תלויה בחיבור ז"ון ולכן לא שייך להזמין כלתו שהרי כל טובתם הוא היותה אחותו כלה. פירוש אחותו שוה לו כלה שמזדוג עמה:

איהי מלכות אד"ני בזוהר הרקיע מפרש מלת לגני כי גני הוא מלכות אדנ"י שה"סשני מלכיות ואמר שהיא מ' שנקראת אד"ני: פי' שהיא הנקודה שירדה לבריאה כשא"ל הקב"ה לכי ומעטי את עלמך. והיא נק' אד"ני שדנה את העולם והיא ג"ן פרשיות. והמלכות נקרא אחותי שהיא שוה אליו ונק' ג"כ כלה עכ"ל ובס"הכ בסוד העמידה כתוב וז"ל ג' ברכו' ראשונות הם חג"ת שלו אלו הראשונים שאח"כ היו סוד חב"ד וג' ברכות אחרונות הם נה"י הראשונים שאח"כ היו חג"ת. ואמנם י"ב אמצעיות הם סוד תוספת כי מעיקרא לא היה הת"ת רק ו"ק והם ג' ראשונות וג' אחרונות. ואלו מעצמן אינן צריכין לתפילתנו אמנם סוד התוספת הנעשה אח"כ והם ג' לזעיר שהם נ"הי המחודשים וט' לנוקבא שלא היתה אלא בסוד פסיעה בסוד אות ו' שבה' הרי הם י"ב. אך יש עוד בחי' אחרת והיא כתר לזעיר כי זה ג"כ בסוד תוספת כי לרוב גדולתו לא היה צריך לתפילתנו. אך אחר שרבו המינין אז נסתלק בעונותינו. דמשם ולהלאה הוצרך לתקן ברכת המינין וביאור זה נתבאר בפ' ויקרא דף ג' ע"ב בפסוק באתי לגני ע"ש דבר נפלא. ואמנם ברכת אתה חונן והשיבינו וסלח לנו הם נה"י שלו האחרונים שנתוספו ונתהוו ג' מוחין לה נמצא כי אלו הג' חב"ד שלה. והנה דע כי אע"פי שאמרנו שע"י החסד שהוא ברכת אבות הראשונה אנו מעלים אותה אין הכונה רק התפשטות אותו האור של חסד הראשון שחזר אח"כ להיות חכמה דזעיר. והוא מעלה אותה מעט מעט וזהו והוכן בחסד כסא כי ע"י החסד שתיקן המלכות אותה פסיעה שנחלקה לי"ס ונתמעטה ונתלבשה בכסא שהוא הבריאה עכ"ל ואע"פי שזה מספיק להבין דברי ר"מ. אפרשם בפרטות ואקדים עוד כמה דברים אחד מ"ש בכוונת תהלות לאל עליון דנפיק מלכא לקבלא. וה"ס אור יסוד אבא המתנוצץ מעל ראש זעיר עד יסודו ומשם מאיר לנוקבא שהיא בבריאה וידוע שהבריאה ה"ס גן ששם ג"ע העליון וג"כ הבחי' היורדת שם בלילה סודה גן כמ"ש בס"הכ בסוד מעין גנים דפ' בלק דף ר"א ותמצא שר"ת באתי לגני אחותי כלה גן לרמוז שהוא גן בתוך גן. ואמנם האומר כן ה"ס אור יסוד אבא שבתוך זעיר וה"ס משה ולכן תמצא שמונה ו' צדיקים אברהם וכו' ולא הזכיר משה כי ה"ס עצם הזעיר הבא לבריאה הנקראת גן. גם גני עולה ס"ג. ולע"ד שקראה אחותי במצב זה מפני שעתה מאירה בזעיר סוד עטרת אבא שהיא עכשו על ראשו ומשם מאירה דרך קו אמצעי עד יסוד זעיר כי עדין לא נכנס תוך הזעיר כנודע אצלנו. וידוע שכל עיקרה הוא במקום הארת מ' דאבא בסוד אבא יסד ברתא. ובבחי' זו קראה אחותי כי היא בת אביו. ויתר ע"כ נודע שיש לרחל ג' שרשים בזעיר בדת"י שלו ונמצא שהאחרון ה"ס עטרת יסודו והיינו סוד סמיכות גאולה לתפלה. והנה מבואר אצלנו שכל ברכת מגן היא לבנות המ' ועדיין היא בבריאה הנק' אד"ני כנז"ל וגם בהבנותה נק' אד"ני כי קודם בנינה היא בסוד ה אחרונה כנז' בכוונת הלולב ולעומת כן היא נק' כלה שנבנית פרצוף ועל כן איהי מלכות אד"ני דהיינו כנגד ב' תוארים אחותי כלה ודוק שלא אמר כלתי להיות שאינה עדין ראויה לזווג כי אח"כ עולה לאצילות ושם מקבלת כמה בחינות ואורות עד שתהא הגונה להזדווג ואז היא כלה דהיינו שם ב"ן וג' מדות אחיזתה גימטריא כל"ה והן הן ג"כ סוד י"ב ברכות אמצעייות כנז"ל כי שם ב"ן בן ט' אותיות:

דהא בחד ארץ סגי ולמה כפל בארצנו ובכינוי:

אינון נטיען וכו' הם סוד נה"י דזעיר שנעקרו ממקומם ונשתלו במקום חג"ת ואח"כ פרחו משם במימי החסדים והנצו נה"י החדשים ונקראים ניצנים שהם פרחי האילנות העליונים חג"ת. דהיינו נה"י שנתעלו לחג"ת ומהם הנצו נה"י:

נראו בארץ ששם החסדים המגולים במוחי מלכות ועל זה אנו אומרים גומל חסדים מלשון ויגמול שקדים והוא הוא ענין אלו הניצנים שבהם מתפשטים החסדים וגם שם מאיר אור יסוד אבא כנודע ועל ב' אורות אלו של החסדים דאבא נדרש יפה אל ה' ויאר לנו. ששם אל ה' הוא בחכמת זעיר כנז' בס"הכ בכוונת האל הגדול וגם הוא בזעיר שסודו יצירה כידוע:

אל הוי"ה במילוי יו"דין גי' נר"או:

ואמרו ארץ קדישא הוא בסוד אור אבא וארץ עילאה בסוד חב"ד שלה שהם עליונות שלה: א"נ לאפוקי ארצנו הנז' אח"כ שהיא ארץ ישראל למטה ולכן אמר עילאה על מלכות הקדושה ארץ ודאי שכן היא מקום רגלי זעיר כמש"ה הדום רג"לי ובגי' נצ"ח הו"ד יס"וד ולכן ארץ גי' ג"פ מ"ה ב"ן שהם נה"י דידיה מאירים בחב"ד דידה. והנה גדלות זה היה בזמן יציאת מצרים כמ"ש התרגום וגם שם אמר שהניצנים הם משה ואהרן וידוע שהם בנ"ה. עת הזמיר איתא בפ' פקודי דף ר"מ ע"ב שס"מ היה מעכב הקמת המשכן ומשה הכניעו והבריחו לנוקבא דתהומא רבא והוא הוא הטעם למש"רזל שלא היו ישראל יכולים להקים את המשכן והוכרחו להביאו למשה להקימו והענין כמ"ש שס"מ היה מתעצם לעכב. ורק משה היה בו כח להשפילו ולכן אז תקן י"א מזמורים לזמר בהם כח אחד עשר כוחות הקליפה שמשם הוא סמ"אל גי' יו"ד אל"ף. והרי זמן ההצלחה השנית שירדה שכינה לשכון בישראל אבל היה בבחי' לאה דור המדבר בסוד "למשה "איש "האלהים וכן "להקים "את "המשכן ר"ת לא"ה. אך אח"כ בא זמן ההצלחה הגדולה שהיא בבחינת רחל שסודה בא"י:

דא ארץ דלתתא שירשו אותה ע"י יהושע שסודו פני לבנה ושם נקבעה דידת השכינה לעולמים וזכו ישראל למעלה העליונה דלבנה באשלמותה שאז נאמר ותרב חכמת שלמה שגדלה עד למעלה והאירו אורות חכמה דהיינו חסדים שלה שהם ד' שמות אהו"ה עד"ז אל"ף ה"י וי"ו ה"י קס"ג אל"ף ה"י וא"ו ה"י קנ"ד. אל"ף ה"א וא"ו ה"א קל"ו אל"ף ה"ה ו"ו ה"ה קמ"ג וג' הראשונים הם ע"ד עס"מ והאחרון הו' בן ט' אותיו' כשם של ב"ן וארבעתם הם בסוד חו"ב חו"ג של מוח החסד דאבא ועולים תור והוא יסוד אבא שהוא התייר הגדול המבריח בכל זעיר בגודלו והוא נזדווג עמה בבה"מק ולפי מה שנל"עד דמילוי אל"פין הוא העיקר שהו' חסד והוא אור השמשיי המושפע. כי של חו"ב הם נעלמים ושם זה דאל"פין עולה קו"ל וזהו וקול התור נשמע. ואומרו אתעטר בעטרוי הם תרין עטרין חדא ליה וחדא לכלה:

בספרא דאגדתא וכו' מובן במ"ש הרב שקריאת התורה שבכתב הוא בעשייה ומשנה ביצירה ותלמוד או מדרש בבריאה. וקבלה באצילות. ולפ"ז ג' מדריגות הן בעולמות הזכרים והיינו תור. אבל שבכתב הוא בעשייה שהיא נקבה. ולפ"ז וקול התור שהוא אור אצילות בריאה יצירה יה"ו שבשם. נשמע בארצנו היא עשייה ה' אחרונה. וא"כ יהיה וקול התור נמשך אחר עת הזמיר הגיע שהוא יום הקמת המשכן כנז' ואז קול התור שהם ג' עולמות עליונים נשמע בארצנו הוא כללות עולם זה התחתון לאפוקי נראו בארץ שהיא העליונה:

כד"א ויקרא ירצה ששמע קול העליון שקראו:

דא שלימו ודא וכו' ר"ל שכשנאמר ויקרא בשלימות כל המלה אז הוא ענין שלימות גדול אבל דא לאו הכי פי' ויקרא של פסוק זה אינו כן שהרי הא"לף זעירא מורה חסרון. וכל זה הוא מספרא דאגדתא אבל אר"ש ואנא אוקימנא וכו'. פי' אני פירשתיו כמ"ש שהוא על זמן שלמה וכן הוא שבזה מדוייק אומרו בארצנו. ועוד שכיון שאמר עת הזמיר הגיע על הקמת המשכן לא היה צריך לפרש ענין ויקרא שכבר נכללת בכללות עת הזמיר הגיע. ולר"ש א"ש שתחילה אמר הניצנים על גילוי שכינה במצרים שאותו הלילה היה הגדלות הגדול כמ"ש הרב ואח"כ מדבר בשני זמנים אחרים שירדה שכינה לדור עם ישראל. הראשונה במשכן והאחרונה במקדש:

כד נחתת שכינתא וכו' מובן במ"ש בפ' נשא דף קמ"ח ע"א וז"ל וביומא דנחתא שכינתא ההוא יומא דמתנסבא במשה נחתת הה"ד כלת משה כלת משה ממש. ומזה נשכיל שאז נתייחד משה יחוד פנימי וקבוע תדיר עם השכינה ובסגולת ייחודיו העצומים הורידה למשכן: חסר ו' עיין מ"ש בפ' חקת בדף קפ"ג ע"ב ובפנחס דף רנ"ד ע"א. וכלת משה זו סוד דור המדבר שהי' למטה מז' מדות דזעיר כנודע וזהו רמז חסרון ו' כלת משה ודאי שכן מקורה מיסוד אבא וגם התפשטותה מת"ת דזעיר ולמטה מאור יסוד אבא דמתמן משה:

אבל רזא דמלה מ"ש שכלת משה היא דור המדבר היינו בבחי' כללות ישראל שבאותו הדור שהיו מושרשים בה אמנם לגבי משה דהיינו שורשו בבחי' עצמו: דא כנסת ישראל ה"ס שכינה הפנימיות שבתוך זעיר שיוצאת בתוכייותו מיסוד ישראל סבא ומכונסת בתוך פרצוף זעיר הנק' ישראל וגם שיעקב זכה לה כשנקרא ישראל. וכולא חד מלה ר"ל שהיא וגם דור המדבר הן דבר אחד שכן דור המדבר החיצונית מושפעת מכנסת ישראל הפנימית: ולמלכ' עילאה איתמר הוא יסוד אבא בבחי' שונות דהיינו הנגלה והנסתר דקי"ל משה משה לא פסיק טעמא והבין: ההיא דביתא ה"ס דור המדבר שהיתה שוכנת על המשכן: ההיא כלה היא הפנימית שכל הבית התחתון ועליון שלה הוא ההוא דאיקרי קול הוא הפנימיות ששם מקורו של משה וינעם משאר"זל מדבר אליו שהיה ה' מדבר בינו לבין עצמו וזהו וידבר ה' אליו פי' אל עצמו: קב"ה אשתכח עמהון וקב"ה וכו' הכפל רומז לשני עניינים א' הוא שב' אורות עם ישראל אור מקיף ואור פנימי. והענין השני הוא אור החצונייות להגין מן האומות ואור הפנימיות ביניהם של ישראל ומתפאר ומתגדל ביניהם שבכחם הוא מתפשט בענפיו ומתפאר בפארותיו שהוא ענין גדלותו:

ולא עוד אלא וכו' ירצה שלא לבד מתקן העליונים למעלה אלא שממשיך המהימנותא שהוא אור האצילות בארץ הלזו וכמ"ש במצרים אני הוא ולא אחר:

וישראל שלימו וכו' חזר והזכיר שם ישראל לרמוז לסוד המופלא הנרמז בשם ישראל והוא שעיקר האור העליון הוא של קו האמצעי שהוא אור עצמי וה"ס החו"ג. ועוד ירצה שידוע ששם הוי"ה מתפשט בכל האצילות י' וקוצו כ"ח. ה' בינה. ו"ה ז"ון ור"ת כל הספירות כח"ב גג"ת נהי"ם גי' ישר"אל וז"ס שלימו דשמא קדישא אינון. והענין שהם מושרשים בכל המדות ולכן אמר וכד ישראל אישתלימו וכו' ידוע ששלימות התורה והמצות הוא בג' עניינים מעשה דיבור וכונה. הלא המעשה והדיבור הם כנגד נפש רוח ו"ה שבשם. והכוונה היא בשני בחי' כונה פשטיית וכונה ע"ד הסוד והם בסוד י"ה וז"ש שכשישראל משתלמים במעשיהם שהם ד' עניינים שזכרנו אז כביכול משתלם השם הקדוש לתתא בעובדייהו. ר"ל שהבחינה היותר תחתונה היא של המעשה לבדו וכאשר זו אינה שלימה שהוא הקצה האחרון מהפחיתות שבזה מגורשים מא"י מאת פני ה' ומתחייבים גלות:

שמא קדישא לא שלים דוק שלמעלה אמר אישתלים וכאן אמר שלים. והענין שיש ב' בחי' באור השפע א' מה שנעשה על ידינו ע"י התעלות מ"ן. והב' מה שבא מעצמו לקיום העולם והוא מחצוניות כי הא' הוא מהפנימיות וה"ס שם הוי"ה כנודע: וכאשר הוא מאיר ומשפיע כ"ש שמושלם החצוניות ולא יתכן לומר אישתלים שהו' פועל נכון ושם מלא הוי"ה אל"הים ועיין בדרוש קן צפור:

דא סליק ודא נחית וכו' ישראל דלעילא ה"ס י"ס בפנימיות זעיר ונקרא דלעילא לגבי ישראל נער וסליק לעילא שמתעלם בתוך הדעת וכמו שהיה בגלות מצרים:

כ"י נחתא לתתא כלת משה שהיא שושנה הפנימית יורדת למקום החיצונה והחיצונה אל תחת היסוד וכמ"ש בזוהר הרקיע בפ' בראשית דף א':

האי דאיקרי קרבן והוסיף מאי קרבן דעוד ק"ל למה נקרא קרבן באות ן' שהוא כינוי אל הנקבה. ותירץ ר"ש הא ידיע לבעלי הסוד. אבל בעלי הפשט מתפייסת דעתם באומרם שהיא מאותיות הנוספות אותיות האמ"נתיו. ואין זה דעת המקובלים כי אין לך שום אות בתורה שלא יהיה לה טעם וכאן הוא סוד גדול דהיינו קרבן מאינון כתרין וכו'. ויובן במ"ש האר"י ז"ל שהקרבנות הם בעולם העשייה לנקותו מזוהמת הקליפה אשר שם ששם הרע מרובה וגובר על הטוב ולכן אר"זל אין צו אלא ע"ז הנק' צואה דהיינו העבירות הגדולות. וכנגד זה בקדושה אשר שם מאיר שם אל אד"ני:

עוד כתב בדרוש אסרו חג שמזבח העולה הוא סוד מלכות היצירה ששם שולט אל הוי"ה העולה מזבח ולשם מתעלים ספירות העשייה כמ"ש. ואז נדחה זוהמת הקליפה:

ובהתייחד אל אד"ני עם אל הוי"ה יעלו קנ"ג ובהתכללם זה בזה יעלו קנ"ד גי' א"ל זו"עם דב' שמות אל מתיחדים יחד וכח יחודם זועם בקליפה ודוחה אותה מעל מדות העשייה שנדבקות בהן מפני עון בני אדם. ואמנם דיבוקם זה הוא מפני נפש כי תחטא שלא נאמר רוח וכ"ש נשמה. והנה צריך שתדע שג' בחינות נפש הן:

הג"ה (ועיין בע"ח דפוס קארטץ בדף קכ"ט ע"ד ותראה שכאן הוא טעות) החיצונה מקליפת נוגה שבה מתלבשת התיכונה שהיא נפש הבהמית שממנה נפשות הבהמות הטהורות ובתוכה מתלבשת הנפש הקדושה שהיא מאופני הקדש וזוהי נפש הישראלי והיא מתיחדת עם הרוח בהתעלותה בקדושה אבל כשאינה זריזה להשמר אז נדבקה בה נפש הבהמות הקרובה לנוגה להחטיאה ולכן צריכה להביא בהמה ולהקריבה על המזבח הנ"זל דהיינו שעכירות העון נשרף וכלה ממדות הקדושות שהי' נפרדות מעולם היצירה ואז הן מתעלות ומתקרבות למעלה וזהו קרבן בכינוי מן הצקבה שכן העשייה הוא עולם הנקבי באמת. עשיה גי' שכינ"ה. והוא פשטי ואמר קרבן:

מאינון כתרין כתב המ"דל דריש קרבן קירוב שלהם והענין שהספירות דבחי' ב"ן בהן יש אחיזה לחיצונים וע"י קרבן מן הבהמה נדחים והספירות מתקרבין כולהו שאין עוד מבדיל ביניהם ועוד דמתקשרן ה"ס התעלות ג"ר דעשייה ליצירה שבפנימיות כלי העשייה נעשה חיצוניות לחיצוניות דיצירה וכו' וזהו ענין קשורן של זו בזו:

דמתקרבי כולהו כחדא וכו' ילמדנו ב' מיני קירוב הא' שהקליפות המבדילות המדות זו מזו לפי שרש הפגם מגורשות ונדחות לחוץ ואז המדות מתקרבות אשה אל אחותה והב' הוא מה שידענו שפנימיות ג"ר דעשייה עולות ונעשה חיצוניות לג' אחרונות דיצירה. ומפנימיות ג' אחרונות דיצירה נעשה חיצוניות לגג"ת דיצירה ואז חיצוניות של ג' ראשונות דיצירה נעשה פנימיות לפנימיות ג"ר דעשייה שהן אז חיצוניות לחיצוניות היצירה וכעז"הד (גם בכאן הוא מוטעה ועיין בסידור האר"י קודם פרשת תמיד) וזהו הקשר שמתקשרות זו בזו עד דאיתעבידו וכו'. פי' שכל מדות אבי"ע עולות ומתקשרו' עה"ד הנז' ואז כל העולמות ביחוד גמור מלמטה למעלה:

לתקנא שמא קדישא ה"ס שם הוי"ה הכולל ד' עולמות ומיוחד ממטה למעל': לתקנ' שמא קדיש' ה"ס שם הוי"ה הכול' ד' עולמו' ומיוח' ממטה למעלה. ה' בו' ו' בה'. ה' בי' י' בקוצו עולם א"ס:

הה"ד קרבן לה' פי' דהו"לל קרבן לפני ה' אלא קרבן דאינון כתרין וזהו הנו"ן של קרבן שר"ל קרבן של המדו' שכולן נקבות לגבי השפע המושפע אליהן וגם שבעלייתן מעלות מ"ן בלי ספק לה' הוא לאתקנא וכו' ידוע סוד א' שביחוד הנעש' בד' אותיות הוי"ה ממטה למעלה צריך גם לכוין בתיקונובד' מילואיו ב"ן מ"ה ס"ג ע"ב שהם סוד השפע שנפגם בכל העולמות וזהו תיקונו וליחדא ליה היינו לקשרו בעולם א"ס:

בגין דישתכחו וכו' פי' אעפ"י שלפי האמת עיקר הפגם הוא בעולמות התחתונים מ"מ יהיה גם בעולמות העליונים לחדש ולהמציא רחמים בכולהו עלמין: ושמא קדישא יתעטר ה"ס מילואיו וריבוי אורותיו:

דלא לאתערא דינא פי' שאינו בלילה כמש"ה ביום צוותו מפני שאז הזוווג הוא בסוד הגבורות כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' זו וגם בס"הכ שאע"פי שהזווג ההוא הוא הכנה לשל היום מ"מ אין ללילה שייכות בקרבן להיות הזווג בגבורה. א"נ מפני סברת האומרים שהבאת הקרבן הוא כעין עונש בממון לזה אמר שאינו כן:

לה' אנן צריכין ולא לאלהים ביחוד שם הוי"ה כי רחמי בעיין שנתעלה עד עולם א"ס כנודע ואין שם רמז דין ח"ו:

קרבן אלהים לא כתיב בזה יכון מה שנמצא ביתרו עולה וזבחים לאלהים שלא נאמר קרבן:

רוח נשברה הוא מילוי אלהים דיו"דין שה"ס דין ממותק כנודע מס"הכ בסוד פותח את ידיך שהוא ב"פ רוח ע"ש:

וע"ד שחיטתן בצפון כי השחיטה מורה הוצאת הדם שהוא כח דין ועליו שורה הנפש שבה עיקר הקרבן ופעולה זו נעשית בצפון שבו שורש הגבורות כולן שהם בנה"י וז"ש ההוא סטר גבורה ה"ס גבורה דתבונה דמתערין מסטרהא כמ"ש הרב שהדינים מתגלים באחורי אימא היינו מסטרהא. אבל בדרוש שלוח הקן איתא שבבינה מתעוררין הדינין מאחורי ת"ת שלה ובתבונה מאחורי גבורה שלה ומתפשטים עד יסוד שלה וה"ס ה' צירופי אלהי"ם כ"ד בכל א' ולכ"א ההוא סטר גבורה שהוא בצד צפון דתבונה. ולהיותו שרש עליון לכ"א דיתבסם ויתבר רוחא דדינא היינו הדין שבגבורה דז"ון שיורדים מגבורה החיצוניות ונעשים פנימיים בז"ון וזהו רוחא דדינא ר"ל פנימיות של הדין:

ואתחלש דינא הוא דינים שבהוד כיון שנשבר כחם בגבורה דיים בהחלשם ויתגברון רחמי על דינא זהו ברדת הדינים אל היסוד שלהיותו בקו האמצעי יש בו חסדים ויגברו על הדין שכבר נחלש. וע"ד זבחי אלהים ירצה לכן נאמר זבחי לשון רבים ולא זבח לרמוז לכמה בחי' של התחלשות הדין בב"גה אבל אמר חולשא ותוקפא כנגד גבורה והוד לאפוקי של הבינה שודאי אינם חזקים ולפ"ז מיעוט רבים שנים:

ההוא רוחא תקיפא נל"עד שזה הרוח הוא הרוח שבנפש והענין שכאשרתדבק הנפש האנושי' לנפש הבהמית הקרובה לנוגה וכנ"זל שבזה היא נטמאת. אז מתעורר רוחה שהוא כח התאוה וממציא עשיית החטא. ובמקום שסתם רוח הוא בינוני זה נעשה תקיף וגאה. ובסגולת הקרבן שהנפש מטהרת אז נשבר גאות הרוח שאז באש הקדוש שבו נשרף הקרבן ג"כ יאיר שם אלהי"ם דיו"דין דין קדוש שעולה א"ש ואז נטהרת ממש שסודה משם אלהים שנפש גי' ה"פ אלהים. ומאיר המילוי העולה רוח ומשבר כח הרוח. וז"ש זבחי אלהים דהיינו הריגת כח נפש הבהמות. מזה ימשך רוח נשברה ולא יתגבר רוחיה וכו' ג' אלו רומזים לג' מיני הטומאה של ג' הנפשות דהיינו דנפשו ודנפש הבהמית ודקליפה:

למיקם על מדבחא שסודו מלכות דיצירה נפש דרוח כי סתם יצירה בחי' רוח ברוח נשברה הרוח האמור:

ואכסיף מעובדוי שהם מעשייה כי בזה יתבטלו חטאיו ותדבק העשייה ביצירה כי ז"ס הקרבנות להתעלות העולמות ותחלת התעלותם הוא מעשייה ליצירה כי בזה עולים שאר העולמות כנודע:

מתקן עובדוי וכו'. ידוע שעיקר העונות הוא מן הנפש כמ"שה נפש כי תחטא והוא בעשייה עולם העשייה. כי נפש הבהמות של האדם מתדבקת בנפש הבהמ' והיא בנפש דנוגה ומחטיאה את נפש העיקרית של האדם ועיין בספר א"י:

ותיקון מעשים הרעים הוא ע"י הקרבנות שבהם נשרף הרע והעכירות שנדבק בנפש האדם העיקרית ע"י נפש הבהמית שנתלכלכה בנפש הבהמה ע"ש וז"ש מתקן עובדוי ע"י דקרבנא ואז כולא אתבסם נמתק הדין:

ואתקרב כי הקליפה שבין העולמים נתבטלה בביסום הדין:

דא בדא רומז לסגולת הקרבן שהוא העלאת העולמות עשייה ליצירה ויצירה אל בריאה ושל בריאה לאצילות וז"ש דא בדא עולם א' בעולם א' וה"ס ד' אותיות מלמטה למעלה ה' בו' ו' בה' ה' בי' ועל יחוד יו"ד בקוצו אמר ביחודא שלים. הה"ד אדם כי יקריב מכם מלת מכם מיותרת אלא שר"ל שהתיקון והקירוב יהיה משלכם דהיינו תקון עובדוי ע"י דקרבנא שהוא קירוב בנפשו של אדם וגם מתיישבת מלת יקריב שלא אמר יביא או יִקָרֵב א"נ כי תקריבו. אלא לאפוקי דמאן וכו' כי שם אדם נאמר. זכר ונקב' בראס ויקרא שמם אדם. וידוע שאדם סוד שם מ"ה שהמילוי שלו גי' חו"ה. קרבניה לאו קרבן פי' לא יכון לו שיהא הוא מקריב כי העלאת מ"ן לקרב העולמות ולתקן כללותם שהוא דוקא ע"י ז"ון יחד וברכאן לא אשתכחן לגביה וכו' לעילא הא"וא ולתתא ז"ן. ודע שגם בא"וא יש סוד שם הוי"ה וי"ס כנז' בכללי הרח"ו סי' ע"ד. דלאו איהו אדם וכו' כי יש אדם דגדלות ויש אדם דקטנות ולכולם יש נקבות. וזה הפגום אינו כלול בכללם ואינו ראוי ליקרא בשם אדם בגין דאיהו פגים:

בתולה דאתברכא וכו' ידוע שבתולה ה"ס מ' קודם שבא עליה בעלה דהיינו עודה אחור באחור שיסודה סגור שלא ימשול זר במעיין חתום. ומילוי בתולה בי"ת תי"ו וי"ו למ"ד ה"י גימ' מל"כות. ואמנם בבואה לינשא אל פני יעקב. מקבלת אור מכל האורות המגולים ששם התפשטות רחל כי ברכת ב"פ הגפן יסוד אימא שבחזה זעיר כי גפן גימט' ס"ג בנקודת אלהים. ברא לכבודו יסוד אבא שמתגלה שם בחזה ור"ל ל"ב כמנין כבו"ד ל"ב נתיבות. יוצר האדם ת"ת זעיר. אשר יצרי נצח. שוש תשיש הוד. דאיהו בנצח ואיהי בהוד. שמח תשמח יסוד.

אשר ברא מ' ועיין בפ' תרומה דף קס"ט אמנם צריך לדעת כי מצב זה שמלכות מתחלת מן החזה הוא מפני עון אד"הר. אבל בזמן הצלת ישראל היתה בשוה עם בעלה וזה היה רוב זמן בית ראשון. אבל אחר גלות עשרת השבטים חזרה להתפשט עד החזה והוא זמן יחזקאל שהיה משרש קין ולכן נק' בן אדם וכנז' בלקוטי נביאים. ולכן נאמר ואתה פי' מפני שאתה בן אדם שמיעט קומת השכינה לכן עליך לישא ולומר קינה אל נשיאי ישראל כנז' לקמן. ולפי הדרך הא' שאכתוב שמזכיר כוונת הענין ולא הפ' כמו שהוא כמש"ה ואתה הו"ל כאלו כתב בן אדם ור"ל אתה לפי בחי' שרשך שא קינה ואין צריך שיאמר בן אדם כי ממילא נשמע דאל"כ לישתוק מואתה. ועוד נלע"ד שבזמן ההצלחה לא יכון לתאר את המ' בשם בתולה שאז הית' סיהרא באשלמותא והיו ז"ון תמיד פנים בפנים אבל כשנתמעטה והיתה לפעמים אחור באחור בלי זווג אז יש לתארה בשם בתולה ולישא קינה על החרבן העתיד לבוא:

ודא קשיא מכולא כי כמעט נראה ח"ו שאין לה תקומה:

והאי דקא אמרי וכו' הוא בפ"ק דברכות נפלה לא תוסיף עוד לנפול קום בתולת ישראל ואע"ג דנראה דהו"לל קומי. י"ל שכיון שיש לה כח מאת ה' שאומר לה שתקום יש בה כח זכר:

בהאי קינה שתאר בפ' זה דנפלה לא תוסיף קום שבעמוס ה' כתיב אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל וא"כ אין לפרשו כדברי הש"ס שאותו הפי' הוא ענין נחמד. והא קרא אוכח הפי' שאינו אלא קינה שהרי נאמר נפלה לא תוסיף קום ויש שם זק"ף קט"ון להפסיק ומוכח שהוא קינה:

והנה צ"ע כי אין מקרא זה בכל הנביאים ולא נמצא שא קינה על בתולת ישראל כי ביחזקאל נאמר שא קינה אל נשיאי ישראל. ונל"עד שזה ע"ד מה שמצינו בגמ' שנא' כל החלומות הולכים אחר הפה ואין זה פסוק אלא כוונת הפסוק וכמו כן כאן כוונת הפ' פירושו על בתולת ישראל והראיה שבשאר המקומות כתיב על בהדייא על צור שא קינה על פרעה. אבל כאן כתיב אל נשיאי ישראל ולא כתב על משמע שענין הקינה היא על בתולת ישראל אלא שישאנה ויאמר כה אל הנשיאים. וג"כ נראה מכל ענין הקינה מה אמך לביאה אמך כגפן וכו' ועתה שתולה במדבר וכו' הרי שכל הקינה נאמרה על אמן של ישראל ובזה מובן מ"ש ודאי עלה איתמר דאי הוה הפסוק כך בתולת ישראל מאי קמ"לן דעלה איתמר אלא משום דכתיב אל נשיאי ישראל אשמועינן רבותא שלא נפרש אל במקום על כפי' המפרשים:

א"נ י"ל שהוא א' מן החילופים שיש בין מערבאי למדנחאי דמצינו כגון זה יחזקאל י"ד למערבאי אז דבר אשלח אל בנות הארץ ולמדנחאי אל הארץ וזולתם וגם כי אצל המס' נפלה לא נזכר חילוף זה הלא כמה מסרות חסרו ממש ודרך זה יותר פשוט אצלי מפני שגם יש תוספת בן אדם מה שאין כן במקראות שלנו שלא נאמר אלא ואתה שא קינה:

אי הכי וכו' אא"ב כדאמרן בפ' בראשית דף נ"ג ע"א וז"ל איהו ישר כד"א צדיק וישר וע"ד יחזו פנימו כל בני עלמא ויתקנו ארחייהו למהך באורח ישר ור"ל שכולם יביטו את פניהם אם הם רשומים בעונות ויתקנו דרכם לישא פניהם ממום. וא"ש יחזו פנימו אבל לפי דבריך הניחא פנימו שנוכל לפרש כמו פניו וכדכתב רד"ק: אבל ישר יחזו ק' דהו"לל ישר יחזה או ישרים יחזו: רזא עילאה כי כל בחי' פנים של תחתון היא מסוד יסוד העליון ממש וז"ש רזא שסתמו ביסוד: ימי קדם ה"ס ז' תיקוני גלגלתא הנתקנים מעתיק יומין שהוא ימי קדם ולהיותו סוף עולם א"ס לכך קראו סתימא דכל סתימין שהוא סותם בתוכו כל הסתומים העליונים שלמעלה ממנו. ושבעה תחתונות שלו נק' ימי קדם וימי עולם דזעיר ה"ס אור לז' תיקוני עתיק המשתלשל ממדרגה למדרגה עד שיכנס ויאיר בז' דגלגלתא דזעיר כמ"ש בס' א"י. וכן בעתיק וכן בזעיר ז' תיקונים דגלגלתא מאירים בפניהם בדיקנא שלהם ואלה איקרון פנימו. פנימו ולא פניהם כי פנימו הוא לשון יותר נודע. וכן בכאן אלו הפנים היותר מיוחדים ועיקריים בעולמות. שבהאירם אז כולם מאירים כמ"ש בסמוך:

דאינון חמאן באורח מישור וכו' ה"ס אור ישר מתפשט בעולמות הקדושה שהם צריכים להשגחתו יתב' לאפוקי עולמות החיצונים ולפ"ז יאמר הפ' כי צדיק ה' צדקות אהב ירצה חפץ ורוצה במעשה הצדיקים שכולם צדקות וזכיות ולכן עליהם ישגיח ובאמת וביושר יחזו פנימו. פי' הפנים העליונים המה יביטו יחזו אותם להיטב להם והוא ע"ד ופניתי אליכם והרביתי אתכם וכו' שנראה שהפנייה לבד היא דבר גדול כי ע"כ לא אמר להרבות אתכם ודוק. וזו היא המעלה האמורה במ"ת פנים בפנים דבר ה' עמכם וירצה שב' הפנים הנז' יתלבשו יחד ומבין שניהם היו מאיר השפע לישראל. אבל במשה נאמר פנים אל פנים. פי' דוקא מפנימיות של הפנימיות דהיינו משל עתיקא המופיע בזעיר כי כבר נודע שהיותר תיכון ונעלם הוא הנק' בחינת פנים וגם בזה תבחין החילוק שבין דבר עמכם לדבר עם משה. כי ישראל סתמם אדוקים עם הזעיר שנק' אחים וריעים ולכן היו נהנים מזיו שני הפנים מיוחדים יחד. אבל משה שהוא מושרש בא"וא כנודע זכה לאותו הפנימיות שבפנימיות זעיר בבחינתו הפרטית הנשפעת מרחוק וממעל וזהו ענין אל משה שהוא מורה כעין רחוק קצת כאשר ידבר איש אל רעהו. וע"ד מרחוק ה' נראה לי. כי אפי' בינה דאריך נתרחקה מאור עתיק כנז': אשגח בעלמא היא המ' ומעשה ישראל עולים לה:

דאתכשרן עובדיהון וכו' פי' שעושים רק לשם שמים וכ"ש אם יש להם כוונות אמיתייות. כי אז אע"פי שבני אדם הם למטה בעו"הז החומרי הם מתהוים רוחנים ופנימיים:

אתגלייא וכו' ומסתכלן וכו' ה"ס דעת שבגלגלתא דיליה ושם גנוז יסוד דעתיק ואותו האור הגדול נמשך למצחא דא"וא ונמשך לזעיר ואז יש כח לזעיר להסתכל במצחא דאריך וז"ש כל אינון אנפין. פי' דא"וא וזעיר:

באנפין סתימין מצחא דעתיק המאיר במצחא דאריך:

ומתברכות כולהו ה"ס הזווגים הנעשים בא"וא וז"ון א"נ זווגי המצחים שכל מצח סוד יסוד לדעת. וז"ש דמסתכלן אלין באלין בארח מישור שכל זה הוא בקו האמצעי ולא מן הצדדין וידוע שעיקד השפע הוא של האמצעי וז"ש דלא סטאן לימינא. כי הימין והשמאל שהם חו"ב אין אורם עצמיי רק הארה נמשכת אליהם וכמו שנז' בסוד אחסנתא דא"וא וגם סוף התפשטותם הם עד הרגלים נ"ה ששם יש סתימה משא"כ באור האמצעי מהמצח שבו יסוד העליון ממנו. שהוא חלול ופתוח בסוף התפשטותו וגם בו מתקבצים אורות חו"ב וחו"ג כנודע מד' פרשיות דתפלין הנתונים במצח וכמ"ש בס' א"י שכשמסתכלים א"וא או זעיר במצח דאריך אז הזווגים שלהם שלמים והם שלמים ושוים בקומתם. וכשמסתכלים בפנים ולא במצח אז אין זווגם שלם ולכך אמר מסתכלן בארח מישור דהיינו מצחא במצחא. דלא סטאן לימינא ולשמאלא היינו לשני הפנים וז"ש כי צדיק ה' שכל קו האמצעי נק' צדיק כי בראשו יסוד א"וא ובאמצעיתו יסוד דישראל ובסופו יסוד זעיר:

צדקות אהב שמחבר שני הצדקות לאה ורחל שנעשות פרצוף אחד ואז היא שוה לו וטעמו מפני שישר:

יחזו פנימו אינו יכול לומר ישר יחזה או ישרים יחזו כי אין ישר יהס' כאן איש ישר שהוא יראה פניו. אלא הראייה והמחזה מוסב אל הפנים שהם יחזו פנימו ישר ביושר ובמישור. ואמנם בהסתכלות פנים של זה בפנים של זה. נתון של זה בזה ושל זה בזה. וא"כ כל הפנים כפולים. וזהו כמים הפנים לפנים ירצה הפנים מתראים במים שפני אדם מתראים בם. וגם הם חוזרים ומתראים בפני האדם באופן שבכל אחד מהם יש שני פנים והם ממש כמים שכלולים זכרים ונקבות וכן מי"ם מ"ם יו"ד מ"ם גם המילוי עולה מי"ם. ושניהם גי' פני"ם. והנה נז"ל שעיקר ההסתכלות הוא במצח ואיתא בס' א"י שגם מבחינת מצח הרצון דעתיקא נמשך הארה לפנים שלו באופן שגם בפנים יש הארת המצח שהוא הישר באמצע וזהו ישר יחזו פנימו. ואמנם בין במצח בין בפנים יש שם הוי"ה וכשמסתכלים זה בזה אז יש בכל בחי' הו"יה כפולה. ובהתנוצץ זו בזו אז הוא יפ"י הפ"ה ופ"ו הפ"ה גי' קפ"ו והיינו פנימו: ומתברכאן כולהו א"וא וז"ון שנגדלים ונעשים פרצופים שלימים:

ומשקיין דא לדא ה"ס זווגם שעולה יפה ושלם: אסתים ולא אתגלייא ולשון יתיב לשון עכבה כמ"שה ותשבו בקדש אלא דקשה דא"כ איך נמשך ואמר לבושיה כתלג חיור וגו' שסודו על אריך כנודע: ואמר שהוא כתלג חיור והוא כמ"ש בל"ת בפ' תולדות שיש ב' בחינות בדיקנא שערות והפנימיות. וזה הפנימיות הוא מעתיק. והוא מאיר בזמן הרצון ובזמן דין נסתם ולא מאיר אלא בבחי' השערות אלא שלהיותם במקום עליון הם לבנים וכן שער רישיה: דאל"כ יחרב העולם ומפשטן של פסוקים נראה דמיירי בענין דין כמ"ש נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי והוא הנמשך מן אל דאלהים תיקון א' של הדיקנא ובסוד תלת עלמין:

מסטרא דאימא וכו' איתא בשער א"וא שאף ע"פי שבינה היא רחמים מ"מ מתחילים ק"ך צירופי אלהים מתנ"הי שלה מחיצונייות' ומשם תחלת שרש הדינים וז"ש מסטר' דאימ' דהיינו מחיצוניות צדדיה: וגם ידוע שאין עיקר אימא אלא מן החזה ולמעל': אבל משם ולמטה שייכה לתבונה והיינו נמי מסטרא דאימא כלומר לא מאימא עצמה אלא ממה שהוא בצדה: גרדינין שהם עזי פנים כמ"ש בפ' אין מעמידין הוה בהו חד גרדינא ופי' רש"י שאין לו בושת פנים: נימוסין גזרות דינין קליפין שכן הם מהקליפה ר"ל מהיותר חיצון:

ואוחדין בקלפוי דגבורה איתא תו התם וגם בס' א"י שבתבונה מתחילים להתגלות הדינין מגבורה ולמטה ושם ה' פעמים כ"ד צירופים הנודעים וז"ש שבהשתלשל האלהים מתנ"הי דבינה כאמור יורדים ונאחזים בחיצוניות גבורת התבונה. וזה קולפוי ושם יש לה יותר אחיזה ואז שלטין על רחמי. שהם יונקים ממעל לזעיר וזהו על ה' ממש ומביא פ' הנז' בקרח ובעדתו שכן היה לדעתם להגביר הדין על החסד שהוא אהרן ולכך נקראו קריאי מוע"ד גי' ק"ך. עלמין חסרין דלא שלמין. כפל לשון למדנו הקדמה אמיתית והיא שכל הפגמים הנז' בכ"מ שפוגמים העונות בעולמות הם דוקא בבי"ע או במה ששייך להם באצילות דהיינו המדות שהם הכלים דאצילות שמבחי' ב"ן שבהם יש שורש עלמין קדמאין דמיתו והם המושפעים לפנימיות בי"ע: אבל במה שהוא בחי' אצילות אין שם פגם כלל. וז"ש כי כשיונקת הס"א מאחורי בינה ותבונה. אז החסדים מטבעם שהם בי"ע העומדים בבחי' גוף בלי מוחין. שכן עיקרם מז' מלכין דמיתו. אלו העולמות נמצאו שאינם שלימים מפני שנפגם שורש מוחיהן:

וקטטותא איתער בכולהו שכן הם מטבעם עלמין דפירודא ואין בהם ייחוד אלא כשאור האצילות מתפשט בהם ואם הוא חסר אז הגבורות קשות מאוד והפירוד הוא כאשר היה בתחילת הבריאה. ולס"א קטירין. ירצה שאז העולמות בקשרים שאינם שלימים דהיינו השתלשלות הק"ך צירופי אלהים שהוא קשר בלתי שלם. שאדרבה הקטטה מתעוררת בעולמות שע"ז נאמר בקשו חשבונות רבים. מכשירין עובדייהו לתתא הוא תיקון העלאת הניצוצות מהקליפ' שבז' מכשירין ומתקנין את מה שעשו למטה בקליפה שהורידו שם ניצוצי האורות בחטאתם ומעשיהם בעשיה אז אתבסמן דינין ומתעברן ואתערו רחמי. יכוין למ"ש בס' א"י כי כל המ"ן העולים שהם הניצוצות המתעלים מן הקליפה צריכים לשני מיני תיקונים בב' זמנים א' התעלותם למעלה ליסוד המ' ושם הם מתבררים דהיינו בביסום הדינים ובהפרד הסיגים וזהו אתבסמן דינין ואתעברן. ואח"כ יהיה זווג שני להמשיך אור החסדים ואז נוצר הוולד שה"ס האור הנולד לטובת הנמצאים כולם:

ושלטין על ההוא בישא וכו' ידוע שלאה היא דינא קשיא שהיא מאחורי מ' אימא וגם שהיא נגד העורף דזעיר. צירופו פ"ו ר"ע כלו' שם אלהים שממנו יונק הרע. וכאשר הרחמים מתעוררים ומתפשטים בקו האמצעי אז שולטים ממש על אותו הדין הקשה:

חדוא וניחומין חדוא על אור הרחמים המאיר אז בעולמות. וניחומין עלמה שעבר שהועם אור החסדים וזהרם בשליטת הדינים ועתה הרויח מאוד בשליטה וכח החדש שקנו בכח התשובה שבו הכניעו בעוז רב אותו הרע הה"ד וינחם שאלו היה לשון חרטה הו"לל וינחם ה' מן הרעה וכו' אלא שהוא לשון תנחומים מפני ששלט על הרעה דאתכפיא:

בשעתא דאתבסמן דינין ושלטין רחמי יובן בהקדים מ"ש בל"ת בפ' תולדות שיש בדיקנא (דאריך) ב' בחי' א' השערות שהם בחי' הבינה שמשם דינים מתפשטים ב' האור שבתוכם שהם חכמה והם י"ג מדות דמי אל כמוך שהוא אור עתיק ואמר כמעלה. עד די כרסוין רמיו דאינון כתרין עילאין וכו' שהם חב"ד. וכמ"ש ותמן אינון אבהן שהם חב"ד. ונקרא כתרין מפני כמה טעמים הא' שהם העליונים על גג"ת נהי"ם והם כתרי הג' קוים: וגם ידוע שסודם שם י"ה שיש לו ג' מילואים יה"א ובהתרבותם יו"ד פ' ה"י ש' יו"ד פ' ה"ה ר' יו"ד פ' ה"א ק"כ הרי כ"תר. ועוד ידוע שבכל כתר יש שורש ד' מוחין כמ"ש בס"הכ וממנו מושפעים המוחין בח"בד. ולכן חכמה בינה דעת עולים כת"ר. ואומרו כתרין עילאין נל"עד ר"ל א"וא עילאין שכשהוא עת רצון אז הם למעלה במקומם והוא זווגא שלים כדאיתא בס' א"י. אבל כשיש עונות אז מתמעט אורם וה"ס האם רובצת על האפרוחים שגם זעיר הוא במדרגת יעקב. שגם אין בו חב"ד במקומם העליון אלא יורדין למקום חג"ת. וכ"ז נק' כרסוון רמיו שח"בד הם סוד הכסאות לכתר ואלה הושפלו. ועתיק יומין יתיב ולא אתגלייא ואז שולט אור השערו' שהם בחי' דין. ומזה תבין מ"ש בפ' בלק בדף קכ"ה ע"ב אם עונות תשמר י"ה א"וא. אדנ"י סוד הדיקנא שגם הפגם מגיע שם והיינו בבחי' השערות. ואז דרגא חדא דנהדר לגביה ומאן איהו מ"י. ומלבד מ"ש שם עוד נ"ל שה"ס אור דעת דעתיק המתעלם בתוך אריך וכנז' בשער אריך. ולפי שהוא עליון מכל ז' דעתיק יומין שבתוך אריך. לכן קראו דרגא חדא כלו' מיוחד. וידוע שסודו שם ס"ג שבחינתו בינה הנק' מ"י. ונחזור לענייננו שביסום הדינין ה"ס השערות ושליטת הרחמי' הוא אור עתיק ואז כל כתרא וכתרא ה"ס א"וא עילאין וכל הפרצופים שלימים כח"בד שלהם ומתברכאן כחדא שלהיות כולם בשלימות השפע מתפשט בשופע וייחוד גדול כי זהו פועל הדין המבוסם לעלות כל דבר עד שרשו ומקורו ולייחד הכל בכללות ויחוד משא"כ ב"מ כשהדין חזק ובלי מיתוק שאז מתהוה הפירוד וההבדלה וכנז"ל. וקטטותא אתער בכולהו ולכן שם אלהים גי' כו"לל וגי' מב"דיל. והענין שכשהוא מתוק אז סגולתו לתת שיעור לכל דבר כפי הראוי לו ומזה יש בהם כח להכלל ביחוד אבל כשאינו נמתק אין בו רק כח דין גמור שהוא רק להבדיל ולהפריד וע"ד שהיה בעולם התוהו. אבל בשעת רצון הכל סוד רה"י ופרצוף א' וזהו כחדא:

בקלדיטי גליפין פי' השערים החקוקים. ונל"עד שה"ס ה' גבורות שמקבלת אימא מאבא כנודע בסוד תקע בשופר גדול ולפי שהם מן הזכר לכן נק' קלדיטי שר"ל מפתחות שכל מפתח מן הזכר. והשערים החקוקים הן הגבורות שהן בית קבול לשפע וגם שלפי שמקבלת אותן אימא בזווג יסוד אבא שהוא הפותח את רחמה ששם החקיקה בעצם שכן יסוד אימא הוא עומקא דבירא ואפשר שזה א' מסודות פרו של כהן גדול דאיהו אבא. והפר סודו הגבורות שנותן לאימא ולכן בו היתה כפרת כל הכהנים. ותייבין לסטרהא. נר' שיכוין לשני עניינים. הא' שבעונו' העולם נסתלקו מאימא אותן הגבורות המתוקות אבל בעת הרצון חוזרות להתפשט בקצוותיה. והב' שאותן הגרדיני נימוסין הנז"ל דנפקין מסטרהא ואתפשטין למטה שזה גורם חוזק החיצונים אבל כשגובר הטוב חוזרים הדינים ומתעלים לשורשם דהיינו סטרהא. וכדין איקרי תשובה שלימה בין מלמעלה בין מלמטה:

ואז אתכפר עלמא כי ניקה מכל סיגים:

דהא אימא בחדוותא וכו' בזווגא שלים ובניה ז"ון מתיחדים יחד בה ואז נק' אם הבנים שמחה שכל המתעוררים ממנה חוזרים לשלימותם בין הפנימיים שה"ס שם של ב"ן. בין החיצוניים בני אלהים ובין לבושי הגבורות שה"ס א"ס כנודע אצלנו בענין אילו של יצחק שה"ס אהי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא והיא שמחה בסגולת יין המשמח שהוא מיתוק הדינים כולם כידוע:

ואתקרי יום הכפורים כי אז עולה מ' לאימא עילאה כדקי"ל כפורים תרי משמע דכתיב ביה לטהר וכו' כפור לשון טהרה שכל הדינין מתבררים והסיגים יורדים למצולות:

תרעין דסטרין גליפין ה"ס הגבורות הפנימיות של אימא כנז' בס"הכ בסוד ה' היכלות של יו"הך:

ולפי שהן היותר פנימיות אמר שהן דסטרין גליפין חקוקים בעומק והם סתומים בשאר ימות השנה אבל ביום כפור נפתחים ונכנסת בהם רחל ומקבלתם וה"ס תכלית המיתוק שלא ע"י זעיר:

אימתי איקרי תשובה כוונתו לפרש תשובה בב' פירושים שיש לה א' לשון מנוחה ע"ד בשובה ונחת תוושעון ב' כפשטה לשון השבה. והתחיל בראשונה ואמר כד אימא מתכסייא וכו' והענין כשאין ישראל עושים רש"מ שאז מסתלקי' נה"י דאימא מתוך זעיר אז הוא סוד גילוי עריין. ואז יורדים הדינים במ' אל האחורים ונשפעים לחיצונים וזהו לשון גלות וגולה שר"ל גילוי וגם גולה גי' ד"ם כי אז נאמר דמים בדמים נגעו וכן גלות גי' י"פ ד"ם וענין זה נתבאר בכוונת פסח. אבל כשחוזרים בתשובה חוזרת אימא למנוחתה בתוך זעיר בהתלבשה בתוכו וזהו ענין אומרו:

אימא מתכסייא וכו' אבל עוד צריך למנוחה אחרת והיא דקיימא בחדוה. ה"ס זווגה עם אבא ומקבלת אור עליון על ידו וגם זה רמז במלת תשובה פי' תשוב ה' והענין כי ה' יש לה ב' צורות ה ה וסי' ד"ו ד"י והנה כשמסתלקת מזעיר שהוא ו' נשארת ד' בסוד נהי"ם שלה שמתגלים ואז היא נקראת דל שהוא שם בוכ"ו שורש הק"ך צירופי' המתפשטי' מנ"הים שלה דהיינו ד' פעמים ל' כמ"ש בא"י באורך וזהו ד שנתעלתה ונסתלקה מעל ו וכמו כן חסרהבחי' ד"י דהיינו היו"ד שהוא אבא וזהו ענין ויהי דאמור רבנן שהוא לשון צער ויהי כלו' שחסרו וי"ו מן ה' אבל והיה לשון שמחה וה' ו' מושפע מן ה' י"ה משפיע י' לה' והיינו דקאמר וקיימא בחדווא ואז היא אם הבנים שמשפעת לז"ון בניה ושמחה בחיבור ה' שאז דינין בסוד יין המשמח. וכל ענין זה רמוז בהבנת תשובה מלשון בשובה ונחת כי מנוחתה לקבל אור מבעלה ולנוח בתוך בניה. ואז תשוב ה' תנוח כי במקום ד נעשית ה וגם שתפרשהו לשון השבה א"ש שר"ל שמה שהיה ד תשוב להיות ה ואח"כ פי' ענין הב' מלשון השבה והוא ג"כ רמז תשוב ה' שר"ל שתשוב ה' שלשם למקומה והוא מ"ש ותבת בקייומא: והענין שבזמן הגלות אז מתפרדת לב' פרצופין בינה ותבונה וכנגדן י"שס ואבא והשפע בא רק מי"שס ו"ת אבל כשיש זכיות רבים בעולם כבזמן הגאולה אז נעשים פרצוף אחד ואז תבת בקייומה שחזרה לקומתה האמתית ומאן דהוה סגיר וכו' הן הניצוצות שהיו סגורין בתוך הקליפה עולים למקורן במ"ן וכולהו תבין חד וכו' ירצה שאחר התעלותם במ"ן חוזרים כל א' וא' להתברך הוא ענין הבירור שבכח השפע הבא על כל א' מתברר ממדרגה למדרגה שהיותר מובחר נשאר למעלה כעין נר"ן שבחי' הנשמה נשארת בבינה וכו': תשובה שלימתא פי' מושלמת: וכן פי' תשובה סתם לאכללא כולא ירצה שאע"פי שפי' עיקר תשובה באימא שנחה ושבה לאיתנה מ"מ גם אבא חוזר לקיומו וכן זעיר וזהו לשון תשובה סתם דסלקא לעילא וכו': שמים הם ח"ג תנ"ה ובעבור אד"הר כתיב ויט שמים וירד שזעיר ירד ממקומו וגם אימא ירדה לת"ת שלו. אבל אם יהיה שלימות כולל בעולם שאז נתקן כללות העולמות אז מתעלה יסוד אימא עד הדעת שהוא למעלה ממקום הנק' שמים. וע"ז אמר שא"כ הו"לל על השמים שאז ירצה עד הדעת אבל מעל כי' יותר עליון ממקום הנקרא שמים והכוונה שזעיר מתעלה עד חג"ת דאימא שהוא גדלות שני וזהו לעילא לא מבעיא שעולה לנ"הי דידה דהיינו לעילא אלא עוד לעילא עד חג"ת ולב' הפירושים אמר חסדך לשון יחיד לפי שכשאימא יורדת לחזה זעיר אז יש שני בחינות חסדים סתומים וגלויים אבל כשיש איזה עילוי שאז כולם מגולים אז הם בחי' אימא:

איתגלייא עתיקא הוא מ"ש בא"ר דף קל"ג ע"ב שיש פעמים שפני אריך מכוסים והוא בנימין המכסים את הפנים כמ"ש בייחוד היו"דין והוו"ין ובעת רצון מתגלה פני מלך חיים:

מאן ישוב פי' הלא מי אל כמוך סודו בי"ג תיקוני אריך וכולם כאחד מאירים כי רק בשל זעיר צריך להוסיף עליהם כנודע מכוונת ויעבר. אבל באריך אין שייך חזרה. והשיב דההשבה אינו בעצמו אלא לגילו ב' תפוחין קדישין כנז' בא"ר הנז':

איש תהפוכות הוא הבלתי קיים בעבודת השם ומתהפך מטוב לרע ותוהה על מ"ט שעשה. והוא מהפך סדרו של עולם שהוא שהקדושה תגבר על החיצונים וזה עביד פגימו לעילא. שמחסר משם כל אותו האור והשפע של מ"ט שעשה ומורידו למטה ומגביר כח החיצונים להתגרות על הקדושה. והענין הוא שתחלה כשנתהוו הקליפות הושפע בהם רוחנייותם בצמצום ובזה היו נכנעות אל הקדושה. וכן היה רצונו של מקום אבל כדי שתהיה בחירה ושכר ועונש המציא בהם כח תאוה וחשק לפתות האדם להחטיאו והוא ממש ענין המשל שהמשיל בזוהר בפ' תרומה דף קס"ג ע"א מהזונה שצוה אותה המלך לפתות את בנו וכו' שאין ספק דההיא זונה תתחזק בפתויים לזנות עם בן המלך:

כי בזה מלבו תענוג הזנות הטבעי ואם תפתהו ותוכל לו. המלך יגרשהו מביתו והיא תתקרב לו ותהנה משלו ממה שיותן לו כן הדבר הזה. כי אם ב"מ יגבר השטן על האדם ישלוט בשלו. ומה שקיבץ ממ"ט בארצות הקדש. יתרוקנו ויותן אליו. ואז יתגאה ע"ד אין אריה נוהם מתוך קופה של תבן אלא וכו'. ויעיז להתקוטט עם הקדושה והוא מ"ש בא"י בסוד שם קדוש שהיה בפי הצלם של נ"נ שקשרו והכניעו הטוב אל הרע עד שכפר ואמר אנכי ה' אלהיך והיינו ענין כשפים שמכחישים פמליא ש"מ וז"ש ישלח מדון ירצה מתיר רסן החיצונים שהיו נכנעים לקדושה ובעון זה היא משולחת ופורקת עול מלכות שמים ועושה מדון ומריבה עם עולמות הקדושה. מד"ון גי' מא"ה צירופי אלהים שיש ביצירה ועשייה שבהם הרע מרובה על הטוב שהם סוד ו"ה שבשם שבהם כח אחיזה לחיצוני' א"נ יש לפרש בסוד מאה אמות דאד"הר המתחילות מזעיר דבריאה ששם מתחילין צירופי אלהים ועיין בס' הגלגולים ח"א פ' ט"ו:

ונרגן הוא בעל לה"ר מפריד אלופו של עולם הוא אבא בסוד אלף בינה כי הוא המאלף החכמים הנק' אלופנו וידוע שבעון לה"ר מסתלק אור החכמה מזעיר כמ"ש בפ' תזריע דף מ"ט ע"ב:

אלוף גי' ע"ב מ"ה דהיינו הפירוד שנעשה בין מ"ה לע"ב גם ירמוז למ"ש שם שנפגמים ג' אל"פין שבקו אמצעי דזעיר. ופשוטו של אלופו של עולם היא חכמה בסוד כולם בחכמה עשית:

ודא קב"ה הוא זעיר שהוא מרגיש הפירוד א"נ אלופו של עולם הוא זעיר שיש בתוכו אורות חכמה:

מהו ישלח למה לא אמר יגרה מדו כמ"ש כ"ח כ"ט:

ישלח לאינון נטיען ה"ס ו"ק של זעיר שעיקרן הת"ת ששולח פארות וענפי' ממנו שבהם מסתעפים החסדים מן הדעת ששם יסוד אימא המשפיע מתוכו את החו"ג. אבל החסדים גוברים ומיחדים כל הו"ק באהבה ויחוד. אבל איש תהפוכות שהוא מהמהפכים מ"ר למד"הד כמ"ש וה' המטיר על סדום. זה ישלח מדון מלשון שלחיך פררס רמונים. ר"ל יסעף הריב והמדון באותם שלחיים ונטיעות:

מסטרא דדינא ידוע דאימא המשפעת בזעיר היא עצמה רחמים. אבל דינים מתערין מסטרהא כנז"ל דהיינו מאחוריים שלה מבחי' בינה הנק' ס' ומבחי' תבונה הנק' מ' ושניהם מ"ס שהוא שרשל שכחה היונק מאותם אחוריים והוא משר"זל אינו דומה שונה פרקו מאה פ' לשונה אותו מאה וא': כי במאה עדין שולע מ"ס שר של שכחה כמ"ש בא"י אבל מיכ"אל עולה ק"א שהוא יונק מן הפנימיות מבחינת זכור. והנה מדון גי' מ"ס דהיינו ממש סטרא דדינא ונרגן וכו' כי איש תהפוכות הוא במעשים הפוכים אבל נרגן הוא מסכסך בלשונו ואינו מפוייס בדעתו. הפך המברך על הרעה וכו'. וזה תמיד מתלונן בעצמו. הרי זו רעה פנימית דבוקה בנפש. זה מפריד בפנימיות האורות:

ויחודא לא אשתכח אלוף רומז לזעיר שהוא נזכר באות א"לף וירמוז מפריד ייחוד מטרוני' ממלכא. כשמלכות היא תבונה ושכימה נק' מטרוניתא בסוד שם אד"ני. שלה המלכות והאדנות. וידוע שכל שרשיה הם גנוזים בזעיר ואותם הבחינות שלה סודם שם ב"ן וב"ן ואד"ני גי' אלו"ף לשון אדנות. וזהו הפרוד דמטרוניתא ממלכא שאינה יכולה להבנות. ויש עוד פירוד ממנו אליה דהיינו שהוא כולל חו"ג בתחילה משפיע כח הגבורה לבניינה. ואח"כ החסדים להמתיקן. והחוטא גורם שיושפעו בה הגבורות ולא החסדים. וזהו ב"מ תכלית הפירוד והיינו מפריד אלוף שנותן פירוד בין אל שהוא חסדים ובין ו"ף שהוא אלהים לא איקרי אחד וכדאמר לעיל דכר ונוקבא איקרי אחד משום דאיצון תרי פלגי גופא. ר"ל ימין ושמאל ולפי דברי רז"ל בפרק הייחוד: האציל אותנו אין לנו אלא הוא: הוא מטיב אותנו אין לנו אלא הוא. ור"ל הוי"ה חסדים. אלהינו גבורות. ה' אחד אז הוא יחוד ה' וכן ה' אלהים הם י"ג אותיות כמנין אח"ד. זכאין אינון צדיקייא וכו' אחר שהודיע הפירוד שגורם החוטא. למד דעת שיש כח בידו לתקן את אשר עוות ולהוסיף מעלה על הצדיקים גמורים לכן הקדים ואמר זכאין אינון צדיקייא שהם מקיימין קיומא דלעילא. פי' העולמות במצבם בלי גרעון ופירוד אלא ביחוד גמור ועוד ירמוז שיפה כחם לקיים מדת היסוד ביחודו שנק' ברית קיימא שזהו סגולת הצדיקים להעמיד המוחין בזעיר ולזה רמז קיומא דלעילא שהוא יסוד א"וא בתוך זעיר והוא יחוד החו"ג הפך הרשעים המפרידין וזהו פי' שם צדיק דהיינו שעושה צדק וצדקה היינו חו"ג:

וזכאין אינון מאריהון דתשובה כלו' ויותר זכאין בעלי תשובה:

דתייבין כולא לאתרייהו כי בסיגופין ותעניות מכניעים החומר ומשפילין את הקליפה שנתעלתה בעון מורידים אותה למטה למקומה כמ"שה ותשליך במצולות ים וכו' וזהו תשובה. ובחרטות ובוידוי מוציאין חלקי הניצונות שהורידו מן החיצונים ומחזזרים אותם למקומם. וז"ס זדונות נעשים כזכיות דהיינו כמ"ש בא"י וז"ל ע"י התשובה נפרד הטוב מן הרע וזה הטוב הלך לקדושה לגמרי. א"כ זכות הוא ממש אותם בחי' של הטוב שהיו מעורבות עם הרע עכ"ל: והוא ענין ר"א בן דורדייא שקראוהו רבי מפני שהעלה לקדושה ניצוצות הטוב של יוחנן כ"ג שנתערבו בתוך נוגה ובתפילות ותחנונים מחזירים השכינה למקומה וכל העולמות ג"כ למקומם וזהו ושב ה' אלהוך את שבותך עם תשובתך ורחמך לקבל תשובתך. ויאהבך מלשון ארחמך ה'. ואח"כ ושב וקבצך. פי' אחרי שובו למעלתו ולכסא כבודו ישוב לרדת הוא בעצמו לקבצך כבמצרים: וכ"ז נכלל במ"ש דתייבין כולא לאתרייהו:

אתר דבעלי תשובה יתבי ר"ל מקום מנוחתם למעלה הוא מעולה משל צדיקים:

מ"ט אלא וכו' ר"ל שבעלי תשובה מעלים מ"ן עד יסוד אימא בבחינת היותו בפניומיות הדעת שהוא הראש לקו אמצעי ואתר עילאה הוא הדעת. ואתר דשקיו הוא יסוד אימא שעליו נאמר ונהר יוצא מעדן ששם זווג תדירי דלא מתפרשן כנודע וז"ש דשקיו דגנתא דעדן משתכח תמן שתמיד נמצאו בו המוחין והשפע ותני והדר מפרש: ומה הוא תשובה היא אימא עילאה הנק' כן מהטעם דבסמוך. וע"ד איקרון בעלי תשובה. פי' ע"ד יבעלוך בניך. שנשמותיהם העולות שם מוסיפין לה הארה וזהו בעלי ממש וטעם כל זה יובן במ"ש הרב שכל הסיגים נמשכו משם ס"ג. ותמצא באוצ"ח שבזמן מיתת המלכים ירד הדעת למקום מ' דבריאה והנה הבעל תשובה מעלה הניצוצות לשרשם שהיא אימא בהיותה בדעת זעיר וזה נקרא תשובה ממש ששבים הניצוצות למקורם וגם הוא לשון בשובה ונחת שר"ל מנוחה ששם נחים ניצוצות ה'. ואלין אתתקנו וכו' שכל כוונתם להשפיע מיסוד למ' ולזווג זעיר עם כוקביה:

אתר עילאה דעת:

ואתר זוטרא יסוד ולא יקראוהו תתאה מפני שהיסוד יש בו כח להתעלות עד הדעת כמ"ש באוצ"ח בסוד ו"פ הכל שאומרים ביוצר דשחרית דשבת. אבל לגבי הדעת הוא הקטן כמ"ש ביוסף שה"ס ו' זעירא:

מ"ט אלין תייבין יוסיף לשאול כן מפני שגם הצדיקים עושים זווג למעלה בא"וא ובפרט בק"ש וגם מעלים העולמות ופנימיותם: וא"כ מהו עצם המעלה שיש לבעלי תשובה על הצדיקים. ומשיב וכו'. והענין יבואר בההפרש שיש בין לעתיד לבוא ובין לע"הב הובא בא"י דרוש שלוח הקן שה"ס המוחין הבאים לזעיר מנה"י דתבונה. והוא עלמא דאתי שבא תמיד בכל יום. אבל לעתיד לבוא הוא מנ"הי דאימא עילאה וזה יהיה לע"ל. וזה לא נהיה אלא ביציאת מצרים. שאז היו ישראל כולם בעלי תשובה כנודע אמנם הבעל תשובה בכל. עושה כל תיקוניו למעלה ולא נמשך השפע למטה רק גנוז למעלה בצדיק שנק' אוצר ה' הטוב ואמר תייבין מייא ר"ל כי בעבור העונות נשאר הצדיק לבר ונהר יחרב ויבש אבל בתשובה חוזרים המים למקומם שהוא הנהר האמור מקור מוצאם הוא מאתר עילאה דבינה:

דא עמיקתא פי' מן הדעת של הבינה עילאה ונגנזים בצדיק לעתיד לבוא:

וצדיקים גמורים נגדין וכו' שהרי בצדקתם מקיימין קיומא דלעילא ואין הנהר חרב ויבש ולכן לא אמר בהם תייבין רק נגדין ממשיכין תמיד מוחין דעלמא דאתי:

מההוא אתר וכו' ר"ל ממקום שנאחזים בו זה בחכמה וזה בבינה וכיוצא ממשיכים דרך היסוד בזווג דזו"ן עד העו"הז ועוד ירמוז שזה כחם להמשיך השפע מן שרשם דרך מעבר לבד ולא שיתעבה ברדתו מעולם לעולם וז"ש מההוא אתר להאי עלמא: וע"ד אלין עלמין וכו' כאן יצדק לומר עילאין ותתאין. כי שפע של הב"עת הוא מבחי' הדעת העליון דאימא עילאה. ושל הצדיקים מן התבונה ובבחינה זו חתם ואמר זכאה חולקהון וכו' ק' דכבר אמר זה לעיל. ועוד כי כאן הקדים בעל תשובה לצדיקים. ולעיל הזכירם להפך. אבל הענין הוא כי לפי ערך מעלתם אין ספק שגדולה היא של הב"עת וכאמור. אבל לגבי מה שמהנים לעולם גדולים צדיקים שממשיכים השפע לעולם ולכן אמר זכאה חולקהון דמארי תשובה אבל יותר זכאה של צדיקים דבגיניהון עלמא מתקיימא במה שממשיכי' שפע דעלמא דאתי: לרחוק ברישא ולקרוב בסיפא שקורין לבע"ת רחוק ששפעם רחוק ומעותד לעתיד לבוא:

וקרוב לצדיקים כי קרוב שפעם לבוא ועוד הב"עת מתתקן בדעת שהוא רחוק ועליון. והצדיק מתתקן ביסוד אבא שהוא קרוב יותר הרבה. וידוע שבדעת מאיר שם אל שדי ולכן רחוק בגי' שד"י וממנו עד היסוד ששה מדריגות ולכן קר"וב חסר ששה ממנין רחו"ק:

מכל בר נש אפי' שיהיה הש"ץ עצמו או חכם גדול קאים עליה רש"בי תלת יומין בסוד נה"י שהם סוד מלכיות זכרונות ושופרות שהם תיקון הנוקבא כמ"ש בריש מאמר הפסיעות וענין הטהרה היה מפני שידוע שאלה הימים הם ימי דין וצריך להתעצם שלא יתאחזו ח"ו החיצונים ולגרשם מעל הקדושה וזה בתשובה ויחודים שהיה מוסר להם:

דאנא מדכינא ידוע שיש נשמות מקורייות שהן כוללות כללות גדול ולכן תיקון שלהם הוא מועיל לכל העולם ויש נשמות פרטיות שצריכות לתיקון פרטי השייך להם וכהרב ז"ל שהיה מוסר כוונת פרטיות לכמה תלמידיו. אבל קבלנו שכל אותם שמסר להר"חו ז"ל מועילות לכל. להיותו מבחי' היסוד דאיקרי כל שהוא כולל הכל וכן הוא הרש"בי שהיה בסוד כללות הדעת. ולזה היה מטהר בתחילה לאותו הש"ץ ביחודים פרטים השייכים לו. ואח"כ היה מלמדו יחודים כוללים משלו ולכ"א האי ב"נ דאנא מדכינא הרי פרט וכלל ובזה איתכפר עלמא כולהו. וכ"ש בתקיעה וכו' משום דבשופר יש כוונה פרטית למלכות כמ"ש בסמוך גבי ואינוו עשר וכו'. ויש כוונה כוללת לזעיר ולאה ורחל וליחוד א"וא וכנגד זה אמר ברזא דתקיעה בקיצור הן לזווג א"וא בסוד תקע יה והוא להמשיך הז' הבלים אל יסוד אימא שהיא עצמות השופר: וכ"ז נרמז ברזא שה"ס זיווג ויסוד. הני תקיעתא כסדרן. זהו סדר התקיעות בדרך יושר וכללות ליודעים. קדמאה כלילא מכולא הרי זה כלל גדול דקי"ל תש"רת הוא בראש זעיר שבו מושפעים בח"בד דידיה כל הד' מוחין כנודע. וזה אחר שעשינו הזווג לא"וא וגם נמשכות אורות למלכות. ושברים ה"ס דיני לאה. ותרועה דיני רחל והוא כוללם והם בשלימות כלילא מכולא:

תניינא חדא כסדרא וכו' הוא סי' תש"ת שהוא להמתיק דיני לאה שהם כנגד חג"ת שמשם היא נבנית וחג"ת ה"ס אל אלהים הוי"ה ולכן ב' הפשוטות משני קצוות גבורה שהיא בינייהו תלת:

חד הכא וכו' היינו תר"ת שהוא להמתיק דיני רחל ולתת לה מוחין שהם חב"ד דידה וחו"ב הם מאירים מנ"ה שהם חסדי דוד ולכן ממתיקים דעת שלה שהוא גבורה שלה. ולפי שאין הוד חסד מטבעו אלא מפני החסד המתפשט בו לכן לא אמר כאן בסדרא כמ"ש בחג"ת שסדרם הוא כן. אל מצד זה. הוי"ה מצד אחר אלהים באמצע:

פוסקא סלקא הוא שברים דתש"ת שהם פסקי פסקי ואמר סלקא מפני ששורש לאה הוא בעורף קשר של תפלין:

קוטרא נחתא היא התרועה דת"רת והיא יורדת לנ"הי וקוטרא לשון קשר שכן התרועה הטר מיטין שלה הם מקושרים זה בזה בלי הפסק וכן בתיקוני' בדף נ"ה ע"ב אמר תרועה שלשלת חד תקיפא שברים דינא קשיא היא לאה כידוע ולכן פסקא לא באריכות:

וחד רפייא היא תרועה דינא רפיא ולכן היא במהירות:

והא אוקמוה פי' כמה טעמים יש למה דיני לאה תקיפין ושל רחל רפים כי לאה במקום החסדים המכוסים ורחל במקום הנגלים. וגם לאה היא במקום אחורי הבינה שנפלו בעת השבירה. ורחל נקודה עיקרית באופן שקיצור הדברים הוא שתחילה אמר סוד סדרן:

תש"רת כלל תש"ת תר"ת פרט אח"כ אמר פיסקא וכו' והוא ענין המוחין שמקבלות ב' הנקבות כי לאה היא עולה לקבלם אחר שנבנה גופה מחג"ת ורחל יורדת פי' שהיא בדרך אור ישר מתחלת מן הראש ומתפשטת עד סיום כל הפרצוף וגם זה טעם אחר למה שדיני לאה תקיפין שהיא ע"ד אור חוזר ממטה למעלה ורחל אור ישר. ואינון עשרה וכו' יובן במ"ש ריש מאמר הפסיעות שגם כללות התקיעות הם בח"גת דנוקבא וח"חנ שלה שהיא הי' והיא הכוללת הכל:

ובהאי יומא מתעטרא יצחק וכו' הלא יצחק ה"ס כל הגבורות ואיתא בכונת ר"ה שבר"ה כל הספירות נכללות בגבורה דאריך ולכן יצחק הוא ראש לכל המוחין. פי' כולל כולם. ועוד י"ל שירצה מ"ש בפ' אמור דף צ"ט יצחק אתדבק בההוא נהר. שפי' שכל בחי' הגבורות שבמוח זעיר מסתלקות עם יסוד אימא למעלה ונשארת חכמה וחסדים למטה. וכבר ידעת שיסוד ומ' דאימא נק' עטרה וזהו מתעטרא ואז הוא רישא לאבהן ולכן בהאי יומא פחדו בציון וכו' ירצה בשאר ימי השנה יש ביסוד אימא חו"ג וממנה תוצאות חיים. אבל בר"ה פחדו בציון חטאים שהוא מלא דינים עם הרגלים והוא בחי' חג"ת נ"ה שהם ה' גבורות שנעקדו ונכפפו לאברהם שר החסד:

ועקיד כולא הוא מש"זל שבאותה שעה נכפו ונאסרו כל שרי או"ה היונקים מיצחק ושרה מלילת נראה שר"ל שאז המ' יש לה כח הדיבור כי קודם המיתוק הוא בסוד אלם כמ"ש בפ' נאלמתי דומיה. ולס"א מיללת הוא מפחד התעוררות החיצונים שהרי. ביום זה נאמר ויבואו בני האלהים להתיצב על ה'. דייקא על שהם מתקוממים למנוע תיקון המלכות שתחלתו היום הזה וכידוע שהשטן היה רוצה לעכב העקידה. וקול שופרא הוא אור יסוד בינה המתחזק לגרש החיצונים. מאן דעבר בינייהו וכו' כי הנה בהתעורר הגבורה להמתק אז מי שיש לו עונות נידון כפי הפגמים שפגם כל השנה שבהם מתחזקים החיצונים לעכב המתקת הדינים:

מתעקד יצחק לתתא מלבד פשיטו עוד ירצה שקודם העקידה היה יצחק בסוד גבו' המ' למטה מן החזה שהיה בן ל"ז שנה כידוע והוה ליה נשמתו מהאי עלמא: אבל אחר העקידה זכה להדבק בעלמא דאתי היא אימא כנז' בתוספתא דפ' נח:

אימתי איתקשרי כתב הר"חו ז"ל בל"ת בפ' וירא שאחר המתק הגבורות עם החסדים צריך לחזור ולהעלות הגבו' לשרשם למעלה שלא יתאחזו בהם החיצונים וענין זה לא מצינו שנעשה ביצחק אלא העקידה שהיא ההמתקה. ותירץ שזה ניתקן באי"ל שהם לבושי הגבו' ע"ש: ונ"ל שזהו ששאל יצחק ואיה השה לעולה שצריך עולה ממש להעלות ולקשר: ואברהם השיבו אלהים יראה לו ר"ת אי"ל. ואין ספק שדברי הר"חו אמת הם כמ"ש בתיקונו של איל. כי לכן אנו מכוונים לאילו של יצחק כלו' לתיקון שנעשה בו במיתוק לבושי הגבו' והעלאתן. אבל נל"עד שזה הוצרך לתיקון המלבושים עצמם אבל לפנימיות' היה פועל מופלא בסוד הפנימיות עצמו והיינו כשפרחה נשמתו למעלה שנשארה שם נשמתו דהאי עלמא וזכה לעלמא דאתי כנז' שז אין פחד שיתאחזו בה החיצונים. וז"ש אימתי איתקשר למעלה והלא איני מוצא פעולה לזה. והשיב בשעתא וכו' שאז פרחה נשמתו ואין לך העלאה מעולה מזו. מאי נסה ירצה למה לו להזכיר שזה היה לנסותו והלא עשרה נסיונות נתנסה ובשום א' לא נזכר שם נסיון מפני שמן הענין עצמו נודע. והו"לל והאלהים צוה את אברהם. והשיב שהוא לשון גדולה כמ"ש רש"י בפ' לבעבור נסות אתכם:

מאי קמ"לן פי' מהו הענין שבא ללמדנו אם הוא מפני זכותו גם בשאר הנסיונות זכה בודאי:

ותירץ דאשתכליל וכו' פי' שנשתכלל הימין עם השמאל ונשלם בזה כידוע בפ' אברהם אברהם קדמאה לא שלים בתראה שלים שעכשיו נודעה גדולתו וכחו בהמתיקו את הגבורה: הה"ד והאלהים נסה את אברהם ירצה בענין זה יתישב מ"ש נסה את אברהם דאילו הוה לשון נסיון עיקרו הוה יצחק ולפחות יאמר נסה את אברהם ויצחק: אבל השתא א"ש שאברהם הוא שהתנוסס וגדל במה שהרבה גבול ממשלתו גם במדת הגבורה ועוד יתישב והאלהים דייקא פי' שלא אמר ואלהים שהוא גבורה אלא בה' נוספת היא הבינה ה' ראשונה שבשם. ועוד שהוסיף לו ו' שהו"לל האלהים נסה אלא דא הוא ופחד יצחק. שאע"פי שנאמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואין ו' אלא בואלהי יעקב מ"מ כשהזכיר יעקב את שמו בשם פחד אמר ופחד יצחק. להחביר הדין בוי"ו החיבור עם אברהם מדת החסד וכן אנו אומרים עננו ופחד יצחק פח"ד יצ"חק גי' ברח"מים:

כי אלהים שופט וכו' הוסיף ענין אחר שלא די להמתיק הגבורה במדת החסד לבד אלא צריך לסגולת יעקב וכמ"ש אל אלהים הוי"ה. והוא בסוד תקיעה אחרונה כידוע וכן בשעת העקידה אמרו בזוהר ביום השלישי וירא את המקום דא יעקב שעם ד' אותיותיו עולה מקום וז"ש כי אלהים שופט שהוא בר"ה אז זה ישפיל איתא ריש פ' שופטים זה ה"א ה"א וזה ירים ו"ו והענין מבואר שהן אימא וברתא ישפיל ומכריע כף הדין אבל ו"ו זה שהם שני ווי"ן בדעת ובת"ת ירים דהיינו נושא עון. ישפי"ל גי' ה"פ אל"הים. ירים י"פ הוי"ה שה"ס חו"ג ביחוד בקו האמצעי וזהו ואתסי שנרפא הדין: באש ה' נשפט ידוע שמשפט הוא הדין מתוק. ונשפט הוא נפעל ור"ל שבאש שהוא הדין ה' נעשה משפט ואז הוא רחמים מיעוט רבים שנים. כי גם הדין רוצה לרחם:

אית דרגין אלין על אלין: נל"עד ענין דרגין אלו הוא מ"ש בס' א"י בדרוש ציור העולמות שכללות הארץ ה"ס מ' דעשייה. וג' ספי' עליונות שבה הן דוגמת היכל קה"ק וכנגדן ג' קליפות העליונות דמ' דעשייה. ולכן אויר העולם נחלק לג' אוירים כנודע בשמושא דהיכלין דשידי ועיין בפ' בלק דף קצ"ד והם ג' מיני אוירים וכל בחי' החיצוניות שלהם זו מעולה מזו עכ"ל: ומכתיבת ידי הרח"ו ז"ל נמצא בהביאו ראיה שעיקר מושב הקליפות והס"א הוא לצד צפון כתב וז"ל נ"ב יש ראי' מפ' ויקרא דף כ"ה ע"א שאמר שיש בשידין ומזיקין ג' דרגין אלין על אלין והיותר עליון באוירא ומאן דזכי לרוח קדישא תבר באינון דאוירא ועאל בין מלאכי עילאי: וכל אלו הדרגין הם כולם רוחין ולילין ושידין דרגין תתאין. ואינם מכלל העשרה דרגין וז' היכלין דטומאה ואמר שהם באוירא ובעבור הרוח שעולה למעלה מהם פוגע במלאכין עילאין. נראה מזה כי הקליפות הם בצד צפון ולזה אינו פוגע בהם ודווקא הקליפות הם בצפון אבל אלו הדרגין הנקראין שידין ורוחין הם מתפשטים בכל אויר העולם לבר מעל ארץ ישראל כנזכר לעיל והוא כדוגמת האגוז כנזכר בפרשת תרומה דף ק"מ וקמ"א בסוד הקליפה הסובבת האגוז עד כאן לשון הרמ"ז:

והר"מז כתב ריש פרשה זו וז"ל: ת"ח האי עולה וכו' יובן במ"ש בס"הכ בסוד פרשת התמיד שכל סור עולה ה"ס לאה שהיא עליונה ושם הדינים הקשים כולם ולכן באה עולת התמיד כנגדה למתק דיניה. וקשה לי שהרי בכמה מקומות למדנו הרב זל"הה שעיקר זווג של שחרית הוא דיעקב ורחל. אכן נ"ל שלעולם כן הוא שזווג הבקר עיקרו ברחל אבל הוא לא לבד כנגד נה"י דזעיר. אלא ג"כ עולה עד כנגד הדעת שלו ותופסת מקום לאה שהוא כנגד חג"ת כמ"ש בסוד חזרת עמידה ולכן צריך מיתוק לדיני לאה כדי שלא תהיה שום מניעה לרחל לתפוס מקומה וז"ש כאן סליקו וקשירו דכ"י לעילא היא רחל העולה מעולמות התחתונים ומתקשרת באצילות. והיא דבקה גו עלמא דאתי היא לאה הנעשית ממ' תבונה. ואז קשר זה הוא בחדוה שגם לאה נהנית מעליה זו שנמתקו דיניה. וגם כי בסגולת הקרבן מאירים כל המדות. ולאפוקי בלילה שאז לאה תופסת מקום רחל ומתלבשת בכליה ורחל יורדת לבריאה בזמן הגלות בסוד גלות. ובזמן בהמ"ק לתת טרף לביתה כי כך נגזר עליה לכי ומעטי את עצמך. ואז התפשטות לאה במקום רחל אינו בחדוה. אבל בשחרית הוא קשר של אחדות ושמחה מפני שהוא התקשרות כל העולמות עד א"ס כנז' בסמוך והוא הנרצה בכאן באומרו ובגין דסלקא וכו' והענין במה שהודיענו הרב ז"ל שיש לא"וא ב' בחי' זווגים א' בסוד החיצוניות לחיות העולמות והוא בבחינת יש"ס ות' ולזה אין צריך העלאת מ"ן אלא מעצמו נעשה שאם יחסר רגע חלילה יחרבו הנמצאות. והזווג השני הוא בסוד הפנימיות והנשמות להוריד שפע חדש מלמעלה ולזה צריך שיעלו מ"ן ז"ון זעיר לאבא בסוד שם מ"ה ונוקביה לאימא בסוד שם ב"ן. והדברים ערוכים בפרטות בכללות ליקוטי הר"חו ז"ל סימן ל"ד ומ"ה. ואז מתחברי' יחד א"וא עילאין ויש"ס ות' ונעשים ב' פרצופים וגם הם מעלים מ"ן לאריך והוא לעתיק וכן עד ראש המעלות. וכלפי ענין זה אמר כאן. ובגין דסלקא לעילא לעילא. פי' אל א"וא עילאין כתיב זאת תורת דכר ונוקבא כי צריכים ז"ון להעלות מ"ן ואי איפשר אם לא ע"י שניהם יחד וז"ש לסלקא בחביבותא וידוע שעיקר הכח להוליד הוא סוד הנשמה לנשמה י. דהיינו בבחי' חיה כידוע וזו באה מאבא לכן פי' ואמר תורה שבכתב ותורה שבע"פ שהם סוד אור אבא שבז"ון ודע שאי אפשר לז"ון להעלות מ"ן עד שיקבלו כח מלמעלה לעלות והנוקבא קודמת לקבל הכח שה"ס מנצ"פך שמקבלת מאימא. ונל"עד שה"ס מ"ש במלת שמע שם ע' ופי' שמ' הנק' ש"ם מקבלת מז"ק אימא וידוע שה' גבורות הם בקצוות אימא סוד נ' שערים ובכללות דיסוד ומ' הם ע'. והנה בסוד העולה אז מעלה המ' מ"ן דילה מתוך הקליפות אשר מושבם בצד צפון כנז' בפ' תצוה דף קפ"ד ע"ב והיא עולה דרך צפון הקדושה מעוררת ומקבלת סוד הגבורות דאימא. וז"ש כד איתער סטרא דצפון וכו' שמתעוררות גבורות להעלות המ"ן שגם הן סוד גבורות ודיני מלכי קדם וידעת שסודם ש"ך ניצוצין: וגם ידעת שרחל נק' תמר בסוד ב"פ ש"ך דידיה ודידה כי המלכים דמיתו ה"ס ז"ון וז"ס כבש התמיד כבש בצירוף ב' ש"ך ואלו נכבשים עתה בסוד הקרבן אל הקדושה ובכח מ"ן אלו עולה למעלה היא ובעלה וזה שרמז במלת חביבותא ולפי שהיא העיקר בהעלאת מ"ן לפיכך תלה בה העלייה שאין צריך לחזור ולהזכיר עליית זעיר שכבר הזכירה לעיל בסוד תורה שבכתב ושבע"פ. ועוד רמז סוד אחר במלת חביבותא והוא מ"ש בברכת אהבת עולם ובלמען שמו באהבה כי בברכת אהבה שם נכוין שז"ון בהיותם בהיכל אהבה שבבריאה מעלים מ"ן לעורר זווג העליון דא"וא בסוד יחוד ק"ש כדי שיורידו המוחין לז"ון שהם מזדווגים אח"כ בעמידה. ובק"ש נכנסים בזעיר סוד ו"ק דגדלות ובברכה ראשונה דעמידה נכנסים בו כל המוחין. ורחל הולכת ומתתקנת על ידו עד אומרנו למען שמו באהבה שאז הוא סוד אהבה שנייה שבהיכל קה"ק שבבריאה והענין הוא שאז צריכה העלאת מ"ן פעם אחרת כדי שיזדווגו א"וא לסוד הנסירה כמ"ש ויבן ה' אלהים את הצלע. ואז נכנסת רק בינה בתוך רחל לגדלה ובכניסה זו מחברת את לאה ורחל יחד לפרצוף א' ואח"כ חוזרת פנים בפנים עם זעיר ומזדווג עמה בעמידה באופן שיש ב' בחינות היכלי אהבה בא' מקבלים ז"ון הארות שלמעלה והוא מה שרמז באומרו דב' התורות מתעלים בחביבותא פי' בהיכל אהבה ע"י הכהן שושבינא דמטרוניתא. ואולם לעילוי העצמיי של רחל שהוא בהיכל אהבה השני לגדלה בכל קומתו שהוא ככר גדל לכ"א:

כד אתער סטרא דצפון ה"ס אימא שהיא הנכנסת אז לבדה בתוך לאה ורחל הכוללת כל צד צפון ושאזמבריחין נה"י דאימא ע"ס קו שמאל והיינו תחת לראשי שהוא עד הוד שהוא המקום שהיתה בו ראשה קודם עלייתה ואז איהי לבדה סלקא ומתגדלת בחביבותא הוא היכל אהבה השני. ואח"כ חוזרת פנים בפנים והוא התעטרה בימין ומזדווגת עמו והיינו ואתחברת באמצעית' שהוא קבלתה טיפת מ"ד מיסוד זעיר תוך יסודה ואח"כ הודיענו מעלת זווג זה שהוא הורדת האור מדע' אריך. דקה"ק הן תלת רישין. קדש רישא עילאה קדשים הן תרין רישין אחרנין דא לגו מן דא וזה נגמר ונעשה בכח כוונת העומדים על הקרבן. כהן בעבודתו וכוונתו וישראל במעמדו ותפלתו. ולוי בדוכנו ושירתו שידוע דאינון בסוד חג"ת וכן תלת רישין דכתרא ומוחא אינון כתר וחכמה דאינון נתקנים בחסד וגבורה דעתיק. וקרומא דאוירא נתקן בת"ת עתיק. א"נ קרומא דאוירא שה"ס דעת עתיק הגנוז בין כתרא ומוחא והוא ממש כהן ישראל לוי. ועוד הוסיף טעם אחר להקראות העולה קה"ק וה"ס קשירו דג' רוחין וה"ס ג' דעות דהיינו דעת אריך הנקרא רוחא דכל רוחין כמ"ש הרב ז"ל ריש פר' לך לך וממנו המשכת האור לדעת ז"ון וידוע שחכמה סוד חיה ובינה נשמה. ודעת רוח ודעת אריך איהו קדש בסוד טיפת הזרע דאיהו ע"ב שבו ד' יו"דין וד' כוללים גי' קד"ש וטיפה זו בהכנסה ביסוד א"וא היא קדשים. אך העיקר הוא אבא שיסודו מבריח כל הזעיר מדעתו עד יסודו ויוצא גם לדעת נוקבא בסוד רוח הקדש. אבל רוח הזעיר דנפיק מגו שופר כליל אשא ומיא חו"ג משא"כ רוח תתאה דדעתה ק"ל כידוע. ומשם דהעולה סוד קשר ג' רוחין. לכן כתיב והעולה על רוחכם. עלה חסר כתובה בתורה ובמילואה עי"ן למ"ד ה"ה גי' רו"ח. וז"ש אהדרת עולה רוח ממש פי' שבסוד כוונת העומדים עליה מתעלים מ"ן דמ' מתוך הקליפה שהם מלכי קדם בחינת שם ב"ן גי' בה"מה ואז מתבסמן בסוד הדר המלך החדש ועולים לבחינת רוח אדם. ומעכירות התחתון יש קצת חיות לחיצונים בסוד בהמה ולדעתי ז"ס רוח האדם העולה למעלה ורוח הבהמה היורדת למטה. וה"ס מוחא אחרא הנזכר לקמן. ונל"עד שהוא משם אלהים ורוח האדם הוא משם הוי"ה ואם תרבע הוי"ה בנקודות שבתוכה יעלה רוח ואיתא במרכבת יחזקאל פ"ג שמסוד הקרבנות ניזונית קליפת נוגה כי משם נפש הבהמית של האדם ולדעתי היא הארה גשמית לחומר. ונפש הבהמה הטהורה וז"ש מרזא דבהמה שהוא סוד נפש הבהמה ונפש הבהמית והענין הוא שנפש הבהמה הטהורה היא מחלק הטוב שבקליפת נוגה מצד החיצוניות ונפש הבהמית של האדם היא מן הפנימיות ובתוכה מתלבשת נפש העיקרית של האדם שהיא נפש דאופנים מסוד קדושה שבעשיי' ולכן נר"ן של אדם עולות למעלה בסוד מ"ן. אבל סוד ב' נפשות הבהמיות הן מסתפקות ומתזנות לקשר אל צד הקדושה הטוב שבקליפת נוגה. ונדחה ונשרף צד הרע וז"ש בסמוך ולבתר מפני ומעביר רוח דמסאבא: ולכן עולה היא ק"ק שמיחדת כל בחי' הקדוש' אפי' התחתונים שבכולם והכל נמשך לרוחניו' ואין בעולה חלק לגוף כלל כבשאר הקרבנות. שכיון שיש בם חלק לגוף אוכליהם אין בה ביטול גמור לחיצונים ולא מיתוק לכל הגבורות כסגולת העולה שלכן היא ק"ק ושחיטתה בצפון. אבל השאר הם קדשים קלים כי אינם ממשיכין הקדוש' בכל המדות והעולמות ושחיטתן בכל מקום. ואע"ג דאיכא חטאות ואשמות לא מיירי כי אם במיני זבחים הבאים בלי קדימת חטא. כי אף חטאות י"ט ור"ח באים לכפר כדתנן פ"ק דשבועות אבל העולה הית' באה נדבה ואפ"ה היתה מסוגלת להעלות מ"ן דמ' ולתקן כל הגבו' ולהאיר לכל העולמות שבה עיקר הקדוש' ולכן נזכרו דווקא בה לבושי הכהן לבוש בד שהוא לבון וזכוך הניצוצות דמלכין קדמאי וה"ס ב"ד שהוא בא"ת ב"ש ש"ק שה"ס הקליפה רמז שהשק נהפך לב"ד וגם בד פירושו מיוחד לבד. ועוד בד הוא פשתן הוא גבו' קין ומשום הכי בעי:

מ"ט דא קדש ר"ל ולמה לא ילבש בגדי צמר שהוא חלקו של הבל ותירץ דאדרבה זהו הסוד שכל צד הס"א נדחה וכל ניצוץ טוב נדבק בקדושה. אפי' מבחי' גבו' של קין דאיהו קינא דמסאבותא. וגם מטעם זה אין איסור כלאים בבגדי כהונה כי קדש הם והו"ל כתכלת בציצית שאין למעלה קטרוג אלא הכל אחדות וקדושה וכן סוד העולה מיחדת כל בחינות הקדש מכל צד טומאה למדנו מכל האמור שיש כמה בחינות בענין הקרבן שיכון עליהם סוד אדם ובהמה זו מצד האדם המקריב ובהמה הנקרבת: ב' שבסגולת הקרבן מתעלים במ"ן ז"ון ב' דתורות הנז"ל זה לאבא וזו לאימא ג' שמאירים ומתקשרים חסדים וגבו' רוח האדם ורוח הבהמה. ד' שאחר תיקון העולמות אין לך דבר שאינו כלול מן מ"ה וב"ן. ה' והוא העיקר שמקריב העולה היה מכוין להעלות נינוצות נשמתו. ובשל ציבור היה הכהן והעומדים על הקרבן מכוונים על תיקון כללות ישראל. ואח"כ להעלות מ"ן דמ' וז"ס אדם ובהמה שהיו מתקנים פנימיות וחיצוניות העולמות דהיינו בחי' אדם ובהמה. ועל כל אלו הבחי' יונעם טעם שהעולה דוקא אליבא דכ"ע טעונה כוונת זמן שאם שחט בכוונת חוץ לזמנה פיגול. כי זמן הוא סוד אדם ובהמה. ולהיות שזהו כללות הכל לכן בבריאת העולמות ברא השי"ת אדם ובהמה ואע"ג דבהמה קדמה ממ' עיקר תיקונם היה ע"י שקרא להם שמות. וכן היה בכללות העולמות שבתחלה קדם שם ב"ן עולם התהו. ואח"כ בא אדם ותיקן הכל. ומזה יצא לו ק"ו ואי תימא וכו'. דמדכתיב יעופף על הארץ נראה שאינה בכלל בהמה. ואמאן תרמייה והשיב ת"ח וכו' ואקדים מ"ש הר"חו על פ' ויהי יוסף יפה תואר וכו' וז"ל הנה מיסוד דזעיר דאצילות יוצאים המלאכים והם העופות ממש שיוצאים משם כענין שנאמר בגברי"אל מועף ביעף ומיסוד דזעיר דבי"ע יוצאים עופות ממש וזהו שנבראו מהרקק כי זעיר דבריאה הוא עלמא דנוקבא. שכל בי"ע הם חיילותי' דנוקבא דזעיר. ונמצא שהם מתמצית החסדים אחר שהלכו אל הגוף וזהו והעוף ירב בארץ דהיינו שיוצא מהארן ומהמים שעל הארץ שהם בחי' החסדים דיסוד דזעיר עכ"ל. והנה בהקדמה זו כבר מצאנו תירוץ לקושיא ואי תימא שהרי העוף יש בו בחי' ז"ון והיינו אדם ובהמה. אבל להבין דברי הזוהר צריך שנקדים מ"ש בפר' פנחס דף ר"מ ע"ב פני נשר אתפשט לעופין רוח מניה ונשר בתרין סטרין איהו ורזא דא ועוף יעופף תרין רוחין. ובג"כ אתפשט ונחתא מימינא ומשמאלא וקרבנא דעופי מכל סטר דכייא לא מתקרב אלא יונה ותורין דאינון בקשוט לזווגייהו וכו'. ונודע שפני נשר הוא בת"ת של מ' כמ"ש הרח"ו ז"ל במאמר הפסיעות. וגם כתב בביאור ענין ד' חיות הקדש על מאמר הזוהר דפ' ויקרא דף ב' ע"ב שד' חיות הקדש הן שרשי ח"ג נ"ה שמושרשים בת"ת. וידוע שיסוד דזעיר מתפשט ומגיע עד ת"ת שלה באופן דשפיר קאמר הרח"ו לעיל שהעופות הם מתמצית החסדים אחר שהלכו אל הנוקבא דהיינו סוף היסוד המגיע לת"ת שלה. ולכן ת"ת זה בסוד נשר מלך העופות. ולהיותו באמצע איהו בתרין סטרין. ולפי שבה נכללו ח"ג ונ"ה אמר אתפשטת ונחתא התפשטות בח"ג. ולפי הנראה חילוק שבין המלאכים והעופות הוא שהמלאכים יוצאים מהארת יסוד האצילות בנוקבא דאצילות בת"ת שלה והיינו סוד מלאך דאיהו גי' הוי"ה אד"נות ע"פי הסוד שידעת שיש הוי"ה בחסד ואד"ני בגבו' ושניהם בת"ת כנז' בתיקונים דף ל"ב והובא בסה"כ בכוונת עמידת ר"ה. וגם בדרך הוי"ה ביסוד זעיר ואד"ני במ'. ואין ספק שמי"כאל וגברי"אל הם העיקרים ולעומתם בעופות יונה ותור. אבל להיותם מעלמא דנוקבא כנ"ל לכן יונה תור חסר גי' תר"עא אד"ני מלא. ולהיות שהם ביחוד גדול בהשתרשם בת"ת לכן שם תרע"א הוא בכללות שניהם כאלו שניהם גוף אחד ומשנה שלימה שנינו בסוף כריתות מלמד ששניהם שקולים. אבל מ"מ להיות שזה ימיני וזה שמאלי לכן שנינו בפ"ק דחולין כשר בתורים פסול בבני יונה וכו' שהוא מ"ש כאן:

מאי דאתכשר בדא פסיל בדא לפי שיש חילוק במה שמשתלשל מהם דשמאל מעטר וזיין לתתא לההוא סטר שמאלא לשמאלא וימינא לימינא. והקדים השמאל לימין משום דנוקבא סודה בשמאל וזה הצד גובר בה ולכן תורים שהם לצד שמאל הם גדולים מבני יונה. ת"ר חסר כתיב גי' ש"ך פ"ר שהם דינין דדכר ונוק' וגם זה כעין סוד אדם ובהמה ובן יונה סוד ב"ן. יונה גי' מ"ה הוי"ה. שהוא סוד חסד וגם בפרטות זה יש סוד אדם ובהמה: אך יש להבין שהרי קרבן העוף היה בא או מן התורים לבד. או מן בני היונה ואיך הזוהר מזכה שטרא לבי תרי לימינא ושמאלא. ונראה לתרץ שלהיותם מושרשים בשורש א' נותנים את של זה בזה. והדבר תלוי בכוונה. גם בזה תבין שיעור פ' ועוף יעופף דמוקמינן ליה בתרי מלאכי ופשט הפסוק הוא בעוף א' אלא מחוורתא כדאמרן דבכח יחוד שורשם חשבינן להו כחד. ואין ספק אצלי שיותר אחיזה יש לחיצונים בבהמה מעוף. שהרי הבהמה עיקרה מהמ' והעוף מן היסוד ולכן לא תמצא שיאמר הזוהר כאן מתעברא רוח מסאבא כמ"של בבהמה. אלא דזיין לההוא סטר שמאלא בסוד ומלכותו בכל משלה. ועל כן רוב העופות טהורים ורוב הבהמות טמאות. ובספרי קדמאי וכו' פליגי אהאי וסברי דלא יהיב מסכנא חולקא אלא לעילא מהטעם הנז'. אבל ר"ש חולק ואומר אבל כולא לעילא ותתא וכו'. ואין לומר דלא איקרי קרבן העוף קרבנא דמסכנא שהרי ישנו פחות מזה שהוא דלי דלות. כי הנה לעיל בפ' ויקרא דף ט' ע"א קראו בהדיא קרבנא דמסכנא. א"נ י"ל דלאו לפלוגי אתו קדמאי ומיירו בקרבן מנחה הבא מן החטה שסודה טפת החסדים שכתוב בסוד שתי הלחם. וסוד הענין שהעני מקריב נפשו למ"ן ומוריד החסדים וגם זה כעין אדם ובהמה שהרי העני אוחז במ' ושפע המושפע על נפשו סודו אדם. וסברי קדמאי דאין מכל זה חלק לסטר שמאלא. ור"ש פליג ואמר דגם בזה יש לו איזה חלק. וזה במה שהיו לאכילת אדם וניזונית נפש הבהמות משופרי שופרי והמותרות נדחה לחיצונים:

האי עולה מז"לן מלבד כל הנז"ל כי לפי הפשט לא יתכן לקרוא עולה בכוון לקרבן זה על שמתעלה ע"ג המזבח שגם שאר קרבנות כן הם. אלא ע"פי הסוד שנתעלת כ"י במ"ן שמעלה מעמקי הקליפות והיא בעצמה עולה עד תכלית המקום שתוכל להתעלות שהוא הדבקה בלאה בכל קומת זעיר ומשם עד אבא ואימא. והרי שעולה ממש בעליית מקום. וכן במעלה שמנפש עלתה לרוח:

רזא הכא וכו' לית צו אלא וכו' יובן בהקדים ששני פעולות פועל הדין הקדוש כשישראל זוכין א' הבירור והבדלת הפסולת מעל הקדוש ה. ב' העלאת הקדושה למעלה וזהו תכלית הקרבן. וידוע ששם מ"ב לו הסגולה זו ולכן אנו מכוונים בפ' עולת תמיד לשם אב"ג שה"ס חסד שבגבו' המכניע תולע שבטומאה. ובו אנו מחלים תתיר צרורה. שהיא הקדושה המסורה בעשייה. ושם האחרון שהוא במ' דיצירה שבבחי' כללות היצירה ה"ס עטר' דזעיר וידוע דחסד אתגלייא בפום אמה. ולכן אהרן בן' רבתי דאי"ק עולה שקוצ"ית דאיהו שושבינא דמטרוניתא נמצא ראשו בחסד וסוף גילויו באמה. ור"ת ב' השמות א"ש ולפי שמתחלה נכללים מחמשה האחרים לכן הקרבן נק' אשה. והנה אהרן גם שהוא איש החסד. מתחלתו היה לוי. ועל כן יש לו כח לפעול בשני הידים שלכך כתיב הכהנים הלוים ולכן אמר בכאן:

אתייהיבת ליה וכו' כלו' ניתנה לו בידו קליפת צו לשרוף אותה מחשבה רעה הנז' בסמוך שממנה כל המחשבות הרעות ורש"בי סבר במדרש בפ' צו שהעול' באה על הרהורי הלב ולכן צוה ה' להקדים בבקר להכניעם ואחר שהיא נשרפת ונכנעת נח להעבירה מגו קודשא. כי באש מעביר האומן הסיגים מן הזהב. וזה נעשה בשני דברים א' בתחלת המחשבה לסוף המעש' שהו' לייחד הקדוש' הפנימית ולהעלותה למעלה ב' בפועל מעשה השריפה והעלאת קיטור עמוד העשן שלא נצחהו הרוח. ועולה למעלה לעשייה ומגיע עד הקליפות ואז מתעורר האש העליון של שם מ"ב שביצירה ומכניע הקליפות ומעלה הקדושה למעלה. ואומרו אין צו אלא ע"ז תבינהו במ"ש הרב ז"ל שהם קליפות העשייה שמאיר בה שם א"ל אדנ"י שהוא גי' צ"ו. ועיין בסוף המאמר טעם באורך בע"ב הסמוך:

תוקד בו אמאי וכו' ג' קושיותיו א' שהנה המזבח סודו הוא במלכות דיצירה. בראש העשייה וא"כ למה יצוה ה' שתהיה אש תמיד עליו שהרי כל מגמתה הוא להמתיק גבו' המ'. ב' מצד הזמן שהוא בבוקר שעת החסד: ג' מצד האדם שהוא כהן איש החסד: אשא בכל אתר וכו': פי' שיש כמה מיני אישים כנגד כמה מיני גבורות כגון אש לבנה גבורה שבחסד וכיוצא אבל תמיד ה"ס גבו': וכהן מסטרא דימינא ר"ל חסד שבחסד: דחסד הוא סגן וחסד שבחסד דנצח הוא כהן הדיוט ורחיקא הוא וכו' ירצה שאין שום כח דין יוצא מצד החסד שהרי הגבורה כל עוד שמתפשטת למטה מתחזקת עד שנעשית קליפה ממנה. משא"כ החסד שאע"פי שיש קצת אחיזה בה לקליפות. מ"מ אין ממנה קליפה וכמ"ש בספרא דצניעותא. והוא מ"ש בפ' פקודי דף רכ"ד ע"ב כסף כל מה דאתפשט לתתא הכי הוא טב. אבל דהבא כל מה דאתפשט לתתא כולא הוא לביש. ואברהם לא יצא ממנו ישמעאל אלא קודם שנק' אברהם שאז נתייסד בחסדים וגם שהולידו מן הגר אבל עשו יצא מיצחק אפי' אחרי עקידתו ונולד מרבקה. וכנגד זה אמר לא אזדמן בדינא לעלמין אפי' במדריגה התחתונה:

והכא הוא בעי וכו' בתמיה שנצטוה להוסיף אש על אש: אוקיד גרמיה בשלהוביתא וכו' איתא בס' א"י שיצ"הט ויצ"הר שניהם הם מן הטוב שבקליפת נוגה דהיינו יצ"ה ט מהימין וה"ס הליחות השורשי שבאדם המשקה את כל הגוף. ויצה"ר מהשמאל ובסוד חום טבעי וידוע שממנו כח הכעס והתאוה. וזוהי שלהבת היצ"הר ר"ל כשמשתמש באשו לחטוא כי אז מתגברת השלהבת והיא כאש הקדחת המכלה את האדם ואז הוא נקרא יצ"הר וז"ש ויצ"הר מסטרא דרוח מסאבא קא אתייא. ולא אמר שיצ"הר הוא רוח מסאבא שאינו כן ואדרב' אז"ל טוב זה יצ"הט מאד זה יצ"הר ור"ל שאם היצר הזה מטה לצד ימין ונכנע ליצ"הט אז הוא טוב גמור. ונמצא שכח הטוב מתרבה והוא טוב מאד. ועי"ל שזהו עדיפות גדול שהרע יהפך לטוב וז"ש מאד זה יצ"הר שיותר יפה כח הטוב שנהפך לו היצ"הר מטובייות הטוב. כי זהו חפץ ה' ורצונו. אבל אם נוטה לצד שמאל להדבק בקליפות האחרות אז הוא רוח טמא:

ואז שרייא ביה רוח מסאבא פי' אז שור' על האדם רוח הטומא' וכמ"ש בס' א"י שכשמתדבקת נוגה לאש מתלקחת אז הוא רע כי א"ש נג"ה גי' שט"ן ואז מאש זו באה שלהובית יצ"הר. וכ"ז הוא כשאדם חוטא במזיד שאז מבעיר בו שלהובית יצ"הר ממש האמנם ולזמנין אשתמודען וכו' הכוונה במי ששגג שחייב קרבן ויובן במ"ש הרב ז"ל שהבהמות טמאות הן משלש קליפות הרעות. ופנימיות שלהם הם נפשות הנכרים. ובתוך פנימיות זה היא נפש הבהמות טהורות ופנימייותם היא נפש הבהמות של ישראל והנה החוטא במזיד נדבקת נפשו בנפש הבהמות טמאות שמועדות להרע ולכן חייבים מיתה שאין להם תיקון אלא במיתה. ולפעמים באים בגלגולי אלו החיות טמאות וכו'. ואמנם נפש הבהמה טהורה חיצונייות' דבקה לצד הטומא' וזהו העכירות שלה כנ"ל בדברי רבי חייא ומסתמא אין בה רשעות וארס להמית אלא שחסרה ההשכלה לכן לפעמים זה העכירות עולה ונטפל לנפש הבהמות של האדם ומשם נדבק לנפש האמיתית של האדם שהיא נפש מעשייה: ואז הוא חוטא כבהמ' שאין בה דעת להשמר. ולכן צריך האדם להביא בהמה ולשורפ' בדין הקדוש' כי בזה נפרדה אותה העכירות מנפש הבהמית שבאדם וזוהי כפרתה ר"ל הנקות' מסיגי העכירות. ולכן אחר שדבר רבי אחא בחוטא במזיד דשריא ביה רוח מסאבא ממש מצד הבהמות הטמאות שהם בג' קליפות הרעות:

אמר שלזמנין כי מקרה הוא. מודיעין קרבנותיו כלומר שנודע ממה שצוה לו ה' להקריב קרבנות דאתייא מהאי סטרא שנמשכה שגגתו מזה הצד של הרוח מסאבא דהיינו מצד עכירות של נפש הבהמית הקרוב לטומאה:

ובעא לקרבא וכו' צריך שיקריב על המזבח הדומה לו שהיא נפש בהמה טהורה ואם אח"כ תשחט הבהמה יהיה בזה די לבטל אותו העכירות ולמה צריכה להשרף כולה או מקצתה לזה אמר ולא אשתצי וכו' ויובן בהקדים מ"ש בכוונת עול"ת תמיד שהוא שם אבגית"ץ שה"ס חסד שבגבו' שהוא המכניע את התולע הטמא. הקדמה ב' שמ' דיצירה שהיא בכתר דעשייה כנ"ל שה"ס המזבח היא סוד שקו"צית כמבואר אצלנו שם אבגי"תץ עולה תול"ע ושם שקו"צית גי' תול"עת ור"ת ב' השמות א"ש שלהיותו שם גבו' סגולתו להפריד הקדושה מן הטומאה ולהעלות ממטה למעלה שלכן אנו מכווני' בו להעלות הנפש מעשייה ליצירה בלילה. ותשאר למטה בעשייה נפש הבהמית של ב"ח הטהורים. הקדמה ג' ששם הגבו' של המ' הוא שם יו"ד ה"י ו"ו ה"ה כנז' בתפלת ר"ה. ועניינו חצי שם ס"ג וח שם ב"ן ובגי' מז"בח: והנה שם י"ה שהוא חצי שם זה ה"ס שלהבת י"ה שה"ס כח גבורה עליונה. ואם תכה זה בזה יוד פ' ה"י גי' א"ש והרי שני מינין של אש דעלייהו תנינן וכליל לאישים. והם אש מן השמים כי בגבו' בפנימיותה יש שם י"ה כמ"ש באו"צח והוא ממש אש מן השמים גבורות זכרים. ושל הדיוט הוא דמ"ב שסודו ביצירה דתמן מט"ט הנק' כהן הדיוט כמ"ש בפ' נשא דף קכ"א ע"ב והם גבורות נקבות שהן סוד מ' דיציר'. י"ה מ"ב גי' מז"בח ואפשר שאש העליון מבער רוח מסאבא שהוא הרע של נוגה. ואש תחתון מבער זינין בישין מעלמא. ולזה השני היה צריך הכהן לכוין לתקנא אשא וכו' דווקא לבער זינין בישין שהם המתבערים באש שיתקן כהן הדיוט שבסגולת העלאתו את העשיה ליצירה דוחה ומכלה כל הזינין בישין הרוצים לידבק:

ועל דא בעי וכו' הוא על האש התחתון ולא אתחלש וכו' הוא האש העליון שגם שאינו עשוי להכבות מ"מ אין כחו יפה אלא בהאחזו באש התחתון. ובזה לא יהי' כח לאש זרה להתלהב: וע"ד לא תכבה והמכבה עובר בב' לאוין כנגד ב' מיני אישין. וכהנא יסדר עליה וכו' מלבד טעם פשוט שיש במה שהכהן איש חסד עוסק בהבערת אש והוא להיותו בכוונת רחמים וחסד עוד יש טעם פנימי וזה שיש לכהן ב' מיני אחיזה בגבורה א' בשם אבגי"תץ שה"ס החסד שבגבור'. ב' כמ"ש בס' א"י שהחסד דבחינת רוח של הספירות: הוא בפנימיות כלי של הגבור': ולכן היתה לו סגולה לבסם הדינים. וכ"ש שגם רוח של הגבור' בכלי החסד ומבחי' זו היה האש בצורת אריה שהוא גי' גבו"רה וכתיב ופני ארי' אל הימין. כהן מלא כ"ף ה"ה נ"ון גי' ארי"ה ואותו ארי"ה היה שמו אורי"אל גי' אבר"הם. ומכל הטעמים האלה הי' הכהן נותן אש בבקר בזמן שליטתו. והיה בהשכמ' בשעת תחלת התעוררותו וז"ש ואתער בעלמא שאז הוא בבחינת זו של חסד המעורב בדין משא"כ כחום היום שאז חסד ה' גובר:

בגין לבסמא עלמא פי' שאז העולם מבושם והשמאל נכלל בימין ויצ"הר נכנע ליצ"הט בביטול הזינין בישין. ולס"א דינא הוא דין העליון. וב' הביסומין אמת רק שביסום העולם הוא באש הדיוט הנ"זל. וביסום הדין העליון הוא באש מן השמים. והנה לממלה כתבנו אין צו אלא ע"ז היא קליפת העשייה וכתב הרב הטעם שנק' צו כי בעשיי' מאיר שם א"ל אד"ני גי' צ"ו ולפי ששם הרע מעורב עם הטוב וגם מרוב' על הטוב לכן שם בעשיי' עיקר הע"ז. וגם צד הרע התחתון שלה נק' צ"אה בלי מקום גי' צ"ו. וצריך כח וזכות לברר מן העשיי' ניצוצים המעורבים. אבל גדולה סגולת העולה שבה נמסר כח לעשותו וז"ש והכא אתייהיבת ליה לאתוקד' ההיא מחשבה. וידוע שתחילת הבירורים מתחיל במחשבה העליונה חכמה סתימאה שמשם סוד זריקת ש"ך ניצוצין ואח"כ הבירור נעשה במחשבות כל הפרצופים דאצילות וכן בכל הג' עולמות עד בחינת מ"ן דמ' דלא איתבררו אז והעירוב שיש במ"ן אלו נקרא מחשבה רעה ולכן דוקא בע"ז מצטרפת למעשה שגדול כחה בעולם העשיי' דאיקרי ע"ז. ובכל זאת נפלא כח פועל העולה בצירוף כוונת הכהן להעלות הקדוש' ולהעביר המותרות וכמו כן יש כח זה לישראל כל זמנא דעבדין רעותא דמאריהון ואמנם ידוע מסוד ג' עלמין בסוד ג' א"ל דאתגלו בדיקנא ושרשם במ"ס בסוד חב"ד כמ"ש בכוונת האל הגדול ושם אמר ששם א"ל אד"ני סודו בבינה ומשם נשתלשל ההשתלשלות עד עולם העשיי'. גם ידוע שסוד ג' עלמין אלין ה"ס ג' מלכין קדמאין בלע יובב חשם שהוא אשר ממנו ההשתלשלות עד העשייה. ואם תחבר חשם עם א"ל אדנ"י יעלה תמ"ד שה"ס תמיד חסר יו"ד כמו שפירשו הרב על ד' אלפ"ין שבלאה. הרי שבכח התמיד ניתקן עולם העשיי' ומתעלה עד שרשו. גם ידוע ששם א"ל אד"ני כל עוד שמוסיף הארה הולך ומתמלא כנז' בכוונת שחרית דשבת כי באל אדון אנו מכוונים באל פשוט ואד"ני מלא העולים שב"ת. ואח"כ בעמיד' נכוין בו הכל מלא במלת כי לעמך ישראל נת"תו שכך עולה שם א"ל אד"ני מלא וזה רמז בפסוקינו כי צ"ו הוא אל אד"ני פשוט שהוא בעשיי'. וס"ת את "אהרן "ואת "בניו תת"נו לרמוז שמעלים וממלאים אותו בכל הארתו עד שרשו העליון לאתעטרא להאי רוח קודשא לעילא לעילא ואז יורדת הטומא' לתתא עד מדריגת צואה שאין למטה ממנה. ודע שעל מ"ש בזוהר בפ' ויקהל דף רי"ו בפ' ויראת מאלהיך ביאר הרב ז"ל שהסוד הוא שממלכות דעשיי' אף שהיא מהקדוש' אין לו לאדם ליירא ממנה מפני שהיא בלועה בעמקי הקליפות שבעשייה ושם הרע מרובה ומעורב נמצא שאם הוא ירא מאות' המלכות הוא ירא מהקליפות שהם אלהים אחרים ע"כ תמצית הסוד הנמרץ שגילה הרב ז"ל. והנה איסור זה הוא עודה שם בקליפה. אבל כשיש זכות להעלותה אז נפרדת מכל הערבובייא והיא בקדושתה ואז נק' אשה יראת ה'. ותוכן הענין שמצוה לאהרן שמה שהוא בסוד צ"ו שהוא ע"ז מפני רוח מסאבא הסובבת אותה שיכוין להעלותה לבחינת לאמר שאז היא יראת ה' ודרשת מלת לאמר הוא עון ג"ע כמר"זל על פסוק רצו ה' אלהים על האדם לאמר על איסור ג"ע מכח ג"ש דלאמר לאמר בב"ר ובסנהדרין דף נ"ו ע"ב וכתבו התוספות דאע"ג דהאי קרא דהן ישלח במחזיר גרושתו כתיב ובני נח לא הוזהרו בה מ"מ מייתי ראיה דגבי אישות כתיב לאמר ובענייננו צודק ממש דפסוק דידן מיירי בהחזרת מלכות דעשיי' שגורשה מימי קדם ונוסף עוד חטא אד"הר: ולפ"ז שיעור הפסוק הוא שיכנס אהרן שושבינא דמטרוניתא בכוונותיו בתוך צ"ו דאיהו ע"ז ויאמיר ויעלה משם גרושת ה' הנק' לאמר: א"נ אותה הנרמזת בג"ש דלאמר ואסיפי' דקרא סמוך דכתיב ושוב אלי נאם ה' ולפי כל האמור: העולה דקרא רומזת למלכות דקדוש' העולה למעלה: אבל רבי חייא מפרשה על המחשבה רעה וכוונתו בפשיטות יכולה להתבאר במה שהזכרנו לעיל שנפש הבהמית של אדם היא מקליפת נוגה ומקפת את הנפש העצמית שהוא נפש דעשייה ואיתא במרכבת יחזקאל וז"ל העכירות של נפש הבהמות שבאדם כשעולה לנפש דעשייה ליזון ממנה היא גורמת לו לחטוא. ומי גורם לה עכירות מה שנמשך לה מנפש הבהמות של בחינת' שהוא חיצונייות נפש הבהמות שבאדם ולכן כשאדם חוטא ומקריב קרבן נפש הבהמות של בע"ח שהם גרמו לו לחטוא ונחית אש גבו' ושורף אותו העכירות ואז שורש נפש הבהמות שבאדם נמשך לה זכות וניקוי כי הכל משורש א' חוצבו ומתכפר האדם והבן היטב שרש הקרבנות עכ"ל: ולפ"ז זאת תורת היא כ"י שה"ס המלכות היינו בסוד נפש העשיי' שממנה הנפש נמשכת לאדם. והעולה הוא נפש הבהמות מצד הרע והיינו מחשבה רעה שבהיות' עולה ליזון כוונת' להשטות את האדם: עוד נל"עד לפרש המאמר באופן יותר עמוק ומתיישב והוא בהקדים מה שידוע דמלכות סיומא דמחשב'. וסוד הדבר שיציאתה דווקא במקום גילוי יסוד אבא דאיהו מחשבה ודאי: ונודע שבשני מקומות שהיא דבוק' בזעיר יש שם הארת אבא א' כנגד לב זעיר ששם מסתיים יסוד אימא. ב' בלבא דידה שהרי עטרת יסוד זעיר מגיע עד החזה שלה. וכמו כן יסוד אבא שמגיע עד סוף יסוד זעיר. וכנגד ב' בחינות אלו נק' זאת התור' פי' מבחי' דידה איהי זאת כידוע שהיא היותר חיצונ' ונגלית שבאצילות. ובמלוייה זיי"ן אל"ף תי"ו עם האותיות גי' תו"רה עם הכולל דהיינו ברית. וז"ס אות הברית. שכן כל עצמה מסוד היסודות בין דאבא בין דזעיר. שהרי אפילו במקום תחילתה כנגד החזה יש בחי' יסוד כמ"ש הרב ז"ל שהוא המזדווג עם לאה בעמידת מנחה. באופן שהיא מצדה נק' זאת. ומצד דבוק' בזעיר במקום התפשטות גילוי יסוד אבא נק' תור'. ושפיר קרי לה הכא כ"י שכן בעלה הוא ישראל. ואבא שבתוכו הוא יש"ס ודע שבב' מקומות ה"ס עץ הדעת טו"ר א' בזעיר וא' בנוקבא והם ממש ב' המקומות שבהם דבוק' בזעיר: כי בו מהחזה ולמטה מקום גילוי החסדים יש שם אחיזה לחיצונים האוחזים ברגלים. וגם ששם סיום רגלי לאה ב' עקיביים וכו'. וכמו כן מהחזה ולמטה של הנוקבא ה"ס עה"ד טו"ר כי משם ולמטה יונקת הנוק' דקליפ' אך משם ולמעלה נקרא טוב כי אינה יכולה להתעלות במקום שיש כנגדו שליטת הזכר הקדוש. אך דוכרא דקליפ' יונק מהחז' ולמטה דדוכרא קדישא. ועיין בערכי הכינויים באות ע' ששם כתוב ב' בחינות של מספר ור"ע. בשל זעיר הוא בסוד הכאת שם מ"ה כזה יו"ד פ' ה"א. ה"א פ' וא"ו. וא"ו פ' ה"א גי' רע"ו. ובשל הנוקבא פירש שהוא בסוד ג"פ אלהים דמוחין דקטנות העולים חר"ן ועם ט"ו אותיותיהם וג' כוללהם גי' רע"ו. וידוע שהמחשב' בלב כמש"ה וכל יצר מחשבות לבו. וטעמא משום דתמן סיומא דמחשבה. ותמן מתגלים קצת מצד אחוריים ומצינו שמחשבות רעות נק' עולות כמ"שה אף בלב עולות תפעלון. ואמר הרש"בי ז"ל בפ' ויקרא רבה אין העולה באה אלא על הרהור הלב שנא' והעולה על רוחכם וכו'. וזו היא כוונת ר' חייא לפרש עולה על המחשב' רעה אלא דיהיב טעמא משום דסלקא וכו' ולדקדק היטב דבריו צריך שאביא עוד מ"ש הרב ז"ל בפ' בני נכר יבולו שאמר שם שעיקר פתוי העבירה הוא מצד נקבת הקליפ' שדרך האשה לפתות וכמ"ש בפ' ויצא בדף קמ"ח. אלא שהיא המתחלת לפתות תחלה ואח"כ נטפל לה גם הזכר ומחזיק בידה. ונל"עד שתחלת הפתוי הוא התחלת ההרהור שע"ז אר"זל שאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה אם לא גדול בחסידות כיחזקאל ע"ה שהעיד על עצמו שלא הרהר אפי' הרהור עראי כמ"ש התוספות בחולין דף ל"ז ע"ב: אבל כשהאדם הולך ומשתקע באותו הרהור אז הנקבה המרשעת נעזרת בכח בעלה כדי שתוכל להחטיא אותו הטיפש. וז"ש כאן העולה דאיהי סלקא על רעותא וכו'. פי' שהיא מתחזקת על רצונו של האדם שנוטה אחר הרהור וחפץ בו. והיא מתאמצת להטותו מדרך אמת שאז גדול כחה לינק אפי' מעץ הדעת דזעיר בכח בעלה המרשיע ויונק משם מכנגד לבו דזעיר מצד חלל הצפוני שבלב ובזה משטה את החוטא מדרך אמת זה זעיר הקדוש אמת ליעקב. שיש לה שליטה בכל אותו האורך דהיינו מחז' דידיה עד סוף יסודו. ואז מתחזק כח השקר שהוא כנגד נה"י דקדושה כידוע. ואח"כ מרגיש הכתוב אטו ברשיעי עסיקנן לאחזוקי ישראל בכלל לרשעים שצריכין לקרבן זה. לכ"א היא העולה. פי' חלילה לחשוד בכשרים. אלא הא מיהא התחלת הפתוי דהיינו הרהור עראי שזה יש כח בידם. שאין אדם ניצול ממנו וז"ש איהי דסלקת ואסטיאת. שיש ספק בידם להרהור פתאומיי. וזה בכח שיונקת מעץ הדעת דנוקבא. ולכן בעי לאוקדא לה בנורא בגין דלא יתייהב לה דוכתא לאסטאה ר"ל כדי שלא תתחזק בהתמד' ההרהור ותגמור ההסטאה ולכן שריפתה מכח גבורות הנוקבא דאיהי זאת. כל הלילה להתם כח לילית. והביא ראיה לענין שריפה זו מנהר דנור הנמשך בכל עולם מהיכל הגבורה שבו. שבהגיע עת העברת אחד מהמלאכים ממשלתו מכניסים אותו בנהר דנור והכא נמי לא שנא. ואז נכפית זו המרשעת שכנגד נוקבא קדישתא. ואז היא סוד רוח הקדש שמתייחדת עם ב' שרשים שבשניהם הארת אבא דאיהו קדש כי עברה ממשלת זדון ותשש כחה שאין לה אלא התמצית מן העשן והדשן למזונותיה בצמצום:

רעיא מהימנא אש תמיד וכו' דא אורייתא. מלבד שהרגיש יתור כל הפסוק עוד מלת תמיד. עד שמפני כך פי' רש"י אש שנאמר בו תמיד. לכן פי' על התורה וארז"ל העוסק בתור' אינו צריך לא עולה ולא מנחה. ולזה אחר שאמר ציווי העולה והאש סיים באחרון חביב שהיא התור'. ויצדק בה תמיד שכן היא בכל זמן ועל המזבח ר"ל שהתורה מעולה על המזבח. והנה התורה נמשלה לאש מכמה טעמים א' שעיקרה בחכמה סתימאה שתיקונה מגבור' דעתיק וסתם חכמה היא ראש קו הימין וזהו מימינו א"ש דת למו גי' אלהי"ם דיו"דין. ב' דאיתא בס' א"י שפנימיות הגבור' הוא בתוך הכלי של החסד. וגם זה מימינו א"ש ה"ס שם י"ה יו"ד פ' ה"י בסוד שלהבת י"ה. ג' כמ"ש הרב על ברוך אלהינו שבראנו לכבודו שהתורה שלנו היא מן הבריאה:

ונל"עד שהיא מפנימיות אצילות המושפע לבריא' שהוא אהי"ה דיו"דין כמ"ש בכוונת ויהי נועם ושם הוא שרשו של מש"ה פק"ד קס"א. ואמנם ד' עולמות אבי"ע הם בסוד פנים ימין שמאל אחור. נמצא שבריא' ימין:

ועיקר קס"א הוא יי"אי שאם תכה ג' יודי"ן זה בזה יעלה א"ש וגם זה סוד מימינו אש דת למו. וגם שבינה דמקננה תמן בבריאה היא ראש קו השמאל דהיינו גבורה אש וזש"רזל התור' ניתנה מהגבור' ולכן לא תכבה ודאי שאין שום אחיזה לקליפ' בשום א' מהמקורות של התורה שזכרנו כי אפילו בחיצוניות הבריא' רובו טוב מכ"ש פנימיות האצילות שבתוך הבריא' שהיא מדריגת שבת קדש ממש. וכן ניתנ' התורה בשבת והיא תורת אמ"ת בסוד אהי"ה או ס"ג כידוע. אבל עבירה מכבה מצוה ידוע שהעיון הוא תיקון הנשמ' שהיא מבריאה דאימא מקננא תמן ואין שם שליטה לקליפה. אבל המצוה שהיא תיקון הנפש שהיא מעשיי' ושם כל כח החיצונים לכן עבירה מכבה אותה:

דמאן דעביד עבירה וכו' דאין כל עבירה מכבה מצוה שאם המצוה גדולה והעבירה קטנה ודאי לא תכבה. אבל מי שעושה עבירה ששקולה כנגד המצוה אז היא מכבה אותה שהיא נקראת נר בסוד א"ל הוי"ה כידוע מנר שבת:

הכי מכבה נר דיליה מגופיה וכו' פי' כי נפש הישראלי היא ניצוץ קדושה קיימת שאי איפשר לומר בה כבוי ממש דהיינו כליון גמור אלא שבהאיר הנפש בזכות המצוה גם הגוף מאיר ומזדכך להיות זוכה לתחית המתים אבל כשהעבירה גוברת על המצוה מכבה האור שלה שמאיר בגופה. והוא הוא הכבוי. אבל המצוה והנפש אינן כבויות. ולקמן יבואר עניינם. וקודם אקדים ענין השכינה שכשחס ושלום גולה ממקומה גורם כבוי וחשוכא לכל העולם שהוא הגוף המאיר באור השכינה:

וחשוכא לההוא אתר וכו' פי' שאז שולטים הדינים ויש יניקה לקליפות מאותו המקום שעלתה משם השכינה דהיינו שפחה כי תירש גבירתה. וכמו כן יקרה לגוף שהעבירה גורמת לו כבוי ממש. וחשוכא לההוא אור של המצוה שנופל לקליפה. וגם חשוכא לנפש דהיינו הכנסה לקליפה:

וסליקו דמצוה וכו' זה חילוק בין מצות הנעשות ע"י עם הארץ לנעשות ע"י ת"ח כי של ע"ה שהוא כלול טו"ר ומתחילה לא נעשית כהוגן אלא לאיזו כוונה חיצונית. כשעוברים עבירה אז יש בה כבוי המצוה הנזכר ונשאר אותו ע"ה בחשך:

אבל לגבי מארי תורה וכו' פי' גם שיעשו איזו עבירה שתגבר לכבות איזו מצוה מהאיר על גופם אינה כביה עולמית בו כי סופה לחזור ולהאיר להם משום דנהרין לה וכו' הן הכוונות שמכוונים בעשיית'. וכל זה הוא אור ומתוך שאינו כבה אור זה סופו להאיר על המצוה ותחזור ותאיר. מצוה דאורייתא וכו' והוא חילוק בין הת"ח עצמן כי הת"ח שאמר לעיל הם סתם ת"ח וכבר אמר מעלת המצות שעושים שאין להם כביה עולמי' ועכשו מיירי ברבנן שתורתם אומנותם שמלמדין אחרים שאינם חיייבין בכל המצות אלא פרטיות. ואמר שאותה מצוה שהם עושין היא במדריגת תורה להם ואין לה שום כבייה וזה משום שאין להם אומנות אחרת אלא תורה עליהם נאמר אש תמיד וכו': ועשן דסליק מפומייהו הוא הבל פיהם העולה ובוקע רקיעים ועולה ביושר כעמוד העשן שלא נצחו הרוח וה"ס מ"ן שמתעלים בכח השכינה השרוייה על לומדי התורה שמסדרין אותה בדבריהם ומעריכים אותה בהשכלת עיונם שתעלה לגבי בעלה להמשיך אור שפע. וזה דומה לנר שעומד תחת נר דלוק שאם יש בו קיטור עולה ומתקשר עם אור נר הדלוק וימשיך האור אליו ויודלק גם הוא. ונמצא שעליית' היא הדלקתה. וזה יובן יפה במה שפי' רש"י בפ' אש תמיד אש שנאמר בו תמיד הוא שמדליקין בה את הנרות וכו':

אמאי הכי מלבד מה שהוקשה לו ביתור המאמרות גם ליצחק היה די שיאמר ויאמר יצחק אל אביו הנה האש והעצים וכו' ואביו ישיב לו אלהים יראה לו. עוד הוקשה לו למה ליה למימר אל אברהם אביו. ומה ר"ל הנני בני. ותירץ אלא ג' למעשה בראשית וכו' לפי' המפורש למטה. אלה הג' הם סוד גג"ת ג' ימי בראשית. והד' הוא במ' באחורי זעיר וכנזכר בזוהר הרקיע דף ד' וז"ל. מארת חסר כתיב הכוונה תגבורת הקליפה כי אור העליון רחק ממדה אחרונה ואע"פי שגם ביום ג' יש מאמר תדשא הארץ הדומה למ'. שם הוא בסוד שרשה שבתוך ת"ת. ולכן לא הזכירו בכאן. אבל מאמר דמאר"ת הוא יום ד' דהיינו כשהיא כבר מתהוה ונתונה באחוריי' ושם יש כח לדינין ולכך אמר הנני דחיקא הוא הד"גש המורה דחוק והוא מפני שיציאת ראש מ' היא במקום גילוי החסדים שסודם באברהם אלא שרואה עצמו בדוחק שאין לו כח להאיר במ' כשהיא באחוריי' ואע"ג שבימי בראשית הוא מאמר ד' וכאן בא שלישי י"ל שהוא ע"ד במה שמקדימים למוקדם מה שצריך להיות מאוחר כמו וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף ודרך זה נקרא בלעז פארינ'טיסיס אך מ"מ צריך ליתן טעם למה נכנס של יום ד' בין הדביקים בין יום ב' וג'. ונ"ל כמ"ש בזוהר הרקיע דף י"ז ע"ב שביום ב' היתה המחלוקת דהיינו התחלקות נוקבא דזעיר מזעיר ע"ש באופן שתכף ביום ב' שנתגלתה הגבור' ונחלקה מהגדולה. שביום א' היתה כלולה בה מיד נתהוה המציאות לתוקף הגבורות ולהתחלק רחל מזעיר והבן היטב:

ואי תימא וכו' פי' ולמה נתחיל מיום א' באלו המאמרות דיצחק והיינו מהגדולה והלא יש עוד למעלה מאמרות דחב"ד. ותירץ אלא אינון סתומין וכו'. פי' שהג' שהם למעלה דרכם להיות סתומים כי מושב יסוד אימא הוא בדעת זעיר: ונשארו חב"ד סתימין במחשב' דייקא דאינון המוחין חב"ד ואלין איתגליין וכו'. הם גג"ת שהיו מכוסים ביסוד אימא הנק' חשך שכל נקבה נק' חושך כמ"ש ובורא חשך שהיא הבריאה על שם דתמן מקננא אימא כמ"ש בס"הכ. והנה כשנתעלה יסוד אימא אז מתגלים חג"ת מגו חשוכא:

ויאמר יצחק וכו' ענין אלו המאמרות יובן בהקדים מה שידוע שכל עיקר העקיד' היה למתק הגבור' ועוד ידוע שבג' מדות גג"ת יש התכללות ימין בשמאל ושמאל בימין שסוד התכללות זה הוא מ"ש בס' א"י שיש י"ס דרוח וי"ס דנפש. ושהחסד של הרוח הוא בכלי הגבורה. והגבורה של הרוח הוא בכלי החסד: ושזהו התכללות ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא הנזכר בכל הזוהר והתיקונים. וכ"ש שיש ייחוד זה בת"ת שבו שורשי ג"ג באופן שחו"ג מתייחדים ונכללים זה בזה בגג"ת האמנם פשוט הוא שכל מקום שיש התכללות ימין ושמאל תמיד הימין גובר כמ"ש ימין ה' רוממה. ועל כן בב' המאמרות הראשונות נק' אברהם אביו של יצחק. אלא שהא' הרומז לגדולה ממש נאמר אל אברהם אביו שהרי הכלי הוא דאברהם. ובשני לא נאמר אלא אבי בסוד הרוח של החסד הנכלל בגבורה ואמנם במעשה בראשית נאמר יהי אור ויהי אור ואמרו בפ' בראשית דף י"ו ע"ב וז"ל ויהי רזא דחשך. אור דאתכליל שמאלא בימינא שהוא ממש רוח הגבורה בתוך החסד:

ויאמר אבי וכתיב וכו' זה מובן דמיירי בגבור' והכי אית' בזוהר שיר השירי' בדף כ"ג ע"ג ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המי' דא נקוד פ"תח פשיטו דנהירו דא נהיר בסטרא דדכורא בסטר שמאלא ואנהיר לההוא סטרא ע"ש:

ויאמר הנה האש וכו' ידוע שמאמר יקוו המים ה"ס יום הג' שהוא הת"ת שבו ודאי מתייחדי' החו"ג בין מצד יסוד אימא שהוא שם ובו מתאחדים שרשי החו"ג. ובין מצד הת"ת בעצמו שהוא יושב אהלים. ועל הכל מפני ששם תחלת גילוי החסדים. ועל כן לעומת מאמר זה יש מאמר תדשא שה"ס כתר רחל הכלול בת"ת ומפני כל אלה הבחי' אמר יצחק הנה האש והעצים. ויובן על נכון כשנעיר תחלה למה לא הזכיר יצחק בשאלתו זו את המאכלת כמו שהזכיר האש והעצים. ועוד מה ר"ל אברהם באומרו אלהים יראה לו השה וכו'. ועוד למה אברהם העלה את יצחק על המזבח קודם ששחטו שהרי שנינו בפ"ט דזבחים עולה שעלתה לראש המזבח תרד וא"כ הו"ל לשוחטו למטה מן המזבח אחר הבערת האש כדי להעלות איבריו על האש כמשפט העולה: וי"ל בהקדים מ"ש בל"ת על פסוק ויקח את המאכלת לשחוט את בנו שאברהם חשב שהיה צריך לתקן גבורות פנימיות ושהיה צריך להוציא דם ושאח"כ אמר לו ה' שהיה די לו בתיקון חיצוניות והוא האיל שסודו אהי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא שעולה אי"ל שה"ס לבושי הגבורות עכ"ל לענייננו. ואע"ג דבס"הכ בסודות פסח אמר שלבושי החו"ג ה"ס אהי"ה בריבוע העולה ד"ם. נל"עד דהיינו בהיותו בתוך הגוף ואז נק' פנימיות. ובחי' זו חשב אברהם שהיה צריך למתק ולכן העלה את יצחק ע"ג המזבח כדי שכל דמו ישרף ולא תאבד טפה ממנו. ויצחק סבר שהיה די בשחיטתו. אף כי יחמיר שיוציא דמו ויקבר ויכוסה. כי דוקא גוף עולת בהמה צריכה הפשט וניתוח וכליל לאישים לשרוף כל חלקי החומריות. ולזה אמר תינח המאכלת שצריך לשחיטה. אבל כיון שאתה מביא אש ועצים א"כ צריך לשריפה וזה לא שייך אלא לבהמה וא"כ איה השה לעולה. והנה כשראה יצחק שאביו הניח את נעריו עם החמור והתחיל להכניעו למעמסת העצים אז הבין שבזאת תגבורת אברהם היתה עליו ולמיתוק וכפיית דיניו. ואז תמה וסבר דאין צורך לשום פועל שהרי הוא היה נכלל בחסדים בכל ג' קוי האצילות דהיינו גג"ת שבכולם היה ייחוד פנימי לחו"ג. והנה הוא אז בזמן ההוא עברו עליו ל"ז שנה שבחי' בהם היתה בכל מקום התפשטות הנוקבא שעד אז היה נק' בן לשרה שחייה האמתיים היו כמנין ויהי"ו חיי שרה. אבל עכשו כבר היה נכנס בשליש העליון דת"ת זעיר ששם יסוד אימא שהיא מקו"ה המים גי' קנ"א ושם שם הוא מקום רביעית דם שבלב ולכן אמר לאביו אפילו לסברתך דצריך להוציא דמי. הנה כיון שכבר יצאתי מבחי' הנקבה שבה הדינין תקיפין והיא סוד ב"ן דמשם בהמה. אין צורך לשריפה. וא"כ איה השה לעולה. ואברהם השיבו אלהים יראה לו וכו' וירצה דע לך כי גם אנכי סובר כסברתך ואני מצפה אשר "אלהים "יראה "לו ר"ת אי"ל שהוא סוד החיצונייו' ואם ככה יגזור הרי טוב: ואם לאו "השה "לעולה "בני ר"ת הב"ל וה"ס גלגול הב"ל ביצחק כמ"ש בל"ת בעקידה. ורמז לו שנגזרה עליו מיתה על עון הב"ל:

שבע קלין וכו' ידוע שה"ס האורות של ז' מדות דהיינו ק"ל ה' הוי"ות דחג"ת נ"ה וכללות החמשה ביסוד וכללו' כולם במ'. וגם מילוי קו"ל קו"ף ו"ו למ"ד עולה קו"ל ה"ס ה' גבורו' שכל מילוי דין. ואמר שבכל ימות השנה תליין במלה. יש לפרשו כמ"ש בס' הכוונות על כולם בחכמ' עשית בבינה שחכמה אומר ובינ' עושה ולמדנו מכאן שהדבור הוא בזכר והמעש' בנקבה וידוע שכל ימות השנה כל תיקון הנקב' מצד זעיר שהוא בחי' הדבור רוח ממללא אבל בימי החג העיקר הוא מצד הבינ' שהי' בחינת מעשה: ועי"ל כמ"ש בספר א"י כלל גדול שכל מצות מעשיות כגון סוכה ולולב וכיוצא הן בחיצונייות העולמות. וכל מצות הדיבור כגון תפלות ועסק התורה היא בפנימיות של העולמות דהיינו השפע והברכות שהש"ית משפיע בעולמות:

ואנן עובדא קא בעינן פי' אנו חפצים בחג בחינת מעשה גמור שהוא השפעת המים ממש לעולם ולא מלה אין עיקר כוונתנו לפנימיות הנשמות. והטעם בגין דבזמנא דא וכו' שהרי אימא היא השולטת וכמ"ש בפ' פנחס דף רנ"ח ע"ב כל הני יומין אזלת אימא על בנייא ולהיותה כוללת כל בחינת זו"ן דהיינו בחי' ימים וחדשים לכן יש עכשו ברכה כוללת לכל השנה:

וביומא שביעאה וכו' לשון זה מדוייק כמ"ש בס"הכ לייישב מה שנראה סותר מכאן לפ' ויחי דף כ"ב שיש זמן לתשובה עד עצרת. ואמר ששם מדבר על איזה פרטי. אבל כללות ישראל אין לאחר תשובתם: וז"ש כאן סיומא דדינא דעלמא. פי' בכללו:

ופתקין נפקין מבי מלכא היא מ' שממנה יוצא הדין והגזרות אבל עדיין לא ניתן ביד השוטרים לפעול הדין ואינו כי אם הודעה להם וכן אמר לקמן פקיד מלכא למיהב פתקין. פי' ועדיין לא ניתנו:

וגבורן מתערי ומסתיימי איתא בס"הכ משם הה"ר גדליה הלוי ז"ל שאלו הם הה' גבורות שכבר הן ביסוד שלה ביו"הך ואחר גמר כניסת כל החסדים בימי החג אנו חוזרים ומעוררים אותן בחביטת הערבות כדי שיהיה להם כח להעלות מ"ן בעצרת לעשות הזווג. ואמנם הר"חו כתב שהן ה' גבו' לצורך המ' וכן הוא במהדורא בתרא. שבהושענא רבא ניתנות במ' רחל כלולות הה"ג דשייכי לה וה"ס החותם השני. ונל"עד דהא והא איתא דא"הנ שהעיקר הוא הה"ג דמלכות. אבל אין ספק שגם אז מתעוררות אותן שביסוד שלה שממנו תתפשטנה אותן של מלכות. וזהו דייוק מ"ש מתערי פי' של יסודה:

ומסתיימי של מלכותה ששם הוא הסיום והתכלית של האצילות ולכן נחבטות בקרקע ואז יש בה כל הז' גבורות וע"כ ז"פ אד"ני גי' חות"ם שכיון שנתפשטה הגבורה הז' אז נסתיימו הדינין ואולי שלזה רמז באומרו סייומא דדינא שהוא צירוף אד"ני:

וערבי נחל תליין בהו פי' אלו הגבו' תלויות בערבי נחל שה"ס נ"ה דאצילות ואמר זה ללמדנו שז"ס הערבה שאנחנו לוקחים ה' בדים ממנה כנגד ה' גבורות. וא"ת ומה טיבן של גבורות אלו ביום הז' אחר שכבר האירו בה כל בחי' החסדים. והלא הסדר היא ליכנס בה הגבורות תחלה ואח"כ יאירו החסדים למתקן. לזה אמר בעינן גבורן וכו' ירצה שני מעשים נצטרך לעשו' א' מ"ש בס"הכ לכוין כי הערבה גי' זר"ע שהם מ"ן וגי' עזר כנגדו להכין אותה שתהיה עזר כנגדו להעלות מ"ן ולקבל מ"ד כנגדו. וז"ש גבורות בעינן עתה בהו"ר לאתערא למיא הם מ"ד של זווג עצרת שיושפעו בה ע"י התעוררות מ"ן ולכן מים מ"ם יו"ד מ"ם גם המילוי מים שאח"כ בבואן לעולם ירדו מים זכרים ומים נקבות כנודע:

וגם פשוטו של שם מים מורה שני מיני מים והרי הפעולה א' שהיא חדושו של יום ולכך הקדימה:

ב' ולסחרא ז' זמנין הם ז' הקפות של יום זה בלולב דוקא ולא בערבה וראיה שלא אמר ולסחרא בהון דאז הוה ס"ל כמ"ד בגמרא שמקיפין בערבה. וגם לטעם זה לא הזכיר בסמוך אלא בטישת הערבה ולא חזר לדבר בהקפות. ואמנם בהקפות דהו"ר יש ג' בחי' הנרמזות בשם אד"ם אדם דיבור מעשה:

וה"ס המשכת כללות ז' מקיפי החסדים מדעת אימא וכמו כן מדעת זעיר וכמו כן מז"ק דזעיר:

כל זה לרוואה להאי מזבח היא מ' שכל בניינה מהגבורוה וידוע ששם כל גבורה הוא יו"ד ה"י ו"ו ה"ה דהיינו ממש ברתא ואימא. כי י"ה דמילוי ס"ג ו"ה דמילוי ב"ן גי' מז"בח ולעומתו בזמננו בימה העולה כן ולכן להיות' מלאה גבורו' על כן צריך לרוות אותה בחסדים מרובי' שאף החסדים המקיפים מרבים השפע והמים:

והראיה שענני כבוד שהם סוד המקיפים כנודע היו מגהצים מלבושי ישראל כמ"ש רש"י ז"ל בפ' עקב אמנם אמרו ממיא דיצחק הענין הוא שהם סוד החסדים דאימא שהם מגבורות אבא כנודע בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה באופן שכל חסדי חג הסוכות הם בחינת יצחק שהוא שורש הגבורות ומושרש בגבורות אבא אלא שנעשה חסדים באימא והיינו כללות בחי' יצחק ששרשו בבינה אלהי יצחק. ובזה יצדק מה שאנו אומרים בברכת גבורות מוריד הגשם דאיתא בס"הכ בברכת הנהנין שגשם ה"ס מ"ן שביסוד הבינה הנק' גבורות גשמים וסודם מסוד שם אהי"ה כנזכר שם והן הן החסדים דאימא ולזה אמרינן ג"כ משיב הרוח שה"ס ס"ג וקנ"א. ועוד נלע"ד שגם לטיפה שנותן לה בזווג עצרת קורא מיא דיצחק ע"פי מ"ש במהדורא בתרא בס"הכ שבעצרת נותן לה זעיר בזווג גבורות. ובפסח חסדים ועוד אמר שם וז"ל ויום שמיני הוא הזווג. ונותן בה ה' גבור' של זכרות עצמו שלו בבחי' טפה זרעיית עכ"ל:

ונראה שה"ס ב"ן דמ"ה אבל בפסח נותן לה מ"ה דמ"ה שגאולת מצרים הית' מיסוד אבא ע"י משה וכל אותו הדור הם משם:

בגין דאיתמלייא פי' מפני שבזה מתמלאת באר דיצחק ולקמן נבאר למה ייחסו ליצחק. ודע שיש בכל א' מהמקיפים בין דאימא דבחי' סגולת הימים דסוכות ובין מקיפי זעיר שהם בלולב. בחינת רי"ו. כי דשל אימא הוא אל ועם המלא אל"ף למ"ד הרי רי"ו: ודשל זעיר יש ג"כ בחי' רי"ו כמ"ש בערכי הכינויים ערך תבל וכן הושענא גי' ב"פ רי"ו. אבל ביום ז' שהמקיפים שלו הם מן השרשים שבדעת אימא וזעיר כנז' נק' הושענא רבא ב' רי"ו הם רו"י שהם המרוים את המזבח:

ובהאי יומא וכו' חזר להזכיר צורך הגבו' להתעוררות מ"ן להמשיך ואומר. ולסיימא וכו' והוא מה שנודע שבליל הו"ר נעשה החותם מג' מילואי קס"א קמ"ג קנ"א והוא חותם מלכות דרחל. וז"ל הרב בס"הכ אחרי שנתננו בה ה"ג ביום הו"ר בסוד ה' בדי ערבה אז צריכה אל החותם. לבל יכנסו זרים לקחת מהגבו' שמשם שרשם ומשם נאחזים עכ"ל וז"ש ולסיימא לון לבתר. פירוש אחר שנתננו הגבורות צריכים אנו לסיימם ולהחתימם. ואח"כ מפרש תמצית כל הענין ואמר דהא בהאי יומא. מסתיימי דינא ה"ס ה' גבורות המתפשטות במלכות שלה ששם הוא הסייום:

ובג"כ וכו' ענין החבטה מבואר בס"הכ ובסוד חביט חביט ולא בריך שאמר הרב ז"ל שס"ת עולה ט"ל וצריך לכוין בשם יו"ד ה"א וא"ו ולא פירש בו כלום ונל"עד שהכוונה אל דעת זעיר שמשם נתנות הגבורות. א"נ אל מוחא סתימאה טלא דבדולחא שהיא הגבורה הראשונ' שבאצילות ומשם ימשך כח לסוף האצילות בסוד אין אני: ולסיימא לון אחרי נתינת הה' גבורות צריך לסגור בעדם בחותם הנז':

דלא מישתכחי פי' אינם נמצאות בזה אל החיצונים שיש חותם וחומת ותחום והכל ענין אחד: אתערות' וסייומא ההתעוררות הוא הרמת הערבה. וסיומא החבטה בקרקע:

מסטרא דנחל הרב ז"ל ציין בכאן ויחי דף כ"ב ע"ב ושם אמרו וערבי נחל אלין אינון גבורן דאחידן ביה ביצחק דאתיין מסטרא דההיא נחל עילאה ולא מסטרא דאבא עכ"ל. ונלע"ד לפרשו במ"ש בס' א"י בסוד שלוח הקן שתחילת גילוי ק"ך צירופי אלהים בסוד ה"פ כ"ד הוא מגבו' דתבונה ולמטה. אבל בחסד שלה אינם יכולים להתגלות. וא"כ הוו להו ה' גבו' בבחי' ה' חלוקי הצירופים:

ואחידן ביצחק הוא שמתחילין מגבורה וערבי נחל גי' פ"חד יצ"חק. ואל"הים דיודי"ן. ונחל ה"ס תבונה כמ"ש במאמר הפסיעות על פ' מנחל בדרך ישתה. ונקרא נחל ע"ש יסודה שהוא עיקר מקום השפעתה. וידוע שמקום השפעתה הוא בחזה דזעיר ששם סוד דם האדם וב"פ דם הוא נח"ל וגם אימא מושרשת במוחא סתימאה שיסוד שלה הוא נוצר חסד לאלפים ר"ת נח"ל ולפי שאין גילוי ה"ג היום אלא בבחינת אחורי התבונה לכך אמר מסטרא דנחל ולא אמר מהנחל. בארת חסר כתיב. הכוונה כי ידוע שיסוד ומ' דנוקבא הם זה בתוך זה כידוע מסוד חותם בתוך חותם ועכשו רוצה לפרש הפסוק על כוננות המ' שה"ס הבאר היותר חיצון. והטעם שלא נרמז בפסוק עשיית הבאר היותר תיכון שהוא יסוד דנוקבא. נראה משום שזה נעשה בהיות הנוקבא בתוך אימא ביו"הך ועוד שנעשה מאיליו בלי שום מעשה משא"כ בחותם השני שנעשה למטה בהיות כבר רחל במקומה וגם שנעשה ע"י מעשה הערבה. ועכשו שואל מהו וישב. דלא ניחא ליה לפרש שיאמר כך לגבי אברהם. ועוד דמלת וישב יתירה והו"לל ויחפור יצחק וכו' ולזה אמר אלא יומא קדמאה וכו' והענין שבר"ה נעשה החותם של לאה. אלא שאין כוונתינו אליו בעצם. ראשונה כי רחל היא העיקרית ועליה כל מחשבותינו כדי שתהיה מתוקנת לחג עצרת. וגם דבשל לאה אין בו מעשה מצדנו אלא בדברים שנתפלל כתבנו בס' וכו' שיסוד לאה נעשה בין הזרועות ולכן הוא נק' כתיבה כנז' בס"הכ ועל כן לא נכתב בתורה בפי' רק ברמז מלת וישב. כלו' כבר קדם יצחק לחפור באר אחרת והוא בר"ה שאז היא שירותא דדינא בכל עלמא פי' שאז נעשית הנסירה מראש זעיר עד ראש רחל וננסרה כל לאה וזהו ענין בכל עלמא:

ויצחק קיימא וכו' ה"ס בינה דזעיר ועטרה דגבורה שלו שכשמסתלקים מזעיר נ"ה דאימא נשאר חכמה וחסדים שלו סוד מקיף על ראשו והבינה וגבורה נכנסים בכל פרצופו עד ראש רחל וז"ס כסא דין:

בהאי יומא של הו"ר וישב יצחק לאתערא וכו' ויצדק אומרו וישב שהוא מעין מה שעשה בראשונה שגם הוא חפירת באר דהיינו יסוד לאה ועכשו חזר לעשות כן שהוא כוננות יסוד רחל. ועוד ירמוז וישב יצחק לאתערא דינין הוא מה שנז"ל שגם הגבורות שכבר הם בה מזמן הנעילה חוזרות ונעורות באופן שגם בהו"ר יכון אומרו וישב לפי שהעיר דיני היסוד וסיים דיני המ' ובזה יצדק אומרו בארת חסר וקרינן מלא שלפי האמת יצחק עשה תיקון בשני בארות דהיינו יסוד ומ' אבל עיקר התיקון היה בבאר אחת שהוא הנוגע בעצם והוא המ' לכן אמר בארת. וענין חפירת הבאר מבוא' אצלנו בכוונת "בידך "אפקיד "רוחי ר"ת ב"אר. ויש ב' ידים א' בידך. והב' ס"ת בידך אפקיד רוחי והוא למפרע לפי שה"ס יד השמאלי והנה ב' הידים הן חסד גבורה העולות חפ"ר כי בזה מתכונן הכלי הטהור לקבל טיפת הזרע לענין עיבור. ועוד מרגיש למה לא נאמר ויחפור את הבארות ולא יזכיר מים ולכן אמר לארקא גבורן שהן ב' מנצ"פך משני הידים החופרות הבאר. ותכלית זה הוא למיא. פי' שתקבל המים העליונים מ"ד:

דהא מיא בגבורן וכו' הם מ"ן שבתוכם מתלבשין מ"ד ובכח הגבורות מצתררים המים בעבים כמ"ש צורר מים בעביו כי יסוד הנוקבא ה"ס הצרור גי' מל"כות. וגם צריך כח דין לחלק כל טיפה וטפה. מבדי"ל גי' אלהי"ם. ועוד איתא בס"הכ שהחותם הנעשה בהו"ר שהוא מלכות הנוקבא הוא ממלואי ג' אהי"ה עולה גשמ"יס. ובתוכו מתלבש השפע והוא צוררו וחותמו והיינו גבורות גשמים: ועוד נ"ל שידוע מכוונת ק"ש שעל המטה שלהעשות כלי הנוקבא נתן לה רי"ו שהוא ע"ב קד"ם והם ג' ע"ב ואם תצרף פ"ר דה"ג אל רי"ו יעלה מלכות וצרור והיינו צורר מים בעביו. ומפני כ"ז אנו אומרים משיב הרוח שהוא מלוי אל"הים דיו"דין שה"ס דין מתוק כמ"ש בשני פעמים רוח שבס"ת פותח את ידך. שהדין החזק שהוא שם אלהים מונע ומקפיא המים. והמילוי שהוא יותר רחמים מפשירן שירדו למטה וזהו משיב הרוח ומוריד הגשם:

ערבה וכו' בהאי יומא מאי היא בשלמא בכל ימי החג ב' ערבות שבלולב שהם כנגד נ"ה הם בסוד שפתי הנקבה הנעשית מנ"ה דזעיר. אבל ערבות של הו"ר מה שייכות להם עם השפתים:

אע"ג דלדרשא כי עיקר הסוד הוא בנ"ה דזעיר שהם בו בחינת שחקים והוא פשוטו של הסוד אלא שח"זל דרשו בו שפתים. כמו בהדס עינים וכו' ויש בו כמה סודות לענין דרשות. אבל דרוש לחוד וכוונה לחוד. וכן בערבה דהו"ר הכוונה העיקרית והאמיתית בשעת המעש' היא ה' גבורו' כנז"ל:

הכי הוא ודאי דהא וכו' והענין שבפה יש ה' מוצאות שהן ה' גבורות שנבקעות בראש זעיר מכח אורות גבו' דיסוד אימא שהוא בדעתו. וקי"ל דעת גנוז בפומא דמלכא ואלו ה' מוצאות נק' פתוחי חותם וכמ"ש בא"י בדרוש ל"ב נתיבו' ולכן יש בחי' עצמיית לערבו' בשפתיי' ליום זה שאותיו' השפתי' הן בו"מף ב"פ דין כנגד ש"ך פ"ר וברית הלשון מכוון כגגד ברית המעור. וכמו שבהו"ר מתעוררות ונוספות ומסתיימות הגבורות בברית התחתון כך ג"כ נעשה למעלה בברית הלשון. ובפרט שעיקר כונתינו בז' הקפות היא להמשיך לנוקבא מכללות האורות שבדעת אימא ומכללות האורות שבדעת זעיר. ואע"ג שכוונתינו להמשיך ז' כוללי מקיפי החסדים דאימא ודזעיר. מ"מ אין ספק שגם הגבורות אשר שם מתעוררות. ועוד שכל מקיף הוא בחינת דין כידוע. אשר על כן בהו"ר נגמרים גם הדינים העליונים דמוצאות הפה ולכן בהאי יומא פקיד וכו' שמפני התעוררות כל בחי' הדינין מתעוררין גם החיצונים ונחתכו בפה העליון הגזרות ובזה מסתיימים ונחתמים הדינים ואין עוד פתחון פה לחיצונים כי הדין דין אמת שהוא חותמו של הק"בה בסוד שמו' אהי"ה אהי"ה פ' אהי"ה גי' אמ"ת והיינו חותם אמת:

שירותא וסייומא כי בצינור האמצעי ששם עיקר השפע העצמיי יש שני פתחים הפה והברית באופן שראש הגילוי הוא בפה וסוף הגילוי הוא ביסוד וז"ש שירותא וסייומא:

ת"ח ביומא דא וכו' זו בחי' שירותא וסייומא שלאומות הוא סייום זמן נתינת השפעתם והתחלת הכנעתם. ולישראל סיום הדינים כנז' והתחלת ברכתם האמיתית. והענין הוא שהאומות אין להם שום שפע ממקור האורות שבדעת זעיר אלא הארות מבחינת הענפים המסתעפים בז"ק שהם מסוד הנהו ז' מלכין ולכן הם ע' אומות וע' שרים ל"ה מימין מישמעאל. ול"ה משמאל מעשו המתמעטים כפרי החג כי מנצ"פך שהוא גי' פ"ר שהם ה' גבורות רמוזים בה' אותיות אלהים שבמילואם הם י"ג אותיות כנגד י"ג פרים. ושם אלהים מתפשט בכל חיצונייות זעיר א' בכתר ל' חב"ד ה' חגת"נה י"ם יסוד ומלכות ולפ"ז נמצא שכל הארת או"ה שהיא מהחצונייות דוקא מהארת התפשטות של ז"ק כאמור ולא של המוחין. באופן שמסיימים ליטול ברכותיהם ונשארים בדינים. אבל ישראל בהו"ר:

מסיימי דינין דלהון דלהון דייקא שהן הגבורות הקדושות ועושים הקפות שסודם המשכת אור מי הראש ואראה פני אלהים שהוא שם אל שבמילואו הק"פ כמנין הפ"נים. ולכן נחתם שם אל ביעקב אע"ה ונק' ישראל על שם פני אלהים כי עשו חשב לתקן ראשו ולזכות אל שע"ו אורות. אבל נשא' לו ע"ש יאכלהו. אף ישראל אומרים הושיעה נא להמשיך אור ש"ע נהורין. ואח"כ ביום ח' זמינין לאשתעשעא במלכא. כי מאינון תפוחין קדישין נמשך שורשם כולו זרע אמת. ומתמן הדרת פנים בסוד ר"ת מפני שיבה תקום העולה ש"ע ש"ע וזהו יום שמחתנו:

דא אורי"אל כבר כתבתי על סוד אש המזבח דף כ"ז וכ"ח ושם נאמר שהיו ב' אישים דהדיוט משם מ"ב ודשל גבוה משם י"ה. והנה במאמרנו נזכר אחר יותר עליון שבו יצדק לומר מלפני ה' כלו' ממי שהוא קודם לו. והענין כי אש מן השמים הוא מסוד יה שבפנימיות גבורת זעיר שממנו נעשית שלהבת י"ה כנז' בס"הכ בענין רחיצה של ע"ש. ועליו נאמר בסדום מאת ה' מן השמים: מאת דייקא ממה שהוא אתו עמו בפנימייותו. אבל כתיב מלפני ה' והיינו מאימא שיש בה שם קס"א וס"ג שיש בהם שני שמות פנימיים דהיינו א"ייי וגם יי"אי שהם שני שמות אל שמכל אחד מהם יוצא א"ש בהתרבות כל אות בעצמה. אפ"א יפ"י וכו' וכן בשם יי"אי והכל א"ש אחד לפי שהוא מן אימא שכולה גבורות חמשה דאבא וה' דידה כידוע מסוד התכללותם זה בזה והנה העשירייות של א"ש היא אל וה"ס הגבורה הראשונה שבכל העשרה גבורות שהיא החסד שלהן לכן נקרא אל:

והיינו אור"יאל דאיתחזי בשלהוביתא וכו' פי' היה נראה בשלהבת שהוא שם י"ה שהוא היה אש מן השמים שהוא תמיד על המזבח וזה שנק' אורי"אל היה דוקא רביע על קרבנא כמ"ש לעיל בדף הקודם ואתחזי כאריא רברבא רביע על קרבנא. ולכן יש בהג"הה כמה דאיתמר. דקאי לעיל. והנה ח"פ א"ל גי' אורי"אל גם אור"יאל הוא בת"ת זעיר. ואם תמנה מאימא עד ת"ת זה תמצא שממנה שמנה כח"בד חג"ת בסוד יחיד רוכב על שבעה. ונמצא שהיו שם ג' מיני אש של בינה ושל ת"ת ושל מ'. ועל כן כולם נרמזו בפ' ותצא אש מלפני ה' סופי תיבות א"ש י"ה הרי דז"ון ואש שבפסוק הרי ג': וכדין חדוותא וכו'. שכל שמחה היא מן הגבורות המתוקות סוד יין המשמח ופועל השמחה התעלות הנשמות למקורן בכח הגבו' וכמ"ש והיה כנגן המנגן. וכן היה בכאן שנתעלו הגבורות עד שרשן וז"ש דהא אתקבל ברעווא ה"ס מזל נוצר חסד שבו שורש יצחק בבחינת השערות כמ"ש בל"ת בפ' תולדות. וה"ס ריח ניחח שהיא התעלות הגבו' למתקן:

אי לאו הוה ערבובייא דבני אהרן וכו' כמ"ש פה יש התנצלות גדול לנדב ואביהו וסברתם שהרי עניינם היה שלהיותם נפש דאד"ה מאצילות וכמ"ש הרב ז"ל דעל כן נאמר בהם אצילי בני ישראל. היתה כוונתם לתקן המלכות שממנה שורש נשמתם וזה בהמשיך אורות אימא שסודם קטרת וטעם סברתם היא במה שראו מיתוק הגבורות כאמור וחשבו שכבר בטלו החיצונים ושנתקנו מ"ן דרחל ודאימא כמו שיהיה לעתיד. ולזה רמזו רז"ל באומרם בילקוט בפ' שמיני וז"ל ויקחו בני אהרן אף הם בני אהרן בשמחתם כיון שראו אש חדשה שירדה מן השמים ולחכה את העולה ואת החלבים עמדו להוסיף אהבה על אהבה וכו' דוק אומרם שראו אש חדשה שהוא גבורות חדשות שלא ירדו עד הזמן ההוא ושהיו מאימא שנק' בשם מרום לכן גמרו בדעתם שהגיע עת תיקון המ' בגבורות אימא לבדן ושלא היה צריך להם להשתתף עם משה ואהרן שהיו מיסוד אבא מפני שכבר הגיע זמן העתיד שהגבורות יהיו עיקר. אבל טעו בזה כי עדין לא היו מתוקנות מ"ן דאימא וברתא ועדין היתה אחיזה לחיצונים בגבורות. ולכן נאחזו אז באש הקדוש שלהם ונתערב קדש בחול וזוהי הערבובייא הנז' במאמרנו. ומ"ש דע"ד אז לא אשתכח רעווא וכו' אע"ג שכבר היה מתן תורה. י"ל דשאני התם שירדה שכינה לאותו יום בלבד: ועכשו ירדה בקבע. ועוד שאז היה שלא ע"י ישראל אלא ברצונו יתברך. ועכשו הם גרמו השראת שכינה ע"י מעשה המשכן ותשובתם:

צור תעודה וכו' מז"לן שכוונת כל פסוק זה הוא על תיקון רישא דנוקבא דהיינו כח"בד דידה שאחוזים ונחבאים בתנ"הי דידיה. והתחיל בצור תעודה שהוא יסוד זעיר הבונה דעת רחל ועליו אמר דא סהדותא דדוד וכמ"ש בזוהר דעת אסהיד באנפוי דמלכא כי דעת ועדות שוין באותיותיהם כי הדרת פנים נמשך מן היסוד דכתיב ביוסף יפה תואר וכו'. ומשם רחל היתה ג"כ כך כי דעתה קשורה ביסוד הזכר וע"כ נאמר אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם. ולעומת כן אמר צור היא קשורא וכו'. והתחיל בבחי' היסוד שהוא המתחיל בבנין הנקבה שהיא בסוד נקודה ומאיר בתחילה סוד היסוד לתיקון דעתה כנזכר אצלנו בכוונת ברוך שבתחילת העמידה. אך צריך להקדים מ"ש באוצ"ח בתיקון רחל והוא שה' גבורות יורדות ליסוד ושם הם נקבצות יחד וזה בכח הארת יסוד אבא המתגלה מהחזה ולמטה והוא מקשרם ומחברם יחד והוא ממתק הדינים הקשים שבהם זהו תמצית הענין הנז'. ופי' הענין ואמר כמאן דקטיר קטורה באתר חד ירצה שהיסוד נק' צור ר"ל קשר על שם שבו נעשה קשר במקומו. ומזה נמשך שגם בהנתן הגבו' מן היסוד אל הדעת נקשרות יחד שם ומתמתקות כמ"ש באוצ"ח. ולרמוז לשני בחי' אלו הפך בכאן הסדר ופי' תחלה מלת תעודה סהדותא. מפני שתכלית התקשרות הגבורות ביסוד הוא כדי שתהיינה קשורות בדעת רחל ומשם מתפשטת הארתן בגופא דנוקבא. ולכן מקדים פי' שם תעודה שהוא תכלית הקשר הנרמז בצור כלו' כשתשכיל סוד תעודה אז תבין סוד צור. והנה שורש תעודה הוא עו"ד גי' יסוד ה"ס הוי"ה בדרך זה יפ"ה נ' ופ"ה ל' גי' עו"ד והענין כי שם ביסוד מאיר אור אבא שהוא י' בחמשה גבורו' ואח"כ מאיר יסוד שהו' ו' ברחל דאיהי ה'. והנה ביסוד עצמו יש עוד הוי"ה העולה מקו"ם לפי שהוא מקום קיבוץ האורות. והיינו אתר חד. גם תעודה גי' א"ל מלא ואל"הים מלא יוד"ין בסוד ה"ג המתוקות א"נ ע"ב ס"ג דהיינו אור אבא המאיר בגבורו' אימא גי' קל"ה ומה שמאיר לנוקבא הוא בסוד האחוריי' דהיינו פק"ד קס"ו ועם קל"ה גי' תעו"דה באופן שתעודה סודה הארת אור אבא בגבורות שביסוד הניתנות לדעת רחל. אבל מ"מ הכל בסוד ה"ג כי דעתן של נשים קל"ה. ולכן פסולות לעדות לפי שאין אור החסדים ממש בדעת שלה. ואנן קי"ל אין עדות פחות משנים. אבל ב' מוחותיה שהם חו"ב המקבלים מנ"ה דזעיר עליהם נאמר חתום תורה בלימודי הם נ"ה הנקרא כן מפני שבהם מתגלה אור יסוד אבא שה"ס התורה ולכן נק' תלמידי חכמים ולכן הוי"ה אלהים צבאות גי' תו"רה והיינו חתימא דאורייתא משום דלגבי הנוקבא שם הוא חותם אור אבא. שהרי דווקא ב' מוחותיה הם מסוד חו"ב דאבא כנודע מסוד התפלין. ולפי שאין אור זה נמשך לדעת שלה כי אם בדרך הארה מרחוק. לכן אמר ששם חתימא דאורייתא. וכ"ש ששם ב' חסדים האחרונים בין דאבא בין דאימא ועליהם אמר וכל נגידו ורבו דנגיד וכו' דוק אומרו דנגיד שה"ס החסדים הניגרים מלעילא דהיינו מן הדעת ואמנם הוסיף כאן חתימא דיליה וכו' לרמוז ענין גדול והוא כי ברית החסדים מדעת זעיר דרך חוט השדרה מקבלים כח ותעצומות בהגיעם לב' בחינות פנימיות של נ"ה בסוד תרי ביעי ששם נגמר בישולם בכח האורות המגולים דיסוד אבא דהיינו נמי חתימא דיליה פי' גמר ההכנה שמתכוננים בין תרין קיימין ה"ס תרין ביעי שעומדים בין ב' יריכים שהם ב' קיימים ועמודים. דהיינו נ"ה שבסוד חיצוניותם הם ב' יריכין והוסיף לומר אתר כנישו דכולא ור"ל ששם הוא מקום אסיפת כל החסדים בסוד הטיפה הכלולה מן רבות ומשח. מצד אבא ואימא:

לאשדאה ליה ירצה דוקא בנ"ה ה"ס חתימתם ובישולם כי היסוד אינו משמש רק לנחל ושביל ששם יורר אותו הרבות ומשח. ונל"עד שגם ירמוז ברבות ומשח לחו"ג הבאות בסוד טפה הכלולה מחו"ג שבדעת זעיר והענין יובן במה שמצינו ששם משחה משמש לשני לשונות או כמשמעו משיחא בשמן או לשון גדולה כמ"ש אונקלוס משח רבות קודשא וידוע שזוהי גדולתו של זעיר על נוקבא שהיא דעתה קל ודעת שלו מלא וגדוש:

ולארקא להאי תעודה ה"ס יסוד שלה שגם הוא נק' תעודה כמו שיסוד זעיר נקרא עד כמ"ש הרב ז"ל בפ' וארא על פ' בטחו בה' עדי עד. ובר מן דין דעת ויסוד כולם דבר אחד כמש"ה וידע אדם וסי' תע"ודה גי' יס"וד ת"ה וגם סוד הטפה הכלולה מה' חסדים וה' גבורות ה"ס ה"פ מ"ה וב"ן גי' תעו"דה:

וכדין אתקשר כולא וכו' פי' משא"כ בבחי' הראשונה שפי' סוד תעודה לעי' שאינו קשר גמור כי אם בסוד הזוווג שאז הוא הייחוד הגמור והביסום המוחלט כי גם הגבורות הנוקביות שהן מ"ן דילה מתבסמות. האמנם יש לדקדק בפסוק דכיון דגם אורות אימא הן מגדלות רישא דנוקבא כנז' בשער התפלין פ"ט שד' מוחין יש בחו"ב דרחל חו"ב מאבא וחו"ב מאימא שה"ס ד' פרשיות של תפלה של יד וא"כ למה לא נזכר בפסוק כי אם של התור' שה"ס אורות אבא כאמור. לזה אמר ת"ח מה בין וכו' והכוונה במה שהקטן נכלל בגדול וכמו שהוא ממש במוחי הנוקבא שמוחיה חו"ב דאבא. אבל חו"ב דאימא הם במקום חו"ג דרחל כנז' שם ולכן עשה הפסוק עיקר דאבא העיקריים כי כן חכם עדיף מנביא:

בכל זמנא פי' אפי' בשעה שהוא עומד ומתנבא. כי החכמים קיימי לעילא באתרא וכו' ה"ס יסוד אבא דאיהו קיומא דכל מהימנותא שהוא תוכייתו של עולם האצילות וקיומו כנודע. ונביאי קיימי לתתא ירצה דאע"ג דנבואה מאימא אתייא שלכן נביא גי' ס"ג מ"מ אינו בסוד הבינה מצד עצמה. אלא בבחי' הכנסתה בתוך זעיר. ועוד שאינו בסוד מדותיו העליונות אלא בתחתונות: באתר דאיקרון נצח והוד. פי' דווקא באותן הבחינות שהן בסוד ירכין שהן הן נק' תמיד בשם נצח והוד. וע"כ כתיב כי יקום בקרבך נביא שהוא בבחינה שבה תלויה הקימה. ולאפוקי בחינת הפנימיות של נצח והוד:

וע"ד אינון דמשתדלי באורייתא וכו' עכשו מחדש טעם אחר הנמשך ממה שסיים והוא מ"ש לעיל שנ"ה הם חתמ' התורה בסוד הפנימיו' וכנז"ל וז"ש ועלאין מנהון יתיר דאלין וכו' שכ"ז יתור לשון. אלא מובן בדרכנו שמוסיף עוד טעם לשבח שלא די שבמקורם של חכמים עדיפי מנביאים במעלת העצמיות שהם מושרשים ביסוד אבא כאמור אלא אפילו אם תבחון אותם בבחינת ת"ח שהם בנ"ה שהיה נראה שאז הם שוים לנביאים מ"מ אינו כן אלא אפילו שם הם עילאין מנהון יתיר ונתן טעם דאילין קיימי לעילא בבחינות הפנימיות. ואלין קיימי לתתא הנקראים סתם נצח והוד: אבל אינון דאמרי מלין הם המקבלים מבחינות הנקבה דמצד עצמה כנז' בשער הנבואה:

מאן דלעי באורייתא וכו' דוק שכאן לא אמר דמשתדל כי כאן הוא סתם לימוד התורה. אבל לעיל. פי' העייון בטורח ועמל. כי זהו עיקרה של השגת רזי תורה וכמ"ש בח"ב מס' הגלגולים ששאל הר"חו להאר"י ז"ל במה זכה להשיג עוצם חכמתו והשיב מפני שהיה טורח הרבה מאד בעיון. והענין הוא שידוע שהתעלמות החכמה מן האדם נמשך מצד היותו אחוז בחיצונים ושיש הרבה מניצוצו' נשמתו בתוכם ולכן כשטורח ומדכא צד החומר ביגיעת העיון מדי התעמקו בו. וכשמתעוררים לו איזה קושיות וספקות. זה בא לו מפאת התעוררות קצת מניצוציו להתברר ואז בהבנתו ולימודו בתורה בקדושה וטהרה מעלה מ"ן לא"וא ששם החכמה והבינה והם משפיעים מ"ד להשתלם בירורו ואז ימצא יישוב קושייותיו וירוח לו: וע"ז אמר לא אצטריך:

לא לקרבנין וכו' שגם הם לסוד העלאת העולמות והורדת השפע אבל הוא ע"י קרנבות הבהמות. ושל האדם הוא בבחינת יותר פנימית וז"ש אורייתא עדיף מכולא זהו בבחי' הניצוצות העולות בכח לימוד התורה בהבל פיהם של ת"ח וייחוד עייונם מסגולת נשמתם וקישורא דמהימנותא דכולא ה"ס יסוד אבא המשפיע מאור פנימיותו כמו שהוא בסוד הזווג השלם דז"ון. ועל ב' בחינות אלו הביא ב' הפסוקי' כי פסוק דרכיה דרכי נועם רומז לכח הזווג. דב' יסודות דא"וא. כי של אימא נקראים דרך והיא הנועם העליון כנודע: וכל נתיבותיה הם דיסוד אבא ששם סוד הל"ב נתיבות והוא שלום. והענין כי מיסוד אימא נפרדות ומתחלקות דרכי' שהם סוד ן' שעריה בחג"ת נ"ה דזעיר. משא"כ ל"ב נתיבות שאין מהם אלא הארה במקום הלב ששם מתגלה חיצוניותו בסוד פק"ד ונאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב שבאים ביושר קו האמצעי משמחי ל"ב אבל כשהוא זמן זווג דז"ון אז נאמר של"ם רב הוא יסוד אבא שהוא גדול ורב ומסתיים עד סוף כל יסוד זעיר באופן שאז מקבלת רחל מאור הגנוז לצדיקים צדיק וצדק ולכן אין למו מכשול שאין שום הנאה משם לחיצונים כמו שהוא בקרבנות והבן:

לרווח אובדא מז"לן זה מקיים דברי הרב ז"ל מ"ש בכוונת ההבדלה שצריך להריח דוקא באגודה אחת מהב' של שבת שכן ג' ענפים הם בכל אחת:

ומ"ש לרווח אובדא הוא ממש מ"ש בס"הכ שיכוין להשאיר כח תוספת נר"ן שבמ"ש נאמר וינפש ווי אבדה נפש ולא רוח ונשמה ועל שדבר בדיוק שבחו ר"א וא"ל שפיר קא אמרת וטעם אומרם ווי אבדה נפש ולא רוח הגם שג' מסתלקים. ידוע מ"ש הרב ז"ל. אבל עוד י"ל שנודע שעיקר סוד שבת הוא עליית הנוקבא עד מקום אבא שנאמר קדש היא וכו' וכמ"ש הרב ז"ל ואז עולים בי"ע למקומם לבינה ת"ת ומ'. ולכן במ"ש שחוזרת מ' למקומה אז אבדה נפש ממש וזהו חולשא דנפשא דאמר בסמוך ואז יורדים בי"ע למקומם למטה. ואז אנו מתחזקים להשאיר שייורי ברכה בג' חלקי נר"ן כמ"ש הרב שכנגד שלשתן צריכין ג' ענפים. וק' דכאן אמר שהן נגד ג' אבות וכמו שהוא האמת שהדס סודו בחג"ת כנז' בכוונת הלולב. אבל מתיישב במ"ש כי הלא ג' שייורי נר"ן הם מתקיימים בג' ימים הראשונים של השבוע שהם ממש בסוד חג"ת:

וגם בהם אנו מכוונים בסוד נר"ן ביום ראשון ששולט חסד לנשמה וכו' וטעם וקשירנא להו כחדא הוא שכל א' מהג' כלול מכולן שלכן צריך שיהיו משולשים וגם כי במ"ש צריך לכוין בשלשתם יחד. א"נ אפשר שהוא ע"ד שם דע"ב שמות שיש ג' בחי' דרי"ו אותיות בסוד חג"ת. ובחי' רי"ו הכוללם בסוד שמות ה"ס המלכות כנודע מסוד ג' ובכן והד'. וכן בכאן ג' ענפים ג' אבות והקשר ה"ס התקשרם בכללות דוד וכן ג"פ הדס עם ט' אותיות גי' רי"ו. ובמה שנודע אצלנו בסוד שבת ש"בת יבוא על נכון. ועוד נל"עד ענין אחר במ"ש בכוונת הלולב שיש ב' כוונות בהדס א' בסוד חג"ת דזעיר. והב' חג"ת דנוקבא כמ"ש שם שהלולב בסוד שם ב"ן וג' ענפי הדס הם בסוד יו"ד ובהיותם משולשים הוא בסוד מילוי יו"ד וי"ו דל"ת ונראה שה"ס ג' חסדים או ג' גבורות דחג"ת ואיתא בכוונת סעודת שבת שב' אגודות הם כנגד זכור ושמור וכמ"ש במס' שבת גבי ההוא סבא ולפ"ז א"ש שההבדלה מברכין על אגודה אחת שהיא דשמור. וידוע שסוד הריח הוא להעלות הגבו' עד המוחין להמתיקן בסוד ריח ניחח אשה לה'. וכמ"ש בסמוך. וקיצור הענין הוא שריח ה"ס אלהים מרובע שעם ה' אותיות השורש וי"ג דמילוי גי' רי"ח וזה נכנס דרך ב' נקבי הח"טם בסוד ב' הבלים שה"ס ניחח ומשם לדעת סוד אש"ה שהוא אלהים די"ודין עם ה' אותיות והכולל והוא בסוד המצח שהוא הדעת ומשם להוי"ה סוד ד' מוחין ומשם מתמתקים וז"ש לריח שמניך טובים. פי' שמתעלה סוד הריח עד המוחין שהם שמן הטוב ולכן נדרש פסוק זה בזוהר שיר השירים על התפלין שהם יוצאים מד' מוחין ואז שמן תורק שמך הוא השפע היורד משם למ' הנקרא שם והוא מ"ש אתקיים חולשא דנפשא והיא הנוקבא שמתחלש כחה במוצאי שבת. ובזה יש כת להתקיים שיורדת נפש יתירה בכח המתקת הגבורות והורדת שפע מאימא בסוד חו"טם גי' ס"ג ומשם ירד כח לבריאה לקיום הנשמה ולכן זוהי ברכה שנית להבדלה כי ד' הן כנגד ד' אותיות הוי"ה וד' מלואים כמ"ש הרב וא"כ ברכה שנית היא בסוד ס"ג שה"ס חו"טם המריח. עכ"ל הרמ"ז:

והר"מז כתב ריש פרשה זו וז"ל: אורייתא קדישא חדוותא וכו' מז"לן להקדים מה שנודע שכללות כל המציאות יבחן בשני בחי'. והן העצמות מתפשט בעולמות שאין בו לא מיעוט ולא ריבוי ולא שינוי מעלייה וירידה וכמו שלימדנו האר"י זל"הה בעליית העולמות בשבת. והבחינה השנית הוא השפע המושפע בכל העולמות. בין להחיותם בין להוסיף אור וטובה יתירה לפי זכות האדם. וה"ס כל השמות והכינויים והמילויים וכיוצא שכולם גנוזים בתורה בכל מדותיה שהיא נדרשת בהם. שכל א' מהשמות הוא עצם עצמי במקומו ומקורו. ובהצעה זו אני מפ' מ"ש מרע"ה במעשה העגל אשר נשבעת להם בך אמר משה אלו בשמים וארץ נשבעת הייתי אומר כשם ששמים וארץ בעלים וכו'. דק' איך יושכל שה' ב"ה ישבע בשמים ובארץ. והרי אפי' אדם קי"ל בשבועות בשמים ובארץ פטורים אבל הענין הוא שאמר משה אלו נשבעת באותו השפע המושפע בשמים וארץ. הייתי אומר וכו' מפני שבזה יש חסרון ותוספת:

אבל אתה נשבעת להם בך וכמש"ה בי נשבעתי נאם ה' ואמרו בא"ר ק"ל שה"ס עתיק יומין ונל"עד מפני שמבואר אצלנו שהשבועה היא בז' תחתונות ולפי זה נשבע זעיר בשל עתיק שהן הם סוד העצמות המתפשט בתוכיות האצילות בכל קומת אריך. ואולי שזה רומז ב"י נשבעתי כלו' השבע דעתיק המתפשטות בכל י' דאריך והטעם לזה מפני שמקורות נשמות ישראל הן עד עתיק. וראיה לזה הוא מה שקבלנו ממר"ן שבימי משיח תמשך ההשפעה מפנימיות עתיק רצוני לומר מפנימיות המוחין שלו שבתוכם מסתתר העצמות העצמיי שבכל העולמות מאצילות ולמטה ולעומת כן אמר זכאין ישראל וכו' וזה כי גם עתיק סודו ממש ישראל שהם סוד ז' קצוות ולכן זכו אל אורייתא קדישא היינו שורש התורה ונשמת הסוד בעצמו. שכמו שיש ה' בחינות לנשמה יחנ"רן כך ישנם לתורה:

פר"דס כנגד אבי"ע ופנימיות התיכון לנגד בחי' היחידה הוא עתיק אריך שה"ס כתר האצילות ונל"עד שלכן אר"זל שיש ז' ספרים בתורה כמ"שה חצבה עמודיה שבעה באופן שסודות התורה הם אותם האורות והמוחין היותר פנימיים. ועיין בפ' בראשית ד"ב מ"ש שם וכל מלין דע"י מלין דחכמתא אינון ברזין סתימין עילאין. דהיינו עליונים על של אצילות הסתומים:

חדוותא דכל חדוותא וכו' ידוע שכל האורות נבחנים לשני בחי' אור פנימי וא"מ. וכנגד א"פ אמר חדוותא שכן פי' בס' הכ' בפ' עוז וחדוה חדוה הוא יסוד ולפי שהוא הצינור העצמיי להמשיך א"פ לכן קראה חדוותא. ולפי שיסוד זה הוא פנימי שבכל היסודות אמר שהוא חדוותא דכל חדוותא. וכ"ש שתכלית מה שיש בכח האדם להמשיך הוא מפנימיות עתיק כנז'. ואמנם כנגד א"מ אמר ואטיילותא דיליה שהוא מתפשט והולך ויוצא מבלי התגדר בכלי לשוט ולהתרחב עד אין חקר. ואל ב' בחי' אלה ירמוז שם ישראל יש"ר א"ל כי ישר הוא הפנימי המתפשט ביושר והמקיף נרמז בשם אל שמלא עולה הקף כידוע ועל שני הארות אמר ואהיה שעשועים יום יום ב' בחינות שעשוע פנימי ומקיף ולעומת כי אמר שם בפ' בראשי' שכשהאד' מחדש סוד בתורה. עתיק עייל ההיא מלה ואעטר לה בש"ע אלף עטרין ופשט מספר זה הוא שממשיך אור מחב"ד שלו דהיינו ש' לז"ק הם עתיק יומין והיינו ע'. ומי שזכה לסוד המופלא שכת' מר"ן זל"הה בייחוד היו"דין והווי"ן בסוד ג' שמות אהי"ה שהזכיר ה' למשה שאמר כי אהי"ה הראשון ה"ס חו"ב דעתיק ע"ש. בזה יבין בעצם ואהיה שעשועים יום יום כי מבחי' א' דעתיק שסודו אהי"ה וביניהם הדעת המכריע הרי ש והז"ק ע'. וגם המוחין הפנימיים נרמזו בשעשוע כי ב' מוחין דחו"ב סתמם שם י"ה בסוד ע"ב ס"ג. ושם י"ה באלב"ם הוא ש"ע ואומרו יום יום ירמוז לב' בחינות דא"מ וא"פ שכל א' הוא אור בפני עצמו ואין לו ייחוד עצמיי כמו שהוא באורות הפנימים. ואורייתא שמא דקב"ה הוא בסוד האצילו' שאחדותו מופלא לכן אמר שהוא שם א' שמא דק"בה. ולפי שבאצילות יש כבר בחי' כלים גמורים לכן קראו שם ה' ועוד נודע שאבא מקנן באצילות והוא שם ע"ב ור"ת כל הספי' דאצילות כח"ב גג"ת נהי"ם גי' ישר"אל ועם ע"ב הרי תרי"ג היא התורה. וכן חכמה מלאה חי"ת כ"ף מ"ם ה"י גי' תרי"ג:

ובאורייתא אתברי עלמא הוא בסוד הבריאה ר"ל השתלשלות האורות עד מדריגת הבריאה ודע כי אלו ב' הבחינות הן הן עיקרה של תורה ולכן כתוב כי היא חכמתכם ובינתכם דיקא חכמה ובינה דהיינו אצילות ובריאה. ובזה מובן מ"ש בברכה ראשונה של התורה ונתן לנו את תורתו. ובאחרונה נתן לנו תורת אמת דהיינו תורת הבריאה וכאשר נכוין בברוך אלהינו שבראנו לכבודו ונתן לנו תורת אמת. אבל תורתו היא דאצילות תורת ה' ממש שהוא מתעסק בה שה"ס פנימיות העולמות. ואליה היו מלאכי השרת משתוקקים ולכן אמרו מה לילוד אשה בינינו פי' מה זה ועל מה זה נהיה אנחנו בבחינות חיצוניות והוא בבחינות פנימיות. והיינו בינינו דייקא.

הרי היא פתיחא לקבלא ליה ידוע שפתיחת הצנורות הוא בכח החסד והתורה היא מצד החסד ששרשה באבא ולכן אות ב' שרומזת לאבא שהוא הפרצוף שני שבאצילות פתוחה לצד ימין דידה וחתומה לשמאל כי אין אחיזה לחיצונים בו ולכן הבא להתעורר ולהטהר ולבוא דרך ימין ימצא פתח פתוח ובכח תורתו מתקבל ונכנס בחדרי תורה. והיא משתתפת לו ר"ל שמגברת בחינת זכיותיו בסוד זכ"ור ע"ב קס"א. ולא תעזבנו. אם האדם פונה לחיי שעה ומתרפה ממנה. הולך לו לצד צפון ונכנס בקליפה ששם השכחה מצויה. וצריך לו טורח כפול לשוב לקדושה. ור' יהודה מיירי בצורת ב' ואמר שצורתה ב' גגין ועמוד א' אוחזם ירמוז שבכח התורה אדם מייחד אימא עילאה הפרוסה ביסודה על ראש זעיר דאיהו ו' ואז ו' זה משפיע במלכות שה"ס גג עולמות התחתונים וה"ס ב' רקיעים הנז' בפ' ויקהל אית רקיע ואית רקיע ע"ש. ור"א אומר ג' נהרין הם ג' המוחין חב"ד בסוד ג' ווי"ן והיינו חכמה למעלה בינה למטה ודעת המחבר' וקרא אותם נהרין בסוד ג' רהיטי מוחא וע"ז נאמר בחכמה יבנה בית וכו' ובדעת וכו':

מ"ט מציון פי' יותר היה נראה שיאמר יברכך ה' מקדש כמ"ש ישלח עזרך מקדש שהוא בחכמה ראשית הכל. וגם יוסב אל מקום היכל ק"ק שבבית המקדש ששם עיקר שכינה בתחתונים והשיב בגין דתמן שראן וכו' ירצה שהוא יסוד דאימא ששם מאירים ומתקבצים יחד כל המוחין. ומשתתפים שם להמתיק את הגבורות ונמצאו יחדיו ביחוד גדול וז"ש לאשתתפא ולכן צי"ון גי' ו' הוי"ות שה"ס ו"ק שביסוד אימא המשתרשי' בו"ק שרשיים שבדעת. ולפי ששם ביסוד אימא מקום מושבם לכן אמר דתמן שראן וגם ידוע מס' א"י סוד ברכות לראש צדיק שהם סוד ב' עטרין שהן במלכות היסוד דהיינו בחינת העטרה שלכן נקראים עטרין ולפי שמקורם בין תרין ירכין דהיינו נ"ה לכן נקרא ברכות. ואיתא בר"מ דף רכ"ג ע"א על שם ר' אלעזר אל מימינא עזר משמאלא. שנמצא שהיה כלול ר"א מחסד וגבורה ובזה מובן יושר ברכה זו וא"ל שיתייחדו ב' מקוריו וישתתפו זה בזה הה"ד כי שם וכו' דקרא משתעי בציון ואמר ששם צוה ה' את הברכה. ואמר בלשון יחיד לרמוז לייחודם עד שנחשבים לאחד וגם צוה הוא לשון חבור וכמר"זל כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. וגם הבר"כה גי' רל"ב שהוא שורש ועיקר כל האורות דחו"ב חו"ג ושם הוא עץ החיים תרי משמע שהם יסודות דא"וא וכל יסוד נק' חי ואלו נמשכים עד העולם שהוא מלכות:

ובג"כ יברכך וכו' ירצה בשביל זה ששם אורות הברכות בייחוד יצדק מאד להמשיך אותן משם ויכון אמרו יברכך ה' מציון. והענין הוא כי ציון הוא גי' ו' הוי"ות כאמור וידוע כי עיקר האור שבא לזעיר הם ו' יה"ו ששם סוד צלם שלו וחב"ד דידיה וגם הם ו' שורשי הקצוות שבדעת כמ"ש בדרוש הלולב וה' אחרונה היא שרש המ' וידוע שכל אורותיה הם בחי' מילואים: וה' זו היא דס"ג הי' ועוברת דרך זעיר והיא ה"א ובין שניהם הי' ה"א הוא שם אהי"ה. ואמנם ו"פ אהי"ה גי' קכ"ו שהוא ג"כ גי' ו"פ יה"ו. וב"פ קכ"ו גי' רנ"ב כמנין יבר"כך. צי"ון מלא צד"י יו"ד וי"ו נו"ן עולה ג"כ רנ"ב וזהו יברכך ה' מציון. הרי שמשם נפקי ברכאן לכולא לז"ון ולכן וראה בטוב ירושלים. פי' הזוהר כשתמשיך הברכות מציון תשכיל ותשקיף להטיב לירושלים להמשיך אליה הברכות שלה:

דבג"כ אתברכא ציון פי' שידוע דאית תרי מוחין ותרין עטרין. ותרין מוחין שייכי לא"וא ואין לז"ון מהם אלא הארה לבד כי לכן נקראים אחסנתא דא"וא אבל תרין עטרין הן דו"ק וניתנות לז"ון ובפרט לנוקבא דשייכא טפי לאורות אימא כנודע כי זעיר עיקרו מאבא דכיון דציון אתמלי וכו' שהרי משם יורדות הגבורות למ' להיבנות: ואשתכחו בה רחמים הם החסדים הממתקים את הגבורות וה"ס ירושלים מלא ביו"ד בסוד החו"ג כי בעו"הר עתה היא חסרת המיתוק ועולה תק"פו שהם דינים של שו"פר בג' מוחין דידה אבל כשיש בה יו"ד עולה תקצ"ו שאז היא מקבלת מכל קצוות הזעיר שבהם הנקודות הידועות סגו"ל שב"א וכו' והנה ו' הוי"ות שמאירות בה מכח ציון אם תנקדם בנקודותיה' לחסד קמ"ו לגבורה ק"ו וכו' יעלו גי' תק"צו שהוא מספר ירוש"לים מלא. כי הן הן הרחמים הנמשכים אליה:

וכד ירושלים אתברכא וכו' כלומר הטעם שאני מזהירך שתראה בטוב ירושלים ולא אומר לך להמשיך הברכות משם הוא מפני שאינך צריך לזה שהרי ממילא יהיה כן שהרי בשלום ירושלים בברכותיה יתברך כל העולם:

כל ימי חייך דלא וכו' תמצית הענין שסוד ג' חסדים דתנ"ה ממתקים ג' גבורות חג"ת וזה ברדת החסדים ליסוד שה"ס הקשת וג' גווני שהם ירוק סומק וחוור הם ג' גבורות חג"ת הנמתקות בג' חסדים המגולים דתנ"ה. ודע שגם סוד זה נרמז בציון שהוא ג' הוי"ות דחסדים וג' הוי"ות דגבורות. האמנם ענין זה כאשר יסוד אימא נשפל עד החזה שאז לא יש מיתוק כי אם לג' גבורות בג' חסדים המגולים והיא מדרגה שפלה אבל כשיש זכות צדיק גדול ורשום כרש"בי ע"ה אז לא נראתה הקשת שעניינו למתק ג' גבורות שלא להביא מבול שהוא גי' ג' הוי"ות. ובמיתוקם לא יבוא מבול. אך בזמן הרצון שאז מתעלה יסוד אימא אל הדעת ואז כל החסדים מגולים אז לא יש מציאות לענין הקשת. וז"ש יברכך ה' מציון שהוא סוד ו' הוי"ות וראה בטוב ירושלים מלאה העולה ז' הוי"ות בנקודת' דזהו כל ימי חייך שהם ו' הימים דבראשית וימי חייך הימים שהם החסדים כל ימי חייך הלילות שהם הגבורות. וגם אז הוא סוד ציון מלא הנז"ל ו' יה"ו וו' אהי"ה: וראה בנים לבניך יכוין לגדלות הזעיר כשעולים החסדים למעלה שאז כל פרצופו מלא חסדים ויש בו בחינת אבות חב"ד. בנים חג"ת. ואז יש לו נה"י שהם בני בנים ואז יש שלום על ישראל הוא זעיר דהיינו הכתר שנעשה לו וחופף עליו והוא מת"ת בינה שגם ת"ת נקרא שלום. ובינה נקרא המלך שלמה כמ"ש בפ' בראשית דף כ"ט ע"א:

קפטר חד חויא וכו' כתבו הרח"ו ז"ל בשיטתו הראשונה שענין חמורו של רפ"בי מבואר בהקדמת סודות הגלגול בב"ח וכיוצא. ולא פירש פרטות הדבר. אבל אח"כ שזכה לתורת האר"י ז"ל כתב בח"ב מס' הגלגולים דף ל"א ע"א שר"פבי היה ניצוץ של אא"עה ושקליפת אברה"ם הוא חמ"ר זה לעומת זה וישמעאל נתגלגל באותו חמור דרפ"בי וכו' ע"ש והנה אא"עה שסודו מאבא כל עיקרו היא התורה ועייונה ולכן נענש החמור על שגרם לר"פ שיפסיק תורתו בזמן עוברו במקום הטינופת ברגליו ובהם נענש והמתינו עד שתהא שעת התפלה דאפי' נחש כרוך על עקיבו וכו'. כדי שיקבל החמור עונשו ולא יגרש ר"פ הנחש קודם שישלים שליחותו. וכשגמר שליחותו. אתנשר חויא ונפל קפסירי נתחים נתחים. וכמ"ש ר"פ אח"כ ודא חויא שליחא וכו'. ולכן תמה ר"א ואמר קב"ה כ"כ מדקדק וכו'. ירצה שאפי' שגגת בהמתן עולה זדון ליסרן ובדרך נס: א"ל ודאי וכו' נראה שהודיעו דמסתמא כל צדיק וצדיק זוכה לניצוץ צדיק אחר שמתעבר בו וכך היא המידה והדין שכיון שבאים לסיוע ולזכות של צדיק חבירם אינו ראוי שח"ו תבואם רעה אלא ונטיר לון ועוד מרויחי' שהקב"ה רוצה לאוספא לון קדושה כדי שלא יגעו ללא דבר:

האי חמרא פי' זה הידוע בסגולתו דאיכא דברים בגו שכל עצמו לא בא אלא להכנע לקדושה ולהתקן על דלא נטיר קדושתא דילי: ה"ס הניצוץ הקדוש המתנוצץ בו שהוא של אא"עה ששרשו ממקור הקודש והתורה דהיינו אבא והוא בא לעוזרו כרחמי אב על בן. וגם שהוא ישמעאל ג' אָתון בא להתקן בכעין מצות כבוד אב ואם ולכן מיד ששגג במאי דרמיא עליה נצטער. ונל"עד שסוד חמור זה רמוז בפ' והוא יהיה פרא אדם פי' אדם מלובש בצורת פרא. וידוע שגדול כחן של צדיקי' להפך קליפת נוגה שלהם לטוב' וכ"ש אא"עה דאלים גובריה: ולכן ישמעאל בא להתקן באותו חמור שהיתה קליפה ממותקת וקראו ר"פ בעירא דילי ר"ל צד החומריות שלי. ולכך ישגיח ה' עליהם בדקדוק גדול שהוא מר"זל אפי' בהמתן של צדיקים אין הק"בה מביא תקלה על ידם. שאם יארע שיתאחזו החיצונים בצד חיצון דקליפת נוגה שלהם תכף ומיד יציץ ה' להפרידם בהציל ע"י יסורין אותה הבחינה שנפלה ונפרדה מהקדושה שהיא הנותנת כח בחיצונים להשליטם ע"ד כל המיצר לישראל נעשה ראש דהיינו בכח ניצוצי טהרה שנפלו לאותה קליפה. ובזה נבין מ"ש ר"פ לר"א ואביך לא קאמר לך תמה עליו להיותו יסוד גדול בחכמה. והענין הוא שע"מ כן ברא השי"ת כל סטרא דשמאלא שהוא יסתפק בתמצית מצומצם סוד ההוא נהירו דקיק שיש בו מהבלא דגרמי דהנהו מלכי' דמיתו ולכן סתם החיצונים נק' זבחי מתים אבל כשישראל המושרשים בעצמיות החיים יחטאו חלילה. אז נופלים לתוך הס"א ומוסיפים בה חיות וכח. ואז תגבר יד האויבים המושפעים מצד שמאל שאין להם התגברות ותוספת אלא במה שחוטפי' ושנושר עליהם מנובלות ארזי ה'. ומטעם זה דווקא הם נעשים שלוחי ב"ד של מעלה ואפי' מדת החסד תסכים להשליט החיצונים בישראל ולייסרם כדי שיתעלו הניצוצות שעשקו מביניהם וז"ס חביבין יסורין. ומ"ד לא הן ולא שכרן הוא למכיר בעצמו שאין שום ניצוץ משלו תוך החיצונים. באופן שהשגחתו ית' גם בדרך נס להציל העשוקים ובודאי שאין מדה זו נוהגת ברשעים אדרבה עליהם כתיב בפרוח רשעים וכו' אלא דין זה נעשה או בצדיק גדול או בכללות ישראל וזהו שמדייק ר"פ להביא פסוקים שמדברים על ייסורי כל האומה. ואפי' ביד גוי וכו'. פי' לא מבעיא ביד החיות שאינם בנות בחירה שיש כח בעיניהם לראות סימני החוטא וכדר"זל אין הבהמה שולטת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה: אלא אפי' גוי בעל בחירה יתעורר מכח מלאכו שבמרום הכופה אותו לייסר ישראל וכמ"ש בנבוכדנצר שקראו ה' עבדו וידוע מר"זל כמה היה מסתפק אם ילך אם לאו וכמ"שה ישא ה' עליך גוי מרחוק וכו'. ואמר ישא ולא אמר יביא לרמוז שישאו ראש תחלה בכח הניצוצות שנפלו בגבולם. והנה ר"א דייק דברי זקנו ר"פ שלא אמר ואפי' בידי אדם אלא ביד גוי: לכן שאל ובידא דישראל עביד שליחותא ירצה שאתה אמרת ביד גוי משמע דוקא ולא ישראל. והשיב ר"פ אין כגון רשע בידא דצדיק. ויכוין על ב"ד ישראל שעונשים ע"פי התורה כי סודן עונשי ב"ד הוא כמ"ש ריש פ' שופטים פקודא לדון את סמ"אל וכו': שהוא כעין הבירור של העולמות הנעשה ע"י הגבורות העליונות שכל עיקרו הוא הגה סיגים מכסף וכן למטה אלהים נצב בעדת אל שה"ס אל מאלה"ים בסוד ג' עלמין הנז' בא"ר בדף קל"ב ומבואר אצלנו שאותם ג' עלמין נמשכים משרש הגבורות ומתפשטי' בג' היכלי זכות שבבי"ע ושם הם סנהדרין של מעלה ושם הוא נהר דנור וכל עניינם הוא לצרף ולטהר. ודוגמתם הב"ד של מטה: אבל רשע בידא דישראל רשע וכו' ואין להקשות מכמה רשעים שמכים והורגים זא"ז במזיד. שזהו פועל העושים ברוע בחירתם והכא לא איירי אלא בבאי' בכח שליחות של מעלה. שאין לומר שרשע אחד יתחזק מכח עונות רשע אחר שאין מדה זו נוהגת אלא בנמשכים מסטרא דשמאלא כנז' ולא בבאים מצד ימין וכדמסיק. ויתבאר ענין ואשר לא צדה. כי ר"פ חשב שר"א כבר ידע כל זה. אבל ר"א עדין לא קבל מאביו סוד הענין ולכן שאל היכי עביד קב"ה שליחותא וכו' והענין שחשב ר"א שבכל מקום שתהיה מצות ה' על כל בריה שתעשה איזה שליחות צריך שיושפע עליה איזה כח להעירה לעשות אותה הגזרה ולכן הוקשה לו מאין תבוא הכנה לגוי או לבהמה לקיבול כח מאתו ית'. ור"פ השיבו בהקדים תחלה חילוק גדול שיש בין השכר אל העונש כי בהיות האדם מוכן לקבל טוב אותו טוב הוא תוספת וברכה ממש שמושפע עליו ואז ישלוט על הכל כל שתה תחת רגליו. וזהו פי' והוא ישקיט שבדרך חיוב נותן השקט ושלוה. ולהפך ויסתיר פנים פני עליון מלהשגיח עליו וממילא נשאר בלי מחסה. ודבר זה נוהג בין בכללות אומה או פרטות איש אחד. ולפרש היטב מהיכן ימשך התעוררות אותו גוי או בהמה המשולחים לזה אמר ת"ח בזמנא וכו'. ה"ס הכנת הניצוצות שהם בעשייה ושבה המעשים המעלים מ"ן כנודע:

אז אתער לגבייהו וכו' ידוע שב' זווגים הם לא"וא דחיצוניות רזא דיש"ס ותבונה. ודפנימיות דא"וא עילאין. גם נודע שא"וא מלבישים זרועות דאריך חו"ג שלו ואע"ג שהם שנים נקראים א' כמ"ש בא"ר לית שמאלא בהאי עתיקא. ולרמוז לזווג זה אמר לעילא. ולרמוז ייחוד ב' הזרועות אמר ימינא דק"בה כי אותיות מילוי ימין הוא ימין אחר יו"ד מ"ם יו"ד נ"ן:

כמה רחמין לא אמר חסדים מפני שבזווג נמתקים הגבורות והכל נק' רחמים:

כמה נטורי וכו' שומרי העולם הם מלאכים החיצונים שבקדושה. ושומרי האדם הם הפנימיים הנק' מלאכי שלום כמ"ש באוצ"ח ושני מיני המלאכי' נהנים מזווג עליון דא"וא דהיינו האראלים שהם החיצוניי' מאירים מריבוע אהי"ה דהיינו תק"מד אם תסיר מ"ד שהם העיקרים נשאר ת"ק. ומלוי דע"ב מ"ו הכל גי' שו"מר. ודפנים מאירים מהפנים אהי"ה פ' הוי"ה גימט' שו"מר:

כדין איתכפייא וכו' הוא הס"א ולא יכול לשלוט אלא לפעול טוב:

דהא אינון דעברו וכו' ענין רשימין אלו מובן כמ"ש בע"ח והובא בנגיד ומצוה בענין אותיות שיש במצח האדם לפי מדריגתו אם אין לו אלא נפשהן אותיות קטנות. ובהארתן נודעו המצות שעשה. ובהפך נודעו העונות. ושלוחי ב"ד העליון בקיאים בחכמה זו ואז מעוררים הגויים והבהמות וכו'. ובענין זה נבין הפ' כי אז תשא פניך ממום וכו':

כולהו מן סטרא דימינא אע"ג דיש כמה וכמה ישראלים ששורשם בגבורה ויצחק אבינו שורש לכולם. מ"מ בקדושה מיוחדות הגבורות עם החסדים ובכח המיתוק נק' הכל סטרא דימינא. עי"ל ששני עולמות הם זה לעומת זה. וכל צד הקדושה נק' סטרא דימינא שכל מגמתו לטובה. והצד שכנגדו נק' כולו סטרא דשמאלא הלא תראה שעולמות החיצונים שורשם משם ס"ג ושם ב"ן הוא עולם התהו ועולמות הקדושה הם מע"ב ומ"ה בסוד התיקון. ולכן כשאין עושין רש"מ אז מתעורר כח עולם התהו ותשה ימין ה' וגוברת השמאל על נפשות החטאים הנלכדות במצודותיהם: וכל דדמי לון כגון רוח סערה ורוחות רעות ב"מ: דאע"ג דחייבי נינהו והם בתוך הקליפות אין טבע שורשם משתנה לשיעשו שלוחי הדין וכמשל הסנטירא הנז"ל:

וישראל חייבא דנפל וכו' הוא משר"זל ואשר לא צדה שמזמינם לפונדק א' וכו' והוא הדין כל הורג בשוגג שהנהרג חייב מיתה וההורג חייב גלות על אחת מעבירות השנויות באבות שעליהן גלות בא לעולם. ומ"מ משונים הם משלוחי מד"הד הבאים מצד שמאל שהם שלוחים לגבי אינון רשימין דאתערו להון ועושים השליחות ומכוונים להרע ושמחים בה. אבל ישראל אע"פי שהם רשעים אינם שלוחי ב"ד העליון שיתעוררו מעצמם לעשות דין. ומפני זה אפי' ראה איזה רשע שהרג בזדון אסור לעשות בו דין כי אין ישראל נעשה שליח לב"ד אם לא יהיה בכל האופנים של ד"ת בעדים והתראה וע"פ ב"ד. אבל באופן אחר אינו נמסר אלא לבאים מצד שמאל כגון גוי או חיה רעה וכמ"ש יהודה ן' טבאי דסנהדרין שראה א' שהרג וכו' וא"ל בעל מחשבות יפרע מאותו האיש ולא הספיק לצאת עד שנשכו נחש ומת. כי הנחש נתעורר לגבי אינון רשימין:

א"ל דא מנלן ספקו היה על מ"ש ר"פ שאפי' רשעים מישראל אינם מתעוררים מכח צד שמאל שהרי כיון שהם רשעים הם תחת ממשלת הקליפה והשיב לו ר"פ אינון בימינא וכו' דוק שלא אמר מסטרא דימינא קא אתו וכמ"ש למעלה מפני שכוונתו לענין אחר ויובן בהקדים מ"ש בס' הגלגולים ח"א פ"ב וז"ל הנשמה של ישראל הקדושה. גם שתחטא ותלך אל הקליפות לא ידח ממנו נדח אפי' ניצוץ קטן של קדושה ולכן הש"ית ממקום קדושתו ממשיך מזון לאותה הנשמה אשר אסורה תוך הקליפה ועי"ז ניזונת הקליפה כדרך האילן הממשיך המזון אל הפרי ומשם נמשך המזון אל העלין והקליפה. ועוד נקדים מ"ש במרכבת יחזקאל שקליפת נוגה נק' עץ הדעת טו"ר. הטוב מצד ימין והרע לשמאל. ואל כל זה כוין ר"פ באומרו ואינון בימינא פי' אע"פי שנופלים לקליפה. הם בצד הטוב שלה דהיינו בימין. ולא אתדבקו בשמאלא להיות ניזונים ממזון עצמיי של הקליפה. ולא אתערבו בהדה אלא הם מחולקים כפרי והעלים והקליפה. ולכן אפי' יהיו רשעים אין הרע שולט בעצמותם להעשות שלוחי דסטרא דשמאלא:

לזמנא אחרא איתעברו ר"ל אם לא יהיה אופן הנז' נמצא שי כל להזמינם לפונדק א' וכגון ששניהם הרגו במזיד הק"בה מאריך להם ומעביר פקידת עונשם לזמן אחר. אע"פי שכבר הם נידונו למיתה דנפקו פתקין מבי מלכא. ועל זה שאל ר"א מנא לן משום דתינח ארך אפים לרשעים שמא ישובו וכיוצא אבל אלו שאין להם עוד תקנה ומיתה גזורה עליה' מלמעלה מנ"ל שלא יפקד עליהם דין שמים ע"י ישראל אלא שיתארך להם זמן כי זה נרא' חידוש גדול. ולכן רצה ר"א שיביא לו ראיה. והוכיח לו ר"פ מפלגש בגבעה: ופשט הענין האמור כאן מסכים לדעת שהזכיר הרב בעל לב אהרן בספרו וגם הוא נטה אחריו שכתב טעם נפילת ישראל פעמים: על שהיה להם לטהר עצמם מפשעיהם ע"ד מי האיש הירא שר"זל הירא מעבירות שבידו. ויערב לסברתו טעם לשבח הנז' כאן. שכך היא המדה העליונה שאין ישראל החייב בעונותיו ראוי להעשות שליח למד"הד כי דווקא או"ה הם מוכנים לפקידי הזעם. וכמו שמלאך המות נברא להמית אבל כשהדין נעשה ע"י צדיקים הם שלוחים מהגבורות הקדושות והם כמו גבר"יאל המלאך הקדוש הלוקח נפשות הצדיקים. ועל כל זה רצה הש"ית שימותו כל ישראל שהיו חייבים מיתה לשמים ואח"כ כשנשארו:

זכאין וכו' בין מחמת שאין עליהם חטא מות ובין שצמו ובכו והעלו עולות וכו' אז היו שלוחיו של מקום שאמר מחר אתננו בידך. וז"ש באורח קשוט שהוא דין אמת. לא אתייהיב מלה וכו' הן עשרת אלפים מישראל שבאו מנגד לגבעה ונק' איש בחור. פי' מובחרים בצדק מכל כללות ישראל שקילו עלמא ר"ל שכמו שהעול' העליון הוא פנים בפנים דהיינו א"וא. כך ז"ון פב"פ והם עלמא תתאה. ובכל זמן יש כח לצדיק גמור להחזיר ז"ון פ"בפ כנז' לקמן דף נ"ט ע"ב והאמת הוא מ"ש וההוא זמנא לא אשתכח וכו'. שכן מדריגת שילה היתה רחל ויעקב פעם פב"פ. פעם אחור באחור כנזכר בספר ערכי הכינויים ערך משכן. אבל אותם העשרת אלפים בחור היו צדיקים גמורים וראוים להגדילאת רחל בכל קומת זעיר ולהחזירה פב"פ וז"ש לא אתייהיב מלה אלא לאינון דאתייהיב כד שקילו עלמא וכו': מתל לבני נשא וכו' נ"ל שהביא המשל ליישב מה שקשה והוא שכיון שאין חייבי ישראל שלוחי המקום להרע לאחרים כמותם. היה די שלא יהי' הכח בידם להעניש אבל מפני מה נהפך הדין עליהם להקדים עונשם לאחרים. ותירץ שהוא גרם לעצמו במה שנתערב עם בני הסנטירא וחשב שיוכל להתחפש ולהסתר מעונש שנתחייב למלך:

מימינא ומשמאלא ירמוז למ"ש בסוד שו"מר שהוא מא"וא והיינו ימין ושמאל:

כדין אתכפייא וכו' שהכל נעשה ימין להציל לישראל ולהכניע אוביהם כמ"שה ימינך ה' כאדרי וכו' ודוק. שלימין האמיתי. שהוא חסד קראו בלשון זכר. ולשמאלית תרעץ אויב בלשון נקבה. והנה ביד יש ב' בחינות עצם היד שיש בו י"ד פרקים וה"ס ב"פ י"ד אותיות שבמילוי המילוי דהוי"ה ויש ה' אצבעות בכל א' חו"ג והם ה' הוי"ות לכל א' כמנין ימי"נך. אבל כשהם כלולות יחד שהם י"פ הוי"ה שאז הוא העוז של יד הגדולה. אז הם עולים ר"ס והתכללות חמשתן גי' נאד"רי ואז הוא בכ"ח כ"ח פרקין מתייחדין:

בשבעת ימים מב"על וא"ת שרומז לימים עליונים שואל לאיזו מדה רומז בכאן יום השמיני והשיב שיובן בביאור פ' כי שבעת ימים וכו' דאי קאי לק"בה הו"לל בז' ימים ימלא. ואם רוצה לסתום יאמר יִמָלֵא. אלא הענין שידוע שהכהנים מצד ימין הם ומשם כל הארתם כי חס"ד עם. ג' אותיות גי' כה"ן וכהן עם ג' אותיות גי' מז"לא בסוד מזל נוצר חסד שבו שורש החסדים לאבא. וידוע שביסוד אבא יש י' חסדים דהיינו ה' מדידיה וה' משל אימא בסוד התכללות שחסדי אימא הן גבורות דאבא. וגבורות דאבא חסדים לאימא. ועיקר העטרין הוא בתוך עטרת היסוד ונמצא שיש בעטרה דיסוד אבא ב' עטרין. וז"ש דמתעטרי בעטרוי דמלכא קדישא שהוא יסוד אבא כנודע. ועוד יש להם דמשיחין במשח רבות וכו'. הוא הנז' בפ' ויקרא דף ז' ע"ב דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא וכו'. ופירש בו הרב ז"ל שהוא בסוד דיקנא דאריך המגיע עד טיבורא דלביה ושם הוא רישא דמלכא הוא זעיר אנפין. ואותו המשח רבות דעתיק מאיר במוחי זעיר ומתפשט בדיקנא דידה שה"ס בגדי כהונה. וזש"ה שיורד ע"פי מדותיו הנז' שם בויקרא. וכנגד זה אמר ומשיחין במשח רבות קדישא בגין דאתער משחא אחרא עילאה. פי' מלבד אור יסוד אבא הנק' שמן בסוד שמן וקטרת ישמח לב. עוד מאיר שמן אחר יותר עליון שהוא דדיקנא קדישא דנטפא על רישיה דמלכא ומשקי לכל ז' מדות דזעיר דהיינו בח"בד חג"ת שעד שם מתפשט דיקנא דזעיר עד טיבורא דלביה. ומלבד מה שמתפשט בתוך הז' מהארת המוחין עוד נבלע שם גם המשח דדיקנא בתוכם כד"א וכשמן בעצמותיו. ובזה נמצאו כל הז' מדות מאירות ומזהירות מבית ומחוץ וז"ש דמשקי לכל ז' היינו מבפנים. ואתמשחן מההוא רבות קדישא היינו מבחוץ ואז אתדלקו כל הז' בוצינין שהם הכלים הנק' בוצינין כמ"ש הרב ז"ל אהא דויקרא הנ"זל ועתה אבאר. שאם הימים הם המופעלים הו"לל ז' ימים ימלאו את ידיכם. ולכ"א והאי משח רבות הוא כללא דכל ז' וכולהו ביה אתכללו. ר"ל שמב' טעמים נקט קרא לשון יחיד. הראשון שזה שמן המקודש כולל כל הז' ומקיפם ואוגדם מבחוץ. וגם בתוכייותיהם כלהו ביה איתכלילו. והרי הם כגוף א' ובמנורה בכליה ובנרותיה: והטעם הב' הכתר עצמו הוא הכולל כל שתחתיו וגם כל המדות מושרשות בו שהרי לפי בחי' הפרצוף בעצמו אין אנו מתחילין למנות כי אם מחכמה ולמטה ונמצא דשיתא אינון חב"ד חג"ת שהם עיקרו של פרצוף לעצמו כי נה"י הם נקרא מלבר שסתמם לתיקון הפרצוף שלמטה ממנו באופן שמב' טעמים נק' הכל אחד האחד מפני אור משחא דעתיקא שעל רישא דמלכא הוא הכתר. וזה המשח רבות כולל כל ז' מבית ומחוץ כאמור וה"ס נזר אלהיו על ראשו. נזר גי' ע"ב שהוא הוי"ה מלאה יו"דין בסוד אור אבא הנכנס בתוכיות. ועוד א"ל מלא גי' הק"ף שה"ס אור דיקנא עילאה שסודה שם א"ל כידוע הק"פ וע"ב גי' נז"ר וכן עולה אה"רן ע"ה. והטעם הב' מצד הכתר בעצמו שגם הוא סוד הנזר והוא כולל כל מדות פרצופו ומקיפם דהיינו כתר לשון סיבוב. וגם שרשיהם נשרשים בו וה"ס ע"ס מ"ב העולים רל"ב שה"ס הד' מוחין וסוד חב"תם. ועם הוי"ה פשוטה שבכתר הרי רנ"ח נז"ר ע"ה:

ובג"כ ז' ימים ימלא דהא בהאי תליין ולכן נאמר ימלא לשון יחיד וגם אמר ז' לשון זכר כי ז' לנקבה: משום דאיירי בחסדים דאינון דוכרין וז"ש ימלא את ידכם היא יד ימין וגם שז' לשון כללות כמ"ש רש"י בפ' בא על פ' ג' ימים. וע"כ נאמר במכת הדם וימלא ז' ימים ולא כתיב וימלאו ואגב אורחין פירש לנו ר"א סוד תאר בת שבע דהיינו משום שיוצאה ממקו' סיום עטרת יסוד אימא שכוללת כל הו' קצוות שעליה ולפי שו' הנזכרות הם חב"ד חג"ת ושעל עטרת היסוד האמורה הן חג"ת נה"י לכן אמר דאיהי כללא משיתא אחרנין שמשונים אלו הו' מהכל. אבל מכאן ראייה לפירושו במלת ז' ימים ימלא שהוא לשון יחיד ע"ש הכתר הנק' ז' מפני סבת התכללות כנז"ל וכן כ"י גם שהיא יוצאה במקום העטרה ואין לה הגעה והתקבלות עם שלמעלה מן העטרה. מ"מ נק' בת שבע שהעטרה נק' שבע ע"ש ההתכללות וה"נ הכתר יקרא ז' מטעם זה כי הוא כולל ומתפשט עד ת"ת דזעיר בסוד אור משח רבות דעד תמן מתפשט דיקנא דידיה ובאורו קבלו הכהנים שלימותם שע"כ נצטוו שלא יצאו מפתח אוהל מועד ז' ימים אלא שישבו שם כל אותו השבוע ופתח אהל מועד ה"ס מקום סיום יסוד אימא ששם פתחה פתוח ושם סוד החלון הנפתח למלכות בחדוהי דמלכא. אהל מועד גי' יו"סף וצי"ון אשר שם יוסף יסוד אימא ומשם האור מושפע לכהנים להשלימם ומתמן נפיק לרישא דנוקבא שה"ס יום השמיני:

ואז אתפקד אהרן לקרבא וכו' שידוע שכל כחב"ד גג"ת דזעיר נק' עץ החיים ואין לקליפה שם אחיזה. אבל משם ולמטה סוד עץ הדעת טוב ורע ומשם יניקה לחיצונים ולכן הוצרך לעשות התיקון:

מעולם נטל לון ידוע שקודם שבאו האבות לעולם היה זעיר במדריגת יניקה ואחר שבאו לעולם נק' אלהי אברהם וכו' שסודו חג"ת נתעלו לחב"ד וזהו וסליק לון לעילא. ואין ספק שלא נתקיים גדלות זה אלא עד שנפטרו האבות מהעו"הז וכמר"זל שאין הקב"ה מייחד שמו על החיים וזהו זכור שעלו למקום הזכירה הוא במוחין דתמן ע"ב קס"א גי' זכו"ר והיינו רתיכא קדישא דייקא חו"ב חו"ג. לאפוקי רתיכא תניינא חג"תם ואז יש בהם כח: לאגגא על עלמא בסגולת כח הגדלות שבמוחין יש ג' שמות א"ל א"ל שד"י א"ל הוי"ה א"ל אד"ני. וג"פ א"ל גי' מג"ן. גם ידוע שג' א"ל הללו מתפשטין בג' עולמות בי"ע וזהו לאגגא על עלמא:

ובגין דהוו מעולם וכו' פי' שכיון שהיו בעו"הז והעלו ניצוצותיהם בחייהם לכן יש להם כח לעורר הזווג העליון כנז' בשער הנבואה פרק שלישי שהצדיקים אחר פטירתם מיחדים כאשר כבר עשוהו בהיותם בחיים וכמ"ש בזוהר בפ' שמות דף י"ו ע"ב שאם לא תפילת המתים לא נתקיימו החיים. אבל להיות האבות שרשי ישראל לכן יש בהם כח לאגנא ולרחמא שלא די שמגינים מפני הצרות אלא עוד עדיף חילייהו להמשיך שפע ורחמים לעולם:

כגוונא דא וכו' פי' בבחי' הזאת השנית עושה בכל הצדיקים שמתעלים למעלה ומועילי' להגין וכמש"ה כי מפני הרעה נאסף הצדיק. אבל אין להם שייכות עם הבחינה הראשונה להיוה מרכבה עליונה ותדירה: עוד יש לפר' מאמר זה בדרוש השופר שמסתלקין מזעיר כל המוחין: וחכמה וחסד נשארים בסוד מקיפים. והם אברהם ויעקב ומפני שהחסדי' הם עצמיים לזעיר. משא"כ החכמה דאיהי מאחסנתא דאבא. לכן סמך הרחמים לה' שה"ס יעקב יותר מהחסדים דאינון אברהם: ועביד מנייהו וכו' דהיינו אברהם מ"ה וב"ן דחכמה דמ"ה. ויעקב מ"ה וב"ן דבינה דמ"ה. וארבעתם בבחי' חו"ב חו"ג: לאגגא על עלמא שלא יסתלקו המוחין לגמרי: ובגין דהוו מעולם וכו' ירמוז למאי דקי"ל כי כשאלו הב' מיחין הם על ראש זעיר מעלים מ"ן וממשיכים חדושי הזכירה דהיינו זווג או"א שהוא זכו"ר ע"ב קס"א להגין ולרחם. ויצחק לא אדכר שהוא בינה וגבורה: דאיהו אשתאר שלא העלה מ"ן ונכנס בנוקבא לגדל כחה לעמוד נגד המקטרגים על בניה:

ר' חייא אמר וכו' ראה שהוא מפר' כי מעולם שהם מבוקשים ונשאלים מבני עולם שבוחרים בהם מפני שמדות' רק להיטב וז"ש דבעינן להון לאגנא עלן שמובטחים אנו כי חסדם לא ימוש. נטל יצחק בעול' התהו נטל אברהם הדר סוד יסוד דאורכי' רמ"ח עלמין וגם הוא אברה' בהב"רא' לשון בריאות ותיקון. והוא העשייה בסגולתו של אבר"הם וזהו פי' אל תקרי בהבראם לשון בריאה שהיא נעשית ע"י יצחק. אלא בריאות הנעשה בסגולת אברהם. ולפי שהחסדים גרועים מהגבורות בסוד הכסף והזהב כנודע:

נטיל ליעקב ה"ס בחי' הת"ת שבין החו"ג לעשות ייחוד בין החו"ג וכנז"ל בדרוש השופר ובזה נמתק יותר יצחק וקדמו החסדים לגבורות וזה ה' אלהים ולפי שעיקר תיקון הגבורות הוא לצורך הנוקבא לכן נאמר ארץ ושמים ארץ תחלה ולפי שבכח קדימה זו שגרמה המתקה גדולה נשתנו לשבח ז"ון לפיכך לא נאמר השמים והארץ אלא ארץ ושמים כלומר לא הנ"זל אלא אחרים משתנים לטוב. ארץ שמים גי' רל"ב תנ"ה דהיינו סוד החו"ג:

באינון ז' יומין הם סוד כחב"ד חג"ת דזעיר כנזכר לעיל שהוא הוא עצמו דזעיר כי משם ולמטה הוא לצורך רחל כנודע. ואז יומא תמינאה שהוא סוד כתר רחל היוצא מת"ת זעיר והוא חדשניסן שסודו בכתר רחל כידוע מענין חדשי השנה כמ"ש בראש כוונת ר"ה:

אתערון עובדין לעילא מלה זו של הערה נהוגה מאד בכל הזוהר לרמוז סוד גדול בהמשכת השפע מלמעלה למט' וזה כי הורדת האור וטוב העולם נמשך מהמדות העליונות. אבל רק האדם השלם יש לוכח להמשיכו מהם. ולהעירם בהמשיכו עליהם המוחין המחיים אותם ומעוררי' חפצם להמטיר על העולם הכל לפי המעשה. אך בתנאי שלם שהפועל בעי לאחזאה וכו' שיהיה מכוון ומקביל לעובדא דלעילא דומה בדומה וכמושמזכיר ממשיחת כ"ג שהוא דוגמה דזעיר:

כל חדוותא וכו' וזש"ה שמן וקטרת ישמח לב ולא אמר ישמחו מפני שהעיקר הוא ההוא שמנא שה"ס מח אבא שהוא מבחר וראשית המוחין וכן ישמח לב גי' שמ"ן. ולכן אמר כל חדותא שהוא כולל הכל וכמ"שה כולם בחכמה עשית ובו שורש כל הקדושה. והמשכן וכל כליו נתקדשו בו והנה י"ה פעמים הוי"ה גי' שמ"ן. ועליו נאמר ביה ה' צור עולמים:

חדוה וברכאן וכו' הוא אור המקיף ואור פנימי: לכולהו בוצינין הם הכלים דאצילות כמש"ל דף ז' ע"ב וכהנא עילאה ה"ס זעיר שעיקרו החסדים והוא מושרש בחכמה כ"ח מ"ה כנודע. ואמר מיניה איתעטר בנגידו ומשחא. אתעטר בנזר אלהיו שרש שמן הוא ממוחא סתימאה שנמשך ע"י דיקנא דאריך בי"ג תיקוניו בסוד יאא"א דשם מ"ה שהוא במ"ס כמ"ש בדרו' תלת רישין. ומפני שהדיקנא נמשך עד טיבורא דלבא לכן כתיב ישמח לב. ואותיות שבשם מ"ה היתרות על הד' הנז' שהם ו"ד ה' א"ו ה' הם גי' ל"ב: ולשון בנגידו ירצה המשכה והורדה:

ובכ"ג כהנא וכו' הוא כ"ג התחתון שעליו נמשך זה השפע כמ"שה כשמן הטוב היורד וכו': חידו אור פנימי בלב והמקיף בפנים:

ברישיה ולא בלבושיה וכו' דדיקנא דאריך נוטף עד רישא דזעיר ומשם נמשכים ז' תיקונים שהם ח' לבושי כ"ג כמ"ש באידרא רבא:

אלישבע לאהרן וכו' מובן במ"ש בח"ב מתפר הגלגולים דף י"ב ע"ב וז"ל אהרן לקח לולאשה את אלישבע והיא עצמה בת שבע. ושתים אלו בחי' רחל נוקבא דזעיר אלא שאלישבע מורה על היותה מתוקנת בבחי' מוחין ויש לה זווג כי אותיות אל מורים על החסד וגם שלקח אותה אהרן איש החסד שושבינא דמטרוניתא. ובת שבע מורה היותה בלתי מתוקנת וכ"כ בזוהר ח"ג דף ל"ח ע"ב על אלישבע ובת שבע עכ"ל: והנה מ"ש שבת שבע היתה בלתי מתוקנת ר"ל שחסר ממנה ביסום החסדים והיו הגבורות גוברות בה לעשות משפט בחיצונים שחשבו למשול בהוראיה שנלקחה לאוריה החתי. אבל הוא לא יכול ליגע בה כי גדול כחה בגבורותיה לשלוט בם וידוע שעיקרם של חיצונים הוא כנגד ג' עולמות בי"ע. שכולם עומדים בסוד ז' היכלות ומדורין והיינו בת שבע והנה בה שם ב"ן שאם תכה אותיותיו יו"ד פ' ה"ה ר'. ו"ו פ' ה"ה ק"כ הכל ש"ך דינין ועם שם ב"ן הרי שב"ע. ואולם כגגד הגבורה על החיצונים שכנגד בי"ע אמר לדינא בבריאה. לאגחא קרבין ביצירה. לאושדא דמין בעשייה. שלפי גודל רשעתם שם אין להם שמירה אלא סכין. אבל בבחי' אהרן איש החסד היתה מתוקנת ומבוסמת ואע"ג דקי"ל דרחל היתה אחור באחור כל עוד שלא נבנה הבית בימי שלמה נלע"ד דהא דקאמר הכא הוא לפי שעה כאלו תאמר בשעת הקרבת התמיד. ואח"כ היתה חוזרת לאחור אבל בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא כל היום כולו. והכי מסתברא דלא גרע אותו הזמן מזמן הגלות שמתתקנת ועומדת פ"בפ כל זמן התפלה. והנה בהיות רחל אחור באחור צריכה בכללות לג' בחינות. א' הוא ענין הנסירה דאתא חסד ופריש וכו' כנז' בא"ר דף קמ"ב ע"ב ובאתרהא שקיע רחמי וחסד. וחסד זה הוא חסד דבינה היורד ונשקע באחורי זעיר ואז הדינין נדחין לנוקבא ונפרדין ואולם חסד דבינה ה"ס שם א"ל והוא הוא השופט שלום לזעיר שכן דוחה ממנו הדינין ונותנם לנוקבא שכל עוד שהוא אחור באחור יש כעין קטטה בין הגבורות. וגם זעיר שטבעו חסד לא ינוח לו. אבל בנסירה שנעשית בכח אל עליון אז הוא שלמא ואף לרחל זה לה לחדוה ושמחה חדא משום שמתחלת להתקן להיותה ראויה לזווג. ועוד שאז מקבלת גבורות ממותקות דהיינו מנצפ"ך הנמשך לה מזווג א"וא שעשו בשעת שינת זעיר כנז' בסודות התקיעה ואז היא נק' אלהים דהיינו אל הי"ם דאתכליל ימינא בשמאלא כנז' בפ' בראשית דף' י"ז ע"ב בסוד הבדלת יום ב' והרי בחי' א'. ואחריה בחי' ב' שהוא חזרתה פנים בפנים ואז מאירין בפניה ג' שמות א"ל דהיינו ג' יי"אי בסוד מג"ן ככתוב בכוונת מלך עוזר בעמידת ר"ה והיינו נהירו דאנפין והבחי' הג' היא הזווג שאז נעשית בריכה לקיבול מימי החסד והיינו לאתברכא מאת היסוד הנק' ברוך: וידוע שבטיפת זרע הזכר כלולים ז' חסדים שה"ס ז' פעמים א"ל גי' רז"י ל"י. שהיסוד ה"ס הסוד והר"ז וכנגד זה שהוא העיקר בא שם אלישבע שר"ל שיש לה ז' פעמים שם א"ל וגם שבע יאמר במקום רבים כמש"ה שבע יפול צדיק וקם. והענין שיש לה כמה בחי' שם א"ל בנסירה ובחזרתה לפלים ובחיבורה. ועוד ירמוז שיש לה ב' בחינות בנסירתה שם אל דחסד: ושם אל דאלהים ובהחזרתה פנים בפנים י"פ א"ל הם י"ב פעמי' א"ל גי' שב"ע בכיון והיינו אלישבע רומז אל כל הבחי' האמורות. וזהו אומרו וע"ד אתקרי הכי. ויתר על כן בת שבע ר"ל שהיא למטה מכל הז' ויוצאה מהז' שהיא עטרת זעיר. ואלישבע ר"ל שיש לה שבע שהגיעה עד הגדולה וז"ש דאתחברו בחסד. והנה מפני שלמעלה אמר בשם בת שבע לדינא לאגחא וכו' שכולם פעולות דין חזק לנגד החיצונים כנז'. לא ניחא ליה בההיא לחוד שלא ירמוז כ"א לעונש ויסורין חזר ואמר ת"ח בת שבע לדינא וכו'. וירצה שגם יש רמז לענייני הקדושה שכן הדינין צורך לה לדין עמה בכסאות לבית דוד לירש המלכות ולחזקה. שכל עצמה הוא גבורות ודינין. דו"ד משי"ח גי' שב"ע ובגי' ב"ן י"שי. גם שב"ע נוטריקון "שבע "בת "עמיאל עמי"אל גי' קנ"א דהיינו מלכות אימא וכן אלה"ים אד"ני וראוי לשום לב מה ענין כל מאמר ר"ש הנמשך בכאן. ונ"לעד שבא להוסיף סוד נסתר בשם אלישבע ולא פליג אר"א בריה אלא לאוסופי אתא: כי ר' אלעזר פי' הענין בסוד זווג ז"ון התחתון דהיינו זווג היסודות. ור"ש בא והוסיף זווג הפנימיות שהוא בסוד קול שממנו יוצאים ז' קולות ולכן הקדים תחלה שרש הדברים לבוא אל תכונתו. והתחיל אר"ש. ולא רש"א מפני שאינו חולק אר"א: דתנינן קול השופר הוא מ"ש ר"ש גופיה בפ' יתרו דף פ"א ע"ב.

ודא הוא יעקב וכו' נקדים מ"ש הרב ז"ל בסוד אל דעות ה' שב' דעות יש לזעיר א' דעת עליון שבין חו"ב שלו. והב' דעת תחתון שבין ב' עטרין חו"ג ומשה זכה לעליון ויעקב בסוד התתתון ושניהם בסוד ס"ר לראות כי העליון נמשך מתיקון ז' דדיקנא עילאה וא"מת גי' ז"פ ס"ג וז' מילואיהם שכל א' הוא ל"ז גי' הב"ל נמשך מלמעלה ויוצאי' בסוד ז' קולות ז' מקיפי ז' תחתונות דבינה ונכנסים ביסוד פי' בסוד היסוד ממש. לאפוקי דעת התחתון שגם הוא סוד ס"ר י' הוי"ות דה' חסדים וה' גבורות שזה הוא סוד עטרין. והוא בעטרות א"וא בסוד ברכות לראש צדיק כנז' בא"י פ"ד מדרוש פרטי העיבור ומוחין ע"ש ואמר עוד שם בפי' אל דעות שלהיות שהשני עטרין ודעת הם תחת המוחין העליונים לכן שלשתם נק' בשם דעת המכריע בין חו"ב העליונים: תו איתא בס"הכ שאלו הח"גת דשני עטרין והמכריע שלהם הם המוחין דאברהם יצחק ויעקב כמ"ש בכוונת השופר: למדנו מכל זה שחג"ת דב' עטרין הם סוד האבות וששלשתם יחד נק' בשם דעת המכריע בין חו"ב העליונים. וז"ש יעקב דאיסתלק במחשבה דאבהן כי האבות הם חג"ת הנ"ל. ומחשבה שלהם הוא סוד חו"ב העליונים שיעקב נתעלה להיות מכריע ביניהם בסוד הדעת והאבות ויעקב יוצאים מיסוד אימא שהוא סוד השופר שהוא חלול כשפופרת לאפוקי נ"ה דידה שהם אטומים ואין בהם צינור פתוח למטה ויסוד זה משפר את הוולד כד"א ברוחו שמים שפרה. וב' עטרין ודעת המחברם יוצאים ממנו יחד בסוד קול. שהדבר נראה במורגש שהקול כלול מאש ומים ורוח יחד וסוד ה' יתן אמ"ר ר"ת "אש "מים "רוח שעיקרם הקול. וגם כי סתם שם ע"ב בחסדים. מ"ב בגבורות. כ"ב בת"ת ושלשתם גי' קו"ל: כנראה בחוש שקול האדם מורכב מאש מים רוח. כן אימא עילאה אפיק לאבהן חג"ת הנ"ל כחדא. וגם מגו מחשבה דהיינו חו"ב העליונים אסתלקו כחדא בסוד קול פי' מתעלים ומאירים מדעת העליון בחד קול. שהרי בין חו"ב ובין חו"ג שניהם מיוחדים בדעות שלהם בתוך יסוד דתבונה שה"ס השופר. א"נ כשמסתלקים מרישא דזעיר בעת השינה הוא בחד קול דהיינו ביסוד דתבונ' וכמ"ש בפ' אמור דף צ"ט ע"א:

מ"מ כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכולא אסתלק וכו' ולהיות שכל החג"ת הנ"ל נכללים ביסוד אימא ובסוד הדעת. לכן נק' קול השופ' בלשון יחיד. גם שג' אבות הם כולם נקראו שם קול אחד. ועוד שלפי האמת תרי קלי נינהו דהיינו קול לזעיר וקול לנוקבא שהרי מזעיר נפקא נוקבא הנק' בת קול. אבל הקול העיקרי הוא קול שופר ששם קמוצים כמוסים מ"ן בייחוד גמור ומשם יוצאים שאר הקולות להתפשט לחג"ת ונהי"ם. ושרשם מזווגא דמחשבה הוא סוד אח"עה גיכ"ק שה"ס חו"ב כנודע ומהם יוצא הקול בסוד ע"ב ס"ג גי' קו"ל עם הכולל. ועוד צריכים אנו לומר שגם הגרון ה"ס השופר העליון שבכח זווג חיך וגרון דהיינו חו"ב יוצא הקול מתוך הריאה שעולה רי"ו וע"ה גי' אחע"ה גי"כק ואז יוצא הקול דרך פה בסוד מקיפים לשבעה תחתונות שלה ונכללים כל שבעתים ביסוד בינה ונכנסים בדעת זעיר וממנו לחג"ת נהי"ם שלו. וז"ש וז' קולות דנפקין בזזוגא דמחשבה בשופר. ואח"כ דא שופר שהוא יסוד אימא שבתוך הדעת הוא דאשקי לון ורוי לון באותם ההבלים שמתהוים למים מקולות מים רבים לחג"ת בתחלה כשהיסוד בדעת. ולבתר לבנין נהי"ם כשמתפשט עד החזה דזעיר. ואחרי הקדים כל סוד הנז' מהתפשטות ההבלים מזווג הפנימי זווגא דמחשבה. אז נמשך ואמר ת"ח ויקח אהרן וכו'. כלומר במה שהצעתי לפניך תבין עוד סוד אחר בשם אלישבע יתר על מ"ש ר"א לעיל והוא שהמשיך אליה אור מזווג העליון ומשבע קולות. והנה אהרן עם ד' אותיותיו עולה ס"ר כנגד ז' הבלים היוצאים מתיקון אמ"ת שעליו נאמר תורת אמת היתה בפיהו ודרישנא ליה בפי' ה"ו דהיינו ה"י וי"ו גי' הב"ל ואמנם להיות תחלת יציאתם מפי אימא ונעשי' ז' מקיפים לז' תחתונות שלה כנ"ל יש בודאי גם בחי' שם א"ל מסוד יי"אי דס"ג כי א"ל מלא עולים הק"ף והם ז' פעמים א"ל העולים רז"י גי' אח"עה גי"כק ששם שרשם וז"ס אלישב"ע וגם זה נרמז במלת ויקח שהוא סוד ז' ברכות הנישואין כנגד ז' קולות. ואז כוין לבסמא לה בסוד החסדים ולמחדי לה בסוד הגבורות לחבר לה בזיווגא עילאה מסוד הפנימיות:

את התנינים הגדולים אלין אבהן נדקדק אמאי קארי לאבהן בשם תנינים ועוד דאטו עד השתא שהוא יום ה' לא איתבריאו אבהן. א"כ מאן נינהו יום א' ב' וג' וכל מה שנברא בהם. וי"ל דבקרא קשה למה לא קיצר ואמר ישרצו המים וכו' ויהי כן. שהרי בשרץ נפש חיה איתכלילו גם התנינים. ועוד דמתחיל בשרץ נפש חיה. ומסיים בנפש חיה. לזה תירץ דכל הנז' בפ' זה הוא דבר מחודש שלא נזכר בפסוק ישרצו המים. והענין מובן בהקדים דרוש המתקת הגבורות הצז' בדברי הרב ז"ל בס' א"י ואציענו לפניך בדרך קצרה. דע שאחרי שירדו ונתפשטו החסדים המגולים בת"נה דזעיר מיד ירדו שלשתם דהיינו שני חסדים ושליש לתוך היסוד. ומיד יצאו הגבורות מיסוד אימא. וירדו ג' העליונות שהן חג"ת ליסוד והגם שירדו שלשתם זו ע"ג זו הנה ביסוד נעשו בבחי' קוים כסדר חג"ת. ואז נמתקו בחסדים אשר היו שם. ואמנם ב' גבו' הנשארות שהן דנ"ה נמתקו אח"כ בעליית החסדים כנז' שם. ואנן קיימינן השתא ביום ה' שה"ס התפשטות החסדים עד הוד. ומיד היה מיתוק החמשה גבורות. והן הן אבהן הנז' שהן סוד חג"ת שהם העיקר בהמתקה. ולהיותם בסוד גבורה לכן קראם תנינים גי' תק"ס שה"ס ב' מנצ"פך דהיינו חו"ג רמז למיתוק אותיות הסתומות בפתוחות. וגם התנינים הגדולים גי' אברהם יצחק ויעקב עם ג' כוללים ואומרו ויברא הוא על שם יציאתם מיסוד אימא וגם על מיתוקם דהיינו הבראם בריאותם. ואמר דאינון משתקיין בקדמיתא. פי' שהם המתמתקים תחלה במי החסדים:

ומשתרשין על כולא ר"ל שיצדק לקוראם גדולים בסוד הגדולה שהוא שם החסד שבו נעשו בריאים וגם על שם שהם משתרשין בין בזעיר ובין בנוקבא שהרי דעתו דזעיר כלול מחו"ג. ודעת דנוקבא כל עצמו גבורות. וגם בהתחיל פרצוף הנוקבא להבנות הם משתרשים תחלה כנודע מסוד מלת ברוך של עמידה דהיינו כ"ו ק"ל ע"ב. ואולם אחרי שנמתקו הגבורות אז האירה נפש אד"הר בסוד נפש חיה שהוא בבחי' גילוי עטרה דיסוד אבא מחוץ ליסוד אימא מחזה זעיר ולמטה וידוע שחיה סודה באבא בסוד נרנ"חי. ונפש חיה הוא מנפש בחי' מלכות אבא דהיינו העטרה שלו. והיא היוצאת חוץ לעטרת יסוד אימא שהוא ההיא ארץ עילאה בסוד מ' התבונה דאפיקת מההיא חיה עילאה הוא יסוד אבא. וגם שאבא מוריש לברתא שם כ"ג הרמוז בר"ת יהו"ק בחכמה יסד ארץ דהיינו מילוי המילוי דשם ב"ן כמ"ש הר"חו ז"ל על הפסוק הנז' וזהו נפש חי"ה גי' כ"ג. וע"ז נאמר החיה הרומשת לעילא ותתא אבא וברתא:

נפש דאדם קדמאה דמשיך בגויה רומז לאותו חלק שנשאר באדה"ר אחר חטאו בסוד חלתו של עולם שהיא בחי' נפש לבד הנמשכת מאצילות עד סוף עשייה בתוכיות כל בי"ע כמ"ש בס' הגלגולים ח"א פ' י"ד ופ' כ' וכ"א והיינו דמשיך בגויה שהמשיכה מן האצילות בתוכו: עוד נל"עד במה שידוע שאין בכל פרצוף ופרצוף אלא ג' כלים חיצון תיכון ופנימי שבהם מתלבשים סוד נר"ן אבל בחי' חיה אינה מתלבשת בכלי אלא מקיפת מבחוץ. וא"ת והרי יסוד אבא מבריח בכל קו אמצעי דזעיר בתוך יסוד אימא. וי"ל שאין זה אלא בסוד אחוריים שלו. שעל פנימיותו נאמר ופני לא יראו. וכל אחוריים הם בחי' נפש. וז"ש נפש דאדם דמשיך בגויה שבחי' זו מתלבשת בתוך הפנימיות ומתגלה בתוך הזעיר. וכ"ש בצאת עטרת אבא חוץ ליסוד אימא שאז הוא ממש נפש חיה שהוא בחי' מלכות דיסוד אבא. וכי תימה מה ענין עתה לדבר זה שהרי ביום ששי הוא שנא' תוציא הארץ. והשתא קיימינן ביום ה' לכן חזר הכתוב ואמר אשר שרצו המים וכו'. וירצה שכיון שיצאו כל הה' חסדים מיד נעשו ממילא כל הבחי' הנז' ממיתוק הגבורה והארת נפש החיה הנז'. שכן דרכו של המים היוצאים מההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן להשקות ולהבריא את עץ החיים הוא זעיר לשישתרש בשרשיו העיקרים ולהיות בו חיות ומזון לכל. ולכך ממתקות הגבורות בתוכו:

ד"א החיה הרומשת דא הוא נפש דוד וכו' נראה דאין חילוק ביניהם אלא בפי' החיה הרומשת דלעיל פירושו על יסוד אבא דרמשא לעילא ותתא כאמור. ועכשיו יפרשהו על המ' עצמה ולא על נפש אד"הר והסוד הוא דמלכות לית לה מגרמה כלום אלא ע' שנה שנתן לה אדם בעלה. וה"ס ב' חסדים ושליש המתגלים וגם שליש האמצעי דחסד שבת"ת הרי הם ב' הוי"ות שעולים ב"ן וב' השלישים הם ח"י הרי ע' כידוע מסוד שם ע'. א"נ בסוד הגבורות הנמתקות שהם שני גבורות של חסד וגבורה ושני שלישי הת"ת כנז' בדרוש ירידת החסדים. ונמצא דג' אבהן הוא ממש כנ"ל שמהם נמשכו החיים לדוד מלכא. ולפ"ז מלת החיה בכאן אינו שם תאר אלא בינוני בל"עז להבי"ביין ור"ל שבאה לה תחייה למיתתה. וע"ז אמר דוד לא אמות כי אחיה וכו'. והשתא דאתן להכי נימא מלתא כמש"זל שאברהם ויעקב ויוסף נתנו לדוד הע' שנה ואמר הרב ז"ל שיוסף נכנס במקום יצחק בסוד קץ חי. ונ"ל שהענין הוא שגבורת הגבורה היא הקשה שבשלשתן ולא היה מציאות שתוכל לתת חיים לדוד אלא בהיותה יורדת ליסוד ולהתמתק בחסדים ואחרי שנמתקה אז גבר כחה לתת לדוד ל"ז שנה שהוא מש"זל שנתן יוסף לדוד ועתה דע לך שבין המלאכים הנק' עופות ובין העופות שבעו"הז כולם יוצאים מן היסוד. עוף גי' יו"סף אבל בסוד הבהמות והעופות הטהורים והטמאים כתב הר"חו בפ' שמיני שהעופות יוצאים מג' גבורות הנמתקות כנ"ל והוא בסוד ו' הוי"ות העולות קנ"ו גי' עו"ף. והוא בסוד ג' דגבורות וג' דחסדי' הממתקי' את הגבו' ולפי הענין שאנו עוסקים בו תבין שהכל דבר א' וזה ששרש העופות הוא מח"גת הנמתקות בתוך היסוד. והרי שהעופות מסוד חג"ת ומסוד יסוד. ואין הפרש בין המלאכים הנק' עופות לעופות ממש. אלא שהמלאכים הם מהאצילות. והעופות מעולמות בי"ע כנ"ל דף כ"ו ע"ב. והנה טעם העפיפה הוא מפני שבח"גת שהם הזרועות האורות סתומים ואינם יכולים להתפשט וגם שעומדים במקום צר. ולכן מתנועעים להתעלות אל הדעת שהוא שורשם ומזה שרש העפיפה בכנפים שהם בסוד חג"ת ששם ג' שמות משם מ"ב אבגי"תץ קר"ע שט"ן נגד"יכש. ור"ת שלהם גי' קנ"א בסוד כנף ונרמז בהם דוקא מפני שהם העיקר לעופפות. אבל הם שש כנפים כי בהתעלות חג"ת יתעלו גם נה"י וכל הששה משפיעים בשם השביעי שהוא שקוצי"ת העולה ו"פ כ"נף וכנגד זה נכפל בפסוק שש כנפים שש כנפים לאחד. והנה מיכ"אל גברי"אל אורי"אל רפ"אל גם הם עולים בשם שקו"צית שכל בי"ע הם חיילי השכינה ואלה הד' הם הראשים למלאכים הקיימים ועומדים. ועליהם נאמר עף כנף למינהו והם מלאכין קדישין דמשתכחי. פי' שתמיד עומדי' ונמצאים לקדש שמו ית' ולעשות שליחותו. משא"כ כתות המלאכי' הנבראים לפי שעה ונ"ל שעל כללות כל המלאכים נאמר בתחלה ועוף יעופף. אבל חזר עתה ופירש אותם הקיימים תמיד.

באשישות אלין אינון אבהן וכו' דבר הלמד מעניינו הוא דקאי אדרשא דההוא רבייא בפי' התנינים שה"ס חג"ת דגבו' וז"ש אינון אבהן פי' אותם שזכר זה התינוק. אבל לא אמר אשתקיין כמ"ש הרבייא. משום דפסוק סמכוני מפרשו על זמן הגלות ואז יורדים הגבורות קודם לחסדים כמ"ש בדרוש חטא אד"הר ולכן אמר דאינון אתמליין וכו' להיותם סוד הגבו'. אבל מ"מ יש כח בחסדים המתייחדים להמשיך מתוק החסדים שהם התפוחין סוד חג"ת. כנודע מסוד חקל תפוחין. וז"ש כולא חד ר"ל שבין אשישות ובין תפוחין הם במקום אחד דהיינו סוד חג"ת. אלא שאשיתות הוא כלי לקבל היין והתפוח מפיג כחו ומבסמו:

ויכון בחסד כסאו מז"לן צ"ע שהרי אין פסוק זה במקרא אלא ויכון בצדק כסאו ונלע"ד שהוא ע"ד מה שכתבתי לעיל דף ו' ע"א גבי בתולת ישראל שפעמים הרבה שומרים הטעמים ולא המלות והכוונה בכאן היא לפי דהוקשה דלפי מאי דקי"ל שצדק הוא דין א"כ איך אפשר שיאמר שאחר שהוסרו הרשעים ותמוחטאים שאז יכון בדין כסאו אלא ודאי דצדק דהאי קרא הוא דין מתוק בחסד וכמו שהוא צדקה ומצינו שר"זל אומרים כך בפסוק בצדק אחזה פניך. ועל כרחך לומר כעין זה. דאי סבר דבחסד כתיב א"כ למה אמר בחסד ולא בדינא. וגם מאי בעי מאי משמע אם מקרא מלא הוא אלא ודאי דידע דבצדק כתיב ומפרש אותו בצדקה. ואמנם ידוע שאחורי אבא ה"ס פק"ד שעם י' תיבותיו הוא צדק וכמ"ש באוצ"ח גבי עשו שסודו גי' צד"ק יעקב והנה אותיות עיקר השם עולים ע"ב ושל המילוי יב"ק וידוע שתמיד המילוי דין ושל העיקר יותר רחמים באופן שבסוד צדק יש ב' בחינות חסד ודין ובשעת רצון גוברת להאיר אותיות העיקר וז"ש בחסד ולא בדינא. פירוש יכון הכסא בהארת אותיות העיקר שעולות חס"ד ולא בשל המילוי שהן סוד דין. ועל כן שאל. מאי משמע. פי' לפי האמת למה לא נאמד ויכון בחסד ולמה נכתב בצדק והשיב משמע דעלמא תתאה וכו' ר"ל שהמלכות שהיא עולם התחתון תלויה בעולם העליון הוא אבא. והיינו שרחל יוצאה במקום גילוי מלכות אבא היא עטרת יסודו והיינו בהארת האחוריים שסודם פק"ד דהיינו צדק. וגם להיותם סוד עטרה שייך שפיר בה שם צדק. ועוד ועלמא עילאה לפום ארחי דעלמא תתאה. ירצה שאור אבא המאיר ברחל נקרא על שמה עכ"ל הרמ"ז ז"ל:

והר"מז כתב ריש פרשה זו וז"ל: ר"א פתח על משכבי במשכבי מבע"ל ועוד מהו על משכבי על מטתי הו"לל. ועוד מה ענין בקשת דודה לעל משכבה. וכי דודה היה נסתר שם במשכבה שתבקשנו שם:

אלא כ"י אמרה וכו' ירצה ידוע ששיר השירים קדש קדשים והוא בסוד חכמה כי קהלת ומשלי בסוד בינה ודעת והנה חכמה כנגד אצילות. ובינה כנגד בריאה ודעת סוד חג"ת ז"ון היינו יצירה ועשייה. ואמנם בימי שלמה הוה קיימא סיהרא באשלמותא. ורחל היתה תמיד פב"פ עם בעלה אכן מאז בהיותה קמי קב"ה ממש לפניו ובעת מניה:

על גלותא פי' על הגלות המעותד לבוא שמאז הקדימה תפלה לצרה והיתה הכוונ' על הגלו' הארוך הלזה ולא על גלות בבל חדא שעל אותו גלות הובטחה לשוב לסוף ע' שנה. משא"כ גלותנו זה שלא נתגלה קצו ועליו התחננה ליגאל כמ"ש בסמוך לאפקה לי מניה:

בגין דהיא יתבה בין שאר עמין וכו' והענין כי הנה בגלות בבל לא נתמעטה הנוקבא כי אם עד חזה זעיר כמ"ש בדרוש הנוקבא בסוד בבל שעולה ל"ד כמבואר על פסוק אורך היריעה הא' שלשים באמה ורוחב ד' באמה. וגם נודע כי מלכות בבל היתה רישא דדהבא כי ששך גם שנער גי' כר"ת כנגד הכתר דקליפה ונבוכד נצר נגד הכתר ואויל מרודך כנגד חכמה ובלשצר כנגד בינה ולכן היה שותה מיין המשכר. ועד שם ירדה השכינה בגלות בבל. אבל בגלות הזה יתבה בין שאר עמין כי ירדה בעו"הר עד המ' דקליפה ונפלו כל מ"ן שלה והיינו עם בנהא וה"ס בני ציון היקרים כי ידוע שהטיפה נק' יקר בסוד מלבושא דמוקרא שה"ס שם א"ל העולה ה"קף במילואו והפנימיות הוא שם ב"ן והם עשרה כנגד ה' חסדים וה' גבו' וכמ"ש הרב בענין עשרה בנים דאלקנה ואמר שהם יש שכר. כי יש גי' י"פ א"ל שכר גי' י"פ ב"ן ולכן כתיב רחל מבכה על בניה. והק"בה השיב לה יש שכר לפעולתך וז"ש ב"ני ציון בן י' כלומר י' ב"ן של ציון. היקרים בסוד אל. והנה בנ"י יק"ר גי' מש"כבי בסוד מש"כבי אשה: ועליהן התחננה כ"י שהן הם כל פנימיותם כידוע לנו בסוד כנסת שעולה י"פ ב"ן עם הכוללים. ושכיבת לעפרא הרי עיקר הצרה שהיא שפלה בתכלית השפלות והוא לשון משכבי כד"א שכבו לארץ חוצות שר"ל שחו ושפלו עד עפר ולפ"ז יאמר על משכבי בעבור בני היקרים הנשפלים. אי נמי בעבור שכיבתי ושפלותי עם בני וזה בלילות שידוע ששני נקבות של הנוומאה נק' נוקבי דתהומא והן הנה ליל"ית סבתא כנגד בינה ולי"לית זעירתא כנגד רחל. והיינו בלילות פי' בשני הלילות כי בגלות בבל לא הושפלה ולא הושכבה רק עד כנגד בינה דקליפה והיא ליל"ית אחת. אבל הגלות האחרון הוא בשני לילות:

ועל דהיא שכיבת בארעא אחרא וכו' בא ליתן טעם לב' דיוקים נכבדים הא' שהיה נכון שיאמר על שכיבתי שמורה עצם הענין שהוא שפלותה ונפילתה כי משכב יאמר על המקום שישכב בו והיא המטה. והשני למה לא התחננה על שתי הלילות ותאמר על שכיבותי בלשון רבים. אלא אמרה בלשון יחיד שרק אחד הוא המיצר לה והוא היותה בארעא אחרא מסאבא היא מ' דקליפה שהרי ידעת שבה גובר הרע והטומאה ומה שלא היתה כך בגלות בבל כאמור ולכן צר לה מאד על שנחלית ונכאבה וז"ש על משכבי בעינא דכאיבנא:

בגלותא שהכוונה שהיא חולה ומוטלת על ערש דוי שכן מצינו לשון משכב אצל חולים ונפל למשכב: וכמו כן טומאת ארץ הטמאה גורמת לה חולי וכאב כי זוהי מדת טומאת נדות שמסבבת צירים וחבלי' לנקבה וכמ"ש ר"שי דוה לשון מדוה וחולי ראשה ואיבריה כבדין עליה. והוא מצד התעוררות הגבו' הקשות. ובסוד בא נחש על חוה כמ"ש הרב שבעו"הר יש לו אחיזה בחיצוניות יסוד ומ' שלה שהם סוד ב' חותמותיה חותם בתוך חות' כי ח"ת וא"ו תא"ו מ"ם גם המילוי שבתוכו עולה חו"תם. ובעוה"ר הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה ואז היא נד"ת גי' חת"ום ור"ת "נדת "דותה "תטמא הוא נדת. וזהו כאבה ומדוה חליה. אף זהו סימן טהרתה רצוני לומר שסוברים החיצונים שכיון שהושפלה עד תכלית השפלות אין עוד תקוה לגאולתה שהרי היא מגואלה ביניהם. ואינו כן שח"ו אין להם שליטה אלא בחיצוניות אבל תוכיות קדושה בל ימשול זר במעין חתום כי ע"כ נק' בתו"לה:

וע"ד בקשתי וכו' ירצה מחמת שאני מרגשת שפלותי לכן בקשתי את שאהבה נפשי ה"ס ההוא רוחא דבגווה הנקרא נפשה ממש ושבה נעשית כלי לבעלה כי אם ח"ו היתה נטמאת בין האומות כסברתם הלא הם אינם חפצים בחיבור החסדים כי אין בהם יכולת להתבסם והם במדריגת הנפש הנכרתת שאין לה עוד שייכות עם הרוח כידוע מסוד כרת. אבל אני נפשי אוהבת וחושקת לצאת מהגלות לשוב להתחבר עם בעלי וכך הוא שיעור הכתוב. על דבר משכבי דהיינו בני שבין הגוים ושפלותי עד העפר שזה גורם לי להיות דאבה. על כל זה בקשתי את שאהבה נפשי לפדותני מצרותי בקשתיו ולא מצאתיו:

דלאו אורחיה וכו' הפ' אומר דורשני איך אמרה ולא מצאתיו שנראה ח"ו כמתייאשת והלא בלי ספק עתידה ליגאל. ואם ר"ל לא מצאתיו עד עתה והלא תפלתה היא קודמת לצרתה כנז"ל ועוד בקשתיו השנית מיותרת. לכן פי' שזו בקשה אחרת והוא שעודנה בתוך הגלות שישראל נותנים לה עוז ותעצומות בתורתם ותפילתם וביחודיהם לעשות זווג ז"ון ואין לאל ידם לעשותו בשלימות כי אין כח בימי הגלות רק לחדש נשמות ישנות ומגולגלות. א"נ לבחי' הספיחים המבוארים אצלנו וגם בסוד זווגה עם נפשות הצדיקים שהוא רוב הזווגים הנעשים בזמן הגלות כמ"ש בדרוש הציצית. והוא הטעם שנק' פטירת הצדיקים הלולא כמ"ש בסוף אידר' זוטא בדף רצ"ו ע"ב אתכנשו להלולא דר' שמעון וכו' אבל זווג עצמיי אינו אלא עד ביאת משיחנו: ועי"ל דמ"ש דלאו ארחיה וכו' אף בזמן הגלות קאמר דאף על גב דיש זווג לזו"ן בשבתות וימים טובים הלא אין אותו זווג במקומם דז"ון אלא שמתעלים להיכלא דא"וא כי אין אופן להעשותו במקומן מפני שליטת החיצונים. והיינו דקאמר דלאו אורחיה ר"ל בגלות אלא בהיכליה הוא בהתעלותו להיכל א"וא. וזה לא נחשב כזווג שלו. ולעומת כן אמרה בקשתיו. פי' במקומו ולא מצאתיו בו כי עלה למעלה. קראתיו ולא ענני ודאי דאין זה סיום פסוק שהתחיל על משכבי וכו'. כי הוא פסוק פתחתי אני לדודי אלא שהוא סיומא דעניינה. שגם פסוק פתחתי אני מדבר בענין הגלות ונאמר בו ג"כ בקשתיו ולא מצאתיו ומסיים קראתיו ולא ענני:

רבי יצחק אמר וכו' הנה הוא מפרש משכבי מלשון זווג ואין ספק שגם הוא מודה מה שנ"זל מחוסר הזווג בזמן הגלות. אבל מפרש על זווג שנעשה בגלות בחסד ה' וכמעט שאינו ע"י בני אדם והוא של יעקב ולאה שגדול כחו כנודע מדרוש קשר האר"י והרח"ו ז"ל עם החברים ועליו פירש אמרה כ"י וכו' זו לאה שעיקרה כנגד ישראל ויש בה בחי' י' בנים כמ"ש על פ' אנכי טוב לך מעשרה בנים: והיא מתרעמת על זווג זה שאז יש לה ג' בחינות זווג א' מן החזה ולמעלה שהוא עד חצות וז"ש למחדי לי הוא בסוד היסוד הנק' חדוה וכנ"ל ר"פ שמיני והוא כנגד היסוד השייך לה שהוא בת"ת זעיר כמבואר אצלנו ב' מחצות ואילך שהוא בכל אורך זעיר והיינו ולברכא לי: בחידו שלים אמרה לשון ברכה משום שאז היא מתברכת ונגדלת וגם שנכנסים בה נה"י דאימא הנקרא ברכה ואז הוא בחידו שלים שהוא בחי' יסוד במקומו וכ"ש זווגא דקדרותא דצפרא שהוא מעולה דהכי תנינא:

דמזיווגא וכו' הענין מובן במ"ש בדרוש קשר החברים הנ"זל ושם נאמר שכמה בחינות צדיקים יוצאים מאותם זיווגם ובפרט צדיקים שהם בחי' יסוד המלמד תורה וסודותיה לישראל. ועליהם אמר שמאותו זיווג משתכחי בעלמא כמה צדיקים צדיקים ממש ירתי ירותת אחסנתא קדישא. שהם מבחי' היסודות שעליהם נאמר לעולם יירשו ארץ. ועל ענין זה נאמר על משכבי בלילות וכו' פי' דיש ליל' קודם חצות ולילה אחר חצות והיינו בלילות. ולפי שפעמים מועטות יוצאים הצדיקי' ההם לעולם וכמעט פעם אחת באיזה זמן רב לכ"א בקשתיו ולא מצאתיו אינו נמצא לי כרצוני:

אשת חיל דא כ"י הנה ר' יוסי מפרש חיל לשון מעלה כמו אנשי חיל וידוע מ"ש באוצ"ח בסוד כד כד דהיינו חיל והוא בסוד כתר שלה ונק' עטרת בעלה מפני שכתר שלה הוא משל בעלה כמ"ש בסוד ברכת הלבנה בסוד עטרת תפארת לעמוסי בטן: וכוונת הכתוב שהיא ממנו ומעצמו ומיוחדת עמו ולפי שמן החזה ולמטה ששם מקום מוצאה שם הוא עה"טור לכן אמר וכרקב בעצמותיו מבישה על הגוים שבזמן העון ב"מ נאחזים ויונקים משם: ור' אבא מפ' דהיא גבירתא מכמה חיילין היא על בחינתה בעטרת זעיר שהוא שרשה התחתון שלה בזעיר ואז היא יורדת לבי"ע ששוררת על הכל והנה בבריאה סוד י"ב צירופי אהי"ה וביצירה י"ב צירופי הוי"ה ובעשייה כ"ד דאד"ני בין כולם מ"ח כמנין חי"ל:

מי ימצא כד"א וכו' רומז לשכינה שעתידה לירד לתוך הקליפות עד בחי' דמטו רגלין ברגלין ואז כבי"כול תהיה כאבודה מבניה המבקשים אותה וסובלים צרות בעבורה. וזהו שרמז מי ימצא כלומר שהיא יפה כחה להעמיק בתוך החיצונים בהסתר גדול עד שיאמר עליה מי ימצא שיורדת למטה לקבץ נדחיה אשר אבדה אותם ביד החיצונים והם רחוקים הרבה מצד פני הפנים שה"ס האצילות שהוא לפני ולפנים. וגם מעולה מפנינים ומי שחוטא נופל ונמסר ביד אויב ורחוק מפנינים. זהו תמצית ענין זה:

בטח בה לב בעלה דא קב"ה יכוין להטעים טעם למה שנז' מירידת השכינה למטה שנראה זר ומבהיל למה תבוא כזאת מאתו ית' לבלי יחוש להגברת החיצונים חלילה. לזה בא ר' חייא אבתריה לתת טענה מספקת למ"ש ר' אבא בפ' ראשון וזה כי בטח בה לב בעלה הוא זעיר שמלבו היא מושפעת ושם מושרשת ולכן עצם כחה להתגבר על החיצונים כי סוף סוף גבורותיה הן נמתקות בכח החסדים ששם הבטחון כמ"שה והבוטח בה' חסד יסובבנו. ולעומת זה אמר כל זיונין דיליה אפקיד בידהא הן הן הגבו' הזכריות שגדול כחן להכניע הקליפות ולהריקן מן הניצוצות הבלועים בהם וז"ש ושלל לא יחסר. כל ניצוצי טהרה שהשכינה שוללת מן החיצונים גמלתהו טוב וכו'. זה ענין נחמד נמשך אחר הנז' לכ"א אבתריה ג"כ. והוא כי אמת הוא שהניצוצות הן בקליפת נוגה מעורבות טו"ר וא"כ יכול האדם לחשוב שכאשר היא מעלה שללה אל בעלה יהיה בו ערבובייא של ט"ור לכ"א שאינו כן אלא גמלתהו תחת הכח שנותן בה טוב ולא רע. שאע"פי שמושבה במקום ע"הד ט"ור. והטעם מפני שיש עליה עץ החיים הידוע ומשם נמשך לה כח לעשות הבירור והזווג בשלימות. הא תנינן דקב"ה גזר. יקשה בכח שאם הדבר על הנוצר מאותה טפה אם יהיה זכר או נקבה. א"כ אין לטבע שום יד בזה ואיך אר"זל בדרך חיוב אשה מזרעת תחלה יולדת זכר דמשמע שזה בדרך טבע איברא דבש"ס לא אשכחנא שהק"בה גוזר אי ליהוי זכר או נקבה דפ"ב דנידה לא הוזכר אלא חכם גבור ועשיר. אבל סמכינן אהימנותא דר' אחא דקאמר הא תנינן וכו'. וכמה ענינים נישנו ולא הוזכרו בש"ס ותירץ ר' יוסי ודאי קב"ה אבחין וכו' ויובן במ"ש בפ' תרומה דף קס"א ע"ב שכן נמצא רשום בהגהות הרב ז"ל ששם מדבר שהנשמות עומדות בדיוקנייהו בחד אוצר וכאשר מזומנות לבוא לעו"הז הקב"ה מצוה אל הממונה על הנשמות זיל אייתי לי רוח פ' וכו' ולפ"ז נזכה שטרא לבי תרי שהנה זרע הזכר והנקבה מתערב יחד באותה טפה ואין כח במלאך לדעת ולהבחין בין זה לזה ולדעת איזה נזרע תחלה והוא ית' דוקא מבחין ולכך גוזר ואומר לך והבא רוח פ' זכר או נקבה. והכל לפי הכנת התחתונים בהתגברות זרע א' על האחר. וז"ש שם ובשעתא דזמינין לנחתא. ובזה מדוייקת לשון הברייתא דמייתי ר' אחא אי איהו דכר אי איהו נוקבא דלא תני אי ליהוי אלא אי איהו ור"ל שאותה טפה הנז' אם היא כבר זכר או נקבה. ועי"ל במה שידוע שיש ד' בחינות הנשמות יש זכר מצד הזכר דהיינו נשמה מבחי' זעיר עצמו. ויש נקבה מצד הזכר דהיינו נשמה מבחי' שורש הנקבה שבתוך זעיר ובבחי' זו מצאנו נקבות מתגלגלות בזכר כגון רחב בחבר הקני:

יעל בעלי ויש נקבה מצד הנקבה וזו סתם נשים ויש זכר מצד הנקבה כיצחק וחבקוק דהייינו מבחי' הזכר שבתוך הנקבה. וז"ש קב"ה אבחין בין טפה דדכורא ובין וכו'. פי' שהוא ית' מבחין בבחינת טפה דדכורא עצמה אם היא ראויה להיות זכר גמור או זכר מצד הנקבה. וכיוצא מבחין בשל הנקבה באופן שאע"פי שהאמת הוא שהאשה מזרעת תחילה יולדת זכר אבל מ"מ צריכה הגזרה לשתבחן איזו מדריגת זכר היא. וכן באיש מזריע תחלה להבדיל בשני בחינות הנקבה: ונל"עד שבסוד זה נדרש יפה מ"ש רז"ל איש ואשה י"ה ביניהם שהנה בפ"ג משער התפלין פירש על שם י"ה ענין אשה מזרעת תחלה. ואיש מזריע בסוד יו"ד שהוא אבא שיש בו שרשי ז"ון דהיינו ו"ד והוא הנז' בא"ז בדף ר"ץ ע"ב והרי שיש בו שני בחי' דהיינו זכר ונקב'. וגם ה' סודו ד"ו שגם הוא נקבה וזכר באופן שו"ד הם זכר ונקבה מצד הזכר. ד"ו והם נקבה וזכר מצד הנקבה. והזכר האמיתי הוא מו' של יו"ד ונקבה מצד הזכר היא ד' של יו"ד. וד' של ד"ו היא נקבה מצד הנקבה. ו' של ד"ו הוא זכר מצד הנקבה:

וכי כיון דמזרעת יולדת וכו' כי הרי זמן העיבור מפסיק ואינו כאדם וחוה שעלו למטה ב' וירדו וכו': הכי אבעי ליה וכו' לדבריך שהזרעה לא תספיק להכריח לידת הזכר כי עוד צריך אל הגזרה א"כ לא יכון להסמיך הלידה אל ההזרעה והו"לל אשה כי תהר וכו' שמלת הריון כוללת ההזרעה והעיבור דהיינו יצירת הזכר בכח הגזרה שהוא דכר. ולפי ס"א תזריע ויהיה זכר. סוברים דלעולם צריכה מלת תזריע ללמד שהזרעתה היא הגורמת אבל במקום וילדה הו"לל ויהיה זכר שבזה יכון בין לפי הקושיא ראשונה שאינם תכופים כפי הטבע וגם לפי קושיא ב' מלת ויהיה תרמוז שאחר ההזרעה תבא ההוי"ה מכח הגזרה והשיב ר' יוסי אתתא מן יומא דאתעברא וכו' וקשה מה נועיל בענין זה. וי"ל בהקדים הקדמ' כוללת וידועה שכל ענין הזווג של מעלה הוא שהחסדים מבסמים את הגבורות שאז נעשה עיבור ע"ב רי"ו גי' חס"ד גבו"רה. וזאת היא כל מגמת הגבו' הקדושות כמ"שה ואל אישך תשוקתך. גם ז"ס משר"זל זכה עזר לא זכה כנגדו. כי הנה טבע החסדי' הוא להטיב ולהשפיע ומדת הגבורות להעלות האור למעלה שהוא ממש נגדיי לחסד. ואמנם בהיותו זוכה להגביר כח החסד אז נעשה לו עזר מה שהוא כנגדו. וזה כי כח הגבורות מעלה מ"ן וחושק להתייחס ולהטפל לחסדים ואז עוזר את החסדי' לתת קצבה ומדה נכונה לאותו האור היורד. כי בלתי זה לא יוכל לקבל האור. ואם לא יזכה יהיה מה שראוי לו עזר כנגדו. כי תשש כח החסד ונתבטל בין הדין הקשה ואז נפלט הזרע לחוץ ונופל אל הנפילי' ב"מ ובזה נל"עד ליתן טעם לאשה מזרעת תחילה יולדת זכר כי מאין לאשה לתת כח זכרות. ונשיב לזה ב' תשובות א' שידוע שיש ביסוד הנקבה ההוא רוחא דשדי דוכר' בגווה. וגם יש ה' גבורות מנצ"פך. והנה כאשר האשה מזרעת תחיל'. ודאי שזה מורה התגברו' אותו הרוח ששרשו מן החסדים ולכן יולדת זכר. ואם האיש מזריע תחלה זה מורה שאין חפץ הגבורות כ"כ להשפיע. אלא שמוכרחות להכנע לחסדי' והוה ליה דין נכנע ולכן יולדת נקב': ועי"ל קרוב לדרך זה שכאש' האשה מזרעת תחלה ואח"כ בא על זרעה זרע הזכר. מתגבר עליו בכחו עד שמהפך הגבורו' לחסדים. ולהפך בנקבה. (וקרוב לזהמ"ש הפשטנים כי הזרע שנזרע תחלה הוא כמו השדה המוכן לקבל הזרעים. והזרע השני שבא עליו הוא כמו גרעיני הזרע הנזרעים בשדה שגדלים כמו מין הגרעין. ולכן אשה מזרעת תחלה הוא כמו קרקע השדה. והזכר אח"כ כמו גרעין הזרע. ולכן יולדת זכר. ולהפך ג"כ ולפי דרך זה הזכר יוצא מזרע הזכר שהוא כמו הגרעין של הזרע. והנקבה מן הנקבה כשמזרעת באחרונה שזרעה אז הוא גרעין הזרע הנופל בתוך זרע האיש שקדם לו ונעשה לו כקרקע הזרע. אבל ע"ד הסוד הוא כמ"ש) כלל העולה שתשוקת הגבורות הקדושים להתבסם ולכן תשוקת האשה לילד זכר והיא יושבת ומצפה ומייתלת עד שכמעט היא בדעתה מדמה שכבר ילדתו וע"ד:

אשה כי תזריע וילדה זכר כלומר ובזה מדוייק אומרו תזריע שהוא עתיד וסמיך ליה וילדה שהוא עבר ועתיד כי תשוקתה להיות בן זכר:

כמה סגיאין עובדוי יובן בהקדים שכל הריבוי נמשך מכח הגבורות וכמ"ש האר"י ז"ל על פ' אר"בה את זרעו גי' יצ"חק כי ממנו ריבוי הזרע ובזה יונעם ואתן לו את יצחק כי לפי הפשט יקשה כי יצחק יחיד היה ואיך אומר עליו וארבה אלא ירצה כי אברהם ה"ס החסד שהוא אור יחיד ומיוחד בלי הגבלה והבדלה אבל ע"י יצחק בא לו הרבוי כי הגבורות מגבילות ונותנות קצבה והבדלה לכל בחינה ובחי' וכן מצינו שביום ב' נאמר ויהי מבדי"ל גי' אלהי"ם. וז"ש ר"ח רבים מעשה מלכא הוא זעיר בכח אבא שבתוכו אבל ריבוי זה הוא בעלמא שהיא מלכות. ולזה הביא משל נאה:

כמה מקטורין שהם צרורי הזרעים כל א' וא' ממין אחת וכשהוא עת הזרע זורעם יחד ביום א' אבל יציאתם וצמיחתם הוא בזמנים שונים כאשר נראה במוחש. כך קב"ה עביד ויובן בהקדים מה שנודע שיש ב' זיווגים בכל זווג וזווג א' הוא לעשות כלי ביסוד הנוקבא ולהשפיע בו רוחא. וזהו מסוד ג' ע"ב דס"מב ועולים גבו"רה. ב' הוא ע"ב דע"ב שהוא חסד ובו כח ההולדה להוליד נשמות מכל הד' בחי' דד' ע"ב שמהם נעשים המוחין וכמ"ש בס' א"י: ותו איתא בכללי הר"חו סי' נ"ד שהזיווג הראשון הוא בסוד רי"ו אתוון של וי"סע וי"בא וי"ט והב' הוא בסוד ע"ב שמות וז"ס עיבור ע"ב רי"ו. ונמצא ששם ע"ב זה כולל כל הד' בחינות של רפ"ח וז"ש שהק"בה עושה מעשיו בחכמה שהרי אין הולדה אלא בה כאמור ובחכמה נטיל כולא כחדא ה"ס התכללות רי"ו אתוון בשם ע"ב:

וזרע לון בכאן לא אמר בזמנא חדא מפני שלפי האמת הם שני זמנים אבל הוא דוגמא למשל שאמר בזמנא חדא מפני שבזיווג השני שהוא העיקר כולל בעצמו כל הזיווג הא' ונותן בו כח וחיות להיות גם הוא נזרע שהרי כל נשמה נכללת מכל הר"פח כנודע ולבתר נפקו וכו' זה כמ"ש בס"הכ בכוונת עצרת שהשפע נקלט ונעצר ברחם הנוקבא שלכן נק' היא עצרת. אבל הלידה אינה בזמן א' שיש לבו ביום ויש לכמה ימים ויש לששה חדשים כמסוכות לפסח ע"ש. וז"ש ולבתר נפקו כל חד וחד בזמניה הה"ד כולם בחכמה עשית. לפי הפשט מלת כולם אינה מחדשת כלום דהו"לל מעשיך ה' בחכמה עשית. אלא הכוונה כי כל עשייה ומעשה הוא במ' שבה נגמר כל פועל ובה הוא הריבוי כנז"ל וזהו מה רבו מעשיך. אבל כדי שלא תבין שזה הריבוי נמשך ממנה לכ"א כולם בחכמה עשית. והוא מ"ש ובחכמה נטיל כולא כחדא ולכן בחכמה עשית ר"ת ע"ב לרמוז אל שם ע"ב האמוד. ועי"ל שמלת מעשיך תרמוז לאותם מקטורין והענין שכל א' משמות ע"ב דרפ"ח הוא פרצוף שלם וכל אחד מהם ממשיך שפעו במ' שלו וכל מ' נק' צרו"ר גי' מלכ"ות שבה נצרר ונעצר שפע כל הפרצוף ולהיותה בחי' עשייה נאמר מעשיך. ואח"כ אמר כולם בחכמה שהוא כוללם עשית במלכות כללות האצילות:

א"ר אבא וכו' סבירא ליה דלא צריכנא לייחס הריבוי למדת המ' כמ"ש ר"ח אלא גם בחכמה יצדק וז"ש כמה סגיאין אינון. כלומר הם בעצמם ולכן לא אמר בעלמא כמ"ש ר' חיוא. והענין שידוע שיש בחכמה שרשי דין מבחינת חכמה סתימאה. ולזה כל ההוי"ות במחשבה איתברירו וניחא לרבי אבא שמתייחס הריבוי למעשה ה' מפאת עצמם ולא מצד מקים השפעתם. אבל יקשה איך ייחס מעשים לאבא שהם מבחי' עשייה. ועוד שידוע שחכמה היא נעלמת מאד לכן אמר. וכלהו סתימן בחכמה ירצה לא תחשוב שהריבוי הוא בעצם בחכמה אלא בבחי' כללות להיותה מקור כל ההוי"ות אבל הוא בהעלם גדול והענין הוא שבה שרשי כל הנמצאי' אך היא בדרך כללות ע"ד מ"ש בהיולי שבו הבל דק שהוא בהתכללו' ובהעלם וכמו שהחושים מושרשים בהעלם בחוש המשותף:

הה"ד כולם בחכמה עשית מלבד דיוק מלת כולם עוד יש דיוק אחר שיותר נכון שיאמר כולם עשית בחכמה. אלא בא לרמוז ב' דברים גדולים א': כולהו בחכמה כלילן וזה בהעלם גדול:

ולא נפקי וכו' ה"ס נ"ב נתיבות שהם ל"ב הוי"ות ואלו ניתנים אל הבינה בסוד ל"ב אלהים דפ' בראשית ועליהם נאמר אלהים הבין דרכה: ובשני בחינות ל"ב האמורים יש בחי' רפ"ח דהיינו בל"ב הוי"ות יש קכ"ח אותיות. ובל"ב אלהים ק"ס. הכל רפ"ח שבהם נעשה העיבור העליון. ועוד נל"עד לפ' כמ"ש בס' א"י כי ל"ב נתיבות ה"ס כ"ב אותיות וי"ס דבחינת נפש שהוא ב"ן ועל אנו מדבר הפסוק שלנו ולכן אמר מעשיך של בחי' עשייה. ואמת שיש עוד י"ס דבחי' רוח משם מ"ה אבל אינם נק' מעשים. ועל ב' הבחי' כתיב מה גדלו מעשיך שבהם הוא הגדלות והשיעור מאד עמקו מחשבותיך הם י"ס דרוח שהם מאבא דתמן סוד המחשבה: והנה אמר שכל אלו המעשים היו כלולים בחכמה וניתנים בסוד ל"ב לבינה. ומתמן אתעבידו שכן מכאן סוד כל המעשים וז"ש בחכמה יבנה בית היא מ' שהיא סוד העשייה אבל בתבונה יתכונן: וע"ד כולם בחכמה שלכן הקדים חכמה לעשית לרמוז שתחלה נכללו בחכמה. ואח"כ עשית בבינה שהוא מסוד ב"ן ב"ן י"ה אבל חכמה כ"ח מ"ה כי הוא שורש י"ס הרוח ולהיות שאין כוונתו אלא על המעשים שה"ס החיצוניות לכן אמר מלאה הארץ ולא הזכיר את זעיר שהו' מסוד מ"ה רק ברמז מלת א"רץ ה"ס אלה"ים דאל"פין שמקבלת מבעלה א"נ ג"פ מ"ה וב"ן בסוד נה"י דידיה כנגד חב"ד דידה וכמ"שה והארן הדום רגלי ולכן קראה כ"י:

דמתמן אחמלייא דהיינו העיקר מבינה כל הנחלים הם אורות יסוד אימא הנק' נחל בסוד ב"פ מ"ד כנודע ואח"כ הוסיף ביאור דהיא אפיקת וכו' דאיירי בעולמות התחתונים שהם בסוד ב"ן ולכך נאמר בה' בראם דהיינו ממה שקבלה מהעליונים:

ת"ח בשעתא דכ"י וכו' כללות המאמר להורות שכמו שבאורות העליונות יש שני בחינות דהיינו תחלה בחכמה עשית ואח"כ מלאה הארץ כך היא המדה בהמשכת הנשמות לבני אדם שתחלה מתעורר כח המחשבה ועושה פועל מופלא. אח"כ נמשך פועל הזווג למלאת בטן הנקבה. וז"ש בשעתא דב"נ אתי לאתקדשא. ור"ל באותו רגע והזמן שאדם מתבונן לקבל קדושה מלמעלה ששרשה בחו"ב. והתבוננות שהוא לאזדווגא בנוקבא שלא יתן עיניו בכוס אחר והיינ נוקבי ועוד שלא יהיה דרך מקרה וכגון שטבעו מתחמם מעצמו אין זה הנכון אלא שהוא יתבונן בכוונה להתעורר לזווג. וגם שיהיה בדעתא קדישא דיליה. פי' רצון קדושה ולא מבעיא שלא יכוין להנאתו אלא אפי' שלא יחשוב בזה צריך לעורר קדושה על רצונו הכל לפי מה שהוא אדם. דרך משל סתם כל אדם יכוין לקיים מצות בוראו על פריה ורביה ועל עונת אשתו גם יכוין שיהיה לו בן לגדלו בתו"מט. ויש אשר יכוין כונות קדושות בהמשכת הנשמה וכו'. ולכן אמר רעותא קדישא דיליה דיליה דייקא. ואז איתער עליה רוחא וכו' מובן במ"ש בתוספתא דפ' נח שכל צדיק וצדיק יש לו ב' רוחין א' שיורד לעו"הז וא' שנשאר שם לע"הב ובודאי שזה העליון הוא המאיר על התחתון ומשם מתעורר הרוח להנתן בבנו וזהו רוחא אחרא פי' אחר יתר על אותו שיש לו. ולהיות שרוח זה הוא ענף המתפשט מרוחו העליון לכן קראו קדוש כי אותו הרוח השרשי קדוש הוא ממש שהרי כל עו"הב הוא בקדושה דהיינו מאור המוחין שהם עצם הקדושה:

ורמיז קב"ה לחד וכו' כל זה הוא בשעת אותו התבוננות המחשביי ולכן ה' רומזו לאותו הממונה ומצוהו לאיזה מקום עתיד אותו הרוח להפקד. הלילה אמר לההוא ממונה וכו'. צריך ליישב מאמר זה עם מאמר דפ' שמות דף י"א ע"ב ששם אומר שגברי"אל הוא הנפקד על רוחיהון דצדיקייא. ומקשה וז"ל ואיתימא ההיא מלאכא דאתמנא על רוחיהון דצדיקייא לילה. שמיה ואת אמרת גבר"יאל ומשני הכי הוא ודאי בגין דאתי מסטרא דשמאלא הכי איקרי ע"כ הרי שהממונה נק' לילה. וכאן אמר שהלילה אמר לההוא ממנא ונראה שהם שנים לילה וממונה. ונל"עד שלעולם לילה היא השכינה וכאמור כאן ובכ"מ. אלא שגברי"אל שהוא הממונה נקרא לילה בהשאלה. ובזה מובן מאמרנו שהלילה שהיא המ' אומר ומגלה לאותו הממונה שהורה גבר מפלוני. והשתא א"ש שאם הוא כפי הנראה מפשט מאמר רז"ל שהמלאך שנקרא ליל' הוא אומר הורה גבר קשה למי אומר כן ומה צורך באמיר' זו ובמ"ש ניחא שיש צורך גדול לאמירה זו שהשכינה אומרת כן לאותו הממונה כדי שידע לאיזה מקום יפקוד אותו הרוח וגם שאומרת לו כך בשעת התבוננות שעדין לא נעשה פועל ההריון ואין המלאך הממונה יכול לדעת מזה. אלא השכינה יודעת שאותו התבוננות יבוא לידי פועל. וז"ש הה"ד והלילה אמר כלו' בזה יכון הפסוק. ונ"ל שאותו הרוח שהוא כלול זכר ונקבה מושפע יחד בשעת ההריון ועומדים כך עד הגיע מ' יום ואז נפרדי' ונפש הנקבה פקודה ביד הממונה עד תבוא שעת יצירתה ולכן הקב"ה אומר הורה גבר פי' זה יהיה זכר ולכן נקבתו תרד עמו כי היא שפלה וטפלה אל הזכר. ובזה ידוייקו מר"זל מ' יום קודם יצירת הוולד בת קול שהוא השכינה אומרת בת פלוני לפלוני דק' לימא פלונית לפלוני:

או בת פלוני לבן פלוני אלא שהאשה עדין לא נוצרה בעולם לכן אומרת בת פלוני כי אביה כבר הוא בעולם. ואמר לפלוני כי הזכר כבר הוא בעולם במציאות ודרך זה מיוסד ע"פי הסוד שכן במעי א' מתאחזי' ומתהוים יחד ז"ון והיא דבוקה בו אבל אין לה צורה ופרצוף אלא בסוד פסיעה כנזכר בדברי הרב בתיקון הנקבה:

וקב"ה אפקיד ליה וכו' מכאן תשכיל מ"ש שכל האמור למעלה הוא קודם ירידת הרוח לעולם. דהיינו קודם ההריון ממש. שהרי עכשו מזהיר הקב"ה לאותו הרוח שישמור מצותיו:

וחד צולמא עמיה ענין צלם זה נזכר בס"הכ בכוונת ה"ר ובס' א"י והוא נעשה משם אהי"ה דיו"דין העולה צל"ם חסר א' שנל"עד שהוא השרש הנשאר ביסוד הנוקבא. ובצלם זה הנשמה נשמרת מן החיצונים. והוא ענין אמצעי בין הגוף והנפש והוא הלבוש שבו מתלבשת הנשמה בעומדה למעלה ובו נברא ובו מתקיים הה"ד אך בצלם יתהלך שמפ' זה נראה שהצלם ענין אחד בפני עצמו ואיש ענין אחר. ופי' הפ' שאין האדם מתהלך לבטח רק כשיש לו הצלם. גם א"ך גי' אהי"ה ללמוד שממנו נעשה הצלם:

בעוד דהאי צולמא וכו' איתא בס"הכ הנז' שג' צלמים הם מהארת נה"י דאימא תוך יסוד הנוקבא והן לנ"רן מן קס"א קמ"ג קנ"א. ושהשדים לא יש להם כי אם משני שמות קס"א קמ"ג והם גי' ש"ד. אך של קנ"א הוא לאדם שיש לו גוף חומרי שהוא משם זה שסודו ממילוי ההי"ן שהוא בחי' המ' שממנה שרש הגוף. ובו קיום הגוף שאם יסתלק זה מיד הגוף נחלש והוא הצל המסתלק בהו"ר ממי שנגזר עליו למות ע"ש. באופן שזה יכון לקוראו בעצם צולמא דיליה שהוא הגורם אנושית שלו ובו יתהלך איש: ובזה נפרש מאמרנו דק' ליה אם הצלמים ג' למה לא נזכר בפסוק כי אם צלם א' לכן אמר שבעוד שאותו צלם העיקרי נמצא עם האדם בצולמ' דיליה. פי' שמחבר הצלם שלו דייקא שהוא של קנ"א אז קאים בהאי עלמא דוק שבו יש לו קיום בעו"הז דווקא שיתקיים גופו מפני דמתחברן כחדא ירצה ב' הצלמים מתיחדים כא' עד שיצדק לומר אך בצלם כאלו הם צלם א' וצלם וקנ"א גי' א"יש להורות שהאישות נמשך מאלו השנים. ולא נרמז של קמ"ג כי אם דווקא של קנ"א שהוא העיקר לגוף כאמור:

ושלמה מלכא אזהר וכו' אמר זה כדי שלא נטעה לומר שאינם אלא ב' לכן אמר ששלמה מזהיר על נסיעת שני הצללים שהם של קמ"ג וקנ"א כנז' שם בס"הכ א"נ יש לפרשו כעין הכרח לדבריו וכמ"ש שם בס"הכ שהשד יש לו רק בבואה א' מפני שאין לו גוף אבל האדם בעל גוף יש לו בבואה ובבואה דבבואה וזה נמשך מצלם קנ"א כאמור וא"כ מדקאמר שלמה ב' צללים מזה תדע שיש לאדם צל יתר מפני שיש לו גוף וא"כ נמצא שקיומו הוא ע"י הצל דקנ"א המתחבר עם הצלם כאמור:

חרשין מסטר שמאלא נלע"ד שיש גם חרשין מסטרא דימינא והם מ"ש בס' א"י דהיינו שמשביעים את הקדושה והטוב שבקליפת נוגה שיתקשר עם הרע. וזהו כישוף גמור שמכחיש פמלייא של מעלה להכניע הטוב שבנוגה וכענין צלם של נבוכדנצר שהיה אומר אנכי ה' אלהיך אבל יש להפך שמשביעין את הקליפה בהוי"ות שבתוכה. ולפי דעתי זהו שם טומאה שמסר אא"עה שנקראו מתנות. וע"ד שאנו אומרים בחכמי או"ה שנתן מחכמתו ולא שחלק כבחכמי ישראל שחכמתם אצולה והיא חלק עליון. ואע"פי שלפי דעתי אין איסור בזה. מ"מ לא נאה לנו להשתמש בו כי אם בשל עולמות הקדושה שהוא חלקנו וגורלנו. וכ"ש שאסור גמור מ"ש חרשין דסטר ימינא. ואצ"ל אותם דסטר שמאלא שכולם רע ברע נוגה בג' קליפין בישין. שחלילה מגדיל כח הקליפה. עא"כו לאתדבקא בהו. שמכוין למרוד בקדושה ולהתדבק. בטומאה:

צולמין דיליה שנים הם של הנפש והרוח הנק' צללים שהם דיצירה ועשייה ששם יש כח לרע כנודע לאפוקי הנק' צלם שהוא של הנשמה שאין שם הרע כי אם מעט ונראה שאין צל כנגדו לרוב רוחנייותו אבל אצ"ל ששני הצללים של ה"רן עיקר תחילתם מניצוצות הקדושה שבתוך נוגה. המתבררים ע"י האב והאם של האדם וכנז' בס' א"י ואח"כ מושפעים לתוכיותם שני לבושים פנימיים מהיכל לבנת הספיר שכולל רוח ונפש דשוו. יסוד ומ' ומשם יונקים ז"ון דנוגה כנז' בא"י שהם ממש ר"ן דנוגה. ואלו הקדושים הם הנז' בפ' ויקרא דף י"ג ע"ב חד רברבא וחד זעירא הגדול מיסוד והקטן ממ'. ולפ"ד הקטן שהוא של המ' הוא בבואה דבבואה. שה"ס כללות הכללות. ואמנם אין ספק שכל דבר גשמי יש לו צל. אבל מ"מ יש צללים טובים ורעים כמ"ש בפ' ערבי פסחים ה' טולי בישי וכו' וכ"ש שיש ענין נסתר בצל האדם שהרי בגופו יש נר"ן וצלמיהם. ולכן בצל שלו יש ודאי ציור הרוחניות והרי ראינו כמה פעמים שהמתים נגלים לאנשים בדמות צל וכנז' בפ' פנחס מההוא טולא קדישא שבא אצל ר' אבא ור' יוסי ע"ש בדף רי"ז ע"ב. ולכן החיצונים מתאוים להדבק בהם והוא ענין מאמרנו שהצלם של האדם יכולים החיצוני' להתתקן בו כאשר האדם. יזמינם וייחדם להם לשמם שאז באים ב' רוחין המקבלים לשני הצללים ומתראים בדמות בני אדם. והענין שאותו הצל שיוצא מן המ' סודו משם קנ"א והוא הגורם שיהיה גוף לאדם לאפוקי השד הנמשך מקס"א קמ"ג שאין לו גוף. והוא מבואר היטב בס"הכ בכוונת הו"ר כמ"ש בפ' תזריע דף מ"ג:

כד נפיק לעלמא שאז מתפשטת קומתו וגם נפשו נכנסת בתוכו ולכך צריך הצלם ליכנס בתוכו של הילד כדי שתכנס הנפש בתוך הצלם וכמו כן יקיפהו מבחוץ לסעדו ולשמרו וזהו אזדמן לגביה מבחוץ להקיפו ולהלבישו שמיד בצאתו מזומן ומוכן הצלם לכך ואשתתף בהדיה זהו מבפנים שזהו שיתוף גמור. ויתרבי עמיה וכמ"ש בפ' ומעיל קטן תעשה לו אמו ואומר והוא עוטה מעיל ואמר הרב שאמו היא בינה. חנ"ה גימ' ס"ג וגם הוא ג' אהי"ה שמהם ג' מלבושים של נר"ן וכנז' בס"הכ בליל החותם אך בצלם וכנז"ל ויתהלך שהוא מההתפעל מורה חוזק הלוכו בבריאות. וגם ר"ל מתפשט ע"ד מתהלך בגן:

אישתתפו יומוי בזה אמר בזוהר הרקיע בפ' ויחי שכל צלם הוא בעל תרי"ג איבירים וגידים כשל האדם והם בלי תיקון כנפש האדם קודם בואו לעולם. ואח"כ הם נתקנים בתו"מט שעושים מדי יום ויום. ואין ספק שהימים הנגזרים לחיי האדם הם לפי הצריך לתיקון צלמו ואיבריו. וגם ידוע שבכל יום שולט כח א' מהימים העליונים ואין יום דומה לחבירו. ולפי המעשים הנעשים בא' מהימים כך נשפע עליו השפע ממרום המקביל לאותו מעשה ולאותו האבר שיתוקן בו ועצמיות אותו השפע המושפע באותו יום ושל אותו האבר הנתקן בו הוא הוא א' מהימים של אותו האדם וזהו יראת ה' תוסיף ימים. פי' שמלבד השפע ההוה בכל א' מהם לקיום העולמות. הלא הצדיק מוסיף בו תוספת טובה. וב"מ להפך נק' ימי רע וז"ש אישתתפו יומוי דב"נ שמשתתפים ונוספים בחלקי צלמו ואיבריו. אבל תליין ביה בב"נ זה לטוב או לרע הה"ד כי תמול אנחנו וכו' שאין לו הבנה ויובן במה שנז' ואקדים מ"ש בזוהר הרקיע שכמו שהנשמה כבר היתה למעלה קודם בואה לעו"הז אלא שבאה להתקן: כך אלו הצלמים ואיבריהם היו ככר במציאות אלא שנתקנים בתו"מט. ועוד צא"ל שעיקרו של אדם הוא תיקון לבוש זה. ותיקונו העצמיי הוא בהעלותו ניצוציו מצלם דנוגה. וכל ניצוץ המתעלה בצדקו ושהוא מושפע בשפע עליון המזככו ומתקנו לאבר שלם של צלמו. הלא זה ענין עצמותו וה"ס חלוקא דרבנן וז"ש כי תמול אנחנו שהרי צלמנו שהם הם אנחנו כבר היו מאתמול פי' מקודם אבל מה שראוי לדאוג הוא כי לא נדע להבין כי צל ימינו עלי ארץ. ימינו שהם איברי הצל שלזה באנו עלי ארץ לתקנם. ועתה יפרש פ' גלמי ראו עיניך וכו' וירצה שקורא גולם לצלם טרם ניתקן שאין בו ציור איברים אלא גולם לבד. וזה ראו עיניך מתחילתו שהיה בלתי תיקון רמ"ח איברים אלא כולם בהתכללות אחד וכן גולם מלא גי"מל ו"ו למ"ד מ"ם גי' רמ"ח וא' הכוללם וכמו כן על ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו. ר"ל הימים שיוצרו ויותן להם עצם וציור הלא הם נכתבים. א"נ ויותר נכון הלא הם עתידים להכתב בספרך מדי הצטיירם והתתקנם ולא א' בהם פי' מצד עצמם אין שום אחד שיהיה מתוקן קודם העשותו ע"י המצות. ואם יפורש הפ' על דוד עצמו יכון מאד שהרי לא היו לו חיים מצד עצמו א"כ ה' ראה גולמו ממש שלא היה לו שום הכנה להצטייר. ודרך חכמתו יתברך שעל ספרו כולם יכתבו הימים שיוצרו במעשה האדם. אבל לא היה לו לדוד שם בספרו אפי' רמז ליום א': ומן יומא דמתעברא וכו' הענין הוא שמתחלת העיבור ניתנים בו ניצוצות שונים כנזכר באוצ"ח בסוד הקליטה לג' ימים והיצירה למ' יום. וההיכר שיש עובר אחר פ"ו יום ואח"כ כל ימי העיבור רפ"ח ניצוצים כמספר עיבור. והענין שמתבררים מבירורי המלכים דהיינו מקליפת נוגה. וכמו הם לבושי הנ"רן. והכל הוא בסוד עליות כי בהתעלות הניצוצות להתברר עולים למעלה. והסולת והעיקר של האור הוא לצורך המוחין המושפעים בזעיר ומשם יורדין דרך העולמות שנהנים חלקם ומשם מתחלק לאדם. וז"ש רברבין ועילאין פי' רבים מאד למטה ועליונים למעלה:

הה"ד מה רבו מעשיך וכו' שכפל מעשיך וקניניך רומז לפנימיות של הנשמות ויצירת האדם והיינו מעשיך וקניניך הוא בחיצוניות העולמות:

ת"ח כל רוחין וכו' זהו פרטי א' מגדולת מעשי ה' והוא שפעולת הזיווגין היא של ה' והטעם מפני שכל הנשמות המתהוות מן הזווג דז"ון הם מתהוות והיינו חסדים וגבו'. ולכן מוכרח שכל טיפה וטיפה תהיה כלולה מחו"ג ומהם הזכרים והנקבות. וכמו כן לבושי הנשמות הם מר"מח איברים דיכרין ושס"ה גידין נוקבין: אי זכי ב"נ מדלא אמר אי זכיין. נראה שהדבר תלוי בזכר שבזכותו יזכה גם לאשה לשתהיה ראויה להזדווג לו ואין זה חוץ מהשכל שהרי הגבורות כפופות לחסדים ואם יצדק האדם ודאי שיתמתקו דיניו וגבורותיו. ואז צריכה שלא ישלוט יצ"הר באשה שנמתק שרשה:

תוצא הארץ ולא כתיב יצא מן הארץ כמ"ש יהי מאורות משמע שהארץ תוציא משלה:

ודא רוחיה דאדם שידעת שהיתה כלולה בו חיה אשתו שהיא י"ט גי' מילוי דמ"ה אדם וא"ת ומנלן שהוא מן הזכר בעצמו דילמא שהמ' הוציאה מחו"ג שלה הניתנים לה לתיקונה לכן מביא פ' ומפרי העץ כו' והכוונה כמ"ש בסוף סה"כ שעיקר עון עץ הדעת ט"ור היה שלא יזדווג עם אשתו עד שבת שאז יהיה הכל טוב ומבורר אבל ע"ש היו עדין ז"ון אחור באחור ואז נק' מ' שדה והיינו גן. כי בהיות פנים בפנים נק' בית כנז' בריש הסבא. ולפ"ז אמר ה' שלא ימהר זווגו ולא יהנה להמשיך עדין נשמות בזיווגו וכמ"ש המפרשים שאותו עץ היה מעורר תאות המשגל. א"כ לא תאכלו כפשוטו. והטעם כטעם הנז'. ואגב אודיע חריפות השטן שאמר להם ה' אכל ממנו לברוא העולם. פי' שהרי יצירת אדם ואשתו בבחי' אחור באחור כנודע. וא"כ למה לא יהנו הם ג"כ כך כי אז יקיימו גם צד החיצונים וישלטו בכל. וכמו שה' ברא טוב מאד ב' יצרים הנמשכים מחו"ג שבדעת והיינו כי יודע אלהים. פי' דיש בו סגולת הדעת. והנה מכללות פ' ומפרי העץ וכו' נשכיל שהחו"ג הם מן הזכר שנתנם בתוך הנקבה שפרי העץ הוא של זעיר כי יפ"ה הפ"י גי' ק' ופ"ה הפ"ו גי' ס' הכל גי' ע"ץ. גם פרי העץ גי' ה' פעמים הוי"ה אדנ"י. ואלו ניתנו תוך האשה היא מ' שכבר היתה לה אישות עם אישה אבל בבחי' אחור באחור. ולכן נתייחס הפרי אליה. וגם ע"כ נאמר נפש חיה והוא רוחיה דאדם קדמאה. וק' למה לא נאמר רוח חיה לזה אמר היינו דכתיב וכו' כלו' לפי שעדין היה מבחינת האשה שעדין לא הובררו מ"ן דילה כנז' בס"הכ דף קצ"ב ע"ב שכל הנוקבין נתקנו חוץ מן המ' וז"ס שאמרה תורה בחוה מפרי עץ הגן נאכל. ר"ל מכל שאר השפע של הגן נוכל ליהנות. אבל מפרי העץ הידוע שהוא זעיר אשר בתוך הגן. שהי"לל אשר בתוכו דהוה קאי אל הגן הנזכר בפסוק. אלא שג"ע הכולל הוא בינה של מלכות. ועה"ד ט"ור היא מ' בסוד העטרה כנז' בדרוש ציור העולמות באופן שבינה של מ' היא ג"ע העליון לערך המ' הנזכר שהיא ג"ע התחתון ולכן אמר גן פעם אחרת. ועוד סוד גן הוא יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה שהאל"ף מורה שכבר קבלה זרע מן הזכר אלא שעדין הוא ט"ור. וגם צריך שתדע שכל בחי' עה"ד ט"ור הוא מן הת"ת ולמטה וזהו תוך הגן שהוא א' שבמילוי וא"ו וה"ס ת"ת שלה. ומעתה נאמר דשאני שדה מגן ששדה עדין לא נזרע והגן כבר נזרע אלא שהיה בבחי' אחור באחור: ולתוספת ביאור ענין זה הנחמד אוסיף עוד שאמרה חוה לנחש מפרי עץ הגן שה"ס כל שפע שאר הנוקבות העליונות שכבר ניתקנו א"כ פרי שלהם כבר הוא מבושל ונכון ולכן מותר בהנאה. אבל מפרי העץ דאיהו זעיר אשר בתוך הגן שעדין הוא כמוס ונסתר בתוך הגן התחתון כאמור. ולכן כתיב האשה מפני שכל מה שהוא למעלה ממנה הכל בבחי' זכר כידוע ליודעים. וגם שאשה נגזרה מאיש ואמנם זעיר היה באותו זמן בסוד איש דהיינו בקטנות ולא אדם גדול שלכן אד"הר יצא מזווג זה שהוא בסוד אח"בא ונל"עד שאע"פי שא"א להוליד אלא מכח חיה כי בחי' נר"ן דס"מב אינן מולידות כמ"ש בס' א"י ובכ"מ. וזו היא הבחי' העצמיית שהיתה לז"ון. ואע"פי שעלו לא"וא לא היו כדאים לקבל החיה האמתית אלא הנפש שלה וזהו נפש חיה. והנה מכלל כל הנז' נתבאר היטב טעם איסור אכילת ע"הד ט"ור מפני שעדין לא נתקנו מ"ן דרחל ומפני זה כשאד"הר נזדווג ע"ש עם אשתו נתקלקל גם המ"ד דזעיר ונאחזו החיצונים שם ונתערב הטוב עם הרע ונתהוה הפירוד בין ז"ון ובעבור זאת תנינן היינו וכו' ור"ל שאם לא היה עון אד"הר היו הנשמות יוצאות זוגות זכר ונקבה שיהיו החו"ג מיוחדות אבל לפי שחטא לכך נאמר אשה כי תזריע פי' שמ"ן שלה קודמין לזרוע שזה סי' שהם מתוקנים במיתוק בכל זאת וילדה זכר לבדו בלתי זווגתו עמו:

ולא כליל דכר ונוקבא פי' שאם היה העול' מתוקן היה כותב וילדה את זכר כי במלת את היתה נכללת הנקב' וכמ"ש ותלד את קין וגם בהבל נאמר ב"פ את לכלול שתי תאומותיו א"נ הוה כתוב וילדה בן כי גם בשם ב"ן נכללו חו"ג בעיקר ובמילוי ואז היה כפום אורחוי דעלמא. פי' מפני כללות מנהגו של עולם. עתה דאינון גרמו ליה בעון הכולל. אמת שלפרטיות אותו הזווג שהנקבה הקדימה היה זכות פרטי ולכן תזכה לילד זכר. אבל להיות כללות העולם בלתי מתוקן לא תצא אשתו עמו לאו הכי דהא וכו'. פירוש א"א שיהיה שתרד נשמת הזכר לבדו שהרי זהו זיווג העליון תמיד שמזדווגים ז"ון וכ"א נותן את שלו. וא"כ בע"כ שיהיו חו"ג יחד ברדתם ואח"כ מתפרדים ונבדלים בשני גופות:

אבל וילדה זכר כלילן וכו' הענין שיש בכל פרצוף מ"ה וב"ן דהיינו בזעיר יש מ"ה וב"ן דמ"ה ובנוקביה יש מ"ה וב"ן דב"ן דהיינו חו"ג דוכרין וחו"ג נוקבין ובהזדווגם אם יש זכות גוברים חו"ג דזעיר ויולדת ב"ן ובת אבל הנקבה נכללת בזכר ושניהם מסטרא דימינא וזהו אשה כי תזריע שהיא מקדמת ואח"כ מזריע הזכר וגובר על זרע הנקבה וילדה זכר שהחו"ג של הזכר גוברים והוא שם הוי"ה העולה כ"ו וע"ב חסד וק"ל ריבוע מ"ה גבו' הכל גי' זכ"ר ע"ה. ואמנם תזריע גי' תרפ"ז שהם רל"ב ותנ"ה שהם עיקרי הארות דימינא ושמאלא דא"וא. וכן זכר מלא ז"ין כ"ף רי"ש:

ואם נקבה תלד כאן לא נאמר תזריע כי אין עילוי בהזרעתה להתמתק בתגבורת הזכר עליה אלא דידה גבר על של בעלה ולכן תקדים נקבה לתלד לרמוז שמשעת ההזרעה גבר שלה. ואיפשר דדריש יתור מלת תלד ולא סמך על וילדה דרישא לרמוז שהם כלילן כחד נוקבא ודכר מסטר שמאלא. ה"ס גבו' וחסדים דנוקבא דאז ודאי דשלטא סטר שמאלא שהן גבו' של הנוקבא: סטר ימינא הם החסדים דנוקבא ובהכי דייק לישנא דאמר סטר בתרוייהו ולא אמר סטרא משום דסטרא פירושו כמו רוח כמ"ש רוח דרומית או רוח מזרחית אבל סטר ר"ל אחד מצדדי אותו דבר:

ודכורא אתכפייא למ"הד לאטר יד ימינו מפני שעיקר הרוח החיוני קבוע בשמאלא ולכן היא גוברת. וא"ש ההוא דכר דנפיק וכו' שקרא לצד ימין סטר שמאלא משום דלגבי אטר יד ימינו היא יד כהה וכמ"ש בתפלין שהאטר מניחן בשמאלו שהוא ימין כל אדם. כל אורחוי כנוקבא וכו'. פי' מדותיו של הנקבה דדעתה קלה וכמו תשוש ונוטה לכיליות ולעצלות וכיוצא. ולזה רמזו רז"ל באומרם אוי לו למי שבניו נקבות. פי' שהזכרים שלו הם מצד הנוקבא:

ולא איקרי דכר פי' שיהיה סריס או טומטום ואנדרוגינוס או עקר. ונלע"ד שיצחק אבינו בתחלה נק' בן שרה שהיה מבחינה זו קודם העקידה ולזה לא ציוהו ה' שישיאנו אשה. פי' שלא נתן כן על לבו. אבל בעקידה פרחה ממנו בחי' הנקבה וניתנה לו של זכר וזש"רזל וה' בירך את אברהם בכל שנתן לו בן ור"ל שאז היה לו בן מצר הגבורה שלו והיתה בחינת זכרות ב"ן דמ"ה. שלגבי רבקה היה זכר ולכן השתדל להשיאו אשה: מגו ימינא הוא מטיפת זעיר שכללותו חסדים וגם הוא לימין האצילות ע"ד איהו בנצח ואיהי בהוד:

אתכפייא וכו' זשרז"ל בת פלוני לפלוני שהיא טפלה לו ומ"מ בתולה נשאת לרצון כדכתבו התוספות. כדי לייחד חו"ג זה בזה:

וילדה זכר פי' שלהיות הנקבה טפלה לזכר לכך הוא נזכר ולא היא שהיא נכללת בו וע"ד בריאת האדם שהוא היה העולה בשם וגם ע"ד וישא אהרן את ידיו ידו כתיב: וכמה אלף ורבבן נפקי וכו' נ"ל שזמן יציאת רוב הנשמות הוא כשיש זווג גדול וכולל כשמיני חג עצרת כמ"ש בסה"כ וז"ש בזמנא חדא ולא אמר בכל זמנא. ואמר לעלמא שהוא זיווג כולל לכל:

לא איקרון נפשין וכו' כי יש הרבה מהם שנשארות למעלה והן בבחי' מלאך כנזכר בס' הגלגולים בסוד אשר עמדתי לפניו. ואפי' אותן שיורדות לא נקרא נפש עד שתתישבנה תוך הגוף שזו היא מנוחתן וזהו לשון נפש דהיינו נופש:

היינו דכתיב כלומר שזהו טעם הפ' וכמו שיבוא וטמאה שבעת מתחיל לפרש סיבת עיכובן מהתיישב בגוף והיינו שבז' ימי נדות הנפש נבררת מזוהמא שהטיל נחש בחוה והוא מז' מלכי אדום שנפלו מסיגי אימא ולכן לא תוכל הנפש להתעלות לכנסת ישראל כי היא מתבוססת בדם טמא ומתנדנדת למצוא מקום מנוחתה בגוף:

והיה ז' ימים תחת אמו היא ארץ אדום אם העליונה וכן אמרו לקמן דאתיבש מזוהמא דאימיה שאף הבהמות נפגמו בחטאה של חוה וכדרז"ל בפ' ותתן גם לאישה עמה גם לרבות שהאכילה הבהמה וחיה ועוף והענין שידוע שמדריגת נפש הבהמית שבחיות טהורות היא סובבת בקליפה על מדריגת נפש הבהמית של האדם ואשתו ועוררו כח התאווני וחטאו שנחשכו והחשיכו ג"כ אל שכנותם שהם הבהמות. ובזה יכון מה שדורש כאן פ' והיה ז' ימים על האדם אע"פ שפשוטו בבהמה ומפרשו על האדם בהוולדו כעיר פרא הוא:

וביומא תמינאה אתהדרו רוחא ונפשא כי ה"ס המלך הדר שהיתה אשתו עמו והיינו רוחא וגופא ונראה שזה רמז במלת אתהדרו שגם בתרגום הוא מלשון הדר וכמ"ש אונקלוס ולא תהדר פני גדול ולא תהדר אפי רבא ולכ"א ולאיתקשרא בה ובדכורא:

בגופא וברוחא שנודע שסוד מהיטבאל הוא מ"ה וב"ן דכר ונוקבא ולכך קרא כאן המ' בשם מטרוניתא לרמוז לבחי' מיתוק הגבורה ואחר שנתקשר למעלה צריך ל"ג ימים לאתישבא רוחא בגופא להשפיע בה מיתוק בעצם כי סתם כל חומר הוא מבחי' הגבורה וטעם ל"ג ימים הוא שידוע שיסוד זעיר מאיר ברחל כחב"ד גג"ת שלה וגם יש לנו כלל שכל המוחין הם כוללים י' ספירות בכל אחד וכאמור בפ' חיי שרה דף קכ"ב ע"ב מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים לכן שלשים עשרה בכל א' ולפי שג"ר חשובות כאחת ויש בהם יחוד גדול לכ"א יום. אבל בסוד חג"ת שאין בהם כללות י"ס וגם אין בהם יחוד כ"כ אמר שלשת ימים:

וג' ימים מאי עבידתייהו ירצה בשלמא ל' יום ניחא שם הארת החסדים שאפי' דעת שלה שהוא מבין הגבורה כנודע שיש שיש בו הארת יסוד אבא כנז' באוצ"ח שהוא הממתק הגבורה. אבל חג"ת ששם ג' גבו' מאי עבידתייהו. ומשני ג' ימים דמילה:

דרבייא כאיב מובן במ"ש באוצ"ח שבעסק המילה נמתקות חג"ת שבגבורה וכנגד מיתוק של אלו יש עוד הכנעת ג' קליפות שסביב נוגה במילה ופריעה ומציצה ולכך התינוק כואב הג' ימים שכנגד חג"ת שיש קצת התעוררת הגבורה:

ורוחא לא שרייא בגופא כשאר יומין הם השלשים שבהם אור החסדים והנפש מתעסקת להתיישב בגוף ויש סברא לומר שעשרה ימים ראשונים מתיישבת נפש שבנפש. ובשניים רוח שבנפש ובאחרונים נשמה שבנפש. אבל בג' ימי הכאב מתעוררות ג' הבחי' להכנס בכללות ובדרך עראי:

וע"ד ול' יום וג' ימים לפי שיש בהם ב' העניינים הנז' התחלת הכנסת השרייה והמשך גמר שלה ולכן כולם דמים טהורים שהם ה' לבושי החסדים וה' פעמים דם גי' טוה"ר. כי גם הדמים הטמאים הם נמתקים ונעשים חלב כנודע:

בדמי טהרה בקדמיתא ולבתר ימי טהרה שהם ב' בחי' אחת למטה וא' למעלה כדמפרש בדמי טהרה אלין דמי מילה דמא בתר דמא. הנה שם ילד עולה ד"ם להורות ששני מיני הדמים נעשים א' ביחוד של הגבור' בשל החסדים וא"ת א"כ למה אמר דמי לשון רבים לזה אמר דמא בתר דמא הוא האמור בפ' אמור בדמיך חיי מאי בדמיך אלין תרין חד דמילה וחד דפריעה כי בדם המילה שכורתין הערלה מתבסם דמי טומאה ובדמי הפריעה נפרעים ומתגלים דמי טהרה הם של החסדים הנגלים וזהו דמא בתר דמא בתחלה של המילה ואח"כ של הפריעה:

וקב"ה נטיר לאינון דמי כל אלין יומין הה"ד וכו' לומר מה ענין לדמים אלו ל"ג ימים לכן אמר שאותם האורות המגולים במצות המילה הם מתקיימים בהארתם כל אותם הימים לתת כח לנפש שתנוח כראוי בגופה ולכן כתיב תשב בדמי טהרה והיינו מ"ש הה"ד ר"ל בזה יתיישב הקושי שיש לישיבתה כך ימים בדמי טהרה ואחר כך אמר טהרה סתום. מפני שרומז לאותה הארה שנתקיימה ברישומה:

ולא אדכיר ה' בתראה שלא יש מפיק באות ה' כשל ימי טהרה דמפיק ה"א השנית:

דלא תימא טהרה דמטרוניתא שלא יכון לפרש דקאי אאשה היולדת כנראה מהפשט שלא נזכר עדיין טוהר זה שיסוב אליו כנוי הטוהר ולומר טוהר שלה כי מהו הטוהר שיש לה שתכנה הדמים אליו וכ"ש שעדיין איננה טהורה שהרי אח"כ כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה ולכן אם היה נא' טהרה במפיק ה' הייתי אומר טוהר ה' שהיא השכינה. ואין הדבר כן שהרי המשך קיום הארתם משום דם הברית דהיינו דמי טהרה אינו צורך גבוה אלא על הנפש הבאה להתלבש פה בעולם התחתון בתוך הגוף. וז"ש אלא טהרה סתם:

דמי טהרה איקרון פי' טהרה סתם ור"ל טוהר של מי ששייך וצריך לו. וגם טוהר סתם יצדק בדמי המילה שאינם נראים לעין אלא ביום א' וב' והשאר אין כאן כי אם רוחניותם הסתומה מראיית האדם. אבל ימי טהרה צודק בהם מפיק ה' שהרי ל"ג ימים הם כנגד חב"ד גג"ת של השכינה ונק' ימי טהרה דהיינו אור שלה שמקבלת מיסוד זעיר כנ"ל. וגם טהרה ממש מאחיזת הטמאים. לאפוקי נה"י שלה כי רגליה יורדות מות ושייך בהם ענין טומאה. וכמו שאמר הכתוב רחצתי את רגלי:

וע"ד כולא על חד תרין וא"ת איך שייך שיתבאר בה ענין דמי טהרה שאמר למעלה שה"ס דמים של המילה וכאן אין שייכות להם. ונלע"ד במה שנז"ל כי הזכר והנקבה הם מפרצוף א' או חו"ג דזעיר או דנוקבא ולפ"ז אפשר שזכות הזכר יועיל לזוגתו:

בזמנא דאיהו וכו' היינו בזמן שהיה הדיוט שזהו פשט ימי הבלי ואז בודאי חשך אור שכלו ואיך אמר שראה את הכל בין יהיה. פי' ראיתי בעין או לשון התבוננות אלא הכי אתמר. פי' ימי הבלי ה"ס גדול. ויובן בהקדים מ"ש ביומוי וכו' קיימא סיהרא וכו'. ה"ס התעלות רחל בכל קומת זעיר שאז היא מלבשת ליש"ס ותבו' והזעיר מלביש או"א עילאין ולכן אתחכם וכו' שידוע שלא היה כן מימי עולם ונלע"ד שכל מלכי בית דוד היו מושרשים באורות מלכות שהם בתוך הזעיר ונודע שג' מקומות הם מקורות המ' בתוך זעיר דהיינו דת"י שלו. ועוד צא"ל מ"ש בס' א"י שאו"א עילאין שהם בסוד יו"ד הם נקראים חכמה ולכן שלמה נתחכם על כל בני עולם וחכמת שלמה היתה אור של או"א המאיר ברחל בגדלותה ושרש שלמה היה בדעת זעיר ששם יסוד אבא גנוז ביסוד אימא. והיינו דשלמה מלכא דשלמא כולא דיליה:

ומאי חמא ירצה דמלת את הכל מורה על פרטיות הדבר שהוא נק' הכל ואחר שכן הוא שראה פרטי א' ששמו כל והוא יסוד זעיר האמיתי המזדווג עם רחל במקומה למטה במקום הגילוי. לאפוקי כשמתעלמי' לעולם הנעלם שהוא בא"וא כמ"ש במוסף שבת שאז אומרים זכר למעשה בראשית. אבל הם בהסתר שמה עד שאומרים המלאכי' איה מקום כבודו. אך זה שראה שלמה היה במקום הנגלה שעליו יכון לומר הכל בה' הידיעה. וגם ראיתי. והוה נהיר לה שמשא הוא אור אבא המאיר בזעיר. ולס"א ליה כשמשא ר"ל שזה הכל היה אור לו כשמש הוא עטרת אבא המתעלם ביסוד זעיר. ולפי שאינה בחי' היסוד אלא העטרה לכן לא אמר נהיר ליה שמשא אלא כשמשא:

הה"ד את הכל וכו' שבאור הבהיר יוכל לראות: מאן הבלי שנראה שהוא דבר הבל: דא סיהרא יש לפרשו בשני אופנים האחד שגולגולתא דרחל נעשית מהבל פה זעיר כמ"ש בס"הכ בסוד חדש ניסן והב' בסוד הנשיקין שכלולים מח"בד שעליהם נאמר ישקני מנשיקות פיהו פי' ה"י וי"ו גי' הב"ל. גם ה"ה בי"ת למ"ד גי' מל"כית: מייא ואשא ורוחא ה"ס חב"ד שמהם מתהוה הדיבור והם ר"ת אמ"ר וה"ס חג"ת שבדעת כמ"ש בכוונת השופר ושם הוא מקום שלמה ולכך חיבר ג' ספרים שהם ממש סוד ג' מוחין ולכן קרא זמנו ימי הבלי כי כל סגולתו היתה הדיבור:

והוא חמא כל פי' שזכה לזיווג הפנימי שאז לא יש כי אם הבל א' הכלול מכל הז' וז"ש דאחיד ביה ירצה עודנו נאחז ומושרש בתוכו והזווג ברחל הפנימית. יש צדיק אובד בצדקו כללות הכוונה של הפסוק הזה לומר שני ענינים משונים מן קצה אל קצה אשר ימצאו בעולם העליון הא' כשהוא בתכלית השלימות והשני להפך בהיותו חסר ובלתי שלימות. האחד הוא כשיש יחוד בכל המדות והפרצופים ושהזווג הוא ע"י היסוד האמיתי ובפנימיות הפנימיות דהיינו ייחוד רוחא ברוחא וכמו שהיה בימי שלמה שזכה לשיר השירים קדש קדשים והתחיל בפ' ישקני מנשיקות פיהו שהם סוד ז' ההבלים שהתחיל גם בהם ס' קהלת וכנגדם ז' תיבות בפ' ישקני. ולפי שזו המעלה המעולה לא זכה העולם זה אלא בימי שלמה לכך ייחס הענין לעצמו ואמר את הכל ראיתי וכו': ואח"כ דבר במדריגה ההפכיית שהיא הגרועה ובעו"הר נמצאת הרבה בכמה זמנים והיא מה שנפרש ביש צדיק אובד ולהורות שכונת הפ' על ב' עניינים המעולה והגרוע לכך חזר להכליל מ"ש בפי' את הכל ראיתי ואח"כ נמשך בשל הזמן החסר ואמנם אמר שכשיש זכות רב:

האי כל לא אעדי מן וכו' ירצה שיש יחוד בכל ה' פרצופים שמשפיעים ביסוד שאז הוא נקרא כל בעצם לפי שמקבל מאריך וא"וא וזעיר ומשפיע תמיד במלכות שכולל הכל:

ועוד והאי כל נטיל וכו' הוא דבר גדול היינו שידוע שיש ב' מיני שפע הא' מתפשט לקיום העולמות שמדי רדתו ממדה למדה ומעולם לעולם הוא מתפשט מפני שכל מדה ופרצוף ועולם נוטל חלקו הראוי לו לקיומו. והשפע השני הוא הפנים שעיקרו תלוי במעשה הצדיקים וזה אינו מתעבה ולא מתמעט אלא ככחו למעלה כחו למטה. וכשזה נשפע לצדיק יסוד עולם להשפיע בנוקבא אז נק' כל משום דנטיל כל משח ורבו דלעיל ממש כמו שהוא. וז"ש משח ורבו כי משח הוא השמן דהיינו מוחין. ורבו ר"ל גדולה שהוא במדריגת גדולתו כמו שהוא למעלה:

ואיתמלי ידוי סוד ה' חו"ג והענין שבשאר הבחינות או הזמנים יח חלוק בין הסתומים והמגולים. אבל בזמן ההצלחה כולם מגולים ושלימים וחדי בהמתקת הגבו'. ורבי סוד הקמת הברית:

בגין לאזדווגא בסיהרא שאז היא שלימה בלי חסרון כי הצדיקים משלימים אותה באור החוזר שלה והוא מרויח בעביר שמאיר גם מאור שלה. ואז נק' בעצם כל. בין מפאת שיש לו כל החו"ג בשלימות נ"ה וכ"ה. ובין שנהנה גם מאורות הכלה הכלולה:

ובזמנא דא סגיאו זהו הזמן הגרוע כי אז הלבנה נקדרת מחמת הפגמים:

נאבד לא כתיב אין ספק שצריכים אנו לשמוע לקדמונים בפי' טוב לשון הקדש: ולא נשמע לאחרוני' כי לפי המדקדקים אובד הוא פועל עומד והיינו ממש נאבד אלא הם סוברים שאובד גם הוא פועל יוצא וכפשט ארמי אובד אבי לבן בקש לעקור את הכל:

לא איתחזי בסיהרא וזהו אובד שאובד סגולתו מלהשפיע במלכות:

ולא נטיל וכו' זוהי אבדה אחרת אובד בצדקו ולא נאמר בצדקתו כי תואר זה הוא שלה כשהי' מוכנת להזדווג כי מתמתקת בה' חסדים ואז היא לשון נקבה המקבלת. אבל צדק הוא לשון זכר והיינו שפועלת דין וזה ע"ד נער ונערה כידוע וז"ש דלא אשתכחת וכו'. פי' שאין בה הכנה לזווג: הוא אביד דלא שאיב מחידו. הוא ענין מיתוק הגבו' כראוי שהוא הוא עיקר כוונתו ית' להשפיע לתחתונים:

כל סטר שמאלא כל צד השמאל אפי' הבינה שהי' ראש השמאל גם נכללת בשם צדק ואולי שגם זה נרמז במלת בצדקו מפני שהיסוד עיקרו ממזל ונקה כמ"ש בכוונת קונה הכל והוא שרש בינה הנק' צדק עליון. וידוע דיסוד נטיל לשמאלא. ולפי שאז בינה ומלכות פועלות דין ביחד לפיכך נרמזו שתיהן במלת בצדקו: וחיייבין מאריכין בשלוה כי הבינה שהיא ג"ע העליון שבו נגנזים המעשים טובים לצדיקים. הלא עתה תשלם לרשעים שאר איזה זכות בעו"הז הה"ד ויש רשע וכו' דייק יתור מלת רש שהיה די שיאמר ורשע מאריך. אלא שאם אומר כך הוה אמינא ששניהם נמצאים יחד וכלומר שזה נמשך מזה שכשהצדיק אובד הרשע מאריך מחמת אבידת הצדיקי' לזה אמר שאינו כן אלא יש ויש ב' מציאות משונות ונמצאות בעצם דהיינו חולשת צד הקדושה ותגבורת צד הטומאה בעצם והיינו מאריך ברעתו ושואל מאי ברעתו דאי ר"ל בחטאו הו"לל ברשעתו:

בההוא סטר וכו' וירצה שאיזה זכות שיש לרשע מגדיל ומשפיע כח במדריגת אותה קליפה שנדבק בה בעונותיו באופן שמתהוות ב' רעות משונות שאין צדקת הצדיק מועילתו וזכות הרשע מהנה אותו להוסיף פשע ולהגדיל קליפה ב"מ שמתגדלת ומתפשטת כרצונו: בההוא סטר שהוא נוקבא דקליפה המנגדת למלכות הקדושה:

תו יש צדיק וכו' כללות הענין הוא שידוע שהצרעת באה על עון לה"ר ועכשו אומר שלא לבד תבוא על הדיבור. אלא גם על העדר הדיבור הטוב הוא התוכחה כי גדול כחה למתק הדינים בחזרת הרשעים בתשובה. ולכן עון זה פוגם בדעת ששם מיוחדים החו"ג וממילא הפגם במדת הצדיק כוון שנפגם מקורו הוא הדעת ואז המלכות בלי מיתוק ולא תקרא צדקה כי אם צדק. וזהו צדיק אובד בצדקו וזה כד חייבין סגיאו דאז מוכרחת התוכחה:

ודינא תלייא הוא כח הצדק כח דין לדון העולם אז צדיק אובד בצדקו לפי שהוא היה צדיק וגנז צדקו לו לבדו לא קיים תואר צדיק המצדיק לאחרים. והנה ידוע שכל מעשה האדם מושרשים ונרשמים במלכות הטובים והרעים. והפגמים בה ולזה מתקוממים הדינין והגבו' שבמ' נגד אותו צדיק שהיה גרמה להם בעון ואזי איהו אתפס בחובייהו שהעונות תופסים אותו ממש להפרע ממנו שהוא היה סבה להם וכל סבה קודמת. וגם כדי שישארו הרשעים בלי מגן ויתחזק הדין בהם. ואז הצדיק אובד בצדקו כי לו לבדו היה צדקו שלא היה מהנה אחרים ממנו:

וייצר בתרי יו"דין שהם נמשכים מחו"ג ושהם מים ואש אבל אחד מן היו"דין נקוד ונרגש והב' נסתר רמז שחפץ ה' שיצה"ר יהיה נכלל ביצ"הט ויכנע לו:

שם מלא הפשט הוא הוי"ה אל"הים חו"ג ועוד ירמוז הוי"ה דאל"פין מ"ה חסדים ומ"ם ה"א שהוא מילוי גי' אל"הים ור"ת מ"ה אלהי"ם "מים "אש:

את האדם וכו' א"ת סוד הנוקבא האד"ם סוד הזכר. א"נ אדם סודו כ"ו י"ט כידוע שהם ז"ון חו"ג: עפרא דארעא קדישא. הוא מ"ש בס' הגלגולים פ"ה כ"ה א' כי בעת שנברא אד"הר לא היה מעפר דבית המקדש התחתון הזה. אלא מעפרא דבי מקדשא דלעילא שה"ס ג' עולמות בי"ע בבחינת עלוי שלהם באותה שעה. וכל מה שתחת האצילות נק' עפר המקדש שה"ס מלכות דאצילות. ולכן חזר ואמר דמתמן אתברי כלו' אע"פי שהי' מקום גבוה ומעולה מ"מ משם נברא ולא מעפר עוה"ז של עתה. וז"של דף פ"ג ע"א אדם קדמאה לא ה"ל מהאי עלמא כלום:

והוא אתר דבי מקדשא ר"ל שגם בזמן הזה הוא מקום ב"ה מפני שארץ ישראל מושפעת מעולם היצירה ומקום ב"ה מושפע מעולם הבריא': מאינון חיין דלעילא הם א"וא כמ"ש בפ' משפטים דף צ"ד ע"בנשמת חיים. אינון י"ה דעלייהו אתמר כל הנשמה תהלל יה. יפ"ה עולה כ"ל והענין שאע"פי דקי"ל שהנשמה היא מבינ' אין הכונה מבינה לבד כי ב"מ זוהי בחינת הצרעת שחסר אור החכמ' כמ"של דף מ"ט ע"ב. אלא נשמה היא מאימא ואבא נכלל עמהוע"ד שאנו אומרים בסוד הצלם דאבא שסודו קס"א שנק' על שם אימא שמלבשת את אבא וכן הוא בנשמה והיינו כל הנשמה פי' בשלימות' והיינו י"ה. והבן כי אבא סודו שם ע"ב ואם תנקדנו בפ"תח שהוא ניקוד חכמה יעלה גי' קל"ב ושל אימא ס"ג ואם תנקדנו בצ"ירי שהוא נקודת אימא עולה רס"ג ועם קל"ב גי' נש"מה. וז"ש כאן נשמת חיים דלעילא כי החכמ' תהיה בעלי' ובינה אלהים חיים. אדם אתכליל וכו' זו מעלה שהית' באד"הר והוא נקרא בשם זיהרא עילא' והיא כללות נר"ן דאצילות שסתמו נק' חיה כי נר"ן הם בי"ע וחיה סוד אצילות בסדר יחנ"רן. ושם נפש כולל כל הג' בחי' דנר"ן דזיהרא וז"ש דאתכליל בנפשא קדישא מחיה עילאה. ה"ס אבא הנק' חיה עילאה כנז' בתוקונים. ומלכות נק' חיה תתאה. ועוד י"ל שנקרא נפש ע"ש דאפיקת ארעא היא מ' שהיא נפש אבל כתיב נפשי חיה למינה לרמוז לכל נר"ן וגם במאי דקי"ל אבא יסד ברתא יכון אומרו תוציא הארץ נפש חוה:

דוד אזהר ללביה כתב המד"ל דא"כ הו"לל אל תט צי"רי כי תַט בפ"תח הוא יוצא והאמת כן הוא כי תט. בפ"תח הוא תפעול. אבל מ"מ לא קשיא מידי כלו' אל תטה מחשבותיך לדבר רע א"נ כמה פעמים מצינו כמה מלדת שהם מן ההפעיל ומשמשות במקום הקל כמו שוש אשיש לא ימיש מתוך האהל וזולתם ה"נ לא שנא. והעד באיוב כ"ג דרכו שמרתי ולא אָט דלא מסתפקון אבהן וכו' איתא בע"ח שג"ר דזעיר באים בבחינת תוספות כדי שיוכלו להסתלק העונות ולא יגיע' פגם שא"כ יהיה העונש של החוטא גדול. ומעת' תדע כמה חמור עון לה"ר שפוג' במוחין דזעיר דהיינו שמסלק מהם אור החכמ' וכנז"ל בדף מ"ט ע"ב וז"ש דלא מסתפקין אבהן שהם המוחין שדרכם שלא להפגם כ"ש בנין הם ו"ק שאלו עלולים ומוכנים להיות נפגמים והיינו דכתיב וכו'. ז"ל הרב ג' נגעים הם יוצאים מג' אלפ"ין שהם מ"ה שהם בד"תי וה"ס אדם כנודע ורבי יוסי נקט קרא דנגע צרעת ולא הפסוק הקודם אדם כי יהיה בעור בשרו משום דהתם כתיב בעור שהוא חצוניות זעיר שסודו עו"ר יו"ד פ' ה"א ק"ך ה"א פ' וא"ו ע"ח וא"ו פ"ה"א הכל גי' עו"ר והו' מקו' שנראי' שם הנגעי' אבל כאן מיירי במה שנפגם הפנימיו' אפי' דאבהן. ומשו' הכי איירי האי קרא בשאת שהי' כנגד לאה שהיא הנשאה והגבוהה וכמ"ש באוצ"ח והיא יוצאת מכנגד אבהן וז"ש באדם ממש. כלומר איני מדבר על היוצא בעור האדם אלא באדם ממש בפנימיותו. אבל שם אין נגע ח"ו אלא מכאן נתית למאן דנחית הכל כפי בחי' הנגע. ואפשר ששם נגע רומז "כהר "גן "עדן ממטה למעלה. נהר דעת גן בינה. עדן חכמה. ומורה הסתלקות אבהן חב"ד ולכן הוא במלמטה למעלה. אבל ענג הוא ביושר השפע. עדן חכמה מקור השפע נהר המשפיע:

גן הוא המקבל דהיינו בינ' אבל נגע הוא בהיפוך דהיינו התהפכות האור וזהו סגירו דסגיר ולא פתח אמרכן משום דגם יש התעלות מ"ן ממט' למעל' שאדרב' הוא לעילוי כדקי"ל שהזעיר כשהוא בסוד השינ' מוחיו מושכין אור וחיים כמ"ש. בכוונת ר"ה בסוד הדורמיטא ואז הוא סגיר ופתח. אבל בכאן סגיר ולא פתח: וכד סגיר הוא ולא פתח חזר ואמר זה ללמד שזה האור המסתלק אינו מאיר בפנים דרך הפתחים והצינורות אלא מוציא כח דין לאחוריים. ולכן נרמז בפי' לשון התרגום וכמ"ש צרעת כתרגומו סגירו מפני שכל התרגום סודו אחוריים:

אר"י והא כתיב וכו' אי הכי דא קב"ה איתא באוצ"ח דרוש ארוך בסוד הנגעים ואכתוב בקיצור מה שצריך להבין מאמרנו בע"ה. ידוע ששם מ"ה הוא בזעיר ויש בו ג' אל"פין והוא א' בדעת שני בת"ת ג' ביסוד ובג' מקומות אלו אחיזת לאה ורחל דהיינו ללאה א' אחת שהוא אור א' היוצא אחורי הדעת לבנות' והשנים ב' אורות לרחל שמקומ' בת"ת ויסוד זעיר. אבל אין כח לאורות אלו לבנות ב' הנקבות כי אם בהיות כבר בזעיר מוחין מצד אבא. אבל אם אינם בו אז הוא סוד ג' נגעים שאת כנגד לאה וספחת ובהרת לעומת שני אורות של רחל דבת"ת וביסוד. (ומז"לן לפרש בזה דבר נחמד והוא שאין הספחת שם נגע פרטי כשאת ובהרת. אלא הוא לשון טפלה כמש"ה ספחני נא אל א' הכהונות והוא רומז לשני תולדות שיש א' לשאת וא' לבהרת וכדתנן מראות נגעים שתים שהן ד'. ולפי הסוד הוא נכון מאד שהרי גם לפעמים יש ללאה אחיז' באור שבת"ת כנודע מסוד ותגנוב רחל את התרפים אבל עיקרו סתם לרחל ולכן נתייחס אליה. אבל אין ספק ששנים הם הפגמים הגדולים דהיינו שאת או בהרת. מפני שג' בחי' ג' האל"פין הנז' הם א' בדעת ששם קבוץ כל ה' חסדים. ב' בת"ת שעד שם שני חסדים ושני שלישים מכוסים ומשם ולמטה ב' חסדים ושליש המגולים. והמקום הג' הוא כנגד א' אחרונה ביסוד ששם חוזרים להתקבץ הה' חסדים. ולכן ר"ת "שאת "ספחת "בהרת שס"ב. ה"פ ע"ב שהם החסדים עולים ש"ס וב' בחינותיהם א' בדעת וא' ביסוד. א"נ ב' יתיר' ירמוז לב' התולדות שאין הפגם בעצם בכללות כל החמש'. והנה בהרת עזה כש"לג גי' ג' אלף ושאת כצמר גי' ש"ל שהוא המילוי של ג' אל"פין כי להיות לאה עליונ' אין הפגם מגיע לעיקר כי אם למילוי). ואמנם כתוב עוד באוצ"ח וז"ל הנגעים אינם הטומא' עצמה רק בחי' דינא קשיא קדוש אשר ממנו יניקת החיצונים הטמאים. ואינו ניתקן אנא ע"י אהרן הכהן אבא עילא'. ואח"כ אמר וז"ל נגע הזה הוא קדוש' אלא שהוא דין והוא דוחה את רוח הטומאה אשר באדם או בבית המנוגע והגורם לנגע הזה הוא הצרעת שתרגומו סגירו כי סגירו דנהורא שהם מוחי זעיר מצד אבא שלא נגלו בזעיר הוא גרמת הצרעת שהוא אחיזת החיצונים וכו'. תו אמר לקמי' וז"ל והנה כאשר יש סגירו דנהורא עילאה שהם המוחין דמצד אבא. ואין שם מוחין אלא מצד אימא אז הוא נגע והוא מ"ש בזוהר שהוא כח דדינא קשיא דקדושה עילאה המגרשת את החיצונים והקליפות כנודע כי בחי' הבינ' דוחה את החיצונים בסוד התכלת. אלא שאין כח הזה בבינה רק בהיות' יחד עם החכמות אבל עתה שהיא לבדה בלתי חכמה אינו כך עכ"ל. והרי נראים דבריו סותרים זה את זה כי תחלה אמר שמשם יונקים החיצונים. ואח"כ אמר שדוחה את רוח הטומאה ונל"עד שתוכן הדברים הוא שיסורין אלו דצרעת הוכנו בעצם לעם ה' הנק' אדם. והכוונה בהם לעורר נפש החוטא שישוב בתשובה ואם הוא שב לה' ממהר וקורא את הכהן ששרשו מאבא. ואז יש כח בדין ההוא לדחות את החיצונים שכבר יש התעוררות להאיר אור אבא ולעשות תשובה. דתשיב ה' עילא' אל י': והבן ענין גדול שאין טומאת הצרעת ככל שאר טומאות שזו אין טומאתה נודעת ולא מטמאה עד שיבוא הכהן כנודע. וא"כ אין כח לחיצונים לינק או להאחז שם עד יבוא הכהן ואז כבר יש כח לדחותם. אבל אין ספק שאם בא הכהן וטמאו והוא לא שב אל ה' אז יתאחזו שם כל החיצונים. ואחרי הקדמנו זה נבוא לבאר המאמר לפי הנז' בע"ח ובתוספת ביאור קצת מן ההדיוט. ותחלה נדקדק מאי אולמי' דהאי קרא דוהובא אל הכהן שהקש' ממנו ר' יצחק מפסוק ובא אל הכהן שכבר הוזכר ונתבאר דדא הוא קב"ה ונ"ל לפי הפשט דאה"נ שגם בפ' ובא אל הכהן יקש' דהו"לל ויעלה אל הכהן. אלא הקשה מפסוק והובא שכתב בשאת הנז' אחרי הבהרת ובבהרת נאמר והובא אל אהרן הכהן וא"כ משמע דהכהן הלזה שנמשך אח"כ בשאת קאי אל הנז' בפ' לעיל. ותירץ לו רבי חזקיה שגם אם יפורש על הקב"ה יכון מפני שיצדק בו שם כהן משום דביה תלייא כל דכיותא וקדוש'. וחזר והקש' דמ"מ לא היה לכתוב לסתום כ"כ אלא הו"לל והועלה להעיר לב האדם על שינוי הענין. זהו לפי פשוטן של דברים. ולפי הסוד נראה דהוקש' לו פ' זה דוקא משום דכתיב בו שם אדם הרומז לזעיר. וא"כ אין לפרש כהן עליו. ותירץ לו דכהן זה הוא יסוד א"וא זה בתוך זה ששם שרש כל טהר' מצד אימא. וכל קדוש' מצד אבא. אז הקש' דא"כ ליכתוב והועלה שהוא לעליוני' שעל האדם. והשיב שהוא ענין הכנס' כמד"א והובא את בדיו בטבעות דעייל דא וכו'. וכתב על זה באוצ"ח וז"ל הוא ע"ד שביארנו בנתינת תרומה גדולה לכהן שהוא חזרת האור אל מקומו בזעיר. וכן הכוונ' כאן כי ע"י הראותו אל הכהן תחתון גורם למעלה שאותם האורות של החסדים דמצד אימא היוצאים לחוץ. ושאז שם נעשים בחוץ בחי' נגעים וע"י הראות' אל הכהן גורם למעלה שאותם האורות יחזרו למקומם בתוך זעיר ויתחברו עם שרשם שהוא היסוד דאימא שבתוך הזעיר אשר בתוכו שרש החסדים הנקרא כהן כנודע וז"ש דיכנסון ליה לכהנא דיעלון מלה קמיה. פי' שלא יצא האור לחוץ ויפסק ממקומו ועי"כ יתאחזו בו החיצונים אמנם יהיה מטי ולא מטי יוצא לחוץ וחוזר ונכנס ומתדבק במקורו כנז' ועי"כ לא יהיה כח אל החיצונים להתאחז בהם ולינק מהם בהיותם דבקים עם שרשם וזהו אומרו ג"כ והובא אל הכהן דא כהן דלתתא. פי' שהם החסדים שבתוך יסוד אימ' בהיותו למט' תוך זעיר עכ"ל. וממוצ' דבר למדנו שאין אחיז' לחיצוני' באותם אורות אלא בהיותם נפסקי' ממקומם. ואין זה ודאי קודם הראותו לכהן שעדין לא שורה כח הטומא' אלא אחר גזרת הכהן שאומר טמא. ואז כבר יש התחלה לתיקון האורות ע"י ראיתו בהארת עיניו כי כל ראייה היא מסוד אבא ולכן כהן הסומא או כהה בא' מעיניו אינו רואה נגעים אך עיקר התיקון הוא ע"י תשובה כנ"ל וזהו שהתנה כאן לדכיא לי': כד אהדר ביה ולפי האמור באוצ"ח שכתבתי צ"ל דיכנסון לי' לכהנא קאי אנגע צרעת שיכניסוהו לפנימיות במקום היסוד שהוא הכהן. ומ"ש ויעלין מלה קמי' ירצה שיחזרו את האור מן האחור לצד פנים. עכ"ל הרמ"ז:

והר"מז כתב ריש פרשה זו וז"ל שדין כתיב כוונתו להוכיח מ"ש אח"כ שצריך האדם ליראה מהגבורות של הקדושה ולא מכח השתלשלותם עד מקום החיצונים וכמ"ש בפ' ויקהל דף רי"ו ע"א גבי ויראת מאלהיך וכמ"ש בזוהר הרקיע והענין שהגבו' הקדושות בהם יתכן לומר הוא הדין והוא הדיין וכמו שאנו אומרים המלך המשפט וכמ"ש מעין זה הפי' ריש הלכות ר"ה בשם הר"ר מנוח והנה מלת דון פירשו המפרשים תואר ע"מ סוג לב לנוס אל עיר מקלטו ור"ל דיין. וא"כ אם תפרשהו על הגבו' הקדושות א"ש הכתיב והקרי: לאסתמרא אורחייהו ירצה כל אדם המקיים מצות יוצרו בתדירות שם לו דרך למטה בין החיצוני' להעלות משם בירוריו דבר יום ביומו וכן מכין אורח למעלה להעלותם להתקן ועל כן צריך לשמור אורחותיו שיהיו מסולקים ממכשול אבן נגף. ולדחלא מקמי קב"ה. הוא הדבר אשר דברתי כי אע"פי שהוא נכנס בעמקי הקליפות להעלות ניצוציו. לא יירא את אלהי העמים וכמ"ש בפ' ויקהל כנ"ל אלא יירא מן מ' היצירה ולמענה שהוא לפני הקב"ה. משא"כ בכח המובלע במצולות:

דלא יסטי מארחא דכשרא הוא מרז"ל בטוב וישר. טוב בעיני שמים וישר בעיני הבריות ולפ"ד בעניינים שהם לפנים משורת הדין וכמ"ש למען תלך בדרך טובים וכו' ויש בזה תיקון לחיצונייות העולמות שהוא הנדא' והנודע לעיני הבריו'. וא"נ יכוין לכל הגזירו' וסייגים שגזרו רז"ל שהם ממש גדר להיישיר את ישראל באורח הישר שלא יסטו ימין ושמאל ובזה מוסיפין כח בשכינה בהיותה בגלות: ולא יעבור על פתגמי אורייתא הוא מצות התורה המעשיות שבהן נתקנ' בחי' הנפש שהיא חיצונייות הפנימיות: ולא יתנשי מינה הוא הלימוד בה והעייון בדברי ה' שבקריא' מתוקן הרוח. ובכוונת ועיון תתוקן הנשמה: דכל מאן דלא לעי. היא ההגיון בה והעיון: ולא ישתדל בה הוא קיום המצות והעסק בהם. נזיפה הוא מקב"ה מנודה מב"ד של מעלה שהוא באימא וזה כנגד העיון: רחיקא הוא מניה. ה' רחוק ממנו והיינו כנגד הקריאה: לא שרייא שכינתא זה כנגד העסק במצות. ואינון נטורי וכו'. הם ב' המלאכים המלוים את האדם שעליהם נאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך כי בהיות האדם צדיק גם יצ"הר נעשה שומר עליו כי גדול כחו להמתיק הגבו' ובזה היצ"הר שנמשך מהן נכנע ומתייחד עם יצ"הט הנמשך מהחסדים:

ולא עוד אלא וכו' הענין כי יש על האדם ב' מקיפים בסוד ל' מ' וסודם מז' יו"דין דע"ב קס"א כמ"ש בס' א"י ולכן יוצא כרוז שעולה ע"ב קס"א ואמר אסתלקו סחרניה הוא העלאת והסתלקות הב' אורות המקיפי' וסובבים את האדם ואז נעזב מעילאין כל המדות הקדושות. ותתאין מלאכיו שומריו: ולית ליה חולקא בארחא דחיי הוא קו האמצעי שהוא אורח החיים סוד היסודות:

וכד איהו אשתדל וכו' כמה נטורין וכו' היינו שבהתעסקו בתו"מט מדי פעם בפעם זוכה לעיבורי נשמות הצדיקים המתעברים בו ולכל נשמה מתלוים ב' מלאכים השומרים אותה וכולם שומרים אותו:

וכולא מכריזין בין מלאכי החסד ובין מלאכי הדין:

אבל הרשע לאו כולא מכריזים הבו יקרא וכו' דיוקנא דמלכא הוא בסוד הצלם והדמות ובריה דמלכא כנגד פנימיות הנשמה א"נ הוא בסוד אחי וריעי שישראל אחים לזעיר וגם נקראים בניו הנודע אצלנו. והעולה מכל הנז' שצריך האדם להתקשר בקדושה וליראה מהירא' הקדושה ולא מן החיצונייות וע"ז נמשך ואמר ת"ח בלישנ' בישא וכו'. ידוע שכל מגמת הנחש לפגום בדעת הקדוש ולהמשיך אור גבורותיו עד עה"ד טו"ר לערב הקדושה בטומאה. פי' להמשיך הגבו' עד סוף ההשתלשלות וז"ש והייתם כאלהים כלומר ולא תצטרכו אל ייחוד ה' אלהים כי כן יפה לכם להיות כלולים מט"ור וכמו שהשי"ת בורא רע וז"שרזל שא"ל מאילן זה אכל וברא את העולם. דאם עיקר השליטה הוא מעץ החיים ולמעלה. איך היה מציאות לרע וא"כ חטא בלשון הרע ופגם בברית המעור. ודוקא נדבק לאשה שבה היתה כוונתו להמשיך כחה לחיצונים. והנה הלשון נק' חרב ולכן עמד כנגדו חרב ה' שהיא הנקבה הקדושה שהרי דעת רש"בי הוא שהסייף הוא המיתה הד' כנגד ה' אחרונ' וכנז' בסנהדרין ולשיטתיה אזיל כמ"ש ר"מ בריש פ' שופטים. וה"ס חרב פיפיות וכמ"ש שם ולכן כתיב כי חמה עונות חרב שהרי בד' קליפות הנזכר בפ' והוא רחום. חמה היא הרביעית וכנגד שם יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה לכן נאמר זאת תהיה תורת המצורע מדת זאת שהיא הנגלית הוא הגוזרת דין על המצורע הא אתמר בפ' ויחי דף רי"ז ששם מגלה סוד תרין צפרין וכמ"של בע"ה:

אבל ת"ח וכו' פי' שם נתבאר סוד הצפרין ועכשו נבאר הדמיון שמדמה אליהן את בני אדם שאמר כהם יוקשים וכו': לא ידעין וכו' ג' המה המדריגו' אשר נתן ה' לאדם להבין ולהשכיל א' הוא הלימוד והעיון וזהו לא ידעין ב' כשזוכים לשמוע קול משמים. ג' אם מתעלים למדריגת נבואה שרואים הדברים בעצמם והן הן הג' הנז' שכיון שלא ידעו לא ישמעו ולא יראו ומזה נמשך שהכרוז קורא בכל יום ואין מי שזוכה לשומעו ועכשו מבאר הענין בפרטות:

ותרעין סתימין הם ב' יסודות דאימא וברתא כמ"ש בס"הכ בסוד ק"ש שעל המטה שמוחי זעיר מסתלקים למעלה וזהו סיתום יסוד אימא וכמו כן מסתלק מיסוד מ' ההוא רוחא דשדי בה בעלה כידוע שזהו עיקר כוונת אותה ק"ש לעשות הכנה ובכל היסודות בביאה ראשונה. לשיזדווג ביום בביאה שנייה ע"ס הנה כשנסגרים ב' השערים אז אתער נוקב' וכו' הוא בינה דקליפה המתעוררת ללדת בניה כמותה והם חבילי טריקין מלשון טרקיה חיויא. פי' שורפים ונושכים:

כדין קב"ה אפיל שינתא וכו' וזה לטובת הבריות בכללות כי אז הנפש מתצמצמת ומסתתרת בתוך הגוף וכמ"ש בס' א"י ועוד הנאה לישראל שעולים בסוד מ"ן לקבל כח חדש בסוד חדשים לבקרים. ואז הרוח עולה בסוד בידך אפקיד רוחי והזוכים עולים למעלה והבלתי זוכים הולכים ונעים בעולם ופוגעים באלו המזיקים שכוונתם להדבק בם ולכן מודיעים להם מלין מנהון כדיבין וכו' כי כל כחם הוא מעה"ד טו"ר קליפת נוגה ולכן יודעים גם עניני אמת אבל מן הקרובים לבוא:

אתקשרו בשינתא פירוש הם אסורים בשינה והטעם כמ"ש בס' א"י שהדם שהוא מתפשט בשס"ה גידים כי כל כח הנפש שהוא הדם כמש"ה הוא מתקבץ אל הלב ומשם דופק מרחוק בכל השס"ה גידים וזוהי מלת שינה ועליה נאמר אני ישנה כי השס"ה גידים הם מהנקבה הנק' אני ולבי ער ששם הנפש כולה: והסוד נלע"ד שהוא הסתלקות אותו הרשימו של המוחין שלה כמ"ש בדרוש התפילין ולכן שינה שי"ן יו"ד נו"ן ה"ה גי' מלכות. כי השינה היא לנפש שהרי הרוח עולה למעלה והנפש אסורה בלב והיינו אתקשרו כאמור. ועוד צא"ל מ"ש בפ' פנחס דף רכ"ב שבלילה מסתלק י"ה מאלהי"ם ונשאר אל"ם שר"ל סוד הקטנות והסתלקות זה הוא הסתלקות מוחי או"א למעלה ואז נשאר אלם שר"ל קשור כמ"ש מאלמים אלומים. וגם מטעם זה הוא שם אלם שלשונו עצורה:

כד אתער רוחא דצפון פי' בו הרב זלה"ה בפ' ויקרא שה"ס מ"ן שלה ה' גבו'. ואני מוסיף עוד כמ"ש בסה"כ שבק"ש שעל המטה נשפע ביסוד הנוקבא ההוא רוחא דילה שהוא ע"ב קדם שסודו גבורה והוא ממש רוחא דצפון. ועוד רומז ענין גדול והוא שעד עתה היתה בחי' אלם שהוא בחי' קטנות אבל בחצות ה"ס היניקה שידוע שזה נפש וזה רוח ואז מאיר שם י"ה בתוך אלם ונשלם שם אלדי"ם וגם זה יכון ליקרא בשם רוחא דצפון שהוא פנימיות של שם אלהי"ם שהוא הוא סתם צפון. אבל לפי מה שנראה מס' אוצ"ח שם י"ה זה הוא הפנימי שבג' שמות גבורה דזעיר שמקבלת מבינה וממנו יוצאה שלהבת י"ה ע"ש וגם הוא בכוונת רחיצת ע"ש. והוא הוא רוחא דצפון וגם נרמז בשם י"ה יו"ד ה"א. כי יפ"י ו"ד פ' ו"ד הפ"ה אפ"א גי' צפון ולהיותו הפנימי שבגבורה נקר' צפון שהוא גנוז ואז הוא אתפליג לילה כי מדת לילה היא בנוקבא שכללותיה רחל ולאה ואמנם ברגע חצות יורדת מלכות לבריאה ונשארת לאה באצילות וזהו חצות לילה ולפי שאז מאירים כל ה' אותיות אלהי"ם לכן נוסף ה' על ליל ונעשה לילה וגם הוא גי' ה"פ י"ה בסוד ה' גבו' המתקבצות ביסוד זעיר הנקר' גבר. ולכן לילה לשון זכר לרמוז על גבו' הזכר המושפעות לנקבה. והנה בכוונת ק"ש דערבית נכוין בישראל שר אלי כנודע שה"ס חו"ב וחו"ג הכל בשם י"ה דאלהי"ם. והחו"ג ה"ס י"ה פשוט ויו"ד ה"א ולכן הלילה הוא ה' פעמים י"ה פשוט שבנקבה גי' ע"ה ותצרף לו ה' פעמים יו"ד ה"א שהוא ק"ל הרי גבר והורה פועל יוצא וזהו והלילה אמר הורה גבר:

כרוזא נפיק היינו כשמושפעות וניתנות ה' גבו' אל דעת הנקבה ודעת גניז במוחא דידה ומשם יוצא הכרוז שנעשה משם יו"ד ה"ה על זה האופן יפ"ו ופ"י ופ"ד דפ"ו דפ"ה הפ"ד הפ"ה. והכולל גי' כרוז עם ד' אותיות והוא כרוז הקורא הנז' בריש לך לך ובכ"מ ואז יורדת השכינה לג"ע שה"ס הבריאה. ושם מאיר שם י"ה הנז' יפ"י ופ"ו דפ"ד הפ"ה גי' גן עדן והשעשוע נעשה מסוד י"ה דיודי"ן כזה יו"ד פ' יו"ד ת'. יו"ד פ' ה"י ש'. ועם יו"ד ה"י עם ה' אותיות גי' ש"ע ש"ע:

וכדין שלהובית וכו' הוא הנז' בסה"כ בע"ש ובאוצ"ח בסוד שלהבת יה: ובטש תחות גדפוי דתרנגולא ה"ס גבריא"ל הנקרא גבר ואמר שזה התרנגול קורא הוא מ"ש בסה"כ שבחצות מכריזים שתחזורנה הנשמות של ישראל למטה לקום להודות לה'. ואם תצרף יו"ד ה"ה שהוא האור הנמשך אל גבריא"ל יעלה כנו"ר גי' עו"ר שזוהי כוונת ההכרזה לומר לאדם שיעור משנתו וגם מכאן סוד כנור דוד שבו היה מתעורר משנתו להודות לה'. אבל שאר בני אדם לית מאן דיתער וכו' והרי שכל אותם האורות וההמשכות כולם בסוד שם י"ה:

כד אתי צפרא וכו' כלל העולה שאמר הרח"ו ז"ל בל"ת בפ' וירא על פ' וישכם אברהם בבוקר שלעולם בקר יסוד. ולילה מ' ומכמה מקומות ידענו שמדת יום הוא בזעיר. ולפ"ז נלע"ד שכל שלא זרח השמש הוא מבחי' היסוד שידוע דחסד גניז בפומא דאמה. ולהיות שהוא כולל ה' חסדים לכן גם בלילה שנגנז האור מ"מ לא יחסר ודאי רושם החסדים. ועליו נאמר המחדש בטובו היינו צדיק כי טוב. והנה רושם החסדים ה"ס מילוי של ע"ב העולה מ"ו וה"פ מ"ו גי' צדי"ק יהו"ה וגם שם יג"ל פז"ק. ואם תצרף שם ע"ב שהוא החסד השרשי שהוא המקיים רושם האורות אז יעלו בק"ר:

כרוזא קארי ידוע שבאור הבקר אז כבר נתעלה כתר המלכות באצילות ונעשה בחינת התפלין שאז זעיר ממשיך רשימו של המוחין לתוך ראשו והם ע"ס מ"ב גי' רל"ב ואם תשים א' בו"ו של ב"ן יעלה רג"ל והם מתקבצים בדעת דאיהו גניז ונמשך בפומא דמלכא ומשם יוצא כרוז. וגם שם בדעת ב' יסודות דאו"א ע"ב קס"א שנותנים כח בכרוז להמשיך כחו בכל העולמות. ואשר ב"מ רג"ל על לשונו פוגם בהם. אבל הצדיקים וגם חיילי מעלה מוסיפים כח להלל להקב"ה הה"ד ברן יחד ככבי בקר וכו' שידוע שבקדרותא דצפרא יש זווג גדול יעקב ולאה בכל אורך זעיר והוא בסוד ג' יחודים העולים נ"ר וקרוב לשמוע שממנו נמשך אור גדול ליסוד שבו סוד ככבי בקר שהם ניצוצי החסדים שהן כעין יודי"ן וזהו בר"ן יחד שיש יחוד של נ"ר בככבי בקר אז ויריעו:

כדין כמה תרעין וכו' הן הן ו"ק שביסוד ותרעא דאברהם וכו' ר"ל מ"ש בסה"כ בק"ש של לילה וג"כ בס' א"י שבלילה נעשה כלי יסוד דנוקבא ושורשו ממזל העליון שנמשך עד יסוד זעיר. וממנו ליסוד הנוקבא והוא הכנה לזיווג היום שבלילה הוא ע"ב קד"ם העולה רי"ו ובו נעשה ההוא רוחא דשדי בגווה. ופי האמה נקרא תרעא דאברהם מפני שדרך בו יוצאת טיפת חסד אברהם וגם היסוד עצמו אורכיה רמ"ח עלמין דהיינו אברהם גם רי"ו עם ל"ב נתיבות רמ"ח שהוא הנכנס ברחם הנוקבא גם ע"ב קד"ם עם אותיותיהם עולים רמ"ח עם הכולל דהיינו מט"ר כי ממנו עקר למטרין דנוקבא. והנה זה הוא השער שנפתח בכ"י דהיינו שהכלי הוכן לקבל מה שיעלו לו התחתונים במ"ן ומה שישפיעו לו העליונים במ"ד הה"ד ויטע אשל. לא קרא אותו עץ אלא אשל לרמוז לאותו הרוח שהוא נמשך מיסוד אימא שהוא בדעת זעיר שבתוך יסוד זה דאימא יש הרוח שקיבלה מאבא ומשם נמשך דרך ו"ק דזעיר שלכן נקרא רוח. וניתן ביסוד רחל וזהו א' דיסוד בינה כנודע אלף בינה. ובא דרך חג"ת דהיינו ש' לנ"הי שהם ל'. ומשם לבאר שבע שמקבל מז' מדות. גם מילוי אשל ל"ף י"ן מ"ד יעלה ר"וח. באופן שמכל הנז' נודע חסד ה' שמסייע את ישראל. ואפ"ה לית מאן דיתער לפולחנא דמאריה אמר כן על אותם שאין נותנים לב לכוין בתפלותיהם ולכן לעיל אמר לית מאן דיתער רוחיה לפולחנא דמאריה היינו שאין קמים אחר חצות לכונן ולתקן התיקון שאז נעשה ובפרט העוסקים בתורה קודם השחר נותנים כח לכתר רחל לעלות לאצילות כנודע ולכן אמר לפולחנא. אבל כאן אמר בפולחנא משום דמיירי בזמן העבודה שלו ית' שהוא בבקר וכ"ש הישנים באותו זמן:

בהיך אנפין וכו' הפשט ידוע שתכסה פניו בושה ועוד ירמוז ענין אחר אמיתי שבשעת התפלה נכח פני ה' מאיר בפניו זוהר אורית' הכל לפי מה שהוא אדם עד שהעיד הר"חו ז"ל שכשהיה הרב ז"ל מתפלל היו פניו מאירות ובפרט במקומות פרטיים שהיה מכוין הרב בכוונות עצמיות. ואין ספק שיש בענין זה מדרגות מרובות. אבל הדעת נותן שכל בר ישראל תאיר נשמתו וצלמו באור ה'. והנה כאן מתרעם על מי שאינו מתעורר לעבודתו ית' לא ביום ולא בלילה א"כ ודאי שיפלו פניו מכל הבחי' בין ממדת יום ובין ממדת לילה. וז"ש בהיך אנפין יקום וכו': ויתפשון ליה בקולרא כשהוא קרוב למות שאז ניחר גרונו וקרוב להחנק בגרונו בהתעוררות הדינין אשר שם הוא מדה כנגד מדה תחת אשר לא עבד את אלהיו בתפלותיו. וכצפרים וכו' קשה שיש כאן זכר ונקבה. אבל מובן לע"נד במ"ש בפ"ה בשער הקליפות בענין אותן ב' צפרים הנז' בפ' ויחי שכתב הרב ז"ל שה"ס שני מוחי הקליפה דבי"ע כשעולות אל דדי בהמה דאצילות לינק שבאותה שעה רוצים להתגבר עוד ומשתמטי רגלייהו ונופלים לנוקבא דתהומא רבא. ואמר שם שלהיותם מעולמות בי"ע נקראים נקבות דבי"ע הן עולמות הנוקבא. ובזה אני אומר שכשעולות לינק באצילות אז יצדק בהם שם זכר כי אצילות עולם הזכר וז"ש כהם יוקשים פירוש שכאשר אלו הבחינות זכרים שהוא בעת יניקתם ואז נופלים כן בני אדם שכאשר תוסיף רוחם באור השכינה אז יגועון והשכינה מסתתרת מהם ונשארים ביד המחבלים וכמ"ש בסמוך:

האי קרא איתמר ואוקימנא הם ב' דברים א' משר"זל עד שלא שקעה שמשו של פלוני וכו' והכרחם מדכפל ב"פ השמש משמע שהם ב' משונים. ועוד דהו"לל כסדר עולם ויהי ערב ויהי בוקר ואמר ובא השמש וזרח השמש כמ"ש דור הולך ודור בא ונקראו החכמים שמש באור תורתם והרי זה דבר א' דבר שני הוא מ"ש ואוקימנא ליה בנשמתא וכו' ירצה שאפי' באיש אחד יש לפרש הפ' בענין הנשמה שהיא מאירה. לעולם והיא מתחדשת בכל יום בסוד חדשים לבקרים ובלילה היא עולה למעלה בכח מעשים ותורה שחדשה אותו יום ואז היא משונה לטובה ממה שהיתה בשחרית. ובזה יכון מ"ש השמש ב"פ. גם יצדק בה שם שמש לגבי מעלתה שמתדבקת לאור הגנוז כמ"שה מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. ולכן אמר בשעתא דהיא קיימא עמיה דב"ן בהאי עלמא. אבל בעלותה למקומה אז זורח הוא שם במקום הגנוז ודוק אומרו בשעתא דהיא קיימא דהיינו מי שמקיים את נשמתו עמו שהולך ומוסיף בתו"מט דאז נכון לקוראו בשם שמש ושני פעמים משום דאשתנית למעליותא ועי"ל כמ"ש בס"הכ בסוד השכיבה שבלילה קודם חצות אין ת"ת מזדווג עם מלכות אלא רק היסוד לבדו אבל ביום הוא זווג ת"ת וידוע שבין ת"ת ובין יסוד נק' שמש וז"ס בין השמשות. ויתר על כן איתא בספר א"י שכל המצות אינם אלא לצרף ולברר את החומר. אך הצורה אינה צריכה תיקון כלל ולא הוצרכה להתלבש בצלם וחומר רק להמשיך בהם אור לתקנם. וז"ס ירידת הנשמה לעולם. ונמצא לפ"ז שהנשמה בעצמותה היא אור הגנוז אבל מפני אורה שמאירה בצלם וחומר נק' שמש. וז"ש בשעתא דהיא קיימא וכו' שאז נק' שמש שהיא משמשת להאיר אור בצלם שודאי ערכו של אור זה המאיר בצלם הוא בערך אור השמש אל אור הגנוז. ואיתא בס' א"י שיש ה' אורות יחנ"רן וכך יש כנגדם להם ה' צלמים שסודם מרפ"ח נינוצין שנשארו בכלים. ניצוצי ב"ן הם צלם הנפש. ושל מ"ה לרוח וכו'. והנה שמש גי' ד"פ צ"לם שהן של חנ"רן. האמנם של יחידה שהוא יחיד ונעלם. נעלם במילוי ש"מש ש"ין מ"ם שי"ן שעולה כמספר צל"ם. וידוע שמדי התעלות חסידות האדם ומעשיו ככה הוא הולך וגדל במעלות העולמות ובקניית נפש יתירה. ואין ספק שלפי עילויו כך מתעלה ומשנה צלמים חדשים וזהו כפל ב"פ השמש:

אבל בזמנא דנפיק וכו' ואשתכח בתשובה וכו' פי' כשעשה תשובה ממש דהיינו שהשיב את הניצוצות למקומם שהוא לאימא ג"ע העליון שמשם ירדו רפ"ח ניצוצין ואימא נקרא תשובה:

כדין אל מקומו ופי' שואף ענין תקוה כעבד ישאף צ"ל. וג"כ פי' ענין נפיחת הנשימה שאפה רוח. ותרוייהו איתנהו בפסוקא. ור"ל מייחל ומקוה לשוב אל מקומו. וכאלו שואף וממשיך אותם הניצוצות אז זורח הוא שם ירצה שבהתעלות הנפש והצלמים למעלה אז מתלבשים בלבושי ג"ע העליון ותחתון ואז ניתוסף האור למעלה והוא אור מתמיד ולא כשל העו"הז שהיה בו חסרון וזרח ובא. אבל שם כל הניצוצות מתחברות יחדיו והאור רב ומופלא מאד:

אי זכאה איהו ירצה שזה נאמר במי שכבר השלים תיקוניו בגמר זמנו הניתן לו להשתלם כנודע אצלנו שמספר ימי האדם קצוב לו לפי מספר כיצוציו השקועים בנוגה. ותשלום שנותיו הוא כמספר הימים הצריכים לתשלום תיקונו ואז הוא זך בלי שמרים:

כד"א ובא השמש וטהר כמ"ש בגמ' טהר יומא שר"ל גמר כל אותו יום וכן בכללות ימי טוהר האדם צריך שיגמור כולם בתשובה שלימה לשוב למקום שרשו. האמנם מלמדנו ר' יצחק שלכל עבירות יש אופן לשוב בתשוב' לבד לה"ר וס"ל כמ"ד בערכין דכיון דספר לש"הר אין לו תקנה שכבר כרתו דה"עה והטעם מפני הפגם הגדול שפוגם בלאה ורחל ששם שורש דוד כמ"ש הרב. ועוד נל"עד שטעם חומר עון זה הוא מפני שפוגם בעור אדם העליון שה"ס חשמ"ל והצלם הגם שכל שאר עונות פוגמים בו הוא דוקא באיזה איברים פרטיים. אבל בלה"ר נפגם כל העור בכללותו. ובבחי' העיקריות שהוא בג' אל"פין וכו'. ולכן אמר ת"ח כל חובי עלמא וכו'. אלא שיש להקשות חדא דנראה דבר זר שיהיה שום דבר עומד בפני התשובה. ועוד דר' יהודה אמר לקמן כיון דאהדר בתשובה וכו' שנראה חולק אר' יצחק וא"כ הו"ל להסמיכם. וכ"ש דמוכח ודאי שמ"ש לקמן מן ביום טהרתו עד סיפא הוא. סתמא אליבא דכ"ע ועוד איך יתכן לומר שאיו לו תשובה אם הכתוב אומר ביום טהרתו. וכפר הכהן וכו'. אך הכל מיושב בדקדוק כפל אומרו לקמן דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה. אבל הענין הוא ע"ד שכתב הרב ז"ל בענין הרוצח שא"א שלא יתקיים בו ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו ומעין זה הוא בל"הר דהורג ג' או מוציא שם רע שגורם דאזיל סומקא ואתי חוורא. ולכך צריך בהכרח שיהיה לו עונש הצרעת אלא שכח התשובה גדול להקל עליו שלא יצטרע זמן רב. או שלא יהיה כי אם מוסגר או שיבא נגעו בימי הרגל הכל לפי מדריגת תשובתו. אבל להמלט לחלוטין אי אפשר וז"ש זאת תהיה תורת המצורע גזרה היא מלפני עליון שודאי תהיה בו צרעת אבל כיון דאהדר בתשובה שנתחרט בכל לבו:

וקביל עליה תשובה שקבל כבר עונשו:

אסתאבן כל שייפוי מפני שבדעת חדרים ימלאון ובכל הגוף מסתעפים סעיפיו וידוע שדעת היא ברית הלשון וכו' שני יסודות דא"וא והנה אמר הרב שפגם לה"ר גורם הסתלקו' אבא מזעיר וטעמו הפשטי הוא כי ד' חלקי המציאות דצ"חם הם כנגד ד' אותיות הוי"ה. וא"כ חי מדבר הוא מסוד אבא ולכן ת"א לנפש חיה לרוח ממללא כי החיה היא מחכמה. וע"כ המדבר לה"ר פוגם באבא ומסלק אורו ואז יש שליטה לחיצונים ומתפשטים בכל הגוף כיון שנפגם הדעת שהוא מקור כל האיברים. ויתחזי לסגרא הוא הצרעת הנק' סגירו ואיתא לעיל דף מ"ז ע"א שנק' סגירו דסגיר ולא פתח וכד סגיר ולא פתח נגע הו' דאיק'. כידוע שיסוד הזכר נק' מפתח מפני שפותח יסוד הנוקבא: וכ"ש יסוד אבא שהוא תמיד דבק בתוך יסוד אימא. ולכן נקודת אבא הוא פת"ח אבל של אימא הוא צי"רי לשון צרות. וגם שם ס"ג בנקודת צי"רי גי' סג"ר וזהו סגיר ולה פתח שביסוד אבא יוצא ממנו בדרך הסתלקות אז יסוד אימא סגור אבל ידוע שבהכנס המוחין בזעיר נכנסים תחלה נה"י דאימא ועדין לא באו דשל אבא. ואז יסוד אימא סתום בתוך זעיר ואטו לזה יקרא נגע. לכן אמר וכד סגיר ולא פתח לאפוקי בהכנסה תחלה בזעיר שהכוונה שיבוא אח"כ דשל אבא לתוכה. אבל כשהוא הסתלקות ממש ב"מ אז נק' נגע. ובאוצ"ח אמר נגע גי' מילוי קמ"ג. מלה בישא סלקא פי' עד הדעת דגניז בפומא דמלכא וזה פוגם בברית הלשון:

מסאבא עלוי ואסתאב ירצה שבחי' החיה מסתלקת ממנו וידוע שהחיה היא על האדם ומקיפתו ולזה בהתעלותה ממנו שורה עליו ממש רוח טמא. וגם בפנימיות יש פגם המוחין דאימא לכן ואסתאב וע"כ היה קורא טמא טמא שני פעמים כנגד המקיף והפנימי:

לא אשתרשן נטיעוי אלא בלבנון עץ ארז הוא בדעת המושרש ביסודי א"וא ל"ב נו"ן ארז נוטריקון א' רוכב על ז' גם אר"ז גי' ח' פעמים הוי"ה:

ת"ח בר נש דאשתדל בפולחנא הוא בעל תו"מט. אז הק"בה ושכינתיה משתתפים עמו השכינה בזכות מ"ט וזעיר בכח תורה. ועיקר השותפות הוא לשכינה כי היא מקננת בעשייה ואשתתפא בהדיה כשני שותפים שכל אחד מתעסק להרויח שבמילוי הניצוצות בכח מ"ט. השכינה נותנת בהם כח להתעלות: אתי לאסתאבא בהתנועעו לחטוא בפועל שכינתא אסתלקת. כבורחת שלא יתאחזו בה החיצונים כי היא קרובה להם. אבל הקב"ה הוא אור היצירה מתרחק ממנו כמו שהיצירה מתרחקת מן הרע הסובבה וכל סטרא דקדושה הם מלאכיו ואיזה ניצוץ קדושה שהיה בו:

ושארי עליה רוח וכו' היא נוגה ושאר הקליפות ובכל זאת שהוא כפוף ואסור ביד החיצונים. אתי לאתדכאה וכו' סיוע זה הוא הנרמז בסוד שלט האדם באדם לרע לו. והיינו שמעלה עמו ניצוצי קדוש' מתוך הקליפה. וגם השפע המושפע על אותם הניצוצות בהיותם בתוך הטומאה אז מתרבה כדי לעזור בעלייתם והכל הוא סיוע גדול לא תו שרוצה לשוב ליוצרו בתר דאתדכא שיצא מתוך הטומאה לגמרי: ואהדר בתשובה שמתקן פגמו ומתעלה במ"ן עד מקום שפגם כי לא די לו בהטהרו אלא שצריך לו תשובה גמורה ואז גדול כחו להחזיר עטרה ליושנה. ת"ח כתיב ולקח וכו'. מכללות הענין נדע אמיתות ההקדמה כי תחלה צריך לו שיטהר ויבדל מהעון וכמ"ש נרפא נגע הצרעת מן הצרוע כלו' לא על דרך מקרה. או שנאמר שכבר נתמרק ביסוריו אלא צריך שמן הצרוע עצמו תהיה רפואתו שימלט מהטומאה. וזהו מטהר שהוא מההתפעל ואח"כ ימשך התיקון למעלה:

והתחיל לפרש הדבר בהעיר כיון דאמר שתי צפרים וכו'. כלו' ממה שנאמר בהן ושחט ושלח ידענו. שתהיין חיות: אלא הא אוקמוה דאר"זל חיות ולא טרפות אבל חיות וכו' רומז לחיות הקדש שיש להם רנפים דוגמת הצפרים ולהיותם רק שתים סודו לקביל אתר דינקי וכו': שמשם הדיבור הקדוש לנביאים והן בסוד נ"ה דאימא המאירים בחו"ב דז"ון. ואבאר הענין בהקדים מ"ש לעיל שפגם לה"ר פוגם באור אבא שהוא מקביל למדריגת חי מדבר בהבחין ד' מעלות דצ"חם וגם הוא בחי' נשמה הנק' חיה. וה"ס יו"ד של שם שעם ג' אותיותיה גי' חי"ה. ובעון לה"ר מסתלק אורו וכשמסתלקים נה"י דאבא אז מתחזק דין תקיף שהוא הצרעת אבל עיקר הפגם הוא בקו אמצעי דזעיר ששם ג' אל"פין כנ"זל ובהם נרמזו גם נ"ה וכמ"ש בכוונה ר"ה כי א' היא סוד יו"י והיו"דין הם בשני קוי"ם ימין ושמאל שהם נ"ה דא"וא שה"ס טיפי המוחין. וג' ווי"ן בד"תי: והנה ב' צפרים רומזות לב' היו"דין כי כן צורת הציפור בעצמה היא צורת י' ובפרט שהן קטנות כמ"ש הרמ"בן. והנה י"פי יפ"ו ופ"ד גי' פק"ד שהוא אור אבא שכתוב בו והחכמה תחיה. וע"ה קפ"ה וב"פ קפ"ה גי' צפ"ר:

סטר סומקא וכו' הלא נודע שלעולם תולעת שני הוא ת"ת ופי' על מ"ש בפ' תרומה כי שם בדף קל"ט ע"א אמר תולעת שני תרין גוונין כחדא ימינא ושמאלא חוור וסומק ע"כ. ומבואר הוא כי הת"ת כולל חו"ג ושם סוד עה"ד טו"ר שהם שני היצרים והרע הוא צד האדום סטר סומקא כי דבר רע על חבירו ו' ו' כחדא שמילוי ו' היא ו' אחרת. כי סטר חד עילאה הוא הדעת המשפיע: וחד זעירא כללות היסוד ושרשו ביסוד. וכשמבחינים אותו במקומו לתתא נק' תתאה והארז ארכו אמה שהוא ו' טפחים: וקריין להון ו' עילאה מפני שבשניהם יש כללות ו"ק למטה ולמעלה כידוע:

לקביל אלין פירוש לעומת אלה הג' מדות שנזכרו דת"י נמצאים למטה בעו"הז ג' דברים שנקרא עץ ארז ואזוב ושני תולעת ותלויים במדות העליונות שמשפיעות בהם ניצוצי סגולתן. וכאשר יזו על הצרוע בהם ז"פ יושפע עליו סוד אוחו כח והסגולה מן הי' עת עד היסוד. וזהו כלל גדול לכל מצות עשה שמתקיימת בעוה"ז בדברים חומריים כלולב וציצית וזולתם שרומזים למדות עליונות ובתוכם כמוס וגנוז ניצוץ אור מאותה מדה העליונה שבה תלויה אותה מצוה ואודיעך בקיצור טעם:

ושחט את הצפור האחד ושלח את השנית ע"ד שכתבנו שענין הנגעים הוא שנסתלקו אורות אבא ונפגמו אורות אימא וידוע שנה"י דאימא הם נכנסים תוך זעיר. אבל עיקר הפגם הוא ביסוד שלה שהוא מאיר בדח"י דזעיר ובסוד ג' אלפי"ן כנז"ל. ולכן כנגד נ"ה מביא ב' צפרים ושוחט אחד בסוד הוד שצריך יותר תיקון. ומחיה את שכנגד הנצח כי הוא לסוד הזכר דאיהו בנצח. ולנגד שלשה אלפי"ן שבדת"י מביא ארז סוד הדעת ושני תולעת סוד הת"ת כמ"ש בפ' תרומה דף קמ"ז ע"ב. ואזוב פשוט שהוא ביסוד ולהיות הדעת נשמת הת"ת וגם שבו שרשי ו' חסדים לכן נק' ו' גדולה. וכן ביסוד ששם חוזרים ונכללים הוא נק' ו' קטנה. וידוע שבשניהם שרשי הנגעים בסוד שאת ובהרת כנז"ל:

עץ חיים ה"ס יסוד בינה המתפשט בתוך הזעיר בכתר דעת ות"ת כמ"ש הרב ז"ל ולנגדם אמר עילאה בכתר רבא בדעת. ותקיף בת"ת ששם נפתח ומאיר ושם נקרא פי הגבורה:

תורה אמאי איקרי תורה בגין דאורי וכו' כי תורה שרשה ירה מלשון ויורהו ה' עץ ואמנם דרך הנקבה שבה מתגלה אור הזכר והיא מוציאתו ומשפיעתו לחוץ דרך הפתח והנקב שלה וגם הוא לשון פי' כמ"ש נקבה שכרך ולכן נק' תורה לשון נקבה בגין דאורי וכו'. וידוע שעד חזה דזעיר סתומים החסדים וגם יסוד אבא וז"ס שם ס"ג שהוא מתפשט בשש מדות ושליש. והנה מילוי מלואו של שם ס"ג כזה יו"ד וא"ו דל"ת. ה"י יו"ד. וא"ו אל"ף וא"ו. ה"י יו"ד הכל תרע"ד הסר ממנו העיקר שהוא ס"ג נשאר המילוי גי' תרי"א דהיינו תור"ה. נמצא שהמילוי הנסתר בתוך ס"ג הוא תורה. וזו נראית ונגלית מתוך עץ החיים. וכפל דאורי וגלי רומז לחסדים וליסוד אבא היוצא מיסוד אימא. וסתים רומז ליסוד אבא דאפילו בצאתו חוצה הוא סתום:

ודלא אתידע ר"ל החסדים שמושבם בדעת ולא נודעו שם אלא למטה בחזה דכל חיים דלעילא וכו' הם המוחין המחיים מבפנים ומבחוץ:

ביה איתכלילו כל הד' מוחין פנימאן בין מאימא בין מאבא ב' היסודות ב' חיים. ובסוד התפלין דר"ת ורש"י והיינו כל חיים דלעילא:

דאחדין בה דע כי עיקר התורה הוא בת"ת זעיר ששם סוד הוי"ה הכוללת בתורה שדבר עם משה כי שם ב' היסודות דאו"א ות"ת זעיר וכתר רחל שהם ארבע אותיות הוי"ה כסדרן:

אחיד בכולא כי בת"ת כלולים ג"ג נ"ה:

אחיד לעילא ותתא ביסודות או"א המכוסים למעלה והנגלים למטה כנודע מסוד הכפרת:

מלאי לכיסן של ת"ח הנה הת"ח שרשם בבינה וידוע כמה בחי' בנ"ה והפנימיות שבהם הוא תרי ביעי שנמשך בהם אור הדעת דרך השדרה ולכן הם מרבים שלום בעולם דהיינו היסוד המקבל מהם הזרע שמשפיע למלכות ולכן המסייע ת"ח הוא נותן מלאי לכיסן שהוא סוד לבושי תרי ביעי הנקראים כיסים שבהם הם מתקיימים. עכ"ל הרמ"ז:

והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל דהא במילולא קדמאה סגי כי רובם של מצות נאמרו בלשון דיבור והיה די בדיבור ראשון:

אלא הכי תנינן ויובן בהקדים מה שנודע שבכח ה"ג של יסוד אימא נבקעו ה' מוצאות הפה וכמ"ש בס' א"י ושם נאמר עוד שחיך וגרון הם יסוד ומ' דחכמה וה"ס אחה"ע וגיכ"ק העולים אויר אור י' ונק' אותיות רוחניות כמ"ש בזוהר חדש דמגילת איכה דף נ"ג ע"א בסוד מלת איכה משום דלא אית בהון שותפו כלל לא לישן ושניין ולא שפוון כלל ולפ"ז ב' בחי' אלו הם מיסוד אבא וה"ס הקול שהוא יורד מפנימיות המוחין חב"ד והיינו פנימיות זעיר הנק' קול. אך פנימיות הנוקבא נק' דיבור כמ"ש בא"י. ולכן הקול הוא מן אשא ומיא ורוחא ר"ת אמ"ר וכנגד זה ג' שמות ע"ב מימין: מ"ב משמאל כ"ב באמצע וסימן עמ"ך מקו"ר חיי"ם ושלשתן גי' קו"ל. ושרשו בחיך ובגרון שהם סוד ע"ב ם"ג העולים קו"ל ע"ה כנודע. אכן ג' הנשארים שהם לשון ושניים ושפתים הם כלי הדיבור ממש שבהם נחתכות המלות דטלנ"ת בומ"ף זשסר"ץ בג' מוצאות כלי הדיבור ותמצא אבג"ד הם ר"ת מוצאות אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת. ומשם עד ז' שהוא הראשון שבזסצר"ש שבשניים. שני מעלות כנגד שני היניקה שבהם גדלות השניים ממוצא דברינו אתה למד כי דבר שהוא פנימיות הנוקבא הוא מבחי' אימא. ואמירה משל אבא כמ"ש בזוהר דף כ"ב ע"א אמר אבא באמירה לגבי אימא יהא כדין וכדין. ובזה תבין סוד מאמרות דבראשית ודברות התורה כי במעשה בראשית כתיב כולם בחכמה עשית ולכן נקרא מאמרות. אבל הדברות נאמרו מפי הגבורה וע"כ כתיב וידבר אלהים ונק' דברות. והשכל היטב חילוק עצמיי בין דיבור לאמירה שלא כדברי בעל השרשים שכתב בשרש דבר כי האמירה אינה מבלי סמיכה אל אחר וכו'. והנה שכח האמירה ראשונה שבתורה ויאמר אלהים יהי אור. כי אל מי אמר כן. וא"ת שנסמכה אמירה זו להיולי לפי דברי הסוברים כך יקשה דאטו ההיולי היה אומן שבבראשית: והמחוור אצלי הוא כי לשון אמירה תצדק על עצמות הענין ולשון דיבור על פועל הדיבור שלא יתכן לומר אמרתי לפלוני מבלי שיבאר מה אמר לו אבל יצדק לומר דברתי לפלוני מפני שתוכל להיות הכוונה רק על פעולת הדיבור כגון השונא לרעהו ואינו מדבר עמו ואח"כ מתפייס ומדבר עמו. ובזה א"ש וידבר ה' אל משה לאמר. שה' דבר לו כל אותה הפרשה והיה משנייע בו שכל מופלא להבין כל פרטות נועמיה והסודות הכמוסים בה. אבל נצטווה לאמר לישראל ולא יספיק לו הדיבור לבד אלא צריך להבינם עצמיות הענין בכל פרטיו. ומעתה נבין טעם מאמרות דבראשית שאין הכוונה על הדיבור כי היה הוא ית' לבדו. אלא הכוונה לבאר לנו עצם הנמצאים שנבראו בכל יום ויום אבל בתורה כתוב וידבר אלהים שהכוונה היתה שישראל ישמעו מלה במלה. ולדידן עדיף טפי כי האמירה תחלתה באבא כי בו נכללו ונחקקו כל ההויו"ת. והדיבור באימא שהיא החותכת וגוזרת ומגבלת הכל ומוציאתו לפועל. ויש להעמיק בענין זה לפי מאי דאוליף לן מרן האר"י ז"ל בס' א"י כי או"א עילאין ה"ס אבא יו"ד שבשם. ויש"ס ות' ה"ס ה' ראשונה שבשם. ולפ"ז האמירה היא באו"א עילאין והדיבור ביש"ס ות' אלא שצריך להבחין כי לפעמים יתייחס הדיבור לאימא בבחי' אבא. וז"ס עשרה מאמרות בסוד י' העיקרית. ועשר דברות בסוד ו"ד. ובזה נבין מ"ש כאן:

כתיב ויקרא וכו' וכתיב ואל משה אמר וכו' שהרי לפי מאי דמסיק נראה דוידבר גרוע מן אמר. ולפי סדר התורה נראה להפך. וע"ק אמאי נקט פ' דויקרא ולא פ' דריש הדברות וידבר אלהים. וכמה וידבר איכא קודם זה דויקרא: אלא דכוונתו על שתי הבחינות הכוללות דהיינו יו"ד ה"י הנז"ל וידוע מדברי הרב שלוחות ראשונות הן מבחי' אימא עילאה והשניים משל תבונה. ולכן במתן תורה בעלייה כתיב ואל משה אמר שה"ס יו"ד. ואח"כ כשירד כתיב וידבר שה"ס ה"י. ונמצא כי ואל משה אמר קדם במעלה. וז"ש מלה דהכא דרגא חד היינו וידבר דקרא שהוא מבחי' ה"י שבשם שהיא ממש מדרגה א'. ולבתר דרגא אחרא הנמשכת אחרי הראשונה. כי בתחלה יעלו לתחתון ואח"כ אל העליון. אוף הכא וידבר וכו' ולפי שאין הנדון דומה ממש לראיה דהשתא קיימינן אחר העגל שהיתה נבואת מר"עה מיש"ס ות' ולכן וידבר ה"ס התבונה ויאמר ה"ס יש"ס. לכך לא אמר בכאן הכי נמי אלא אוף הכא. וכולא בחד מתקלא סלקא ירצה דיבור ואמירה דלעיל ודיבור ואמירה דפרשתנו הכל אחד. דלעיל הדיבור הוא בבחי' יו"ד ה"א ושל פרשתנו בבחי' יש"ס ות' כי בין זה ובין זה ה"ס דוכרא ונוקבא דהיינו קול ודיבור:

ומן שרשא חדא כולא אתחבר יובן במ"ש בא"י כי אותיות אח"עה סוד גבורות ושל גיכ"ק חסדים והנה אמרנו שחיך וגרון הן יסוד דחכמה ומ' דחכמה. וגם אמרנו שקול ודיבור ה"ס פנימיות ז"ון דהיינו ודאי חו"ג. וז"ש ומן שורשא חדא שהוא יסוד ועטרא דחכמה. והוא ממש בחי' שרש האילן. כי משם כל גדלות הפרי:

כולא אתחבר קול ודיבור חו"ג שהקול מושרש בחיך. והדיבור מקורו בגרון ושם הכל מחובר ביחוד גדול: וצ"ל מה שייכות יש לענין זה עם פרשתנו ויובן במ"ש הרב ז"ל שנדב ואביהו הם מבחי' נ"ה וחטאם היה מפני שרצו לתקן את רחל באורות אימא. ולא לקחו עמהם את משה ואהרן שהם מאבא עכ"ל. ולכן עתה שהזכיר מיתת נדב ואביהו כדי שלא יתעורר פגמם ח"ו. רצה הקב"ה לייחד הכל ולכן אצל נדב ואביהו הזכיר דיבור שהוא באימא ששם שרשם. ואח"כ במשה ואהרן הזכיר אמירה שהוא באבא. ולפי שעיקרו של אהרן הוא לצד שמאל של יסוד אבא וגם שסודו משני ריבועים ריבוע הוי"ה י'. י"ה יה"ו יהו"ה ופק"ד שהכל עולה אה"רן לכן אמר לו דבק אל אהרן אחיך. א"נ מפני שמשה שסודו קפ"ד קס"א מושרש בא"וא. ואהרן הוא מאבא לבדו כמ"ש הרב. והשתא קיימינן במצות יו"הך שעיקרו באימא לכך כתיב דבר אל אהרן. ירצה ייחד לו כח הדיבור: ונפרש פ' וידבר ה' אל משה לאמר. וכן ויאמר ה' אל משה לאמר שהנה מר"עה היה מלגיו ולכן אר"זל וישמע את הקול מדבר אליו והוא כמ"ש רש"י שהיה מדבר בינו לבין עצמו וכו'. ולפי דרכנו שמשה היה שומע ומשיג הקול בפנימיות המתדבר בתוך זעיר ובהיות האור משל אימא כתיב וידבר. ומשל אבא כתיב ויאמר. אבל בין זה ובין זה הוא לאמר לישראל דהיינו ההמשכה מהפנימיות עד החזה להוציא האור אל רחל שהיא אמן של ישראל. ולפי שה' בחכמה יסד ארץ לכך כתיב לאמר ולא לדבר וגם כי רחל כ"י היא כוללת העניינים ביחד. ע"ד הנודע בשם ע"ב שבח"גת הם ג' ע"ב דאותיות. ובמלכות כללות הע"ב שמות ולכן יתכן מלת לאמר בנוקבא וכן אמרו בזוהר בפ' נח דף ס' ע"א ובפ' יתרו דף פ"ג ע"ב כי לאמר הוא בנוקבא:

הני קראי קשיין אהדדי איכפל ר"י לומר זה להורות שמלבד סתירת שני הפסוקים יקשה עוד בפ' עצמו ביראה וגילו ומשני דכל פולחנא וכו'. יודיענו מ"ש במרכבת יחזקאל פרק י"א כי עד י"ג שנה האדם בסוד נפש ונכנסות בו הגבורות. והמשך י"ג שנה הוא כנגד י"ג אותיות דאלהי"ם במילואו והוא גי' יצ"ר שסתמו הוא יצ"הר כמש"ה כי ידעתי את יצרו. ונל"עד שאחר השלמת הי"ג אז נשלם במדת המלכות שהיא בחי' הנפש והוא כנגד ט' אותיות דשם ב"ן. שלכן בן ט' ראוי לביאה ועומד להתחנך. ואח"כ נכלל בד' אותיות דהוי"ה פשוטה הם י"ג. ובמקום שהיה ב"ן אלהים נעשה ב"ן הוי"ה בסוד הוי"ה דב"ן וז"ש בסבא דמשפטים כי בן י"ג הוא בן לכ"י עיין בדף צ"ח ע"א. ובן כ' הוא בן לקב"ה והוא בסוד ב' הוי"ות לעומת חו"ג: ואם תבחין עשר ספי' של רחל וג' נה"י דידה דשייכי לה ונקראו לבר מגופא הרי י"ג. ואחר זה נכנס בגוף המלך ואז הוא בר מצוה שסודו ו"ה בת"ת שלו וכתר שלה. מ"ץ הוא י"ה בא"ת ב"ש כנגד שני יסודות דא"וא שהם בת"ת זעיר. ואז נכנס בו יצ"הט בסוד מצ"פץ העולה יצר וכחו יפה על של י"ג דאלהים ולכן י"ג וד' אותיות מצ"פץ הוא גי' טו"ב שהוא יצה"ט: והנה ירא"ה מלבד שעולה גבו"רה על שם שהיא שולטת כל הי"ג. עוד גי' ע"ב קד"ם שסודם במ'. ומפרי שאז הוא בבחי' גבורות שהן הקודמות לכן עבודתו את יוצרו הוא מחמת יראה:

וע"ד כתיב וכו' הוא משר"זל הכל בידי שמים הוא זעיר חוץ מיראת שמים שזה במ' שממנה כח התעוררות והעלאת מ"ן העולים להתקשר ולהתקן בשרשן הוא עד בוצינא דקרדינותא בח"ס ששם יראת השם יראת הרוממות. כי יראת העונש הוא בעו"הז ששם החיצונים המענישים את הניצצו שבתוכם ולכן התחלת התיקון הוא להתעורר להעלותם בכח השכינה העוזרת את האדם בתיקונו שלכן היא נק' יראת שמים שמעלה מ"ן לזעיר דאיהו שמים. והנה ענין יראה זו היא משובחת גם שהיא יראת העונש כי זה כל האדם ליראה שלא יפלו ניצוציו בקליפה. ולהשתדל להעלות מתוכן את כל הנוגע לתיקון נשמתו. אבל יראת העונש שהיא פחותה הוא המכוין רק להנאת גופו. ועובד להשגת העושר וכיוצא כי זה עבודתו חיצונית וירא זו גופנית וזו נק' יראה רעה ומפני זה אמר דאסיר ליה לבר נש וכו'. שכיון שהוא שמח הרבה בטובות העו"הז יורה בודאי שיראתו אינה פנימית לסוד הנשמה ולכן צריך שיגיל ברעדה ורתת שלא יחטא בטובתו ושלא ינכו זכיותיו בהצלחתו ומזה ימשך לו שכל הנאותיו יהיו לשם שמים. ולסוד זה תמצא שמלת רעדה גי' ירא"ה וס"ג לרמוז לו שתהיה יראתו דבוקה בס"ג שהיא אימא:

האי בעלמא דין שרבו בו הסיגים והמותרות שלכן צריך לו לגיל ברעדה כי בזה יתקן בחי' החיצונייות כל הניצוצין שבו באכילה ושתיה וכיוצא. אבל במלי דאורייתא שהם בסוד הפנימיות. ובמצותיה אפילו במל"ת שה"ס גבורות הן בחי' יין המשמח שהן גבורות קדושות הרוצות להיטיב ולהשתלשל למטה. וכ"ש החסדים שזוהי פעולת השמחה להוציא ולשלשל כוחות רוחנייות בהתפשטות וגילוי. הפך העצבון שהוא מקמטם ומונעם. וידוע ששם מ"ה הוא נק' שקיו דאילנא שהוא בחי' הדר ובו שם יא"א כנודע. ובמילואם יעלו שמ"חה בכיוון. באופן שזהו החלוק שבין מלי דעלמא ובין מלי דקדושה כי של קדושה צריכין שמחה. אלא שתחילתן בבחי' יראה וגבורה:

אבל לבתר ישתכח וכו' ירצה כמרז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו והכוונה כי האיש המתעורר בסגולת היראה להעלות נינוציו מתוך הטומאה שזהו ענין הטהרה כי כל טהור הוא מצד שמאל. וכמ"ש בזוהר לא איקרי טהור אלא מסטרא דמסאבא וכד נפיק מן מסאבא איקרי טהור וזהו בא ליטהר מסייעין אותו באור החסדים הממתיקים הגבורות. וזהו חסד ה' הגומל אותו לעוזרו. וז"ש לבתר ישתכח דייקא ישתכח ר"ל שהוא מעצמו ימצא מציאה זו שמעצמה תמצא לו:

רזא דמלה הוא הנה ר' אבא ור' אלעזר מפרש הפסוק בדרך הסוד על המדות העליונות. ולא ניחא להו לפרש ב' פסוקים בעניינים שונים כמ"ש ר"י האי במלי דעלמא והאי במלי דאורייתא. שהרי בשניהם כתוב בשוה וז"ש מה יראה הכא כלו' והלא גם פ' זה כתוב בעבודת ה'. ואע"ג שגם במלי דעלמא כשהם לש"ש יש בהם זכות. מ"מ אינו מדוייק לקרותו בסתמות יראת ה':

אלא כמה דאוקימנא פי' הפסוק יכוין להקדמה ידועה והיא רמוזה בהבנת ב' הפסוקים שא' קורא ליראת ה' ראשית דעת. והב' ראשית חכמה. ושניהם בענין א' שהוא רזא ממש שסודו ביסוד כידוע. ויובן בהקדים ב' הקדמות א' מ"ש בס"הכ שצריך האדם המתפלל להעלות את מחשבתו עד מקום השקאת עמיקא דבירא שהוא נגיד ונפיק לזעיר. וזה ע"י השביל העליון הנכנס בעומק הבינה ושביל זה הוא קוץ היו"ד התחתון והוא דעת העליון הנכנס בנקודת ציון ונקודת ציון שבה נק' נתיב עכ"ל. ושם פי' כמ"ש בשער התפלין שג' חלקי י' שהם רישא וגזעא ושבילא ה"ס חב"ד דאבא. הקדמה ב' שעיקר יראת הרוממות הוא באבא וכמ"ש הרב ז"ל בכוונת דחילו ורחימו. ומלבד מה שנודע שחכמה זו דאצילות היא יוצא' מח"ס כמ"ש בא"ז בדף ר"ץ ע"א האי עדן אתמשך מעדן עילא'. וח"ס נתקנה בגבורה דעתיק הנק' יראה גי' גבו"רה:

עי"ל שפנימי' האצילות הוא אבא ולכן בו יראת הרוממות. ושם כל אמונתנו שלכן נק' בשם מהימנותא בפרטות וגם כל האצילות נק' כן מצד אבא המקנן בגויה. ולפי כל זה אומר ר' אבא שזוהי כוונת הפסוק לעבוד את ה' ביראה וכמ"ש ששם צריך להעלות המחשבה ששם עיקר אור א"ס המתפשט בסוד אצילות. ולהורות כוונתו בעצם הביא ב' הפסוקים יראת ה' ראשית דעת. וראשית חכמה וכו' שא' מדבר על הפרטות שהוא הדעת העליון הנז' שנק' שביל וממנו הראשית וההתחלה הראשונה לדעת זעיר. והיינו ראשית דעת והפסוק הב' מיירי בכללות של היראה שהיא בחכמה. וממנו נדע של מי הוא הדעת שנק' יראת ה' וז"ש וכתיב ראשית חכמה. ירצה פסוק זה מפרש שאותו דעת הוא של חכמה. וגם נל"עד לומר שפסוק א' מדבר במלמטה למעלה כלו' שאם ירצה האדם לדעת עד היכן יעלה מחשבתו בבואו להמשיך שפע מאתו ית'. ידע שהוא בהגיע עד ראשית דעת פי' הבחי' הראשונה והתחתונה של קוצו של יו"ד התחתון. אבל הפסוק השני מדבר במקור היראה הזאת הנשפעת לדעת הנז' והוא מראשית חכמה דהיינו מראש הקוץ העליון שהוא בחכמה דחכמה כאמור. והוסיף עוד ר' אבא ואמר יראת ה' קב"ה הכי איקרי הכוונה ללמדנו שלא נחשוב שנצטרך להתעלות עד בחינת הדעת הנז' בעילוי עליונותה דהיינו באבא במקורו אלא בבחי' היותו בפנימיות זעיר דהיינו בתוכיות השפע דנגיד לזעיר מיסוד אבא שבתוכו שהוא מהמשך הדעת העליון של אבא כאמור וז"ש קב"ה הכי איקרי פי' כאשר הוא הכי שר"ל ביסוד חכמה שבתוכו אז הוא נק' יראת ה' מפני שהוא כולל בתוכו כל כללות ד' אותיות הוי"ה של כללות האצילות. ועוד נל"עד דיראת ה' ירמוז שאפי' הזעיר ירא מגדולת אור זה שבתוכו שנאמר בו ופני לא יראו וז"ס הן יראת ה' היא חכמה כלומר שממנה ירא זעיר שנק' בסתם שם הוי"ה. מאן דבעי למיעבד. ר' אלעזד מודה לר' אבא בכל הענין שאמר שהוא אמיתי ויסוד כל החכמה המקובלת. אלא דלא משמע ליה דהאי קרא מיירי בהכי דא"כ לא הו"לל עבדו:

אלא דעו או השכילו וכיוצא שיאמר על הכיונה והתעלות המחשבה. אבל מלת עבדו היא בעבודה ומעשה לכן צריך לפרשו על המדה הנק' עשייה והיא הצרינה וכמ"ש בא"י דתיקון הנפש הוא במעשה המצות. ותיקן הרוח בלימוד התורה. ותיקון הנשמה בכוונת התורה והמצות. ולבאר ענין זה שאם מעשה המצות היא תיקון למ' איך יתיישב זה עם מה שנודע שיש מצות התלויות בא"וא כגון שלוח הקן ויש במוחין דזעיר כתפלין ולולב וכיוצא. אבל הענין הוא כי הנה בעשיית המצות יש שני בחי' א' שבה נתקנת המ' בכל בחינותיה שמתעלת ממדרגה אל מדרגה שנפרדה ממנו הקליפה ומתתקן הפרצוף שלה. ב' היא ירידת אור עליה מן אותה מדה שבה סוד אותה מצוה שהמ' מושרשת בה. שהרי היא יש לה ייחוד עם כל המדות. ובכל א' מהנה יש שורש למ' וה"ס שם מצוה וכמו שנבאר. ואתן לך משל כולל הלא בשחרית אנו עושים ד' בחי' מעשה שהם א' יפנה וירחץ ידיו והכל הוא לתיקון העשייה. ב' ציצית שהוא ביצירה. פי' בבחי' מלכות שלה. ואז יורד אור מנפש דיצירה אל רוח דעשייה ג' תפלין של יד בבריאה ויורד אור מנפש שלה לנשמת העשייה. ד' תפלין של ראש באצילות ויורד אור מנפש שלו לחיות העשייה. באופן שהכוונה הכוללת בכל המצות היא לתיקון השכינה. וזו תקדים לכל וכנגד זה אמר מאן אתר שארי שהיא התחלת הכל לתקן המ' שתעלה בסוד מ"ן: אמנם מצורף לזה הוא מ"ש עוד ובאן אתר יכוין ר"ל לאיזה מקום יכוין שתאיר ותועיל סגולת המצוה וזהו ששם ירד השפע כי בזה נמצא עושה יחוד בכל המדות שהם הפרצופים המיוחסי' לשם הוי"ה הרמוז בשם מצוה כנודע כי מ"ץ הוא י"ה בחילוף את"בש שהרי אורות או"א אינם באים אל הנוקבא בהדיא אלא ע"י זעיר ולכן ו"ה הן כפשוטן שהם סמוכים זה לזה ומיוחדיס זה בזה. ודע לך ששתי כוונות הן בפשיטות המצוה. א' שידע שהוא עושה אותה המצוה. ב' שיכוין בה לשם מצוה. ואולם הראשונה מעכבת ולא השנייה וכדכתבו הר"ן ומ"מ אליבא דהרמ"בם הביאם הב"י בהלכות פסח סי' תע"ה. ויפה כיוונו שהרי הכוונה בידיעת המצוה שידע שזו מצה והיום פסח זה שייך לעצמות המעשה שידע מה הוא וזה יתייחס לעצם המ'. אכן הכוונה השנית לשם מצוה בה יורד השפע. ואין זה מעכב שכיון שנעשית הפעולה בשלימותה ממילא יורד ה' בחסדו את אור טובו. והכי דייק ממ"ש בס"הכ בתיקון ד' המעשים הנ"זל שכתב ואח"כ הטלית ואז יורד נפש וכו' כלומר ממילא ירד: אבל אין ספק שהמובחר היא שיכוין גם לשם מצות כי בודאי יוסיף עוז ושבת בשפע היורד: ועוד צריך שתדקדק דלא ערבינהו ר' אלעזר בהדי הדדי שלא אמר מאן אמר שארי ויכוין בפולחנא. וזה מבואר במ"ש שהם ב' מיני כוונות. ויתר ע"כ הכוונה הא' תהיה לכללות תיקון השכינה והשנית בתוכיות פנימיותה ששם יורד השפע. וז"ש ובאן אתר שהוא מקום פרטי. ונלע"ד ששניהם רמוזים בשני מלות את ה' כי מלת את היא במ' אליבא דכ"ע וגם בה כמוס סוד בניינה בשני השכלות א' שה"ס א"ב מאל"ף ועד תי"ו שכן כלי הפרצוף ה"ס האותיות גם א"ת ה"ס אל"ף ות' גבוראן ה' מנצפ"ך שהן הן נפש שלה ממש. ושם הוי"ה רומז לכוונה השנית ליחדא שמא דמאריה. הדר ואמר ביראה צריך לדקדק מהו הדר. ונראה שכוונתו ליישב שכיון שהיראה היא היא עצם העבודה כצורה לחומר ובלתה לא תקרא עבודה. א"כ הול"ל עבדו ביראה את ה' לזה אמר שדוקא כשהשכינה מתוקנת בשני התיקונים הכמוסים במלת את ה' אז היא נק' יראה שאז יש לה כח להראות נוראות וגבורות לכן הקדים את ה' ביראה. וז"ש דיראה הוא שירותא וכו' כלומר שאין השכינה נק' יראה אלא בתיקון הנעשה בה והעולה ממטה למעלה בכח מעשה וכוונת התחתונים שהם המגבירים עוז ותעצומות בשכינה בתקנם אותה כראוי שאז היא נוראה על כל סביבותיה והחיצונים נכנעים ואם לא תתוקן כהוגן אז ח"ו גוברת יראת העונש הנק' יראה רעה ולזה אמר ת"ח בני אהרן וכו'. הנה למעלה בפ' שמיני דף ל"ז האריך ר' אלעזר גופיה בענין בני אהרן וז"ש הא אוקימנא. אבל שם תמצא שהוכיחו ר' פנחס במה שר' אלעזר היה נראה שהגדיל עונם ולמדו ואמר לו לא תימא דאינון שארו לה לבר. אלא כ"י לא אתקשרא על ידייהו וכו' שר"ל שממה שלא עשו הייחוד כהוגן נמשך כח אל האש זרה דממילא באה וכמ"ש בל"ת בפ' שמיני ע"ש ולעומת כן אמר בכאן והא אתמר מלה שהוא דבר אחד שאמר לו יתר על מה דאוקים הוא:

ת"ח מה כתיב הכא וכו' ירצה מכאן יש ראיה למאי דאוקי התם וזה מבואר ממאי דסמיך דבר אל אהרן לאחרי מות. והענין שאהרן ובניו מושרשים ביסוד אבא דיסד ברתא דהיינו מן החזה ולמטה. וידוע ששם סוד עה"ד טו"ר וששם הארות מגולים. ולכן נקר' השכינה בשם זאת וכלו' נודעת ונגלית. ולכן יש סכנה עצומה למי שבא לתקן את השכינה שם שלא יגרום שיתערב ח"ו חול בקודש וכמ"ש ואל יבא בכל עת היא הקליפה הנק' כל עת. וכמבואר אצלנו בפסוק אברכה את ה' בכל עת. ובזה מיושב סמיכת אחרי מות לדבר אל אהרן שגם במדרש נתעוררו על זה. אך ר' אלעזר מיישבו במה שפירשנו וע"ד אמר מכאן שירותא לאזהרא. פי' שזו היא התחלה שהיא העיקר לאזהרת הכהנים בכל עבודתם שהיא לתיקון השכינה דאינון שושבינהא שיזהרו ביראתה לבל יארע להם להדבק שם כל עת הנזכר. ואפשר שזה גם כן נדב ואביהוא שלא נמלכו אפילו זה בזה ואם כן היה כעין מקרה ובלי הזמנה שהיא הצריכה מאד בתיקון הקדושה וזהו בכל עת כפשוטו שבקליפה נאמר ויקר אך בקדש כתיב הכון לקראת וכו':

מ"ט שני וכו' ועוד למה נתייחסו לאהרן בהזכרת מיתתם שאין זה כבוד לאהרן אחר שכבר ידענו שבניו היו. ומשני דעד כאן לא ברשותייהו קיימי וכו' יובן במ"ש שנו"א להיותם מנ"ה דאימ' היה להם להכיר מדריגתם ושהיו צריכין להשתתף עם אביהם שהוא מיסוד אבא ע"ב פק"ד גי' אה"רן כמ"ש שם הרב. אבל הם שמו עצמם כאלו הם זכרים בהיותם בחי' נקבות ונל"עד שהם בטחו על שהיו משוחים בשמן המשחה שהוא מסוד אבא וחשבו שהיה די להם בכך להיות להם כח לבדם לתקן את רחל ולא יפה ראו שהרי עדין אביהם קיים שהוא העיקר והם עדין ברשותו ומכחו היתה להם הארת שמן המשחה. אבל הם עצמם היו בחי' נקבה והיא היתה עדין אחור באחור עם זעיר כמבואר אצלנו והם נחשבו בעיניהם כזכרים וז"ש בקרבתם לפני ה' פי' אע"פי שהם היו מצד הנקבה נתקרבו לצד פנים. ועתה תבין מלת שני דקי"ל שנ"ה מצד פנים. נקרא תרי פלגי גופא והם נפרדים בסוד הוי"ה בנצח אד"ני בהוד ומאחור הם גוף א'. והנה הם החשיבו עצמם בבחי' שנים דהיינו לפני ה' כאמור. והם דחקו שעתא וכו'. פי' דחקו את השכינה להביאה בצד פנים בכחם לבד וזה בחיי אביהם: ולכן נאחזו החיצונים היונקים משם. כי לא היה בהם כח להשפיע גבורות מתוקות לרחל רק תקיפות לחסרון יחודם באביהם. ולכן להטה אש זרה. וזהו העון והפגם שלהם. באופן שקרבתם לפני ה' בלי היות להם סגולה זו. הוא הסבה להקריבם אש זרה שזה תלוי בזה:

כתיב אחרי מות וכו' מרגיש ב' קושיות א' כפל אחרי מות וכתיב וימותו ב' לא יכון לומר וימותו אחר שכבר אמר אחרי מות פשיטא שכבר מתו:

חד לפני ה' וכו' זה ענין חטא נו"א בקיצור לפי דברי הארי"י ז"ל כי נו"א שרשם בנ"ה דאימא וגם זכו לנפש דזיהרא של אדה"ר שהיא ממ' דאצילות. וכמ"ש אנחנו טמאים לנפש אדם. וזהו ששאל אלישע מאליהו ויהי נא פי שנים. נ"א נדב אביהוא ור"ת נפ"ש כמ"ש הרב ז"ל. ולהיות שעיקר בנין המ' הוא מהגבורות שהם מאימא לכן חשבו שהם לבדם יוכלו לתקנה ולהביאה פנים בפנים עם זעיר וזה במעשה הקטרת שסודו מאימא אבל העיקר חסר להם שהוא אור אבא שהיה להם להשתתף עם משה ואהרן ושני אחיהם שכולם מושפעים מאבא. וידוע שאם חסר אור אבא ב"מ שהוא י' של שם. אז הוא הוה על הוה. ומזה נמשך שנאחזה שם אש זרה כי איש ואשה י"ה ביניהם. ובהסתלקו נשאר אש והוא שלהבת י"ה הנזכר בדברי הרב. וזהו ס"ת ותצא אש מלפני ה' אש יה. והוא ממש מלפני ה' ממעל ממנו שה"ס או"א. ואש זה הקדוש יצא לדחות משם האש זרה. ולכן פגעה בנו"א שהיו גרמה לזה ולא שכוונו לזה חלילה אלא שהיתה הסיבה מטעותם אבל כוונתם היתה לש"ש. ובזה מובן הפסוק שתחלה אמר ויתנו בהן אש סתם ואח"כ ויקריבו אש זרה. והוא מבואר במ"ש שהם נתנו אש קדוש מגבורות אימא ובסוד שם ייא"י יפ"י אפ"א יפ"י יפ"י גי' אש טהור ומקודש המושפע מאל עליון. אבל בעוה"ר שגגתם עלתה זדון שנתעוררה בת זוגו של אל נכר גי' א"ש להתאחז בגבירתה והוא אש זרה אפי' לבעלה אשת מדנים ושניהם נק' הרי בת"ר שאין יחוד ביניהם וגי' ב"פ א"ש. וז"פ שם אלהים שהם ממש זו"ן דקליפה ונמצא שמפני קריבתם לפני ה' שכוונו להביא את המלכה אל פני המלך הם לבדם מזה נמשך שנתקרבה מעצמה האש זרה. וא"כ קרבתם לפני ה' הוא מה שכוונו הם. והקרבת אש זרה הוא מה שנמשך מאיליו. אך מפני שכוותם היתה מייוחדת לש"ש לכן מתו לפני ה' כי נשארה נשמתם למעלה אדוקה במקום כוונתם דהיינו בצד הפנים. וז"ש חד לפני ה':

וחד דלא הוו להו בנים וכו' שהבנים באים מיסוד חי העולמים ומי שלא זכה לבנים הוה ליה מת ולקמן נפרש למה נק' מת:

בג"כ אחרי מות וימותו ירצה בזה תבין כפל ב' מיתות. ואומרו וימותו אחר אחרי מות. מפני שזו המיתה השנייה שהוא לחוסר בנים לא יכון לייחסה למי שעודנו חי וראוי להוליד שאם לא יוליד היום יוליד למחר. וכן כו"א כל עוד שהם בחיים ראוים להוליד. אבל אחרי מותם אז יצדק לקראם מתים:

אלא רזא דמלתא וכו' דע לך הגם שנמצא בדברי רז"ל כמה סברות בחטא נדב ואביהו הלא האר"י זל"הה מזכי שטרא לכולהו. והיינו שתכלית כוונת כל דברי חז"ל היינו ענין אחד והוא שלא ייחדו א"וא לתיקון המלכות אלא שזה אומר בכה וזה אומר בכה. אכן הסוד אחד הוא: ודע כי כשהאדם נושא אשה שאז י"ה ביניהם שהם בסוד א"וא ואם זוכה לבן ובת אז יש לו כל שם הוי"ה. ומי שמת בלא בנים נשאר בבחי' ו"ה שמשם מלכין דמיתו שגם בחי' א"וא ירדו לבחי' ו"ו י"פ ו"ה גי' ק"י וארבעה פעמים ק"י כנגד ד' ע"ב דר"פח הם גי' מ"ת. ולכן אמר חזקיה אמרתי לא אראה י"ה. והבן ולר' אבא זה היה עיקר עונם ולכן אמר והכי הוא ודאי. פי' זו היתה סיבת מיתתם ושיעור הכתוב הוא בקרבתם לפני ה' וימותו פי' הם היו מתים שלא היו להם בנים ובכל זה מלאם לבם להקרב לפני ה': אבל לא כשאר בני עלמא וכו' ר"ל שאלו השני צדיקים הוו להו מעין בן עזאי. שבכוונה מכוונת לא רצה לישא אשה מפני שהיה יודע שכך נאה לו וכנז' בספר הגלגולי' ע"ש. וכן נ"וא לא נשאו נשים כי חשבו שיעשו התיקון האמיתי במלכות שעצם תיקונה הוא מצד אימא וכנודע מסודות יו"הך. שלכן פ' זו נקראת ביו"הך שהוזכרה בה מיתת נו"א. ונל"עד שחשבו שכיון שנתכפר עון העגל וחזר העולם לתקונו דהיינו של טת הגבורות כתיקונן וכמו שיהיה לעתיד. ולכן היו אומרים מתי ימותו זקנים הללו שהיו מאבא וכנז' בדברי הרב ז"ל. באופן שכל כוונתם שלא נשאו נשים היתה לש"ש ולכן לא נידונו כשאר מחוסרי בנים שיש פגם בנשמתם שיש שיורדים לעולם הנקבה. ואתתיה אמיה וכו' ויש צריכים גלגולים שונים אבל אלו הצדיקים אין שום חסרון בנשמותיהם ולכן אמר הכתוב וימת נדב ואביהוא לפני ה' וידוע שכל מיתה היא מצד המ' ויש במ' בחי' פנים ובחי' אחוריים כנודע משער הנבואה ששני בחי' שבמ' נקראת אספקלריא דנהרא ודלא נהרא. ואהרן התנבא מהפנים של חו"ב דמטרוניתא שהם מכוונים כנגד ב' פרקין קדמאין דנ"ה דזעיר ע"ש ושם נדבקו נשמותיהם של נדב ואביהוא. ועל כן אמר שאו את אחיכם מאת פני הקדש. ונאמר בד"ה וימת נדב ואביהוא לפני אביהם. וגם בפסוקינו מסיים על פני אהרן אביהם ואמר הרמב"ן ז"ל שהנכון הוא שמוסב אל וימת נו"א ע"ש. ולפי דרכנו היינו לפני ה' היינו פני הקדש היינו פני אהרן ואמר וימת לשון יחיד דאיתא באוצ"ח שנ"ה הנק' תרי פלגי גופא היינו בבחי' זעיר. אבל בבחי' הארתו בנוקבא חשיבי כחד שהרי מהם נעשו חו"ב דמטרוניתא שה"ס ראשה והיינו אחד לכך כתיב לשון יחיד וימת להורות שנאחזה נשמתם בקדושה גדולה. והראיה העצומה לזה הוא מה ששאל מנא לן דכתיב ואלעזר וכו' והענין מבואר בפ' וארא דף כ"ו ע"ב ע"ש שרמזה התורה למ"ש בפ' פנחס דף רי"ז ע"א שנתעברו בפנחס בדרך עיבור ושנתנו לו סיוע גדול ובעבורם זכה לכהונת עולם ולחיי עד. שבזכותו לנפש האצילות לכן נהפך גופו למלאך סנדלפו"ן כמ"ש הרב. וז"ס שלא נמנה פנחס בפ' במדבר ונמנה בפרשת וארא כי שם בפרשת וארא נרמזה גדולתו שזכה לשני נפשות המעולות כאמור שעל כן לא נתכהן בעת התכהן אביו. ואפשר לי לומר שבאותה שעה כבר הקדימו נו"א וגמרו בדעתם לעשות מה שעשו גם דעת ה' היתה לקדש בם את הבית כמו שכבר רמזו למשה ונקדש בכבודי ולכן לא צוה למשוח את פנחס מפני שהוא היה מוכן לאותו עיבור. וזש"ה ובנים לא היו להם לכן ויכהן אלעזר ואיתמר לבדם ולא פנחס:

בגיני כך פי' מפני שמקודם לכן כבר נגזר שהם יתעברו בפנחס לתת לו סיוע לפעולתו: משמע אלה וכו' ירצה כי מלת אלה מיותרת לנ"ה שהם מגולים והם עמודי שש ופ"ו גי' אלה. וגם ראשי נכונה בהם כי נ"ה דאימא הם תרי רישין דזו"ן: בן אהרן הכהן דקאי אפנחס רמז לנו"א שהיו בניו ולסייעם: ב' פלגי גופא נק' בן לשון יחיד וכנז"ל: ובאלעזר לא כתיב זה הכרח נכון למ"ש שבן אהרן הכהן אינו ייחוס לאלעזר שהרי במקומות שמדבר באלעזר לבדו אינו מייחסו לאביו אלא אומר אלעזר הכהן. וע"ד מיתת גרמיהון וכו':

ארכיב אליהו על דיליה שנאמר בסופה ובסערה דרכו את איוב מן הסערה ונלע"ד שה"ס א"מ מן הגבורה שהן הן המעלות ממטה למעלה וידוע ששם הגבורות יו"ד ה"י ו"ו ה"ה חצי ס"ג וחצי ב"ן גי' ז"ן וכן אליהו עם ה' אותיותיו. וה"פ ז"ן גי' פר"ה. וכל אחד מה"ג אלו בכללות ן' שערי בינה עולה סער"ה. ויש להבין דשאני הנמשל מן המשל שהוא האדם הרוכב על סוס המלך שחייב מיתה היינו כשרוכב מדעת עצמו. אבל אליהו הקב"ה הרכיבו הוי מעין אחשורוש שצוה לעשות למרדכי. וי"ל שמדייק בפ' שאמר ויעל אליהו ולא נאמר ויעל ה' את אליהו וכמ"ש ויהי בעלות ה' את אליהו בסערה. ומזה מדקדק שהוא התחטא לפני המקום כבן המתחטא על אביו. ודייק מש"ה והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעלו את אליהו הול"ל ומדכתיב ויעל ש"מ מדעתו עלה שנתאמץ ביחודים וכוונות לעלות למעלה:

הכא מאי כתיב וכו' מקשה דכפי הפשט הזהיר לאהרן מלבא אל הקדש מפני שהוא דר תמיד בענן על הכפרת כמש"ה ה' אמר לשכון בערפל וכפי' רש"י והראב"ע. וא"כ ק' למהימנע מאהרן הכניסה שם מפני טעם זה והלא כך הוא דרכו ית' להתיר לנו להשתמש בכבודו. וכ"ש שהקב"ה הכניס את משה בתוך הענן ר"ל התיר לו ליכנס. הה"ד ויבא משה וכאן אסר לאהרן ליכנס לפנים פן יראה הענן מחיצוניותו ותירץ כי בענן וכו' הה"ד וכו' כלומר שענן האמור בפ' אינו הענן שבו בא משה אלא ענן יותר חשוב מעין מש"ה וברא ה' על מכון וכו' והוא הוא מ"ש בפ' ויקרא דף ב' תרי ענני הוו. ושם פירשנו שאותו שבא משה בתוכו הוא מסוד שם ב"ן. והנז' על המשכן הוא משם ס"ג ע"ש. וז"ש וברא ה' והוא הנק' ענן ה' שר"ל אור מקיף של זעיר דהיינו מאימא והיינו דסמיך כאן וכתיב כי ענן ה' על המשכן יומם ועליו נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן. ובו לא נכנס משה וכ"ש שיתמנע אהרן ושאר כ"ג. ואם תשכיל היטב במ"ש שם בפ' ויקרא שענן שנכנס בתוכו משה הוא תוכיות העשיה כתר שלה. וגם סערה של אליהו היתה מבחי' גבו' הנוקבא וכנז"ל:

בענן אראה מה שחזר להביא פסוק זה יכוין למ"ש ר' אבא לקמן. ולכן מקדים ענין הכרובים. וגם אפשר לומר שהכוונה דהיינו ענן שירד בו ה' והיינו ענן שהיה נראה בו על הכפרת:

תנא אתר דהוו וכו' ר"ל שאע"פי שהפסוק אומר על הכפרת לא היה על כל שטח הכפרת אלא דווקא במקום עמידת הכרובים וכמש"ה ה' צבאות יושב הכרובים. ויכוין תאר זה למ"ש בל"ת בפ' תרומה שי"א שהכרובים ה"ס ז"ון וי"א שהם נ"ה. וי"א שהם א"וא. והכל אמת ולזה היו כדמות זכר ונקבה דלא מתפרשן לעלמין והם בחי' נ"ה דא"וא הנכנסים בזעיר עכ"ל. וזהו ה' צבאות. ולכן אמר שהכרובים בנס היו עומדים כי לא היו תופסים מקום ומפני זה היו כסא לענן ונעשו רוחניים ובעלי חיים משכילים וז"ש ותאנא ג' זמנין וכו' שודאי זמן ג' תפלות הוא שיש זווג למעלה ומאיר עליהם. קדושא דמלכא הוא אור המוחין שממנו החיות וכח התנועה שכן המוחין חיי המלך הם:

אינון מגרמייהו וכו' כתב הרב שהכנפים מתהוים מן האורות הסתומים למעלה מן החזה ולפי שהם במקום צר בולטים לחוץ ומהם נעשים הכנפים וז"ש אינון מגרמייהו:

שמהאור שבעצמות מעלים כנפיהם ופורשים אותם בהרחבה כל כך עד שמחפים על כל הכפרת:

לבתר קמטין אחר שגמרו ישראל תפילתם כשהמוחין מסתלקים חוזרים לקטנותם עד שנאמר בעמדם תרפנה כנפיהם ומצמצמין ומשפילים אותם למטה ונאחזים בגדפייהו שמקבצים איברי הכנפים יחד אחוזים זה בזה ולס"א בגופייהו. ר"ל שהכנפים היו דבוקים אל גופם עד שלא היו נראים: וכל זה להגדיל הנס ג"פ ביום:

פורשי ולא פרושי כי פורשי הוא תואר וכן סוככים ויורה שהן הפועלים מעצמם ולא פעולים מאחרים:

ומז"לן שאין ענין זה כאותו הנז' בפ' ויחי דף רכ"ח ע"ב כי בכאן קובע דרשתו על מה דלא כתיב פרושי ושם מפיק לה מדלא כתיב פורשים אלא פורשי:

ולטעות לא חיישינן כיון שלא נזכר טעות זה בהגהות האר"י ז"ל שיש בידינו ועוד דהתם מזכיר פ' של מלכים כי הכרובים פורשים כנפים ולא שייך לדייק פרושים כנפים כי בשלמא כשאומר פורשי היה יכול לומר פרושי כי הסמיכות יסמיכו אל כנפים משא"כ כשהוא מוכרת. ונל"עד. שעיקר הכוונה בכאן לאשמועינן עוד דבר אחר מלבד הנזכר בפ' ויחי. והוא שה' צוה למשה שמתחלה יעשה כנפיהם בלתי פרושות רק קמוטות כדי שהפרישה הראשונה שיעשו תהיה דרך נס ואח"כ יקמטו כנפיהם פעם אחרת כמו שהיו מתחלת עשייתם ולכן מפיק לה מדלא כתיב פרושי שאז יורה שהיו פעולים מאחר מהאומן שעשאם אבל שם בויחי מביא ראיה על שלא לבד עשו כן בפעם ראשונה אלא שבכל פעם היו כן. דאל"תה כי אם בפעם ראשונה ולא אח"כ הו"לל והיו הכרובים פורשים דמדלא הופעל בהם ובצירוף מלת והיו הוה משמע שהם יהיו פורשים אז ולא אח"ך אך מדכתיב פורשי שהוא תואר כדכתיבנא שם. מורה שהיה כח בהם לפרוש כנפים בכל זמן:

כיון דחמא לון אלו הב' חכמים היו מושרשים בנ"ה כמ"ש בראש אידרא אבא ולכן כשראה אותם רש"בי אמר פ' שבת אחים גם יחד שסודו על ז"ון שהם בנ"ה דאריך וא"וא כנודע דאיהו בנצח ואיהי בהוד והוא הוא סוד הכרובים כנז' בל"ת בפרשת תרומה. וא"כ מייתי קרא דופניהם איש אל אחיו הנז' בכרובים ורומז לז"ון כנז"ל. והנה נקראים אחים כאשר הם שוים בקומתם שמ' נבנית ע"י א"וא ולא ע"י זעיר ואז נה"י דא"וא משפיעים בו ונה"י דיש"ס ותבונה משפיעים בה וז"ש דהוו חד בחד. פי' שכל א' מהם הוא מיוחד בשלו והם משגיחין אנפין באנפין אז הוא תכלית ההצלחה שעליה עומד הכל:

מה טוב ומה נעים מובן במ"ש בס"הכ בכוונת קונה הכל שלזווג יעקב ורחל מושפעים נ"ה אורות משם ע"ב כמנין הכ"ל. וי"ז הנשארים הם המבוררים הנק' טו"ב הגנוז לצדיק וצדק ואז כל השפע הוא מבחי' זו שהיא גדולה מאד. וז"ש רז"ל עולם שכולו טוב ודוק. ואז הוא י"פ טו"ב בכל י"ס גי' נ"עים. והנה כשז"ון הם בשווי האמור ומזדווגים אז נאמר שבת אחים גם יחד. אחים מכונים שוים יחד בחבורם זה עם זה: יח"ד גי' כ"ב שה"ס עשרה אותיות דשם מ"ה וי"ב של אד"ני מלא. גם מלת זווג עולה יח"ד והרי ז"ון בנ"ה וחיבורם ע"י היסוד הוא נה"י. גם ר"ת שבת אחים גם יחד גי' שד"י ואמנם גם ענין זה מתבאר היטב בסוד אהו"ה שהוא שורש החו"ג שהם עצם הז"ון ה"ח לו וה' גבורות לנוקבא. וטוב הוא השורש הכולל. ונעים ה"ח וה"ג המסתעפים לגדלות ז"ון ואז הם אחים שמקורם א' הוא הדעת. והוסיף גם יחד לרמוז לשם אהו"י שסודו אהו"ה וכללות ה' חסדים כמ"ש בס"הכ על פ' את השמים ולא יהיה מטר ולפ"ז יאמר הפ' מה טוב ומה נעים שבת אחים. וז"ש חד בחד ע"י שכל א' מגודל בשלו שהם מכונים כל צרכם. אבל צריך עוד דבר אחר והוא משגיחין אנפין באנפין שה"ס הזדווגם והתכללם זה בזה: וה"ס שם אה"וי שרומז התייחדם בייחוד וזהו יחד ובזה מיושב היטב אומרו שבת אחים שהוא כשהם גדולי' באורות' המושפעי' להם ממקורם. אבל צריך עוד להוסיף שגם יהיו יחד שה"ס זווגם וזהו תכלית הטוב. וכד מהדר וכו' שהוא אחור באחור:

כגוונא דא וכו' פי' אז הוא מעין מ"ש ויש נספה ולא לגמרי לאפוקי מה שיאמר בסמוך בלא משפט ודאי ר"ל מפני שלא נמצא הוא זעיר בסוד החסדים דאימא. כמ"ש בל"ת בפ' יתרו וכן ג' קמ"ג שה"ס נ"ה דאימא בתוך זעיר גי' מש"פט וידוע שחסדי אימא הם גבורות. ואע"פי שנפרש משפט כמשמעו ירצה לומר גבורות זעיר שהן מתוקנות אבל צדק הן גבורות אימא שנותנתם לרחל שלא ע"י זעיר והן חזקות כנודע מסוד ר"ה דאלו נקראים צדק שבאות לה מצדק עילאה. ולכן לתיקון פ' רחל צריכות לה צדק תחלה ואח"כ משפט ואז הכסא נכון במה שאין זה בלא זה:

אבל וכד מתרחק וכו' שהוא כאשר יורדת למטה:

כדין כתיב וכו' הענין כי מלת יש תוכל להתבאר על מקרה לפעמים כמש"ה ויש אשר יהיה הענן או תפורש על דבר עצמי כמו להנחיל אוהבי יש. ולפי ב' הפירושים מפ' פ' ויש נספה. א' הוא הנז"ל כשהם אחור באחור שעדין היא יונקת ממנו ולכן אמר כג ונא דא כנז'. ב' הוא כד מתרחק כדין כתיב. פי' אז הוא ודאי שיש בענם נספה שאין לה הארה מאורו ולא יש לה אלא דינים שלה שה"ס צדק גי' ג"פ אדנ"י חסר א' שה"ס א' דאהי"ה הממתקה. נס"פה גי' ג' אדנ"י שאפי' א' מסכים לדין:

והשתא חמינא שאין הדין גובר בקצה האחרון אלא שחסר הזיווג כי כח צדקת חכמי הדור היה מציל מן הקטנות הגדול. ויש לדרוש זה המאמר בסוד ב' השמות הנ"ל טו"ב ויחד ושניה' עולים ט"ל ובהתפשט' בסוד י"פ עולים ש"ץ וז"ש אח"כ כשמן הטוב שמן גי' י"פ ט"ל. ואח"כ כתיב כטל חרמון וכו' בסוד טו"ב ונע"ים ואז נאמר ויתן לך האלהים מטל השמים שמי"ם ש"ץ. וגם ומשמני הארץ שרשו שמן והיינו השפע המושפע מן השמים אל הארץ: הנה אלה ב' השמות כזה אל"ף ה"א ו"ו ה"א גי' קל"ה. אל"ף ה"א ו"ו יו"ד גי' קנ"ג הכל גי' רפ"ח. וגי' חס"ד גבו"רה וגי' ט"ל ומ"טר. נמצא שהעיקר עולה ט"ל. והשפט שהוא המילוי עולה מט"ר ובו יש אחיזה לחיצונים לעכבו ועליו נאמר ועצר את השמים ולא יהיה מטר אבל בטל שהוא השורש לא יש עיכוב:

נפשותיכם קאמר דהו"לל נפשכם כי דווקא בא"וה נאמר נפשות ביתו. ובישראל כל הנפש ולקמן יבואר טעם הריבוי: אבל הקדים תחלה סוד הענוי ואמר בגין דישראל משתבחין וכו' והעניך שידוע שישראל מושרשים ברחל הנק' כ"י ובסגולת הימים שבין ר"ה עד יוה"ך ובזבות התשובה והשופר נעשית הנסירה שכל דיני הזכר ניתנו בה בהמתקה ואז מתערבב השטן כי אין לו עוד אחיזה באחורי רחל. וביו"הך היא מתעלה לתוך הבינה ומקבלת ה' גבורות פנימיות בסוד ה' עינויים וה' תפלות והיינו תשובה תשוב ה'. ואז ישראל משתכחין כל אותו היום קמי מלכא קדישא לפני ה' זכאין. כי אין כח לשטן עליהם ובודאי שיהא רצונם ליוצרם ולאתדבקא ביה ממש בסוד הפנים כדי שיתכפר להם בהמתקת כל הדינים. וע"ד מאן וכו'. פי' לפי שיפה כחם להתקן ולתקן השכינה לכן מי שאוכל בט' כאלו וכו': ומענגא נפשיה וכו' זה מובן במ"ש בס"הכ שבכל השנה אנו ממשיכין שפע לרחל מאימא באכילתנו והנאותינו בברכותיהם והאכילה היא בסוד חיצוניות הבינה אך ביו"הך הכל סוד רוחניות ונמשיך השפע מפנימיות הבינה וכו' כנז' שם. אך תחלה צריך שיושפע לרחל בחי' החיצונייות שהיא האכילה הגופניות כדי שתוכל לקבל הפנימיות. עוד צריך להקדים מ"ש שם בס"הכ שבימי התשובה נעשית הנסירה ספירה א' בכל יום עד שנמצא שביום הט' הוא בהוד והנה בו כלולים יסוד ומ' שהם מחוברים תמיד ואין להפריד' ונק' מדריגה א'. ונמצא שבריבוי האכילה של יום הט' שהוא הוד נתקנה מדריגת יסוד ומלכות הכלולים בו וניתקנו בבחי' חיצוניות וננסרו יסוד ומ' ולכן יום העשירי שהוא כנגדם עולה רחל לבינה בפנימיות שה"ס ה' עינויים כנז' ונמצא שאכילת יום ט' גורם לעינוי יום י' שסודו יסוד ומ' גי' עש"ור וזהו בתרין חולקין כי סתם נפש היא רחל וב' חולקין שלה הם יסוד ומ' והיינו דכתיב נפשותיכם מיעוט רבים שנים. א"נ אפשר שיום ט' וי' ה"ס אלו הב' חלקים דאמרינן כאלו התענה ט' וי' ולכן נק' יום כפורים שנים:

דביה איתגנייא עתיקא וכו' נראה שהוא בסוד עליית ז"ון לדיקנא כמו שאנו מכוונים בפ' ה' הוא האלהים ולכן אלו אמר היום הזה הוה משמע שעצומו של יום שה"ס הבינה יכפר. אבל אומרו ביום יכפר ר"ל ביום הזה יכפר עליכם אותו הנסתר. וידוע שכל הדיקנא סודה שם א"ל ומלת יכפר גי' י"פ אל וזהו ג"כ לפני ה' תטה"רו גי' כת"ר:

הא אוקמוה שפי' רז"ל על האדם:

אבל עיר קטנה ירצה שיותר נכון לפרש עיר קטנה על המ' שכך נק' בין מפאת ישראל עיר עוז לנו דהיינו ירושלים. בין מפאת הק"בה ולא אבא בעיר עי"ר גי' פ"ר ה' גבורות מנצ"פך שהן הן כל עצמה וכחה והוייתה:

וזעירא היא היינו בתחילת הכל בהיותה בחי' פסיעה לבר:

תתאה מכולא בבחי' עטרת זעיר ששם הוא שרשה הראשון כנודע א"נ אחרי מיעוטה שהיא ממש נקודה התחתונה מכל האצילות שהרי הוא בראש הבריא': שורוי רברבין הוא פי' לפסוק הנז' עיר עוז לנו וכו'. ויאמר שאפי' שהיא נתמעט' והושפלה ביום הגאולה יושר שיר בארן יהודה עיר עוז לנו שהק"בה ישית לה ישועה בהקיף אותה חומות וחיל שהן ג' והן ג' כלי המ' תיכון חיצון ופנימי כמ"ש בדרוש תיקון הנוקבא דהיינו משלה ומשל זעיר ומשל אימא. שלה שהם החיצונים הם רברבין שהאחרים בתוכו תקיפין משל זעיר. וקדישין משל אימא ובתוכם אור אבא שלכן עיר הקדש איקרי בין מטעם דאבא יסד ברתא ובין שסתם כלי אימא יש בתוכם אור אבא:

ואנשים בה מעט לא אמר ואנשיה מעט שאינו כן שהרי כל ישראל מושרשים בה וממנה יצאו אלא הכוונה שמעט הם הזוכים להיות בה אנשים אנשי שם וזכרים להשפיע בה:

בהר ה' ה"ס מלכות דמ' בשר התפוח כהר:

מקום קדשו הוא בפנימיות היסוד ששם הקדש האמיתי שבהזדווג הזעיר עמה היא מתקדשת באור יסוד אבא שבתוך יסוד זעיר:

וע"ד ואנשים וכו' מדקאמר הפ' מי יעלה ומי יקום ש"מ דמועטים נינהו:

מלך גדול דא קב"ה ויצדק בו תואר מלך גדול ולא ליצ"הר כמאן דמפרש פ' עיר קטנה וכו' על היצה"ר כי זה שמו אשר יקראו לו מלך זקן וכסיל:

לאזדווגא וכו' והיינו ובא אליה ע"ד ויבא אליה:

והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל בכמה זמנין אורייתא איתערת מזל"ן שידוע שעיקר החיות הפנימי של האדם הוא מצד אבא שהוא בחי' חיה:

ואומר והחכמה תחיה בעליה שהיא התורה ולכן איש חכם נק' חי להיות שהתורה היא החיות הפנימי וכל עוד שהאדם ניעור. ועוסק בתורה אז הוא חי בעצם כי יש בו חיים לשון רבים שנים. ובלתי עסק התורה אין לו חיים: כי בעסק התורה גורם קיום יסוד אעא שהוא חי בתוך זעיר. ושהוא מתארך עד יסוד זעיר ונמצאו שני חיים כלולים. ואמנם בשינה מסתלקים כל המוחין ואפי' סוד הנפש מתכנסת לתוך הלב ואינה מתפשטת בשס"ה גידים בסוד אני ישנ"ה שעולה שס"ה כמ"ש בא"י וידוע שלכל ישראל יש שורש במ' שהיא כנסת ישראל. ובכל לילה אנו מעלים כל בחי' פנימיות הרוחניות שיש בנו לפיקדון ביסוד רחל בסוד "בידך "אפקיד "רוחי ר"ת בא"ר כמ"ש הרב גם נודע בכ"מ מן הזוהר ובדברי האר"י שבחצות לילה מתפשטים המוחין בזעיר ולעומת כן אמר בכמה זמנין אורייתא איתערת שה"ס המחדש בכל יום מעשה בראשית דכתיב ביה כולם בחכמה עשית ואז מתחדש בכל נשמה כח חדש לחזור לתחיות גופה. ולכן כל ישראל מתעוררים בחצות כמ"ש בזוהר אלא שחוזרים לישן. וסוד התעוררות זה הוא בחי' זווג הנעשה למעלה להשפיע התחדשות לנשמות. ואם תדקדק בדרוש קשר הרב עם החברים תמצא שיש ג' מיני זווגים מחצות ואילך. אחד מבחינת הזווג דקודם חצות שהיה עד החזה דזעיר. והשני מבחינת יעקב ולאה בכל אורך זעיר והג' של קדרותא דצפרא ולהיות ששלשתם הם מסוד יעקב לכן קראם בסוד תורה כי יעקב מיסוד אבא הוא. ועל אלו הג' זמנים אמר בכמה זמנין כי הם ג' זמנים חלוקים קודם חצות ואחר חצות וקדרותא דצפרא כמה זמנין ארימת קלין וכו' הוא מ"ש בפ' שלח לך דף קע"ח ע"ב בשעתא קדמאה קארי ואמר קול ה' בכח קול ה' בהדר. ובשעתא וכו' וכתבנו שם שהם ממש קלין לכל סטרין. פי' לכל הו"ק. ואמר שכל התעוררות האמור והתפשטות אותן הקולות הוא לאתערא להו לבני נשא כי מי שאינו מתעורר בכח התעוררות הזווגים ושאין ניתן לו כח ההתחדשות. יתעורר בכח הקולות שבמרומים שנקל לנשמות לשומעם כי הן למעלה. אבל וכולהו דמיכין שחוזרים להשתקע בשינה:

בחוביהון ס"א בחוריהון נל"עד שב' גירסאות נכונות אלא א' רומזת לסיבת השינה. והשנית רומזת לעצמיות השינה. הלא תראה מ"ש בר"מ בפ' פנחס דף רכ"ב ע"א שאחרי אומרו שבלילה סגורי' שערי ג"ע דאיהו עינין דלבא שפי' הרב בא"י שה"ס התכנסות והסגר הנפש וכחותיה בתוך הלב כנח בתוך התיבה מפני מי המבול שהם המזיקין. ואח"כ אמר וז"ל בגין דחב בי"ה ואסתלק י"ה מן גופא ואשתאר אלם בלא ראיה ושמיעה וריחא ודיבור ורזא דמלה נאלמתי דומיה וכו'. הרי שהעון גורם הסתלקות א"וא דאינון י"ה ובאה השינה ונשאר כדומם שחסרים ממנו כל ד' אותיות הוי"ה. פי' ד' המוחין דע"ס מ"ב בסוד ד' חושים הנז' והוא הוא עצמות השינה של הרשעים. והוא שיש להם הסתלקות בפנימייות שרשי החושים שהם ראשי הגידים המתפשטים מן המוחים שמשם הגידין והם חלולים בדקותם שדרך אותו החלל מתפשט כח סגולת החושים הד' שהם בסוד חנ"רן ולעומת כן אמרינן אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו'. והענין כי כשחוזר שם י"ה בתוך אלם נעשה אלהים ולכן נאמר אלהי לרמוז לאלהים שלי ואז חוזרים כל הד' חושים שסודם מסוד אלהים של יו"דין העולה ש' ועם י"ג אותיות והכולל גי' חו"ש. ואמנם פנימיות רוחניותם הוא מסוד החכמה שממנה החיות כנז' ולכן הם ד' ע"ב ועם שם הוי"ה השרשית גי' חו"ש. והרי שהעון גורם עצמיות השינה שהוא הסתלקות רוחנייות החכמה המחיה את החושים ולכן לא מסתכלין ולא משגיחין לא בעין השכל ולא בעין המוחש כשהם רואים התגברות השינה עליהם שהיא א' מס' במיתה:

בהיך אנפין יקומון וכו' כי החכמה תחיה וגם כתיב בה חכמת אדם תאיר פניו כי בהיות פנימיות החושים רוחני כראוי הוא יראה סגולתו מבחוץ להאיר הפנים וכמש"ה והמשכילים יזהירו שה"ס אור יסוד אבא המאיר ביסוד אימא שה"ס הרקיע כי הנה אחר התחיה אז יהיה יום הדין העליון באימא עילאה: כי עתה הוא במלכוה הנק' עו"הז ואז יתבע מלכא עילאה ה"ס אבא שאז יתנהג העולם בסוד הזיווג העליון כרמוז בפ' יהיה ה' אחד וכו' דקרינן ביה י"ה י"ה. כי עכשו הוא בסוד הוי"ה כי ההנהגה ע"י א"וא דאינון י"ה. בתוך ו"ה שהם ז"ון. ואז יתבע מאלו חשוכי הפנים עלבונה של תורה הוא היותה בלתי חשובה בעיניהם כי אם בדרך פשטיותה ולא יחפצו לחפש אחר סודותיה כדפי' הרב אל מושנינו על ברייתא דאוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ולכן אין להם הארת פנים מן ש"ע נהורין דעתיק המאיר במחדשי סודות בתור' כמ"ש בפ' בראשי' דף ד' ע"ב ולכן שר חכמת האמת נק' יו"פיאל גי' קב"לה כנזכר בפ' פקודי דף רמ"ז והוא יוצא מהתכללות שני רוחין שיש שם והם אורפני"אל והדרני"אל אבל העולבים התורה ע"ש יאכלם כי הם בכלל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כמ"ש בפ' בהעלותך דף קמ"ט ע"ב וז"ל ומאן דאמר דההוא ספורא דאורייתא על ההוא סיפור בלבד קאתי תפח רוחיה וז"ש ולא אהדרוי אנפין לקבלה. ירמוז למה שידוע שיש לכל מדה ד' בחי' כנגד אבי"ע והם פנים וימין ושמאל ואחור והם כנגד פר"דס וד' בחי' חנ"רן וד' אותיות הוי"ה ואיתא בס' הגילגולים ח"א פ"ד שצריך כל אדם להשתלם בכל ד' בחי' פר"דס ומי שלא נשלם לפי חלקו ויכולתו. עליו ועל כל כיוצא בו נאמר דכולהו פגימי בכולא ובלי ספק שהעונש המבהיל הזה הוא לאותם שהיה ספק בידם ללמוד ולא למדו וכמ"ש בפ' פקודי הנ"זל:

ואי יכיל לאדבקא ולא אדבק פירוש השגת החכמה דחי ליה לבר. ואמרו בפ' י"ג דכתובות למ"ד עמי הארץ אינם חיים וכו' כל שאינו משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו אור תורה דייקא שהוא הסוד מצד החכמה שה"ס חיה וממנה כח התחיה אבל אמר אח"כ מצאתי להם רפואה מן התורה במשיא בתו לת"ח או עושה פרקמטיא לת"ח או מהנה ת"ח מנכסיו כמ"ש בצל החכמה בצל הכסף ואבאר הדבר כפי הסוד כי ידוע שהיחוד הנכון הוא כשהיסודות דא"וא נכנסים בז"ון שה"ס היחוד השלם והטוב וכנגדם ד' מדריגות פר"דס. והנה מצינו בפ' שלח לך ובהיכלות דפקודי מעלות שונות לבעלי מקרא ועליהם בעלי משנה וכו' דמשמע שיש לכל א' וא' מדריגה באושר האלהי. והאמת הוא שהכל תלוי בטוב הכוונה. כי מי שיגע ולמד כי אם מקרא יש לו חלק בה' אחרונה ביחוד עם יה"ו ולשל משנה בו' ביחוד עם י"ה ולרמז בה' ראשונה בייחוד עם י' ולמי שא"א לו בשום א' והוא עם הארץ גמור אם מתדבק לת"ח לההנותו גורם דבקות לארץ החיים היא השכינה עם זעיר וא"וא ואז מכח התייחדו עם ת"ח זוכה להיות אצלו בג"ע וממנו יקבל כח להשגת הסודות כי הת"ח הוא השורש. והענפים יונקים ממנו. ואם הוא משתלם בכל הפר"דס הוא משפיע משלו לדבקים עמו וישיגו כולם בעולם הנשמות גם עד מדריגת הסוד. והסברא מכרעת שאף שאותו ת"ח פגם את עצמו לבלי חפץ בחכמת האמת ובני דורו מהנים אותו או שהיו לומדים מה שידעו לש"ש שאפי' הכי יזכו לאור תורה. וכ"ש אם הת"ח יגע ומצא חכמה ודורו בלתי ראוי שודאי הוא ישתלם ולא הם באופן דהכא עסקינן שהראש לא בעא לאדבקא. ויתר הגוף פירשו מן התורה: אז כולהו בין הפרנס ובין הדור פגימין בכולא פי' אפילו השיג ג' מעלות ולא רצה לדעת בחכמת הסוד. אז ימנע מהם אור תורה שהוא יו"ד של שם הוי"ה ותבואם הוה על הוה שלא יזכו בעולם הנשמות למעלת הסודות. ואז בעולם התחיה חשך יכסה עליהם וז"ש דלא ידעו מהימנותא דמלכא עילאה. פירוש שגם קודם התחיה אחר פטירתם לא ידעו אמונת המלך העליון הוא אבא כנ"ל והוא חכמת הסוד הנק' מהימנותא דיליה דווקא ווי לון בבחינת הגוף הקם בתחיה ווי לנפשיהון החוזרת לירד לאותו גוף הנגוף:

דהא אורייתא אסהידת וכו' שלא תאמר וכי כ"ע ידעי מאותו התעוררות או אותן ההכרזות הנז"ל: לזה אמר מקרא מלא הוא מי פתי יסור הנה. שאפי' למי שהוא פתי גמור התורה קוראה לו שיקרב אליה כי לכל ישראל יש להם חלק בתורה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ומי שאינו לומד חלקו פושע הוא כמ"ש בילקוט שאמר אליהו לאותו שלמד פרקמטיא כשם שהיה לך לפרקמטיא כך תהיה לך לתורה ולפ"ז מקשה בכח:

מהו חסר לב פי' בשלמא תואר פתי יצדק בו שהוא כעין תם חסר הלימוד וכמ"ש בב"ר פ' פ"ח בערבייא צווחין לינוקא פתייא אבל חסר לב משמע שחסר ממנו כח השכל ממש והוא כעין כסיל שאין עוד תקוה ממנו. והשיב דלית ליה מהימנותא שהאמונה היא קבועה בלב ומפני שלא למד אין אמונתו אמונה אלא כמצות אנשים מלומדה:

דמאן דלא אשתדל וכו' פגים הוא מכולא ע"ד דעת חסרת מה קנית כי הוא חסר מכל וזה ענין תורני אבל עיקר כוונתו לסוד לכן חזר והקשה: אומרה לו מב"ל ירצה שהרי פ' מי' פתי יסור הנה הם דברי החכמה הקוראה ואח"כ נמשכו עוד דברים לכו לחמו בלחמי וכו'. וא"כ הול"ל אומרה לו שאז יבואר אני אומרת לו שהוא חסר לב. ולא נראה לו פי' הראב"ע שפי' וכן אמרה לחסר לב דא"כ יחסר הלשון:

אלא לאכללא וכו' ויובן כמה שידענו בסוד חכמה עילאה וחכמה תתאה שה"ס מש"ה ה' בחכמה יסד ארץ ולכן מתחיל ענין זה חכמת נשים בנתה ביתה שה"ס חכמה עליונה ותחתונה המתחברות יחד דהיינו יסוד חכמה המאיר בנוקבא. ואקדים מה שידוע שתחלת גילוי יסוד אבא הוא בלב זעיר כי שם מסתיים יסוד אימא. וידוע שיסוד אבא הוא שם ע"ב ועיקרו הד' יודין שה"ס המוחין העליונים ומה שמתגלה בגוף זעיר הוא ודהוו"ה שעולה ל"ב ולכן אורייתא דלעילא שהוא יסוד חכמה. קוראתו חסר לב להורות שכיון שאינו עוסק בתורה גורם שח"ו יסתלק מעל לב זעיר ואז הוא פגים מכולא כי עיקר החיות והקיום מאבא כנז"ל. ולכן אסור למקרב וכו' למי שאינו עוסק בתורה מפני שחסר ממנו עיקר ההשגחה וכן מי שהולך בדרך בלא תורה:

דמשתדלי וכו' כמה עיקרים גדולים להמשיך נשמה קדושה לבנים. א' העסק בתורה שבה מאיר פנימיות העולמות שהוא מקור הנשמות הקדושות. וכ"ש אם זכה לחדש חידושים בתורה שבהם מוליד אור חדש ממש במקורות נשמתו ובשעת זיווגו יזהיר ממנו בנשמת הולד היולד. עיקר ב' וידעין אורחוי דקב"ה שבקיאין בזמני זיווגין של מעלה ויודעים זמן ההגון להזדווג עם נשיהם שהעיקרי שבהם הוא ליל שבת אחר חצות שהוא זווג ישראל ורחל ולכן נאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי מפני שסתם ישראל קדושים ומזדווגים בשבת וגם יזהירם שישמרו השבת בענין הזווג כדי שיזכו לבנים קדושים שיקיימו מורא אב ואם. ואמר שבתותי לשון רבים לסוד מ"ש הרב בפ' כי תשא ששני שבתות הם מ' וזעיר בסוד עולם התהו ועולם התיקון מ"ה וב"ן. ולפי שב"ן קודם לכן הקדים האם לאב. עיקר ג' ומקדשי גרמייהו וכו' הוא מ"ש בסה"כ שיחשוב האדם את עצמו מדור אל האצילות הקדוש וכו':

ואשתכחו קדישין בכולא פירוש שבזה ימצאו עצמם הכל טוב בלי תערובות:

משלפי רוחא וכו' ידוע ששורש ישראל הוא בדעת שהוא אור עצמיי ולא הארה וגם הוא סוד הרוח ולכן אמר משלפי שהוא לשון ניתוק דבר ממקום למקום ועוד אמר דקדושה עילאה להורות שיש כח בידם להוריד רוח לא מבעיא מהחו"ג המתפשטים בגופא דזעיר. אלא אפי' משרשם שבדעת: זכאי קשוט היא מדת אמת שה"ס דעת זעיר בכמת בחי' או אהי"ה פ' אהי"ה שהוא יסוד אימא שבדעת זעיר גי' אמ"ת. או מסוד י' הויו"ת מנוקדות בשב"א קמ"ץ שכל אחד עולה קדם וי"פ קדם הם אל"ף ת"ם דהיינו אמ"ת כמ"ש בדרוש מעונה אלהי קדם: בני מלכא מפני שמוצאם מזעיר זרע אמת. בנין קדישין מסוד המוחין שלו:

דכלהו חציפין הפך הזכאין בכולא והחצופין נמשכו ממצח אשה זונה מנגד לאור הדעת דאתמר ביה יראתו על פניכם דדעת אסהיד באנפין. ולכן ירתין בנייהו נפשא וכו' דוק שלא אמר משלפי כדלעיל. מפני שאין לחיצונים אור ממשיי אלא הארה שאין בה עצמיות. לכן אמר ירתין שמצד קרבתם באה להם כירושת האב לבן. ואמר נפשא מפני שאין בהם דעת ועליהם נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב. פי' שכאשר יש על נפש האדם יחוד הרוח אז מתחלף כל רע שבה ונעשה טו"ב שה"ס שם הדעת אהו"ה ולכן נפש בחילוף א"ת ב"ש טו"ב. אבל כשחסר יחוד הדעת אז אין בה צד טוב. ואע"פ שהרבה יש שאין להם אלא נפש כיון שהיא מצד הקדושה וראויה היא לקבל הרוח טוב המבינה כרוח דמי. אבל של הרשעים היא מאותן שנאמר בהם ונכרתה הנפש ההיא שר"ל שכרותה מיחוד הרוח ואז היא ממש מסטרא דמסאבא וזהו ונטמת"ם מלשון אוטם וסיתום שנסתמו ממנו צינורות הדעת וזהו מסאבין ליה. כי משרז"ל בא ליטמא פותחין לו הוא לגבי צד הקדושה הנזכר תחלה כמאמרם מסייעין אותו שהוא ברוח קדוש שמשפיע בו והבא ליטמא פותחין לו שלא יצדק לומר מטמאין אותו שהרי כולם קדושים. אך מ"ש כאן מסאבין ליה הוא בבעלי צד הטומאה וזהו ונטמתם בם:

סוס הוא ס"מ ופרד לילי"ת הנק' אשת מדינים דסיימא בפירודא והם עיקרי הקליפות ולהיות שהם נפרדים לכן לא חברם בו' החבור כסוס וכפרד אין הבין:

דלא ישתדלון וכו' ירצה דמלת אין הבין אינה חוזרת לסוס ופרד דודאי אין בהם תבונה אלא מוסב אל בני אדם אשר מזהירם ואומר אל תהיו כסוס כפרד שבזה תהיו אין הבין והענין שידוע שיש לכל נפש ישראל ב' צלמים מא"וא דאינון י"ה השורה בין איש לאשתו:

וסודם מבינה כמ"ש הרב על פ' אך בצלם יתהלך איש כי הצלם הוא מאה"יה העולה א"ך וגם של אבא הוא מאהי"ה להיותו בתוך בינה. ולכן אמר אין הבין שיחסר מהם אלו הצינורות ובמקומם יהיה להם צל"מות דכר ונוקבא מס"וס ופ"רד והן הן הכלבים עזי נפש כמ"ש הרב על פ' בני נכר יבולו שיש שני בני בפסוק אחד מפורש בפסוק וא' בר"ת והן מ"ן ומ"ד דקליפה שכולם מבחי' ב"ן היינו כל"ב והוא בחי' נפש והסוד שהם מסיגי עולם התהו ז' מלכין ובהם י"א אלופי אדום בסוד ו"ה של שם ומהם ערוה ערו"ה שהוא גילוי וחציפות וז"פ ו"ה בגי' ע"ז. שנכרתו מיחוד י"ה. וז"ש מ"ט משום דלא ידעו הבין ה"ס ב' צלמים הנז' המכסי' הנפש. ושניהם מיסודות א"וא שבדעת. שאמרנו ששניהם מיוחסי' לבינה ודוק אומרו לא ידעו הבין. וסודו שאמת הוא שמלכי קדם יצאו מהבינה ארץ אדום אבל לא היה יחוד ביניהם ואין אורתם אורות עצמיות רק הארות בעלמא בבחי' הבלא דגרמי וז"ש לא ידעו הבין אין בהם אור בינה בסוד הדעת:

מאי רועים וכו' כי שם רועים הוא לשבח. ואיך יתייחס לאותם הכלבים. לכן אמר שמכניסים החוטא לגיהנם שהיא בחי' נוקבא דקליפה. ולעומת הקדושה שכל חפצנו לזכות לגן עדן שה"ס יסודות דאימא וברתא ג"ע עליון ותחתון. ואיתא בח"ב מס' הגלגולים שיש מהלך ג' ימים של מקום חשך שבהם הולכת הנשמה בצאתה מהעו"הז עד שתגיע לירושלים של מעלה ויש מזיקים ממש בדמות כלבים הצועקים כשהנשמה עוברת דרך שם אם היא של רשע והיא מתבהלת ונופלת בידם ומשם לגיהנם. והבן ששם רועים יתבאר לשון הנהגה וגם לשון שבר. ומעתה תמהני על רד"ק שכתב וז"ל ומן התימה שתרגם יונתן רעים מבאישין ידמה שהוא קורא המלה בק"מץ הרי"ש. ולמה לא נאמר שתרגומו מלשון רועה עקרה שעניינו לשון שבר. והנה לכן לא אמר הנביא לאיזה מקום רועים אותם לרמוז שרעייתם רעות רוח:

לעלוקה שתי בנות וכו' הן הן ב' הכלבים וכנה אותם בלשון נקבה מפני שהם המוליכים לגיהנם שהיא נק' דתהומא רבא. ושרשם משני בחי' דמלכין קדמאין דז"ון כנודע וזהו רמז ה"ב ה"ב שהם ז' קצוות וז"ון הנז'. ולהיות שאין להם אחיזה בג"ר לכן הם חסרי כל וזהו לא ידעו שבעה. נמצא שיעור הפ' והכלבים וכו' לא ידעו שבעה ולכן הם רעים מריעים לנשמות להיות להם איזה מציאות חיות וטובה. וטעם כל זה מפני שלא ידעו הבין כנז"ל. ושיעור פ' אל תהיו כסוס כפרד שבזה תהיו מאין הבין בלא אור ב' הצלמים כמו שהם סוס ופרד שהם מסיגים דז"ון לבדם. והעצה להם במתג ורסן עדיו לבלום. פי' שלא תשיחו דברי נבלה בשעת הבעילה רק תבלמו פה אלו השנים המסיתים לנבלות הפה באותו זמן ור"ת בו"על כמ"ש הרב ז"ל ואז בל קרוב אליך שום א' מהם כלל:

סלקין על כל קרבנין משום שסגולת כל הקרבנות להקריב העולמות להעלותם ממטה למעלה. אבל התורה מיחדת אותם מלמעלה למטה בשפע שמשפיע בהם. וכנגדם יש בה ד' סגולות של פרד"ס: אע"ג דאתגזר עליה ורמז שהיה לבני עלי גזר דין שהיה בו שבועה וכדרז"ל עונשא אתקרע לקמן יתבאר טעם הדבר ולא מבעיא שנקרע גזר דינו אלא שהשי"ת מוסיף לאהוב אותו ומתפייס בזה עמו. שבזה עוזרו שיהיה לו כח לעסוק בתורה לשמה:

ות"ח לא אתדכי וכו' ידוע שהטהרה היא להעלות ניצוצי נשמתו מתוך הקליפות. אבל מועטים הם המעלים כל ניצוציהם לגמרי וכמ"ש בדרוש השובבים שלזה צריך טורח ושהות. אבל סגולת התורה היא לטהרו טהרה עולמית שלא ישאר שורש הניצוצות בקליפה. וז"ש איתדכי בר נש לעלמין. בגין דאיהי קיימא וכו'. שהיא ממש כמקוה מים דכתיב בו אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ואר"זל שהמים המחוברים לקרקע אינם מקבלים טומאה. והנטבל בהם מטוהר וכמ"ש רש"י בפ' שמיני. ואסוותא באורייתא אשתכח. ירצה שהתורה מתקנת הפנימיות שהיא טהרת הנפש מחולאת החיצונים וכן מתקנת החיצוניות שהוא תחלואי הגוף. ומייתי לה מפ' רפאות תהי לשריך ושקוי לעצמותיך שפי' בו שב' מקומות אלו צריכין רפואה א' חמה וא' קרה ואע"פי שהם הפכיים רפאות וכו' באופן שיש רפואות לכל מחלה. וז"ש אסוותא באורייתא אשתכח ר"ל תמיד נמצאת בה הרפואה ואח"כ חוזר להזכיר הטהרה לומר שגם היא תדירא וראייתו מפסוק טהורה עומדת לעד. ומקשה מאי עומדת לעד. ומשני שגם בה יש בחי' תדירות והיא דלא איתעדי לעלמין. כדקי"ל אין עבירה מכבה תורה. מסטרא דגבורה קאתיא שכן יראת גי' תו"רה וגם גבורה גי' יר"אה:

ראשית חכמה והחכמה היא ראש לקו ימין שהוא חסד. ואיך תאמר דאתיא מגבורה:

וכתיב יראת ה' טהורה וכמו שיראת ה' דראשית היא בחכמה כך יראת ה' דטהורה היא בחכמה ולא בגבורה. ומשני קדושה אתקרי וכלו' דע שאין דעתו בגבורה סתם דאצילות. פי' דזעיר. אלא בגבורה ראשונה שמאירה באצילות שהיא גבורה דעתיק. שהיא מתקנת חכמה סתימאה דאריך ובה שורש התורה והיא מוחא סתימאה דאריך וכל מוחא נק' קדושה. וה"ס יראת הרוממות. ולפי שניתקנה מגבורה דעתיק לכן סגולתה לקרוע כל גזר דין וכנז"ל. ועליה נאמר למעלה דעונשא אתקרע. וזה בסגולת שם קר"ע שט"ן שהוא בגבורה דעתיק המתקנת חכמה סתימאה דאריך שהיא המוח הראשון שבאצילות וסתם מוח הוא בחכמה ועליה נאמר ראשית חכמה יראת ה'. שלפי שעיקרה בגבורה דעתיק ששם סוד יראת הרוממות לכן נק' יראת ה'. יר"אה גי' גבו"רה דהיינו גבורה דעתיק שהיא מעולם א"ס והמתקנת החכמה הראשונה של האצילות ולכן נקרא קדושה ומכאן יסוד מ"ש הרא"בד ז"ל שענין קדושה היא פרישות והשפעה. דהיינו פרישות מבחי' גבורה דעתיק. והשפעה מבחי' חכמה סתימאה ועליה נאמר כי קדוש אני ה' שהיא ההוי"ה ראשונה שבאצילות והיינו שמא קדישא עילאה: וע"ד מאן דאשתדל וכו'. כי מבחינת גבורה דעתיק אתרבי ומבחי' מוחא סתימאה אתקדש:

כללא דאורייתא כמרז"ל שרוב גופי תורה נאמרו בה דהיינו כל הי' דברות שחזרו ונאמרו מפני כמה חדושים וסודות שנאמרו בה וכנז"ל: תאני ר' אבא וכו'. והוא הקדים הקדמה זו להמשיך מ"ש מעב"ל מקיש דחילו וכו' כלו' שיש לשים לב למה שהיפך בכאן סדר אלו השני מצות ממה שבאו בעשרת הדברות ששם שבת קודמת לכיבוד אב ואם ולמה היפך בכאן הסדר. אלא ודאי שעשה כן להקיש מורא אב ואם לשבתות. ולא ניחא ליה מ"ש בגמרא אם א"ל אביו ואמו לעבור על המצות וכו'. דא"כ ליכתוב ואת מצותי תשמרו וכ"ש דכשנאמר שהוקשו לשבתות ממילא נשמע דעילאה גבר וכדשנינן באביו ואמו ששקולים הם אלא שאביו קודם מפני שגם אמו חייבת בכבוד אביו ותמיד נאמר סברא זו ולא איצטריך קדא למכתביה אלא להקישם לשבתותי וראוי לחקור מאי שייכי אהדדי:

אלא אר"י כלא חד וכו' הענין ידוע שאב ואם שם י"ה ביניהם שכן סודם בח"וב וידוע שכל עצמו של שבת הוא להעלות ז"ון למקום א"וא כמבואר אצלנו בעמידת מוסף וגם שם י"ה בג' מילואיו צ"א וג' רבוייהם תר"י הרי ר"ת את שבתותי תשמורו. וע"ה עולה שב"ת. ואח"כ מקשה למה מקדים האב לאם ביראה. ותירץ כמה דאוקמוה. הוא מ"ש פי' רש"י שהבן ירא מן האב יותר מהאם והם דברי רז"ל. ולפי הסוד ידוע שאורות אימא מתגלים בזעיר בסוד פנימיותם משא"כ בשל אבא דכתיב ביה ופני לא יראו. ולכן באבא ה"ס יראת הרוממות. והזעיר נק' נורא בסוד הקו האמצעי שלו ששם מתגלה יסוד אבא. ובזה תבין דקדוק תואר נורא שהוא נפעל מן היראה. אבל אימא דלית וכו' יפורש ע"פ הסוד כמ"ש הרב דאימא עד הוד אתפשטת ולא יותר וכמ"ש בל"ת על פ' ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה ר"ת יתו"ם מאמו. ולכן יעלה על הדעת להקל במוראה יען אינה מתפשטת ביסוד שהוא המוליד ועוד קי"ל בדרוש הצרעת שאם חסר אור אבא יש כח בחיצונים להאחז וליהנות. ואף על גב דקי"ל שאימא מקפת את ז"ון להגן עליהם מן החיצונים בסוד על גוזליו ירחף התירוץ הוא כי דווקא באורות הפנימיים הוא דאמרינן הכי עד שלטעם זה מן החזה ולמטה נק' עה"ד טו"ר מפני שהאורות דאי' מתגלים והחיצונים יכולין לינק משם: אבל במקיפים אינו כן כי גדול אורם להכהות עיני החיצונים שאין להם יכולת להסתכל במקיפי אימא: ועי"ל דשאני היכא דאיכא חסרון דהיינו מקום שצריך אור אבא אם יחסר אז הוא פגם ויש כח לחיצונים וזה אינו כן כי אם באורות הפנימיות אבל המקיפים כולם מבחי' אימא הם כנודע בסוד התפלין. וממוצא דבר נשמע שאין כח לאימא כמו שיש לאבא ולכן התורה הקדימה מוראה מפני שיכול להפגם. ועי"ל שאורות של ס"ג לא יש להם כח כמו שיש לאורות ע"ב שבהם כח התיקון. וידוע שבעולם התהו היתה בחי' היראה כעין יראת העונש. אבל בעולם התיקון הוא יראת הרוממות. ודוק שמורא אב ואם הוא שלא להקל בכבודם. לא ישב במקומם וכו'. אבל בעולם התיקון אדרבה זהו חפץ א"וא שיגדלו ז"ון וישבו במקומם וישתוו להם. ואפי' בתחתונים הק"בה שמח כשבניו מבטלים גזרותיו וסותרים דבריו ואומר נצחוני בני. ומפני כל אלו הטעמים אקדים דחילו דידה דילה דייקא שר"ל בחי' היראה השייכא לה. ולפי כל עניינים אלו קדימת מורא האם היא מפני מיעוט ערכה לגבי האב: אמנם ר' יצחק מפרשו באופן אחר והוא נמשך מהמשך הפסוק הקודם קדושי' תהיו שעיקרו הוא על האב ואם בהזדווגם וז"ש לאתקדשא באתתיה כחד. פי' כאשר הם מזדווגים ונעשים שניהם אחד ושם צוה ה' מצות הקדושה שבה תלוי שלימות הבנים הנולדים כנודע. שהרי חלק האם הוא העיקר בבנים. וכדקי"ל בנך הבא מבתך קרוי בנך. וא"כ יותר מסתבר לירא מהאם. והפסוק הוא ע"ד לא מבעיא אמו אלא אפי' אביו. ואמר בג"כ איש אמו אביו תיראו ולא אמר כלשון ר' יוסי בג"כ אקדים דחילו דילה וכו' והכוונה כמר"זל אשה מזרעת תחלה וכו' באופן שלזכר יש יותר שייכות באמו ממה שיש לנקבה ולכן דייק קרא איש אמו וכו'. פי' שבענין קדימת האם שייך בו האיש יותר מן האשה. שאע"פי שאמר תיראו לכלול גם את האשה מ"מ פירש דווקא האיש מהטעם האמור. ולפי הסוד הוא מש"ה ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. והרי שני דרכים שונים כי לפי ר' יוסי מקדים הקטן ולפי רבי יצחק מתחיל בגדול ע"ד לא מבעיא כאמור. אבל ר' יהודה אומר שהכוונה להראות ששניהם שקולים ומייתי לה מארץ ושמים שהוא דומה לפסוקינו שמקדים הנקבה:

ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ הא דלא מייתי לה מרישיה דקרא גופיה נל"עד משום דאיירי בעולם התהו. ובעי לאתויי קרא דמיירי בעולם התיקון. כגון חקות שמים וארץ. ועוד דבעי לאתויי קרא דלא יהא ה"א הידיעה בשמים ובארץ משום דלא מיירי בז"ון באתרייהו דודאי זעיר קדם לנוקבא אלא הסוד כמ"ש בסוד יו"ד ה"י ו"ד דמילוי יו"ד. ד"ו דאות ה' דבכל א' וא' יש סוד ז"ון יחדיו בי"וד קדם ו' לד' י ובד"ו קדם ד' לו'. ולכן מביא ב' פסוקים שנזכרו בהם שמים וארץ בדרך העלם ולא בגילוי ה' הידיעה: אוף הכא וכו'. והסוד נודע כמ"ש הרב הבן בחכמה דהיינו ממש ו"ד שבמילוי יו"ד. וחכם בבינה יו"ד של עוקץ הד"לת של ה'. א"נ יו"ד של מלוי ה"י. והכוונה שיחוד העצום שבין א"וא לתקן ז"ון. וז"ש לאתחזאה דתרוויהו אשתדלו ביה. פי' אביך ואמך דדברות סוד היו"ד. ואמו ואביו דהכא סוד ד' או ה"י ובאב ואם התחתונים יש ייחוד מעין זה בסוד הנשיקין דמשתוים בג"ש לתת של זה בזה ושל זה בזה:

ואת שבתותי תשמורו שקיל וכו' פי' שבתותי מיעוט רבים שנים ובודאי שאינו מדבר על שני ימי שבת. דמה לי א' מה לי שנים. אלא הכוונה על ב' מיני שבתות דהיינו ב' בחי' שבת שיש בכל שבת והם של הלילה ושל היום דהיינו ז"ון. וידוע שבלילה יש עלייה לנוק' ולא לזעיר וביום לשניהם יש עליה למקום א"וא ואז שקיל דא לדא. פי' השבתות לאמו ואביו האמורים. ויתר ע"כ כולם כחדא אתקלו ירצה א"וא וז"ון שהם השני שבתות. וזהו בענין הקדימה לזה ולזה שכמו שא"וא זה קודם לזה וזה קודם לזה וכל א' במתייחס אליו ועל אלו שני המשקלי' כפל המאמר ואמר כחדא אתקלו במתקלא חד. ומייתי לה דכתיב ושמרתם וכו' דהיינו שבפסוק זה מזכיר רק את הנוקבא כמ"ש כי קדש היא וכתיב זכור את יום השבת לקדשו הכל זכר הרי שבפסוק א' מחשיב הנקבה. ובאחר מחשיב את הזכר. וזו היא מדריגת קדימתם במעלה ודוק שאין קדימה זו שוה לשל א"וא שבא"וא נזכרו שניהם בשני הפסוקים אלא שבאחד מקדים זה לזה ובאחר להפך. אבל כאן כל א' נזכר בפסוקו לבדו והטעם לפי שא"וא לא מתפרשי לעלמין משא"כ בז"ון ובפרט בשבת שבלילה מתעלים רגלי זעיר לחג"ת ולא יותר ואז רחל מתחברת וגדלה בכל אותו המקום ואז מאיר שם אור יסוד אבא בתוקף וזהו כי קדש היא כמעט בלי כסוי ובשבת ביום עיקרו לזעיר שעולה למקום א"וא וז"ש זכור ושמור. זכור שהוא ע"ב קס"א את יום השבת לקדשו להעלותו לקדש והוא עיקר ועמו טפלה הנקבה שגם היא עולה: אבל הטעם הוא מפני שהיא נגררת אחריו ולכן ביום נאמר זכור ושמור כי שמור היא הנוקבא בסוד אחוריים דזכור שהוא תק"מד קפ"ד ואם תסיר מהם השני עיקרי מילואם דהיינו ת"ק מתק"מד ומ"ו מע"ב גי' שמו"ר וה"ס הנוק' שגם היא עולה אצל א"וא שהם הוי"ה אהי"ה. כ"א פ' כ"ו הוא שמ"ור:

חד לאבא וחד לאמא ה"ס א"וא התחתוני' דהיינו ז"ון שהם לנו אב ואם כמ"ש בנים אתם לה' אלהיכם:

כתיב הכא וכו' נל"עד שזה הוא ענין אחר והוא כי תחלה דבר על א"וא עילאין ואח"כ א"וא תחתונים שהם ז"ון ועכשו רוצה לדבר על א"וא החומריים. והתחיל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דהיינו א"וא וז"ון וכתיב התם וכו' מהו מקדשי פי' מהו מקדשי זה שהוקשו לשבתותי והשיב כמשמעו: תו וכו' והקדים כמשמעו להסביר מ"ש אח"כ אלין אינון וכו' כמש"ה ועשו לי מקדש וכו' שר"ל שהצדיקים הן הן המקדש האמיתי שהשכינ' שורה בקרבם וענין מקודשי אינו משנה המלה אלא מפרש שמ"ש הפ' מקדשי אין הכוונה רק על בית המקדש אלא על אותם שמקדשים עצמם שהם מקדשי אל ממש. וייחס קדושה זו בפרטות למתקדשים בשעת תשמיש. חדא משום דסתם קדושה נאמרה על העושה גדר לערוה וקובע עונתו משבת לשבת. והכי קאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי הנעשה בהם שהם אב ואם המתקדשים בעונתם תיראו.

ת"ח כד ברא קב"ה עלמא כשבראה בינה את זעיר שה"ס העולם:

אתקין כל מלה וכו' היינו בריאות הו' ימי בראשית שה"ס ו' קצוות. וזהו בסטרוי כל בריאה ובריאה ביום א' שה"ס קצה א' ובכל יום ויום היה נעשה קצה א' עם כל הבחינות הכלולות בו כמ"ש כי ששת ימים עשה ה' דייקא ששת ולא בששת מפני שגם הימים נוצרו:

ומני עלייהו הוא שרשי הו"ק המתחלקים לג' קוים חסד דין רחמים ר"ת חד"ר ודוק שמלת ימלאו גם שהיא באתנ"ח שלכן הול"ל ימלאו למ"ד בציר"י כנודע למדקדקים שאתנ"ח הוא מן המפסיקים הגדולים אבל כתב הלמ"ד בשב"א לרמוז שאמת שבששת ימי בראשית אז היה מילואם שלם שה' נח ושבת ממנו וזהו טעם האתנ"ח אבל לא נכתב ימלאו בציר"י מפני שלא נפסק הכח המז"ל. כי אפילו עישבא זעירא שצומח מדי יום ביומו יש לו חילא עילאה לעילא שרש עניון למעלה וז"ש בסוף הפ' כל הון יקר ונעים והענין כי בדעת מתקבצים כל המוחין חו"ב וחו"ג והנה חו"ב יש בהם י"ש אורות שכתר סודו תר"ך אורות ונותן חצי לחו"ב כמ"ש בסה"כ וה"ס קנה חכמה קנה בינה ב"פ קנ"ה גי' י"ש ונלע"ד שיש ב' בחי' א"ל א' משם הוי"ה דס"ג שעיקרו ייא"י גי' א"ל. ב' משם אהי"ה דהיינו א"ייי של מילוי קס"א וה"פ א"ל גי' קנ"ה וזהו קנה חכמה קנה בינה וה"ס י"ש והיינו יקר ובדעת יש עוד חו"ג ושמם אהו"ה וי"פ י"ז גי' נעי"ם ונמצא שכלל האורות של הדעת הוא א"ל אהו"ה שעולים חי"ל וזהו שרמז חילא עילאה:

וכל מה דעבדין בכל חד וחד וכו' שיש בריאה הצריכה אל פועל בני אדם כגון נטיעות שצריך לנטוע אותם ולפקח עליהם וזהו דעבדין בכל חד וחד פי' שהפועל שבני אדם עושים בכל א'. ויש בריאה שהיא נפעלת מעצמה כעשבים ועצי יער וכן מה שכל אחד פרה ורבה אם מעט ואם הרבה הכל בתקיפו דההוא חילא עילאה שהוא הנותן כח לכל נמצא:

וכולהו נמוסין גזירין מדינא מוחא סתימאה בוצינא דקרדינותא שבתוך אימא שה"ס שרש הגבורות המושפע לאימא מח"ס שהיא נתקנת מגבורה דעתיק כנודע בראשית בתרגום ירושלמי בחכמה. ברא אלהים אימא והיא הנותנת גבול לכל הנמצאים ונק' קו המדה:

על דינא נטלין בתנועתם להשפיע:

ועל דינא קיימין קיום מציאותם שבו נקצב להם הגבול והמדה והכח הראוי לקיומם:

לית מאן דנפיק מן קיומיה לבר אפי' עולמות החיצונים הם מתקיימים במה שנקצב אליהם ואין אחד נוגע בשל חבירו ואין א' מתגבר על חבירו אם לא יעירהו פועל האדם מלמטה הן לטוב הן להפך. אבל הם מעצמם אין אחד יוצא מגבולו אשר נגבל אליו אלא שמח בחלקו:

וכולהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא שאע"פ שבעולם התחתון גם בעולם העליון יש חדושי יצירות וכמ"ש יוצר משרתים שבכל יום נוצרים כמה אלפי מלאכים לשבח ליוצרם ואח"כ נגנזים בנהר דינור והטעם מפני שחושקים להתעלות ממדריגתם ונשרפים. אבל יש עוד מלאכים ממונים מששת ימי בראשית וכמ"ש ואשר משרתיו כולם עומדים וכו' נקראים עומדים מפני שמתקיימים במעמדם ולא פורצים גבולם. וענין זה כתבוהו התוספות בפ' אין דורשין ע"ש. גם מר"ן זלה"ה כתבו בסוד הבירור: ומתפקדן שלטונין מצווים להיות שולטים על כל הנמצאים ולכל א' יש שייכות עם כל אשר תחת ממשלתו וכולהו נטלין על נימוסא אחרא ידוע שיש מדת יום שהיא מזעיר ומדת לילה מ'. ועד עתה דבר בממשלת היום ההוא חילא עילאה וכנז"ל. ועתה מדבר בממשלת הלילה. והנה הוא נימוסא אחרא היא מ' דאצילות היורדת לבריאה בלילה ועליה נאמר ותקם בעוד לילה שאז יש לה קימה:

ותתן טרף לביתה ה"ס אור הדעת הנז' למעלה שבו שם אהו"ה העולה י"ז וי"ז פעמים י"ז גי' טר"ף וזה נותנת לביתה הוא האצילות וח"ק הוא ס"ג ומ"ה שמגבלת בינה לתת לעולמות התחתונים הנק' נערותיה ומשרתיה: אקרון חקות לשון רבים שלכל א' יש ח"ק הקבוע לו. יגם חקות לשון נקבה מפני שניתנות להם מן המלכות. וא"ת א"כ הול"ל חוקה לנערותיה. לכן אמר וההוא ח"ק וכו' אינו מן הנוקבא מדידה אלא מן שמיא קאתי שמקבלתו מזעיר ומנ"ל דמן שמים קאתיין. ואע"פ שהפ' אמר חקות שמים אין משם ראיה שבאים מן השמים די"ל החקות שנחקקו בשמים ולא נודע שרשם מאין בא לכן אמר דכתיב כי חק וכו' שפירושו שהחוק הוא של ישראל הוא זעיר וידוע שהוא אחוז בבינה שממנה הווייתו כמש"ה כונן שמים בתבונה וממנו נבין שהוא מקבל החק מהבינה כי ח"ק ס"ג מ"ה כנז"ל:

וע"ד כתיב את חקותי וכו' כי סתם תורה שבכתב הוא זעיר והוא המדבר עם מרע"ה וישראל ולכן כתיב חקותי דהיינו ממש חקות שמים שבאות משמים העליונים הוא זעיר עד שמים התחתונים:

בגין דכל חד וכו' שהוא המושל והגוזר ובזה מדוייק הפ' הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ שלא אמר משטרם מפני שמשטר פי' המפרשים ממשלה וחק וגזרה ולא יכון לייחס זה לשמים שהם מקבלים הכח. אלא יתייחס לאותו הכח המושל והגוזר וז"ש בההוא חק שהוא המשפיעו למלכות והיא נותנתו לנערותיה. כי חק מלא חי"ת קו"ף המילוי עולה מלכות:

בג"כ אסור למחלף וכו' חילוף מינין עניינו בכלאי בהמה וכלאי שדה שהפרי המתהוה הוא מוחלף ומשונה מברייתו בימי בראשית: ולאעלא זיוא בזיוא הוא כלאי בגדים שאין בהם שינוי מהוייתם שהרי הפשתים והצמר הם בעצמותם אלא שמתערבים זה בזה:

בגין דאעקר וכו' נראה דנותן ג' טעמים לעומת ג' דברים הנז' בפסוק: דאעקר חילא הוא עשיה בכלאי שדה וכנז"ל לית לך עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עילאה לעילא:

ואכחיש פמליא של מעלה בכלאי בעלי חיים שהם מושרשים בד' חיות המרכבה והרבעת אדם בבהמה פוגם בפני אדם וכן כולם ואפשר שזהו לשון לא תרביע ופי' הבחור בספר השרשים ערך רבע וז"ל וטעם שנק' תשמיש הבהמה בלשון רביעה לפי שהם משמשים על ד' רגלים. אבל ארחי ורבעי זרית לא יכון לפרשו כך אמנם לפי הסוד יתכן לפרשו לפי שד' חיות המרכבה הם מיוחדות זו בזו כי בכל אחד מארבעתם ד' פנים פני אדם ואריה ושור ונשר לכן הפוגם באחדמהם פוגם בארבעתם וזהו לא תרביע:

פומבי דמלכא ר"ל פרסום המלך ופי' הענין שהבגדים ה"ס אור המקיף כידוע וכל אור מקיף הוא בבינה הנק' קו ירוק המקיף העולם. ונק' פומבי מפני שאור פנימי הוא גנוז בתוך הכלי אבל המקיף גלוי גם יש לפרש ג' עניינים אלו כמ"ש בסוד ח"ק שכולל ג' עולמות נערות השכינה ס"ג מ"ה ומילוי ב"ן מלכות ומבאר ע"ד הנז':

מהו כלאים וכו' זה לעומת מ"ש דאעקר לכל חילא שבעשיה הם שתולים הככבים והמזלות איש איש במקומו הראוי לו והזורע כלאים אוסרם שגורם שצריכים ב' המזלות או הככבים המצמיחים ב' המינים להעקר ממקומם ולהתייחד במקום אחר כדי להצמיח בשיתוף אותו מין הצומח משני המינין שהוא משונה מכל א' מהשנים. ובין כך אותם השני כוכבים בטלים ממלאכתם שנבראו לעשות ואין טבעם יוצא בעולם כלוא ולא יצא וענין זה הוא בעשייה דמ' מקננא תמן: כלאים מניעותא מלשון לא תכלא רחמיך ממני. וזה לנגד מ"ש ואכחיש פמליא של מעלה שהם המלאכים ביצירה ששם שם מ"ה ואינם יכולים להשפיע על העשייה מה שהופקדו לעשות:

כלאים ערבוביא זה שייך שעטנז שבו נראה הערבוביא לעין בפועל וזה פוגם בס"ג המקנן בבריאה ששם השרפים שדרים בתוכה והם חילא דלעילא היותר עליונים. ועוד מכחיש פומבי דמלכא שה"ס א"מ וידוע שאין הקליפות יכולת ליהנות מאור מקיף שהוא אור גדול. אבל בפגם השעטנז נכחש כח המקיפין ומתחזק כח החיצונים וזהו שעטנז שט"ן ע"ז פירוש שט"ן הוא "שוע "טווי "נוז שכל אחד מהם מחזיק כחו. וזהו שסיים בפ' ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך שהוא המקיף: וטעם היותו דוקא בצמר ופשתים בארו לקמן בפ' דרשה צמר ופשתים עכ"ל הרמ"ז:

ואולם ענין דיבורם נבין ממ"ש בא"י דרוש מרכבת יחזקאל שד' קליפות הן רוח סערה ענן גדול אש מתחלקת נוגה. סי' יגמור נ"א ר"ע רשעי' והנה נוגה קרובה לחשמל שה"ס הבשר וכשנדבקת לחשמל ונפרדת מג' החיצונות היא נהפכת לטובה. אך בהתחברה אליהם אז הטוב שבתוכה שקבלה מן הבשר של גוף ומבין הפרקים שהיא כעין הבקיעה משפיעתו לחיצונים ואז מכחישין פמליא של מעלה וז"ס שם המפורש שבפי הצלם דנבוכדנצר וכו' ע"ש. וז"ש משמע כלו' מכללות משמעות הפרשיות של מעלה תמצא שרצה ה' לקדשא להו בכולא דייקא דכול' שהוא על כל הקדושות הכוללו' המשכת השפע מהמוחין בכל ב' הבחינות העיקריות דברית הלשון והפה. וברית המעור והשלישית שאינה כל כך הארה גדול' לא נפרשה בה קדושה רק שנסמכה אליה כאמור. והרי שנתקדשו בכל הקדושו'. כי בני ישראל בכללם הם כוללים הדעת בסוד ישראל יש"ר א"ל שהוא הקו הישר גם הוא שי"ר א"ל חו"ג:

ואח"כ אזהר להו לכהני וכו' ולא אמר בהם בכולא כי הרי הם בחי' פרטית ולא כללית כי הם מעיקרא מעיטרא דחסדים וז"ש לקדשא לון. הוסיף מלות אלו לבאר היטב כוונתו שקדושה זו היא להם לבדם:

לכהני מנין פי' מנ"ל שרצון ה' להשלימם בפרטות שלהם. ומביא ראיה ממלת אמו"ר אל הכהנים כי אמירה היא רבה ורומזת לחסדים. וגי' רמ"ח ע"ה כמ"ש הרב באמור להם של ברכת כהנים וגי' אבר"הם הוא שר החסד וגי' ח"פ א"ל. הרי שבמלת אמור רמז אור החסדים. וכמו כן לליואי מנין וכו' ירצה באיזה מקום נמצא ג"כ רמז בזה בשל הלוים. והשיב שהוא במלת תדבר כי בה נרמז שרשם שהוא בנוקבא שסודה הדיבור ואע"פי שגם נזכרה בהם אמירה. היינו ע"ד שאמ' ר"פ חוקת ע"פ וזאת עשו להם ע"ש. וגם מצות המעשר הוא סוד העלאת הגבו' לשרשן שלא יתאחזו בהן החיצונים חלילה. והנה מג' הבחי' נמצאו עם ה' זכאין קדישין דכיין. זכאין הוא כולל לכל האומה בכללה וכמ"של בדיוק מלת בכולא וקדישין הוא בסוד הכהנים ששרשם הראשון הוא בחכמה שבה שרש הקדושה ודכייא הוא כנגד הלוים שכל טהרה היא מצד הגבורות שיש מהן אל מקום הטומאה ובהתעלות' הוא ענין הטהרה וכן נמצא בזוהר בכ"מ כי קדוש הוא בימין. וטהור הוא בשמאל ואמנם זכאי הוא תואר כולל לקדוש וטהור:

כמה עילאה ענין הקדמה זו הוא להורות שמתחלה שהיה אור ה' בעולם לא היה שום דבר רע ולא מיתה ואחרי כן כאשר נגנז אז התעתד אדם למות וכדמסיק אכן כוונתו היא על יסוד אבא שהוא עיקר חיותו של זעיר ותוכיות טובו עד שלא יאות להקרא טוב ה' לטעם האמור ואיתא בח"ב מס' הגלגולים. וז"ל הר"חו ז"ל לילה א' חלמתי עם ר' ייבא סבא ואמר לי פ' מה רב טובך וכו' וכו' שר"ת רמ"י ולא הבנתי ואמר לי תלך אצל רבך האר"י ואלמדהו לו והוא ילמדנו לך. ובבקר כשבאתי אצל מורי ז"ל וספרתי לו החלום ואמר לי שהכוונה שרמי בר חמא הוא מזווג שער הראשון לחמשים שערי בינה שבדעת העליון. ורמי הוא לשון ר"מ לרמוז לדעת העליון רמ"י גי' נ"ר והוא ייחוד הוי"ה אהי"ה הוי"ה אל"הים הוי"ה אד"ני ע"כ לענייננו. ולעומת כן אמר כמה עילאה דייקא כי הוא הראשון שבדעת העליון וסתם דעת נק' אהו"ה והוא גי' טו"ב וקראו יקירא כי בכל דעת יש שורש היסוד הנק' יקר בסוד הטיפה. והכוונה על יסוד אבא שמבריח בכל החמשים שערים. והנה יסוד אבא הוא ע"ב וה' חסדים וה' הו"יות ק"ל הרי ר"ב ועוד ד' שמות הג' יחודים של נ"ר והם הוי"ה אהי"ה אלה"ים אד"ני שיש בהם י"ג אותיות עם ד' אותיות שרש שם ע"ב הם י"ז אותיות כמנין טו"ב. ואם תמלאם תמצא כי בע"ב וקס"א יש ב' אותיות ובאל"הים ואד"ני מלאים כ"ה אותיות הכל מ"ה הרי מ"ה הרי "מה "רב "טובך. חזר ואמר מה רב טובך אור הגנוז הוא הוא יסוד אבא המתפשט בכל קומת זעיר עד תוך יסוד שלו. ואז יסוד זה דזעיר מעולה מאד כי בתוכו סתום תוכיות האצילות:

דביה עביד קב"ה טב בעלמא שכן אנו אומרים ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית שעליו נאמר כולם בחכמה עשית. ולא מנע ליה בכל יומא זה יובן עם מה שאנו מכוונים בקונה הכל כי כל אור יסוד אבא הוא שם ע"ב והוא יוצא ומאיר ליעקב ממנו נ"ה אורות כמנין הכ"ל ונשאר גנוז י"ז כמנין טו"ב שהוא ודאי תוכיות ועיקר האור. והוא מאיר באותם נ"ה היוצאים ליעקב שבו תלוי קיום העולמות אפי' בזמן הגלות:

אשר צפנת ליראיך דתנן וכו' יתן טעם לשבח כיון שבו תלוי קיום העולם א"כ מהו זה שאמר אשר צפנת ליראיך. ומשיב שנאמר כו' על שם שהוא בעילויו גנוז לצדיקים. ופי' בו הרב ז"ל אלו הם צדיק וצדק וה"ס זווג הנעשה בשבת שאז מקבלת רחל בהזדווגה עם ישראל מג' יסודות דהיינו יסודות דא"וא שבתוך יסוד דזעיר. ועל כן לא אמר לעלמא דאתי כמ"ש בסמוך אלא לזמנא דאתי. שהוא זמן השבתות שמשמש ובא תמיד ובזה יתורץ ג"כ שאם אמת הוא שבכל יום ויום העולם צריך לו לקייומו וכנז"ל:

א"כ למה גנוז ואיך יאמר שגנוז אם תמיד מקיים העולם אלא הענין מובן במ"ש שדוקא חלק המעולה שהוא הנק' טוב הוא צפון לצדיקים וזהו דיוק צפנת הה"ד אשר צפנת כי לא כתוב הסתרת או העלמת. אלא צפנת שר"ל אצור ומעותד להם ע"ד דודי צפנתי לך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא וכו' דייק מדלא קאמר פעלתו לחוסים בך דהוה קאי רק אל בחי' הטוב. אלא הא קמ"לן כי בתחלה בזמן הבריאה היה מאיר כולו בשלימות בכל הזעיר ולא היה שום חלק צפון וז"ש פעלת בפועל גמור את כולו אבל הוא נגד בני אדם שאינם כדאים ליהנות ממנו ולכן נגנז אותו החלק המובחר:

וזמין לאנהרא כולא לצדיקייא לעלמא דאתי דייקא לעלמא דאתי שהוא בעולם הבא שאז יאיר כולו בשלימות גדול והוא נק' שמש צדקה. ומכאן ראיה שסוד השמש הוא אור אבא המאיר בתוך זעיר:

בתר דנפקא נפשא וכו' לדעתי אמת הוא שמומתי ב"ד יש להם חלק לעו"הב כדתנן אבל אין ספק אצלי שאין מיתת ב"ד תיקון גמור כי לא לחנם הוכפלה המיתה מות יומת וכמ"ש הרב בחיי בפ' משפטים. שודאי צריך לחזור בגלגול ולמות ולהקבר וזהו כפל תקברנו ומינה לכל מת שחובה לקוברו כמ"ש בסנהדרין רמז לקבורה מנין כי קבור תקברנו ופירש רש"י דמריבוי נפקא ליה. בגין דמיתא דישתהי יומם ולילה שהם סוד ז"ון שמבחינת כליהם נמשכת בחינת הגופות בסוד האב והאם שותפי הבריאה מזה האודם ומזה הלובן. ואמנם מיד שמת האדם שהוכן לקבורה מתחיל ענין הבירור שהוא העיכול בעפר. ואם ישהה יום ולילה יש חלישות באיברי המרכבה דהיינו בבחי' החיצוניות שלהם כי כל אדם תלוי באחד מאיברי הפרצוף העליון:

ומעכב עבידתא דקב"ה זה בסוד הפנימיו' דהיינו גלגול הנשמה שמתגלגל בסוד ו"ק כמ"ש שש שנים יעבוד כדאיתא ריש סבא דמשפטים ולפי מדריגת האדם שהוא מתגלגל בה צריך שיהיה לה תכונת הגוף השני שינתן לה. וכל עוד שאין גוף הראשון נקבר עדיין יש שיירי חיבור בין הגוף והנפש שלא תתפרד ממנו עד שיונח במקום תיקונו הוא הקבר:

ובג"ד אמרה אורייתא לא תלין וכו' דייק לא כתיב לא תלין אותו אלא נבלתו שרומז שיש פגם במיתתו דוגמת הנבלה. והיא הנותנת שצריך להמציא לו תיקון שהוא הגלגול ומינה תבין ותשכיל שהוא הדין לכל הדומה לו דהיינו שלא היתה מיתתו ע"י השכינה אלא ע"י מלאך המות הנק' נבלה דהוא צריך גלגול:

דבר אחר כד אתפרשא וכו' הרי זה טעם אחר כולל לכל נוצר בר ישראל שחזקתם צדיקים ומסתמא מוכנים לעו"הב והענין כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' ויחי שג' לבושים נעשים לנר"ן. בהאי עלמא לנפש ובג"ע הארץ לרוח ונשמה תוך י"ב חדש טרס עלותה לכסא ג"ע העליון ובג"ע העליון. ולפ"ז נראה ודאי שלבוש הנפש הוא הצלם המקיף את האדם עודו בחיים ומתחלק לג' בחינות. צלם וב' צללים. אבל לאחר פטירתו יש לו אחרים להיות בהם בג"ע העליון והתחתון והכי איתא בפ' פקודי רמז אחד שבהיכל עצם השמים שם מלבושי הצדיקים מסוד אור פני"אל שהוא הממונה העיקרי שבאותו היכל ועליו רומז בכאן באמרו גופא אחרא מנהורא דהיינו מסוד שע"ח נהורין גימ' או"ר פני"אל וגי' מלבו"ש וסודו משם א"ל כי ב"פ א"ל מלא גי' הק"ף והם ב"פ הק"ף ועם ב' אותיות א"ל וששה דא"לף למ"ד הרי מלב"וש ועם ב' כוללים דשני הבחינות גי' ש"פ ועליו נאמר בגדי יש"ע שהממונה הפרטי שעל המלבושים שמו צדקי"אל כנז' שם לכן אמר מעיל צדקה יעטני:

ומאליהו תנדע וכו' הרי זה מופת לדעת שיש לכל צדיק ב' מלבושים אחד לעו"הז ואחד לע"הב וארחיב ענין זה כמ"ש על התוספתא דפ' נ"ח שיש לכל צדיק ב' רוחין רוחא חדא בעלמא דין ורוחא חדא בעלמא דאתי ופי' בו הרב דהיינו הבא מלמטה מחזה זעיר הוא דעלמא דין. והבא משם ולמעלה ממקום הסתום הוא דעלמא דאתי. ולעומת כן יצירה ועשיה הם בחינת עלמא הדין. ובריאה עלמא דאתי דתמן אימא. ולכן אמר שבמלבוש זה העליון אליהו אתחזי ביה בין מלאכין וכו' שהם המלאכים המעולים שבבריאה ולכן אמר ג' מעלות מלאכין עילאין קדישין. ואיתא בא"י כמה בחי' ש"ע בין מב' בחי' אל כנז"ל וגם מו"פ ס"ג שהם בשני הפנים העליונים העולים שע"ח. ואמר שאלו נמשכים עד היכל עצם השמים עד המלאך אור פני"אל שהוא כפשוטו אור פני"אל יי"אי מלא גי' פני"אל. ואני מוסיף שגם היכל זה הוא הששי כנגד ו"פ ס"ג. ובין בחול ובין בשבת כשנעלה להיכל זה נתחיל בא"ל. א"ל ברוך א"ל אדון. עוד אמר שם בא"י שגם י"פ ל"ז הוא ש"ע ועם ח' חיוורתי שבהם ב' הוי"ות כנודע הרי שע"ח ובענין זה נפרש פ' תודיעני אורח חיים והענין שהנשמה בתחלה עולה להיכל לבנת הספיר שה"ס יסוד ומ' דבריאה והיינו חיים. ועוד אמרנו שהמלבוש נעשה מבחי' יי"אי שהוא א"ל ומבחי' ל"ז ושניהם חיים. ומשם עולה להיכל עצם השמים. ולבושה צדקיא"ל כנז' וזהו שובע שמחות את פליך. שובע ה"ס שע"ח נהורין הנמשך מאור הפנים. ואלו המלבושים נקרא בגדי ישע ומעיל צדקה. בגדי ישע לנשמה ולרוח. ומעיל צדקה לנפש. והכל גי' שמח"ות והיינו שובע שמחות. ואח"כ נמסרת ביד מיכ"אל הכהן להקריבה לפני ה' וזהו נעימות בימינך נצח:

וכל מה דגופא וכו' הענין כי כשנקבר הגוף נשארת הנפש שם ומשם אם זוכה שבעה בצחצחות שה"ס רוחניות נעלם המתלבש בעו"הז וכמ"ש בחסד לאברהם מעין ה' נהר מ' ואמר שם שהצדיקים הקדמונים זוכים להזדכך ולהכנס בו בחייהם לשאול צרכיהם בהצטרכם לזה כשמואל שנכנס לחצר מות כשהיו נכנסי' לבית הקברות היה נגלה להם אותו הרוחניות ומדברים עם אותם המלאכים וכו' והרוח הולך לג"ע ואז הנשמה עולה אל ג"ע שהוא הבריאה. ונראה שמ"ש בחסד לאברהם הוא להבלא דגרמי הנשאר שם. אבל הנפש הולכת אל ג"ע התחתון ומשם עולה לרום העשייה ומתחברת עם הרוח שהוא ביצירה וכל זה אחר שנתעכל הבשר ועיין בשער הנבואה. והנה כל עוד שלא נקבר הגוף אין הנשמה יכולה להתלבש בלבוש האור ולכן יש לה צער. ועוד ורוח מסאבא אזדמן וכו'. כתוב בגיליון שהרוח ונשמה הולכים להם והנפש נשארת ערומה בלתי מגיני ל"מ דצלם שהם אור מקיף המגין וז"ש ולסאבא לההוא גופא לאפוקי אותו שהיה לנפש עודה בחיים שהוא הצלם שלא יוכלו לשלוט בו. ונל"עד שאותו רוח מסאבא הוא מסיגי הבלא דגרמי שנשאר במלכין דמיתו. דלפי הנז' בס"הכ שארבעה מדריגות הטומאה הם כנגד קליפות אבי"ע מלמטה למעלה. ואב הטומאה הוא בקליפה שתחת העשייה. ואבי אבות הוא תוך אלו הקליפות התחתונות שהוא הוא סיגי הבלא דגרמי. ולכן כשמת האדם יוצאת נשמתו ונשאר הבלא דגרמי מיד אזדמן ממש מנגדו להאחז בו והוא רוח מסאבא המתפשט בלילה על בני אדם וכשמוצא גוף מת ממש מתאחז בו ומטמאו הרבה:

וע"ד אזהר לכהני וכו' ידוע הוא שהכהנים מן החכמה שהיא שרש הקדושה ואין בה אחיזה לחיצונים וע"כ לויים שהם מושרשים בבינה וישראל בדעת שיש שם גבו' מותרים להטמא אבל לא לכהנים ולכן טמא מת מותר במחנה ישראל:

כשמן הטוב דא משח רבות וכו' הוא סוד אבא הנמשך ויוצא דרך יסוד אימא כי ידוע ששמן סודו מוחין דמצד אבא כמ"ש על פ' שמן וקטרת ישמח לב. ואמר דנגיד ונפיק על ב' בחי' יסוד אבא המכוסה בתוך יסוד אימא. והגלוי במקום סיום יסוד אימא. ד"א דנגיד ונפיק מרישא וכו' כוונתו על יסוד דעתיק שהוא ממש ביסוד אבא לגבי נוקבתו כמ"ש בשער עתיק ושער אריך. וידוע שעתיק נק' רישא דכל רישין שהוא ראש על ב' ראשין עילאין כתרא ומוחא. וכמ"ש בראש אידרא זוטא. וגם הוא סתום יותר על הסתומים שבאצילות שהוא הפנימיות היותר נעלם ויותר תיכון והוא מאיר על רישא דאריך דהיינו כתרא עילאה שהוא ראש האצילות. כי עתיק הוא מעולם אין סוף כנודע:

וז"ש על הראש ודאי פי' על אותו ראש שנק' ראש בסתם ומפני שאריך הוא הפרצוף השלם שהוא הא' שמתפשט באצילות כי מעתיק לא יש כי אם הארות ז' תחתונות. לכן קראו אדם קדמאה. והענין כי גם כתר אריך נחשב מעולם א"ס כדרך כל כתר שמתייחס למה שלמעלה ממנו. ועיקרו של אצילות מתתיל ממוחא סתימאה שהוא חכמה דאריך. וידוע שחכמה סודה כח מה בכל מקום. וגם שבחכמה זו יש משם מ"ה כאמור בדרוש ג' רישין. ולזה יכון מאד לקראו בשם אדם קדמאה. ורישא דיליה הוא בכתרא עילאה שבו מאיר רישא דכל רישין וידוע מכמה דרושי הרב שיסוד עתיק מאיר בכתרא ומשם במ"ס וממנו יוצאה הארתו לסוד הדיקנא. והיינו יורד על הזקן. זקן אהרן דא כ"ג דלעילא. מובן במ"ש האר"י ז"ל בדרוש ראשון על י"ג מדות וז"ל. הנה התיקון הששי הוא חסד דעתיקא והוא כי חפץ חסד הוא כמ"ש בא"ר. וכנגדו בי"ג מדות שבתורה בתיקון ו' לפי מנינינו ורב חסד מדה ששית. ומדה זו מדת כ"ג ומכאן מתחיל דיקנ' דכהנא רבא דאתתקן בח' תיקונים כנז' בא"ר דף קל"ב ע"ב. והיא איתגלייא קצת ע"י החסד עילאה דאיהו גופא דאתלבש ביה חסד דעתיקא דלגו דחסד דקשוט בחיי נשמתא. ע"ש באידרא ותבין פי' מלות אלו ולפיכך כתיב יורד על הזקן זקן אהרן כי הם זקן בתוך זקן. כי ממדה ח' ואילך מתחיל זקן אחר מתלבש בח' בגדים. ותיקונים אלו הם לו כנשמה ולפיכך נגלים ע"י התלבשות ח' בח' עכ"ל ולפ"ז תיקון כי חפץ חסד הוא שהוא הששי לתיקוני דעתיקא הוא הראשון לתתלבשות בפנימיות תיקון ורב חסד ומשם עד הי"ג הם ח' פנימיים בח' חיצונים. והנה חפץ חסד עם ששה אותיות גי' אהר"ן ואמנם השמן ה"ס הפנימייות המושפע דרך צנורות השערות.

ז"ש וההוא שמן יורד וכו' אתא לאפוקי שלא תאמר דתואר שיורד קאי אזקן אהרן. דמלבד שלא יצדק לשון שיורד. עוד מאי רבותיה שהיה לו זקן מגיע עד פי מדותיו שמפרשים מלבושים. וכ"ש דדיקנא מתפשט עד טיבורא דלבא. אבל השתא ניחא דר"ל שאותו השמן הפנימי יורד מאינון משיחן ר"ל מאותן המדות הן השערות:

זמין קב"ה ללבשא לבושי וכו' דייק מדלא כתיב יבא אלא בא מאדום שמאז הוא מזומן ובא והסוד הוא שאותה מדה שנתן בה ה' חלק יניקה לחיצונים לחיותם היה בכוונה שיניקתם בה תהיה גרמה לאבידתם מן העולם ולהבין הענין במ"ש שהספי' נקראים מדות הש"ית שאחד מפירושיהם ר"ל מלבושים כמש"ה על פי מדותיו. ואמנם פרצופי הנקבות הן בעצם מלבוש הזכר וכמש"ה של נעלך מפני שנה"י דידיה מתלבשים בה והנה לאה שבה שרש משיח בן דוד שהיא דינים קשים היא עתידה לעשות נקמה באדום וע"ז נאמר ועלו מושיעי' בהר ציון וכו' הן הגבורות הנק' ישועות כנודע שיתגלו "לשפוט "את "הר ר"ת לא"ה וכמ"ש הרב זל"הה וכן למ"ד אל"ף ה"ה גי' נק"מה. ואיתא באוצ"ח שלאה אע"פי שהיא מכוסה מ"מ אחוריה נוטים לחוץ בגלוי להניק את החיצונים די חיותם. ע"ש ולפ"ז יכון אומרו מי זה שהוא גלוי וסתום:

דאחריבו ביתיה וכו' ירצה שבמקום שהיה להם לעזור את אחיהם ביום אידם וכמ"ש עובדיה עליהם שהיה כח בידם אם ינויבו מעשיהם להנות הרבה מן הקדושה שהרי זו"ן דאצילות דקליפה ה"ס עשו ואשתו כמ"ש במרכבת יחזקאל והוא שם אדום שבמ' דאי"ק עולה סמ"אל ולי"לית והם ברשעתם הרבו להרע לנו מכל הגוים וכוונו להרוס בנין הקדושה להמלא בחורבתה ולא עוד אלא וגלו לכ"י ביני עממיא שפזרו את ישראל בכל העולם וממילא שכינה גלתה עמהם. לכן להיותם ראש כל עולמות הקליפה ילקו על ההרים שהם גבהו שנ עולם:

דאינון לבושין יסתאבון נל"עד שכל ניצוצי חיותם ידבקו באותם לבושי נקמה כדי שלא ישאר שום חיות לחיצונים שהיה בא להם יניקה משם. ולפי שאלו שייורי תמצית הם מעורבים ברע לכן יטמאו הבגדים והוא משר"זל בילקוט בפ' זה שהקב"ה נוטנ עונות ישראל שהיו על ראש עשו ונותנם על בגדיו ושוב מכבסן עד שנעשה כשלג. והענין שאחר שיתקבצו כל הניצוצות של הקדושה שנפלו בעונות ישראל וידבקו באותם הבגדים. אז יעשה הבירור והמיתוק בכח מזל נוצר חסד לאלפים. וישארו נקיים בכח ונקה. ולפי שהם ג' אלף כנודע לכן יעשו כשלג גי' ג"פ אל"ף: הה"ד וכל מלבושי אגאלתי דייק שלא נאמר טמאתי או טינפתי אלא אגאלתי דמשמע לשון טינוף ולשון גאולה. ולפי שהגאולה עתידה להיות אחר הטינוף. ואין כוונת הטינוף אלא לעשות הגאולה לאותם הניצוצות החיות. לכך הורכבה זאת המלה כך:

זה הדור בלבושו באינון וכו' שב' בחינות המלבושים של הניצוצות ושל חיות החיצונים נעשו להם אחד ביחוד ובמיתוק וזהו הדרו שכל הטוב שבנוגה שהיא סובבת הקדושה ילביש אותה: צועה ברוב כחו הוא חיזוק הקדושה עצמה אשר יגבר לשבר עול הקליפות: אני מדבר הם דברי ישעיהו ששמו מורה עליו ישע וכדר"זל פ"ק דב"ב ישעיהו כוליה נחמתא לכן אמר אני מדבר בצדקה לי נאה לדבר בענין גדול זה להיותי מזרע מלכות בית דוד אתנבא על גאולתה. והוא שרשו בשרש המ' שבתוך זעיר דהיינו בעטרה שלו והוא הוא ממש סוד הצדקה שהוא מיתוק דיני צדק בה' חסדים: ההוא דאיהו רב להושיע. הוצרך לפרש כן שלא תאמר שמוסב אל אני שהוא ישעיהו אלא מוסב אל צדקה וז"ש ואיהו יצדקה ממש וכו' והענין כי צדקה ה"ס שרש מ' שבזעיר כאמור. ורב להושיע ה"ס בחי' זעיר בעצמו שהוא גדול מן הצדקה שבגבורותיו הנק' ישועות ממתקה:

וכל כך למה פי' מפני מה צריך לכל ההתעוררות וההזמנה הנז' ומשני בגין דגרמו וכו'. ור"ל שבגלות בבל לא הוצרך זה מפני שלא היתה ירידתה כ"כ מופלאת. כידוע מדרוש תיקון הנוקבא אך בגלות אדום היא שכיבת לעפרא וכו'. ואיתא בא"י שנסתלקו מרחל כל ט"ס שלה ויורד מהם כח למ' הרשעה. ועם בחי' אור א' שלה יש בה עשר אורות ולא נשאר למלכות הקדושה אלא מ' שבה בתחתית האצילות וזהו שכיבתה לעפר. אבל נפילתה לארעא היא נפילת ט' אורות לנוק' דקליפה. וא"כ אין כח ברחל להתקומם מצד עצמה וזהו ולא תוסיף קום מאליה. לכן צריך שהזעיר ירד להעלותה ולהקימה. וכ"כ למה דכתיב וכו' דק"ל למה לו להקב"ה כל הרעש הזה ולמה לא יבנה את המ' שבמ' שנשארה באצילות ויתקננה ע"י או"א בנין שלם ויבטל לגמרי בחינות רחל שנפגמו ונפלו לעמקי הקליפות. וזהו ע"ד שהיה רוצה לעשות כשעשו העגל כמש"ה ואמחה את שמם מיחוי וביטול גמור ברחל הנק' שמם וכמ"ש באורך באוצ"ח. וא"כ גם לעתיד יעשה כן ולמה לו להגאל בין החיצונים. והשיב דכתיב ולאחותו הבתולה. שכהן תחתון שהוא דוגמת כהן עליון שהוא זעיר שעיקרו מן החסדים. כתוב בו לה יטמא מצוה. לכך זעיר כמוהו מצוה עליו לגאל מלבושיו בעבור אחותו רחל וזה מכמה טעמים א' שהיא בת אביו שעליה דווקא מטמא הכהן וכן אמר אברהם על שרה אחותי בת אבי היא. כי גם שרש זעיר הוא באבא חכמה כח מ"ה. ב' הבתולה כשהיא בין החיצונים נעשית גן נעול שלא יהנו מפנימיות יסודה ואם תשכיל תראה שב' פעמים אלו אמר מר"עה להליץ על רחל ובניה וז"ש אל תשחת עמך ונחלתך והדר מפרש אשר פדית בגדלך בגדולתך שהוא בחכמה. והרי שהם מיחס שלך והיינו עמך אשר הוצאת מארץ מצרים מקום הטומאה שנשתקעו בה ובכל זאת לא נטמעו גם השכינה גלתה עמהם לשומרם באופן שמעולם לא פסקה קדושתם בנחלה שאין לה הפסק. והרי ב' טעמים. והג' הקרובה אליו. ירצה דאיתא בשער זעיר אנפין באוצ"ח שמתחלה יצא זעיר בו"ק בלי הג"ר ומ' יצאה נקודה בלי הט"ס כדי שאם יחטאו ישראל יסתלקו הג"ר דזעיר והט' דנוקבא ולא יופגמו בעצם וזה מפני שיש לחיצונים אחיזה בהם משא"כ בא"וא. אבל בז"ון ישנה וכנגד זה אמר הקרובה אליו ומקרה א' יקרה את שניהם והוא מה שטען משה זכור לעבדיך לאברהם וכו'. שהם מג"ר שלך שעכשו ח"ו הם כשכוחים לגמרי מפני שנסתלקו. וא"כ מתחלת הבריאה הקדמת תיקון לזמן החטא. ועתה תועיל מחשבתך שעל מנת כן בראת עולמך והבן. והטעם הד' אשר לא היתה לאיש. כי עשו הוא זעיר דאצילות דקליפה שאין בו ג"ר ואינו כי אם בעל ו"ק כנזכר בדרוש הקליפות ולכן לא נק' אדם שסודו בי"ס רק איש מבחי' ו"ק לבד ואמנם רחל נתקיים בה כי לא ינוח שבט הרשע וכו' משא"כ לאה שלהיותה דינין קשים היתה ראויה לעשו לולא דמעותיה כנודע. ועתה אם לא יגאל ה' כל בחי' רחל מתוך הס"א ייחסוהו לתשות כח שיאמרו אשר מתחלה נתחזק שלא ימשול עליה זר ועתה מניחה ח"ו בתוך הטומאה והוא ממש מ"ש מר"עה פן יאמרו הארץ וכו' מבלי יכולת ה': לא יקרחה בה"א מ"ט משא"כ בלא ישרטו:

ההוא שמן וכו' מובן במ"ש בויקרא דף ז' ע"ב וז"ל מאי שמן הטוב דא משח רבות קדישא דנגיד ונפיק מע"ק דאישתכח בההוא נהר וכו'. ובס' זוהר הרקיע פי' בו מה שפי'. ומז"לן שיש ב' מיני שמנים א' שמן למאור. והמין השני הוא שמן המשחה. הא' הוא מכתרא עילאה. והב' ממוחא סתימאה שכן יש בו בשמים וכל ריח הוא מצד הדין ואיתא בר"מ בפ' בהר סיני דף ק"ט ע"ב מימינא שמן למאור כגון את המאור הגדול שמן משחת קדש איהו מסטרא דסמאלא דאתמר בה וקדשת את הלויים וכו' ע"ש באופן ששמן המשחה סוד אור כתרא שבתוך ח"ס. וידוע שח"ס היא טלא דבדולחא וי"פ ט"ל גי' שמ"ן וזהו כשמן הטוב על הראש וכו'. וכתיב בתריה כטל חרמון וטל זה הוא יו"ד ה"א וא"ו כנודע. ונמצא שההוא נהר ה"ס אימא היונקת ממ"ס וזהו הוי"ה במילוי אל"פין וגם הוא כמ"ס כמ"ש בדרוש תלת רישין וידוע שעיקרו של שם מ"ה יא"א"א ובמילואם גי' שנ"ג והיינו משחה. דאשתלים לכל שבעה ה"ס אור זה שהוא ביסוד אימא וגם נוטף מן הדיקנא שהיא ממ"ס על כתר זעיר שהוא כוללות כל המ"ט שערים כמ"ש בא"י בדרוש קן צפור וז' ימים ה"ס כחב"ד גג"ת דזעיר שהם עצמו של זעיר ולהיות שהכתר הוא כולל הכל נק' ז' ימים כל כללות הז'. וע"ד שפי' רש"י שטיי"נא בל"עז וידוע שכתר זעיר שהוא הכולל כל המ"ט והו' השער הן' ה"ס ת"ת דאימ' ואור זה ה"ס ז' חסדי' כל א' כלול מז' וז"ש ז' ימים ימלא. פי' המדה העליונה הנק' ז' ימים הם חסדים והם נכללים בכתר זעיר זה האור ימלא את ידכם ה"ס הימין שהיא היד של כהנים וזהו ידכם יד עליונה שלכם שאתם מושרשים בה. וידוע מס' א"י שרוח הגבורות נכללת בתוך החסד וה"ס התכללות שמאלא בימינא הנז' בכל הזוהר כמ"ש התם. ובזה ינעם מ"ש רז"ל בפ' וישא אהרן את ידיו ידו כתיב כי יד שמאלא היא הגבורה שבתוך החסד והיינו ידיו וידו. וגם להיות חו"ג נכללים יחד הו"ל ז' דחסד וז' דגבורה. וב"פ ז' הוא י"ד וזהו ימלא את ידכם שתהיה יד גדולה כלולה משני מדות שלכן ישבו פתח אהל מועד יומם ולילה ז' ימים וז' לילות בסוד חו"ג באופן שמה שאמר ז' ימים ימלא את ידכם ה"ס אור הכתר אור ה' המושפע מת"ת דאימא וסתם ת"ת כולל חו"ג וסוד זה מקורו מח"ס שסתמו חסד והוא נתקן מגבורה דעתיק כידוע:

ההוא אתעדי וכו' כי השערות הן צנורות של השפע הפנימי שבתוך הראש:

ואתקרח איהו אפגים רישיה שפגם בחסד שהוא בתוך הראש. קר"חה גי' שי"ג שהוא אל"הים דיו"דין וי"ג אותיותיו:

בגין דרישא דכהנא עילאה שה"ס אבא המלביש וזרוע ימין דאריך הנה הראש הוא מ"ס שהוא ראש לכל האצילות ומקור כל החכמות. וכבר נז"ל ששם סוד שמן המשחה. ובג"כ כתיב בה"א ה"ס אימא שהיא כתר זעיר כאמור וגם סוד גולגולתא דעל מצחא סודה בחי' בינה. ואיתא בא"י שכל כתר ה"ס בינה ושם שם אה"יה ע"ש. וה' בשלשה מילואיה סודה אה"י ה"א ה"ה ה"י אה"י עם ה' עצמה אה"יה. וזהו סוד שם בי"ט שהוא שמן בא"ת ב"ש גי' אהי"ה. וכאן יש להעיר כי אם טעם איסור קרחה הוא מפני שפוגם בשמן עילאה שה"ס כתר זעיר. התינח בכהן הדיוט דאמר לקמן שפוגם בה' תתאה. ופירושו שם שה"ס כתר דזעיר מבחינת התבונה. וכ"ג מבחי' אימא עילאה כשזעיר מתגדל כנודע. אבל ישראל מאי שיטייהו באיסור זה שנאמר בהם לא תשימו קרחה בין עיניכם למת. ונל"עד שמהפסוק עצמו נבין התירוץ כי בישראל כתיב בין עיניכם וה"ס הדעת שמוח הדעת באמצע ושם הוא שרש ישראל ובזה נאמר שני אופנים האחד שהכהנים פוגמים בחכמה שבכתר וישראל בדעת שבכתר. ולפי שג"ר חשובות כאחת לפיכך נתן את של זה בזה ושל זה בזה והוא ענין ג"ש דקרחה קרחה הנז' בגמ'. והאופן השני הוא מ"ש בא"י שהדעת נעשה מבחינת חיצונייות הכתר ולכן משלים לעשר ספי' במקום הכתר ולכן גם הוא נק' ראש ודוק:

מאן שבעת ימים בא להוסיף על הנז"ל כי מלת שבעת לשון נקבה הו"לל שבעה ימים. ותירץ הא אתמר. והוא מ"ש לעיל שסודו בת"ת דאימא שהוא כתר זעיר הכולל חב"ד חג"ת: איקרי שבע. דהיינו בבחי' עצמה היא נקבה של אבא וזהו שבע אבל בהיותה כתר זעיר נק' שבעת ימים. כי שבעה הוא זכר ות' רומז לנקבה והיינו ת"ת דאימא לכתר זעיר: ואיקרי תשובה כי ה"ס לובן ורחמים ונק' רישא חוורא כמ"ש בא"י. ובענין זה תבין פ' ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים. שידוע שפתח אהל מועד הוא בשליש תחתון דת"ת זעיר מקום יציאת ראש רחל. ונצטוו אהרן ובניו להדבק שם בכוונת לבם לקבל אור הבינה שבכתר זעיר המתפשט בח"בד חג"ת ולהפוך הדין לרחמים כי כן אימא נקרא אחידא בימין כמ"ש בדרוש צייור העולמות ולזה נאמר כי ז' ימים ימלא את ידכם היא יד הגדולה:

שבע אנפי מלכא וכו' לקמן דף ק"ה ע"א מדבר בענין זה ואומר שמי שמחלימים אותו בשבת חלום רע הוא להיטב לו באור עתיקא המתגלה בשבת. לכן אמר קורעים לו לרמוז אל ש"ע נהורין העולים קר"ע וכ"כ בס"הכ בכוונת תענית חלום אבל אני רואה הפרש אחד בין הכתוב כאן למ"ש שם. כי שם אמר ששבעים שנה הם ע' כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו וכאן אמר שהם שבע אנפי מלכא. ונלע"ד לפרשו במ"ש בס"הכ הנז' שפי' שם ב' עניינים על סוד ע' שנה. א' ה"ס שבעים אותיות שיש בז' שמות עסמ"ב ושל קס"א קנ"א קמ"ג. וכנגד אלו אמר לקמן ע' כתרי מלכא שהם ע' ממש. וה"ס עטרין דיליה דהיינו מוחין הפנימיים שכשישנם בראשו הוא נמצא להיטיב ואם לאו אז הוא נעלם. והענין הב' ז' יו"דין דע"ב ס"ג ולעומת כן אמר כאן ז' אנפי מלכא שהם ז' אותיות. והפנים העליונים הם בסוד ז' ר"ל תרין תפוחין דעתיק תיקון ואמת שהוא תיקון השביעי וסודו ז' שמות ס"ג העולים אמ"ת וכן בזעיר יש ז' פנים שהם אלו הז' יוד"ין שבחו"ב שלו המאירים בפניו ואז הם ע' פנים לתורה דכתיב בה כי היא חכמתכם ובינתכם. ובשעת הדין ב"מ נאמר והסתרתי פני וז"ש אסתכמו עליה וכו' שנתעלמו מהשגיח בו ואפ"ה בכח סגולת התענית בשבת נקרע גזר דין.

מ"ט בגין דאחיד וכו' שידוע שכתר הוא שרש כל המוחין ולהיותו מאור אימא לכן יש בו כח להאיר את המוחין ולתקנם ולכן נק' שבע גי' הוי"ה אל"הים במיליי יו"דין: ואיקרי תשובה כי לגבי זה האיש שמתענה הו"ל כיום הכפורים שחל להיות בשבת כי התענית הוא בפנימיות אימא. פי' לשאינו ניזון מאכילה החיצוניות רק מן הפנימית. כי אור המוח הוא המושפע בכל הפרצוף כמ"ש הרב ז"ל בסוד התענית. וז"ש דאחיד ביה בפנימיות הכתר שהוא ת"ת דאימא. וידוע שבינה ה"ס שבת הגדול. וגם ת"ת הוא ז' לכחב"ד חג"ת והוא היה היום הז' למילואים כי יום הח' הוא היה יום א' סוד ראש רחל כנ"ל בפ' ופתח אהל מועד. ואותו יום ר"ח ניסן היה שסודו בגלגלת רחל כנודע מסוד חדשי השנה. בכולהו אחיד שכולם נכללים שם: ואהדר בתשובה בתענית בפנימיות הכתר כאמור ולכן נקרע גזר דינו. בכולם שכולם נתבסמו ובש"ע נהורין הנ"ל וסודם באימא כמ"ש בדרוש שלוח הקן ע"ש: ואז האירו ז' אנפי מלכא האמורים שסודם ז' יודין וכל א' מתרבה בעצמו עולים ש"ת ועם ב' כוללים דע"ב וס"ג גימ' שב"ת:

ע' שנין איכא בחלמא הלא החלום סודו התעלם הגדלות בתוך הקטנות דהיינו הסתר פנים וכמו שהיה בגלות בבל שעליו כתיב פ' והסתרתי פני מהם. ואלו נתעלמו ע' שנה שהוא מה שנרמז בחלום רע שמראים לו סתר פנים עליונים ממנו שהסי' התעלמות הע' שנה על זה נאמר היינו כחולמים. ירצה היינו רק כחולמים בהסתרת הפנים אבל לא זכינו אל התיקון והביסום של התשובה. כי ה' שב את שיבת ציון. ולא בזכותנו שאם היינו אנו השבים היינו זוכים למעלות רמות כמ"ש בדברי רז"ל:

כגוונא דא פי' מעין זה אבל לא כמוהו ממש כי הנז"ל ה"ס ע' שנה שהיא כללות גדול של כל המוחין. אבל בכהן הוא ז' ימים דהיינו ז' ימים דהיינו ז' מדות כח"בד חג"ת דזעיר. ושל ע' שנה הוא בסוד המוחין: כאן בה"א עילאה ה"ס אימא עילאה וכנז'. וה' תתאה ה"ס תבונה שסודה ממלכות בינה שהיא ה' תתאה:

שאל אביך הוא זעיר שהוא ישראל נער והוא אבינו כמש"ה בנים אתם לה' אלהיכם ז"ון כמ"ש באוצ"ח זקיניך הוא י"ס ור"ל שפגם באמא וברתא בתולת ישראל היא ברתא:

אינון זכאין הכוונה על אותם שיראתם היא זכות להם ממש ומעלה גדולה והם שמגיעים למעלת יראת הרוממות שהם דחלי קב"ה ולא שיריאים מהעונש שאלו הם כבכי אדם היראים מהשוטרים ולא מיקר גדולת המלך:

דכל מאן דדחיל ליה וכו' פשט הדברים שהירא השלם הוא וודאי מבית המלך שיש לו ידיעה ממעלתו ומכיר שלו תאות ההכנע' מצד עוז רוממותו ואמנם למעלה בעולם האצילות מדרגה זו היא באבא כי הוא הפנימיות המופלא שעליו נאמר ופני לא יראו והוא המתפשט בתעלומות מסתריו בכל האצילות ומתעלם במ' הנק' יראת ה' והיא בת המלך שמתוך התעסקם בבית זה שיודעים מקצת חדרי גנזיו יכולים להשכיל שמץ רוממות החכמה ולכן זעיר נק' נורא דווקא בסוד ת"ת שבו כנודע מג' תוארים הגדול הגבור והנורא. מפני שבת"ת יש גילוי ליסוד אביו וזעיר הוא נפעל מיראת רוממותו. ירא את ה' מצד גדולתו ולא אמר ירא מה' ע"ד ויראת מאלהיך שזה נאמר על יראת העונש המגזמת את האדם שלא יחטא. אבל אשרי בכל מיני אושר איש ירא את ה'. וז"ש ליריאיו שיריאים אותו מפאת גדולתו:

מהו טרף וכו' אחר שהודיענו מעלת יראת ה' הנז' שואל מהו טרף נתן ליריאיו שאם הוא כפי' המפרשים שהוא מזון מה היא מעלה זו והלא הוא ית' נותן לחם לכל בשר. אלא ודאי דבר גדול הוא והוא הנאמר בפ' ותתן טרף לביתה. אבל תחלה מפרש ענין גדול הנמצא בירא ה' והוא מ"ש:

מהכא אוליפנא וכו' ידוע שב' בחי' הן בלילה בסוד התפשטות לאה והן ליל קודם חצות לילה אחר חצות. עיין בפ' בא דף ל"ח ע"ב ותבין סודם ולעומת כן צריך הצדיק ללמוד בתחלת הלילה ולקום בחצות כי בזה יגדל כחו מאוד בתיקון מלכות שמים. אבל העיקר הגדול הוא בקימת חצות כי אז היא שעה דכ"י אתערת וכו' והענין כמ"ש בס"הכ בכוונת ק"ש שעל המטה שסודה מיוסד על ב' עיקרים והם להמשיך מדעת עליון דעתיק עד יסוד הנוקבא אור מזל נוצר חסד. ובו ממיתים החיצונים בעלות הנשמה למעלה וטורפים הניצוצות העשוקות בידם. והנה האור הזה הוא המתקן יסודה לעשותה כלי בחצות והוא התכוננותה לזיווג שיעשה בתפילת שחרית. וזהו ההתעוררות דכ"י בחצות לתקן הבית לבעלה ולכן הצדיק שלמד בתחיל' הלילה מתחזק בכח תורתו להמשיך אור מזלא לתיקון חצות. ובקומו ממש בחצות אז אשתתף בהדה כי אז הוא פועל התיקון בעצם ואיקרי מבי מלכא וכמ"ש לקמן ויהבין ליה וכו' הוא מאור הזווג שהכין בחצות להעשות ביום. והוא ענין חוט של חסד הנמשך על הלומד בלילה שאר"זל. ועתה תשכיל כי בחצות מתחיל ענין קריאת הגבר לברך עליו שאז הוא רגע נטיית השמש שמתחת לארץ לפנות לצד מזרח בערך ארץ ישראל שהיא אמצע הכדור שמאבן השתייה הושתת העולם ועליה שהיא המרכז אנו דנים:

ואז הוא מיתוק הדין ונק' השכינה בשם לילה וז"ש ותקם בעוד לילה לאפוקי ליל ואמר בעוד לאפוקי שלא יהיה כבר יום כי אז מסתלקת הבחי' הנזכר ומתחיל תיקון רחל:

מאן ביתה כי נערותיה ידוע שה"ס היכלותיה אבל ביתה סודו בצדיקים שבעלותם למעלה ונפקדים בתוך יסודה הוא ממש ביתה כי נשמתם כלולה שם ונחשבת בחלקי ביתה. ואחר חצות שיורדת למטה הם בני ביתה:

מהו טרף יובן בביאור הנז"ל כי האור הנמשך מדעת עליון ה"ס עיבור ע"ב רי"ו שבהתכללם יחד עוליס טר"ף ואמר טרף ממש מפני שצריך כח עצום להתעלות במסירת נפשנו על ק"ה עד המקום העליון שה"ס מזלא דדיקנא עילאה שע"ז קדם הפסוק ואמר ממרחק תביא לחמה לח"ם גי' מז"לא וגי' ג' הוי"ות שהן המתמלאות ונעשית רי"ו. איש חרב"ו על ירכו. ואח"כ לתקן טרף ותתן טרף שהוא מאור החסד שהוא משם ע"ב זה נותנת לביתה לאותם שהם בפנימיותה. וח"ק הוא ס"ג ומ"ה לנערותי' בחי' העולמות ומאן זכי להאי טרף שהיא המעלה המעולה ואעפ"י שכבר נא' טרף נתן ליריאיו לא יספי' ללמד עניינו. כי יריאיו שם כולל לכל מיני שלמיות ולא נפרט פרטיו' הדרוש לכ"א כי בסו' הפסוק יש הוכחה כמ"ש יזכור לעולם בריתו פי' שלעולם אפי' בלילה שכינה שרויה עליו בלימוד התורה שהיא בריתו. ואמר דאסתכל ס"א דאשתדל. להורות ב' מיני לימוד התורה עיון דהיינו דאסתכל. וס"א דאשתדל ושניהם רומזים במלת יזכור כי העיון הוא בכח הזכירה והגירסא בפה ע"ד שארז"ל זכור בפה:

ולא עוד וכו' מפרש בריתו על היסוד ואומר שלעולם יעשה פועל הזכר ותמיד יהיה אחוז במ' וגם יש לפרש דצדיק חד עילאה ירצה יסוד יעקב בכל אורך זעיר שהוא הזווג דאחר חצות:

פתח ואמר לתורה ולתעודה וכו' קודם שאבאר המאמר אבאר הפ' כפשוטו כי הוא קשה הבנה ואומר שיובן שקודם לו אמר וכי יאמרו אליכם דרשו וגו' בעד החיים אל המתים. ור"ל הלא זהו דרך כל עם לדרוש למתים בעד החיים וכמ"ש בשמואל שהלך לחצר מות לשאול מאביו על מעות היתימים והתירוץ לזה הוא כי הנה יש לאדם מעין העולמות ופנימיותם שהרי חנ"רן הם בסוד אבי"ע וד' אותיות הוי"ה וזה בבחי' הגדלות ויש בהם יחוד גדול האמנם אחרי פטירת הצדיק והזדככו תעלנ' בחי' חנ"רן שלו כל א' וא' למקומו. ויש כח לצדיק החי לעורר אותן ביחודים וזה בכח כוונותיו שגורם זווג העולמות בפנימיותם והנה חצר מות כתב חסד לאברהם מעין ד' שהוא מקום זך וגנוז בעולם העשיה ששם מושב הנפשות ולשם נכנס שמואל ביחודים ע"ד אותם שנכנסו לפדדס ופירושו ע"י שם. וזה מעלה גדולה והתיחדות רב בקדושה. אבל דע שאחרי עיכול הבשר. ויח"נרן עולים למקור' נשאר בקבר בחי' הבל דגרמי מבחי' הקטנות שהחיצוני' יכולים להאחז שם וכנודע מסוד שמואל הנביא בענין בעלת אוב. ועיין בליקוטי נביאים. והנה אותם הפושעים לא ידעו להבחין העניינים והיו מדמים דרישת אוב אל מעלת היחודים הנז' ולא השכילו שהיחודים הם תכלית היחוד בכח הזווג הנעשה מז"ון. וענין אוב הוא תכלית הפירוד הנמשך מהקטנות הגמור וזוהי תשובת לתור' ולתעודה וכו' כלו' וזהו לזווג ז"ון שה"ס תורה ותעודה. וזהו אם לא יאמרו כדבר הזה או כיוצא בו אשר אין לו שחר שהוא החשך הגדול ולא אור קדוש אלא אחיזתו כיוצא מן הבקעים הסתומים משיחיו ומבין אצילי ידיו וכנז' בפרק ד' מיתות והוא פחות הרבה מהיוצא מבקיעי הידים והרגלים מבין הצפרנים ובזה תבין מ"ש תורה שבע"פ לא שרייא וכו'. פי' גם שהמ' רגליה יורדות מות. עכ"ז אינה שורה במקום פגום שהוא ענין האוב שהוא תכלית הפירוד:

ת"ח והיה ז' ימים וכו' אתגליפו אתוון וכו' המאמר הזה אומר דורשני וראיתי בו פירושים שונים להרמ"ק ולהרח"ו בדרכו הראשונה ולהמ"דל לא אוכל להולמם ונלע"ד דהכי פי' שידוע שז' חסדים הם מתפשטים בזעיר דהיינו חג"ת נה"י הם ו' וסוד העטרה הוא ה' של שם כנודע מדרוש הלולב וכל אותם הז' יוצאים מיסוד אימא והרי בחי' א' לסוד ז' אמנם יש עוד בחי' שנית והיא המדות וספי' דזעיר שבהם נכנסת אימא ואלו רמוזים בשם י"ה עד"ז י' כללא דכולא הוא כתר זעיר שכולל כל מה שלמטה ממנו ולפי שלעולם אין הכתר נכנס בחשבון מדות הפרצוף לכן בא לבדו והרי א' והשש' הם כך ה"י ר"ל אימא וב' הם חו"ב דזעיר ונקראו בנים שהם בסוד י"ה כמוה וגם שנ"ה שלה נכנסים בהם. ונ"ה סתם נק' בנים ועוד שמוחי חו"ב נק' אחסנתא דא"וא והבנים הם היורשים והרי הם ג' אימא וחו"ב דזעיר. וא"ת ומ"ש שלא מנה את אימא עם הכתר דזעיר. י"ל משום דכתר דזעיר נעשה גם מאבא ומאריך שגם משום זה אמר י' כללא דכולא. אבל עיקר כניסת אימא להגדיל את הזעיר הוא מחכמתו ולמטה. לכן מנה את אימא בכללות הכנסה בזעיר א'. וברא חד הוא הדעת שגם הוא בנה א' כמו שהחו"ב הם ב' בניה ואמר שזה הבן כולל ב' אבהן שהם חסד וגבורה בסוד היות בו חסדים וגבו' והרי נחשב לשנים בסוד הכתר כנודע והרי כבר מנינו הכנסתה עד חסד וגבו' ואמנם הת"ת אינו נמנה עמהם חדא שנכלל בסוד הדעת ועוד טעם עיקרי שעיקר ירידתה עד שם לצורך הנוקבא ולכן אינה תופס כי אם עד שליש העליון ומפני זה לא נמנה והוא ממש כמ"ש האר"י ז"ל בסוד ששה בני לאה ודינה בתו שהששה בניס הם כנגד כחב"ד ח"ג ודינה כנגד השליש והיא ברתא המשלמת לז' והנה ידוע שכל נקבות שבאצילות הם בסוד ב"ן והזכרים בסוד מ"ה והם בסוד אדם מ"ה ובהמ' ב"ן תושיע היאך המצוה הזאת היא לבהמה ועיקרה שרש יציאתה והוייתה היא מנוקבא דזעיר. שהרי כל העולם העליון א"וא וזעיר הם בסוד דוכרין ומצד אחר יש לאימא שם ב"ן לכן לרמוז אליה צוה ה' שיהיה מנין ז' ימים שהן הם ו"ה של שם שאמרנו שבהם מתפשטים ז' חסדים אימא וז"ש תחת אמו. אתעטרו ז' ימים דהיינו בהגיעה עד הדעת שזה מקומה האחד תחת אמו אתעטרו בסוד החסדים הנק' עטרין ז' הימים וכנגד זה והיה ז' ימים ליקרה דאימא שאין כבודה ליזכר במצות בהמה אלא ברמז אורותיה המתפשטים בו"ה. אבל תחת אמו הוא כנגד רחל דבה שייכא ממש שם אמו כנודע. אבל רצה למצוא גם ברחל בחינת ז' הימים ואמר שהם ז' ימי הסוכה שידוע שכל סוד הסוכה הוא בסוד ז' חסדים המקיפים את רחל להמתיק דיניה שקבלה עד יום הכפורים. ועד אז היא עקרה עד שיתמתקו דיניה והיא שולחת ז' ענני כבודה אלינו שאנו בניה ולאה שולחת ע' פרים בסוד הגבו' ולפי שאין להם התמתקות לכן הולכים ומתמעטי' שמדי יום ביומו מתרבים החסדים ומתמעטים הגבורות:

ות"ח יעקב כמה תבואה הות ליה המד"ל זל"הה תמה דהא כתיב ונחיה ולא נמות ולא תירץ ואני אומר דגם על גמרא שלנו יש להקשות כן דבפ"ק דתענית דף י' אמר למה אתם מראים עצמכם שבעים וכו' ואם ונחיה ולא נמות הוא כפשוטו וכמ"ש המד"ל מאי איריא דלא יתראו. תיפוק ליה משום ונחיה ועוד ק' דאם אמת שלא היה להם אלא מעט מה הוצרך לצוותם שלא יתראו דמה להו לשקר. וכ"ש זרע אמת. אבל האמת הוא שבכל הארצות התחיל מיד הרעב כמר"זל על פ' ותחילנה וכו' שנרקבה כל תבואתם אבל בבית יעקב נתקיימה כל תבואתם ולכן חשש יעקב שבניו יתראו שבעים להודיע לבני אדם חסד ה' עליהם ויעקב הזהירם שלא יעשו כן חדא מהטעם הנז' כאן וגם הוא רמוז בגמ' שלא יתקנאו וכו'. וטעם ב' דאין סומכין על הנס דשמא ה' היטב עמהם כל עוד שלא היה להם זמן לילך ולקנות. אבל אם יתרשלו ולא ירצו לירד מצרימה שמא לא יעשה להם עוד נס וימותו. לכן ונחיה ולא נמות:

האי קרא אוקמוה אין ספק שהבנת הפסוק קשה ואר"י שהחברים אמרו בו פירושים שונים מיוסדים על הקדמות אמיתייות כדרך הרבה פירושים שבזוהר:

אבל האי קרא וכו' ר"ל שיש לו בו פי' מקובל מרבותיו וז"ש הא אתמר בסגנון זה דוד מלכא אמר וכו' וצריך להקדים מ"ש בסוד ה' בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא שהוא שיסוד אבא יוצא ומתגלה מחזה זעיר ולמטה ומאיר בנוקבא וזהו א' מהטעמים שנקרא כנסת ישראל מפני שמקבצת אור ישראל סבא. ונודע שמלכא קדישא הוא יסוד אבא. ולפי שהוא מתגלה במקום קומת המלכות לכן מדבר עמו לנכח לך והיינו לקבל מלכא קדישא. ומאי אמר לך אמר לבי. מפרש מה אמר אליך לבי בקשו פני. וא"כ לא שייך לומר כן למלכא קדישא. כי התחיל לך לשון יחיד. ועוד מה ענין בקשת פניו. ותירץ בגינך אמר וכו' כי מלת לך כמו אמרי לי שפי' בשבילי. ולהבין סוד הענין צריך להקדים מ"ש בערכי הכינויים בערך לב שהוא במ' ובת"ת ובבינה. ותמצית הסוד הוא שבת"ת זעיר מסתיים יסוד אימא ויוצא יסוד אבא ומתנונצים אורות א"וא ומאירים אור נמרץ וקיבוץ אותם האורות ה"ס הלב ולפי הנמשך שם הוא שגם שהוא גדול הוא קטן מאד לפי מעלת המוחין. ושהוא מבחי' פק"ד קס"ו שיש בהם נ"ב אותיות אך תסיר העיקרים שהם אותיות ע"ב ס"ג וישארו המילויים לבדם שהם ל"ב אותיות וה"ס הלב והם בחי' אחוריים ודאי שהוא מילויו של ריבועים. ומשם הארת כתר מ' והרי שהוא בבינה ות"ת ומ': ומה שלא ייחסו גם לאור אבא נל"עד שהוא מפני שגוף הלב הוא מצד בינה כמ"ש הלב מבין. וטעמו מפני שיסוד אבא מתפשט משם ולמטה אבל יסוד אימא מסתיים שם ועושה אותו הרושם בסיומו. אבל אין ספק שגם יש שם אור אבא וכנראה שהוא מפ"קד קס"ו אלא שאור אבא שהוא פנימי ורוחני מאיר בחלל ימיני שבו רוח החיות המתפשט בעורקים והם סוד דפ"ק וכמ"ש לקמן בסוד קול דודי דופק. ואמנם בבית השני של הלב הוא הדם מצד אימא כנודע ובזה תבין לב חכם לימינו וכו'. כי מצד הדם נאחז יצ"הר דאימא דינין מתערין מינה ולכן בשם לבבך אר"זל שני יצריך. כי יש בו ב' בתים. וכשהאדם צדיק מהפך הדם לרוח שמגביר כח החכמה על הבינה. ואז אין לו אלא לב א' כי יחוד אור א"וא יחד. ויחוד זה נעשה בהמשי' אור המוחין העליונים שהם ההו"יות שעיקרם מחכמה והם ממש הפנים. שהמילוי הוא אחור כאמור. ובזה תבין בגינך שהוא מלכא קדישא חכמה אמר לבי וכו'. כפל אמירה ואזהרה כנגד ב' חללי הלב כי הימיני הוא בלשון רכה אמר: והשמאלי באזהרה ונתן טעם למה שיחסו דוד לעצמו ואמר לבי דאיהו אחיד ביה. פי' ששם אחיזת דוד בסוד כתר מלכות וכמ"ש בהקפות דוד איש ידיד חתום בכתר מלכותך ועל כן קרא אותו לב שלו ששם ממש אחיזתו ושרשו דהיינו בבינה שהוא עיקר הלב וז"ש דהא בגין מלכא עילאה וכו'. פי' שזה התואר והשם של לב אמרו דוד בשביל מלך העליון ה"ס עטרת יסוד בינה. כי מ"ש אומרים אבא יסד ברתא הוא מפני הארת יסוד המתפשט בכל קו האמצעי עד היסוד דזעיר אבל עיקר שורש מ' הוא בלב שהוא הבינה:

בקשו פני אלין וכו' שה"ס הה"ויות שהם העיקר והפנים כאמור והם בסוד חו"ב דאבא כי כל הוי"ה מחכמה וכל אה"יה מאימא. וכן פ"ני גי' חכמ"ה בי"נה וגם ידוע שד' מדרגות פנים ימין שמאל אחור הם בסוד אבי"ע וידוע שאור חכמה ה"ס אצילות וזהו בקשו פני ואז הלב הוא לב אחד ביחודו בפנים העליונים. וזהו שיעור הפ' לך שהוא מלכא קדישא המתגלה. אמר לבי להיות מיוחד לב אחד בקשו פנים הנעלמים ואמר שהם עטרי מלכא סתם הוא זעיר דאיהו אחיד בהו שממש אחיזתו בחכמה כח מה:

ואינון ביה בפנימיות אינון שמיה כי סתם הוי"ה הוא בזעיר: ואיהו שמיה ירצה שאין שם הוי"ה יתב' כשאר שמות העצם שהם מורים על עצם הנושא אלא בו ית' השם והעצם הכל דבר אחד:

בג"כ אמר וכו' וירצה את פניך שהם ממש הוי"ה אבקש ולכן לא אמר ה' את פניך אבקש שלפי הפשט כך הו"לל. שתחלה צריך להזכיר שם הנושא ואח"כ לדבר עמו ודוק:

כד"א דרשו וכו' מביא פ' זה ליישב למה אמר דוד אבקש דמשמע שעדין לא בקשם לזה מביא פ' דרשו שר"ל שצריך לכוין בשם הוי"ה ובמילואיו וזהו עוזו שהמילוי הוא המורה אותו הכח וגם התפשטות של אותו האור ורמז לשני ההוי"ות העיקריות שהן ע"ב שמילואו ל"ז ושניהם גי' עו"ז. אבל לא די לכם בזה אלא צריך להתעלות עוד למעלה להמשיך הפנים של ההוי"ה כגון אורות אריך ועתיק עד לאין קץ מעולם א"ס וזהו בקשו פניו תמיד. ולכן אמר דוד אבקש מפני שהוא לשון עתיד שאין לו קצבה משא"כ העבר וההוה:

ת"ח יאות וכו' בא לתרץ שכיון שדוד עצמו מצוה לכל ישראל דרשו בקשו מאי רבותיה לייחד מעלה זו לעצמו. לכן אמר יאות הוא דוד כלו' שמלבד היות שרשו בלב זעיר כנודע. עוד מצד עצמו היה ראוי לכך שהרי רוח הקדש העידה עליו לבי חלל בקרבי. דהיינו שיגע בצדקו לעשות ייחוד שלם להפוך החלל כולו לרוח שאז יצדק בו שם חלל משא"כ בבית הדם שהוא מלא. גם חלל גי" חכ"ם דהיינו לב חכם לימינו. וכשיגבר כח החכמה יצדק מאד במלכות שם כנסת ישראל. עוד יש לפרש מאמר זה בדרך אחר וזה כי עיקר פנימיות ע"ב ס"ג הוא ד' יו"דין דע"ב וג' יו"דין דס"ג כי הא' דס"ג הוא לתיקון הנוקבא כמ"ש בתפילת ר"ה. והנה אם תסיר ד' יו"דין מע"ב וג' יו"דין וא' מס"ג נשאר בכל אחד מהם ו"ד ה' ו"ו ה' שהוא גי' ל"ב וז"ס החיצוניות של ב' שמות כמ"ש בא"י ואמנם עיקר הלב כבר נז"ל שהוא מבינה אלא שבפנימיותו נגנז של חכמה ומשם מתפשט אור זה של החכמה ומאיר לנוקבא שנק' רוח הקדש בסוד החלל הימיני שהוא רוח. ומקומה כנגד תנה"ים דזעיר. ושם מאיר אור אבא ולכך אמר לך לקבל מלכא קדישא דהיינו ל' תנ"ה. ך' י"מ. ועוד ופ"ו דפ"ד הפ"ה ופ"ו ופ"ו הפ"ה גי' קע"ה גי' מל"ת לך מלאה למ"ד כ"ף. אלו הסודות רמוזים במלת לך וכולם בסוד מלכא קדישא שהארתו מאירה שם לכנסת ישראל. והנה ידוע שמן הלב ולמטה ה"ס עה"ד טו"ר ובני העולם שהולכים אחרי החיצוניות שמה היא אחיזתם והוו להו מקצצי בנטיעות. ולא לחנם אר"זל אד"הר כופר בעיקר. כי חשב כי יש תיקון לעולמות בלתי אור אבא וכנז' בדרוש חטא אד"הר. ולכן אמר דוד בגין כ"י בגינך מלכא קדישא אמר לבי לבני עלמא דייקא. ואזהר לון לבי. אמר כן בסוד ב' לבבות דע"ב ס"ג דאיהו אחיד ביה וכו' וכנז"ל א"נ דאיהו אחיד פי' שהלב אחוז בלב בלי פירוד שהרי זה תואר הלב אמרו דוד בשביל מלכא עילאה הוא בינה המיוחד בחכמה:

בקשו פני אלין וכו' הכוונה אל תטעו חלילה להמשיך השפע מבחינת הלב לבדו. רק בקשו פני במעשיכם ותורתכם ותפלותכם וה"ס הפנימיות העיקרי שה"ס ז' יו"דין דאיהו אחיד בהו בסוד ל"ם והם תחלה בסוד מקיפים ומאירים הפנים ואינון ביה שנכנסים בתוכו לפני לפנים. ואז אינון שמיה ואיהו שמיה. פי' האורות והלב הכל מלה חדא. דהיינו הפנים מיוחד ומלובש בחיצונייות. כגוף ונפש האדוקי' יחד:

ד"א אלין זמנייא וחגייא בדרך פשוטה מצינו לשון מועד בהזמנת הפנים וכמ"ש ביחזקאל כ"א אנה פניך מועדות ותרגם יונתן לאן אפך מזמנין. וגם בחגים פני ה' מועדים להראות כמ"ש ולא יראו פני ריקם. ודע שכל יום טוב סודו מאימא ולכן הם ימי דין. אבל בתורה ומעשים שנעשים בו מתהפך לחסד וכמו שיבוא. ואז אימא בדעת זעיר וכל החמשה חסדים מגולים. ואלה פני ה'. וכדבעינן למימר דכולהו זמין להו בא ליתן טעם למה שיש להקשות שודאי עצמו של מועד הוא מאימא וא"כ מהו זה שאמר לך בגינך מלכא קדישא:

ומה צוה לבני עולם לבקש לזה יישב כמ"ש בס"הכ שבזכות המעשים והתפלות של המועדים נמשך בנה"י דאימא קצת הארה מאור אבא ולא עצם האור. כי זה דווקא לשבת הנק' קודש הוא וזהו ענין בגינך. והצווי בקשו פני שהוא אור היו"ד שהוא פנים של ה' ולפי שהוא רק הארה שמאיר בה לכן אמר לאתר דאיקרי קדש. בגין לעטרא לון וכו'. איתא במאמר הפסיעות שג' חגים הם בחג"ת שאורותיהם ודאי מגולים והם מאירים בנה"י. ונל"עד שז"ס ג' רגלים שחו"ג ג' רגלים הם נה"י. תחו"ג נוטרי"קון ת"ת "חסד "וגבורה. וז"ש אלה מועדי ה' אלה הם ו"ק ופ"ו. מועדי ה' גי' ו"פ הוי"ה. וזהו כל חד ביומיה שהם ו' ימי בראשית. ואור חג"ת המאירים מאור אבא הם ע"ב ס"ג מ"ה גי' פני"ם ואז המ' פני"ם בפני"ם גי' ה"פ חס"ד. ואפשר שכנגד זה לא יש מן התורה אלא ה' ימים טובים ראשון ואחרון דפסח וסכות ושבועות. ומ"ש כל חד וחד בזמניה רומז לבחי' שיש לכל אחד במצה בפסח ולולב בסוכות:

עמיקא דעמיקתא הוא יסוד אימא שבו אור אבא הנק' שביל ונמשך שם מפנימיות דעת שלה דנחלין ומבועין נחלין מאימא ומבועין מאבא. לכן עיקר כוונת הרגל הוא ע"ב קס"א ולכן כתיב יראה כל זכורך זכור היינו רגל ולכך נק' הי"ט רגל כלשון רז"ל. דלפי הפשט לא יכון שאם הוא ע"ש שלש רגלים. פשוטו הוא לשון פעמים וא"כ יצדק לקרוא הי"ט בשם פעם:

מהו מועדי ה' טעם השאלה הוא כי ענין הכינוי והסמיכות לדבר א' מורה יחס הפעולה אל פועלה כגון מעשה ה' מצות ה' שה' הוא העושה או המצוה. והתינח אם אמר מועדים לה' כמו שבת לה' פסח לה' ותירץ וכו':

דביה אתקטרו כי מלת מועד לשון קבוץ כמו ונועדו אליך הנשיאים והסוד על האורות שמאירים בזעיר בזמני החגים אורות מקיפים. ואף הפנימים הם מתתא לעילא כי היותר קטן ותחתון הוא המתחיל לירד ואחריו למעלה הימנו: אבל המקיפים הם להפך מעילא לתתא כי היותר גדול הוא הנכנס תחלה וכמ"ש בס"הכ בכוונת חג הסוכות. ובפסח הוא באופן אחר ואין להאריך כאן. ואלו האורות כולהו ביה מתקשרן. הוא א"פ שנכנס בפנימיות ודבק בכלי ממש כנפש הקשורה בתוך הגוף: מתעטרן הוא א"מ הסבב ומעטר מבחוץ. א"נ מתעטרן הוא אור הדעת החופף עליהם. ס"א ומתעטרן וכו'. פי' שכל האורות מזומנים ברדתם ומוכנים להתקשר יחד ביסוד זעיר שהוא קשרא דמלכא כנודע באופן שהם נועדים יחד בשרשם שהוא הדעת וגם מתקבצים יחד ביסוד וז"ס אל"ה שהם ו"ק ופ"ו גי' אל"ה. מועדי הוי"ה גי' ו' הויו"ת יו"סף צי"ון. באופן שהם ממש מועדי ה' ייעודי האורות שנקשרים בו:

מ"ט פי' ואם הדבר כך שהם אורות המאירים בזעיר מהו הטעם שנצטוו ישראל לשומרם. ומתרץ דמלכא ירית וכו' שידוע הוא שסדר המוחין דזעיר שנ"הי דא"וא נכנסים בח"בד דזעיר וחו"ב שלו כשיש בהם נה"י דא"וא נק' אחסנתא דא"וא מפני שאינם אלא הארה נמשכת לחו"ב מח"וב דא"וא וז"ש ירית להא אבל בשני יסודות שלהם יש תרין עטרין חו"ג שאורותם בעצמם יורדים לדעת זעיר אמנם בי"ט אין אור אבא מתלבש בכלי עצמו. אלא משתתף עם אור אימא ושניהם יחד בתוך כלים דאימא. וז"ש ואחיד בההוא קדש וכו' היינו אור אבא שבתוך יסוד אימא יחדיו ושנשאר בדעת זעיר ולא מתפשט למטה בתוך זעיר כדרכו תמיד אלא שנשאר למעלה בדעת זעיר יחד עם אור אימא שביסוד' והיינו ההוא קודש. פי' אותה בחינה של קודש המחודשת בי"ט:

ואתטטר בהו הם ב' עטרין המיוחדות ביסוד אימא:

דאחידן ביה במלכא הם ישראל המושרשים בזעיר זה בחסד וזה בגבורה וזה בת"ת כי ע"ד כתיב כי חלק ה' עמו כל א' בחלקו:

אתר עילאה דאיקרי קדש הוא יסוד אימא שבדעת זעיר כי גם שהוא אינו קדש בעצם נק' בשם קדש מפני אור אבא שבתוכו. וגם אמר דאיקרי. מפני שודאי כיון שאין אבא משתמש בכליו. אינו מאיר בתוקפו:

ובגין דאתייחדו וכו' כי צריכין ישראל לכוין בחפילותיהם אל הקדש כאמור שהיא מאיר באימא כמ"ש בס"הכ כי אימא משלה מאירה בעיצומו של יו"ם ט"וב גי' ס"ג עם י' אותיותיו. וע"י מעשנו ותפלותינו מזמנים את הקדש שהוא אבא שיכנס בתוך אימא וזהו לאזדמנא באופן שלכן נצטוו לשומרם כדי שיומשך אור הקדש לאימא יו"ם טו"ב: וע"ד מועדי ה' מאימא: ולבתר מקראי קדש לאתר שמאירים אורות דמועדים מאימא. אז יהיה מקרא קדש אור אבא: בהו אתעטר עם ב' האורות דא"וא. א"נ אתעטר הקדש עם המועדים שהם ו"ק כנז'. וקדש אתעטר בם בתוך זעיר כי המועדים מזומנים ומוכנים מצדיהם לבא בלתי קריאה אלא בכח סגולת עיצום הימים דהיינו אור אימא. ואח"כ נק' אל הקדש והוא נמשך שם ונעשה להם עטרה:

אשר תקראו וכו' כוונתו לפ' כפל ב' הקריאות שיספיק אומרו אלה מועדי ה' מקראי קדש במועדם ומפרש:

תרין חולקין וכו' ולעומתם באו ב' הקריאות כדמפרש ואזיל: מסטרא דמלכא ה"ס המוחין שלו שבהם נשתרשו אבותינו אברהם יצחק ויעקב וכמו כן באבא עצמו יש להם חלק קדש ישראל לה' ראשית תבואתו: וע"ד לכו אתחזי וכו'. והן הן הקריאות. א' למעלה מן הזעיר כשבאים להכנס בתוכו לזמן את אבא ליכנס בתוך אימא וזהו מקראי קדש כדרך העולם ועילוי הב' להכניסם בתוך זעיר והיינו אשר תקראו אותם:

ולתקנא קמייהו וכו' מובן במ"ש בסה"כ שכיון שלא יש אלא כלי נה"י דאימא ולא דשל אבא זוהי בחי' יתרה לי"ט על השבת וזוהי שמחת י"ט והיינו חדוותא וסעודתא וכו':

ומאן דמזמן וכו' כלומר אפילו לא היתה מצות ה' לשמוח בי"ט הלא זה מנהגו של עולם שמי שמזמן א' צריך להסביר לו פנים מאירים בשמחה הכל לפי טובו של המזומן וזהו לנטרא ארחיה והוא לשמור דרכו ומעלתו. וכן אנו עושים בכל ג' המועדים שכל א' מהם יש לו ענין א' משונה מחבירו. זה בפסח ומצה וכו'. וזה בשתי הלחם וביכורים וזה בסוכה ולולב. ולפי הסוד שלשתם מושפעים מחג"ת דאריך וכמ"ש בכוונת ר"ה. ואין ספק שגם אור אבא המזומן בהם יאיר לפי בחינת אותו המועד:

למלכא דזמין וכו' נראה כוונת המשל להסביר הענין שיש להעיר בו כי מה נשתנה מועד משבת שבשבת מאיר הקדש מעצמו. ובי"ט צריך לנו ולמעשינו. ולמה לא תקן המאציל ב"ה שגם אותה המדרגה של קדש המאירה בי"ט תאיר מעצמה מכח עיצומו של יום. לזה מביא המשל מאותו מלך שהיה לו במלכותו יום א' מיוחד לכבודו בחק קבוע שבו ינוחו עבדיו לכבוד מלכם והוא משפט המלכות ההיא תמיד. אמנם אח"כ אירע שהמלך זימן אורח נכבד ורצה המלך לכבדו וגם להיטב לעבדיו וצוה אותם לשבות ממלאכה מעין היום הנבחר וקבוע לשמו: אבל שלא יהיה יקיר ומשובח כיום המיוחד אליו. שבו המלך הוא המתגלה לעיני עבדיו להיותו יום מיוחד לכבודו. אבל במועד לאושפיזא הם יכינו עצמם לקבלו בשמחה ובכבוד כי הוא יודע ההבדל בין ב' הימים כי היום שלי אני קבעתיו לעצמי מתחלה ופני בו יראו פנים אל פנים. אבל של האושפיזא שהוא מקרה שאירע אינו מן הראוי שישתוה ליום שלי רק שיתיחס אליכם קיבול פניו בבהירות. וסעודות שתעשו לכבודו וכיון שכן לא יכון שאראה פני בגילוי רק בדרך הסתר כעל ידי מסוה. כמרז"ל שבשבת אנו אומרים מקדש השבת שה' קדשו. ובי"ט מקדש ישראל והזמנים. מקדש ישראל שמושרשים בשני חלקי הקדש כנז"ל. ולכן מקדשים הזמנים וכיון שאין סגולת הי"ט כשל שבת. לכן אין ראוי שאור שלו שהוא מועט משל שבת יבא מעצמו אלא ע"י ישראל שהם הסיבה לי"ט ביציאת מצרים וכשהשי"ת מכוין בהם לשמחם בשמחת י"ט א"כ הם הסיבה לי"ט:

סעודתא תליתאה מז"לן להקדים מ"ש בסה"כ בענין הפרש שבת מי"ט והוא כי בשבת יש לזעיר מוחין מנה"י דאבא עם הלבושין שלהם בעצמם. ושמעצמם בכח מעלת יום השבת נכנסים בנה"י דאימא. ושניהם נכנסים בזעיר אבל בי"ט אינו אלא נה"י דאימא בסוד יו"ם טו"ב העולה ס"ג עם י' אותיותיו אבל ע"י תפלותינו ומעשנו אנו קוראים ומזמנים את אבא בסוד מקרא קדש ולא קדש גמור כשבת שהוא סוד עצם אור אבא שנכנס מעצמו: אבל בי"ט הוא רק הארה מאורו שנכנסה בנה"י דאימא אלא שיש בזה יתרון לי"ט משבת. שההארה המאירה בי"ט אינה בכניסת כלי נה"י דאבא בנה"י דאימא. כי אם הארה מגולה וזוהי שמחת י"ט וע"ש. ובזה תבין בחי' המלך והאושפיזא המלך זה הוא בבחי' שבת שאז הזעיר מעוטר ונהדר בעצם אור אבא היושב בביתו היא בינה הנקרא בי"ת ראשי"ת. וכתיב בחכמה יבנה בית. יבנה אותיות בינה. והאושפיזא ה"ס הארת י"ט שאנו מזמנין אותו כאורח זה שצריך שיזמינהו ואינו נכנס לבית מעצמו ולכן אמר למעלה לא יסדר בר נש תרי פתורי וכו' מפני שהעיקר הוא המלך. והאושפיזא נמשך ממנו ואין להפריד ביניהם בסידור ב' שלחנות שהרי בבת א' משפיע אבא בתוך אימא ב' בחינות של שבת ושל יו"ט. ולכן שאל ר"א כשחל י"ט בשבת אי שבקין ליה לשבת לבלי עשות אותה סעודה או לא. והענין דקי"ל שסעודה ג' היא בסוד י"ג תיקוני דיקנא ששם עולה זעיר במנחת שבת ואין ליו"ט שום שייכות בעלייה זו שהרי בשאר י"ט שחל בחול אין הזעיר עולה לדיקנא. וא"כ כשחל בשבת אי לא שבקין ליה. פי' אם לא יעזוב את השבת ויעשו סעודה ג':

אושפיזא דחייא וכו' ר"ל שבחי' י"ט שהיא אותה ההארה המתגלית שמאיר אבא באימא שהיא שמחת י"ט דחוייה ועזובה. לפי שודאי שכשיעלה זעיר לדיקנא. ושאו"א מתעלים יותר למעלה ממנו ומשפיעים משם עליו כידוע אז בלי ספק לא תתגלה הארת י"ט בתוך אימא. כי אין מעלת י"ט כ"כ מעולה וא"כ נמצאת שמחת י"ט מתמעטת באותו הענין שבו יתר י"ט על שבת דהיינו האכילה שהוא עיקר השמחה: או שבקין ליה לשבת ולא יעשו הסעודה ג':

אשתכח פגימו וכו' שנראה שאינו אוכל אז אותו מזון העליון מבחי' הדיקנא והשיב ר"ש ברמז המשל הנכבד למלכא דאערע וכו' והענין דס"ל לרשב"י דבמנחת שבת וי"ט אין עלייה לזעיר בדיקנא. וראיה לדבר שאנו מתפללים תפלת י"ט ולא אתה אחד של שבת. שאז עולה זעיר לי"ג מדות כמנין אח"ד וכמ"ש בסה"כ וזהו ענין:

דנטל מיכלא מקמיה דהיינו שאינו נהנה מאור הדיקנא שהם י"ב לחמי סעודת מנחה וענין סלקיה לאושפיזא נלע"ד שמובן עם מ"ש בסה"כ שסוד ההלל הוא כנגד י"ג מדות רחמים לפי שבין ר"ח ובין י"ט הם מאימא אבל בשבת שהוא קודש והוא מציאות אבא שכולו רחמים אין צריך הלל ולא י"ג מכילן לפי שאין שם דין כמו באימא ע"ש. ובזה תבין שימים טובים הם ימי דין כדתנן בד' פרקים העולם נידון. אלא שבמצות שעושים בהם הם ימים טובים ועומק סוד זה מובן במ"ש בל"ת בפ' תולדות שיש בדיקנא ב' בחינות א' בחי' השערות ושם מציאות אימא. והב' אור הפנימי שיש בתוכם והוא מציאות אבא ולפי הקדמה זו תבין מה שהזכרנו מס"הכ שבשבת הוא מציאות אבא שאין שם דינים כלל אלא כולו רחמים וה"ס אור פנימי שבדיקנא באופן שבי"ט שחל להיות בשבת שאין זעיר עולה לדיקנא לאכול מפנימיותה ויש הלל שהוא בחי' אימא לבן מלכא:

נטיל מיכלא מקמיה דייקא שהוא מה שהוא בפנימיות וסלקיה לאושפיזא פי' שמחזיק כח הי"ט דאין ספק שבעלות זעיר לדיקנ' לאכול מפנימיותה במנחת שבת שגם יש לו אור מבחי' אימא פי' ממציאותה שבדיקנא שהרי יש בתוכו מוחין דאו"א:

אלא דאלים גובריה ליהנות גם ממציאות אבא ולכן בשבת וי"ט יפה כח האושפיזא משל י"ט לבדו כי נהנה גם ממה דשייך למלכא ממציאות אימא בעלותו לדיקנא וז"ש אע"ג דמלכא לא אכיל עמיה. פי' במש"ק שהמלך הולך לו מ"מ:

ממיכלא דמלכא קא אכיל ודע דהכא מיירי בשני ימים של ר"ה כמ"ש בס' זוהר הרקיע כי בזמן הרש"בי שהיו מקדשים ע"פ הראיה לא היה להם י"ט שני של גליות אלא דווקא ב' ימים של ר"ה היו יכולים להיות וא"ת א"כ הו"לל ליכא י"ל דמ"מ הארת מציאות אימא שבדיקנא איכא ככתוב בכוונת התקיעות. והזכרתי ענין ההלל להורות שבכל מועד יש בחי' י"ג מדות אבל נדון דידן שהוא ר"ה אתי שפיר משום דהוו יומא אריכתא ומה שנעשה ביום א' הוא סיוע גדול לשני והבן היטב שזהו ענין סילוק הסעודה לאושפיזא:

ומלכא יהיב ליה למיכל זהו הוא ענין אחר שידוע שבמ"שק גם שהלכה הנשמה יתירה מ"מ נשאר רושם גדול ממנה וכ"ש כשחל י"ט במ"ש. והראיה שאין מברכין על הבשמים וכ"ש אם היה י"ט ראשון בשבת שאז נתייחדו יחד המלך והאושפיזא והוא אומרו ומלכא יהיב ליה למיכל ומסיק. וכל דא בגין וכו' פי' בין מ"ש ממיכלא דמלכא קא אכיל. ובין מ"ש ומלכא יהיב ליה למיכל הכל תלוי בגין דהוה אושפיזיה דמלכא שאז נתקרבו הדעות ונתייחדו כל היום ובזה יצדק מה שמבדילין בין קדש לקדש דהו"לל בין קדש למקרא קדש. אלא שגם הארת י"ט שייך בו שם קודש משום תוספת הרשימו דקדש שנשאר בו. ובבי רב המנונא וכו' דע סעודת שבת יש בהן ב' כוונות ושתיהן אמיתייות. א' בסוד מה שמקבלין נוקבא או זעיר מלמעלה וכמ"ש בס"הכ. ב' שבלילה מזדווגת המ' מינה ובה זיווג הפה. ובשחרית זווג זעיר מניה וביה. ובמנחה זווג עתיק מניה וביה. ובזה יתיישבו ב' מאמרי הזוהר בענין סעודות שבת אותו דפ' יתרו דף פ"ח ואותו דאידרא זוטא דף רפ"ח ע"ב. וסבר רב המנונא שאף על פי שלא יש שייכו' לי"ט עם שום כונה של הסעודות. ומ"מ אין לבטל השלישי' מפני שאעפ"י שאין זעיר עולה לדיקנא מ"מ יש כוונה הב' דזיוג הפה דעתיקא שממנו נמשכת אכילה פנימיות זעיר בבחי' שבת ולהיות שסברת ר"ה מיוסדת על כוונה זו לכן מביא בהאי יומא מלולא אסור מפני שפוגם בהבלים היוצאים מפיות העליונים כל מהימנותא אתקשר ביה והוא בסוד הנז' שידוע שזיווג הפה הוא תכלית האהבה כדבקות רוחא ברוחא שהוא בסוד דעת גניז בפומא דמלכא. וז"ס הדעה ודיבור לחי העולמים והבן. והיך עבידנא דלא לסדרא ס"א לסלקא. תחלה אני אומר שאין בידי לישב זה הס"א כדרך כל ס"א שפירושו שבמקום מלה אחת גורסין הס"א מלה אחרת אבל בכאן אין בידי ליישבו כך משום דמ"ש דלא לסדרא ר"ל שלא לסדר בשבת וליתן אז הסעודה לאורח ומ"ש לסלקא הוא לסלקא עד הלילה. ולכן נ"ל דהכי פירושא. ואיך עבידנא דלא לסדרא כי אם לסלקא סעודתא דמלכא לאושפיזא והכוונה ודאי היא דאליבא דר"ה נדחה האורח שלא חושש לו אבל לדידך שאתה רוצה לכבדו במה שהמלך מסלק סעודתו מעצמו לעוזבה אל האושפיז' זה לא יתכן. דהא ארביסר וכו' וא"כ במה יודע הפרש שבת וי"ט לערב י"ט שהרי לדבריך שוים הם. הכי אמינא דאי וכו' וירצה דדווקא בי"ט שחל להיות בשבת שהיו יחד בייחוד ב' הבחינות אור שבת והארת י"ט אז הוא דיש יתרון גדול ליום טוב השני כי מכח יחודם כל היום התנוצצו זה בזה. ונהנה האושפיזא ממיכלא דמלכא ולכן כאשר הקשה לו ר"א משום שלא נתן דעתו היטב לדבריו אז פירשה לו אביו וא"ל הכי קאמינא. פי' כך הם הבנת דברי ואי נימא וכו' אית דחייא וכו' דייקא שבכאן לא אמר סלקא סעודתא כמו שהוא בי"ט שחל להיות בשבת מפני מציאות הייחוד שביניהם ולכן מקרי סלוק אבל דע"פ נקרא ד חוי גמור והנה על מ"ש הזוהר אשתכח אושפיז' דחי וכו' כתב המד"ל ז"ל שמכאן מוכח שאותם שעוש' סעוד' ב' וג' ביחד בחורף טועים הם עכ"ל ויפה כיון דלכל מפרשי הזוהר הרמ"ק והרח"ו ועל כולם האר"י זלל"הה מ"ש כאן אושפיזא דחייא ר"ל שלמ"ש לא יהא אדם תאב לאכול ואם כמנהג החולקים סעודתם לשנים. אין מקום לטעם זה שכיון שאינם אוכלי' אלא כדי סעודה אחת למה לא יתאבו לאכול כ? במ"ש משום שחלקו סעודתם לשתים ומלבד זה גם התוספות חולקים על סברת הר"אש בזה וראוי לעשות כדבריהם:

אני ישנה וכו' יובן בהקדים מ"ש בס"הכ בכוונת המפיל וגם בשער התפילין כי בבוא הלילה מסתלק רשימו דמוחי דזעיר ממנו וגם רשימו דנוקבא מסתלק ממנה ונכנס לתוך לב זעיר ומשם מאיר לנוק' שהוא סוד השינה והחיצונים שולטים וכן היה בגלות מצרים שאז נתעלמו החסדים וארז"ל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל שה"ס תנ"ה דזעיר שמשם הארת הע' חסדים לכח"ב דנוקבא וזה נגמר כשמתו כל יורדי מצרים ע' נפש ומיד ויקם מלך חדש אשר לא ידע הוא פרעה האחוז בעורף אחורי הדעת והיינו אשר לא ידע את יוסף שה"ס הפנים המתירים בהדרת פנים זקן וגם מצד האחור מאירים נה"י דאימא החדשים חוירו דקדלא אבל בהתעלם החסדים שמת יוסף ונתעלו מוחין דזעיר לגמרי אז כתיב אשר לא ידע את יוסף לא ידעתי את ה' והיה ממש שעבודא דקשיו בסוד קשה העורף קשה הלב דפרעה כנגד ב' בחי' של מושב יסוד אימ' בתוך זעיר. א' בדעת וא' בחזה בטיבורא דלבא והנה עתה שנתעלמו האורות ונסתלק רשימו דנוק' לתוך לב זעיר ואז היתה ישנה שנסתלקו מוחיה שהם בסוד י"ה וכן הוא יו"ד פ' ה"י ש' יפ"ה נ' ועם י"ה הרי יש"נה ואז גברו הדינין שהם סוד י"ה עם שמי שס"ה גי' יש"נה כנודע אצל ולבי ער לנטרא וכו' הוא הנז"ל שהרשימו נכנס לתוך הלב ולכן הוא נעור להאיר לנוקבא היא כנסת ישראל שבה מתכנסות כל נשמות ישראל ובהארה הנמשכת אליה מלב דודה היא שומרת את בניה הם הניצוצות שהיו שקועים בקליפת מצרים ואודיעך ענין נכבד ובו תבין כמה דברים הנז' בס"הכ בדרושי מצרים דע כי בדעת זעיר יש ה' חו"ג דאבא שה"ס י' הוי"ות והם גימט' ס"ר והנה מלובשים תוך ה' חו"ג דאימא שהם י' שמות אה"יה העולי' ר"י ועם ס"ר גי' ע"ת ועם ד' כוללים דחו"ג דא"וא הרי דע"ת ואמנם י' שמות אה"יה מלבושים בי' אהי"ה מרובעים שעולים ד"ה והם לבושי ה' חסדים וגבורות דאימא ובזמן שישראל עושים רש"מ הדמים מובלעים בגופא דזעיר והוא איש ת"ם גי' י' דמים ואין אחיזה לחיצונים באותם הדמים כי אדרבא הדם הוא הנפש ובו תלוי החיות בסוד רביעית דם היינו אה"יה בריבוע אבל כשאין עושים רש"מ אז אותן הדמים יוצאים ומתפשטים בחיצוניות הגוף ואז דמים בדמים נגעו והם סוד ה' דמי טוהר מבחי' החסדים וה' דמי טומאה משל הגבורות ועוד יש בחי' חיצונית אחר והוא מולוי המילוי דאהי"ה ונלע"ד שהוא יותר חיצון משל דם כי הדם נבלע בורידין וכל זה הוא בכלי הבשר בסוד כ"ז אותיות שה"ס הכלים ומילוי זה הם הרוחניות שנבלע בהם והנה י"פ כ"ז גי' ר"ע וכמ"ש בס"הכ אבל שרש שם אה"יה שבתוך זעיר שהוא בחי' א' דוא"ו שם הדם שיש בלב זך ולכן ולבי ע"ר ו"פ ז"ך בסוד הרשימו שנתעלם בלב זעיר כנז"ל ומשם היה משגיח על הניצוצות שבתוך הר"ע והדם מתגלה לחוץ והיינו גולהוי"פגולה הוא גלות וז"ש דלא ישיצון בגלותא שלא יגבר עליהם קול דודי דופק דא קב"ה דאמר וכו' ידוע מ"ש הרב ז"ל שלהיות גלות מצרים תיקון לאותם ניצוצות שיצאו מאד"הר אותם ק"ל שנים לכן היו מעורבים ט"ור מתחלת רד"ו עד ק"ל שנים ואז התחיל הטוב זה משה והנה אותם ק"ל שנים היו בסוד ה"ג וגם ד"ם ואלהי"ם גי' ק"ל ועל זה נאמר ראה ראיתי את עני עמי ענ"י גי' ק"ל וגם ה"ס מילוי קל"א שהוא יסוד דאימא וגם גי' אחורי מ"ה. אבל שנולד משה אז התחיל להאיר יסוד אבא שבו תלויה הגאולה כמ"ש בכוונת אל עליון גואלם והוא פנימיות של זעיר שהוא דוד כ"י בסוד ב' בחי' ד"ו ד"י ד"ה ראשונה ו"ד דמילוי יו"ד וכמ"ש הרב סוד ד"ו פרצופין ואמנם אין פנימיות אבא מתגלה בתוך זעיר אלא בסוד אחורי יסוד דאיהו פק"ד ומני' י' מיני דפ"ק כנגד י' תיבות דשם פק"ד או י' יוד"ין שיש בו וכמ"ש בסוד ער"ש דו"י דהיינו עש"ר יו"ד וידוע שהחיות הפנימי הוא של הדפ"ק ולזה בהיות שהיה אחיזה לחיצונים בעשרה דמים העולים מ"ת התחיל עתה החיות ואז נצטרכו ע"ג לקס"א שהוא זכ"ור. והיינו ואזכור את בריתי כי עד זמן השעבוד היו הגבורות סוד הנקבה ואח"כ נתגלה כח הזכרות. וענין דפיקא זו ה"ס הכח המושפע מלמעלה לעזרת התחתונים כמבואר בסוד שמע ישראל וכדי שיוכלו התחתונים לעלות ולהעלות מ"ן:

פתחי לי פתחא כחדודא וכו' סוד הדבר הנה ידוע שהנוקבא היא נקודה קטנה מתחלתה. ואפי' בבניינה היא הקטנה שבאצילות וכ"ש יסוד שלה הוא הנקודה היותר קטנה שבקטנות. וה"ס י' של אד"ני כי ד' אותיותיו נחלקות בחו"ב ת"ת יסוד דידה ועוד איתא באוצ"ח בדרוש תלת נקידין שכל יסוד ה"ס נקודה והנה ביסוד הוא סוד החיבור כי היסוד הוא תו"פר ומחבר בן פו"רת גי' ש"מים ואר"ץ בסוד כי כל בשמים וארץ דמתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא. א"נ ידוע סוד ב' דלתות שביסוד הנוקבא הנסתמו' ונעשות סתומה כמ"ש ויסך בדלתים ים והנה הדלת תסוב על צירה כל ד צורתה יד יו"ד שה"ס היסוד הוא המפריד בין ד דאחד. לד דאל אחד כמ"ש בזוהר הרקיע באותיות דרב המנונא וידוע שיש סוד ד וסוד מנצ"פך כמ"ש בדרוש הנוקבא. והד' בצורת יד עולה כ"ב אותיות התורה דהיינו ב' וו"ין ויו"ד של הציר. וה' אותיות מנצ"פך ה"ס מ"ן וידוע שכל א' מהגבורות מנצ"פך סודה שם יו"ד ה"י ו"ו ה"ה הנז' בתפלת ר"ה. והנה חד"וד גי' כ"ב שהוא סוד הדל"ת הנעשה בחדוד הנקודה שאחריה ומח"ט גי' ז"ן שהוא השם הנז': והרי רמז נפלא להתכוננות יסוד הנוקבא הכלי ומ"ן שלה. והכוונה שתתכונן להעלות מ"ן ביסודה כדי שהוא יפתח לה:

תרעין עילאין הם סוד ה' חו"ג שהוא יתן לה בזיווג שידוע שהחו"ג הם סוד שערי בינה והיינו ממש שערים עליונים. והרי טעם א' לשתפתח הנקודה להנאתה ולטובתה. ועוד טעם שני דהא פתחא לאעלא וכו' הוא לטובת ישראל כי היא כ"י שכל נשמותיהם מתעלות אליה בסוד חדשים לבקרים. וכל ישעם וחפצם להפקיד נשמתם ביסודה ומשם מתעלים כל א' לפי מדרגתו. והמתיק טעמו באומרו דלא יעלון בני וכו' כי כל האומות מושפעים מהאחוריים או מבקיעת צפרני הידים והרגלים. אבל העם הקדוש יבור לו דרך ישרה באמצע והיו בתוך עוד טעם שלישי אנת הוא פתחא וכו' זה הטעם נוגע לו יתב' כי הלא הנוקבא היא הגורמת שיכנס בתוכו אור עליון: כי כש ?תמעטת הנוק' גם הזעיר נאמר עליו כן משחת מאיש מראהו וכמ"ש בתפלת ר"ה כי כאשר המ' נזקפת ומתעלה גורמת זיוג א"וא להשפיע לזעיר כדי שיתקן אותה כראוי וז"ש ואי אנת לא תפתח פתחך פירוש הפתח שאת פותחת למעלה. הא אנא סגיר כי החסדים והאירות נסגרים ונעלמים ולא ישתכחין לי. וכמ"ש הצדיק אבד:

בג"כ פתחי לי ודאי פי' אל תפתחי יסודך אלא לי. כי כשאת למטה בין החיצונים את בתולה ומסוגרת וגם פתחי לי כדי שיכנסו בני אלי וגם פתחי לי להנאתי ולטובתי. ופרט כל ג' הטעמים נרמזים במלת לי ולמיהוי עמך: פי' לא שיסתלקו האורות אחר הזווג אלא להיות עמך תמיד בלי הפסק: בשלם עלמין הוא זווג ישראל ורחל ביסוד האמיתי דהיינו שהיא שוה אליו בכל קומתו ולעומת כן קוראה אחותי רעיתי יונתי תמתי. כנגד ד' מקומו' שהוא אחוזה בו כתר דעת ת"ת יסוד וה"ס ד' פרצופים של ז"ון כמ"ש בס' א'. והרי שלם שהוא יסוד דעלמין ד' פרצופים שהם ד' עולמות אב"ע דז"ון כמ"ש בא"י הנז"ל:

בשעתא דקב"ה הוה קטיל וכו' אציע תחלה מ"ש בסה"כ בסוד י' מכות כי מכת בכורות היתה מכח כתר דנוקבא ששלח דיניו על ראש זעיר דקליפה ולכן לא יכול להרים ראש כי אז נתבטלה אחיזתו שם מכנגד כתר הניקבא ומפני שהיו כמה בחי' של בכורות כנז' בפ' בא דף נ"ז ע"ב לכן אמר כל אינון דקטל וכו': ואחית דרגין רומז לב' עניינים א' הוא הורדת כח אחיזה כח"ב דקליפה שנשפלו למטה והב' והוא העיקר דהיינו כניסת מוחין דא"וא בזעיר שידוע שהם ב' בחי' דגדלות ראשון וב' דנה"י וחג"ת שבאו בפעם אחת כמ"ש בסוד פסח שזהו חדושו שבאו יחד שני המוחין והיינו דרגיין פי' ב' מדרגות ואומרו מעילא לתתא ירצה שאינו כבשבת שזעיר עולה למעלה אנא שירדו לתוכו מדרגות העליונות עאלו ישראל וכו' הוא בסוד ברית אבא דהיינו את קדישא דייקא והוא בבחי' כל מקום גילוי שלו מהחזה ולמטה ששם ממש שורה דור המדבר קהלת יעקב וכניסתם שם היתה כד אתגזרו דהיינו במילה גרידא בלתי הפריעה וכנז' לקמן ונודע שסוד מילה הוא מ"ל י"ה דהיינו שבכריתת הערלה מתגלים ע' החסדים שהם ב' חסדים וב' שלישים המאירים בתנ"ה דזעיר וכנגדם מתמתקות ב' גבורות ושני שלישים שגם הם ע' אורות והם סוד סף' מן יוסף כמ"ש באוצ"ח. וז"ש מן הדם אשר בסף כי חסרו בחי' י"ו מפני שלא פרעו. ולעומת בחי' אלו של ב' ע' אורות. אמר ואשתתפו בכ"י הוא סוד החסדים המאירים מתנ"ה דזעיר אל כח"ב דנוקבא וכנגד הע' גבורות שנמתקו וירדו ליסוד שהוא כנגד הדעת דרחל כנודע אמר ואתאחדו בה שכן דעתה הוא אחוז ביסיד שלו דצדיק ירית למטרוניתא. ולפי שאין הארת החסדים כל כך פרטי לנוק' כשל הגבו' לכן בחסדים אמר ואשתתפו. ובגבורות ואת אחדו כדין ההוא דמא וכו' זה מבואר כמ"ש בס"הכ כי בתחלה היו עשרה דמים נגלים בחיצוניות הזעיר והיו משפיעים לחיצונים משם היתה גדולת פרעה. ואח"כ בבוא החסדים וגדלות זעיר נבלעו הדמים בו וידוע ששרשם בלב זעיר בסוד רביעית דם שהוא ריבוע שם אהי"ה שה"ס א' של וא"ו. וכשיוצא לחוץ בקטנותו נותן שליטה לחיצונים כמ"ש בס"הכ אבל עתה נכנס אל הפנימיות שהוא יסוד אימא שבחזה זעיר. וע"כ נאמר והיה הדם לכם וארז"ל לכם ולא לאחרים והם החיצונים כי היה נתון מבפנים ולא מבחוץ ולכן אמר דאחזיאו ליה על פתחא הוא יסוד אימא:

ותרי דמי הוו מפורש הוא בסה"כ שהם בסוד ה' דמי טוהר שהם לבושי החסדים והם דם המילה. וה' דמי טומאה הם של הגבורות והוא דם טל"ה גי' ד"ם. וכמ"ש בפ' בא דף ל"ה ע"ב דמילה רחמי דפסחא דינא:

והוה רשים וכו' כבר ידעת מסוד המזוזה שהמשקוף הוא כתר דנוקבא שכנגד החזה ומשקוף הוא לשון חזייה והשקפה כנודע סודו. וב' מזוזות הם נ"ה דזעיר שכנגדם חו"ב שלה. ולפי שהאורות המאירות לנוק' הם האורות לבד לכן אמר שהם רשימא דמהימנותא והא אתמר בפ' בא ונתנו על ב' המזוזות וכו'. ונלע"ד שהוסיף כל זה ליישב מה שקשה בענין זה והוא שה' הקדים המז זות למשקוף ומשה הפך הסדר ואמר והגעתם אל המשקוף וכו'. ויובן בהקדים מה שנתבאר אצלנו כי בתחלה מתקנים חו"ב דנוקבא. ואח"כ נתקן כתרה שהוא מלמטה למעלה. אבל לפי ערך התגלות החסדים בזעיר עצמו בראשונה מאירים בת"ת שלו ואחר כך בנ"ה. והנה שנה לכבוד הקב"ה והקדים המשקוף אל המזוזות לפי הסדר. אבל הש"ית מרוב אהבתו את שכינתי ואת ישראל המושרשים בה כיון לתיקון שלהם וז"ש בגין לאחזאה מהימנותא. פי' להראות הוא ית' נאמנות אהבתי:

מבטלין חמץ ושאור סוד חמץ הוא במוחי' דאו"א מסוד הקטנות כנז' בס"הכ ועיין בפ' בא דף מ' ע"ב. והטעם שביום י"ד נעשה הביעור יתבאר בסמוך לפי שאז כח הקדושה גובר בכל החדשים. ועוד בפרטות לאותו זמן של יציאת מצרים שאז נתעלה כל עצם הקדושה ושם הם נשמות ישראל וגם כל השרשים שלכם שאלו קשים לסלקם לפי שהם העיקרים וע"ד הנז' בכוונת השובבים שאמר שם שעדיין היו לפלוני ע"ח ניצוצות: ולעומת ב' בחינות אלו אמר ואסתלקו מרשיתא אחרא הן נשמות ישראל ואתעקרו מניה אנו הם העיקרים שנעקרו לגמרי:

ואתאחדו במצה וכו' ה"ס השכינה שמוצאה במקום יציאת יסוד אבא מתוך יסוד אימא והוא הוא קישורא קדישא שכל קישור הוא ביסוד ואחר שבטלו חמץ ושאור הנז"ל זכו למצה שעולה ע"ב ס"ג ומפני שמהם מוצא כל הקדושות והם מיוחדים תמיד בעצם הם קישורא קדישא:

בתר דאתגזרו וכו' ידוע מסוד המילה שבפועל המילה בלא פריעה מתגלים הג' חסדים פחות שליש בתנ"ה דזעיר ששם גילוי יסוד אבא ואור אימא ומאירים בכח"ב דידה ולכן מצה גי' ג"פ שם מ"ה שהאירו במ' שהיא הנק' מצה ולפי שעדיין לא עשו הפריעה לכן היא מצה גי' עני"ה והיתה סוד ד' בסוד מצה פרוסה ונראה שעדין לא היה בהם כח לקבל אור הפריעה ולכן לא עשו כי אם המילה שכל עיקרה תיקון לנוקבא. וגם מטעם זה הספיקה להם המצה עד שאכלו המן כי לא רצה ה' שיכנס חמץ לביתם:

רשימא דילהון הוא יסוד ישראל שמזדווג עם לאה:

קשורא באתר עילאה הוא העליון שבקו האמצעי דזעיר היינו הדעת שלו שם הוא קשורא דמהימנותא יסוד או"א במקום הראוי להם להנאת זעיר ושם הוא קשר האצילות בעצם. שהרי ב' יסודות א"וא נכנסים ממש בתוך זעיר וז"ש באתר דכתיב הנני וכו' ופירושו שהמצה היתה מאור המאיר ברחל וכמ"ש בפ' בא דף' מ' ע"א לחם מן השמים לאו מן סיהרא בההוא זמנא אלא מן השמים ממש כמה דכתיב ויתן לך האלהים מטל השמים עכ"ל. וה"ס שם יו"ד ה"א וא"ו שעולה ט"ל שהם או"א שהם יו"ד ה"א בתוך זעיר שהוא וא"ו כי על כן נקרא שמים בכללות פרצופו כי י"פ ט"ל גי' שמי"ם האמנם להיותו כולל חו"ג לכן קראו לח"ם שהוא ב"פ ט"ל וכשהיה יורד היה בתוך ב' כוללים ע"ד כי ט"ל אורות טלך ונק' מן בסוד שם יה"ו י"ה מאירים באות ו' י"ה פ' ו' גי' מ"ן וגם עיקרו הי' מט' יו"דין שבד' שמות עס"מב שהוא פנימיות מוחין דזעיר מ' הם ד' יוד"ין דע"ב נ' ה' יו"דין של סמ"ב ולכן היה רק בסוד יו"דין והיה נבלע באיברים כי אחר שמתגלים ומתפשטים החסדים בזעיר אין אחוזה שם לחיצונים הנהנים מן המותרות ולפי שמוצאו מהדעת נאמר בו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך כלו' ששום א' לא זכה לאותו שפע אלא אתה:

ת"ח בארביסר וכו' עתה נתן טעם למה מבטלין החמץ בי"ד ואמר שהטעם מפני שאז יש זויג שלם לסהר עם השמש ויובן במ"ש בס"הכ על מ"ש בפ' אמור דף ק"ב ע"ב ובכל אתר בעשור מטרוניתא איהו ופי' שם שביום י"ד כבר היא מתעלית עד חכמה שלו וזהו זיוג שלם שתופסת גם מקום לאה וכתרין תתאין וכו' בס' א"י אמר שי"ס דקליפת נוגה נק' ו' כתרין דחרשים ונראה לי שהטעם מפני שנוגה היא בבחי' הכתר לקליפות שהרי סתם כל כתר הוא היותר שלם שבכל הספירות והוא האמצעי בין הפרצוף העליון לתחתון וכן נוגה בין הקדושה והטומאה ואומרו לא משתכחין כל כך ירמוז למ"ש בא צ"ח שבשעת זויג זו"ן הקליפה מתרחקת לבלתי ראות בכבודו של מלך הקדוש ונמצא שישנה בעולם אבל אין מציאותה להרע וזהו הפך זמן המולד:

דהא בחדתותי דסיהרא וכו' הענין הוא שאז מתחלת המ' להתקן וזה דרך החיצונים לקטרג על תיקונה וכמ"ש בס"הכ בענין התגר שמעוררים החיצונים ע"ש וז"ש דזינין בישין משתכחין מתכנשי כולהו לאתר חד הוא נוקבא דתהומא רבא שהיא בינה דקליפה:

וקדושי מלכא אתערו זה דווקא בט"ו לניסן שאז בליל פסח באים כל המוחין העליונים ואמר אתערו ולא מתערין מפני שמדב' דווק' בליל פס' שאז באי' מאליהן כל המוחין וז"ש אתערו מעצמם:

ליל שמורים תרין הענין מבואר היטב בפ' בא דף ל"ח ע"ש ועוד ית' במ"ש שמורים תרין והענין כי זווג א"וא ה"ס הוי"ה אהי"ה ויש בהם ב' בחי' א' הו"יה קודם לאהי"ה וא' אהי"ה קודם להוי"ה והנה הוי"ה פ' אהי"ה גי' שמו"ר ולהיות ב' הבחי' היינו ב"פ דהיינו שמורים ואז רחל שוה לזעיר וז"ש זווגא דסיהרא בשמשא כלו' שהיא שוה לו:

אתאחדו ירצה שבכח השפע שירד באותו הלילה נתייחדו כל נשמות ישראל שהיו פזורות בקליפת מצרים:

ואתקשרו וכו' נראה שהוא יסוד המ' וזהו בזכות המילה שסודה להעביר את הקליפה מהקדושה ולכך נקשרו בכ"י ונפקו וכו' בכח זאת המצוה יצאה מן הערלה כי מאז לקחם ה' לו לעם:

מתקני וכו' נראה דהיינו בטבילה:

ומבערי חמץ ה"ס מוחי הקטנות ד' כסי דההוא לוליא אמאי ידוע מכוונת ליל פסח שבאותו הלילה יש זווג עליון בשלימות וזה דאו"א ויש"ס ותבונה מתייחדים ונעשים ב' פרצופים:

וכן ישראל ויעקב ורחל עם לאה ואינון ד' דרגין סוד כל האצילות ונרמז בכוס מלא כ"ף' ו"ו סמ"ך גי' רל"ב שהוא עס"מב וכבר נודע שבכל פרצוף מאלו הד' יש ד' בחי' דעסמ"ב דע"ב. וכן דס"ג וכן דמ"ה וכן דב"ן והרי ד' כוסות מלאים שאז א"וא וז"ון במילואותם. לאפוקי זיווגא דלא שלים שמתחלק כל פרצוף לב' פרצופים כגון אבא ויש"ס לבדו כל א'. וכן בשאר אבל כשהוא זווגא קדישא ושלים אז לא יש פירוד בין הפרצופים וז"ש ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ולכן אנו מכוונים שכל פרצוף הוא שלם בד' בחינותיו דעס"מב וז"ש ובעינן למיעבד שמא בכולא. פי' שיש בחי' השם הגדול בין בכל א' מהפרצופים ובין בהתקשרות ארבעתם כי יש זיוגא וחדוותא לעילא בא"וא ותתא בז"ון:

ועוד אמר דארבע אלין ד' גאולות נינהו וכן בתיקונים בדף קמ"ב בפסח דחייבין ביה יש' למשתי ד' כוסות כגוונא דד' גאולות עכ"ל. להטעים טעם לשם גאולות יובן בהקדים על מ"ש בפרשת תרומה דקנ"ו ע"א. ואני דא דוד אתר דאיקרי גאולה וכתיב שם עיר דוד היא ציון והוא מקום כניסת יסוד הקדוש בה ונק' גאולה על שמו שהוא בתוכה ונק' גואל כמ"ש אם יגאלך טוב יגאל. וז"ש בפ' אמור ולא איקרי גואל אלא על דרגא אחרא עילאה דקיימא עלה ונהיר לה. פי' דקיימא עלה למזין ונהיר לה בסוד הזיוג להיות הנשמות עכ"ל הרב ז"ל. וגם בכוונת ומביא גואל לבני בניהם אנו מכוונים לתקן יסוד ליעקב ולרחל. ולפ"ז דרגא בתראה דקאמר הכא היא יסוד דנוקבא. ודרגא אחרא הוא יסוד זעיר. ומ"ש דקיימא עלה פירושו על שם שיסיד זעיר עומד עליה כנגד דעתה וממנו באות לה ה' גבורות ונהיר לה ה"ס הזווג שאז משפיע בה ה' חסדים שהם סוד ה' פעמים אור. אבל צריך שיסוד יקבל כחו משני יסודות שעליו והם יסודי או"א וא"כ הוו להו ד' יסודות והיינו ד' גאולות מכוונת היטב בסוד הד' כוסית שפ' בסוד א"וא וזו"ן. ר' יהודה שאל וכו' אם כוונתו כדמשמע מפשוטן של דברים קשה לישנא דמאי דכתיב. ותו למה לקח פ' דשאור לא ימצא ועוד הו"ל לקצר ולומר מ"ש פסח מסוכות. ונלע"ד דרצה לשאול שני שאלות כא'. א' היא הנגלית מדבריו מענין ההלל והב' הוקשה לו למה יאסר שאור כל ז' וטעמו כמ"ש בפ' תצוה דג' קפ"ג ע"ב דכיון שישראל אכלו מצות בפסח מכאן ואילך אין להם פחד מן החמץ דלא יכיל לנזקא והוא טעם חמץ דבשבועו'. והנה שואל בכאן ר"י שכיון שהם ימי שמחה למה יאסר השאור בכולם. ומזה באה לו קושית ההלל יותר חזקה. שכיון שיש ב' דברים לטובה ביטול שאור ושמחה כל ז' למה לא ישלימו הלל גמור. ורבי אבא השיבו בכללות דעדיין לא היו אוחזים בקדושה וממילא דיוכלו להיות ניזוקין בכח החמץ ולכן אנחנו מקיימין בשעתא דחדווה חדווה דהיינו שבליל פסח שאז באו כל המוחין וברגע ולא מכח מעשיהם של ישראל אלא ברחמי ה' שהעלם וקשרם בתכלית הקדושה לגאלם לכן יש הלל גמור. אבל סוף סוף מדה"ד תובעת את שלה כי היו חסרי הפריעה ובלי תורה ולכן הוצרכו לישמר משאור כל ז' ולומר הלל בדילוג כי לא היה הנס ע"י זכותינו ולכן נאסר אז הזוג שהזווג הנעשה בליל פסח לא היה מכח מעשנו אלא ברחמי ה'. וכמ"ש בס"ה כ'. וז"ש זווגא אשתכח כל קשורא דכולא אשתכח וכו' פי' הקשר האמיץ שזכרתי לעיל מכל הפרצופים. אבל זה הוא בסטרא דזווגא הוא בסוד אור הישר מלמעלה למטה ולא בסטרא דישראל. פי' לא בכח העלאת מ"ן מלמטה. ומה שקראו סטרא דזווגא יובן במה שידוע דזיווג א"וא הוא תמידי הנק' ריעים דלא מתפרשי לעלמין כמ"ש בפ' ויקרא דף ד' אבל זו"ן נקראים דודים לזמנין ידיען ע"ש. וזהו הזווג הנעשה מסטרא דישראל. אבל העליון הוא סטרא דזווגא שתמיד הם בזיוג תדירי. ואע"ג שלא היה זה בזכותינו סוף סוף הזווג היה שלם מאד בסוד יחוד ד' היסודות הנ"ל דא"וא וז"ון וז"ש משתכחי אלין תרין דרגין הם הנ"ל דא"וא ולס"א מזכיר גם יסוד זעיר והו"ל תלת דרגין. ומ"ש אשתכח בה. ר"ל במלכות:

ועוד יש לפרש מ"ש הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכולא וכו' דאיתא בפ' פנחס דף רנ"ט ע"א שאנו נותנים בשמחה לע' שרים את חלקם כדי שיחיו. וע"כ יחויב לעתיד לעלות בחג הסוכות לירושלים וכמ"ש בנביא ואמרו שם בזוהר שיש שמחה גדולה לשרים באותו חלק שאנו נותנים להם וז"ש לקמן:

חדוותא דכילא יתיר: עד כאן לא זכו כי הגאולה היתה בחסד ה' ובזכות האבות כמ"ש בפ' בשלח דף נ"ג ע"א על פ' ויוציאך בפניו: ולא אשתכח שלימו ביה כל כך כמ"ש במדרש הביאו ב"י סי' ת"ץ שה' לא רצה שמ"ה יאמרו שירה משום שטבעו המצריים בים. אע"ג דאשתכחו כל ז' וכו' ירצה שז' בחי' הם התפשטות מוחין דזעיר והם בחו"ב חו"ג חג"ת כמ"ש בכוונת העומר ואיתא בסה"כ שעיקר אור ליל פסח הוא משל אימא. ושל אבא הוא דרך רמז והיינו מגדלות שני דאבא. וכן אמר לעיל מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עילאה. ולעומת כן אמר כאן לאו הוא באתגלייא. וישראל עד לא אתקשרו בהו. פי' אפי' בבחינת זו הנעלמת לא נקשרו בה כראוי. ובכל זאת אנו אומרים ההלל:

בגין ההוא חולקא וכו' מפני שזה היה להם דבר גדול ומופלא לגבי השפלות שהיו בה קודם וע"ד שאמר בדרוש תיקון הנוקבא שאעפ"י שמשה לא הספיק להעלות המ' אלא עד החזה. מ"מ היתה גאולה גדולה בערך שפלות מדרגתה בזמן הגלות וכן בכאן נפלא מאד אותו החלק שנקשרו בו:

מ"ט דכיון וכו' פי' ולמה אם לא נקשרו כראוי נגמור את ההלל מתרץ שכיון שהיה זווג עליון בכל קשורא וכנז"ל לכן אומרים הלל גמור. אבל לא נקשרו כראוי לפי שלא היה בסטרא דישראל שלכן נאסר הזווג בליל פסח ומפני כך לא התמיד האור להועיל לכל הז' ימים דכד זווגא אשתכח הוא סיום הטעם לשאנו אומרים הלל גמור ביום א' מפני שבלילה נמצא הזווג העליון:

הא כל גופא אשתכח ה"ס גופא דאריך שמתעלה ומתכסה מא"וא ולמטה: והלאה אשתלים שכן ההלל סודו להאיר במ' סוד אד"ני גי' הל"ל וז"ש אתעטרת סיהרא שאז היא שלימה ומולכת באדנות שלה בכח התלת דרגין שעליה יה"ו ולכן אנו אומרים מוריד הטל גי' יו"ד ה"א וא"ו ומכוונין לחבר יה"ו אל ה' אחרונה וזהו הט"ל ואז היא סוד הוי"ה שלימה העולה כ"ו ועם ט"ל הרי אדנות דכל יומא ויומא. ר"ל שאחר יום א' מתחילין ימי העומר שאז נמצאים המוחין מדי יום ביומו מדה אחת לכל יום ויום ימי דין שעדיין לא זכו ישראל ולכן לא נאמר הלל גמור עד חג השבועות:

ושלימו דחדוותא הוא יום שמחת תורה ואמר זה שלא תאמר שגם חג ח' עצרת הוא יום א' וא"כ גם שבועות יהיה כמוהו. לזה אמר ששמיני עצרת הוא מחובר עם ז' ימים של חג הסוכות שהוא יום השמחה ולכן היה גם הוא תשלומין למי שלא חג בכל ימי חג הסוכות כדתנן פ"ק דחגיגה מי שלא חג וכו':

בשבועות אמאי פי' והלא גם הוא לא יש לו תשלומין ז' ימים כשאר ב' מועדים ולמה יגרע. שהיה נראה שאדרבא בשבועות צריך שיהיו ז' ימים כי כל עצמו הוא מיוסד על השביעיות. ועוד שקדושתו נראה שהיתה יותר עצומה משאר המועדים. שהרי לא היה ולא יהיה יום מקודש יותר ממנו והיה ראוי שלפי התחיל רוב השפע והקדושה. ככה יתפשט אורו בימים הרבה וא"כ למה הוא יום א' לבד. מאי שנא הכא וכו'. כי בכמה מקומות נקר' גוי גדול גוי קדוש גוי צדיק שכולם תוארי שבח שנראה יותר גדולים:

אלא כיון וכו' ר"ל שכוונת דוד היתה להגדיל שבח ישראל בגדולה שהיא יסוד ושרש כל המעלות והיא האחדות העצום שיש בהם וזה לא מכח החומר של גופותם כי סוף סוף הגוף בעל כמות ויש פירוד עצמי בין גוף לגוף אבל שבחם הוא מצד רוחניות נשמותם המשורשות במקור היחוד המופלא והוא שבח נכון לאותו ענין שהיה ברצון דוד לבנות ב"ה לשכינתו ית' ולכן הזכיר שבחם זה להודיע שרק להם יכון להשרות אורו עליהם אפי' בעולם התחתון וז"ש גוי אחד בארץ כלו' שזוהר גדולה שלא יספיק פירוד הגשמי' להפרידם ולכן ראוי להדבק בהם מ"ט בגין דכל וכו' הוא הטעם ליחודם שנשמותיהם חצובות מתחת כסא הכבוד שהוא בת"ת זעיר מקום שמסתיים יסוד אימא ושם מאיר אורה ומתגל' יסוד אבא והוא ממש:אתר דאיקרי ישראל ת"ת שבת"ת ת"ת ישראל ושם חקוק' צורתו של ישראל אבינו כי שם מדתו כנודע ושם קשירו דעילא ותתא שהרי הוא לב האצילות ומרכזו וכל האצילות מתקשר שם כי כן ר"ת כל העשר ספי' כח"ב גג"ת נהי"ם גי' ישראל שהוא תל שהכל פונים אליו. ועוד דאתקשר וכו' ידוע כי ו' של שם הוי"ה הוא בת"ת וסגולת הוא לקשר כי סתמו ו' החיבור. ועוד דאתקשר ר"ל עוד יש לו קשר בעצמו כי מתקשר עם הדעת למעלה ועם היסוד למטה ו' גדולה וקטנה או ו' עיקרית ומילויה. ולא די שיתקשר מיניה וביה אלא מתקשר בכ"י כידוע שכתר מ' הוא מושרש בת"ת זה:

וע"ד איקרי כולא א' שהכל מיוחד בעצם אח"ד גי' וא"ו שה"ס הג' קשרים ו' דעת א' כתר רחל שסוד אחד זו הוא אהי"ה שהוא בא"ת ב"ש תצ"מץ גי' כת"ר. ו' דמילוי הוא ביסוד:

ובאתר דא אשתמודעא וכו' כי בת"ל מתגלה אור הפנימיות שבו כל אומנתנו: וקשירא שלימא כי שם מתקשרים החו"ג ונק' לב השמים. פי' אש ומים נעשו לב א' ביחוד:

ויחודא עילאה קדישא ששם סוד שם הוי"ה בסדר ישר י"ה ב' יסודות דא"וא. ו' הוא ת"ת. ה' שרש מ' ושם היתה נבואתו של מרע"ה גלויה לו שהוא שם הוי"ה הנז' בתורה:

וע"ד יומא דא וכו' כי משם ניתנה תורה מפי הגבורה יסוד בינה והחדש הג' סודו ת"ת. ונאמר ויחן שם ישראל ואמרו רז"ל ישראל סבא והיה ביום ששי שהוא ו' של שם והוא הששי כח"ב חג"ת ושם יסודות א"וא שהם יום הששי. וזהו קושורא דכולי שסתם יסוד נק' קשר. וכתיב עץ חיים וכו' ירצה שעוד יש יחוד מכח התורה שהיא עץ חיים ב' יסודות הנק' חיים כמ"ש כי היא חכמתכם ובינתכם:

אילנא הוא פי' אעפ"י שחיים ל' רבים מ"מ נק' אחד על שם האילן והוא יסוד אימא שבו גנוז יסוד אבא וסודו קס"א גי' עץ:

וע"ד בגין וכו' ר"ל ויתר על זה מפני ששני החיים מתקשרי באתר דא בת"ת הנז' שבו היחוד העלום:

ועץ חיים אחד פי' הכל יחד נקרא עץ חיים אחד דכולא ביה כי משם שרש כל החיים לכל הגוף וכמ"ש כי ממנו תוצאות חיים. שידוע שבלב מקור חיים לב' צדדין ימין ושמאל דכתיב בהו וכנפיהם פרודות שרק בקו האמצעי יש הייחוד העצמיי ושני השרשים מושרשים בו:

אז ירננו עצי היער: פתח בפ' זה ליתן טעם לפי הסוד למה נקרא חג השבועות בשם יום הבכורים והוא מאי דמסיק כל אינון אלני דמבכרי איבייהו וכו' ומפני שזה היה ביום מתן תורה. הקדים ואמר זכאה חולקהון וכו' וכוונתו על אותם שתורתם אומנותם ולומדים כל היום שאם היתה כוונתו על הלומדים לזמנים הו"לל כל יומא ויומא. וגם בלי ספק ירצה על העוסקים בפרד"ס כי היא עסק התורה בשלימות ומפרש בכללות מה טוב חלקם חדא דידעין וכו' כי הם בעלי סודו ויודעים סדרי השתלשלות וסגולת הזמנים בשרשם במדותיו ית' ורזי הזיוגים שבכל יום ובכל זמן. וזה נמצא להם כי הם ידעין אורחוי דקב"ה והם הולכים בדרכים שהוא הולך ובודאי ימצאוהו. משא"כ הבלתי עושים כך כמרז"ל מ"מ ישראל צועקים ואינם נענים שאינם יודעים להתפלל בשם המפורש. זאת ועוד ואתאחדן בשמיה. הוא שמו ית' של עומת ד' אותיותיו רצה ונתן לנו ד' מדרגות פרד"ס כנודע ואמר כל יומא. ירצה שגם בזמן שעוסקים בפשט או ברמז כי הם מחלקים היום לד' בחי' פרד"ס. מ"מ תמיד הם אחוזים בכל שמו בשלימות. וזה בכח כוונתם ליחדא שמיה בכל ד' הדרכים דפרד"ס ויובן במ"ש הרב שא"א להעמיד המוחין הפנימיים דזעיר אלא ג' שעות בכל תפלה אבל המניחים התפילין בכל יום מעמידים הרשימו של התפילין כל היום. ומינה שהעוסק בתורה כל היום מעמיד הרשימו בפנימיות רישא דזעיר. כי הלא התורה היא פנימיות העולמות. ועל בחי' הרשימו הלזה אמר שנאחזים בשמו כל היום:

ווי לאינון וכו' הם בעלי הקצה אחרון דלא אשתדלו באורייתא כלל:

לית לון חולקא וכו' שאין להם חלק לא בעיקר השם שהם המוחין דזעיר הפנימיים וגם לא אתאחדן ביה. כי אפי' בבחי' הרשימו אין להם אחיזה. ובזה ניחא חילוק שבין חולקא לאתאחדן. כי ודאי אחיזה הוא פחות מבחי' חולקא. כי חלק הוא קנין וחזקה בעצם הדבר:

לא בעלמא דין וכו' ירצה שאפי' בעוה"ב שאז יתוקנו העולמות לא היה להם חלק ולא אחיזה בפנימיות שה"ס התורה וישארו בחיצונית העולמות:

מאן דזכי בהאי עלמא וכו' הנה העוה"ז ה"ס המ' ועוה"ב ה"ס הבינה ומי שזוכה לתקן ולהמתיק הגבורה בעוה"ז שמעלה ניצוציו דבחי' ב"ן יזכה לבחי' ס"ג בעו"הב שאז יחזור שם ב"ן לבחי' הראשונה שה"ס שם ס"ג כמ קובל אצלנו שאז יתוקנו כל כחות הגבורה ומביא ראיה:

דהכי תנינן וכו' ידוע כי הגוף הוא מבחי' החיצונות ולכן גוברות עליו הגבור' הקשות שמהן באה המיתה מסוד ה"פ אלהי"ם השולטים על הנפש ועם כ"ה אותיותיהם גי' מית"ה. וגדול כח התורה למתק קושי אותן הגבור' ולהוריד כח וחיות אפי' על השפתים שהן גבור' קשות כידוע מסוד בו"מף גי' ב"פ די"ן:

ת"ח עד השתא וכו' הרי זו ראיה גדולה למעלת התורה למתק הגבור' ולהוריד החיים לעולם שהרי בתחלה התחילו ישראל להתעסק בגבור' שהוא העומר עד בא קבלת התורה שאז הושפעו החסדים בסוד לחם חטה: אבל השתא מפסח ועד יום הבכורים:

אקריבו תבואת הארץ וס"ל כתנא דמתני' דסבר חטה מין אילן הוא כמ"ש בפ"ק דר"ה בעצרת על פירות האילן. אבל השעורה היא ודאי תבואת הארץ והיינו סוד הגבור' שהן כפולות כנודע ובסוד קס"ת הסופר שעולה ב"פ פ"ר וי' כולליהם שביסוד הרי שע"ר וכשנשפעות במ' שהיא ה' אחרונה הרי שער"ה: ואתעסקו ביה היינו ספירת העומר:

ואתקשרו בההוא קשירא ה"ס יסוד ומ' כי כל קשר הוא בחינת יסוד שהוא הקושר והמייחד:

ואע"ג דדינא אשתכח וכו' אומר כן מפני שבליל פסח ירדו כל המוחין עליונים וגם כי אח"כ חזרו ונתעלו מ"מ אי אפשר שלא נשאר רושם אותו האור ולכן הוא דינא בשלמא. א"נ מפני שכמו שיורדות הגבו' במ' ג"כ מיד חוזרים המוחין והחסדים להתחיל לירד בזעיר. ואינו בבחינת ר"ה שהזעיר ישן והדינין תקיפין וזהו דינא בעלמא. ס"א דעלמא אתנהגא ביה. ירצה שה"ס דינא רפיא דיני המ' שהעולם מתנהג בו:

ואקריבו שעורים בא ליתן טעם למה התחילו בגבו' שהם השעורים ולא בלחם שה"ס החסדים. והשיב בגין דאיהו קדמאה וכמ"ש בפ' ויחי דף רפ"ו ע"ב על פ' ראשית תבואתה תבואת ה' כתיב ולכן בה אחידו קדמאה בסוד ה' אחרונה מלמטה למעלה. וגם ידוע שהגבורה קדמו לחסדים והוא רמוז באומרו ומן קדמאה מתקרבא וכו' מלבד פשוטו של טעם. אנא יהבית וכו' זהו טעם אחר להקרבת שעורים והוא להורות טהרתם במצרים ושנדבקו בסוטה שנמצאת טהורה דכתיב בה ונקתה ונזרעה זרע דהיינו ביסום גבירותיה שהוא הוא בחינת הזיווג. ודיגמתה היה לישראל כי זכו לשפע המן המישפע ממזל נוצר אל הזעיר והוא משפיעו לכנסת ישראל ומשם נהנו ישראל. והוינו דמסיק בתוספתא דשייכא להאי טעמא אמר ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר שרומז לנוקבא. והוא פסוק שנראה מיותר ולכן אמר שהוא אזהרותא לנשי עלמא. ור"ש לטעמיה דאמר בפ"ג דסוטה אין הזכות תולה במי המרים וזהו ענין אזהרה שלא תבטח שים אשה על איזה זכות שיש לה. כי תדע שבודאי קמח שעורים זמינת לקרבא:

וממלא חדא וכו' ר"ל מיתור התראה זו יובן שהכוונה בו להזהירה שבודאי תלקה מיד ולא יאריך לה ה' בשביל כמה זכיות וז"ש זאת תורת הקנאת כלו' בלי ספק מדה"ד תפגע בה. זכאה חולקהון דישראל. הכוונה לאפוקי מהמקלל כמ"ש לקמן דף ק"ו ע"א. והענין שדווקא הנוקבא הטמאה בוגדת בבעלה כמש"ה יתפרדו כל פועלי און שה"ס זיוגם שכן הזיוג בקדושה נקרא ראשית אוני אבל בחיצונים פועלי און דסיים בפרודא וטעם שהם מסיימי בפירודא כי הם מצד קושי הדינים ואי אפשר בהם לשום מיתוק. משא"כ בנוקבא הקדושה שגבורותיה רפ?ת והיא מקבלתן ממנו לכן גם שתרד למטה בקליפות. קדושתה קיימת ותמיד היא משתוקקת לבעלה להתבסם בזיווגא. ולכן כ"י תווהא וכו' וגם בזה מובן יתור יתר הפסוק ופי' שהוא תמיהת כ"י המתמהת איך אפשר שבת ישראל האחוזה בקדושה תשטה תחת אישה בג"כ דינא דהאי אתתא מאתרהא. ירצה ממקום שלה שבו היא נאחזת והוא כ"י כמ"ש.

ומאן הוא אתרהא מלבד מ"ש באוצ"ח על תואר אשת חיל שהוא בסוד ב' השלישים של כתר רחל ובסוד ושמתי כדכ"ד שמשותיך: עוד יש לדרשו ע"ש שכל חיל וצבא של ישראל יוצאים ממנה שכן בה מושפעות נשמותיהם ואחוזתם ביסוד שלה כי ע"כ עולים שם בכל לילה כידוע מן כוונת "בידך "אפקיד "רוחי ר"ת בא"ר. וגם חיל לשון כח כענין כחי וראשית אוני והוא הוא ההוא קשורה דאתקשרו ביה וכנז"ל. ואמנם ידוע ששם אלהי"ם כשמתפשט בכל הפרצוף הוא עד"ז א' בכתר ל' בחב"ד ה' בחג"ת נה"י ביסוד מ' במ'. י"מ נוטריקון יסו"ד מלכו"ת. וכתב הרב ז"ל שמצרים נק' חם על שם שאוחזים בשני אותיות י"ם דאלהים כי ק"ך צירופים יש בו הם כ"ד בכל אות וא"כ מן י"ם נעשו ח"ם צירופים והיינו מצרים שנקרא ערות הארץ ועד"ז יש לפרש באלהים קדושים כי י"ם שלה הוא חיל. ולכן אמר וההוא קמח שעורים וכו':

מנחת קנאת וכו' כי ידוע שיסוד זעיר שהוא ו' מתפשט דווקא עד ת"ת שלה ואינו מגיע עד יסודה הנקרא ציון גי' קנא"ה. וגי' יוס"ף. וחסר ו' להיות שאין יוסף מגיע עד שם ולכן גדול הפגם שפוגם הבא על א"א שפוגם בב' מדותיה יסוד ומ' ולכן לוקה במי המרים גי' אל שד"י והמאררים גי' מלכו"ת:

דקנאה הכא אתאחד ה"ס יוסף שנאחז דווקא הכא והבן וגם נוכל לומר כי שם אלהי"ם עם ניקודו גי' קנא"ה כמש"ה אשר קנא לאלהיו כי כח הדין של אלהים מעורר את הקנאים. וכאן רוח קנאה רו"ח מילוי אלהי"ם דיוד"ין. הוא אשר העיר את פנחס גי' יצח"ק: ת"ח האי קמח שעורים וכו' האי עומר וכו'. פי' כמו שקמח שעורים הנקרא מנחת קנאות ה"ס הגבורות שבהן היתה הסוטה נידוני' אם למות אם זנתה. ואם לחיים טובים אם טהורה תתמתקנה הגבורה ויתהפכו לזרע כך היה הסוד בעומר שעיקרו להוריד הגבו' אל המ' להבנות ולהזדווג עם בעלה וזה בסגולת ספי' העומר. והענין הוא שבמנחת העומר היו מורידין הגבו' עד יסודה ולו יוצדק ליקרא ריחים של גרוסות כמד"א תטחן לאחר אשתי כי שם הגבורות נגרסות ונעשות ניצוצות ניצוצות ריחים גי' ג"פ אלהי"ם בסוד ג' קוים של המ' ועם כללות ה' אותיות אלהי"ם הרי גר"ס:

מפיקין מטה עשרון ה"ס ב"פ מנצ"פך בסוד שע"רה כנז"ל שיש בהם י' אותיות וגם עומר גי' י"פ א"ל והיינו עשרון בסוד אל זועם וגם עשר גי' תק"ע דהיינו ב"פ מנצ"פך. וידוע ששרש הגבו' הנתנות אל הנוקבא הוא מדעת זעיר שהן יורדות עד יסודו שהם ו' מדות ומשם ניתנות אל דעת שלה ויורדת עד יסודה הרי ז' מדות ובין כולם י"ג נפ"ה גי' קל"ה שה"ס ח"ג:

ודא ז' שבתות שבהן היא מקבלת גבורותיה שיש בהן ז' בחינות כנודע ואז היא נבנית וזה מדוייק באומרו שבע שבתות ולא אמר ז' שבועות משים דבזמן העומר יורדים ז' בחי' החסדים לזעיר כנודע והם ז' שבועות בלשון זכר הם החסדים אבל ז' שבתית הן נקבות בסוד הגבו' וכמ"ש בסה"כ שצריך למנין יומין דכורין ויומין נוקבין ואיתא בס"הכ בשל ר"ה במהדורא בתרא שבכל א' מספיק זעיר יש בחינות מ' וא"כ נאה לומר שכאשר יורדות הגבו' מדעת זעיר דרך מדותיו עיקר השתלשלותן הוא דרך המלכות שבכל מדה ומדה וכל בחינות מ' הוא שבת וזהו שבתית תמימות: תמימה עם הכולל גי' מלכו"ת וגם ענין י"ג הוא בסוד י"ג בריתות וי"ג אותיות של אלה"ים מלא לבתר דסלקן וכו' שאז היא נבנית כאשר נשלמו ז' שבתות ואפשר לומר שיכוין במלת דסלקן. סוד עליית הגבורה למעלה עד ראש רחל לתקן את כולה וכמ"ש בדרוש בהעלותך את הנרות:

אתא מלכא קדישא הוא זעיר בבחינת כולו בזיו ג המעולה שהוא ישראל ורחל זיוג של יום שבת מזדויג עמה ביסוד האמיתי שבו יסוד א"וא כנז' בסוד אור הגנוז לצדיקים צדיק וצדק ועיין בסה"כ בסוד קונה הכל. ולכן אז נקרא בעצם כ"י שמקבלת מכל ישראל ואז ניתנה התורה שהוא יסוד אבא. וכדין אתעטר מלכא. הוא מה שנודע שזעיר עולה עד הכתר ומקבל כתר מת"ת אריך וז"ש רז"ל שנדמה להם כזקן הוא אריך. ואז אשתכח אחד לעילא ותתא. שכן הוא מתפשט בכל האצילות מלמעלה עד למטה בסופו:

ת"ח בשעתא וכו' נמשך במ"ש שכל מגמת האור והשפע הוא להשפיע במ' ואמר שיש זמנים שונים שזעיר מתגדל ומושפע במוחין ממקום הקדש שהם א"וא ואז נק' מלך בסוד צ' דצלם שהוא הוא בחי' המוחין המושפעים בו והיינו קדישא. וגם מלך קדוש גי' ת"ק בסוד החו"ג שלו והיינו אשתכח בעטרוי תרין עטרין. והכל חדוותא דכ"י הוא ירצה כל כוונת אור החו"ג הוא להשפיעם בכ"י בין בתיקון גופא ובין בזווג וזהו סדר העולם על סדר המדרגות של הזמנים. אבל וכד אורייתא וכו' הענין כי שבועות ה"ס שער החמשים שה"ס הכתר ולכן יש כתר אותיות בעשרת הדברות וידוע שהכתר הוא מקור כל המוחין והוא כולל כל המ"ט שערים שה"ס ז' השבועות ובעילוי רב מאד והן הן העטרין עילאין שנתעטרה כ"י ובזה יכון שנקרא חג השבועות שהוא הוא סוד שבעה שבועות העליונים וא"ש נמי שלא נקרא חג השבועות כמ"ש אח"כ חג הסוכות תעשה לך אלא נאמר בסתם ועשית חג שבועות. שאינם השבועות הנז' שספרנו אלא אחרים יותר מעולים לאין קץ והם העטרין העליונים שמתעטר בהם כ"י שמתגדלת כמוהו ונתנה התורה שיש בה מ"ע ומל"ת שהן חו"ג ובגין דכל קשרא וכו' נותן טעם למה הוא יום א' שהיה נראה שלכל הפחות יהיה ז' ימים לעומת כללות ז' חו"ג ולזה אמר שהכוונה על עוצם הייחוד של יום זה שאז נתייחד כל פנימיות של אצילות בקו האמצעי וז"ס מש"ה כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם ור"ל שבשאר ימים כתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת מפני שהיה האור מתלבש במדותיו הן הן לבושיו הנק' כבוד ה' וכמש"ה כבודי מעלי הפשוט אבל באותו היום המופלא ירד אור האצילות הפנימי ואין שם תמונה ח"ו אלא פנים בפנים פי' פנימות בתוך פנימות והוא קשורא דמהימנותא ה"ס ג' יסודות דאריך וא"וא שכל יסוד הוא קשר והמה נקשרו בדעת עליין דזעיר ואז הוא יום א' ועליו נאמר הוא יודע לה' יודע דייקא שבדעת של הוי"ה מסתתר הוא הנעלם ג' היסודות הנז' ואז הוא י"ג גי' אח"ד והרי זה טעם אחד למה שהוא יום אחד שאינו כשאר המועדים שבכל יום יש אור אחד ובחי' אחת אבל בכאן כל האורות והמוחין הפנימיים נתייחדו יחד טעם ב' יום אחד ודאי דכ"י וירצה שבכל שאר הזמנים אנו מיחדים מדת יום ומדת לילה ששניהם יום אחד ככתוב ויהי ערב וכו' אבל ביום זה גם כ"י נק' יום אחד בכח היחוד העצום שלה עם דודה שגבורותיה היו חסדים שהרי היא מתקשרת בקשורא דלעילא וה"ס ב' מלכים משתמשים בכתר א' וע"כ נכתרו ישראל בשני כתרים בייחוד ע"י ס' רבוא מלאכי השרת כל מלאך מב' כתרים ונל"עד שזה היא טעם כפי הסוד למה יש שני טעמים בי' הדברות שידוע שהטעמים הם מן הכתר קשירא דלעיל וכו' עכשיו מבאר טעם מופלא לסוד יום א' והוא מפני הסוד המעולה שנעשה בפנימיות קו האמצעי שבו מושרשים שני הקוים של ימין ושל שמאל ומקום השרשתם הוא בדת"י שיש בכל אחד מהם בחינת יסוד והיינו קשרא ואמנם הראשון הוא רישא וגולגולתא ומוחא וה"ס כח"בד:

רישא הוא פנימיות הכתר גלגולתא הוא סיום חיצוניותו המתפשט ונעשה גלגלתא כמ"ש בא"י:

ומוחי הם חב"ד וכולם מתקשרים בדעת קשורא אחרא וכו' ה"ס פנימיות גדולה וגבורה שיורד בתוכם כמ"ש באוצ"ח וז"ש דאחידן מחילא דרישא. שנמשכין דרך אור ישר מחו"ב אל ב' הזרועות:

ואוקמה רב המנונא וכו' הם שני הכתפים שהם מחוברים לגוף ומקושרים בו שהם הראשונים לקבל אור המוחין: עוד י"ל כמ"ש בא"י בסוד התכללות ימין בשמאל ושמאל בימין הפנימיות ע"ש והתקשרות של שניהם היא בגופא דהיינו בשליש עליון של ת"ת זעיר ששם בחי' יסוד ישראל וכו' והיינו קשורא אחרא. תרין קיימין וכו' הם נ"ה בבחי' פנימיותם דהיינו תרי ביעי: דאתמשכו בקיומא הוא יסוד ברית קדש: בתרין דרגין בפנימיות: ונל"עד שנכון לומר שכל זאת ההמשכה הפנימיות סודה שם יאא"א שהוא פנימיות שם מ"ה וזכור דרוש הצרעת דאיתא התם דג' אלפ"ין של שם מ"ה הם בדת"י י' בכתר ולהיותו מילוי אנפ"ין כל א' וא' הוא אחד וגם כל ד' אותיות גי' אח"ד שכן שם כל עיקר האחדות והיחוד והרי כמה טעמים לסוד יום א':

אילנא דא וכו' ה"ס וא"ו שהיא גי' אח"ד:

וכד אזדווגת ביה וכו' זהו ייחוד הפנימי דרוחא ברוחא שהוא בסוד כלת משה וכנז' בזוה' הרקיע ריש פ' בראשית ושם יש בחי' י"ג עלין דשושנה וסוד אהבה והכל עולה אח"ד והוא היחוד המיוחד:

מאי קא מיירי אקדים הטעם למה נק' י"ט של פסח בשם שבת והוא משום שמשונה משאר י"ט שכולם מאירים מנ"הי דאימא בסוד י"ט העולה ס"ג עם י' אותיות. אבל בפסח נמשכים אורות גם מא"וא עילאין וידוע מס' א"י שי"ס ות' הם בסוד ה' ראשונה שבשם. אבל או"א הם בסוד אבא יו"ד שבשם וכל שבת מאבא כנודע. ועוד כי ביום ז' דכל ז' ימי העומר מאירים בחינת גדלות שני מאבא לפי בחינת כל שבוע. ולכן כל השבוע נק' שבת. לפי שהכוונה בו להגיע עד הבחינה הגדולה דאבא. ועי"ל שמצינו בתורה שבועות ושבתות והוא כנגד ב' כוונות כללות של העומר אחד היא כי ז' בחינות של מוחין מחכמה עד ת"ת שיש ז' בחינו' למח' החכמה וז' לשל בינה וכו' וכנגדם נק' ז' שבועות זכרים שהם מעלמא דדכורא וזה בין במה שנודע כי עיקרו של זעיר בבחינת עצמו הוא חב"ד חג"ת שהם סוד ו"ק עיקרים דזעיר שנתעלו ובין כי עד מקום סיום יסוד אימא שהוא בחזה נק' דכורא כמ"ש בפ' ויחי אימא בדכורא אסתיימת והיינו שבועות והכוונה הב' היא בחסדים להאיר לגבורות הנוקבא. שלה בדיוק לצורך התיקון וכדבסמוך. ולכן נק' שבתות כנגד הנוקבא. אכן לפי שהכוונה הראשונה שהיא לגדלות הזכר היא העיקר. ולכן אנו מונים שבועות ולא שבתות כי עיקר מגמתנו לחג שבועות שבו מתעלה זעיר לאריך וגם כי אז מקבל כתרו מאימא ששקול כנגד כל הז' שבועות וכמ"ש בא"י: ועתה נבאר מאמרנו ששאל ר"ח מאי קא מיירי והוא מה ששואל בס"הכ שאחרי שבליל פסח נכנסו כל המוחין א"כ מה ענין ספירת ימי העומר והשיב לו ר"א ת"ח וכו' הוו ברשותא אחרא. והענין כי ארץ ישראל שהיא הנוקבא קדישתא שרשה בדעת זעיר כנודע. וארץ מצרים הנקרא ערות הארץ היא נכבשת לפרעה שה"ס העורף כשזעיר בבחי' הקטנות ואז אין עליו בחי' נ"ה החדשים דאימא הממתקים דיני לאה הקשים: ושאז נק' עלמא דאתכסייא להיותה מכוסה ובהסתלקות הנ"הי אז הוא גילוי וזהו ענין פרעה כי פרוע הוא: והנה נוקביה היא חוה א' לילי"ת ולכן נקרא אדמת בני חם י"פ ח"ם גי' ליל"ית: כי ממנה החמימות להוליד קרי שהם ניצוצות של אד"הר כידוע והיינו רשותא אחרא שהיו ישראל בתוכה כי אז היתה רחל בחברת בניה בתוך הקליפות. והיתה לאה מתארכת כנגד כל קומות זעיר. ועוד אחדש בענין זה. כי ידוע מכתבי תלמידי הרב ז"ל כי שם יו"ד ה"א וא"ו ה"ה הוא בלאה: ואמנם אז בגלות מצרים היתה חסרה הארת אימא מן הזעיר שה"ס א' דמילוי וא"ו דהיינו שם אהי"ה. והנה יו"ד ה"א ו"ו גי' ל"ח הוא מצרים ואם תצרפם אל הה' יעלה ח"ם והענין כי ה"ה גי' י' וכשתכה ה"ה זו ביו"ד ה"א ו"ו יעלה מצרים שה"ס שרש שלה כנגד שרש לאה אל מול העורף: אבל בהתפשטות לפרצוף אז הוא גי' ח"ם השם כולו. ובסוד י"פ ח"ם עולה ת"פ כאמור בסוד התפשטות כנגד שתי הנקבות הק ושות וכנגדם הכריחו את ישראל לבנות ב' ערים פיתום ורעמסס והנה כל זה נקרא רשותא אחרא שהיו ישראל שקועים בה ואז הוו אחידן במסאבות' כי בהסתלקות אור אימא היו הדינים חוקים מאד ומשתלשלים עד מקום הטומאה הגדולה בכח ג' שרי פרעה שר"ת טמ"א טבחים משקה אופים שה"ס הדינים שבגרון ולכן לא היו מניחין את ישראל לצעוק כי נחר גר"ון שלהם בקדושה והיו בתוך הטומאה התחתונה דם נדות השופע מן הערוה ע"ר ו"ה והם ה' דמים בסוד ה' גבו' ושרשם מסיגי אה"יה הידוע העולה ד"ם ומן מילוי מילואו שיש בו כ"ז אותיות:

וה"פ ד"ם כ"ז גי' פרעה גם ד"ם עם י' אותיות גי' נ"ד בסוד דן אנכי ה"פ נ"ד גי' ר"ע והיינו רע דערוה וז"ס נדה נ"ד ה' פי' ה"פ נ"ד והיא היא מסאבותא שהיו ישראל אחוזים בה בהיותם בערות הארץ:

כאתתא דא כד הוא יתבא ביומי דמסאבותא שה' דמים טמאים באשה כנגד ה' גבו' אדום כנגד גבו' הגבורה שחור נגד גבי' הוד. כרכום ת"ת. מימי אדמה גבו' דחסד: הזווג נצח וסימן משא"כם גי' א"ת. לרמוז לה"פ מנצ"פך אל"ף ת' גבוראן הנז' באידרא רבא דנשא. וכן סתם אשה עומדת בטומאתה עד יום ה'. ואיתא בזוהר חדש שהיה לישראל לישב בגלות מצרים ר"ך שנה אלא שנפחתו י' שנים משום שעשרה שבטי' מתו בארץ טמאה והיה להם צער גדול וז"ס אברך אבר"ך וה"פ ד"ם עולה ר"ך והנה זה כנגד גג"ת נ"ה כנז' ואם תבחין כללות ה"ה בסוד היסוד וכללותם בסוד מ' יעלה כו"ר הברזל:

בתר דאתנגרו עאלו וכו' איתא בס"הכ והוא רמוז בפ' בא שדם פסח הוא כנגד דמי טמא מסטרא דנוקבא ודם מילה כנגד דמי טוהר בסוד לבושי החסדים. מילה גי' ה"פ טו"ב. אמנם ישראל לא פרעו את מילתם וכמש"ל בדף צ"ה ע"ב ובפ' בא דף מ' אמרו דלא אתפרעו עד בואם למרה כי שם שם לו חק. ולכן אמר דאתגזרו שלא עשו רק כריתת הערלה וע"כ לא נכנסו רק בחולקא קדישא דאיקרי ברית ה"ס העטרה חלק מהיסוד ולא בכולו. וידוע ששם סיום העטרה דאבא שמתחלת להתגלות בחזה והיינו חולקא קדישא:

כיון דאתאחדו ביה פסק מסאבותא כי נכרתה ערלה ר"ע לה' וה"פ טומאה גי' ערלה ולכן פסק מסאבותא. כדא אתתא שאחרי פלטה המותרות נשאר דם המקור שלה נקי ומוכנת היא להתעבר בעירוב ב' הדמים דה' חו"ג. טמ"א טה"ור גי' ר"ע ימי ההריון. אבל בכח זווגה וקבלתה חסדי הזכר אז נדחה כח הטמא תסיר טמא מן ר"ע נשאר טהור. כי נסגר רחמה ואין לחיצונים שום הנאה ממנו ואמנם כדי להשיג מעלה זו:

מה כתיב וספרה לה להנאת עצמה כי אין לבעל שום שייכות ועילוי בספירתה ואלו הם הז' נקיים וסודם להתעלות בהם עד הדעת ששם שרשה הא' כנז' בכוונת ר"ה. ומשם ולמטה הוא התפשטות שלם בהתחברה ללאה אחותה שאז הוא סוד מילוי המילוי אדנ"י שיש בו ל"ה אותיות והיינו לה לעצמה. וגם כל מוחין דידה סודם ל"ה דהיינו יו"ד ה"י אג"לא בו"כו כנז' בכוונת אתה גבור וכו' והכל נרמז ברמז ל"ה והוא הוא לצורך עצמה:

ר"מ וספרתם וכו' הא אוקימנא הוא מש"ל בסוד ב' אחיות. והענין נודע ששעורה סודה גבורה בסדר ארץ חטה ושעורה וכו' וידוע שרחל נק' כ"י לטעם שהיא בית כנסיה לכל נשמות ישראל ולכן בשלימותם היא שלימה ואם ח"ו פגומה והגבו' חזקות מאד ואז כתיב איכה היתה לזונה וכו' כי ב"מ בא נחש על חוה ובעלה מתרחק ממנה. והנה במצרים היתה מתבוססת בדמים טהור וטמא גי' ר"ע שלבושי החו"ג היו מעורבים וזהו לשון מתבוססת מלשון דם תבוסה דפ"ג דאהלות. וכנגד זה נצטוו בשני דמים דפסח ומילה לתקן ב' הדמים כידוע ושניהם דפסח ומילה נתערבו בסף והיו לאות למען לא יקרב מ"ה הוא סימ יצ"הר שטן אל פתח בתיהם הוא תר"עא קדישא ואז פסקו הדמים כי לא היה עוד כח בטומאה ובזה נבין המאמר מ"ש ורזא דא וכו' ה"ס יסוד רחל שהיה דם טוהר ממנה. ישראל אע"ג דאתדכו וכו' הזכיר פסח שהוא היה העיקר כי פסח הוא לתיקון הגבורות שבהן עיקר הפגם והנה על"ה גי' ד"ם והוא האדום והשחור וכו' בזה נפקו ממסאבו הועיל להם לצאת מתחת יד הקליפה אבל לא הוו שלימין במילה מפני שחסרו הפריעה וכמ"ש בזוהר והם דברי ר"ח ולא דכיין שלא הטהרו הדמ ם להתעלות למעלה מפני שמד"הד היתה מקטרגת לומר שכל הקדושה העצומה שהופיעה בליל פסח לא היו בזכות העלותם מ"ן כדין וכהלכה אלא היתה על צד החסד וע"ד לאו הלל גמור פי' כי אם ליל א' ויומו שהיו אותם הארות הגדולים אבל ביום הב' נסתלקו והתחילו ישראל לתקן תיקוניהם בכח עצמם ותחילת התיקון היה בהקרבת העומר שסודו העלאת הגבו' והדינים כמ"ש בכוונת של עומר וקצרוהו מיד בבוא שמש יום הראשון בעת סלוק המוחין די"ט של פסח. לאפוקי הצדוקים שהשטן הכניס בדעתם לאחר בהתחלת התיקון עד לאחר השבת ואנחנו היינו מיד מתחילים התיקון ועושים בעסק גדול לערבב השטן ואח"כ נתנוהו בריחים של גרוסות לעשותו דק דק להקל הבירור כמ"ש בלעיסת האוכל ואח"כ ינפוהו בי"ג נפה לנקותו בכח י"ג מדות של רחמים כעין כוונת השופר ואז יעלוהו לה' ואמנם ידוע שבכל זמן שנתקנים הדינים מתעוררים הגבו' התחתונות להתאחז בה ולכן בשעת תיקון העומר שאמרנו היתה מ' הרשעה רוצה להתקרב אל אחותה הקדושה המבדיל. ומראה עצמה שמחה בתיקונה ורוצה לנשקה וקדושת אמנו נעשה ארס ממית לאותה המרשעת וזהו מאי דמסיק לעיל ואמר דהא בדיקו דאשת חיל סמא דמותא לאשת זנונים ואז בכח התיקון הגדול הזה היו יורדים מ"ן לדעת זעיר ומש' מתפשטים עד הגרון וכל זה בסוד אורות הפנימיים כמ"ש בס"הכ ואח"כ מתחיל התיקון בדיבור שהוא במ' ואולי שלכן יוצא הבל ממ' הקדושה וממיתה לאשת זנונים א"נ מתיקון הפנימיות יצא ההבל הנז' סוף דבר קרבן העומר סודו לתקן הפנימיות. ועניינו גם הוא בבדיקת האשה את עצמה להודיע שנתקן פנימיותה דהיינו דמיה והיינו כאתתא דנפקא ממסאבו דהיינו שפסקו דמיה הפנימיות וכיון דנפקא וכו' וספרה לה לתיקון אור המקיף נפקו ממסאבו ועבדו פסח מכוין למ"ש יונתן בן עוזיאל בפ' ואביא אתכם אלי שהקב"ה הפריח את ישראל בעננים בליל פסח אל המוריה ושם אכלו קרבנם ולכן הקדים ואמר נפקו ממצרים ואח"כ ועבדו פסח למיכל בפתורא דאבוהון הוא מקום בה"מ מתמן ולהלאה וכו' כי נסתלקו המוחין וכו' יומין דעלמא דדכורא בסוד ז' בחי' דח"בד גג"ת שנגד שם ממש מדריגת זעיר ומשם ולמטה שייך לנוקבא וגם הסוד האחר של חו"ג ה"ס א"מ והבל מפה הזכר ולכן המצוה לאנשים ולא לנשים כמ"ש בס"הכ:

אוף הכא כיון דעאלו וכו' פירוש שאז ביציאת מצרים שנמולו אז פסקה טומאה מהם בכח המילה והאירו החסדים המגולים מהחזה ולמטה: ואח"כ כשבאו למרה ואתפרעו אז נגלו כל הה' חסדים בסוד פריעה גי' ה"פ ע"ג שה"ס חסדי אימא באופן שאז החזירו המוחין במעשה רב ונתקן כל מה שאנו עושים בספירת העומר והיינו חק ומשפט חק הוא ס"ג מ"ה רמז שנתפשטו החסדים דס"ג בזעיר משפט ע"ה גי' ת"ל ה"פ אלהים ה"ג שאז נמתקו הדינים לכן אז ניתנו שבת ודינים אפר הפרה שהכל הוא תיקון לגבורות:

ואמר קב"ה מכאן וכו' פירוש הלא בפעם הראשון תקנתם הכל במעשה אבל מכאן ואילך כל ימי עולם בחשבון וספירה ונל"עד שידוע שהחו"ג הם תרין סטרין לפי שמקומם הוא בעטרות ב' היסודות דא וא כמ"ש בא"י וידוע שכל חשבון הוא במ' וכמ"ש בא"י בדרוש מדרגת השמות. ובזה היא דכוותא שהוא הארת החסדים בגבו' לטהרם והיינו לכם לעצמכם פירוש שכל נפש כלולה מחו"ג וה"ס מ"ט יומין דכורין ומ"ט יומין נוקבין כמ"ש בס"הכ והוא לדעתי סוד מ"ט תיבות דאלהים יחנו ומ"ט אותיות דפ' ישמחו ומלת לכם גי' צ' בסוד צ' צלם וב"פ מ"ה בסוד מלך שהוא ב' פרצופי זעיר ולמה בגין לאתדכאה וכו' ירצה מהו התכלית לכל זה הוא לאתדכאה במיין עילאין קדישין ה"ס חג השבועות שאז מקבל הזעיר הכתר שלו וטובל במקוה העליון יסוד אימא עילאה:

שה"ס ת"ת שלה וכמו שנודע לנו בסוד טבילת האשמורת שאז מטהרת רחל כמ"ש בתיקון ליל שבועות וגם זה רמוז במלת לכם גי' מי"ם ולבתר למיתי לאתחברא הוא ביום שבועות שהיא מתעל' להיות כמוהו והיינו למיתי. ואז מתחברת בבעלה ומקבלת טיפת החסדים ביסוד האמיתי והיינו לקבלא אורייתא תורת חסד. אבל בודאי שגם מקבלת ה"ג זכרים וה"ס מ"ע ומל"ת כתיב וספרה לה נראה דעכשיו רוצה לבאר כיון מספר מ"ט ימי העומר כי למעלה לא הזכיר אלא דרך כללות לדוגמת ספירת הזבה וגם ירצה לפרש למה נק' בשם שבתות במקום מצות הספירה ובמ"א אומר שבעה שבועות והענין שיש ה' דמים טמאים בסוד ה"ג וידוע שגם יש שני כוללים ביסוד ובמ' ולכן קי"ל דמלבד ה' דמים הטמאים השנויים במשנה עוד יש שנים שהם כמימי תלחן וכמימי בשר צלי וק"ל כת"ק שהם ספק והרי הם ז' וזה נודע שבכל א' מז' חסדים או גבו' יש ז' בחינות שהם גג"ת נהי"ם ולכן יש ז' ימים לנדה ולא יותר מפני שלכל אשה ואשה יש לה מסתמא א' ממיני הדמים שה"ס בחינת גבורה אחת האמנם ימי העומר הם ימי כל הדינים והדמים הכלולים וכמ"ש בסה"כ שבליל פסח בטלו כל הטומאות לפי שעה באור המופלא שירד אז אבל אח"כ נסתלקו כל המוחין וחזרה הטומאה והדינים ואנו חוזרים לאט לאט לתקן את הגבו' מדי יום ביומו בהורידנו בחי' א' מז' בחינות החסדים דהיינו ז' חסדי החסד בשבוע א' למתק שבעה בחינות גבורה שבחסד של הנוקבא וכוונתנו בכמה בחינת של שם מ"ב שכולם דינים וכמו כן המצוה לספור אותם בפה שה"ס אור מקיף שה"ס הגבו' כנזכר בס"הכ על פסוק טובה תוכחה מגולה. וכל דבור הוא גבורה דהיינו בה' מוצאות הפה כנודע והם ז' בחינות ב' שפתים וב' סדרי השניים והלשון והחיך והגרון והרי שהכל בחינת הגבורה ולכך קראם הכתוב בלשון שבתות שסתם שבת הוא מ' שהגבו' הן שלה ושרשן במ' הבינה בסוד עטרין כנודע אבל הן גבו' מתוקות בחסדים הנקראים שבועות שגם כל אחד מהחסדים כלול מז והיינו מ"ט דוכרין הנז"ל. אבל שבתות רומזות לגבו' המתוקות בחסדים ביום שבת שרומז לזו"ן ולכן כללות כל המציאות שסודו אותיות והוי"ות הוי"ה פ' כ"ז אותיות גי' שב"ת:

?אמאי שבע שבתות פי' למה לא אמר שבועות בגין למזכי וכו' ידוע שכל הטהרה היא מצד הגבו' שבהם אחוזים החיצונים ובכח המצות נדחית הטומאה ונשארה הקדושה נקייה ומבוררת. שהיא היא כוונת העומר להטהר במי נהר דנגיד ונפיק שהוא יסוד אימא ואיקרי מים חיים שיש מים זכרי' ונקבות דהיינו חו"ג ולכן מים מלואם מ"ם יו"ד מ"ם דהיינו מים בולעים מים וה"ס ט' יוד"ין כנודע חיים ע"ש שני יסודו' דא"וא שכל יסוד נק' חי מים חיים גי' ע"ב אלהי"ם כאמור במספר שבתות שרומז לז' גבו' ממותקות היוצאות מיסוד בינה וע"ד ז' שבתות ודאי שהן סוד שבת שאין בו שום אחיזה לחיצונים ולכן מתחלת המצוה בלילה ע"ד שהאשה שמטהרת בלילה שאף על פי שהוא זמן שליטת הגבו': מ"מ נטהרת במים להיות גבורותיה ברורות ותזדווג עם בעלה. כך כתב וכו' זה כעין דוגמא לענינינו ואומר שבזמן ירידת המן היה יורד הטל בלילה להשפיע טוהר ומיתוק לשכינה שתהיה מוכנת לקבל ולהוריד שפע המן ולא כתיב וברדת וכו' כי מה לנו לפרש מקום ירידת הטל היה די שיאמר וברדת הטל לילה ירד המן עליו פירוש על הטל וכ"ש שעיקר ירידת המן היה חוץ למחנה וכמ"ש ויצא העם ולקטו אלא על המחנה וכו' ירצה שודאי עיקר כוונת הפסוק הוא למעלה והמחנה הנז' ה"ס אינון יומין דאתקראו מחנה נלע"ד שהוא נה"י דזעיר ששם סוד מחנה ישראל שהיה ג' פרסאות כנגד נה"י וידוע שעליהם היא חניית ועמידת מחנה הפרצוף וכמ"ש שוקיו עמודי שש הן חב"ד חג"ת הנקרא ישראל שהם עיקר פרצוף זעיר ול טה משם נקרא יעקב. וידוע שבלילה זווג לאה שקודם חצות נקרא ליל ואחר חצות לילה שאז היא מתפשטת בכל אורך זעיר והנה לאה סודה קס"ו כי היא אחוריים דבינה שהיא ס"ג כמ"ש בכוונת לעולם ועד. ואמנם עד החזה סודו ס"ג בסוד ששה בני לאה ודינה בתה ואם תסיר ס"ג מקס"ו ישאר ק"ג שהוא המאיר שם בנ"הי ובגי' מחנה

שיר חדש איקרי ירצה שכאשר הקב"ה משנה סדרו של עולם ומחדש בו נסים וכמש"ה כי נפלאות עשה: אז שבחו חדש ממש להיות שהשפע המושפע הוא חדש ממש נמשך מן שער הנ' כמו שיבא. והיינו נפלאות נ' פלאות. וכן היה ביום מתן תורה וכדלקמן:

מנחת קנאות וכו' ר"ל שבתחלת העומר היו מביאים מנחת שעורים שסודה על הגבו' והדינים המתעוררים בימי העומר כנ"ל ולקמן בדברי ר"מ:

ושערה סוד ב"פ פ"ר העולה קס"ת וששה כולליהן בסוד גי' שע"ר וכללות כללותם במ' הרי שער"ה: וידוע ששרשי הגבי' ה"ס ג' אלפים ב"פ קנ"א א' דאהי"ה. והב' אלהי"ם אד"ני וז"ש התם מנחת קנאות מיעוט רבים שנים: הכא מנחה חדשה כי עתה נעשו חידושי' נפלאים בכמה בחינות. א' מ"ש בס"הכ וז"ל המוחין שהיו לזעיר בליל פסח ירדו לנ"הי שלו והמוחין שהיו בו בד' שבועות הראשונים אב"גד ירדו בח"גת דידיה ובאו לו מוחין חדשים ונשלמו כל חלקיו וז"ש דחדושא דכולא הכא. כי בכולו ממש היו פנים חדשות כי ביתר הזמנים באים חב"ד חג"ת נה"י של כה"י דא"וא תוך זעיר אבל עכשיו הכל בכל קומת זעיר הם מוחין גמורים וחדשים. וז"ש דחדושא דכולא הכא הכא דייקא. פי' דווקא בכאן יש חדוש גמור בכולא בכל הפרצוף משא"כ בשאר ימים טובים:

קישורא דכולא איתא בס"הכ שבשבועות נכנסי כל המוחין והגדילו ז"ון כל קומת א"וא עילאין ואח"כ בא הכתר שהוא מן ארוך עצמו ע"ש: והענין שבליל פסח נכנסו מוחין דגדלות א' וב' שהם מנ"הי וחג"ת דא"ואי אבל בשבועות נכנסים גם מח"בד וכתר דא"וא וז"ש קישורא דכולא. כי בליל פסח אינם מתקשרים רק מח"גת ולמטה ונשארו כח"בד למעלה. אבל עכשיו נקשרו כל הפרצופים בכל קומתם לעילא בא"וא. ותתא בז"ון. ואז א"וא ויש"ס ות' וכן ישראל ויעקב ולאה ורחל נקשרים יחד וזהו קישורא דכולא:

קישורא דמהימנותא ה"ס המעלה המעלה כשיש לו כתר באריך ששם יסוד עתיק שהוא ממש קשר הפנימיות של הפנימיות פנים אל פנים:

יעקב שלימא פשוטו הוא זעיר בשלימותו וגדולתו. אבל עוד ירמוז בפנימיות זעיר בסוד קול שנק' יעקב שלם. כמ"ש באוצ"ח שזהו ענין יעקב וכמ"ש בא"ר דף קל"ח ע"א בתראה שלום וכו' וה"ס חשמל פנימאה הנזכר בפרשת יתרו דף ע"ז ע"ב:

אתעטר בעטרוי חו"ג העליונים שביסוד עתיק ואורייתא אתייהבית שהיא מ"ע ומל"ת דהיינו חו"ג ולכן ניתנה בחודש השלישי סוד יעקב וסוד הדעת ומזלו תאומי' כנזכר בפ' יתרו הנז"ל:

וכד מטון בכורים וכו' הבכורים הם פרי האדמה שמוציאה בכח מה שנזרע בתוכה בשפע הגשם שיורד אליה ונל"עד שה"ס מוחין שלה שנקרא ראשית ששם מאיר אבא ביסודו ואיתא בנ"ת בפ' כי תבוא הבכורים הם אורות הנוקבא הניתנים לכהן סוד החסד שלא יתאחזו שם החיצונים ועיין מ"ש בפקודין דבראשית פקודא א' וז"ש וכד מטין. שאז אנו בטוחים מן החיצונים אז היה נעשה כעין יסוד וזה דהזכיר ראש גלגולי יעקב בעלה של ארץ ישראל הוא יעקב שלימא הנז' שסודו בזמן שבועות כאמור ובו היה עיקר תכלית הבאת הבכורים כמ"ש בפ"ק דבכורים ואמר דאשתלים כגוונא וכו'. י"ב תחומין המוחין דחב"ד וסוד י"ב צרפי הוי"ה וי"ב שבטים שבט גי' י"ב הוי"ות וע' ענפין המתפשטים בשבעה תחתונות בסוד ע' נפש. ובעא לאובדא וכו'. לכן היה קליפתו של יעקב ל"ב ן' כנגד י"ב תחומין וע' ענפין שבקש לעקור.

זכאין אינון ישראל כבר נודע כי מחטא אד"הר היתה הסיבה להתערב כל הנשמות בקליפות טו"ר ואח"כ בדור הפלגה ברר לו ה' נשמות ישראל לו לחלקו כי מזה יודע שהן הן הסולת והמובחר שבכולם. וז"ש זכאין אינון ישראל ומבוררים מצד עצמותם. והראיה דקב"ה קריב לון וכו' והוא מ"ש בש"ס שהקב"ה הקדים להיות אלהים ל שראל ואח"כ היו לו לעם. משא"כ באו"ה שצריכים תחלה להיות לו לעם ואח"כ הוא יהיה להם לאלהים ואמר עוד ואתרעי בהו. הענין הוא כי מה שהקב"ה הקריבה לחלקו וחפץ בהם מיד נתעורר כח רצון העליון להשגיח בם. ויתר ע"כ. ומאתר רחיקא קריב וכו' מובן במ"ש בס' הגלגולים שכך דרכה של הקליפה שכשיש בתוכה ניצוצות קדושות מאד היא מתאמצת לעכבם אצלה ומנעצת אותם במקום משוקץ כדי למנוע מהם היכולת להפדות ולצאת מתוכן ולכן מעמיקות אותם בעמקי תחתיות ולכן מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. שהיו אותן הנשמות שקועות בתכלית הטומאה וז"ש ומאתר רחיקא קריב לון לגביה. הה"ד כה אמר וכו' עד ויעבדו אלהים אחרים. לאחזאה דהא וכו' ירצה שכוונת הכתוב להראות שהיו מרוחקים בתכלית והק"בה בחסדו בחר בם וקרבם. אבל מכל מקום יש להעיר. וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא ועיקר הקישיא היא על אריכות הפסוק דהול"ל בקיצור אבותיכם מתחלה עבדו אלהים אחרים ועתה אתם עם ה' ונחלתו. וכמ"ש התנא בהגדה מתחלה עובדי ע"ז וכו' וכי תימא שאמר כך לגבי הקטנים והבנים אשר לא ידעו קשה אומר ויאמר יהושע אל כל העם שמוכח שדבר לכולם וז"ש וכיכל ישראל וכו' ומה גם יקשה מ"ש כה אמר ה' שנראה שהוא דבר גדול ומחודש אפילו לגבי יהושע עד שצריך שה' יאמרהו וז"ש וכ"ש יהושע:

אלא אורייתא סתים וגלייא ידוע שג' חלקי המקרא שהם תנ"ך הם בסוד תנהי"ם דזעיר והיינו בבחי' צד הנגלה שהוא פשט המקרא כי כן מת"ת הוא גלוי ויש שם כח לשכל לדרוש בפשט כפי שכלו ועייונו שהרי אף לחיצונים שהם מהחיצוניות היותר חיצוני וחומרי יש להם אחיזה משם ואמנם ידוע ששרש התורה הוא בא"וא כמד"א כי היא חכמתכם ובינתכם וידוע כי תנ"הי דאו"א הם נכנסים תוך זעיר שהרי כתרו הוא מת"ת דא"וא וכמו שתנ"הי דזעיר המאירים לנוקבא הם בחינת פשט כל המקרא. כן תנ"הי דאבא ואימא המגדילים את זעיר וכמוסים בתוכו הם בחינת סודות המקרא וז"ש כולא. פי' כל המקרא סתים וגלייא. כמה דשמא קדישא סתים וגלייא. הוא מ"ש בפרשת נשא דף קמ"ו ע"ב דאמר שם דשמא קדישא אתגלייא ואתכסייא והוא שם מ"ה שהוא בזעיר שנק' ההוא דלבר בא"ר דף קכ"ח ע"ב והוא הנגלה ובתוכו נסתם שם של ס"ג ואמר שם עוד שגם ההוא דאתגליא הוא מ"ה אתכסייא באתוון אחרן שה"ס שם אדנ"י. בגין דאורייתא וכו' יתן טעם לשבח כי עצמות התורה הוא הוא פנימיות העולמות שהוא סוד שם הקדוש ולכן כמו שהוא סתום ונגלה כך היא התורה וגם ירמוז למ"ש רז"ל כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה ובאומרם כל התורה ירצה אפי' נביאים וכתובים שמלבד שכל פסיק ופסוק וכל תיבה שבהם שמות היוצאים דרך צירופים כך ג"כ יש שייכות לתורה עם הכתובים בענין השמות. כי שם א' מקורו בתורה וניקודו מן הכתובים ע"ד שם מתמצית היוצא מפסיק קדוש יהיה וניקודו מן פסוק יגלח ה' בתער השכירה בעברי וכגון שם הפרנסה שיוצא מפסוק והריקותי עליכם ברכה ומפ' נסה עלינו אור פניך ה' ועד"ז כל התורה כולה. אי ישראל ויהושע וכו' זה הכרח שיש סוד גדול בענין זה כי מלבד מה שהקדים וכי כל ישראל לא הוו ידעו. שממנו מוכרח שאין הנביא כותב דברים גלוי' עוד יכרחנו שאין הכוונה על השטחיות הפשטי שא"כ מאי קמ"לן שאם ידעוהו א"כ למה אמר כה אמר ה' וכו' שנראה מזה שאפילו ליהושע כוא חידוש שגלהו ה' להם.

אלא ודאי וכו' מז"לן לחקור חקירה א' בענין זה והיא אם האבות היו מושרשים במדות הקדושות בשרש נשמתן מה היא הטובה הזאת שיחסה לחסד עליון הלא בדין הצדק היה מחוייב שיתעלו למעלתם שהיו מושרשים בה ונלע"ד לתרץ במה שנז"ל שכל הניצוצות היו שקועים בקליפה וכ"ש היותר קדושות כשל אאע"ה וכ"ש שנולד בטומאת נדות כמרז"ל: והנה דרך ההבהגה העליונה שהניצוצות אשר בקליפה הולכות ומתעלות לאנו לאט בגלגולים משונים וצריך להם עמל וטורח להתעלות לשרשן ועל הכל חסרון זכות הדור הרע ההוא לשיזכו לצדיקים כאבות. ושאח"כ הוכרחו יוצאי יריכם לגלות מצרים להזדכך. והרי חסד עליון על האבות שיתעלו כ"כ עד שדור המדבר זכו לתורה וזה בכח זכות האבות שהיה בעזרם:

דאיתרעי בהו ירצה סוד גדול והיא כי אע"פי שהאבות סתם שרשם הוא בח"גת מ"מ הופיע עליהם זוהר הרצון העליון המתפשט בשני מזלי נוצר חסד ונקה. כי אברהם בנוצר חסד ויצחק בונקה ויעקב בשניהם וכמו שיבא ועביד להו רתיכא: יובן בהקדים מה שנודע בסוד גדלות זעיר שח"גת מתעלים להיות חב"ד כלי המוחין ושם הם בסוד מרכבה קדושה שה"ס המוחין ששם היא הקדושה: וחב"ד הם חו"ב חו"ג שהוא המרכבה: ועוד נודע שגם בדעת יש סוד חג"ת דהיינו חו"ג והדעת מחבר אותם וכמ"ש בסה"כ והם סוד ג' אבות:

ואפיק לון מגו נהרא וכו' נלע"ד שרומז כאן לכל השתלשלות מוח הדעת מראשיתו ועד יסוד התבונה שהוא הנהר הנכנס בזעיר והיינו כי תחלתו מן יסוד עתיק ומשם מושפע אל ב' מזלות: ומשם לאימא עילאה וממנה לתבונה ומשם יורד ליסודה ונכנס בזעיר: ונסדרו כאן ממטה למעלה דהיינו נהרא יסוד התבונה: יקירא אימא עילאה הננללת באות יו"ד ששם שורש היוקר כי יק"ר גי' יש'. וגם אימא נקרא כבוד ה' והיינו יקירא קדישא ה"ס הדיקנא ב' מזלות שמשם נוזלים ב' המוחין דחו"ג: בוצינא דכל בוצינין הוא יסוד דנוק' דעתיק שהוא הנהר היותר עליון שבאצילות וידוע ששם בוצינא הוא פרטי לנוקבא שר"ל נר שבו קבול השמן: הרי שמוצא המוחין הוא מנהר. ושופכיו עד הנהר הידוע וכמו שיבא. הה"ד כה אמר ה' אלהי ישראל דייקא אלהי ישראל שה"ס המוח האמצעי.

דאשתמודע ואתידע פי' שסתם בינה ותבונה נק' מ"י דקיימא לשאלא אבל זה בהיותם למעלה במקומם על ראש זעיר אמנם כשנכנסים בתוכו אז אשתמודע והוסיף ואתיידע להיות שהמקום דאשתמודע ביה הוא דעת דזעיר ולכן הנהר גי' ר"ס שהוא גי' י' הוי"ות וגם נהר גי' כ"ו ס"ג קס"ו. ההוא נהר עונם איקרי.. ירצה כי הכתוב נתן סימן להודיע באיזה נהר מדבר. כי גם יסוד זעיר וכמה יסודות אחרים נקראים נהר ולכן הוסיף שם עולם להורות שמדבר ביסוד תבונה הנק' עולם שהוא עולם ושבו נכלל כל העולם ושהוא מתפשט בכולו וכמש"ה מן העולם ועד העולם לך ה' הגדולה עד וההוד. שהם ב' קצוות העולם. ובגדולה שם הוי"ה בסג"ול ובהוד בקיב"וץ וכל א' מהם נק' עולם ועולה עול"ם וגם ס"ג וג"פ אהי"ה הנודעים גי' עול"ם וכוונת הפסוק שבעבר הנהר ר"ל ממנו ולמעלה ישבו אבותיכם הם המוחין. מעולם פי' מן העולם ולמעלה ישבו אבותוכם. אבל תרח הוא אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. שאפי' אברהם היה שקוע כל ג' שנותיו הראשונים בקליפה שהן ג' שני ערלה. מאי קא מיירי. פי' כיון דישבו אבותיכם ר"ל המוחין העליונים שהיו למעלה והראש שלהם הוא אברהם א"כ איך יתבאר מה שנמשך ואקח את אביכם וכו' שיהיה לו שייכות והתקשרות עם הפסוק הקודם והשיב אלא אברהם לא אתדבק וכו' וירצה שאברהם סודו בחכמה וגם בחסדים. וכנגדם אמר את אביכם בסוד חכמה אבא. את אברהם בסוד חסד. שכן אביכם גי' חכ"מה אבר"הם גי' רח"ם וח"פ א"ל וגם רי"ו ל"ב כמ"ש הרב. וכיון שכן אין לו התקשרות עם יסוד בינה לכן פי' ואקח את אביכם דוקא מעבר הנהר. שהוא מלמעלה על הנהר: אע"ג דלאו איהו דינא שהרי הדינין בפנימיות הבינה דינין נפקי מסטריה הוא מ"ש הרב בא"י בסוד שלוח הקו שדוקא מחיצונייות תנ"הי דבינה יש בחי' גינוי לדיני' בסוד שם בו"כו העולה ד"ל וסודו ד' פ' ל' שהם ק"ך בסוד ק"ך צירופי אלה"ים ע"ש ואמר ואתתקפו ביה ירמוז למ"ש שם שבבינה דווקא הוא שמתחילים האלהים מחיצונייות שלה אבל בתבונה מוסיפים להתגלות יותר שמתחילים מגבורה שלה ולכן הם שם יותר חזקים:

יצחק אתתקף בבנוי בדינוי נלע"ד שמלת בבנוי דגריס לה הרב ז"ל תרמוז מ"ש בסוד העקדה שיש דינים חיצונים שהם לבוש אל הגבו' הפנימיות וה"ס האיל שהוקרב ע"ג המזבח שה"ס אהי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא שיש בהם מ"א אותיות גי' אי"ל. אבל הגבו' הפנימיות הם בסוד שם ב"ן וע"ש ואינם להיות שבר"ה מתעוררות הגבו' הפנימיות לכן אמר בבנ"ו שכן יצחק גי' ד"פ ב"ן שה"ס הג' כנודע:

כדין עילאין ותתאין הוא מה שאמרנו שגם הגבו' הפנימיות מתעוררות לדון ועי"ל שמכוין למ"ש הרב שעיקר ר"ה הו א לתקן את המ' שעיקרה ובניינה הוא מן הגבו' והכוונה לבנותה וז"ש וכורסייא דדינא אתתקן ה"ס המ' שאז היא כסא דין גמור:

ומלכא קדישא היא אימא שהיא סוד זכר שנק' עלמא דדכורא הוא יושב על כסא דין ה"ס רחל כדין תקעו בחדש. ידוע שהגבו' הן כפולו' וב"פ מנצ"פך עם י' אותיות גי' תק"ע וזהו תקעו כלו' המשיכו סוד תקע הנז' וידוע שיש ד' מילואי אה "ה בד' נקבות שבאצילות ב' קס"א בבינה ותבונה. וקמ"ג בלאה. וקנ"א ברחל ולכן בר"ה שיושבת אימא על רחל שהיא כסא דין כאמור נמצא שמצטרף קס"א אל קנ"א ושניהם גי' חד"ש לפי שזהו חידוש ממש של ר"ה על שאר החדשים. ואמר בכסה ירמוז שאז רחל היא דבוקה באחורי זעיר והיא נכסית ממש כי כל הזווגי' שמר"ה ועד עצרת הם בלאה ונמצא שהוא משר"זל חדש שהלבנה מתכסית בו ולהיות שעיקר רחל היא חב"ד שלה ובהם ב' יו"ד ה"י בחו"ב וי"ה פשוט בדעת הרי גי' כס"ה:

חגנו גי' בינ"ה שהוא השולטת אז לסלקא כורסייא דדינא וכו' ה"ס הנז' בכוונת השופר שבו חוזרים המוחין אל הזעיר שהוא כסא רחמים בסוד חו"ג כנודע: גם ח"ג נוטריקון "חסדים "גבורות:

שופר מאי קא מיירי נ"ל שלא היה יודע אמיתות רמז השופר מפני שכללות סודותיו הוא שמסתלקים נה"י דאימא מזעיר בר"ה ואח"כ במצות השופר חוזרים לתוכו וא"כ נראה שכל נה"י דאימא הם סוד השופר וגם מריהטא דל' סה"כ נראה כן. והוא קשה להבין כי נה"י הם ג' ושופר הוא אחד ומשמע שרומז למדה א'. ולכן ר' אבא לא התיישב בדבר עד א תו היום והשיב רש"בי שופר ולא קרן. ונקדים שידוע שנ"ה נקראים קרנים כמ"ש בתיקו' דף מ' ע"ב. גם נודע שהם אטומים ואינם כמו היסוד שהוא צינור חלול. ולכן הדינים דבקים בנ"ה ששם האור סתום ואטום והוא ממש הקרן שאין בו זכרות. ומ"ש הפסוק קרן היובל ל"ק מדי כיון דיש לו שם ציווי כמ"ש בפ"ג ד"ה דכל השופרות איקרו קרן ואיקרו שופר ויובל לרמז או ליסוד אבא היוצא חוץ ליסוד אימא הנק' יובל וכדפרישית בויקרא דף כ"ד וגם מהר"ן שפירא ז"ל פי' כן במצת שמורים דף מ"ט ע"א. א"נ לרמוז לנ"ה דיסוד אימא. אבל סתם קרן הוא בנ"ה שהם סתומים ואנן בעינן שופר שהוא ביסוד ששם המוחין העצמיים כולם וכמו שיבא בסמוך. ולכן שופר לשון שפופרת כלי' כלי חלול וצנור גמור ועוד כמה סודות מופלאים שיש ברמז שם שופר. וכללות הכוונות כולם הוא להחזיר מוחין חדשים לזעיר ודינים חדשים ומתוקים לנוקביה להבנת תיקונה ואין לו התייחסות ושייכות כי אם ליסוד אימא ששם בתוכו כל האמור משא"כ בנ"ה שאין האור היוצא מהם אור עצמי אלא הארות. וגם מציאות הדינים בהם הם דינים גמורים:

ולאתדבקא דינא לא בעינא פי' אין הכוונה שיתדבק הדין ויתעצם. ונלע"ד חידוש נחמד והוא שבמקדש היו תוקעים גם בחצוצרות וכמ"ש במשנה. והענין שידוע שיש לנ"ה בפנימיותם מעבר אל היסוד. וחצוצרות הם סוד נ"ה כמ"ש בפרד"ס. גם יש לפרש דקרן הא אתידע ירצה שנ"ה הם משתלשלים עד למטה בקרקע האצילות ויוצאת הארתם לעולמות התחתונים וזהו אתיידע נודע ונגלה ויש בהם אחיזה לדיני' החזקים שבבי"ע ואין אנו רוצים שיתדבקו הדינים זה בזה רק להפרידם שלא ישתלשלו. וזה במה שנמשיך הדינים מתוקים משורשם ומיוחדים בחסדים שיש ביסוד אימא ובזה מתערבב השטן שחושב שבא יום הדין הגדול שיתעורר ממקורות העליונים של הדינים ממכילן דרחמי ויוכן כסא הרחמים ולכן העיקר הוא השופר שהוא היסוד אלא שבהסתלקו מזעיר וגם בשובו לתוכו גם נ"ה נלוים עמו בהכרח ולזאת נזכרים גם הם:

אבל הא תנינן וכו' האדון רשב"י רוצה עכשיו להודיע לתלמידו הנאמן סוד השופר וא"ל כבר הודעתיך בדרך כלל ענין שופר מהו ולמה א' ולא שלש. וא"ת וכי לא די בכוונה בלא שופר. לז"א שאנו צריכין לב' דברים שהם יותר חמורים מן הכוונה והם דיבור ומעשה שהם כנגד רוח ונפש בסוד זו"ן והוא התפלה והתקיעות. וזה לאחזאה פי' להורות לכל צבא מרום שאנו מקיימים מצות מלכנו. שהרי בין הבל פינו בתפלות ובין של קולות השופר עולות למעלה וכמו שאמר לקמן קלא נפיק סליק רקיעין ועוד יש צרוף הכוונה:

ולאתערא מלין סתימין כי נתעלה למעלה בכח הכוונה עד או"א שמשם הנשמה ואורותיהם הם סתומים ואנו מעוררים אותם ממש להחזיר מוחין חדשים לז"ון שאז הזעיר בסוד הדורמיטא והבל השופר עולה עד או"א והוא דבר נפלא. כי סתם עלייתנו למעלה הוא בהטפלנו לז"ון שמעלים מ"ן. אבל עתה זעיר בסוד השינה שהוא מ"ש כד ההיא שופר עלאה דנהירו דכולא ביה אסתלק ה"ס יסוד אימא המסתלק עם המוחין מזעיר ועמו מתעלין גם נ"ה שלה אלא שהמוחין העיקרים הם ביסוד וזה תבין במ"ש בא"י שער פרטי עיבור פרק ד' וז"ל דתרין מוחין עצמם שהם חו"ב אלו נמשכו וכו' עד אל ב' יסודותיהם. והב' עטרין נמשכו לב' עטרות דיסודות ולכן נק' עטרין על שמם נמצא שביסוד אימא אחר הזדויגה עם אבא יש חו"ב וחו"ג שהן המוחין העצמיים דזעיר וז"ש דנהירו דכולא ביה והבן:

ולא נהיר לבנין היינו כי אחר הסתלק המוחין מזעיר הוא חוזר למדריגת ו"ק ואז מה שהיה חב"ד שה"ס אבהן חזר להיות חג"ת שנק' בנים ולכ"א ולא נהיר לבנין ומשום דאז הזעיר במדריגת יניקה שידאי יש בו לכל הפחות יסיד אימא מבחי' יניקה. משום הכי קאמר דאסתלק שופר עילאה הוא היסוד מבחי' גדלות ודוק:

כדין דינין אתערו הטעם הוא מפני שהגבו' היורדים מאימא שלא ע"י זעיר הן גבורות קשות בני מיתוק וטעם ענין זה הוא מפני שמוח חכמה וחסדים דזעיר נשאר מקיף על ראש זעיר ונתעלו בינה וגבורה עם יסוד אימא ולכן משפיע דינים קשים:

וכרסוון אתתקנו לב"ד הם לאה ורחל שאז ניתנים בהם הדינים דרך חוץ שלא ע"י זעיר כמ"ש בסה"כ: ודא שופר אילו דיצחק ולא דאברהם ועוד נק' דיצחק מפני שכשמסתלק אין בתוכו בחי' של אברהם ויעקב אלא של יצחק ומפ' אילו לשון אילות וחוזק ותוקף גי' שופ"ר. וידוע ששופר הוא ג' אלהי"ם ש' ר' פ"ו וגם סוד ש"ך ופ"ר דהיינו ש"ו עם י"ד פרקין דיד: ועוד ירמוז למ"ש הר"חו בסוד עקידת יצחק דאיל ה"ס לבוש הגבו' דהיינו אותיות דאהי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא גי' אי"ל א"ם. שלא הוצרך להעלות הפנימיות שה"ס שם ב"ן וז"ש אברהם. "אלהים "יראה "לו ר"ת אי"ל באופן שגוף השופר הוא לבוש הגבו' הפנימיות והיינו כלי יסוד דאימא. והיה זכר משום דאימא בדכורא אסתיימת: תושבחתיה דאבהן הוא מפני שהיום גורם שמדתו היא השולטת ועוד שהמוחין מסיד אברהם ויעקב נשארו למטה ושל יצחק נתעלו למעלה והוא משובח מהאבות:

כד אסתלק וכו' יש לדקדק שכבר אמר זה למעלה. ותו לעיל קארי ליה שופר עילאה והכא קארי ליה שופר גדול. ותו דלעיל אמר ולא נהיר וכאן אמר ולא ינקא. ותו לעיל אמר דינין אתערו וכרסוון וכו' וכאן אמר כדין יצחק אתתקף ונ"ל לתרץ הכל בהקדים מ"ש בס"הכ שתקיעות דמיושב הם בתבונה. ושל מעומד בבינה. ועוד אמר שם ששופר סתם הוא בתבונה שופר גדול בבינה. ולפ"ז ינעם מאמרנו כי בתחלה מדבר על תקיעות דמיושב וכאן מדבר על דמעומד שהן בבינה. ולא יקשה לך אומרו אסתלק בכאן אחר שכבר עלה לתבונה. כי כן הדרך שכל עוד שמתעלה הזעיר למדרגה יותר עליונה חוזר לקטנות להתכונן בתיקון נכון לאותה מדרגה והוא הוא הסתלקות השני האמור כאן. ולכן אמר דלא ינקא לבנין ומובן במ"ש בכוונת פסח שפרצוף תבונה ה"ס נה"י דאימא וחג"ת דידה ה"ס הגדלות הב' הנקרא בינה שהוא שופר גדול הנז' ועל בחי' זו מתבאר שם פסוק שדים נכונו. ולעומת כן אמר כאן ולא ינקא:

כדין יצחק אתתקף הטעם הוא שבתקיעות דמעומד עלו לאימא עילאה שהוא מלבשת גבורה דאריך וגם היא תחות דיקנא דאריך שהוא ממוחא סתימאה דאתתקן מגבורה דעתיק ושם שם שורש הגבורות. וכנגד גבורה דאריך אמר אתתקף וכנגד גבו' דדיקנא אמר ואתתקן שכן שם הדינים נתקני' בסוד מכילן דרחמי:

וכד אתער האי שופר וכו' מכאן דייק בס"הכ דף ק"ל ע"ב שנכון להתוודות בלחש בזמן שתוקעים תקיעות דמיושב והטעם שאז השטן מעורבב ודברי וידוי של האדם עולים למעלה ע"י השופר ולא יש קטרוג עליו וכן היא בהדיא בפ' פנחס דף רל"א ע"א ע"ש וז"ש וכד אתער האי שופר שהוא יסוד אימא ששם סוד התשובה. שהנה בזמן הדורמיטא אז מתעלה פנימיות זעיר ובאין לו מוחין יותר עליונים דהיינו מא"וא עילאין כמ"ש בס"הכ. ולכן אמר האי שופר דקאי אמאי דסליק מניה שהוא שופר גדול:

ואע"ג שזה הענין נמשך בכל זמן הדורמיטא מ"מ יצדק לומר שהעיקר הוא בשעה הראויה לתקיעה שהיא ברגע הנץ החמה וכמנהגם של חסידי צפת תו"בב שאז מכוונים לתקוע ואז מתעורר זעיר פי' מתחיל התעוררות מוחיו לבוא בחדוש אורם המופלא. ובהצטרף לזה שבני אדם מכוונים להרהר תשובה בלבם אז מתעצם הכח למעלה לחדש המוחין דזעיר ואז בעיין לנגדא וכו' היינו התקיעה הראשונה שהוא קול משוך וארוך ופשוט ובה נכוין להוריד למטה על רישא דזעיר ב' מוחין שהם בינה וגבורה ומתחברים אל ב' מוחין חכמה וחסד שהם נשארו מקיפין על ראשו וכדבסמוך:

וההוא קלא היוצא מפינו בשופר סליק לעילא פי' למעלה מראשו של זעיר:

ואתער שופרא אחרא ה"ס יסוד תבונה שהוא המשפיע אליו את מוחיו ממותקים וז"ש ואתער רחמי. א"נ והוא יותר מכוון כי בכח התקיעה הראשונה אז החכמה והחסד מעלים מ"ן לא"וא עילאין בסוד תקיעה תק"ע י"ה וזהו ממש ואתער רחמין שחכמה וחסד שהם בעלי רחמים מתעוררים ועולים במ"ן לעורר רחמי א"וא: ואסתלק דינא פי' שאז מתעלה אימא מן הנוק' שכל עוד שהזעיר בשינה אימא משפעת בנוקבא דינים תקיפים שלא ע"י בעלה אבל כשמתעוררים הרחמים אז מסתלק הדין וגם ירמוז למה שאנו מכוונים בת"קע לשני מנצפ"ך הנולדים מא"וא לתיקון הנוקבא. ולפי שאלו מתוקים אמר ואסתלק דינא:

ובעינן לאחזאה וכו' זה סוד אחר שאנו מכוונים לכפות הדין בשרשו עצמו דהיינו בדיקנא שסידה מיסוד ח"ס הנתקנת מגבורה דעתיק כנודע ולכן הדיקנא היא דינים מתיקים בסוד מדות של רחמים וכל מדה היא דין. וע"י הכוונה הוא בתיקון ואמת שהוא בחי' יסוד של חכמה סתימאה בפנימיותה שתיקון זה הוא הז' ולכן ז"פ ס"ג גי' אמ"ת. ולכן נכוין בצורת השופר שהוא קצר בצד שתוקעין בו ורחב בצד האחר והם סוד ב' תיקונים. א' שהוא אל. והששי שהוא ורב חסד וכנז' בסוד פ' מן המצר קראתי יה וז"ש ובעינן לאחזאה עובדא בשופר שמעשהו של השופר עצמו מורה עליו והיינו לאחזאה ולאתערא שופר אחרא. הוא הדיקנא שכולה צנורות ובפרט תיקון ואמת שהוא בחי' יסוד חכמה סתימאה. שלהיותה בחינת נוקבא אל כתרא עילאה. ה"ס שופר ממש:

ולאפקא בהאי שופר אינון קלי: הם ז' קולות הנודעים שהם ז' הבלים מילוי דס"ג היוצאים מתיקון ואמת שהם סוד ק"ל ק"ל לז"ון וכמ"ש בס"הכ. ולכן אמר בהאי שופר הוא דסמוך. לאחזאה דכל אינון קלין וכו' נלע"ד שבא ליישב שהרי אמרנו דעובדא דשופר מורה על ו' תיקונים מאל עד ורב חסד ולפ"ז יקשה שעיקר הכוונה היא בתיקון ואמת וא"כ מהו המורה על זה והתירוץ הוא כמ"ש בסה"כ וז"ל כשהאדם תוקע אז מתאדמים פניו והוא רמז אל מקורות הקולות האלו שהם ז' הבלים של ז' שמות ס"ג דכתרין תפוחים דעתיקא וכו' וז"ש לאחזאה היינו בהוראת הפנים האדומים דכל אינון קלין דלעילא כולהו כלילן ששם הוא המקור שלהם ואמר שופר עילאה ירמוז סוד נעלם והוא ששם כתרין תפוחין שהם סוד יסוד ח"ס כאמור. שם יסוד נוקבא דעתיק והיינו ב' תפוחין בסוד שפולי מעים ולפי שיסוד זה יורד עד החזה של אריך כנז' בשער אריך שהוא דוגמת יסוד אימא היורד לחזה דזעיר. אבל כשהוא למעלה אז הוא בסוד ב' תפוחין לכן קראו שופר עילאה והבן. ובהני קלין יהבין וכו'. ר"ל שבכח כוונה זו שהיא קודם התקיעה ממשיכין ישראל כח לחכמה וחסד שהם למטה להעלות מ"ן שאז יורדים אותם הקולות המקורייות עד אימא עילאה וז"ש ואתער שופר גדול לעילא. שאחר שיורדים קולות המקורייות אל פנימיות גרון אימא כי גרון גי' ז"פ הב"ל ואז היא תוקעת בפיה ומוציאה ז' הבלים שהם סוד מוחי ז"ון ועוברים דרך ז' תחתונות שלה שגם שם ז' שמות ס"ג כנודע: וע"ד בעינן לזמנא שופר כי בההזמנה עודו ביד התוקע הוא שצריך לכוין בצורת השופר בקצר ורחב ולכוונה ביה:

דביה כלילן קלי פי' כל זה קודם שיתחיל לתקוע ואחר הברכה דווקא:

ובגין לאתערא אחרא ר"ל שבסוד תקיעתו כאשר יתקע אז יתעורר השופר אחר הוא של בינה: ולסדרא קלין בשופר יכוין שהקולות ירדו בסידורם כאשר מתחיל לפרט הסדר ואמר סדרא קדמאה וכו'. בר"מ תב בתיובתא שרי גרמיה בתעניתא עד דאתי יו"הך וכו' בס' ח"י דף קנ"ג ז"ל רבים מהבאים בסוד ה' סמכו עצמם שלא להתענות בימ"ת. ואמרו שהתיקון היפה לימים אלה הוא באכילה בסוד מ"ש הרב ז"ל על כל האוכל ושותה בט' כאלו התענה ט' וי' וז"ל צריכים ביום ההוא להרבות באכילה ובשתיה מרובה. משא"כ בשאר הימים לפי שבכל יום ויום מי"ת אינו ניתקן רק מדרגה א' ועתה ביום הט' אנו צריכים לתקן גם הבחינה הנוגעת ביום הי' שהם יסוד ומ' כי הם מחוברים תמיד ואין להפרידם ונקרא מדרגה א' ונמצא כי ביום הט' מתקן מדריגתו ומדריגת יום הי' וכולם בסוד אכילה חיצוניות. ולכן צריכין לאכול כפי ערך ב' ימים. כי אם לא יעשה כן צריך יום הי' לתקן מדריגת יסוד בסוד אכילה חיצונית ולא תיכל לעלית לאכילה פנימית הרי נמצא כי אכילה בט' גורמת להתענות ביו"הך ליקח מאכילה פנימית ולפיכך האוכל בט' כאלו התענה גם ביו"הך דאילולי אכילה בט' לא היה מתענה בי' עכ"ל ומדברים אלו מסתייעים רבים מבאים בסוד ה' שלא להתענות בי"ת דצריך לתקן מדריגה אחת בסיד חיצוניות יום יום ע"י אכילה ושתיה: ואני אומר כי לא יתכנו דבריהם שהרי בזוהר בפ' אמור אמרו תב בתיובתא שרי גרמיה בתעניתא עד דאתי יו"הך וכו' וכן אמרו במדרש שתענית ימ"ת מיותר להם שליש אכן המה לא ירדו להבין ולהשכיל גומרן של דברים כי שם ביאר הרב הענין כי יסוד ומ' דניקבא עדיין לא היה להם מציאות. וביום ט' יצאו יסוד ומ' ואנו צריכים להשלים הכלי שלהם כדי שתקבל הפנימיות למחר. שאם לא יגמר בחי' הכלי שלה בשלימות איך תוכל לקבל הפנימיות ולכן אנו אוכלים בט' להשלים יסוד ומ' שלה בחי' הכלי ולכן מעלין עליו כאלו התענה. כי מן האכילה נמשך אליה אח"כ אור העינוי דהיינו הקו"ל כנודע. וגם אז בט' היא מקבלת מאימא ב' בחי' החסדים דאימא דיסוד ודמ' עכ"ל. הנה מבואר שמה שמצוה לאכול ולשתות הוא דווקא בע"יכ שאז בט' עוד אחרת היתה שמה כי היא מתחלת לקבל החסדים משא"כ בשאר הימים: ומצאתי כתוב מכ"י הקודש מהר"חו ז"ל בגליון הזוהר שם בפ' אמור דף ק' על דברי ר"מ שאמר שרי גרמיה בתעניתא עד דאתי יו"הך. כתוב שם וז"ל מצוה להתענות בי' ימים אלו שהם דרגין דתשובה עילאה עה"ב ואין הציווי רק מאכילה ושתיה ביום ולא בלילה. והסוד עה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה. וביו"הך מתגלה אור הבינה לגמרי ולכן אפילו בלילה מתענים ואנו אומרים בשכ"מלו כי לילה כיום יאיר עכ"ל. ומכאן סמכו חכמי אשכנז שכתבו שלא להשלים תעניות אלו ולאכול מב"עי וגם שלא לעשות הפסקה מב"עי להתענות לילה ויום. ונמצא כתוב בשם הרב ז"ל. מי שחוזר בתשובה גמורה ומתענה בי"ת מתכפרים לו כל עונותיו. דרך משל יום א' בשבת מכפרים כל מה שחטא בכל ימות השנה בא' בשבת וכן ע"י תענית יום ב' מכפרים על כל יום ב' בשבת וכן עד"ז כולם:

ויו"הך אוכח אסור וכו' דזווגא לא אשתכח הוקשה להמ"דל דבפ' פנחס דף רי"ד ע"ב אמרו שביו"הך אז הוא זווגא דילה. ותירץ וז"ל ולא פליגו אלא התם ביוסף שהושם בארון והכא בניסוך המים הצלולים דליכא עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו אם לא שירצה שביו"הך אז מקבלת חותם הגבורות ביסודהשני חסדים פנימיים דאי' כידוע מס' הכוונות ולא יקרא בשם זיווג אבל אין לשונו מוכיח על זה. ונלע"ד מלבד האמור שידוע דכל סוד זווג הוא ביסום הגבורות וביו"הך בעת הנעילה היא מקבלת ה' גבו' מתיקות ע"י אימא וגם נהנית מסוד ה' קולות פנימיים שה"ס מז"ון או"א עילאין כמ"ש בס"הכ וגם זה נק' זווג שנא' אכלה ומחתה פיה: ולפי שאינו ע"י זעיר אלא בסוד רוחנייות לה לבדה לכן נק' זווגא דילה. אבל בעצרת אז הוא זווג גמור וז"ש שם לקמיה הוא זווגא דגופא פי' דזעיר שהוא לבוש וגוף של העליונים זווגא דכולא פירו' דחו"ג מה שאין כן קודם דהוא דוקא דילה לגבורות ובסוד הקולות הפנימיות כן נלע"ד:

בעשרה זיני זמרא וכו' אלו עשר מיני זמר הם תיקון לנוקבא להאיר אליה מכל קומת זעיר שהרי יש בכל א' מעשר ספירותיו בחי' מלכות שניתנות לה לבניינה כמ"ש בסה"כ: והנה תהלה ה"ס מלכות ולפי שאלו הן מן הזכר נק' תהלים ולא תהלות ואמנם אל מלא הק"ף. אלה"ים דיוד"ין ש' הרי מנין תהלים שהשני שמות הם כוללי חו"ג ונל"עד שמתחיל מן נה"י דהיינו ניצוח נגון ומשכיל שמשם התחלת בניינה. ואח"כ מכתם ת"ת וכו' מלמטה למעלה עד שהללויה היא העליונה בכתר שלה שמגיע עד אימא. ולכן הללויה גי' אד"ני אהי"ה:

הכא משכיל וכו' איתא בכוונת הלולב שמשכיל הוא יסוד זעיר מפני שהמשיך האור מן הדעת ששם יסוד אימא שהוא המשכיל האמיתי שמאירים בו חו"ב והוא השכל השלם. לכן אמר סבא דמשפטים דף ק"י ע"א משכיל דא נהר יוצא מעדן שפשוטו הוא יסוד בינה ושם היא עליון וסתום. אבל הכא בזעיר הוא ידוע:

מהו משכיל: פי' בשלמא יסוד אימא נק' משכיל לפי שהיא גופה בינה ותבונה ולכן הוא משכיל אבל ביסוד זעיר אין שייך בו סגולת ההשכלה. ותירץ מיא דאחכימו וכו' ירצה איברא שבערך היסוד ועצמותו לא יתכן לקרותו משכיל רק נק' כן ע"ש השפע המושפע על ידו ודרך בו. וקראו בשם מים על פי ההקדמה דבס' א"י בייחוד שם שד"י שבהיות השפע עדיין בסוד אבא נק' אור: ובסוד אימא נקר' מים והנה שפע של אבא אינן מתגלה כלל בתוך הזעיר כי אם דוקא חו"ג והנה חסדים דאימא הם היו גבורות דאבא ולכן אמר מיא דאחכימו מפני שיצאו מחכמה וידוע שט' יו"דין הם בעס"מב ועולים מי"ם. וגם המים עצמן הן טפין בדמיון יו"דין ואמנם באות יו"ד מלא נרמזים א"וא כי י' אבא וד' אימא נמצא שיש בט' יו"דין שני בחי' מים של הט' יו"דין ושל מילואם וה"ס מים זכרים ונקבות וכן מים מלא הוא ב"פ מים ויו"ד פ' יו"ד גי' משכי"ל:

לאינון דשתו להו ירצה ללומדי התורה שנמשלה למים: ולס"א דמשתדלין בההוא אתר יהיה פירושו לאחוזים במדת היסוד בין בצניעות בין בצדקה ושאר מעלות המדות המזכות לאדם לשם צדיק שהוא היסוד ונ"ל שמלת דאיקרי בד' היא לס"א כי לנוסחת הספר צ"ל ההוא אתר איקרי משכיל כלו' שהוא מן ההפעל שמשכיל לאחרים וגם ירצה שאע"פי שאין ההשכלה מיוחסת ליסוד מצד עצמו בכל זאת יתכן לקראו משכיל מפני שהוא מקום לקיבוץ המים המשכילים.

כד"א משכיל וכו' לנוסחת הספר יהיה דבר לשון דיבור הוא לימוד ועיון התורה ולס"א דבר הוא ענין ועסק ועל כל א' מהפירושים יאמר ימצא טוב הוא היסוד: ויובן במ"ש הרב כי מטיפת החסד שהיא ע"ב נהורין לוקח יעקב מנין הכ"ל ונשאר מנין ט"וב הגנוז לצדיקים ולפי שהמצוי תמיד הוא הכל ולא טוב לכן מייחס לו שם מציאה כי הוא דבר חידוש:

ובגין דאיקרי הכי וכו' כי החוטא נכנס בו רוח שטות אבל הבע"ת חוזר להשכלתו וגם שהחוטא מונע השפעת החסדים ומעלימם למעלה לתוך הדעת וכמ"דא ויוסף הורד מצרימה כנודע אף הב"עת מתעלה עד יסוד אימא ששם התשובה וממשיך החסדים עד פום אמה וכדתנן ומ"י מטהר אתכם ומ"י דייקא שנ' וזרקתי עליכם פי' מלמעלה: מים טהורים גי' ש' כמנין ה"פ חסד שכל החמשה חסדים מתקבצים בזה המקום הנק' משכיל וכן נאה לדרוש בסוף המשנה מקוה ישראל וכו' שהוא יסוד אימא גי' קנ"א שבו נקוים הטהורים:

הה"ד אשרי וכו' כל סוד האושר הוא ביסוד אימא שהוא ג"ע העליון וכמ"ש בזוהר בפרש' ויחי על פ' מאשר שמנה לחמו: ולהיות שביסוד אימא אשר בדעת זעיר יש ב' מיני אורות שהם חו"ג אמר אשרי בלשון רבים ולפ"ז ינעם הפסוק לדוד משכיל כאשר נמשך אור המשכיל שהוא היסוד אל דוד אז יש האושר של נשיאות העון:

מאי כסוי חטאה יקשה דנראה שהחוטא מכסה אותו: וזה הפך מנשוי פשע דאם ר"ל שהפשע שהוא הזדון נהפך לו לשוגג דהיינו חטאה א"כ לא יכון לומר לו אשרי שאין זה המאושר האמיתי אלא המהפכו לזכות ותירץ דאוקמוה כסוי חטאה:

מבני נשא וכו' שלא חטא לרעהו אלא לה' לבדו ולא נתחלל ש"ש בפשעו שלא נודע לבני אדם כי זה נקל לו דרך התשובה כדתנן עבירות שבין אדם למקום יוה"ך מכפר אבל כסוי חטאה כלו' זה שאמרתי הוא מה דאוקמוה אבל יש להקשות דלא אתי שפיר כסוי חטאה שנראה שהוא שוגג וזה הוא נגד ראש הפסוק שאומר נשוי פשע שהוא הגדול שבכולם:

חטי וחב זמנא וכו' אמר כן משום דקי"ל בפ' בתרא דיומא עבר עבירה פעם א' מוחלין לו וב' וג' מוחלין ד' אין מוחלין לו וזה נראה הפך להא דרב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר וקם לים באין מספיקין בידו לעשות תשובה וא"כ למה ימחלו לו עד ג"פ ותירץ דהא דרב הונא איירי בעשה תשובה בפעם א' ואח"כ תהא על תשובתו וחזר לחטוא וזהו ושנה בה שנזכר שכבר עבר בה אבל ההיא דמוחלין לו איירי בעשה תשובה בין כל עבירה ועבירה אבל כשחזר ועבר לא נזכר שכבר נכשל בה ושעשה תשובה אך מאמרנו הוא בחוטא ג"פ בלי תשובה כלל ובכל א' מהג' פעמים זכר שכבר חטא ואפ"ה לא נמנע וזהו דיוק אומרו חטי וחב ר"ל שיודע שהוא מתחייב והולך ומתמיד בחובתו משא"כ מי שאינו זוכר בכל פעם שהוא לו בעון א' בכל פעם:

וזהו נשוי פשע כסוי חטאה כי לו הוא שוגג שלא זכר הוא: חובוי באתגלייא אינון ידוע שלכל אדם יש בחינת נר"ן לפי מדרגתו כי אפי' בנפש יש נר"ן של אותה בחינה וגם יש כנגדם ג' צלמים כנודע מס"הכ בכוונת הושענא רבה: והנה אלו הצלמים סובבים ומשמרים את האורות הפנימיות דנ"רן שיש בתוך האדם ובפעם ראשונה כשחוטא פוגם בנפש ומסתלק צלם אחד עד שבפ"ג מסתלקים כל שלשתם ונשאר מגולה לגמרי ומפרסמי ליה היינו בשני ישיבות דקב"ה שבבריאה ודמט"ט שביצירה: וכרוז אזלי קמיה הם מלאכים שבעשיה ומכריזי אל ב' מלאכים השומרים אותו ואל הצדיקים הזוכים לשמוע קול הכרוז וגם אם עושה איזה מצוה ועודו בעונו שלא עשה תשובה ורוצה איזה ניצוץ להתעבר בו הכרוז מזהירו שלא יגש אליו נזיף הוא ממאריה הוא זעיר כי סתם כל אדם הוא בצלמו א"נ מאריה הוא קב"ה דהיינו סוד האצילות והתפשטותו בבי"ע:

נזיף הוא לעילא אפי' מהמלאכים שסודם מהחיצוניות אין לו הארה וכח שגם הם בדלים עמנו נזיף הוא לתתא ממלאכי שמירתו. דיוקנא דמאריה הוא שרש נשמתו אשר למעלה וכמ"ש בתוספתא בפ' נח שלכל ישראלי יש לו תרין רוחין חד לעילא וחד לתתא וא"כ כל הרוחין שיש למעלה הם בסוד פרצוף אחד וזהו דיוקנא דמאריה וז"ש רז"ל ממעט את הדמות:

ליקרא דמאריה ה"ס השכינה הנקרא כבוד ה' וזה מחללה ומשפילה:

קב"ה גלי חובי' הוא זעיר שאעפ"י שהוא בעל הרחמים מגלה חובו ומכריע לכף הדין א"נ ירמוז מ"ש בר"ה גבי מעביר ראשון ראשון דאמר רבא ועון עצמו אינו נמחק ופירשתי בו דראשון ראשון הוא העון א' שעושה פי' כל פעם ראשונה לכל עון ועון נק' ראשון: והוא עומד טמון: אם לא שמרבה עונות על הזכיות שאז גם אותם הראשונים מצטרפים וז"ש דקב"ה מגלה חוביה ובמ"ש מפורש מ"ש וכד בר נש אזיל וכו' שהוא מאותם תמימי דרך שקובעים להם אורח סלולה ומתמידים תמיד בה שאז משימים דרך ממטה למעלה כעין צנור לעלות בו נשמתם ולהוריד דרך בו השפע של ה'. והיינו ארחא דקב"ה ולא די להם קביעות הרגלם בעבודתו ית' אלא אשתדל בפולחניה מחליף כח מדי יום ביומו להשתדל ולהוסיף לעובדו:

ואזדמן ליה חטאה חד וכו' הוא הוא שהקב"ה מעביר לו ראשון ראשון מפני שאעפ"י שיהיה עונו גדול מ"מ נחשב לו כשוגג להיותו כאנוס מיצרו אשר תקפו כשבא לידו אותו עון וז"ש אשרי נשוי פשע פי' שעשה תשובה על פשע א' עד שנמחל ונמחק והוא היה מתחלתו כסוי חטאה שהכל היו מחפין עליו להיות שפשעו נחשב לשגגה:

לא מטית לעקרא וכו' ירצה מה שאמרת מכיסוי והעלם החטא וגם מ"ש הראשונים הכל נכון. אבל לא ירדת עדיין לסוד כיסוי זה מה ענייני: מכוסה חטאה מב"ל. כי מכוסה הוא מהדגיש מורה על חוזק הפעולה והוא דווקא יוצא. וא"כ הונ"ל מכוסה שר"ל שאחרים מכסים אותו ובפועל כבד שהרי הכל מכסין עליו. מהו כסוי חטאה. עבדין ליה בההוא עלמא לבושא וכו' איתא בס' זוהר הרקיע בפ' ויחי שממעשה המצות נעשים ג' לבושים א' לנפש בהאי עלמא לתתא וא' לרוח בג"ע. וא' לנשמה ג"כ בג"ע של מטה תוך י"ב חדש אבל אח"כ שתעלה למעלה בכסא שהיא בריאה אז יש לה לבוש אחר יותר רוחני שנעשה מכוונת המצות ולע מת כן אמר כאן דממ"ט שאדם עושה בעה"ז עבדין ליה לבושא יקירא שהוא יותר חשוב מאד ממה שיש לו בעוה"ז ולהיותו מכוונת המצות שהוא חלק הנשמה ושהוא היותר עליון אמר עילאה. ואומרו לאתלבשא בהו ירמוז שגם לרוח ונפש יש לבוש יקר אחר כשעולים בשבתות וי"ט ור"ח להתקשר בנשמה כמ"ש בזוהר הרקיע:

אתקין עובדין טבין וכו' איתא בח"א דספ' הגלגולים בדף פ"ו כי מי שנתגלגל ג' פעמים ולא התחיל להתקן שוב אין לו תקנה ועליו נאמר ונכרתה הנפש. ובהא עסקינן כעין זה שפעם א' פגם ובג' גלגוליו אינו מתקן את פגימותיו אשר לכן אם עושה איזה מ"ט ולא נתקון רק שחוזר לעונותיו הראשונים אז הוא בכלל על שלישים וכו' לשונאי. ובזה יובן הפ' שהיה די שיאמר על רביעים שבכללם הם שלישים רומז לג' גלגוליו. ורביעים לכל הד' יחד. והנה איש בזה לא יצדק לומר עליו כמ"ש לקמן בצדיק ואתקין ?לבושוי. אלא אתקין עובדין טבין סתם כי כיון שאינו מתוקן אין מעשיו נתקנים לו למלבוש מפני שרובו ככולו רע וז"ש וגברין עליה עובדין בישין. פי' מצד כל גלגוליו: ואשגח ביה קב"ה כי הוא לבדו זוכר הנשכחות מן הפעמים שעברו:

ועובדוי בישין סגיאין לא לבד עונות ראשונים שגברו עליו כאמור אלא גם מעשיו בפעם האחרונה הם רעים שבזה נראה שצד הרע גובר עליו מאד שהרי הוא רשע יודע כבוד רבונו ומכוין למרוד וז"ש חטאה קמי מאריה כסדום חטאים לה' וכדור המבול ותשחת הארץ לפני האלהים. וכל כך גובר עליו צד הרע עד שתוהה על הראשונות שעליו נאמר לא תזכרנה צדקותיו ונאבד משני עולמות שאז הוא נכרת בנפשו מהע"הז שהיא נוקבא דזעיר שבה שורש הנפש ומעו"הב שאין התקשרות לה עם הנשמה. מה עביד קב"ה מאינון טבין וכו' שהרי העושה מצוה קנה לו פרקליט א' וידענו שאין הקב"ה מקפח שכר לכל בריה. אפי' לשונאו לא יאחר: וא"כ אותו הרוחניות שנתקן באותה מצוה מה ייעשה בו. אע"ג דההוא רשע אתאביד כי גבר עליו צד הרע ונעשה רע גמור והוא ההולך לאיבוד. אבל כל שהוא מצד הטוב והקדושה לא יאבד: טבאן וזכיין טבאן מן האורות העליונים המתהוים ממ"ט. וזכיין הם הריווחים אשר זוכים בהם מלבד האושר והעונג. כי זוכים להתעלות אחר מותם לגרום זיווגים למעלה:

אית צדיק וכו' הוא איזה בעל תשובה שזוכה בתשובתו להיות מושפע מאימא שנק' מלכא עילאה וזה צריך לו זמן לתקן פגימותיו ואינו יכונ לעשות מ"ט די צרכו. או שאין לו שהות כר"א בן דורדייא שזכה בשעה א' לכל מה שעשה יוחנן כ"ג כל פ' שנה שהיה צדיק עד שזכה גם לשם רבי. ואף ענין זה ירמוז במ"ש טבאן הם המ"ט וזכיין הם לזכות אל מה שלא היה ראוי להגיע אליו מצד עצמו:

ואתקין לבושוי דייקא דלא אמר ועביד אלא ואתקין דמיירי בבעל תשובה שמתקן פגימותיו וכרז"ל שהוא מתוקן אפי' מצד עונותיו שנעשים לו כזכיות. ולהיותם כן נק' כולם עובדוי אבל לפי שאין לו שהות וכנז"ל לכך קב"ה אשלים ליה. א"נ במעשים שהצדיק לא יוכל לעשותם כגון צדקה וכיוצא וע"כ ה' משלים חסרונו משל הרשע. ואמר עובדין דעביד ר"ג אותם שעושה מידי פעם בפעם מיד נותנם לצדיק ואפשר לומר שהק"בה נותן בלבו של אותו רשע שיעשה אותם המעשים שאין ביד הצדיק לעשותם ובזה ידוייק הפסוק:

יכין וצדיק ילבש שלא אמר אם יכין אלא יכין לשין חיוב:

ולס"א דאביד נל"עד שהוא ענין אחר וזה כי הרשע ההוא בודאי שהוא שקוע בקליפות ואם ימשיך איזה שפע ואור במעשה טוב זה יושפע בקליפות וכמ"ש הרב ז"ל וזה נק' נאבד: ואפ"ה הק"בה מסייע לצדיק וחוטפו מיד הקליפה לתיקון מלבושו. לאתתקנא בהו בההוא עלמא דוקא חלק אותו הרוחניות השייך לע"הב כי חלקו הנוגע להשתלם בע"הז זה יתננו לרשע עצמו כמש"ה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ודוק הפסוק שאמר לשין רבים לשונאיו. ואמר אל פניו לשין יחיד. אלא שמדבר על המגולגל האחרון שכבר קודמיו הם שונאי ה' וכיון שאין עוד תקוה אז ישלם לאחרון איזה שכר מן הנוגע לעוה"ז. אבל חלק הרוחנייות הוא לאותו צדיק הה"ד יכין וצדיק ילבש ולא אמר יאכל או יקח ולמה נקט ילבש בלי קדימת שום מלבוש אלא ודאי דמיירי במע"ט שהרשע מכין שנעשה מהם בגדי ישע לצדיק לא כתיב מכוסה אלא כסוי. מדלא כתיב מכוסה דאז משמע מכסה שלם אלא כסוי שאינו מכסה כולו ועוד ידייק שפירוש כסוי בכאן פועל עומד ור"ל שהנשוי פשע הוא מתכסה בשל החוטא וזהו מלה חדא דחכמתא וחד כד אתחפי וכו' והוא פועל יוצא לחטאה שה' מכסה חכיאיו ומשליכו למצולות והרי ב' דברים ברורי הטוב של הרשע מתוך רשעתו והשני ברור הרע של הצדיק מתוך הטוב. שלו ולפי שכל סוד הבירור נעשה מכח המחשבה לכן שניהם נקראו מלי דחכמתא:

מאן מצולות ים כד"א וכו' ירצה איך שייך שיושלך העון למצילות ואמר שהוא פ' מלא ואח"כ חזר ושאל סודו:

ואמר רזא יקירא הוא והוא מה שקיבלני ממ"רן זלל"הה בסוד נוצר חסד לאלפים ובסוד ונקה ששניהם בחי' יסידות והיינו רזא שני מזלות ששניהם נוזלים אור: והנה על מלת כסוי שהיא מן הקל. ומכוסה הוא מהבנין הכבד שמורה חוזק הפעולה. והנה אותו הצדיק הלבוש בלבוש הרשע בודאי שיש לו לבוש שלו שהוא עיקר ועמו טפלה מה שמתלבש בשל הרשע להשלים לבושו. וידוע שמוסוד הנוקבא מתהווה הצלם וחפויי אור לנשמת הצדיק והיינו גימטריא כסו"י שעולה א"ל אדנ"י וגם ידוע דמדרגות העון שהם פשע עון חטא כנגד נר"ן ונמצא חטאה במ': ולהבין הענין יותר דע שדרך הצדיקים וכל תאוותם לברר בירורים מתוך הקליפות שהם עושים לבושיהם כנודע מסוד הצלמים. וז"ס חלוקא דרבנן שהוא נעשה מסוד בני קדם וה"ס ריבוע דההי"ן והיינו חלוק גי' קד"ם וידוע מ"ש בזוהר אין צ"ו אלא ע"ז שהוא בסוד א"ל אד"ני. ולשם יורדים הצדיקים ומעלים מן הבירורים ועושים להם כסוי. והנה ניצוצות שלו הם של איזה רשע שנפלו לתוך החיצונים ואז הצדיק מרווח חד דאינון תרי כחדא. אחד הכסוי שמתלבש בו. ב' שאיזה צד רע שיש בו מתברר ממנו בסוד סגי סיגים ונשאר במקום צא"ה בלי מקום והיינו מצולות ים שהם ז"ון דקליפה צ"ל מות שנעשו מהתוכא דכספא מז' מלכין וה"ס שעיר עזאזל. ונמצא שבפיעל א' נעשו ב' דברים בירור הרע וריבוי הטוב. ולכן בכסוי חטאה נרמזו ב' הדברים כאחד ואינון תרי מלי דחכמתא. א' דצדיק אתחפי. וחד כד אתחפי ההוא חטאה וכדמפרש:

מסטרא תקיפא שרשי הדינים קשים: ואתאחדו בזינין בישין וכו' שנמשך תוקף הדינים עד הקליפה דנוגה ששם הם הכתרין תתאין כגון עזאזל הוא שעי"ר גי' תק"ף והיינו עז והוא כללות עז"א ועזא"ל כנז' בא"י ואמרו ביומא דכפירי נומז מ"ש בסה"כ שיוה"ך הוא בחי' המ' דמ' בסוד י' ימי תשובה כי ר"ה ה"ס כתר שלה. ויום העשור הוא מ' דמ' שאז נגמרת נסירתה וגבו' דינים שלה נדחה תיקף שלהם ובהם מתהוה שעיר המשתלח בכל תקפו:

דאיהו איקרי וכו' מצילות תרי משמע והן ז"ון דנוגה דאיקרון צלמות אותיות מצולות צלמות צל זכר מות נקבה:

בזפטא דכספא פסילת הכסף וצריך ליישב דהול"ל זפטא דדהבא שהרי הדינים החזקים הם מסוד הזהב וי"ל במ"ש בס"הכ כי מצולות ים הנז' בתיקון א' של י"ג תיקונים הנאמרים במי אל כמוך וכנגדו בי"ג מדות לאלפים שאנו מכוונים נוצר חסד לאלפים דהיינו מתיקון נוצר חסד שה"ס החסד העליון נמשך ומאיר בתיקון לאלפים שבו שרשי הדינים קנ"א ואדנ"י אלהי"ם שהם אלפים שכל א' מתחיל בא' ואלו נמתקי' ע"י דנוצר חסד ואה"יה דיו"דין שהוא ונקה כמנין אלפים שהוא ק"ס גי' כס"ף וטעם הדבר כי מיתוק הדינים האלו נעשה ע"י מדת נוצר שהוא בינה בסוד נ' גדולה והיא רמוזה בשם כסף כמ"ש בפ' כי תצא דף רע"ז ע"א. וגם מדת ונקה היא בחסד ומספרה קס"א ונמצאת שמדת לאלפים הגם שבה שרשי הדינים הלא בהמתקה בשני המזלות שסודם חסד נהפכת ללבן כלשון של זהורית ומה שיצא ממנה וירד למצולות יצדק לקוראו פסולת הכסף. והוא מ"ש הגו סיגים מכסף. שלכן לא לאמר הגו סיגים מזהב כך מאינון מצולות. ר"ל האי הוא עזאזל הנ"ל וכמ"ש בא"י וז"ל עזא ועזאל שנותנים לו את השעיר. ונק' מצולות ים בירורי סיגי המלכים עכ"ל:

מצולות מההוא ים קדישא כבר נז"ל שהדינים הרמזים בתיקון לאלפים נמתקים וכו' ועוד אמרנו שעצמו של השעיר נמשך מגבורת מ' דמ' וסתם כל הגבו' מושרשי' בתיקון לאלפים נמצא שמשם נמשכים הדינים למ' ולכך מלת לאלפים באת"בש היא כת"כ ומ"י שעולה מלכות להורות שדיני לאלפים יורדים אליה ומשם נמשכים למטה:

מצילות זוהמא דכספא מפרש מלת מצולות מלשון המשנה נותנים מים ע"ג שמרים בשביל שיצלו כלו' שירידת הזוהמה למטה גורמת שהמים העליונים יהיו צלולים כל חטאין דישראל. שהם זוהמת נפשם ורוחם:

מאי קא מיירי ירצה מה שייכות יש למועדים פסח וסוכות עם מנין זה של ט"ו. וכי תימא משום דהויא סיהרא באשלמותא. והלא בשאר החדשים עיקר הקדושה שבהם היא בראש החודש ולא בט"ו שמזה נראה דליכא רבותא אל הט"ו על שאר הימים ועוד הו"ל ליקרא למתני מלתא בזה ולימא ובמלאת ירח חדש השביעי מה הוא ענין ט"ו יום ולמה תלאו בימים: רזא יקירא הוא. סוד נחמד בסוד ריבוי שפע היסודות כמו שיבוא. כולם מיוחדים יחד: בין לעילא בין לתתא הם ה' פרצופי האצילות אריך וא"וא שהם למעלה וז"ון שהם למטה כל חד וחד בארחיה נטלא. זה כלל גדול בחכמת האמת בענין ההבחנה וההפרש שבו נבחנים כל פרצוף ופרצוף במעלתו וזה בין באור א"ס המאיר בהם כי באריך הוא בהרחבה גדולה ובא"יא פחות ממנה ובזעיר פחות מהם ובנוקבא יותר צר מכולם. ובין באורך נטילת שפעם זה מזה כי רחל אינה נוטלת רק מחיצוניותו. וזעיר נבנה בצ' דצלם דא"וא מבפנים ולמ' למקיף וא"וא הם מלבשים ח"ג דאריך ומתכוננים מחסדים וגבו' דיסוד עתיק שבחזה זעיר. ומוקפים מדיקנא דאריך. ואריך ניתקן מז' תחתונות דעתיק. וכל זה נכלל באומרו בארחיה נטלא שר"ל שלכל אחד יש דרך ואופן ליטול חיותו ושפעו:

ובארחיה יתבא אריך דכר מימינא ונוק' משמאלא או"א דכר ונוקבא חלוקים אבל בייחוד גדול וקומתם האמתית עד טיבור אריך. זעיר מושבו בנ"הי דאריך ונוקביה אחוזה בראשה בנ"הי דזעיר ושאר גיפה למטה כנודע מסוד ן' דאמ"ן:

ובארחיה אתער ועביד פי' שלכל א' יש דרך לעוררו שיעשה פעולו כגון ההתעוררות לז"ון הוא בנפילת אפי' בקבלת מיתה על קיום המצות ואמנם להעיר את או"א צריך מיתה על קידוש ה' בק"ש באופן שכל פרצוף ומדה יש לה מדתה פרטיית וטבע פרטי וסגולה פרטית. ואחר הקדימו זה אמר:

האי עשור מכ"י מדקאמר האי משמע דמורה באצבע לאיזה פרטי וקאי אדלעיל אך בעשור לחדש שהוא יו"הך. והכוונה מובנת במה שנודע שכל י' ימים שמר"ה ועד יו"הך כולם תיקון רחל וידוע מדברי הרב שזעיר אין לו אלא ט' מדות חב"ד חג"ת נה"י אבל נוקבי' היא בעלת י"ס גמורות כמ"ש בשע' תיקון הנוקבא פ"ב ופ"ג ותמצית הענין כי עיקרה של רחל היא נקודה אחד ונוספות עליה ט' אחוריים דזעיר ונעשו בה י"ס. ובזה תבין בעצם כי מאות א' עד ט' במספר הקדמי הוא גי' מ"ה והיא ה"פ ט' בסוד ה' פרצופים שיש לכל פרצוף כחבת"ם בסוד י"ח נר"ן. אבל מא' עדי' בהכאת אות באות אפ"א בפ"ב וכו' גי' שכינ"ה כמ"ש בתי' ע'. ודע כי עשור הוא תואר. ואינו כמו עשירי שהוא דוקא כינוי ליום העשיר בפרטות אבל עשור הוא כולל כל העשרה וזה אומרו האי עשור מכ"י פי' הכללות שמורה תואר עשור הוא כללות של כל כנסת ישראל פי' של כל יו"ד ספירותיה בכללותה שלכן נק' כנס"ת ישראל שהיא גי' י"פ ב"ן ועשרה כלליות:

אבל ויומא עשיראה בעשיראה קיימא ר"ל כי בזה ישתנה עשור מן עשירי כי עשור כללות כל העשרה אך עשירי הוא דוקא בעשירי. וגם יורה שיש לה מדה עשירית היינו מ' דמ' שהיא ספי' אחת כשאר הספירות שלה. משא"כ בזעיר שאין לו אלא סוד עטרה אדוקה ביסוד ואינה מדה בפני עצמה:

וע"ד בעשור לחדש וכו' זה לעומת עשור דתשרי שגם הוא בסוד הנוקבא כמ"ש בדרוש פסח והוא מהזוהר בפ' בא דף ל"ה. והנה בדרוש בריאת המ' ותיקונה כתיב וז"ל הלא כל אורך הנוקבא בעשר ספירותיה הוא בתנ"הי של הזכר ועל אלו ה' ספירות ראשונות והרי הם ה' על י' וא"כ כשהיא מתעלית עד למעלה נמצא שהיא יורשת אותם ה' ספירות שהם למעל' משיעור קומת י"ס שלה ואז היא סוד ט"ו. וגם ענין זה היה לה בליל א' של פסח בט"ו בניסן ולכן פסח מצרים מקחו מבעשור והמתינו עד ה' ימים עד ט"ו לחדש ואז אכלוהו להורות כי אז האירו בה עוד ה' ראשונות ונתפשטה עד למעלה ע"כ ובזה תבין מ"ש כאן וגם בדרוש הזה לא יקשה לך משר"זל בשם החנוכי הפלואי שחתם שם י"ה לעדות והקשו המפרשים על קדימת ה' בראש ויו"ד בסוף וכאן תראה שאדרבא ה' קודם ליו"ד:

והאי יומא הוא דילה ר"ל אע"פי שידענו כי עצמו של זעיר הוא ו"ק אשר להגדלתו נתעלו חג"ת אל חב"ד ונה"י אל חג"ת ונמצא כי חב"ד וחג"ת הם עצמו של זעיר מ"מ אין נקרא בחי' זעיר בעצם אלא עד טיבורא דלבא כי משם ולמטה מתחיל בנין המלכות וכמ"ש בשער התפילין פ' י"ד ונמצא לפי זה כי לא יש אל הזעיר בבחינתו לעצמו אלא ה' ספי' שהם כח"ב ח"ג כי שני שלישי הת"ת הם משמשים לכתר רחל ולא נשאר לו לבדו אלא שליש אחד ולכן אמר שזה היום העשירי הוא שלה וה' יומין אחרנין דמלכא הם ה' ראשונות הנז' שהם של הזעיר שעיקר שמו הוא ת"ת מפני שת"ת גדול מכל שאר הקצוות וז"ש הוא ההוא יומא דאתי עלה ר"ל כי מלכא זה שהוא הת"ת הוא אותו היום שבא עליה שממנו סוד הכתר שלה. ונתן טעמו:

דהאי חמישאה וכו' היא ת"ת שהוא חמישי ממטה למעלה בו מסתיים יסוד אימא שהוא סוד פתח כנודע ופשוט אצלי כי מ"ש הוא ההוא יומא וכו' קאי על מ"ש והאי יומא הוא דילה. ואמר שיום זה הוא אותו היום שעולה עליה ועושה כתר שלה ואח"כ נתן טעם משום שבו מסתיים יסוד אימא. ולס"א ההיא יומא דעלה בגין וכו' מחדש ג' דברים ליתן בהם ג' טעמים למה נק' אותי היום שלה. טעם א' הוא ההוא יומא דעלה וכוונתו על יסוד אימא שהוא עליה ממש ומאיר בה וידוע שעיקר בנין המ' הוא מאימא:

טעם ב' בגין דדרגא חמישאה היא ת"ת ולהיותה בחינת ה' דהוי"ה יש לה שייכות עם אותה מדרגה חמישית ולפ"ז תשכיל כי ו"ה הם ז"ון כי משליש ת"ת ולמעלה הוא דזעיר והרי ו'. ומשם ולמטה ה'. פי' כח"בד ח"ג ו'. תנה"ים ה'. טעם ג' ביה יתיב מלכא בכרסויא. שהם חג"ת שבהם יושבת אימא והם ג' רגלי המרכבה וכתר רחל אשר שם הוא הרגל הרביעי:

ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא כפל ענין זה וגם מה ששנ' כי מתחלה אמר מכ"י ועכשיו אמר ממטרוניתא. כל זה מורה באצבע דדבר אחר קמ"לן. וכוונתו לומר שיצדיק עשיר שהוא תואר מפני שרומז לכתר מלכות והיינו מטרוניתא. וידוע שהכתר כולל כל מה שתחתיו וזהו ממש רמז עשור. כי עשרה ר"ל כל העשרה בפרטות. אבל עשור עניינו כולם כלולים זה בזה בייחוד. ועוד כי שם ייחוד כמה עשירייות דהיינו מ' אימא ששם מסתיים וכתר יעקב וכתר רחל. ויתר על כן שם הוא בחי' כמה יסודות דא"וא ודישראל ולאה וגם דזעיר שהרי נה"י נתעלו לחג"ת. והנה יסוד עם מלכו"ת דהיינו כתר רחל גי' עשו"ר. ועל זה אמר לעיל רזא יקירא. שירצה שהוא יסוד כמה יסידות ומקום סיום יסוד אימא ותחלת גילוי יסוד אבא. ולהיותו מקום גילוי אור היסודות וששם האור גדול מאד לכן אמר רזא יקירא:

חמש עלייהו דמלכא כאן הוסיף מלת עלייהו. כי לעיל לא אמר אלא ה' יומין אחרנין. וגם כי רצה לומר אח"כ בג"כ חמשה יומין מירחא לאורייתא. הוא חג מתן תורה בה' לסיון וכמ"ש בזוהר חדש בפ' יתרו על פ' בה' לחדש דריש יחזקאל אמר יומא דא יומא דשבועות וס"ל בהא כרבנן דפ' ר' עקיבא דבאותה שנה עשו ניסן ואייר מלאים והוו להו מן י"ו בניסן עד סופו ט"ו יום ושלשים דאייר וה' דסיון הרי נ'. ודע כי אז לא היתה השכינה צריכה להתתקן בי' ימים ולהיות סוד עשור ושיבואו עליה ה' ראשונות בפסח וסוכות. מפני שקדם לה תיקון הגדול של פסח. ואח"כ בימי הספירה חזרו בה כל אותם האורות מצד מעשנו כמ"ש בסוד העומר. ועוד דע כי עיקר התורה היא בזעיר וגם חדש סיון שהוא השלישי הוא בת"ת ומתן תורה הוא בו ששם פי' הגבורה יסוד אימא שממנו תורה יוצאה ולכן נתעלת לת"ת בה' ימים וגם ה' העליונים האירו בה. ומכל טעמים האלו היה מתן תורה בה' לחדש:

ואי תימא שביעאה זה ואי תימא הוא כמ"ש בש"ס א"ר פלוני ואי תימא וכו' שהוא כמו ויש אומרים. ויש לומר שיש פרש ג"כ שבת"ת הוא הז וכדמפרש:

בזמנא דתרין אבהן ה"ס חו"ג שבדעת זעיר שהם אברהם ויצחק וכנז"ל בדף צ"ח שיש חו"ת בדעת דהיינו חו"ג הבחינה המחברת ביניהם שה"ס ת"ת. ואינה בחי' נפרדת לעצמה כמו החו"ג וז"ש דהא מלכא בהו. הוא ת"ת שמחבר ונמצא באברהם ויצחק. וכדין מתעטר שיש לו ב' עטרין ואז ת"ת היא שביעי חו"ב חג"ג חג"ת: וחד מלה שביעאה וחמישאה ולכן נק' בשם זה שמורה גילוי וכן הוא ששם תחלת גילוי החסדים וגם הוא ז' וה'. ת"ח חמישאה וכו' בא לתרץ שלעיל קרא את החמישי שלה וכאן נראה שהוא שלו. ולכן אמר שהוא ודאי שלו שהרי עיקרו ו"ק שהם חב"ד חג"ת כי נה"י דוקא נקרא לבר מגופא כידוע:

וכדין נהיר פי' כאשר מתעלים חג"ת לחב"ד ונה"י לחג"ת אז הוא זווג א"וא ונכנסים נ' שערים שה"ס ה' חסדים:

ועיקר כוונתם הוא להאיר בת"ת לבנות את רחל שאינה נבנית אלא בגילוי החסדים. ולכן יוכל להתייחס לה הת"ת מפני שגילוי החסדים שם הוא בשבילה. ואי תימא שביעאה ר"ל אבא שהוא שביעי גם ממטה למעלה. בגין דמלכא בשלימו דאבהן כאשר מתגדל והדעת שהוא נשמת המלך שהוא הת"ת הוא מושלם ומתווך עם האבות חו"ב. אי נמי כשהמלך שהוא זעיר הוא בשלימות האבות הם חב"ד ושנתעלו החסדים למעלה להשלים חב"ד שלו כנודע מדרוש עליית החסדים ממטה למעלה להגדיל את זעיר. ועטרה ירית משביעאה ה"ס הכתר שלו שהוא המאוחר להתקן. ושנעשה מהחסד שבת"ת שהוא השביעי והוא תשלים הנ' שערים כי כתר הוא שער הנ' ונמצא שעיקר הארת החמשים שערים הוא בת"ת. לשיהיה כתר לנוקבא ושבבחינה זו הוא חמישי ממטה למעלה וגם להתעלות משם האור לתיקון כתרו שהוא שביעי ממטה למעלה כשתמנה מת"ת ולהיות שאור חסד זה מתעלה לתיקון הכתר הוא מחוץ ליסוד אימא בדרך גילוי כידוע אצלנו לכן יצדק מאד אומרו צאנה וראנה בנות ציון שהן סוד גבורות של יסוד אימא בעטרה ירמוז שאור העטרה של אימא שהוא בחזה דזעיר הוא מתעלה ונעשה כתר שלו:

וע"ד בשביעאה וכו' ה"ס שבת שידוע מ"ש בא"י ד' בסוד ה' אחרונה דאה"יה שהיא שביעאה לשית פי' שבאה אחרי חב"ד חג"ת שראשה דבוקה בת"ת. וא"כ סוד שבת הוא בת"ת וגם בבחי' האמורה כאן שהוא השביעי וע"ז נתחן מ"ש אומרים כליל תפארת בראשו נתת. פי' הכתר שלו שעולה מת"ת ושהוא ממש הכליל והתשלום שנעשהמן הת"ת: וכדין ירית מלכא לא"וא. הוא הנידע אצלנו שאז מגיע לת"ת דאימא ואח"כ משל אבא ושניהם נעשים לו לכתר.

ואמר דמזדווגין פי' שצריך ודאי זווג דא"וא כחדא לתת לו הכתרים האלו: וע"ד כלא בחד תליא ירצה שהכל תלוי בת"ת בין סוד ט"ו יום שה"ס ה' על י' ובין תיקון הנוקבא משם ובין תשלום תיקון ושכלול זעיר שהוא תיקון כתרו. ולהיות ששל הנוקבא גם היא נעשה משם בין גוף הכתר שהוא מגוף הת"ת. בין האור שלי שהוא מן האור של הת"ת המתחלק לכתרו ולכתרה ושהוא סוד ב' מלכים המשתמשים בכתר אחד וכנז' בס' א"י ומכל הטעמים הנכונים האלה יש לה כח להתעלות ביום ט"ו ולהרויח ה' המעלות שהיו עליונות עליה ולהגיע עד כתרו שוה בשוה:

ג' מתנות עילאין באוצ"ח נתבארו באורך ותמצית הענין הוא שהן ג' הארות מאימא היוצאות מיסודה ע"י יסוד אבא המאיר בה ומוציאן לחוץ ונקראו מתנות ע"ד שאמרו בש"ס דבר הניתן מיד ליד וכדבסמוך. וגם כי כל אורות אלו הם מיסוד שבו שם שד"י שמלואו גי' נת"ן. ועילאין לנגד מ נות אחרות שהן המטות ואורות אחרים שהם מצדדי יעקב ודור המדבר כמ"ש באוצ"ח. אבל אלו הם מזעיר כמש"ל ואמר אזדמנן לפי שאינם אורות תמידים שלא היו רק לאותו זמן בחי' ג' האחים ע"י דג' אחים ששלשתם מיוחדים בסוד א"וא. ולפי שכל א' וא' בחינתו משונה אמר בהם מנין לחלק מן בזכות משה. איתא באוצ"ח שמשה הוא לצד ימין דאבא. אבל כדי שלא יתרוקן הזעיר מכל אורות אימא אשר בתוכו לכן התקין המאציל שהאורות של ימין יצאו דרך צד שמאל. ושל שמאל יצאו דרך צד ימין. ובזה יפגוש אור באור וזה יעכב לזה וזה לזה. ובכן לא יצאו כל האורות ולכן תמצא שמשה היא בנצח והוא ליי. ואהרן הוא כהן והוא בהיד:

באר מרים יבואר לקמן:

וכולהו אחידן לעילא הוא מה שאמרנו שאין כל האורות יוצאות לחוץ אלא שנשאר שרשן ועיקרן למעלה ביסוד אימא ושם הם אחוזים וכלולי' ועי"ל כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' ויקרא שיש בת"ת כללות ח"ג נ"ה שהם שרשי ב' הזרועות וב' שוקים ושם הוא מציאות ד' חיות הקדש מג"אר וכמו כן ג' מתנות אלא שהם בנ"הי וכמו שיבואר ושרשן אחוז בת"ת:

ועתה תבין שאלה המתנות תחלת זכות ישראל להם היתה בזכות אברהם עם המלאכים כמרז"ל והם היו מיכ"אל גברי"אל רפ"אל והן הן כנגד ג' האחין הקדושים. כי מיכא"ל וגברי"אל הם ב' הצדדים ימין ושמאל שמשם מן ועננים. והבאר היא כנגד רפ"אל שהוא מסוד השכינה לנגד מרים כמ"ש בס"ד. ולפ"ז יתיישב משרז"ל שבזכות אברהם זכו למתנות ועוד אמרו כמ"ש כאן שהיה בזכות ג' אחים והכל אמת ונכון. כי זכות אברהם גרם שהוא יסוד אבא שיתגלו ג' הארות ההם ששם הושרשו ג' האחים ושמהם ג' המתנות. שאע"פי שכבר קדמה זכות אברהם מ"מ היה מוכרח אמצעייות ג' האחים שבהתגלותם ויציאתם למטה אז נגלו ונראה פעולתם אשר מבחי' נשמתם:

מן השמים דייקא: כיון שממטיר פשיטא שהוא משמים אלא ודאי שאין כח בשמים להשפיע. אבל השמים סודו בדעת ומשה סוד פק"ד קס"א ויש לו בחי' ימין ושמאל שהם שמים אש ומים. והוא מה שנז"ל שאורות ימין יצאו משמאל. ענני כבוד וכו' בשם ענני כבוד נרמזו שרשי אברהם ואהרן. כי אברהם גי' ח"פ א"ל דהיינו ז' חסדים עם שרשיהם באימא. אל גי' יי"אי ובמילואו עולה ענ"ן עם הכולל. וסוכה סמ"ך וי"ו כ"ף ה"א גי' אבר"הם ושאר ו' אותיות דס"ג גי' כבו"ד וה"פ כבוד עולה אה"רן גם סוכה סמ"ך וי"ו כ"ף ה"י גי' אה"רן: עין בעין היינו נמי התכללות אורות שמאל בימין שהם שני עננים. נראה אותיות אה"רן. אתה הוא החסד. ועננך הוא החסד הכולל כולם כנזכר מעבר לדף:

מה להלן ז' כי קטרת היא מוחין דאימא כמ"ש הרב בפ' שמן וקטרת ישמח לב וידוע שמאימא יוצאים ז' הבלים וז' מקיפים להיותם מקושרים יחד לכן בא בלשון יחיד:

ועוד דאהרן וכו' וא"כ עננך ירמוז לחסד א' קשור בשאר:

באר אתקרי כלו' דסתם נקנה היא באר לשפע הזכר ולכך אין צריך ראיה וגם איתא באוצ"ח שבחי' הבאר הוא הורדת כל הד' אורות דימין ושמאל פנים ואחור אל יסוד זעיר ומשם אל דעת שלה עד יסודה בא"ר גי' הוי"ה האלהי"ם שהיא ימין ושמאל. והוי"ה אד"ני שהוא פנים ואחור. ותתצב אחותו וכו' נותן טעם למה ב' בחינות דמן וענני כבוד הן סמוכות לזעיר ושל באר כ"כ רחוקה: לזה הביא פסוק ותתצב אחותו מרחוק ללמדנו כלל גדול שיש לנו והוא שאין כח בנקבה נקבל אור אבא אלא מרחוק כמ"ש בס"הכ אחותו כ"י מרחוק דא חכמה ע"ש וכן רחו"ק גי' שד"י הוא יסוד אבא:

באר מים חיים פי' מים הוא סוד ט' יודי"ן דעס"מב שהם סוד ד' הארות היורדות אל היסוד דזעיר ומשם אל יסודה והיינו ע"ב ס"ג ימין ושמאל מ"ה פנים ב"ן אחור ואלו באים מיסודות דא"וא ודזעיר שהם סוד החיים:

וכולא קישורא חד פי' שהכל מתייחד ביסוד של זעיר המקבל משל א"וא וניתנים בשלה. וגם ז"ס מי"ס ט' יוד"ין של עס"מב. דיסודות א"וא ע"ב ס"ג ודזעיר מ"ה ושלה ב"ן ושם נקשרים כולם כי כל יסוד סודו קשר. ועי"ל בענין באר מים חיים וזה כי ר' יהודה סתם ואמר דהיא ודאי באר איתקרי ואננ"פי שפירשנוהו בסוד ד' אורות שמהם נעשה הבאר בסוד ד' שמות כנז"ל. מ"מ לספרא דאגדתא לא ניחא ליה בהכי. משום דבאר זו של הד' שמות ה"ס סתם באר של רחל ההוה תמיד ולכן רוצה לפרשו בבחי' פרטית לשל מרים ולפי מדרגת אותו הדור בפרטות שהוא דור דעה שעיקרו היה מאור יסוד אבא בסוד יעקב ונוקביה הנקרא דור דעה. והנה בחי' באר זה היא מאור אבא שהוא דעת הפנימי של זעיר שבתוך יסוד אבא שהוא בחי' משה והוא הנק' דעת עליון כמ"ש באוצ"ח ואמנם אור זה דאבא של אותו הדור היה יוצא חוץ לזעיר בסוד בקיעה כנז' שם יעקב בצירוף יבק"ע:

והוא אור מופלא מאד ולכן צריך שיהיה מרחוק מפני עוצם גודלו כמ"ש שם וז"ש ותתצב אחותו מרחוק זו מרים שהיתה אחוזה בנוקבא דיעקב ונל"עד שאחיזתה היתה בדעת אותם הנוקב' שהו' עצמו' הנוקב' ושפי' נקראת אחותו של משה כי כן משה הוא בדעת הפנימי שבדע' זעיר וזו יוצאה ג"כ מאותה הארה והיינו אחותו ועו' שזה בדעת וזו בדעת אלא שהוא מתרחק כי לא תוכל לההנות מאותו האור הפנימי אלא מרחוק וז"ש לדעה מה יעשה לו כלו' להשכיל מה נעשה מאורי הלוכיו והארותיו ולכן קראה באר מים חיים כי חכמה סוד חיה ואמר החכמה תחיה בעליה וכולא קשורא חד. ר"ל מרים ומשה שניה' מקשר אחד דהיינו יסוד אבא שסודו קשר כנודע ועוד לאנוה מלין בסוד באר זה שאמרנו שהיא מאורות שפע דאבא שממנו נהנו דור דעה. ונפרש הענין בהקדים מ"ש בתיקון דף קל"ג ע"ב וז"ל מי ודאי מדה דנביעו כגוונא דא # ם מי' כנקודא בעגולה מרובעת ורזא דמקוה מ' סאה כגוונא דא # ם ט' נקודין לכל סטר ובנקודה דלגו אשתלימו לעשרה כל ט' עד דאתעבידו ארבעין ואנין אינון ארבעין סאה ואינון ם עילאה מ תתאה דא בריבועא ודא בעיגולא י' נביעו דתרווייהו ורזא דא מים חיים עכ"ל. ונל"עד ם סתומה הוא יסוד אימא הסתום בתוך זעיר ומ פתוחה יסוד נוקבא הפתוח להשפיע בעולמות. והי"וד שבאמצע הוא אור אבא שהוא המקור המבורך שה"ס י' כמ"ש בפ' עקב. דף רע"א ע"א וה"ס ברוך הנובע תמיד וידוע שדעת הנוקבא הוא כנגד יסוד זעיר שבתוכו יסוד אבא ולכן קורא לסתומא עילאה. נמצא ששם מים הוא ממטה למעלה א"נ ע"ד שיצאו האותיות בסוד תשר"ק כנז' בפ' בראשית באותיות דרב המנונא ואמנם מ"ם זו נעשית מאות יו"ד כמ"ש ריש פ' תצוה והוא כזה # יוד ואם תשכיל אותיות כל הריבוע עונים מלכ"ות שה"ס הנקבות בכל מקום וי' זו שבתוך המ' שהוא אור חכמה של יסוד אימא ה"ס י' דהוי"ה שהו' אבא ושל יסוד מלכות ה"ס י' של אדנ"י ובסוד חכמה תתאה וה"ס יסוד שלה כי אד"נ הוא כח"ב ות"ת שלה הרי שהבאר והמקור שלו ה"ס י' וגם מים ה"ס ט' יו"דין דעס"מב כי כל ההוי"ות הן מאבא ושמות אהי"ה מאימא:

אבל ידוע שיש עס"מב דע"ב וכן דס"ג וכו' הרי ד"פ ט' יו"דין סוד ד' מוחין הכלולים זה בזה והם ט' ניקודים שבכל רוח וכל הניקודים הם נ"ו ב"פ ח"י הרי חיי"ם הרי באר מים חיים הכל מסוד אבא:

והנה ל"ו ניקודין הם ש"ס גי' ה"פ חס"ד וגי' בא"ר מי"ם חיי"ם וז"ש וכונא קישורא חדא שכל ג' המלות מיוחדות יחד. בעאת באר אחרא וכו'. הוא שפע של אותה הנוקבא של דור המדבר שרצה להסתלק שהרי בקירוב זמן היתה עומדת להתבטל אבל לא נסתלקה מפני שהיו עדיין העננים שהם אור המקיף אבל כשמת אהרן נסתלקה עם אור המקיף. אתא משה להיותו מסוד יסוד אבא ושרש לכולם והחזיר הכל וכן ר"ת "משה "בן "עמרם מב"ע מן באר ענני כבוד. ומשה ה"ס פק"ד קס"א והמתנות הן הארות היוצאות מיסוד אימא ע"י יסוד אבא המאיר בה ומוציאן לחוץ כנז"ל ואלו הארות יוצאות מאמצעית זעיר ששם שני היסודות וזהו מתנות באדם. ואחר שחזרו ונתעלמו בתוכו חזר משה ולקחם וזהו לקחת מתנות שנתעלמו באדם ונק' מתנות לפי שהיה להן הפסק. מתנות מיעוט רבים שנים לקחת מתנות פי' אותם שמתחילה היו מתנות להם אתה לקחת אותם בכחך ובכח ייחודיך וכוונותיך. באר ועננים. ודאי שהוא החזיר באר ועננים אבל לא היו מבחי' הראשונה כי אותו באר שהחזיר לא היה מבחי' הא' אלא מבחי' רחל כמ"ש באוצ"ח וכנגד זה אמר שהיה באר דיצחק:

והענין נל"עד שהיה מסוד שרש רחל שבעטרת יסוד זעיר שה"ס יצחק ק"ץ ח"י כנודע והוא נבנה מן ה' אחרונה של שם שהיא שם בעטרה כמ"ש בסו' האתרוג. והנה ה' וג' מילואיו וג' מילוי מילואיו גי' יצ"חק ועליו נאמר ומשם בארה היא הבאר. פי' שהם ג' מילואי ה' שהם ה"ה ה"י ה"א וזהו הי"א הבאר יעליה אמרו שירה לפי שהיא נקודה קיימת עקרת הבית. אבל עננים אלין עננים דאהרן ירצה שלא היה מבחי' אחרת. ולכן שאל רבי יצחק מ"מ זכה אהרן לדא שאפי' אחרי מותו חזרו ענניו ולא היה כן אל הבאר כי נשתנה ממה שהיה והשיב דאיהו קשיר בעננים שידעת בחי' אהרן היתה מחצונייות דיסוד אבא ע"ב קפ"ד וע"ב שהוא הבחי' היותר חיצונה הוא הסמוך וקשור במקיף שהם סוד עבים והרי שבחי' שרשו הוא קשור במקיפים: ועוד פעולתו התדירה שהיה קושר העננים בכל יום בקטרת כנ"ל ומתברכות על ידו שהיה ממשיך כח מיסוד א"וא שבדעת זעיר ולכן אהר"ן גי' ח"פ אל עם ח' כוללים כי כל שם א"ל הוא אור מקיף והא"פ הוא אחר המקור שלהם שבתוך הדעת. והז' מקיפים של זעיר. וכנגד זו לנוקבא דיליה. וז"ש אח"כ ת"ח על כל חסד וכו' ירצה. הרבה מיני אורות של מיני חסדים היו לישראל. אבל העליון שבכולם היה של אלה המקיפים שעליהם: וה"ס ז' ענני יקר שהם אותם של זעיר פי' המקיפים את זעיר:

וקשיר לון בכ"י ירצה ויחד עוד את ישראל עם השכינה שהיא היתה עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה ובודאי שבאותו עמוד שבתוכו השכינה היה כלול גם הוא מז' מקיפין וכמ"ש ועננך עומד עליהם:

ואלו הם סוד מקיפין המ' שנרמזו בח' כוללים של אהרן:

דהא עננא דיליה וכו' זהו הכרח למה שאמרנו שהיו לה ז' מקיפים אחרים: דאין לומר שאור מקיף שלה דהיינו עומד הענן שהיה השביעי שבשבעה מקיפי זעיר בבחי' עטרה שלו ששם שרש המ' א"א לומר כן שהרי הענן שלה. פי' זה של העטרה:

אתקשר בשתא אחרנין והוא הפנימי שבכולם ואיך אפשר לומר שנפרד מיחודו שעם הו' אחרים ויצא לחוץ להיות מקיף אל השכינה. אלא ודאי שאותם שהקיפו את ישראל היו כל הז' דזעיר:

ובכולהו ז' אזלו ישראל ונמצא שהתחתון היה מסוד יסוד ועטרה המיוחדים בעצם וישראל זכו להם משום שהם בעצמם קשרא דמהימנותא בסוד המילה שלהם ששם הוא הקשר האמיתי: מאי קא מיירי שואל איך יש שייכות לסוכה עם שני הבחינות הנז' מקופי זעיר וז' דשכינה. והשיב ע"ש מה שאמרה השכינה בצלו חמדתי וישבתי שה"ס ז' מקיפים שלה שהיא מוקפת בהם באופן שהסוכה רמז למקיפי השכינה וז' ימים רמז למקיפים שלו המאירים בשלה והם בחי' ז' הצדיקים הבאי' לישב בסוכה כדלקמן דיתיב תחות צלא דמהימנותא. פי' תחת כל המקיפים דז"ון. אבל ת"ח שישראל במדבר היו דוקא:

בצלא דמהימנותא פי' ולא תחות כל המקיפים מפני שאותם העננים שהיו סובבים אותם היו של זעיר העיקרים וא"כ לא היו תחות כל המקיפים כמונו אלא תחות אלין עננים הידועים:

ימינא דכולא חסד החסדים הכולל כולם כנודע אל תקרי ויראו דאין צריך לאומרו ועוד שלא אמר כן במשה ומרים. אלא השמיענו שראו בעיניהם שאהרן מת וזהי במה שנראו ונתגלו ממחסה העננים מיד וישמע וכו' מדלא קאמר ויבא הכנעני וילחם וכו' אלא מגיד לנו הכתוב שדוקא שמיעתו החזיקה את לבו לבוא להלחם וגם במדרש דרשו האתרים התייר הגדול וכפי' רש"י. וקשה דקרא כתיב האתרים ל' רבים והם דרשוהו על אחד. ובמ"ש כאן יצדק מאד שהרי ענן הימין שנסתלק גרס סילוק כולם דאיהו כליל כולהו. והנה ידוע שבחסד יש שם י"ה דהיינו י"ה בחסד וה' בגבורה ושם י"ה בג' מילואין גי' סו"כה ובריבוי המילויים יו"ד פ' ה"י וכו' גי' תי"יר הרי שבתייר הזה רמוז כל סוד הסוכה. יושב הנגב ודאי כוונתו ללמדנו כיון ההתנגדות שהיה לעמלק באותו פרק ובאותו מעשה ויובן בהקדים מ"ש בזוהר שעמלק מחובר ע"ס דבלעם לק' דבלק. ושניהם מאחורי הדעת מסיגי קין והבל בלעם משל הבל ובר"ת "הנה "ברך "לקחתי. ולכן היה נגדיי למשה ובלק מקין שהרי היה בנו של יתרו כמ"ש בפ' בלק ויתרו הוא חבר הקני נפרד מקין. ועמלק מתווך משניהם נגד הבחי' האמצעית שבקדושה בין החו"ג כמ"ש בכוונת השופר והן הם שור וחמור וכלבא בישא דנפיק מתרווייהו כמ"ש בפ' ויבא עמלק דהיינו ומ"ו שבתוך שיר וחמור העולה כל"ב. ואמנם גם שעמלק באמצע מ"מ ודאי שרובו מצד בלעם שכן הוא חצי שמו הראשון ובלעם להיותו מימין הקליפה לכן היה משמש עם האתון וכן כלב זה רובו מן החמור דהיינו מ"ו מ"ו פ' ו' גי' עמ"לק. וערד הוא ערוד חמור הבר. ער"ד גי' בל"עם בל"ק. וארז"ל שהיה דומה לערוד וזה שאמרה תורה יושב הנגב שהוא בצד שרשו בס"א. וגם המרגלים אמרו כן לאמר שהיה חזק על מכונו. ובזה יכנעו שהרי בו אתבר חיליהון בקדמיתא כשרפו ידיהם מהתורה שניתנה מימין הקב"ה. ואז היה נכנס תחת העננים שסודם מן החסדים והיה גונב נפשות כדרז"ל וזהו דאתבר חיליהון שיכול לפרוץ חומות הקדושות שהיו מקיפות להם. ולכן עתה שנפטר אהרן איש החסד נתעורר וחשב שאין להם עוד מחסה החסד ושיוכל להם:

א"ר אבא מאי קא מיירי ירצה למה מתחלה נק' עמלק ועתה כנעני מה שייכות יש לשם כנען עם ענין התקוממו עתה נגד ישראל:

אלא כנען וכו' הנראה מפ' אחרי מות דף כ"ב ע"ב ופ' צו דף ל"ז שמדרגת כנען היא היותר תחתונה שבקליפה מלכות שלה. וכן ארץ הכנ"עני גי' מלכ"ות שלהיותה נגדיית למלכות הקדושה היא ארץ ישראל לכן היתה כבושה תחתיו. כנ"ען גי' י"פ י"ט גי' קץ כמ"ש בערכי הכינויים. וכנען פגם ביסוד לכן הורד למדרגה השפלה הזאת. וכן עמלק היה חותך המילות וזרקן כלפי מעלה לכן הורד ממדריגת ראשית גוים והיתה אחריתו עדי אובד שהיא המדריגה היותר אחרונה שבה האבדון המוחלט.

הכא אוליפנא וכו' שהרי זה הרשע הוציא עצמו מכלל כל קדושה לכן אבד כל טוב ולא שלט אלא בעבדי ישראל כמש"ה וישב ממני שבי. וע"ד כתיב כל האזרח וכו' אזר"ח גי' רי"ו ה"ס שם ע"ב דויסע ויבא ויט שה"ס טיפת החסדים ומשם נשמות ישראל. ולכן לא נקלטו הערב רב תחת העננים ואח"כ מביא ראיה מאליעזר שזכה להדבק בראש האזרחים אא"עה איתן האזרחי. שלא לבד יצא מאותו השפלות של עבד עבדים וארור ולא היה די לו שידבק באיזו מדה מעולה של הקליפה בטוב של נוגה וכיוצא אלא כתיב בוא ברוך ה' ושואל מאי קא מיירי כלו' מה מתייחס זה לענייננו ומשיב שתואר ברוך הוא ביסוד כנודע וה"ס יסוד או"א שמשם כל החירות ולהפך כתיב ביה וישב ממנו שבי היא המדרגה של העבדים ואמר בפ' אחרי מות הנז"ל עוברא דכנען פלחין לההוא דאקרי שבי:

חדא דכלהו קשירין ביה אין ספק שיש פשט לתורה אבל עיקר הכוונה הוא אל הסוד כי דוקא בו מיושבים כל העניינים בכיון ויהי לך לדוגמא ענייננו זה כי גם בש"ס דרשו מלת סכת חסרה לדיני הדפנות למ"ד ב' כהלכתן וכו' ולמ"ד ג' כהלכתן. אבל מ"מ יקשה כי סכת הוא סמוך ואין לו יישוב אלא בדוחק אבל לפי הסוד הכל נכון שהכונה על מקיף חסד ראשון שהוא שרש כל שאר החסדים שהרי חג הסוכות הוא לשון רבים חלוקים. ואם יכתוב סוכה היא א' לבדה. השתא דכתב סכת וקרינן סוכות. פירושו א' כולל הרבה. ועוד צא"ל שמלבד שכל החסדים מושרשים בחסד הראשון. עוד גם בהתפשטותם צריכין לו שהוא נותן בהם כח להתפשט כל א' במקומו ולכן נק' יומא דאזיל עם כולהו יומי ולסוד המופלא הזה נכתב סכת בלשון סמיכות לרמוז שהוא סמוך עם כולם ואינו מוכרת משום א' מהם. ומייתי פ' ענן ה' עליהם. שהוא לשון יחיד שהכוונה על החסד העיקרי שהוא הראשון ומ"מ יש רמז נכון במספר שם ענן. כי הנה יש ב' בחי' א' היא של החסד הראשון. וב' של השאר הקשורים בו והנה ב"פ סכה גי' ענ"ן. הרי שרומז לשני מיני חסדים וגם ענן הוא שם יי"אי מלא שעולה ענן ע"ה. ושם זה הוא שורש שם א"ל. אל"ף למ"ד גי' הק"ף שהוא החסד המקיף. ומביא פסוק אחר להורות דלא מבעיא שהיו ו' עננים ושכונם נכללים בראשון באופן שהיו ישראל מוקפים ממש מלמעלה ומלמטה ומד' רוחות שעליהם כתיב כי ענן ה' עליהם אלא גם בעמוד ענן שהיה הולך לפניה' העיקר היה החסד הראשון והשאר היו נכללים עמו. ואם תכה יי"אי באופן זה יפ"י יפ"א אפ"י יעלה ק"ך גי' עמו"ד וזהו ובעמוד ענן. וסוד הענין ירמוז למ"ש בסה"כ כי ב"פ כתיב סכת חסר כנגד בחינת שני מקיפי' א' לזעיר לבדו דהיינו כל מה שהוא גבוה מהנוקבא והוא שיעור ה' ספירות וכנז"ל בדף ק"ב בסוד ה' על י'. והמקיף השני הוא של הנוקבא לבדה ע"ש וכנגד בחי' זו הזכיר פ' ובעמוד ענן. אתה הוא השכינה הנק' אתה ובפרט בהיותה מאירה מאור החסדים דכתיב בחסד אתה כהן לעולם. ויצדק אומרו אתה הולך כי היא כנגד נצח הוד שבהם ההליכה. ועל של זעיר אמר עליהם שהם העליונים ולפי השכלה זו הם שני בחינות. ועוד איתא בסה"כ סכה עם הכולל גי' אלהי"ם שהיא הנקבה הנקרא אלהים המוקפת. א"נ אימא הנקרא אלהי"ם המקפת את זעיר. ונלע"ד שאימא ה"ס הוי"ה בניקוד אלהי"ם העולה עם הנקודות צ"ו. וה"פ צ"ו גימטריא סכ"ת. ולנגד בחי' מקיפי הנקבה סוד א"ל אדנ"י העולה צ"ו ג"כ. ולפי הכלל שיש לנו שכל מקיף הוא דין שלפ"ז יהיו מקיפין אלו מבחי' הגבורה הנכללים בחסדים א"ש מה שכתבנו. עננא דאהרן כתב מהרי"ץ ז"ל שחביריו מפרשים אותו על החסד הראשון הכולל כולם והוא לא ישר בעיניו. חדא דהול"ל נטיל עמיה ד' אחרנין כי היסוד הוא כללות החמשה. וזה ל"ק מדי שהרי ו"ק גמורים הם וששה צירופי יה"ו כמ"ש בסודות הלולב. ואיתא בכללי הר"חו ז"ל סי' ל"ה. שיש בדעת ו"ק שה"ס ו' צירופי יה"ו שבהם נחתם העולם. וגם כי האמת הוא שהיסוד הוא הכללות. מ"מ כאן מדבר על ו' בחי' דשייכי לדוכרא לאפוקי השביעי עמוד אש שהוא מבחי' הנוקבא עוד הקשה כי לא יכון אומרו נטיל עמיה כי אדרבה הוא הולך עם כולם. ועוד כי החמש הן למטה ואיך אינון עמיה. וגם זה ל"ק מדי כי מ"ש נטיל עמיה קאי אמאי דכתיב ובעמוד ענן אתה הולך שפירושו על החסד הראשון המכליל עמו השאר ונוסע עמהם. וא"נ נטיל ר"ל כשלוקחת מדת הגדולה את החסד שלה ניטלת עמה כל חביריו. גם מ"ש שהם מתפשטים למטה ואיך אינון עמיה זה מבואר עם הנז"ל דאזיל עם כולהו וז"ש ר' אלעזר לקמן דנטלא בחמש אחרנין שר"ל שהיא נוסעת וגם ממשכת כחה בכל הה' תחתונים וסוף דבר אישתמטתיה מ"ש בס"הכ בשל פסח וז"ל וענן הראשון הוא של אהרן כנגד חסד ראשון והוא כולל כולם כמ"ש בזוהר בפ' אמור וה"ס יומם יצווה ה' חסדו ע"ש ומלת יצוה הוא לשון צוות וחברה שהוא מחובר עם כולם. ואע"פי שכל אחד מז' הימים הם בחי' הז' חסדים מ"מ כל א' נקרא יומם ע"ש היוות שיש לחסדו הראשון עם כולם:

ואינין שית אמר זה לאפוקי מפירוש מהרי"ץ ז"ל שלא תאמר שאין היסוד עמהם לכך אמר שאינו כן כי גם הוא יום הששי קצה א' והכוונה כי לכל א' מה' חסדים יש ה' בחי' החסדים חג"ת נ"ה ויש בכל א' כללות הה' ואותה הבחי' של הכלליות היא הנתנת ביסוד והבן:

ועננא אחרא וכו' זו משל מלכות דבחי' עצמה וה"ס דין מתוק ולכן נק' לילה וגם הוא משם יי"אי בהכאה יפ"י יפ"י אפ"א יפ"י הרי א"ש אבל אינה אש אוכלת אלא להאיר להם מה שמקבלת מנהירו דאינון שית שכולם אור גמור: אבל בכאן בלילה נהרא מנהירו מהארה. ואמר נהרא לישראל פי' שדוקא לישראל היתה מאירה אבל בחיצונים היתה אש אוכלת כמש"ה ואל זועם בכל יום שר"ל זועם בקליפות: ר"מ דף ק"ג ע"ב ברזא דמהימנותא הוא יסוד אימא שבתוכו יסוד אבא המוציא האורות לחוץ להיותם מקיפים כנז"ל בדבריר' אלעזר. וטעם שר"מ קוראו רזא ור' אלעזר קוראו צלא נ"ל שר"מ מיירי בבחי' המקיפים במקומם באצילת: ושאנו בני רחל נכוין בשרשי נשמותינו שבאמנו וששם נהנים מאור האצילות ממש ור' אלעזר מדבר באור הנמשך לנו למטה בעו"הז שהוא צל מן העליון:

בלא דחילו כלל משא"כ עד החג שהיו נכנסים הפנימיים לאט לאט ולא היה כח באותם החסדים למתק לגמרי והיה איזה חשש לקצת אחיזה לחיצונים ולכן מיו"הך עד סוכות הם ימי חול אבל בסוכות אין שום פחד מפני דהא מקטרגא אתפרש וטעם הדבר שהחיצונים אין בהם כח לההנו' מהמקיפים וכמ"ש הרב ז"ל שהקליפות יושבת בין המקיף לפנימי ופניהם לפנימי. והנה עד הסוכות היתה המ' בבחי' די"ן אבל בחג מאיר בה א' ונעשית אדנ"י וא' זו היא משם אהי"ה כנודע שה"ס אימא. די"ן ואהי"ה גי' סכ"ה ובענין זה יש לפ' פ' בסכות תשבו וכו' זה לעומת ישראל למטה שנצטוו לישב בצלא דמ הימנותא כאמור ואח"כ מדבר שלא לנוכח כל האזרח וכו' פי' אותם שהם מושרשים למעלה ישבו בסכות אחרות שהם רזא דמהימנותא וז"ש ומזרעא ושרשא וכו'. פיריש זרעא שנזרע מזעיר דאצילות:

ושרשא שנשתרש במ' קדישא לאפוקי בחי' הנק' נפל שאין הנקבה קולטתו כמ"ש בס"הכ בסוד עצרת בזוהר דף הנז':

האי קרא על כ"י וכו' אמר כן מפני שהפסוק אמר וקראת באזני ירושלם ואינו כפשוטו שהרי ירושלים לא היתה במדבר ואם הכוונה על העם שבתוכה כמ"ש המפרשי' יקשה למה יכנה אותו בלשון נקבה: ועוד שמיד תוך כדי דיבור קראו לשון ישראל קדש ישראל לכן אר"א שהכוונה על ירוש"לם העליונה היא נוקבא דזעיר שיש בה בחינת דין כשהיא חסרת י' גי' תו"קף דהיינו כשהיא אחור באחור לכן עולה ב' אלה"ים דאל"פין והה"ין שהם אחורי זעיר ואחורים דידה אבל כשהיא מלאה ביו"ד עולה תק"צו שמקבלת ממילוי הדעת דל"ת עי"ן ת"ו. וכן ששה הויו"ת במילואן בששה קצוות סגו"ל בחסד וכו' וא"ר אלעזר שהפסוק מדבר על זמן המדבר שאז היתה ירושלם זו אחור באחור כמ"ש באוצ"ח:

חסד דא עננא וכו' ידוע שהעננים סודם החסדים המקיפים כנז"ל וצריך ליתן טעם למה נתייחסו העננים לאהרן: וכי תימא מפני שע"י זכותו באו לישראל קשה שהרי כבר קדמו אברהם כמרז"ל בזכות והשענו תחת העץ ונל"עד שאמת הוא שעיקרם של החסדים הוא אברהם. אבל בזכותו של אהרן יצאו לחוץ כמ"ש באוצ"ח שאהרן הוא בצד שהאל של יסוד אבא שהרי הוא בהוד ושהאורות שמאליים דאבא מוציאים אורות ימניים דאימא לצד ימין שה"ס החסדים המקיפים והנה כל ענן סודו משם יי"אי שעולה א"ל שבמילואו גי' הק"ף וגם יו"ד יו"ד אלף יו"ד גי' ענ"ן ע"ה ואם תוסיף על א"ל כללות כח אהרן שמוציאו לחוץ יעלה ל"ב וגי' כבו"ד:

וזהו ענן כבוד ואמנם החסדים הם ז' כנגד ז' קצוות ואמנם כללותם היא בדעת כמ"ש בכוונ' הושענ' רבה: וח"פ א"ל גי' אבר"הם ועכח' כללי הכח המוציאי' שהוא ל"ב וח"פ ל"ב גי' אה"רן: הרי ענני כבוד בסוד ב' צדיקים אבל המתפשטים הם ז' ולכן אברהם ואהרן גי' ז"פ חס"ד האמנם לפי שאהרן הוא המוציא אותם לכן נק' על שמו. ואמר חסד בלשון יחיד לרמוז לחסד הגדול של המקיפים שהוא עם כולם כי לכן יום ראשון דסוכות הוא י"ט גמור כמ"ש בס"הכ והוא הנקרא יומם דכליל כולהו יומי. ועוד אתקשרו עלך זהו טעם אחר למה שנאמר חסד בלשון יחיד והוא מפני שכולם קשורים ומיוחדים על הענן השביעי שה"ס המלכות שהוא הפנימי שבמקיפים והוא ממש על המלכות והיינו עלך כי ירושלים הוא חיצונייו' של המלכות וציון הוא הפנימיות כמ"ש בס"הכ ועוד ידוע שכל א' מן החסדים כלול משש קצוות ופ"ו הם ל"ו וכך הוא ממטה למעלה הרי ב' בחי' ל"ו גי' חס"ד. וכן הוא כמ"ש ונהירו עלך שהרי ע"ב אורות הנז' כולם מאירים בה:

אהבת כלולותיך קורא עוד לחסדים אה"בה לכמה טעמים א' מפני שחסדים אלו הם של אימא שהיא סוד אהבה כנז' בכוונת דחילו ורחימו: ועוד משום דיש עוד חסדים דזעיר כנודע מסיד הלולב שהם ממילוי שם יאא"א שהוא תוכיות זעיר שהג' אל"פין ה"ס ג' אהי"ה העולים ס"ג כמבואר בהקפות הו"ר וכתבתי בפ' כי תצא דף רע"ו ע"ב ששם ע"ב נכלל בג' שמות שהם וה"ו אני וה"ו שר"ת שלהם וא"ו. ואמרתי שבו רמוזים שני מזלי ולכן וה"ו אנ"י גי' מז"ל וכן אנ"י וה"ו מז"ל. ואמנם מזל נוצר חסד שסודו ע"ב דהיינו הוי"ה גנוז בס"ת ג' השמות דהיינו ב' ווי"ן ויו"ד שבתוכם שהוא עם י"ב תיקונין. ושל ר"ת שהוא יותר נגלה הוא מזל ונקה שסודו אהי"ה דהיינו ב' ווי"ן י"ב תיקונין וא' באמצע אהי"ה. ומשם אחיזת אימא. והנה וא"ו גי' אה"בה שהיא מזל ונקה שסודו אהי"ה מאימא והוא הוא סוד ג' אלפי"ן של שם יאא"א שהוא תוכיות זעיר דאיתמר ביה כונן שמים בתבונה וגם הוא סוד וא"ו שבשם והיינו אהבת כלולותיך שהם ג' השמות שבהם נכלל שם החסד הנז' תחלה בפסוק. ולפי זה ירמוז הפסוק בחסד לחסדי אימא ובאהבה לחסדי זעיר. והנה חס"ד ואה"בה ג" סכ"ה להורות ששני החסדים יחדיו חופפים ומסככים על הנוקבא. גם שם כלו"לות גי' סוכ"ות דהיינו שני הסוכות של שני המקיפין ולהיות שעיקר תיקון המ' הוא ע"י החסדים כמ"ש והיכן בחסד כסא לכך מלת כלולותיך כוללת עניינים שונים הא' דאשתכללו לך ונ"ל שהשלימו אותך מלשון כלילת יופי ויש לדקדק דהו"לל דשכלילו שהוא פועל יוצא ולא אשתכללו שר"ל נשלמו וי"ל שאמת הוא שעיקר הארת החסדים הוא לתשלו' המלכות אבל מ"מ גם הם קונים שלימות בעצמם בהאיר אורם בתוך זעיר ולס"א וכולהו אשתכללו בך. זהו פי' אחר וירצה כולם נשלמו בך שכן הם ז' חסדים ואין מנינם נשלם אלא בך. והענין שלכל א' מן החסדים יש ז' בחינות חג"ת נה"ים באופן שאין להם שלימות לכל א' מהחסדים אלא במ'. ענין ב' ואעטרו לך הוא מלשון כליל שהוא עטרה והענין שעיקר הסיכה הוא הסכך שה"ס הכתר כמ"ש בס"הכ ולכן יש בסכך כמה דינים שאינם בדפנות. והכתר כולל בו כל מה שתחתיו והרי ב' בחי' של פרטיות החסדים ושל הכולל שבכתר. ענין ג' ואתקינו לך ככלה והוא פשט לשון כלולותיך לשון אירוסין. ונלע"ד שהכוונה בזה במה שנכוין בר"ת הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו שהם ב"פ כלה ואיתא בס"הכ שזעיר ואימא מקשטין את המלכות שהיא סוד שם בן ועיקרה כנגד נה"י דזעיר שהם ג' הרי ב"ן וג' גי' חל"ה. וכנגד זה אמר כלולותיך לשון רבים. ואיתא בשער אריך פ"ה שמתיקון ונקה נמשכים למ' י"ב צירופי אדנ"י הראשונים והם תיקוני רישא ומן י"ב תיקוני דיקנא דזעיר נמשכים לה י"ב צירופים האחרונים ושהם כ"ד קישוטי כלה וא"כ נאמר שהי"ב דרישא דידה הם דאימא. ושל גופא הם מזעיר והם הארות חיצונייות שלה בתכשיטין שאינם תיקוני איברי האשה בעצמן אלא כעין סרק שמעברת הכלה על פניה:

וכ"כ למה פי' וא"ת ומה ענין לכל אלו ההארות והאורות שאינן תדירות והשיב בגין לכתך וכו' ירצה מפני שאז בזמן המדבר היתה רחל אחור באחור עם זעיר והיתה מלאה דינים רבים והוצרכה לכל אלו החסדים המזהירים כדי שתוכל אח"כ להתתקן בגדלותה. ולכן תמצא ששלמה הקהיל את ישראל בחג הסכות ואז נתחנך הבית וקיימא סיהרא באשלמותא:

ת"ח בשעתא וכו' מכל האמור עד עתה למדנו שיש שני מקיפים של חסדים בזמן הסכות הגדולים משל אימא ועוד דשל זעיר שהם מוקפים במקיפי אימא. עכשיו בא להודיע שיש עוד חסדים אחרים פנימיים וכמו שיבוא בסמוך בס"ד וקורא אותו מדור ע"ש תשבו כעין תדורו מפני שאין מקיפין אלו של החג כשאר מקיפי כל השנה שהם לפי שעה אבל אלו קבועים כל זמן הי"ט ולכן קורא לסוכה בשם מדור. צלא דמהימנותא הם המקיפים הסובבים והם מיסוד אימא ובכח יסוד אבא כנז' וידוע שאו"א הם פנימיות האצילות דהיינו המהימנותא ששם כל אמונתנו. וכבר אמרנו שעיקר המקיפים הם משם יי"אי ואם תכה יפ"י יפ"א אפ"י יעלה ק"ך כמספר צ"ל א"ל ולכן שכינתא פרסא גדפהא כנף היינו צ"ל א"ל: והוא ששולחת אור מקיפיה לסכך על ישראל ואברהם וחמשה וכו' נלע"ד שה"ס החסדים הפנימיים ולכן קראם בשם אחרנין כלו' שהם מסוג אחר ממה שהוא הסיכה שהיא בחי' המקיפים ואלו פנימיים. וע"כ אמר שויין מדוריהון עמה ר"ל שהם מוקפים ובתוך המקיפים וצריך ליתן טעם למה הזכיר אברהם בשמו ולא שאר האבות והצדיקים שהם יצחק ויעקב משה ואהרן ויוסף. אמנם הוא מובן במ"ש בס"הכ שאנו החסדים הפנימיים נכנסים ממטה למעלה והיינו שאחרי הכנס כללות פנימיות הגבו' ביסוד מלכות מגבו' פנימיות דבינה כנודע מסוד יו"הך ואז הוא נעילה וחותם וכו'. אז מיד נכנסים בה יסוד ומ' דחסדים. ואעפ"י שאין בהם הכח למתק הגבו'. מ"מ עושה רושם והתחלת מיתוק. ונלע"ד שז"ס הלבנת לשון של זהורית שהיה של צמר שה"ס זקן התחתון יסוד ומ': ואם היה זכות בדור היה מתגלה להם התחלת המיתוק בפרהסייא ובודאי שלפי גודל התשובה היה מתגלה חוזק הלובן וע"ד שנא' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ועיין בליקוטי ישעיה שכוונתי לדעתו בפי' של"ג וצמ"ר ששלג ג"פ אל"ף שהם מג' שמות אהי"ה וצמר חסר ג' אלפ"ין. וכל זה הוא ביו"הך בנעילה שנכנסים יסוד ומ' דחסדים. ואח"כ בשאר הימים שבין יו"הך לסיכה נכנס כל יום חסד א' עד שביום א' דסכות נכנס הגדול שבכל הפנימיים וגם הגדול שבמקיפין. ואז הוא י"ט גמור ואין ספק שאז חוזרים ונראים כל החסדים שנכנסו קודם לכן שלא היה כחם יפה למיתוק גמור והיינו אברהם הנודע בשמו שנודעה סגולתו בכח עצום:

וה' צדיקייא אחרנין שהן עד עתה כנסתרים: ומשום שהשנים דיסוד ומ' נכנסו ביום א' לא סבר ר' אלעזר להחשיבם אלא לאחד. אבל רבי אבא פרט השביעי. ודוד מלכא וטעמא משום דימי הסוכות ז' ובכל א' מהם יש חסד א' עד שיום הז' ה"ס ז' מלכיות של ז' החסדים וסובר שגם שלפי האמת בבחי' התחלת כניסתם יסוד ומ' נכללו יחד מ"מ בבחי' חזרת הארתם מכח יחודם והתנוצצם זה בזה מתגדלת הארתם מאד וכל א' מתבחן ביומו אפי' המלכו' דחסדים וכ"ש שכל כוונת החסדים של אלו הימים היא לתיקון המלכות והיא המולכת וזהו דוד מלכא ובמ"ש לא פליגי ר' אלעזר ורבי אבא דמר אמר חדא וכו' ולפי כל האמור יצא לנו שיש לכוין בסוכה לב' כוונות העיקר למקיפים שהן הן עצמות הסוכה. ועוד יכוין לפנימיים שמאירים בחברת הצדיקים והנה המקיפים סודם א"ל שהוא הקיף והפנימי ה"ס ע"ב קפ"ד גי' אה"רן ע"ה ועליהם נאמר במזמור דויהי בשלם סוכו נאור אתה אדיר כמ"ש בליקוטים שלי הנק' רמ"ז הרמ"ז וכן סוכה מלאה סמ"ך וי"ו כ"ף ה"י גי' ע"ב קפ"ד שבשני שמות אלו היא מלאה ושלימה:

למחדי וכו' שהרי הוא זמן שמחתה בחסדי ה' אשר מאירים מאימא שה"ס שמחה וכמו שתקן הרב לומר בלכה דודי כשחל י"ט להיות בע"ש גם בשמחה ובצהלה. וכן תמצא ששם יאא"א שסודו אורות אימא בתוך זעיר אם תמלאם יעלו שמחה ואומרו באנפין נהירין הוא בסוד שם ע"ב כו"ו בשיבא קמ"ץ שעולה ש"ס ועם י' אותיותיו הרי ש"ע וכמ"ש בכללי הרח"ו ז"ל. ולעומת ואנו אומרים הושענא:

וא"ר אבא כתיב וכו' כוונתו לקיים מ"ש בסוד ז' ימים והרגיש ב' דברים א' הכפל שהיה די יאמר בסוכות תשבו ז' ימים כל האזרח בישראל ב' תחלה לנוכח ואח"כ ישבו נסתר:

אלא קדמאה לאושפיזא וכו' ובזה מיושב הכפל וגם שינוי הלשון וה"ק בסוכת תשבו תחלה אתם ז' הימים שאלו הם החסדים הפנימיים שנכנסו בסגולת הימים שמיו"הך עד סוכות כמ"ש בס"הכ ולכן קרא' ימים וגם שִבְעַת שהוא כנוס כל הז' שבתוך זעיר ובזה יתיישב דיוק אחר שלמה נא נאמר בלשון צווי שבו בסוכות. אך ירמוז למ"ש בס"הכ שהחסדים הפנימיים נכנסים ממטה למעלה מפני שהמלכות מלאה דיני' הרבה ואם היה נכנס תחלה חסד שבחסד היה מתבטל מתוקו בתוקף הגבו': לכן נכנס תחלה הקטן שגם שאין לו כח להמתיק לגמרי הא מיהא מועיל קצת שעושה איזה רושם וכן מיום ליום מידי הכנס חסד אחד עושה את שלו עד בוא החסד עליון שבהצטרף אליו חביריו נעשית המתקה גמורה ואין ספק אצלי שאז מצא מין את מינו וניעור וכל הז' חסדים מתעוררים בעצם סגולתם בשלימות וזהו תשבו ז' ימים. אל תחשבו שיהיו בטולכם עצמי אלא מובטחים אתם שבזמן חג הסוכות תשבו ז' ימים בשלימותכם ובזה יוכלו כל האזרח לישב בסוכות שהרי ישראל מושרשים בז"ק ואם לא יאירו כל השבעת חסדים בזהרם ימצאו פגומים המושרשים בקצוות התחתונות ולא יאירו בהם שבעת המקיפים של סוד הסוכה:

קדמאה לאושפיזי וכו' זהו ענין אחר שלמדנו רב המנונא שצריך לזמן את הצדיקים ההם ולכן לא אמר שבו אלא תשבו התעתדו לישב שם. הוה חדי להמשיך עליו אור אימא שבה סוד השמחה וכנז"ל וכמ"ש בזיוהר שיר השירים ודפ' ויקרא. וגם לכן היה קאים על פתחא סודו יסוד אימא הנק' פתח האהל ומשם יוצאים המקיפים ואמר נזמין וכו' היה עושה הזמנה בפה כי כן צריך כמ"ש בינוקא דבלק וגם הזמנה במעשה סידור שולחנו להזמנת האורחים ומברך קידוש וברכת הסוכה וכל זה להמשיך שפע וקדושה ואומר בסוכות תשבו. כלומר שלא ימלאנו לבו להזמינם אם לא שכך היא רש"מ שצוה אותם תיבו אישפיזין עילאין טעם הכפל כמ"ש בס"הכ כי סוכה גי' הוי"ה אד"ני שר"ל ז"ון המוקפים במקיף אימא אמנם להיות הזעיר גבוה מן הנוקבא מן החזה ולמעלה נמצא כל צד העליון שהוא המכוסה מוקף לבדו ומשם ולמטה ז"ון ביחד ולעומת ב' בחי' אלה כפל ואמר תיבו אושפיזין עילאין דהיינו הסוכה העליונה:

ואושפיזי מהימנותא הוא בסוד המגולה ששם יחוד לז"ון ארים ידוי:

ס"א אסחי נלע"ד שהיתה כוונתו ללאה להאיר לה ולפ"ז היינו ארים היינו אסחי שסודו נטילת ידים כמ"ש באוצ"ח ולכן חזר וחדי להמשיך גם ללאה משמח' אימא:

זכא' חולקנא של הת"ח וגם חולקהון דישראל ולא אמר וזכא' בו' לרמוז שמועיל לכולל זכות פרטי שהוא ת"ח הגון:

חולקא בעמא ובארעא היינו שני בחינות האמורות של הסוכה המכוסה והנגלה והם הם עוה"ז ועוה"ב כנודע:

ועכ"ד בעי למחדי פי' עם כל העניינים המופלאים שאמר מכוונת הסודות וגם הזמנת האורחים הקדושים צריך לשמח את העניים ולכן שינה הכתוב בשמחת סוכות משל שבועות. שבשבועות נאמר ושמחת לפני ה' אלהיך אתה וכו' ובסוכות כתיב ושמחת בחגך. כי בשל שבועות לא חייב לשמח את העניים כי אם בשלמי שמחה כמ"ש רש"י ז"ל. אבל בסוכות משל עצמו: ואח"כ נצטוה על שלמי חגיגה בגין דחולקא דאינון וכו' סוד ענין זה הוא מפני שז' אושפיזין שה"ס ז' חסדים כל מגמתם להאיר לנוקבא לבשם ריבוי הגבי' שקבלה מן ר"ה עד יוה"ך ואז היא עניה דדעתה קל"ה ולכן מה שהעשיר שהוא מושפע מהחסדים נותן לעניים שאחוזים בנוקבא בבחי' גבו' הוא מעין ההארה שמאירים ז' חסדים במלכות וידוע שהעניים מושרשים בה וא"כ אם לא ישמחו אותם נמצאת אותה הבחינה שלהם שאחוזה במלכות בלי שמחה ולכן מה שיתנו לעניים הוא החלק של האושפיזין שבו מרבים השמחה במלכות כי בחי' העניים מאירה בשמחה בהגיע להם החלק של אלו האושפיזין קדושים. דיתיב בצלא דא וכו': כי כל מקיף מורה שפע בלי קצבה שאינו מצומצם בכלי. וזמין אושפיזין שה"ס חסדים שדרכם להשפיעה. לחם רע עין. שעין שלו רע על העני וששני עיניו נכללים בא' דהיינו עין שמאל גובר על עין ימין ופוגם בעולימתא שפירתא דלית לה עיינין תרין אלא א' דדעתא קל"ה. פרש חגיכם. פרש רומז למה שאדם מרבה בתענוגים. ופרש חגיכם אפי' של החגים שיש בהם מצוה: מ"מ אם חסרה הצדקה אין בהם שום רוחנייות אלא הכל נהפך לפרש:

מעל אהלי כי פגמו במקיפים הקדושים המאהילים עליהם ונכנס שם אדם בליעל ועם בע"הב הו"ל שני אנשים הרשעים. וכן ובטן רשעי' תחסר הרוחניו' והקדוש' פתך אכלת ולא פתו של הקב"ה לכן תקיאנה ע"ד הנ"ז בפרש חגיכם:

כי כל שולחנו' מלאו קיא צואה פי' כי כל שלחנו' יתקן לשבתות וי"ט לא תהיה שם קדושה אלא טינוף:

דוד מלכא וכו' גם הוא נכלל עם שאר הצדיקים בפסוק כי כל שלחנות וכו' אבל נוסף עליכם בפועל השלמת דיניו. פי' שפוקד דין על אותו האיש מפני שהוא החסיר כח מיתוק הגבורה שניתנו במלכות בכל עשרת ימי תשובה:

ובאינון עשרה ימים פי' באותם הדינים שמקבלת באותם י' ימים שחסר מיתוקם בהם יהיה נדון זה הכילי ביום החותם שבו נשלמו הדינים ונמתקו הגבורות:

ביש מנבל כי פגם במדתו בזמן הופעת החסדים המופלאים. ונבל לא חטא כי אם בר"ה כמרז"ל:

בגין כך אורייתא ירצה שלא ימנע אם יחוייב להרבות:

ר"ש פתח כל הנקרא בשמי מלת כל צודקת באדם מפני שיש בו כללות כל העולמות שבכל אחד מהם יש ה' פרצופים וה' אורות יחנר"ן והיינו כל בכללות עשרה וידוע שבחי' י"ח הן מיוחדות. בין לפי שאינן מתלבשות בכלי ובין שרמוזות באות אחת שהיא י' וקוצה. משא"כ נר"ן שהן מתלבשות בג' כלים פנימי תיכון חיצון ורמוזות בגי' אותיות הו"ה. וסוד מלת כ"ל כ' בסוד י"ח ואות ל' כנגד נר"ן. גם האד"ם גי' כ"ל ואם תרבה ג' אותיות הו"ה באותוי' ותאמר י"פ הו"ה יעלה צל"ם וז"ש קארי ליה בשמיה וכו' כי נודע שיש בחי' צלם מסוד הוי"ה וה"ס מוחין הפנימיים:

ועוד דאקרי בשמיה בשעתא דאפיק וכו' הכוונה לפרש מ"ש אח"כ בצלם אלהים ברא אותו שהוא כפל ור"ל שגם הבירא ית' נתן לו כח להקרא בשם אלהי"ם ממש והיינו במעשיו כשהוא דיין אמת שאז מתקן הגבורה ואיתא בכוונת פסח שגבירות דגדלות סודם שם אברהם וה"ס אלהי"ם חיים: ואם תצרף שם דיין עם שם אלהי"ם יעלה ק"ס והיינו צל"ם אלהים ועי"ל שצלם אלהי"ם הוא מה שהאדם מברר מניצונין דתוך נוגה המתייחסות לו וכנז' בס' א"י שזהו דין ממש להציל עשיקים. וז"ש דאפיק קשוט הוא זרע אמת שבתוך הקליפה. שבבחינה זו נקרא כל אדם בשם אלה"ים וכמ"שה אני אמרתי אלהי"ם אתם והשתא א"ש דלא איירי בדיין ממש השופט לאחרים משום דאינו שוה לכל נפש. ואפשר דקשוט הוא לימוד התורה. ודינא היא המעשה שבהם האדם מברר ניצוציו מתוך נוגה ועושה מהם לבוש לנפשו. ואיתא בס' הליקוטים שלכל אדם יש לו שני שמות א' בקדושה שה"ס נשמתו ובה נאמר בעצם ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו שהוא שם הוי"ה בסוד ד' מוחין. כי צלם מלא צד"י למ"ד מ"ם עולה רנ"ח דהיינו הוי"ה וד' מילואים עס"מב ועוד יש לו בקליפה שם שה"ס ניצוציו המובלעים בתוכה שצריך האדם לבררם ולעשות מהם מלבוש חיצוני לנפשו והוא צלם אלהי"ם שה"ס מלכין קדמאין וג"פ אלהי"ם גי' חר"ן הנז' ודוק כי מלת נקרא הוא תואר או בינוני ולעומת השם דקדושה שהוא צלם הוי"ה המושפע עליו הוא תואר. ולעומת השם האחר הוא בינוני שכן בכל יום ויום הוא הולך ונקרא השם האחר על פי מה שעושה תמיד וז"ש כל הנקרא בשמי: ואח"כ חזר ואמר קרא ליה וכו' ושפיר וכו' מוסיף ענין נכון על הנקרא בשמי שהוא על היות האדם נשמתו מושפעת מכללות הוי"ה דהיינו בזיווג או"א אז בזיווג דנשיקין ג"כ שהוא מרו"ב והיינו י"ה שעל זה נאמר נעשה אדם בשעתא דזיווגא אתמר: פי' זיויג דאו"א שה"ס ויאמר אלהים דאבא אמר לאימא נעשה אדם והוא זיווג א'. וכך הוא בזיווגא דתרוייהו בצלם ודמות: י"ל שכמו שהיה זיווג דאו"א כן הוא בזיווג דזו"ן בה"ס צלם ודמות והיינו ו"ה וע"כ נאמר נעשה אדם שרומז לזיווג א"וא בהם י"ה:

בצלמנו כדמותנו הם זו"ן שהם ו"ה וזה פי' עיקרי על מש"ה כל הנקרא בשמי שהוא אדם שיש בו כח כל שם הוי"ה בשלימות. משא"כ בשאר הנמצאים כי אינם באים מכח שני הזווגים כי המלאכים שאין להם גוף הוא מפני שמציאותם מזיווג העליון דנשיקין והתחתוני' שאין להם נשמה שכלית באים מזווג התחתון לבד. והאדם כלול משניהם. וא"ת תינח כל בני אדם בבאו מאדה"ר שיש בהם זכרים ונקבות ויצדק לומר בהם שנעשו בצלם ודמות. אבל אדה"ר נולד הוא לבד. לזה אמר ואדם מדכר ונוקבא נפוק. שגם הוא בא מזכר ונקבה וסוד הענין נזכר בא"י שבזמן בריאת אד"הר היו זו"ן אחור באחור ואי אפשר לזיוגם. שלכן העלו אותם או"א להיכליהם למעלה ושם חזרו פנים בפנים וז"ס זווג אחור באחור הנז' בכ"מ. שר"ל שבבחי' היות זו"ן למטה במקומם הם אחור באחור מפני החיצונים ולכך מתעלים למקום או"א שאין שם פחד מאחיזת החיצונים ושם מזדווגים פנים בפנים. ובזה תבין בדיוק אומרו כדמותנו בכ"ף ולא בבי"ת כמ"ש בצלמני. והענין כי לא היתה הבריאה מצד הנקב' שהיא הדמות כדרכה שהוא בהיותה למטה במקומה אלא כעין זה שבהתעלותה למעלה וחזרתה פנים בפנים נחשב כאלו היתה כן במקומה. משא"כ בבחי' הזכר שמצדו היה יכול להחזיר אחוריו החוצה בלי פחד ולכן אמר בו בצלמנו:

ויברא אלהים את האדם בצלמו הרי זה פי' אחר בפסוק זה שלפי דמסיק כינוי דבצלמו קאי אל האדם עצמו כמו שנבאר: ותחלה נאמר מה שיתיישב בפי' זה והוא חדא דאחר אמרו נעשה אדם וכו' לא היה צריך לומר אח"כ אלא ויעש אלהים כן: ועוד שבאמירה נזכר צלם ודמות ובבריאה לא נזכר הדמות אכן הכוונה שבעת הזויג שמח ה' חד דיוקנא לפרצופא דבר נש. ואין הכוונה כדמות אותו העתיד להוליד. אלא פרצוף אחד כולל. ולא תואי פני אדם וסודו מכללות שם קס"א העולה צלם ועם י' אותיותיו עולה דיו"קן. ואמנם מאותו הצלם הכולל נוגד צלם הפרטי של העובר וכמ"ש בסמוך ומההוא דיוקנא תקינא יקר. שהוא זה הדיוקן הנז' כאן. ממנו נפיק האי צלם. ובזה מדוייק הפסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו פי' בצלם הראוי לאותו אדם. והנה זה הצלם נמשך מן הצלם הכולל שעליו נאמר בצלם אלהים ברא אותו. ירצה באותו הצלם ששולח ה' למטה. והיא הכולל שאמרתי. ולפ"ז פסוק זה המיותר מדבר על כללות בריאת כל אדם ומ"ש בסמוך הה"ד ויברא אלהים את האדם בצלמו ההוא צלם וכו'. אין זה פי' בצלמו. אלא נקט רישא דקרא ודו"ק:

ר"מ שם ליטול לולב בהאי יומא הענין מפני שביום א' דסוכות נכנס הפנימי הגדול של חסדי זעיר שהוא חסד של החסדי'. וידוע דחסד נק' יומם דכליל כל יומ' וכמ"ש בתיקוני' דף כ"ה ביומא קדמאה דסוכות דאיהו קישורא ויחודא דכולא. ולפ"ז מ"ש באינון זינין דיליה. יכול להיות ג"כ מוסב אההוא יומא שכל שאר החסדים הם שלו ולכן אל הד' מינים אינם גדלים כי אם במים זכרים לבד האתרוג שגדל על כל מים מפני שהיא עטרה דזעיר שבה שרש הנוקבא לפי שהם חסדי זעיר. ולפי שזה היום כולל כל הה' לכן ניטל בו הלולב בכל מקום. זולת בשבת שמא יעבירני ברה"ר שהוא סוד החיצונים ויהנו חלילה. וכשהיה בית המקדש קיים שהיו מאירים החסדים בגדולתם היה די שיטלוהו במדינה יום א' כי בשאר הימים היו נהנים כל ישראל בהורדת האור בב"המ. אבל עתה בעו"הר שהאור מועט ואין בה"מ קיים התקונו חז"ל שיהא ניטל כל ז' להוריד רושם החסדים כידוע מסוד הספיחים וזה זכר למקדש:

כמה דקב"ה נטיל וכו' ירצה כיון שחג זה כולו לחסדים של אימא הסובבת בחסדיה על שרשי הנשמות של ישראל המושרשים בז"ון שלכן סוכה גי' ל"א לרמוז שמאירים מקיפי ז"ון וגם נכנסו בהם חסדים גמורים פנימיים דאימא: אוף הכי ישראל ממשיכים פנימיים ומקיפים דזעיר לכ"י שהיא חלק שלהם שלכן נק' כנסת ישראל שכל ישראל כנוסים בה:

ודא הוא רזא דלולב וכו' ידוע שהלולב סודו המשך אור הדעת שהוא תוך יסוד אימא ונמשך עד היסוד והשני מינין הם סוד חסדי חג"ת נ"ה הנשפעים ממנו לכן קשורים כל הגי' יחד אבל האתרוג הוא שרש הנוקבא שתחת היסוד. ולכן להיות שסוף סוף היא נפרדת ונעשית פרצוף לבדה. לכן אינה נקשרת עמהם אבל להיות שאין שפעה ואורה מאיר לכך צריכה להתחבר עמהם. ומעתה תבין שהלולב הוא העיקר לכל ולכן מברכין על נטילת לולב:

ולכן בתיקוני' מפרש פסוק אעלה בתמר על הלולב לפי שבו היא העלייה עד הדעת ורמז שם במלת אע"לה "אתרוג "ערבה לולב "הדס גם אע"לה גי' ק"י סוד קו האמצעי גם סו"ד הוי"ה העול' כ"ו ועוד הוי"ה העולה פ' עז"הד יפ"ה נ' ופ"ה ל' גי' יסו"ד וענין הכא' זו כי יו"ד רמז להדס כי מילוי דמילוי יו"ד דהיינו יו"ד וא"ו דל"ת הם ג' הדסים. ותלתא עלין בחד קינא. ה' ה"ס נ"ה. כי מילוי המילוי שלה דהיינו ה"ה ה"ה הם ב' ערבות ולהיות שהם ב' חסדים וההדס סוד ג' דחג"ת לכן מתרבים זה בזה. ואח"כ ו' הוא הלולב ואתרוג עטרה ה' מרבים זה את זה. ומפני כך יסוד הכולל את הכל עולה גי' הוי"ה הנז' וגם לולב גימ' חיי"ם שה"ס כל היסודות. וצריך לעשות ח"י נענועים. ולהיות שהם רבים היינו חיים. אבל העיקר ד' נעניעים בהלל כנגד ד' שמות אהי"ה כנודע שהוא שם הדעת וד"פ אהו"ה העולה טו"ב גי' חיי"ם והיינו חיים טובים רזא דיוקנא דאדם. אמרז"ל הדס דומה לעינים וערבה לשפתים וכך איתא בזוהר ובכמה מקומות אמר ג' הדסים תרין דרועין וגופא. וערבה תרין ירכין. והכל אמת כי ידעת שכמו שיש ה' חסדים למטה כך ישנם בראש והם ב' עיי"נין חו"ג שבדעת ובחי' אחת המחברתם הם חג"ת וכמ"ש בכוונת השופר. וכן עין סדו ק"ל. ועוד דעת יורד וגניז בפומא דמלכא. וב' שפוון הם נ"ה כנודע. והרי כל דיוקנא דאדם:

ביום השמיני וכו' פי' ולכן אמר ביום הח' בלא ו' שלא לייחדו עם ע' פרין רק מובדל הוא לה' ומלכא זה הוא זעיר עצמו שהוא בעל הבית המזדווג עם כלתו ומשפיע בה בפנימיותה טפה זרעית כי כל ז' ימי החג שסודם ז' חסדים הכוונה בהם לתקן פרצופה וקומתה שה"ס חיצוניות שלה ולכן נק' אושפיזין שאינו בחי' זווג איש באשתו ועוד שאינם רק לאותם הימים ואח"כ הולכים להם כאורח הולך לדרכו. אבל ענין עצרת ה"ס זווג הנעצר בתוכה עד הפסח וכמ"ש בס"הכ ועכשיו נבין טוב טעם למה מקריבים בז' הימים על ע' אמות והוא מפני שאין לה הארה מן הפנימיות אלא מן החיצונייות שהוא בחי' גבורה והיינו פרים רבים. אך מדי יום ביומו הם הולכים ומתמעטים לפי שהחסדים הולכים ומתרבים ואמנם קרבן עצרת הוא פר א' ה"ס ה"ג חדשות מהזעיר בסוד זווג כמ"ש בס"הכ ואז הוא יום הזווג הפנימי בסוד מוריד הגשם ולפי מ"ש הרב כי גש"ם סוד אבא שבי"ל ע"ה. נבין עוד מעלה גדולה ליום זה כי שאר הימים הם חסדים מבחינת אימא וזעיר. ובעצרת הוא בסוד אבא שיסודו מתקיים ביסוד זעיר ולכן הוא שמחת תורה שעיקרה מיסוד אבא והשכל היטב שאין משל המלך הנז' כאן דומה לשל חז"ל. כי שם הסועדים כל ז' הימים הם ע' אומות. וכאן האושפיזין הם זו הצדיקים שה"ס ז' חסדים המתפשטים בזעיר ולכן אמר אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחי תדירא כי א"א לו להתגדל אלא בהם ולכן אמר לעיל אנא ואתון אשתדלנא וכו'. אנא היא זעיר ואתון בסוד נשמותיהם שהם מהפנימיות אבל בע' פרים שהם לנגד ע' אומות אמר וקרבתון קרבנין שהוא לעומת החיצונייות. ומ"ש אח"כ לכם לקרבא קרבנין עליכו מובן כמ"ש במרכבת יחזקאל שהבהמות הטהורות הן מפנימיות קליפה נוגה שהא מעורב מטו"ר ולכן יש בהם חלב ודם אסור והבשר מותר אבל עוד קי"ל שבקליפת נוגה הטוב שלה מתדבק בקדושה ונעשה כולו טוב מחיצוניות הפנימיות. ולכן אמר קרבנין עלייכו מזו הבחי' הטובה. וע"כ פר א' וכו' שהוא ביחוד עם הקדושה משא"כ פרים רבים שברוב יש עירוב ונוגה משפעת בחיצונים אבל היום כולו לכם בקדושה. יומא דא ממלכא איתא בגליון עצרת ר"ל מלכות. ורומז שהמלך העליון מתחבר להשפיע במלכותו שבה מושרשים ישראל הנק' ממלכת כהנים וכולם בני מלכים וטעם פר א' יתכן עוד לפרש כי פר א' הוא החו"ג של הטפה הזרעית בייחוד גמור כי מנצפ"ך הפשוטים ה"ס ה' חסדים ובחיבורם לה"ג הם פ"ר אחד בג"י:

מתל למלכא נותן טעם למה לא יקדימו ישראל ביום הראשון ואמר שהוא כמלך המזמין האושפיזין לכבודו ולטוב בני ביתו כי מסתמא אורחים נכבדים הראוים להיות מזומנים מן המלך נותנים מתנות לבני היכלו וכן אלו האושפיזי' הם הז' הצדיקים הנז' לעיל אשר להם יאמר ה' בסוכות תשבו ז' ימים והם מברכים את בני היכל המלך ואין הארותם לישראל אלא באותם הימים מכאן ולהלאה הכוונה כי במה שנעשה היום הזה יתמיד האור עד ימי הפסח כמו שאנו אומרים מעתה מוריד הגשם עד הפסח שנתחיל מוריד הטל:

הה"ד ביום השמיני וכו' כמ"ש מדוייק ביום בלא ו' כי אינו קשור בז' הקודמי' וכנז"ל השמיני מפני שבו מתיחדי' כל הז' אושפיזין ועם זעיר הכולל אותם הם ח' כי בתחלה לא נאמר אלא ז' ימים: וא"כ אין הח' פרטי א' מהם שא"כ הו"לל ח' ימים:

עצרת למלכות כנז"ל: תהיה הוי"ה חדשה המתהוה בו שהוא הזווג שהוא ממש הוי"ה ומציאות לכם לקרבא וכו': כי בזה מתיישבים כמה דברים וז"ש הה"ד א' שבכל הימים נאמר בהם וביום וכאן נאמר ביום הח' ב' למה נקרא שמו עצרת שבכל הז' נאמר וחגותם חג לה' ז' ימים וכאן כתוב לכם אלא הענין שכל הז' ימים הם רצופים זה אחר זה בשני בחי' א' בסוד המשכת האורות של הלולב והסוכה לזעיר ולהאיר לנוקבא. והב' בקרבנות ע' פרים וכמ"ש אשתדלנא באושפיזין וקרבתון אבל יום הח' נבדל משאר הז' בב' הבחי' כי עתה הוא לכם לבדכם תיקון שלכם בבחי' הפנימיות של העולמות והכל טוב וקודש:

אבל אושפיזי וכו': פי' לענין זה של הקרבן צריכים אתם לעשות תיקון: אבל לענין האשפיזין לא נצטרכו לעשות שום דבר כי אלו האושפיזים הם תושבים אצל זעיר שכבר נתיישבו בז' קצוותיו כל א' במקומו:

וביומא דחדוותא וכו' ירצה ועתה ביום הפ' אין שום חדוש עצמי רק שכל החסדים מתקבצים עמו פי' עם בחי' שלו וכמו שיבא וקיבוץ זה הוא ליסודו:

ומשתכחן דהיינו שנמצאים ומזומנים לצאת ולהנתן לתוך המלכות בצלם עצמם ולא כשאר הימים הז' שהיו לה בסוד אושפיזין:

וע"ד כתיב עצרת וכו': ופי' שאז אין אור חדש אלא דבר גדול הנמשך בעצמו וזהו תהיה: אסיפת כל השפע יחד והנתנו לתוך רחל הנק' כנסת ישראל ע"ש שכונסת לתוכה אורות ישראל בעלה: ודע שעצרת זה דומה לשבועות הנק' עצרת כדרז"ל והטעם שה"ס יום הן' הכונס וכולל כל המ"ט כנודע וכן בכאן ז' חסדים הם סוד מ"ט וזש"ה היתה לי דמעתי לחם וכו' שכל ז' הימים הקרבתי על העמים ולי אין קרבן. ולכן אומרים לי איה אלהיך. ומשיבה כ"י אלה אזכרה כתרגומו אלין נסיא אנא דכיר ואישוד עלי רעיוני נפש' כד אעבר ?טללא. שהיא נאמר בעבור סכות אתחיל ביושריין דצדיקי וכ' וה"ס ז' צדיקים הנז"ל שכולם מתקבצים. ואז אדד"ם גי' מ"ט: עד בית אלהים כנסת ישראל: האי יומא עכשיו מפרש מי הוא המלך הנז' שהיא מולך היום ושעמו מתכנפי האושפיזין: ואמר שהוא יעקב דהיינו ת"ת שבו מתייחדים כל שאר החסדים ולכן עולה ז' הוי"ת ופסוק אשריך ישראל הוא לבחי' יעקב ופסוק אשר בך אתפאר הוא לענין האושפיזי שכולם פארות וסעיפים המסתעפים מן הת"ת: ודע שיש להם ד' בחי' א' בהיותם בשרשם בדעת. ב' בהתפשטם בז' הקצוות. ג' בהתכללם ביסודי ד' בהנתנם לכלה:

מטו לחד טיקלי דמייא וכו' מ"כ שהיה מקטף בחופניו באותו טיקלי דהיינו חריצין של מים והיה רוצה ר' יוסי לקחת משם בחופניו ולתתם לתוך כלי לשתות והיה טורח בדבר ולכן אמר קוטרא דקסטי דמייא פי' קשר מדות המים כלו' שהיה מעט כאלו היו צרורים שם. ולואי דלא שכיח פי' הלוואי שלא יהי' נמצאים מים כאלו בעולם. ור"ש הוכיחו על שקילל אותו המקור הגם שהיה קטן. וכן מצאתי אח"כ בס' קרית ארבע בשם הרח"ו ז"ל. ומה שנרשם על המלות הוא פי' אחר מצאתיו להר"מק עכ"ל הרמ"ז.

והרמ"ז כתב ריש פ' זו: האי קרא בכ"י אוקימנא דק"ל יתור ושבתה הארץ שהיה די לומר כי תבואו אל הארץ שש שנים תזרע וכו'. וליישב זה פתח וכו' ע"פ הסוד האי קרא בכ"י אוקימנא דהיינו בפ' צו ע"ש מ"ש והנה לפי הפשט יקשה שכיון שאין העולה באה אלא זכר א"כ למה נק' בשם נקבה. דאין לו ענין לא כבהמה הנקרבת שהוא זכר ולא לשם הכולל שהוא קרבן. ולכן אמר שירמוז לכ"י שבסגולתו היא עולה שמי מרומים כמ"ש בפ' צו דף כ"ז שסודה התעלות העולמות עד אין סוף והיא מתעלה עד אבא שה"ס המחשבה שבה מתבררים הבירורים כנודע. וזה לענ"ד מ"ש בתיקונים דף כ"א ע"א בסוד צירוף הוי"ה כזה הי"הו שאמר ודא רזא דקרבנא דצריך לסלקא ה' לגבי י' ולנחתא ה' לגבי ו' וז"ש כאן דהיא סלקא שז"ס היא העולה פי' היא ולא הוא ולכן נק' עולה בשם נקבה וגם התורה רומזת במלת היא לעניית ה' נגבי י' דהיינו ה"י כי האל"ף נחה. ועוד אם תשכיל תמצא כי ה' אחרונה שהיתה למטה בעולם העשייה עלתה עד האצילות פי' שלשה עולמות אב"י שהם אותיות יה"ו וכן בהגיעה למקומה באצילות עולה גם עד הי' שגם הם ג' מדרגות ואמור ה' פעמים יה"ו גי' ק"ה כמנין על"ה כי כן כתובה בתורה חסר ו' ולפי' שב' בחי' יש כאן א' דעולמות וא' דמדריגות האצילות לכן גם מינוי ענ"ה עי"ן למ"ד ה"א גי' על"ה וז"ס העלה היא העלה פי' עלה בתוך עלה עלייה ע"ג עלייה ואמנם אחר שנעשה הבירור ויורד השפע בסוד ה"ו אימא על ברא והיא נבנית בתיקינה ומתחברא במלכא קדישא בזווגא שלים פי' שהיא מתגדלת בכל ארכו ואז הוא זווג שלים ולא כשל יעקב ורחל שהוא למטה מהחזה וגם לא כשל ישראל ולאה שהוא למעלה מהחזה. ולא כשל יעקב ולאה אפי' אחר חצות שהוא בכל אורך זעיר כי הוא זווג דגבורות וכמ"ש בסמוך. אלא זווג שלים דחו"ג:

היא העולה וכו' ת"ח כיון דעאל ליליא וכו'. ענין זה מובן עם מ"ש בפ' צו הנז"ל שהקרבן הוא בסוד אדם ובהמה כי בו מושפעים פנימיות וחיצונייות העולמות. אבל שפע הפנימיות עיקרו ביום ושל החצוניות עיקרו בלילה כי אז הוא זמן שירת המלאכים וגם אז החיצונים מתעוררים ליקח חלקם מאינון תרבין ושמנונין כנז' שם שהרי ביום נעשה העיכול העיקרי ונשאר ללילה העכירות היותר גס ומן החשוב שלו ניזונין העולמות ומן העכור יזונו החיצונים. ובכלל אמר כי ביום היה הבירור בבחי' אדם ובלילה הבירור בבחי' ב"ן ויש בו פנימיות דהו"יה וחיצונייו' דא"להים בסוד בני הא"להים:

ותרעין סתימין הם דלתות יסוד הנוקבא שיש בו ג' שמות אד"ני כנז' בס' א"י שהם גי' קנ"ה וכל שם אדנ"י מלא עולה תר"עא והיינו תרעין סתימין שאז היא בסוד בתולה ואז דינן תתאין מתערין כי בהסתם התרעין אז יתער דינא דמלכותא והדינין התחתונים שבעשייה מתעוררים ולכן הקליפות יוצאות לעולם נקבל חלקם מהתמצית הראוי להם ואזלין ושאטין וכו'. אין בידי הקדמה מהרב זללה"ה להבין מדריגת אלו הקליפות ונל"עד שנוכל לדעת איזה דבר ממ"ש בפ' בלק דף ר"ז ע"א שאמר שם שיש ב' מדריגת כוללות נחש וקסם ובשל קסם יש עשרה חמורים ועשרה אתונות בבחי' ימין ושמאל ע"ש ובדף רי"א אמר קסם נגד ישראל נחש נגד יעקב כפי סדרם בפסוק וידוע שעד חצות לילה ה"ס יעקב ולאה מן החזה ולמעלה כנגד הבחי' דזעיר הנק' ישראל. ולפ"ז נמצא כי דרגא דקסם הוא מסיגי לאה וכחו מא"להים מרובע העולה ר' גי' קס"ם וכן למ"ד אל"ף ה"י לא"ה והנה חמור הוא זכר דקליפה ז' והוא גי' המל"וי דס"מאל המילוי לבד ואתון היא הנוקבא שלו. והכלב ה"ס מ"ן דידה כנגד שם ב"ן שה"ס מ"ן דנוקבא קדישא וכמ"ש הרב בסוד בני נכר יבלו:

והנה קליפות אלו אזלין ושאטין פי' עולות משפל עומקן אל עולם זה אבל כת החמורים בראותם כי אין האיש בביתו רוצים למשול אך הנקבה עומדת ומצפה שישתמשו בה החטאים כבלעם וחביריו:

כדין כל בני עלמא ניימין כי הנפשו' עולות למעלה כל א' כפי מדרגתה: ומזבח תתאה וכו' ידוע שמזבח הזהב הוא בלאה ושל הנחשת הוא ברחל ואמנם בחצי הלילה הראשון רחל עומדת באחורי זעיר והולכת ומתמעטת ועומדת לצאת החוצה וז"ש דלבר. ואז היא במדריגת צדק ונער בלי ה' ואיתוקד שהגבו' חזקית בה. בפלגות ליליא וכו' בזוהר הרקיע בפ' ויקרא דף קכ"ב ע"א אמר שרוח צפון ה"ס רוחא דשדי בגווה והן הגבורות שביסוד הנוקבא הבאות מאימא שהיא סוד צפון ואז הוא הזיוג דיעקב ולאה בכל אורך זעיר אבל הוא זווג הגבורות ונל"עד שסוד צפון מורה על היותו צפון וגנוז ביסוד הנוקבא וידוע שרוח זה הוא בסוד ע"ב קדם העולה רי"ו כנז' בברכת המפיל ובסוד חר"בו על ירכו. ועם י' אותיות של י' כללות דריבוע הוי"ה שהוא הע"ב האמור עולה צפון וגם שהוא סוד גבורות נק' ריח כי הוא מזעיר וגבורות ממותקות:

ומההוא מזבח תתאה נפיק וכו': גם כי שבחצות לילה רחל יורדת לבריאה מ"מ ידוע שהוא מלוה כליה ללאה כמ"ש הרב. ודע כי ביסוד אימא יש שם יי"אי כמ"ש בתהלות לאל עליון ולפי שבחצות חוזר יסוד אימא להכנס בזעיר נמצא שיסוד זה הוא בחזה שלו מקום ראש הנוקבא וה"ס תוכיות אורות אימא ואם תכה שם יי"אי בעצמו יפ"י וכו' יעלה גי' א"ש ואם תסיר יי"אי מס"ג ישאר ל"ב שה"ס לב זעיר ואיתא בס"י הלב אש שורף אמנם משם ולמטה הוא בחי' הבל בסוד ב' שלישי ת"ת ונה"י דזעיר וה"ס להב היוצא מן האש: והענין כח גבורות קדושות להכניע החיצונים כנודע מסוד ע"ש והנה אז תרעין אתפתחו הם הנז"ל שנסתמו ועכשיו נפתחו לזווג חצות ואז היא נק' לילה דקבילת דכורא בסוד ה' גבורות ממותקות ואז הדינין תחתונים. אתכנשו בנוקבייהו מפני פחד ה' וידוע שיש נוקבא דתהומא סתם ונוקבא דתהומא רבא ולהן ירמוז בנוקבייהו. וההוא שלהובא וכו' הוא התפשטות ההארה של הזווג ותרעין דג"ע אתפתחו הוא ג"ע העליון שהוא בסוד לאה א"נ סוד הבריאה שהוא גן עדן העליון.

תחות גדפוי דתרנגולא הוא תחת בחי' חסד וגבורה שלו שהוא בחי' הת"ת שמשם ולמטה סוד הלהב הנזכר ולכן אנו אומרים "הנותן "לשכוי "בינה ר"ת הל"ב שמשם מתחיל הלהב וס"ת הוא ני"ה נוטריקון "נצח "יסוד "הוד שכנגדם הוא חב"ד דידה וידוע שהוא עוקר המלכות כי כל הפרצוף עצמותי בח"בד ושכוי לשון שכייה ר"ל התבוננות שהוא בח"בד שהוא כנגד נה"י דזעיר ולכן שכוי גי' ג' הוי"ות וג' אל"הים בסוד נה"י דזכר וחב"ד דנוקבא כדין קב"ה אשתכח וכו' זה מבואר בס"הכ כי בהיות זווג דחצות בבחי' יעקב ולאה לכן הזעיר הוא השומע קול העוסקים אז בתורה ובו משתעשעים וגם כנסת ישראל משבחת להק"בה הוא סוד הנקודה העצמיות של רחל סוד כתר שלה שהוא היורד בחצות לילה אל הבריאה. אך כיון דאתי צפרא. פי' מיד בהאיר הבקר אז אשתכחו משתעין וכו' היא מ"ש בדרוש התפילין שכתר רחל עולה אל האצילות ונכנס בו הרשימו שנגנז בלבו של זעיר שהוא רשימו של מוח רחל מאתמול והוא רשימו דפרצוף שלה. ולכן יש כח באותה נקודה לעמוד שם עם זעיר פנים בפנים וז"ש משתעין ברזא חדא. ונל"עד דרזא חדא הוא שגם בזעיר חוזר להכנס רשימו דיליה שה"ס תפלה של ראש שקודם התפלה והיינו רזא פי' שניהם בבחי' רשימו והיא מדריגת חיצונייות העולמות כנודע שעד אמירת שמע אנו מכוונים בתפילין שהוא מסוד חיצונייות העולמות ואז נכנס בזעיר יסוד א"וא מאותה בחינה ומגיע עד החזה שלו ומשם מאיר אל רשימו דרחל וא"ש אומרו ברזא חדא וז"ש ואית ליה נייחא בבעלה פי' בהכנס הרשימו באותה נקודה שעלתה. אז אתמר קשה כשאול קנאה שלכן גם הזעיר חוזר ושואב את שלו ואז יש לו מנוחה וגם היא נחה עמו מפני שאותו הרשימו שלו מאיר בשלה כאמור הה"ד על מוקדה על וכו' עד הבקר שעד הבקר היא העולה שה"ס לאה כידוע יושבת על מוקדה בסוד הדינים כל הלילה כי כל המשך הלילה ה"ס לאה. שהרי בקדרותא דצפרא יש עוד זווג אחר וכולו בסוד הגבו' עד הבקר ממש דהא בצפרא וכו' כי כל עוד שיש שליטת לאה יש ממשלה לדינין בבחי' שונות עד עלות השחר שהוא שחרות לאה רצועה שחורה. וכדין אברהם אתער ה"ס הארת יסוד אבא שה"ס השמש ואז בכח התפלות עולות גם ט' ספי' שירדו בשחר כשעלה הכתר דרחל כנודע. ונייחא הוא דכולא. ר"ל לכל פרצוף רחל שאז נבנית בקומתה ומזדווגת עם יעקב בסוד החסדי' וגם אז הגבו' נוחות כי כל חפצן למיתוק בסוד והוא ימשול בך ת"ח כיון דעאלו וכו' פי' שכל הנז' הוא דוגמא ממש אל מה שיאמר כי כמו שבסתם כל לילה רחל עומדת באחור כך היתה כל זמן שהיו ישראל במדבר כמ"ש באוצ"ח וכשנכנסו לארץ אז חזרה פנים אל פנים:

שבת לה' ממש מובן בהקדים מ"ש בדרוש שביעית שהשמיטה היא כעין שבת דהיינו ששבת הוא שביתת כל מלאכה וזה מפני שכל ימי השבוע הם בסוד ו"ק דזעיר שכל אחד שולט ביומו ומוריד כחו למטה לעזור את השכינה ונעשה הבירור בכל יום ויום על ידו משא"כ ביום שבת שהוא כנגד המלכות ואין לה כח להכנס לבדה בקליפות לעשות הבירור רק מתעלה למעלה להתחבר עם בעלה להוציא כשמות חדשות ממקום עליון ולא ממקום הבירור כי אז עולים כל העולמות כנודע עד שבמנחת שבת עולה זעיר עד מקום הדיקנא והוא עולה עד חג"ת דאבא: וזהו אצלי סוד שבת ש"ב"ת דהיינו ב"ת גי' ה' פעמים י"ה אד"ני שה"ס השבת כנודע אצלנו והוא עולה ת' ועם ב' כוללי' גי' ב"ת כמ"ש הרב ז"ל וי"ה אד"ני ר"ל שאדנ"י עולה עד י"ה שהוא אביה ולכן נקראת בשם בת כי היא אצל אביה וש' רומז לח"גת שלו שעד שם עולה המלכות בשבת אבל בשמטה אין עלייה כי אם דג' עולמות בי"ע עולים עד מ' דאצילות והכל נחשב עלייה לנקבה כי בי"ע הוא עלמא דנוקבא ואין שום עלייה משם ולמעלה. ולכן לא יש מלאכה בכל עבודת הקרקע כירק בששה שנים פועלים ו' קצוות דוגמת ו' ימי החול וזהו שבת לה' ממש כי כן זעיר שובת מפעולות הפרטיות השייכות לנוקבא וגם שאז היא עולה עמו פנים בפנים והיינו נמי שבת לה' שהיא עומדת פנים בפנים עם נה"י דזעיר וזהו לה' ממש ששבת היא לפני ההוי"ה ולא לצד האחור כי שם השמות בחילופין או במילואין וצירופין:

תו פתח וכו' כוונתו לתת טעם ליציאת העבד בשנה ז' לעבודתו ולא בשיטה הכוללת ע"ד שיוצא ביובל:

ולזה אמר בגין דכל בר ישראל וכו' והענין שהנה כל יהודי מושרש במלכות שלכן נקרא כנסת ישראל שכילם כנוסים בתוכה י ועוד נקדים שסוד המילה היא גילוי העטרה דהיינו מ' דזעיר שהוא מעין וילון שאינו משמש כלום לזעיר אלא לשכינה ששם שרשה באופן שהוא בחי' שמיטה שאין בה פעולה לבחי' זעיר אלא להאיר להמלכות ובפרט בסגולת המילה שהוא גילוי החסדים המאירים בה הנק' חסדי דוד כידוע. ואמנם הארה זו דסגולת המילה היא הארה קיימת לכל יהודי לכל ימי חייו ובפרטות לכל א' ואחד והיא בחי' שביעיות שלו פרטית לו לבדו:

ותבין זה במשל שביעיות ד' רבעי ימי הלבנה או שביעיות ימי החולה שהיא בחי' פרטות אליו ולא לזולתו ולעומת כן העבד אית ליה נייחא בשמטה היא שנה ז' לשנות עבדותו היא חולי נפשו כמו שנבאר. ולפרט כוונתו הוסיף דהא דיליה היא ההיא שמיטה. וירצה הוא שמיטה פרטית שלו שישמט בה מעבודתו וינוח. והענין כי הנמכר לעבד שקנה אדון לעצמו פוגם למעלה שפרק עול מ' שמים וכמ"ש בסמוך שהוציא עצמו מכלל עבד ה' שהוא עובד עבודת ה' בתורה ובמצות ולברר בירוריו הנבררים בו' ימי עולם וכנז"ל ולכן שש שנים יעבוד יטרח לתקו פגימתו וזהו שש שנים יעבוד פי' יתקן את שש השנים ולכן לא אמר לשש שני'. אבל בשביעי' שאין בה פעולה ולא פגם בה בהמנעו ממלאכת שמים יצא לחפשי חנם. מלכות גי' חפ"שי ח"נם ודא איקרי שבת הארץ כבר פי' כי שבת לה' הוא שבשמיטה הכוללת אז זעיר שובת מבחי' ימי מעשהו בו' ימי קצוותיו אבל עיד יש בחי' שבת הארץ שפי' בה הרב ז"ל בדרוש שביעית שהוא בחי' הארה ומנוחה שיש למלכות בתוספת אור משא"כ לזעיר שאין לו אז שום עלייה ולא שום מעלה. א"כ כמו כן יש לעבד בסגולת מילתו זכות כולל באותו האור שנתוסף למ' בגילוי החסדים והוא העומד לו בשנה הו' להיות לו מנוחה גם הוא בבחי' פרטיותו ולכן לא יצא בשמיטה הכוללת שאין הארתה אז אלא מן הכללות מתיקון ו' שנות עולם ולכן אין השביתה אלא במלאכת הקרקע שהיא פרטית למ' אבל אין שביתה בשאר מלאכות ולא חירות לעבדים כי אין תוספת עילוי לזעיר כמו שיש ביובל וכדבסמוך אבל בשביעית של עבודת עבד עברי שתקן בו' שנים בחי' פגמו באור ו"ק דזעיר המאיר בנוקבא שהוא סוד עול מ' שמים:

ונלע"ד שמ' שמים הוא בחזה דזעיר ששם מאירה מ' אימא ויוצאת לגילוי מ' אבא ומשם כתר מ' סוד הצלע בשר מבשרו וכל זה בכללות נק' מ' שמים והראיה שעד שם מגיע אור אימא בק"ש בסוד ו"ק דגדלות וה"ס י"ה דאהי"ה וי"ה עולה ט"ו וג' מילואיו העולים צ"א הרי מנין עו"ל וכל זה היא על ראש רחל אשר שם כתר שלה שסודו גם הוא מג' מילואי י"ה כנודע אצלנו ועוד צ"ל מ"ש בזוהר מילה במלכות ופריעה ביסוד כי יסוד זה הכלול בת"ת זעיר אשר במצות הפריעה מתגלים שם החסדים ונמתקות הגבורות ולכן בשנה הז' שהיא כנגד ראש רחל מתגלית סגולת המילה ומאירה בנוקבא שה"ס שבת הארץ כנז"ל והיא יראת ה' הנז' לקמן וגם תפלה של יד שה"ס כתר רחל העולם בשחר כנודע אצלנו. ודאי חירו' אית בה:

כי נדחה כח החיצונים בכריתת הערלה והפריעה נייחא בה במיתוק הגבורה שהיא ממש עול מ' שמים שהוא נוחה להיות נכבשת מן החסדים ובריש פ' חוקת דורש על לשון על ר"ל עליית הזכר על הנקבה. וכל זה מיירי בבחינת השמיטה הפרטית של העבד ואח"כ חוזר אל סוד השמיטה הכוללת ואמר כמה דשבת נייחא וכו' כידוע שהשבת סודו באצילות ובה יש עילוי לכל האצילות וזהו נייחא דכלא פי' לכל בחי' השבת. ה"נ שמיטה נייחא דכולא. ירצה לכל בחי' השמיטה דהיינו שג' עולמות עולים עדמ' דאצילות וכנז"ל נייחא דרוחא וגופא סוד פנימייות וחיצונייות דבי"ע ת"ח ה' נייחא וכו' הכוונה לומר שבמצות ושבתה הארץ נכללה מצות השמיטה והיובל. ולכן מתחיל להורות שכפי הסוד הן מקבילות זו אל זו וז"ש ה' נייחא. והענין שיש שני מיני שבתות והם בינה ומ' כי עד בינה הוא קצה עולם העליון שה"ס המוחין וה"ס עולם הנעלם ועוד שבעולם התהו היו ג' העליונות בסוד קוים ושם שבתה בחי' זו ואח"כ התחיל עולם הנגלה וגם שלא בדרך קוים ועוד יש לפ' שידוע שבלילה ה"ס השונה שהיא המנוחה כמש"ה ישנתי אז ינוח לי. והענין כי אז מקבל הזעיר מוחין יותר עליונים מא"וא עילאין כמ"ש בכוונת ר"ה וכמו כן נשמות ישראל עולות בלילה ליסוד המ' ומקבלות שפע חדש ונמצא שבזמן אחד נחים עליונים ותחתוני' וזהו נייחא דעילאי ותתאי:

בג"כ ה' עילאה פי' כי ה' הוא בחי' הנקבות וה"ס הבאר שהוא עיקריות הנקבה וכן צורת ה' היא פתוחה מלמטה לקבל העולם ונכנסים אליה ולכן יש ה' עליונה על הו' לרמוז שהוא תחתיה ועולה לתוכה וה' תחת הו' לרמוז שהיא מקבלת מהו' להטיב לתחתונים העולים אליה נייחא דעילאין וכו' ירצה מלבד מה שאמרנו שסוד ה' הוא מנוחת עליונים ותחתונים בזמן אחד שהיא בלילה כאמור. עוד יש בחי' מנוחה אחרת פרטית לעליונים ופרטית לתחתונים והיא יובל ושמטה כי ביובל עולה זעיר אל הבינה ובשמיטה אינו כי אם עליית עולמות בי"ע שהם התחתונים אל המ' וכנז"ל והדר מפרש כל זה ואמר ה' עילאה שבע שנים וכו' זה מובן במ"ש בדרוש שביעית שענין זה הוא כנז' אצלנו בסוד פסח והעומר והוא ידוע שסודו בז' מדות של זעיר חו"ב וחו"ג וחג"ת שבכל אחד מהם יש ז' בחי' גדלות ראשון דאימא כו' וגם סוד חו"ג המתפשטים בחג"ת נהי"ם דז"ון. ולהיותם ז' מדות הרי זפ"ז שהם מ"ט. וידוע שעד ת"ת ומשם ולמעלה ה"ס זעיר. ולכן בהשתלמו בהם יעלה אל הבינה בשנת הן' שאז מקבל סוד כתרו שהוא מבינה. והוא דוגמת יום שבועות שבו ניתנה תורה דאת קריאת חירות. וכן בשנת היובל קדש מבינה ודרור לעבדים והנה כל שבוע ושבוע מהמ"ט שנים בהשתלמו משפיע כחו במלכו' וה"ס שמיטה ז' שנים בלחודייהו ואז באותו כח היא מולכת המלכות ומתגדלת לקבל בתוכה את בי"ע:

דא שמיטה ודא יובלא פי' שהשמיטה אין בה אלא השמטת עבודת הארץ והכספים שהוא שבות פרטי לערך שביתת יום השבת וגם לערך היובל שמוסיף הוא בהשמטת העבדים והאחוזית ולפי שאין זה נעשה אלא אחר תקיעת השופר לכך נק' יובל אבל יבואר בפי' מ"ש. וכד מסתכלן מילי כולא חד ונפרש מה הפרש יש בין מ"ט ימי העומר ואחריהם שבועות. למ"ט שנים ואחריהם יובל ויובן במ"ש בדרוש שביעית וז"ל סוד הזריעה הן הנשמות דמ"ן הטמונים בתוך הארץ והם עולים ממטה למעלה ומתגלגלים על פני הקרקע וכו' ולפ"ז יצדק אומרו שש שנים תזרע וכו' שמצוה לזרוע ולעבוד את האדמה כדי להעלות אותם הניצוצות. אבל בשמטה נראה שאותם שלא נתקנו בשנה הקודמת עולות מאליהן ונתקנות בכח כללות עליית העולמות עד מלכות דאצילות ושם מתבררות והוא בחי' הספיח ולכן אין לאדם להחזיק בו כשלו דלאו דידיה הוא ואמנם כל זה לא מסוד הנשמות רק לבחינת פנימיות העולמות. אבל סוד השבת והעומר הוא לנשמות ולכן היא מצוה על כל אדם לספור העומר משא"כ בספירת מ"ט שנות היובל היא מצוה על הב"ד דווקא המפקחים על קיומו של עולם. ויתר ע"כ כל סוד העומר הוא לתיקון זעיר ורחל אבל של היובל הוא בסוד לאה שהיא מתפשטת בכל ז' המדות חו"ב חו"ג חג"ת כידוע ומה שנראה מכ"מ שהיובל הוא באימא היינו בלאה אשת ישראל שהוא ממ' דתבונה ובזה נתרץ מש"ה והעברת שופר וכו' ואח"כ אמר יובל היא ואמרו המפרשים שיובל היא על שם התקיעה. וקשה למה לא יקרא שופר. אבל הענין הוא כי שופר ה"ס יסוד אימא בבחי' עצמה וזה נתקן ביום הכפורים שה"ס בינה בעצמה אבל יובל הוא אור יסוד אימא הנכנס בתוך זעיר. והוא מה שנק' עלמא דאתי וזהו יובל שר"ל יוביל על משקל יוסי"ף ויו"סף והרי ששמטה ויובל מן רחל ולאה המיוחדות זו בזה כנודע והיינו כולא חד:

בג"כ ושבתה הארץ שכולל בשם ארץ הכל כנודע:

עשיה לעילא כי עד בינה נק' מחשבה אבל באימא מתחיל הגילוי וכמ"ש כולם בחכמה עשית ופי' כולם שרשם בחכמה עשית בבינה:

שש שנים תזרע הוא כנז"ל שמצוה לעבוד את האדמה כל ששה השנים שאז פועלים בעצם ו"ק דידיה ודידה ולכן נרמז שש"ת בר"ת וגם תיבת ש"ש הוא שש שנים והם ג' בחינות כנגד ג' בחי' הכלים היורדים למטה והעוסקים במלאכת הבירור. ושדה וכרם נ"ל שהם ב' בחי' שבמלכות א' משלה דבחי' נקודה ואל זו יצדק שם שדה שהוא הקרקע ובה יכון הזריעה כי אין לה מדילה כלום והבחי' השנית היא מה שניתוסף לה מזעיר לעשותה פרצוף ולזה יקרא בשם עץ ואילן ובפרט שם כרם שעושה ענבים ויין שסודם גבו' כנודע ולפיכך בו העיקר הוא לכרות הזמורות היבשות דהיינו הקליפות האחוזות בגבורות:

שבת שבתון וכו' איתא בדרוש שביעית ששני דברים בכללות הם הנעשים לתיקון המ' הא' הוא בניינה דהיינו להעלותה מג' העולמות ולתקנה בתיקון פרצוף אחור באחור והשני להביאה פנים אל פנים והנה על הראשון נאמר שבת שבתון דהיינו שבתון בבחי' חיילות שבבי"ע העולים אליה לשבות עמה. ושבת לה' ה"ס פנים אל פנים. ולפי שהדבר הראשון נעשה מעצמו והשני ע"י מעשינו ותפלותינו כנז' שם לכן לא ערבם יחד אלא בראשון אמר יהיה לארץ פי' מאליו משא"כ בשני ולפיכך לא אמר בו יהיה דכתיב תשמטנה ונטשתה ירצה ששני הדברים האמורים הם נרמזים בשני תיבות אלו ונלע"ד שמפרש מלת ונטשתה מלשון ואת הנטישות הסיר התז שהם הסעיפים המתפשטים וכמש"ה שלוחותיה נטשו עברו ים ומעין זה תרגם יב"ע ושביעתה תשמטנה ותפקר פירהא שר"ל תפשוט אותם בשוק והוא ענין הביעור שבשביעית ואנן בדידן נאמר כי תשמטנה הוא הדבר הראשון שעליו נק' שמט' היינו ההשמטה מלעובדה כי היא עולה מאליה ומנחת ועוזבת מעבוד עבודותיה ומתעלה למעלה עד שבתה באחורי דודה וזהו תשמטנה הרפה לה ואל תתפסק בעבודתה כי היא שובתת שבת שלה אבל ונטשתה הכוונה על הדבר השני שעושה האדם והוא להביאה פנים אל פנים להזדווג עם דודה לפרות ולרבות ולשלח פארות מן התפארת. זאת ועוד נדרוש סוד נחמד באלו המלות בהקדים מ"ש בס"הכ כי שם בו"כו ה"ס קו המדה של מלכות ובו אנו מכוונים כשנותן צדקה בואתה משל בכל כנודע וכמו כן אנו מכוונים בו באתה גבור לעולם אדנ"י שר"ת עולה לה' גי' שם בו"כו עם הכולל ע"ש ואמנם יש להבין מ"ש שבנתינת הצדקה לא נכוין גם בכולל מהו הטעם ונלע"ד כי בעת נתינת הצדקה היא עדיין נקודה דלה ולנן יאיר בה שם זה העולה ד"ל. אבל באתה גבור שכבר עלו ט' ספירותיה בכח הארת ט"פ דנה"י דזעיר אז נצרף לו הכולל כנגד אותן ההארות הנכללות בה. באופן שבבחי' נקודותה היא בסוד ד"ל ובט' ספירות הנוספות בה היא לה' ואם תרבה ע"פ ל"ה יעלו שט"ו. תצרף להם י"ל של בחי' הנקודה הרי שמ"ט שהוא שרש שמטה. ואמנם בהיותה פנים בפנים אנו חוזרים ומאירים כל פרצוף שלה כנודע מברכת אתה חונן עד ברכת המינים. והיא הארת מאור פנים בפנים שמדריגתה מאור חיה כנודע מסוד עיבור ע"ב רי"ו והיינו אור חכמה שהוא י' ואם תצרפנה עם שמ"ט יעלה שנ"ט והיינו שרש ונטשתה. ואל תשיבני כי בחי' בו"כו עם הכולל הרמוז באתה גבור כבר היו בפנים דידה שאמת היא כך. אבל מ"מ אין ספק שגם בהיותה באחור בהתגדלה כבר יש לה ט' ספירות להגדילה והיינו סוד הכולל. מ"ט ואכלו וכו'. ירצה שזהו הטעם העיקרי ולכן לא וזכרו שם לא הוא ולא בני ביתו אעפ"י שגם המה אוכלים בפירות שביעית וכמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך וכו' ואפ"ה לא הזכירה תורה אלא האביונים שהם תכלית מצות השמיטה בעצם וראשונה. וע"כ ארז"ל שפ' והיתה שבת וכו' בא למעט מאי דס"ד דדוקא עניים אוכלים והשאר אסורים ת"ל והיתה וכו' להתירה להם. ולפי הנראה מדלא כתיב לאכול אביוני עמך אלא ואכלו משמע שהוא כעין מצוה להם שיאכלו משלה. אבל בשאר בני אדם נאמר לכם לאכלה. ודוק שכאן נאמר והיתה שבת הארץ וכו' דהיינו מבחי' היותה אחור באחור ולא משל פנים בפנים שזו נק' שבת ה' וכנז"ל. אבל נאמר ואכלו אחר שני הבחי' הנרמזות בתשמטנה ונטשתה כאמור. ולכן אבי"ון גי' ד"ל ל"ה שהן הן שני המדרגות. בהאי אתר תליין כי הם מקבלים כמו שהיא מקבלת. ויש ב' מדריגות באופן קבלתם הא' אחור באחור דרך צניעות וכמה אופנים סיפרו בגמ' מהם מר עוקבא שם לשכנו ד' זוזי בציר הדלת ה"ס ההארה הניתנת ברחל דרך נקב החזה ששם יסוד אימא הנקרא פתח האהל או ד' אותיות סוד ד' זוזי הבונות תר"עא. וכל עצמה באחור היא סוד ד'. ור' אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה ויש ג"כ מדריגת פנים בפנים כשנותן דרך הלואה או לעסקא ובסבר פנים יפות:

שביק לון למיכל הוא הספיח בסוד אור זרוע כאמור בדרוש שביעית שמנחת אותו לעניים כשמתעלה למעלה:

לעולם בר נש יהא זהיר וכו' הפך הסדר הנהוג לרמוז לפי עניינו שאדם עשוי בצלם אלהים שאיבריו כול' מכוונים לעליונים ולכן יש לו שייכות והתקבלות לפעול בעולמות של מעלה יותר משאר נמצאים וז"ש לעולם בר נש כלו' להיותו בן אדם נברא בחותמו של אד"הר שע"כ ארז"ל חביב אדם שנברא בצלם ולכן ראוי לו להיות זהיר במאריה הוא זעיר שסתמו שם אדם מ"ה שמו וה"ס התורה הבנוייה בתרי"ג מצות כנגד תרי"ג איברים וגידים ובזה תבין מ"ש לקמן ועשית' אותם. וזהו ענין הזהירות במאריה שיזדרז לגדלו בכל תיקוניו וע"ד אומרם זהיר במצות:

וידבק לביה במהימנותא עילאה שהוא עיקר הכל שהרי אמרו רז"ל אליו ולא למדותיו וכמ"ש הפרדס בשער הכוונה ומר"ן ז"ל למדנו שורש האמת והוא כמ"ש בפי' ספרא דצניעותא והובא בס"הכ שצריך האדם בתפלתו שיעלה מחשבתו עד מקום השקאת עמיקא דבירא דנגיד ונפיק לזעיר ע"י השביל העליון הנכנס בעומק הבינה וכו' וה"ס פנימיות האצילות הנקרא מהימנותא ששם כל אמונתינו ולפי שיסוד אבא שהו' השביל היוצא לחוץ מסתים בלבא דמלכ' ששם הוא הפתח לעמיק' דבירא ואין שם עיקר תכלית הכוונה אלא עד פנימית דעת אבא שהוא ראש היסוד כנז' בסוד הלולב ולכן דקדק ואמר במהימנותא עילאה: כלו' ולא ישאר בתחתונה. אבל אמר וידבק לביה. לפי שבלב הוא תחלת הגילוי: אבל יעלה עד המהימנותא עילאה:

בגין דיהא שלים במאריה לאפוקי אם לא יכוין כאמור לא יהא שלים בו כי יש חסרון גדול בזה. ע"ד תפלה בלא כוונה כגוף בלי נשמה:

דכד יהא שלים ביה כשיגיע למדריגת השלימות בכל פרצופו ובדוגמא של מעלה אזי ישלוט על הכל וישתלם פרצופו וצלמו ויגין עליו מכל סביביו:

מהו ועשה טוב כי לא נמצא כזה בתורה אם לא שיסמוך לו הטוב בעיני ה' בעובדא דלתתאי ירצה שידוע שחלק המעשה מתייחס לגוף הפועלו ולכן גדול כחו כשהוא בעשיית המצוות לתקן כלי הפרצופים העליונים וזהו לעובדא דלעילא שבחי' הכלים היא מצד הנקבה שעניינה עשייה וכמ"ש לעיל בדף מ"ג ע"ב כולם בחכמה עשית בבינה ולכן סוד שיעורו של הקב"ה שהו' על הכלי' הוא משם יו"ד ה"י ו"ו ה"י שהיא בתבונה כנז"ל בריש פ' ויקר' דף ב' ע"א וזהו ועשיתם אותם דהיינו תרי"ג מצות בסוד תרי"ג בחי' האיברים וגם אמרו כאלו עשיתם עצמכם והיינו הך. ר"ל שבהתעלות ניצוצי הבירורים שהיו ישנים בקליפה צד המיתה. וכשיוצאים משם מתעלים למעלה והחלק היותר ברור נעשה לתיקון עובדא דלעילא הם הכלים ושלמטה ממנו צלם האדם וז"ש דבההוא אתערותא דילכון וכו' שדוקא ניצוצי נשמות ישראל שבקליפת נוגה הם המתעוררים משנתם בתוך נוגה לאפוקי של או"ה שהם במקום המיתה האמיתית בקרב הטומאה ממש ולא יקיצו לעולם כי מתים הם ואין להם אחיזה בגופות הקדושים משא"כ עם הנבחר שניעורים וננערים מעכירות הקליפה ועושים התעוררות למעלה שאחר הדורמיטא נעשים פעלים חדשים לבקרים דהיינו כלי הפרצופים מתחדשים לפי ערך נשמת המוחין המושפעת בהם:

וע"ד ועשה טוב ואין טוב כו': ופרט מדת היסוד מפני שבו יש חידוש מופלא בעשייתו וגם בסוד הנודע אצלנו בקונה הכל כי אין חסד כנגדו הוא מתהווה מכח קיבוץ ה' חסדים וזהו בטח בה' שהבטחון הוא בחסדים כמש"ה והבוטח בה' חסד יסובבנו והיינו בטח בה' המשך החסדים וז"ש כיון דאתון עבדין האי פי' הבטחון בה'. וידוע שמקור ההמשכה הוא מן הדעת ששם יסוד אימא דאיהו סוד קו"נה הכל קס"א וכמ"ש כי מעולם קוינו ל"ך פי' מיסוד אימא הנק' עולם אנו ממשיכים דרך הקו אמצעי וזהו קוינו לך נ' חסדים ביסוד: ולכן נק' טוב בסוד שם אהו"ה העולה טו"ב ולפ"ז יכון אומרו שכון ארץ ארץ עילאה שר"ל רחל בכל קומתה הגדולה עד כנגד הרצון שהוא בדעת שרש הטוב ואז היא מאירה מכל ג' שרשי אחיזתה דהיינו דעת ת"ת יסוד ולכן ארץ גי' ג"פ מ"ה ב"ן כנגד ג' מקומות התדבקות זעיר בנוקבא ואמונה סודו אמון ה' דהיינו אמו"ן מ"ה ב"ן ה' ירמוז ה"פ אמון ה' חו"ג המשפעים מהיסוד אליה. ומפני שב' הדברים ארץ ואמונה סובבים על שמות מ"ה וב"ן דהיינו ארץ גדלות רחל כנגד ג' המקומות ג"פ מ"ה ב"ן. ואמונה קבלתה ה"פ מ"ה ב"ן. לכן אמר וכולא חד ויכון מלת שכון שר"ל עשה משכן את הארץ לכבודו ית'. ורעה מלשון רעיתי מפרנסתי וירצה ז"ון וכלכל. פי' המשך המזון הנרמז באמונה. ולפי שבכל הלילות יש בחי' לאה המתפשטת בשני בחי' ליל ולילה דהיינו בכל קומת הזעיר. לכן כתיב להגיד בבקר חסדך ואמונתך הלילות ליל ולילה שלכן אמר לשון רבים ולא לשון יחיד כמו שהתחיל להגיד בבקר. עבדין האי. מצות בטח שסודו אור החסדים שמאירים ואז טוב אתער. סודו אור הגנוז לצדיקים שהוא י"ז אורות משם ע"ב כנודע מכוונת קונה הכל כדין שכון פי' שלא נבין שהם שני צוויים א' בטח בה' והב' שכון ארץ אלא שמעשיית הטוב מזה ימשך לך שכון ארץ אז הותר לך לשכון בה ולרעות אמונה וכמו שיבא וע"כ אמר וכולא חד שר"ל מדבר בענין אחד ולא בשנים והדר מפרש מאי רבותא של שכון ארץ ואמר שאינו ר"ל בארץ התחתונה כי אם בעליונה ולכן לא אמר שכון בארץ אלא שכון ארץ ע"ד כי ששת ימים שלא אמר בששת מפני שמעשה בראשית עשה גם את הימים וכן בכאן שכון ארץ שאתה עושה שכונה לשכינה עצמה אז תשכון בתוכה:

לית דיכול למשרי וכו' פי' להיות לה שכן קרוב תמיד עד שיזכה להדבק ביסוד וכמו שיבא: הוא עביד ליה כי התעוררו ה"ס הקמת הברי' כי אז הוא חי וזו היא בחי' עשייתו והבן:

הוי דבר לה וכו' יובן במ"ש בפ' אחרי מות דף נ"ט ע"ב שהצדיק האחוז במדת היסוד יש כח בידו לעורר זיוג פנים בפנים אפי' בחול וכן צריך שנאמר בכל הצדיקים האחוזים בקו האמצעי שעשו כמה פלאות ונסים שבזכותם היה נעשה הזויג העליון להשפיע כח לאותו נס וידוע שב' זווגים הם בכלל הא' רחל כנגד נה"י שאז נק' הדום רגלי שכן רג"לי גי' נצ"ח הו"ד יסו"ד ואז הוא ענין ג"פ מ"ה ב"ן הנז"ל שעולים אר"ץ והב' כשתתעלה רחל עד למעלה שאז מתעלים החו"ג וזהו אמונה אומן ה' ולעומת כן אמר בכל רעותך שזהו תכלית הרצון לצדיקים לזויג הב' כי הא' אינו שלם ואפשר שיפרש מלת רעה גם מלשון רצון ומחשבה כמש"ה בנתה לריעי מרחוק. תתער לקבלה פי' לעשות מצות מקבילות את היסוד לנגדה כגון הרהורים טובים בצניעות וכוונות נכונות שהוא יקבל הארה מהדעת. ולימוד תורה לקבל מן הת"ת וצדקה ראוי' לתקון יסוד ולתקן הצדק כנודע אתרחק מינה שלא תמשיך עליה שפע ביחודים כי ודאי תכשל. לא תקרב בהדה לעשות תפלות פרטיות כגון על חלאים ועצירת גשמים וכיוצא. לא תקרב לגו וכו' לא תעוז להפקיד נשמתך ביסוד שלה שנק' באר מים חיים ר"ת בידך אפקיד רוחי אבל עכשיו הוא אתון נורא יקידתא:

ודע כי כנגד ג' אלו האזהרות הקדים לומר במדה טובה שארי בגווה איכול איבה וכו' טוב מדידיה מהצריך למזונות בשעת דוחקו של בע"ה ויתן הצדקה בצניעות שהוא דרך הלואה או דרך שותפות או שממציא לו מלאכה ויצרף לזה דברי כבוד ופיוס ואז ודאי יזכה לטוב הגנוז ועליו נאמר טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט שהוא הדברים הרכים וטובים להשביע נפש נענה. וע"ד כתיב וכו' מ"ט בגין הצדקה וכו'. פשט הדברים שהחסדים שהם החיים ממתיקים הדינים ולכן ניצול מהמות ועי"ל במ"ש הרב באותיות דרב המנונא שאותיות ט"ח הם בשני צינורי היסוד ואיתא בזוהר שיר השירים שעד זמן בית המקדש היה ח' על ט' דהיינו חטא אבל כשנבנה הבית נתהפכו לטוב' כמש"ה וישב יהודה וישראל לבטח. ועוד צ"ל כי מדת הבטחון מגברת כח החסדים כמ"ש והבוטח בה' חסד יסובבנו ואז ט' שהוא הצינור הימני גובר וממתיק את השמאלי ע"ד שני חללי הלב א' של רוחוא' של דם ועל הצדיק נאמר ולבי חלל בקרבי וגם ע"ד טוב זה יצה"ט:

מאד זה יצה"ר וזש"ה בטח בה': פי' צריך שתתחזק להמתיק את ח' עד שב' אותיות ט"ח תדבקנה בה' דהיינו בקדושה: ועשה טוב הוא היסוד שיהיה כולו טוב ובגי' ט"ח שאז יגברו החסדים על הדינים ויחדיו יהיו טובים ולכן בה' ועשה טו"ב ר"ת טו"ב אבל הוא להפך בו"ט שר"ל עני כמ"ש בגמ' פרוז בולי ופרוז בוטי: ואתה הפכהו לטוב כשתתן הצדקה לעני. והנה אילנא דחיי הוא ט' טו"ב ואילנא דמותא הוא ח' ובזכות הצדקה יתגבר עץ החיים על אילנא דמותא ונטיל אינון וכו' ארז"ל שהצדקה מצלת ממיתה משונה וממיתת עולם הוא גיהנם ולכן גם ר"ת וצדקה תציל ממות הוא מו"ת אבל בשינוי לרמוז גם למיתה משונה וזה בכח ב"פ טוב הנז"ל ולכן אמר ונטיל אינון דאחידן ביה הוא גיהנם שבו נאחזים הרשעים. ועוד אמר ושזיב לון ממותא היא המיתה משונה מאן גרים לההוא וכו' אמר זה לפרש שמש"ה ועשה טוב העיקר צדקה. שבה נאמר לשון עשייה אף דהו"לל לשון נתינה:

אתער טוב דע שיש ב' בחינות זווג א' של יסוד ומ' וא' של ת"ת ומ' כמ"ש בס"הכ בסוד דודי וגם הובא בפי' השכיבנו והנה הענין שהזווג הקטן הוא שמשפיע היסוד מבחי' עצמו מרושם האורות הנכללו' בו אבל הגדול הוא מיסוד בינה שהוא בת"ת ששם מקור ה' חסדים שה"ס צדקה. ולפ"ז מי שעושה צדקה שלא כהוגן כגון שכפאוהו ליתן וכיוצא מעורר רק בחי' היסוד וה"ס הוי"ה במ"ק. אבל העושה כראוי מעורר השפע מיסוד בינה עד היסוד שמקורו בדעת דתמן אהו"ה העולה טו"ב וגם ז' מדות מת"ת שהרי יסוד בינה בשלישו. ונשארו ב' שלישים שה"ס ז' וי' דיסוד הרי ט"וב ואז אור החסד שלם כי טוב וצדקה גי' רי"ו הוא שם ויס"ע ויב"א וי"ט המושפע ממזל נוצר חסד ותחלתו וה"ו שהוא טו"ב ואז מ' נק' כנסת ישראל שמקבלת מת"ת עכ"ל הרמ"ז:

והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל ר' חייא כיון דדריש תואר עמי אמאי שבק עמי קדמאה דפ' עמי מה עשיתי לך ודריש לה מעמי תניינא: וי"ל לפי הפשט דאי מעמי קדמאה הוה אמינא דלגופיה אתא ולא לדרשא ופי' עמי דמעיקרא הויתון ע"ד משר"זל באשר בחרת באברם. אבל עמי השני מיותר ולדרשא אתא להורות דתמיד עמו המה. האמנם לפי הסוד נבאר דרך נכון ויובן במ"ש באוצ"ח על פ' ואמחה את שמם שאמר ה' להרוס ולמחות את בנין רחל שעיקר מקומה מן החזה ולמטה ששם עץ הדעת טו"ר ויש בה אחיזה לחיצונים והיה רוצה לבנות את לאה בבנין שלם כנז' שם ומר"עה התחנן על זה והזכיר זכות אבות שהם בני המלכות כנז' בפסוק באר חפרוה שרים ומאז הקים ה' דבר עבדו הנאמן ושוב לא עלה במחשבה לפני' לעשות עוד כן וכמש"ה ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים דייקא מתחת השמים שהוא מקום רחל וכמ"ש באוצ"ח על פ' ואמחה את שמם וכו' וז"ש ר' חייא זכאה חולקיה דעמא דא. פי' עם זה דווקא שלא נשתנה ותמיד עמד ויעמוד וזהו כפל תואר. עמי להורות שב' פעמים נתהוו לעם ה' א' בצאתם ממצרים והשני אחר מעשה העגל שאמר ה' ואמחה את שמם כנז"ל וזה היה קטרוג של בלעם שהיה אומר החליפם באומה אחרת: וזה מפני העגל שנטו אחר הקליפה. בל"ע בן בעור שעם הכולל עולה עג"ל וזש"רזל בל"עם בלע עם שכוונתו היתה שיבולע עם קדש ולכן הוכפל תואר עמי בענין בלעם ובלק עמי זכור נא וכו' ועי"ל כי ב' עמו הנז' כאן הם בסוד לאה ורחל ורצונו בזה לרמוז ששתיהן עומדות וקיימות גם שישראל פגמו בהן אפ"ה לא רצה הקב"ה לעשות מה שגזם למר"עה לבנות את לאה מסוד א"וא בנין חדש ממש שלא יפגמו בו התחתונים וז"ש אע"ג דאתין סטאן וכו': והענין כי שרשי שתי הנקבות הם בקו האמצעי שבו יצדק לשון דרך ממש כי השפע הולך בו ביושר ולעומת כן אמר פסוקינו אם בחקותי תלכו ב' חקות והן הן שתי הנקבות שדווקא בהן יצדק ענין החקיקה בסוד באר ומסיים בסוף כל ההבטחות ואתם תהיו לי לעם דמשמע דווקא אם בחקותי תלכו תהיו לי לעם ותזכו לתואר עמי ואם לאו לא: ובכל זאת מצינו שהק"בה בחסדו גזים ולא עביד. דלא בעינא וכו' פי' שלא הסכים הרצון הטוב והעליון לעשותו והיינו לא בעינא למיעבד לכו כעובדייכו ירצה גם כי פגמתם באמותיכם הקדושות ושהיה הדין נותן שלא לשיב לתקן אותן ושימחה מקירכם כיון דאתין סטאן מאורחי האמצעיים ותטו לשמאל ואני לא כן חפצתי רבי יצחק אמר זכאה וכו' הנה ר"י רוצה לדרש בשבחי ישראל מבחי' אחרת הגם כי הוא מיוסד על הנז"ל וזהו כי רק הם מוסיפי' בגבורה של מעלה או להפך חלילה מפני היות שם שרשם ולכן אמר ה' עמי מה עשיתי לך וכו' ופיר' בפ' בלק דף ר"ג ע"א מה עשיתי לך שליטי לך על כל בני היכלי שליטית לך על כל מלכין דעלמא הרי שמפרש מלת מה עשיתי להפנגת החשיבות ע"ד מה רבו מעשיך ה' ולפ"ז יזכיר פסוק זה בין הטובות ובין התלאות שהיו לישראל ועל כולם אמר ה' ענה בי וסוד הענין כי הנה חכמי לב המשכילים ויודעים סדר השתלשלות השפע לפי עניני הפרצופים ומדריגת עמידתו ילמדו העליון מן התחתון וגם התחתון מהעליון כי הנה לפי מדרגת מעלת המצות שיראו שעושים ישראל ישכילו מדריגת העליות שתתעלה השכינה ובאיזו בחי' תתחבר אל דודה אם יעקב ורחל או ישראל ורחל וכיוצא בזה וכמו כן ידיעת ההפכים כי לפי מהות העינות יבינו בחינת הפגם ואיזה הוא מצב העולמות וג"כ אז ישכילו איזה שפע יבוא לעולם וז"ש ענה בי כלו' רק אתה תוכל לענות ולהעיד בי באיזה מצב גדולה אני עומד יען כי ממך הכל ומקרך אשר יקרך יקרני גם אני וכענין משל שני תאומים מותמים כי משלו ישכיל את של אחיו ואין דבר זה קשה להבחן על נאמני הסוד מפני כי מצות התורה מודעת סגולתן כי זו תלויה במדה זו וזו באחרת ובקיומן תלוי הכנת כלי המדות והמשכת השפע עליהם ונמצא כי בהתקיים מצוה א' תתהוה בחי' א' פרטית כנגדה למעלה וע"ד משל נאמר כי בשמירת השבת כתיקונה למטה כמו כן ישמרהו למעלה דהיינו בהתעלות העולמות ולפ"ז ינעם פסוקינו אם בחקותי תלכו שהרי החקים והמצות אשר אני מצוה אתכם הן הן מצותי וחקותי שאני עושה ומקיים וכמר"זל מלך ב"ו גוזר גזרה ואיינו מקיימה אבל הקב"ה אינו כן וכו' ולא עוד אלא ועשיתם אותם מעלה אני עליכם כאלו אתם עשיתם ותקנת את המצות וגם דרשו רז"ל כאלו עשיתם את עצמיכם כי תרי"ג מצות הם כנגד תרי"ג איברי וגידי הגיף ותרי"ג ניצוצות הנשמה ואלו ואלו מושרשים בפרצופים העליונים שהן הם המצות בעצמותן והרי ועשיתם אותם או ועשיתם אתם הכל דבר אחד קרי וכתי' א' הוא אמנם לפי שבין ר' חייא ובין ר' יצחק שניהם על יסוד א' סומכים והיא השתרשות ישראל למעל' ע"פ מה שנז"ל כי ר"ח מדבר על השארות שרש ישראל בשני הנקבו' ור"י על היותם במקום הזכר לכן המתין לפרש פסיוק מה יעץ ג"כ אחרי ר"י אע"ג דלא איירי אלא בפ' מה עשתי לך וזה מפני שהענין שוה לשניהם כי כוונת בלק ובלעם היתה להכחיש פמליא של מעל' והיינו בהמשיך אחורי חסדים זעיר והגבו' דהיינו אחורי מ"ה וב"ן ק"ל קד"ם העולים רע"ד כמנין בל"ק בלע"ם לפגום את ב' הנקבות רחל ולאה העולות ג"כ רע"ד ובזה חשב שיכרית זכר ישראל מן הזכר ומן הנוק' ואמר בכמה מלין ועובדין ירצה שבקש לעקור שני המקורים דברית הלשון בכחו שבפיו וברית המעור בעצה שהשיא על העריות והיינו מלין ועובדין ועוד כמה חרשין כי כשראה שלא הועיל בקללותיו פנה אל כל דרכי הכשפים הנכללים בקסמים ונחשים והן ממש כנגד ב' המקורים כמו שפי' בפ' בלק כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ע"ש:

אר"י א"ל קב"ה לישראל וכו' פי' גם ר' יוסי נמשך בענין הנזכר כמה גדול כח ישראל להוסיף עוז ותעצומות למעלה והענין יובן בהקדים מ"ש הרב ז"ל שכל השכחה בא מבחי' האחורים והזכירה משל אור הפנים ועוד נקדים מה שידוע שמה שאנו זוכרים חסדי ה' ופלאיו אשר פועל בימי קדם אנו חוזרים ומעוררים אותו הכח העליון אשר עשה אותם הנסים ובזה ייטב לנו מאד בכל זמן וזמן ד"מ במצות זכירת יציאת מצרים אנו מכניעים שרש קליפת פרעה ונוסף כח בחסדים להתגלות ולצאת מן הדעת שה"ס יציאת מצרים כנודע ויתר ע"כ נציע שישראל בעולם מונעים אור הפנים מהתגלות ונאחזים באחורים וכמו שהיה ממש בימי מיכה שהיה בימי ישעיה וכתיב נזורו אחור ואולם בעבור זאת אמר ה' לישראל זכור נא כלו' התעורר בתשובה להעיר הכח העליון שעזרך בימי בלק ובלעם שהיו רוצים להמשיך כח האחוריים באופן שאף שהיו אז נזורים לאחור מ"מ ה' העירם שישיבו להאיר אור הפנים אבל עכשיו ווי דאנן צווחין וכו' פי' שאנו מעוררים כח הזכירה בכל כחנו בצווחה שהוא הרמת קול ובצעקה היינו געינן והוא בלב שאינו אומר כלום כנז' בפ' שמות דף ב' ע"א ועוד ובכינן דשערי דמעה לא ננעלו וכל ג' אלו הם פעולות פנימיות הנפש ובהם נעורר האור הפנימי באומרנו זכור ה' מה היה לנו ר"ל מ"ה היה אלהי"ם כמנין לנ"ו מ"ם ה"א וגם זכור לבני אדום שהתחזקה הקליפה מכח האאריים:

ולא בעי וכו' הוא אמר לן וכו' ירצה שכיון שה' בקש ממנו דרך בקשה שנמשיך כח הזכירה ולא שמענו הלא בעבור זה ירדנו כ"כ עד שגם בהעירנו כח עליון:

דלא בעי לאשגחא עלן כלו' שאפילו כח המופלא של הרצון הנעלם לא חפץ להשגיח כי בעונותינו השליכנו אל האחוריים שמשם סוד השכחה. ודאי קב"ה אשגח ענן נלע"ד שר"י שמדתו בחסד כנז' בריש א"ר בא לבסם ולתקן דברי רבי יוסי שמדתו במלכות כנז' שם. וזה כי ר' יוסי אמר שהקב"ה מודד לנו בדין יושר מדה כ"מ במה שאינו מביא הגאולה אבל אין כוונתינו חלילה לומר שה' עזבנו דמאיסה לית סבר ואם זאת היתה דעתו הו"לל לר' יהודה ולהוכיחו ולומר ח"ו אי לא תימא הכי אכן דבר גדול דבר ר' יהודה בהתחילו לומר ודאי. וירצה ודאי כדבריך כן הוא שהגאולה מתעכבת בעונותינו האמנם דע שבכל יום ויום יש כעין ניצוצי גאולה ולכן בקודם העמידה נאמר גואלינו ונסיים גאל ישראל וזה בבירורים הנעשי' בכל יום ויום שהם הם שרשי הגאולה ובסוד חדשים לבקרים. אלא שלמיעוט הזכיות הענין מתנהל לאט לאט כי אלו היינו צדיקים היינו יכולים לברר הכל ביום א' וכמ"ש היום אם בקונו תשמעו ואולם לחוסר צדקתינו המלאכה מתרבית והזמן מתארך אבל אין ספק שהקב"ה משגיח עלינו תמיד גם שאנחנו בעמקי הקליפות הוא נותן בנו כח להעלות הבירורים מתוכם ונתקן כמה תיקונים למעלה וידוע שב' מיני שפע הם הא' מה שצריך לקיום העולמות שזה אינו חסר אפי' רגע ועליו אמר אשגח ענן תדיר כי זה אינו נפסק והשפע השני היא המתחדש מסוד הפנימיות בכח התפלות והמצות ולעומתו אמר:

ודכיר ?לן וזה במה שמתעלות נשמותינו למעלה ונעשים יחודים וזווגים שהם סוד הזכירה כיודע אצלנו ומפני שזכירה זו היא דוקא בכח המצות והתפלות ונעשית לזמנים שוני' ביום אבל אח"כ חוזרים המוחין ומסתלקים לכן לא כלל יחד אשגח עלן ודכיר לן תדיר. מפני שהשפע הרמוז במלת אשגח הוא תדירי משא"כ השני:

ואי לאו דאיהו אשגח וכו' דוק שהוסיף מלת איהו באשגח כלפי מה שאמרנו שענין שפע ההשגח' אינו תלוי בנו כי אם בו וז"ש דאיהו אשגח. כלו' בטובו וחסדו: ועוד שאפי' בשפע החיצונים הוא לנו מאתו ית'. ועוד דכיר בפנים חדשות מזווג הפנימיות. ונתן טעם לשבח באמרו שאלמלא כן לא יקומון יומא חד בגלותא שלא תאמר שיש די במין השפע הא' דקיום העולמות כי זה די והותר אל או"ה שכל כח אחיזתם הוא מן החיצוניות. אבל ישראל צריכים בכל יום גם לשל הפנימיות שהוא מקורם ושרשם:

הה"ד ואף גם זאת וכו' יכוין לתרץ ב' קושיות בפ' א' שהיה די שיאמר ואף גם זאת לא מאסתים כי מה צורך לומר בהיותם בארץ אויביה' שהרי בזה מדבר כל הענין וקושיא ב' למה צריך לומר להפר בריתי אתם. אלא הכוונ' להבטיח את עמו אפילו שירדו לדיוטא התחתונה של הקליפות שהיא הנק' ארץ אויביהם נוקבא דס"א לא ימאסם מלהשגיח עליהם שפע הקיום בתוספת טובה משל האומות. ולא געלתם דהיינו להפליטם משרשם הפנימי שהוא בתוך הספירות כמשקים הבלועים בגוף הכלים שבהפליטם מתוכ' נקרא געילה. ולכן חוזר ומפרשו בהדיא באומרו להפר בריתי אתם הוא מניעת הזווג העליון חליל':

קב"ה לא עביד לן זה כלל גדול: וירצה אע"פי שישראל יכעיסו במעשיהם וינזורו אחור ולבושת וירצו להמשיך השפע הקדוש אל החיצונים מ"מ הוא ברחמיו משגיח עלינו. ונתן טעמו כי אני ה' אלהיהם ירצה כי אפי' בגלות יש להם כח לתקן העולמות בפנימיו' ובחיצונייו'. וזהו אני ה' פנימי אלהיהם בחיצוניו' ואמר אלהיה' כלו' שאפי' בחיצוניות יש להם יתרון על האומות עד שנודע שאני אלהיהם להם בייחוד וחשב מחשבות לבלתי נדח ממנו ומתנהג בחסידות.

ת"ח בלק חכים הוה וכו' הנכון אצלי שהם דברי ר' יצחק שאמר לעיל וכמה חרשין אתער לקבלייכו וע"ז נמשך ואמר ת"ח להודיענו כחם של בלק ובלעם אלא שהפסיק הענין בשל ר' יוסי ור' יהודה. ואח"כ חוזר לענינו. האמנם מ"מ י"ל שגם ממנו ראיה לעוצ' השגחת ה' עלינו כי הנה באותו זמן היו ז"ון אחור באחור ובפרט בכמה עוונות אשר המרוהו במדבר ולכן גדל כח בלעם ובלק שכל עצמם יוצאים מבחינת אחוריים בהיות ז"ון אחור באחור כי בלעם בלק גי' ק"ל קד"ם שהם ממש אחורי זו"ן ואז נכנסים עקבי לאה בכתר רחל שמשם כל אחיזתם בצאת האור ההוא לחיצונים ב"מ. וכתוב בל"ת בפ' בלק כי בלעם שרשו מהבל ובסוד א"מ הבל הפה וסודו משם אה"יה שה"ס א"מ. ובלק שרשו מקין בסוד א"פ וסודו משם הוי"ה אבל הכל מבחי' האחוריים שאז הוא שיש להם אחיזה. משא"כ בבוא רחל פנים בפנים ולפ"ז ינעם אומרו עמי זכו"ר נא שה"ס ע"ב קס"א מסוד הפנים: וידוע כי כל בחי' דיבור הוא תיקון לא"מ והמעשה לא"פ. ומעתה תבין מעצמך טעם היות אל בלעם כח בפיו להיותו מבחי' א"מ: ובלק במעשה שהוא מא"פ. וכן בחי' קסם ונחש. ?ומז' לן שגם בחי' ההסתכלות היא בחי' אור מקיף דהיינו האורות היוצאים מהעין. ולכן בבלעם היו שניהם אסתכלותא ומלה. ועוד נלע"ד כי ידיעת בלעם אותו הרגע ה"ס רגע הכנס עקבי לאה תוך כתר רחל ואז יוצאים אל עיניה בסוד ב"פ דמעה וזהו כח לבעלי הדין ולכן הם בסוד ענבים כמ"ש בל"ת בפ' עקב אשר שמע אברהם בקולי ואמנם משם היה נמשך לבלעם כח ההסתכלות הפגום ועוד איתא בדברי הרב שבלעם היה אחוז בסיגי צד ימין מרגל ימין של לאה ולכן היה חגר וסתום עין א' דהא בהא תלייא שמעקב לאה נמשך לעין ימין של רחל ואחר שפירשתי הענין בכללות אפרשהו בפרטות בדברי המאמר:

כל מה דבעי בר נש בהאי עלמא וכו' מובן במ"ש הרב שבמעשה המצות מתקן האדם הנפש שלו מפני שהיא מבחי' עולם העשייה כנודע מסוד ד' חלקי המעשה שאנו עושים בכל בקר שבהם משלימים חנ"רן דנפש. וז"ש דבהאי עלמא דייקא שהוא עיקרו המעשה שבו מעורר המעשה העליון ה"ס בחי' נפש שבכל עולם כגון שבטלית מוריד נפש דיצירה ונעשה רוח לעשייה וכו'.

ועובדא דא בעי וכו' ירצה שלא כל מעשה עושה התעוררות למעלה אלא מעשה קדושה שהיא של המצות שרק הוא מכוין כנגד מדריגות העליונות ועשייתן לבד אפי' בלא כוונה מעוררות העולמות:

ובאתר דלית עובדא אית מלה הוא לחוד אור מקיף שנתקן בהבל הפה כי כשאין כח להמשיך הפנימי נמשיך אור המקיף של הבל הפה כנודע מסוד העומר. והטעם נלע"ד לפי דקי"ל שמושב הקניפה בכל העונמות הוא בין הפנימי למקיף. אבל פניהם אל צד הפנימי ליהנות מחיצונייות הכלי' ולכן כל אור פנימי השייך אל אימא לא יש כח בזמן הגלות להמשיכו. אבל בכוין לאור מקיף שאין כח בקליפה להסתכל בו מגודל אורו שאינו מוגבל בכלי אך מ"מ ובמלה דפומא תלייא עובדא. ר"ל כמ"ש בכוונת העומר שעיקר הכוונה במקיף אבל בכל זאת ניתקן גם הפנימי וטעמו לפי ששרש ההבנים היה תחלה פנימי ואח"כ בקע ויצא ונעשה מקיף דרך הפה. לכן אמר שבדיבור תלוי מעשה שהרי המקיף כונכ בתוכו את הפנימי. וכ"ש שגם בדיבור יש עקימת שפתים דהויא מעשה וז"ש ובמלה דפומא כלו' פועל הפה. ואמרו לאתערא לעינא ירמוז מה שאמרתי למעלה כי הפה שהוא מקור אור ההבנים שם היה פנימי התלוי במעשה והבן. וכמה דבעינן וכו'. פירוש שאין ספק שבהתייחד כאחד הדיבור והמעשה אז מתרבה המשכת השפע וז"ש קדושה עילאה גדולה ומשובחת בעיבדא ובמלה כשהם מיוחדים יחד הכי נמי אינון וכו'. המעשה היא הכישוף. והדיבור הוא ההשבעות ודוק שבקדושה אמר מלה לבד. ובטומאה הוסיף פומא מפני ששל הקדושה היא מפנימיות הרוח בסוד זיוג הפה. ובטומאה הכל מבחי' נפש בלא דעת. וידוע שהפה הוא בחי' מלכות בזווג הנשיקין כמו שבשל המעור מלכות היא התחתונה:

ואע"ג דבלעם חרשא שכן כתיב בלעם הקוסם מ"מ בנק גדול ממנו במעשה שכן כל הנמשך מקין בעל מעשה ומהבל יש לו כח הדיבור:

קסם ונחש תרי דרגין הכל מובן במה שנז"ל לא נחש ביעקב וכו' ידוע שיעקב מבחי' אבא ומבחי' הבל. אבל ישראל הוא מקום שבו נסתם יסוד אבא עד החזה ועיקרו מבינה כמש"ה כונן שמים בתבונה ולכך לא קסם בישראל:

בקדושה עילאה אחידן הוא מש"ל שמושרשים בא"וא שהם ממש הקדושה העליונה כי כל בחי' חו"ב בכל פרצוף ה"ס קדושה אלא שא"וא שהם חו"ב דכללות כל האצילות היא העליונה:

בשעתא דסליק נהורא דיממא מובן במ"ש בשער התפילין שבחי' ה' אחרונה שה"ס כתר רחל יורדת לבריאה בלילה. ובזכות עסק התור' אחר חצות עולה למקומה באור הבקר דהיינו לבריאה בשעתא דסליק נהורא וכו' ואז מתכונן הכסא בד' רגלין שהם סוד ד' אותיות ההוי"ה והוי שם שלם וז"ש הוא עבד שם. כי תקן השם הקדוש בתיקונו שכן בכח התורה יש כח לכתר זה לעמוד פנים בפנים עם זעיר כנודע:

ודוד היה מסוגל לזה מאד שהוא מושרש שם לכן יסד בעל ההושענו' חתום בכתר מלכותך ואולם המקלל הרשע נקב את השם בבחי' היות ה' באחור זעיר דידוע דנקיב בחדוהי לתיקון רחל ואותו הטמא נקב שם באותו השם להורידה לחיצונים. פי' שאמר שגם בהיות הנקבה הקדושה באחוריים נהנים ממנו החיצונים וכמ"ש ק"ו א' דעביד כן לאגנא על אמרה ע"ש. אבל דוד הע"ה תקן הכל לכן כתיב ויעש דוד שם שלא נאמר ויעש לו דוד שם שאז היה במשמע שעשה שם לתהלה לעצמו ודע שנוכל לדרוש בשם זה כל מה שאנו מכוונים בשמע שם ע' וזה בין בבחי' התיקון העצמי שלה דהיינו רפ"ח ב"ן. פי' שהחזיקה לקבץ רפ"ח ניצוצין שהם הם סוד שם ההו"יה כי ד' בחי' רפ"ח סודם מד' אותיות הוי"ה כנודע. ובסוד חותם שהם סוד הכסא. ואלו הרפ"ח נתקבצו ביסודה שהוא שם ב"ן ובין הכל עולה ש"ם ויכון מאד סוד זה לפי הנז' שם בשמואל ב' ח' שספר מלחמות דוד וכיבושיו וקיבוצו הון מכל הגוים דהוא רמז לניצוצות הפזורות ולכן הקדיש הכל לה' בכח תיקוניו וכוונותיו הקדושות. וגם ירמוז אל המעלה שהעלה אותה דהיינו אל הת"ת ששם הוא שם הוי"ה סתם ושם שורש היסוד שהוא שד"י ועם הוי"ה הרי ש"ם. ועוד אני מוסיף משלי סוד אחר בסוד בניינה שידוע שהוא בשם בו"כו וי"ש שם זה בסוד פרצופה הרי ש"ם:

וע"ד ועשיתם אותם יש לדקדק דכיון דועשיתם אותם הוא מיותר כדאקשי לעיל והוא מיסב אל החוקים ואל המשפעים שסודם ז"ון כמש"ל. א"כ מכח היתור הוה דרשינן דעבדי ומתקני ז"ון. דלעשיית החוקים והמשפטים למטה בעוה"ז לא איצטריך קרא. דא"כ למאי איצטריך דרשא דאתם כתיב וי"ל בדקדוק עוד מאז כבי"כול שאומר והרי הענין ממש כן בפועל שהצדיקים הם המעלים את המלכות והם בונים אותה ממש. ומאי כביכ"ול וי"ל נה"י דהם מעלים מ"ן מ"מ העיקר היא מה שהעליונים עושים דהיינו שז"ון מעלים מ"ן לא"וא וא"וא לאריך אריך לעתיק וכן עד רום המענות עד המשפיע הראשון. ואז כל עליון משפיע לשלמטה ממנו והכל מתחשב אל הצדיק שמעלה עליו הש"ית כאלו הוא המעלה עד המדרגה העליונה וכאלו הוא המשפיע העיקרי. וסוד זה נרמז במלת אתם. וא"ש כביכול כלומר כאלו אתם עשיתם הכל בלי שום סיוע מאחר וז"ש ואי אתון תשתדלון וכו' וירצה שאין מצדכם אנא ההשתדלות לבד ואפ"ה כל אינון ברכאן דלעילא וכו'. זהו דבר מופלא שאע"פ שאתם למטה בעו"הז אין הארתם במדרגת הארת העשייה כעין נשמת סנד"לפון שהוא שר העשייה. ולא כשל מטטר"רון שר היצירה ולא כשל אכת"ריאל שר הבריאה אלא תזכו למדריגת אצילות אפי' עד יחידה דמסטרא דאריך וכמו שיהיה משיח צדקנו בע"ה: והיינו דקאמר ישתכחון גבייכו ייחס לו שם מציאה להורות שהוא כעין מציאה כאלו אין דעת האדם מייחלת ומקוה לזה והוסיף עוד בתיקוניהן כדקא יאות. דקושטא דמלתא הכי שאורות עליונים מתלבשים זה בזה שה"ס התיקון כנודע. ועל ריבוי מיני שפע זה ואורות אלו זה בתוך זה נמשך ואמר ונתתי גשמכם בעתם כל חד וחד וכו' ודוק אומרו גשמכם לשון רבים ובעתם לשון יחיד. רמז ששפעי האורות יהיו מלובשים זה בזה בזמן אחד. ודע כי בפסוק זה נרמזו ד' הפרצופים א"וא וז"ון והוא מ"ש ההוא תקונא דעבדתון דהוא שמא קדישא והוא באופן זה. ב' פרצופי א"וא שהם סוד המשפיעים נרמזו במלת גשמכם לשון רבים. והענין מובן במאי דקי"ל בכוונת מוריד הגשם שהיא יסוד אבא הנקרא שביל וע"ה גי' ג"שם וגם שם אהי"ה בסוד ציו"רו גי' רל"ב ופל"א שעולה גש"ם כנז' בכוונת ברכת השחר וברכת הנהנים. וגם ב"פ גשם ע"ה גי' תרפ"ז דהיינו מוחי או"א רל"ב תנ"הי. ואח"כ ונתנה הארץ יבולה שה"ס רחל:

ועץ השדה יתן פריו ה"ס זעיר ומה שמקדים פרי הארץ לפרי העץ יובן היטב בהציע הקדמה מעולה והיא שכל תכלית קיום התורה ומצותיה סובב על קוטב א' והוא לתיקון רפ"ח ניצוצין דמלכין קדמאין כי בכח תומע"ט מתעלים והולכים בסוד מ"ן ומתבררים בסגולת המחשבה העליונה. וכח בירורם הוא בקבלת כח החסדים של מלך הדר ואז מושפעים בכל המדות והעולמות והם בסוד מוחין כפולים בירורי הניצוצות ואורות החדשים שהם מב"ן ומ"ה. וא"כ הו"ל זו אף זו לא מבעיא שתתן הארץ יבולה דהיינו מה שאתה מוביל לה כדברי רז"ל והם הניצוצות שמובילי' לשכינה שהיא תעלה בהם בסוד מ"ן. אלא גם עץ השדה שהוא פרי עץ הדר יתן פריו. והרי שכל השם הקדוש ניתקן ונעשה ע"י הצדיקים. האמנם איכפל ומייתי קרא נמי דושמרו דרך ה' לעשות וכו'. משום דאיכא למדחי דקרא דועשיתם אתם לא קאי אלא אחקותי ודילמא דווקא בבחי' הנוקבא שייך למימר שישראל עושים אותה. אבל לא אדלעיל מינה. קמ"לן לעשות צדקה ומשפט דהיינו נוקבא ודכורא. שידוע שרחל נק' צדקה כשמקבלת מבעלה דקבילת עליה דכורא ואז היא בסוד יו"ד ה"ה וא"ו היה כי א' הוא חותם בעלה. ואם תרבע שם זה יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה וא"ו יו"ד ה"ה וא"ו ה"ה יעלה קמ"ו ועם ג"ן הרי חשבון צדק"ה והוא נק' משפט בסוד ריבוע דמ"ה העולה ק"ל ואם תנקד ריבוע זה בחו"לם יהיו כ"ו נקודות העולים ר"ס בסוד ה' חסדים וה' גבורות. ועם ק"ל הרי שמים א"ש ומי"ם. צרף לו כ"ו אותיות הריבוע וי' תיבותיו וג' כוללי האותיות והתיבות והנקודות הם ט"ל ועם שמם הרי מש"פט. והנה ר"ש הוסיף עוד בחינה פרטית וגדולה שעליה אמר בעצם דעביד שמא קדישא ביתר שאת מן הנז"ל חדא ההיא דלעיל צריך שיקיים חוקה ומשפט. וכאן במצוה א' עושה את השם. ועוד שלא כל יום ויום יזדמנו חוקים ומשפטים אבל הצדקה יש לה מציאות בכל יום ועוד שהוא ממש כשלמעלה שהם בסוד משפיע ומקבל ולעומת כן אמר מאן עביד לאפוקי הנז"ל. שמא קדישא פי' כעין של מעלה שהזכרים נותנים והנקבות מקבלים בכל יומא משא"כ שאר המצות שאינן תדירו' בכל יום ואולם בענין עשיית שמא קדיש' י"ל עוד במה שנודע שאין פגם העונו' עצמי בשני אותיות י"ה דאינהו ריעים דלא מתפרשין אבל הוא בז"ון שהם אותיות ו"ה והנותן צדקה שמשפיע צדקה לצדק כדבסמיך הוא עושה השם שלם וכמ"ש בהדיא בס"הכ שענין הצדקה הוא לייחד י"ה עם ו"ה ויתר ע"כ ידוע שבשם מ"ה נרמזו ז"ון כי השם פשוט היא זעיר והמילוי י"ט גי' חו"ה ואם תכה יו"ד פ' ה"א הוא ק"ך וא"ו פ' ה"א ע"ח סך הכל גי' צד"קה ע"ה:

והני בחי' שמא קדישא האמנם העיקר אצלי הוא בהציע מ"ש הרב ז"ל שסוד צדק מורה בהיות רחל באחור חדא שצדק הוא דין וגם כי אותיות צדק מורות כן כמ"ש בערכי הכינויים ערך צדקה וא"ות ה מורה זווג דקבילת דכורא וה"ס ה' חסדים ובזה מובן מ"ש דמסכנא אחיד ביה בדינא וכו' דאיקרי צדק וכו' והנה עני ודין גי' צד"ק. וידוע שאחורי שם מ"ה גי' ק"ל והוא ענ"י שאז אין לה הארה אלא מן הגבורות שסודן ק"ל דדעת דנוקבא ק"ל איהו וזהו תפלה לעני כי יעטוף שבהיותו בעוניו הוא כפוף ומעונה והוא בהסתר פנים מעוטף ומכוסה והיינו בסוד הגבו' תפלה של יד ביד כהה. וגם סוד פרשיותיה הם מנ"ה דזעיר הנקראים אביונים. והקשר שלה הוא דעתה הנק' ענ"י וה"ס י' נקודה קטנה ושחורה:

ומאן דיהיב צדקה וכו' שהצדקה רומזת לחסדים כנז' שה"ס יד ימין שבה נתינת הצדקה וידוע שנקודת החסד הוא סגו"ל וגם נודע מה שאנו מכוונים במזמור הבו לה' בה' חסדים הרמוזים במילוי של שם מ"ה הנז"ל שה"ס חו"ה היא הנוקבא. ואם תנקד ו' אותיות וד"א א"וא בסגו"ל יעלה צד"קה והרי שבהיות השכינה ענ"י שהוא בסוד אחורי שם מ"ה. הוא מחזירה לפניו ועושה צדקה שנותן לו ממילוי חסדיו וז"ס והיה מעשה הצדקה שיום ר"ת מה"ש שם משמות ע"ב גי' א"ל שד"י שהוא צדיק משפיע בצדק. וגם שם מ"ה כולו בסג"ול גי' שם זה שממנו סוד הצדקה. והוא אילנא דחיי הם החסדים ונותנים לה ע"י היסוד שעיקרם ה' וה"ס ד"א א"ו העולים ח"י לה' אחרונה והוא יסוד הנק' חי וכולל את כולם וצדקה יהיב לצדק כי לפי שהם ה' לכך נק' צדקה בה' ולא בו': ועוד נראה לומר דמסמוך משמע שקורא צדקה לזעיר כמ"ש צדקה דא קב"ה וקשה איך יקרא בשם נקבה. אך הענין הוא במה שידוע מסוד כמה צדיקים שהיו אחוזים בנוק' ואפ"ה היו זכרים ולא נקבות והסוד הוא שהיו אחוזים בשרשי המלכות המושרשים בזעיר. הנה כי כן הזעיר נק' צדקה בסוד שורש החסדים דשייכי לנוקבא כשהם בזעיר והיינו בסוד העטרה שלו ששם סוד ה' אחרונה שבשם כנודע מד' מינים שבלולב והיינו צדקה צדק ה' ושם הוא קבלת ה' חסדים כי היינו עדיפותא דיליה דיסוד ולכן לא נרמזה בחי' אות ה' אחרונה דמילוי דמ"ה אלא דוקא מה שגורם לו להיות ח"י שה"ס ה' אותיות כאמור אבל כד יהיב לצדק שהוא השפעת כל הי' אותיות בנוקבא. כדין אתחבר דא בדא זעיר בנוקבא ושמא קדישא אשתכח שלים שאז מאירים ומתראים כל י' אותיות של שם מ"ה בשלימות כי אז נבנית חו"ה כי היא היתה אם כל חי פירוש מלת אם הוא לשון חברה כמש"ה בירמיה ט"ו על אם בחור. ומתרגמינן על סיעת עולמיהון ולפ"ז ינעם הפסוק באומרו שאחר שנבנית ונתגלו כל ה' אותיות העולי' י"ט אז קראה חוה כי קודם לכן היא היתה חברת כ"ל שהוא צדיק הנק' ח"י בסוד ה' אותיות כנז' בדף קי"ג ע"א שורה כ"ג על מ"ש בזוהר. ואת משפטי תשמרו. תמהו המפרשים על זה כי הפ' אומר ואת מצותי וכו' ולפי מה שנפרש עליו אין להגיהו ונל"עד שכל מאמר זה נתייסד על פסוק שבפ' בהר סיני והיא ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם. ובס' קרית ארבע מ"כ בשם הר"חו ז"ל בשטתו הא' כי הוא פ' ביחזקאל סי' ל"ו ועשיתי את אשר בחוקי תלכו וכו' והובא בכאן להתבאר בו פסוק אם בחקותי וכו' אבל קשה לי דהתם כתיב בחוקי לשון זכר וכאן מזכיר תמיד לשון חיקה נקבה ונל"עד דמחוורתא הא דכתיבנא. ולהרחיב הענין נאמר שהכוונה לומר שמצותי הנז' כאן פי' משפטי כנז"ל בפ' בהר סיני וכ"מ שמיישבו בעל אור תורה ומצאתי סיוע גדול לזה מתרגום יב"ע שכאן לא תרגם מצותי פקודי כתרגומו בשאר מקומות. אלא תרגם וית סדרי דינאי באופן שלפי זה הבנת שניהם שוה ועוד יש לזה ראיה שהרי בראש התוכחות נאמר ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל וכו' ומסתבר שזה להפך ממדה טובה שבה התחילו הברכות ואם את מצותי דוקא על המצות כבשאר מקומות הו"לל בתוכחות ואם את מצותי תגעל נפשכם אלא ודאי מצותי ומשפטי קאמר וכן אמר בסוף התוכחות יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם. ולא אמר ואת מצותי געלה נפשם ועוד יש להביא ראיה והוא שלמעלה בפ' בהר סיני נאמר ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם וכו' ונתנה הארץ פריה וכו' ובכאן הפסוק נמשך ומתנה. אם בחקותי תלכו וכו' כלו' אם תעשו מה שצויתי אתכם למעלה. אקיים לכם מה שהבטחתי אתכם וישבתם וכו' ונתנה וכו'. אלא שבכאן מאריך בפרטות ההצלחות שהן הכלולות למעלה בכלל. ומינה דמשפטי הנז"ל הן הן המצות האמורות כאן דאל"כ למה לא יזכיר בכאן גם משפטי אלא ודאי שמצותי הן הן משפטי ופי' מצותי ר"ל המצות שצויתי אתכם למעלה דהיינו משפטי ודוק ועוד סברא רווחת שמן התוכחות נשמע להבטחות שבתוכחות מסיים בענין השבתות דהיינו שמיטין ויובלות הנז"ל קודם פסוק ועשיתם את חוקותי וא"כ גם ההבטחות מוסבות על קיום השבתות. וכי דוד עביד ליה. פי' והלא ה' אמר לו שיעשה לו שם. בגין דאזיל וכו' שה"ס משפט וחק וזה בכללות בכל צדיקי ישראל. ואנהיג מלכותא וכו' וזה בפרטות הנוגע לו שהגדיל את שרשי היא השכינה בתחלה בשלשים מעלות כמספר יהו"דה וכנגד נה"י ושלשים שנה היו לו כשמלך שאז הגיע לת"ת זעיר. וידוע מסוד ברוך אתה של תחילת העמידה שגם שעולה המלכות עד נה"י לא נק' עלייה כי אם בזקיפה בשם שאז עולה לת"ת וכן היתה עלייה אז לדוד. ועוד מלך בחברון ז' שנים ונתעלה לכתר מלכות. ועלה לדעת ששם לאה והרי כל שרשי המלכות. כבי"כול עשה ש"ם לעילא. שד"י הוי"ה וגם היי"ה אד"ני שסודי ז"ון: עד דסליק שמא קדישא כנז"ל:

מאן דעביד אתערותא שהוא משכיל אל דל ומתעורר להיטיב לו ונותן בזה שכלו כי דל עניינו עני צניע שמתראה כעשיר והיינו דל מלשון דלו עיני למרום וצריך לו דעת לשיקבל צדקה:

שמא קדישא בשלימו ירמוז למש"ל שהצדקה עץ החיים וכו' הענין שאנו מנוונים בנתינת הצדקה לשם בו"כו כנודע ואם תצרפנה לצדקה יענה רג"ל שעולה ע"ב קס"א וגם ענ"י ס"ג מ"ה ב"ן אבל וא"ו של ב"ן יהיה בא"לף וזהו בשלימו שמשתלמים ד' אותיות הוי"ה בשלימותם היינו מילואם ובמינוי שלם.

כגוונא דאיהו עביד וכו' פי' כשם שהוא משפיע לעני כך מעורר ומתקן מדת המשפיע של מעלה הוא הזעיר וזהו רמז נכון שאמרו הקדמונים שאותיות צדקה הן צדקה בא"ת ב"ש אבל הוא מלמטה למעלה בזה האופן הק"דץ ודוק. להורות שצדקתו מתעלת למעלה ונעשית צדקה מלמעלה למטה וז"ש עושה צדקה. שלא אמר נותן צדקה אלא עושה צדקה. היא עביד ליה ונראה שהתחיל בלשון רבים שומרי משפט. ונמשך ביחיד עושה צדקה מפני שבמשפט שנינו אל תהי דן יחידי. והצדקה להפך שסגולתה שתעשה בצנעא היא לבדו ואין איש אתו:

ת"ח מסכנא וכו' רצה ליתן טעם למה שלא נאמר בפ' הכנת המקבל שהיא המ' לזה אמר שהטעם מיבן בהשכיל מהו מקום אחיזת העני למעלה שהוא כלבנה שאין לה אור כי אם מן השמש ולכן כשאנו עושים הצדקה שה"ס זעיר דהיינו שיהיו בו מוחין והחסדים. ממילא תתוקן המלכות משלו.

ת"ח אמאי עני וכו' בא להטעים מה שקרא למעלה צדקה אילנא דחיי ואמר שיובן למה אר"זל עני חשוב כמת מ"ט בשלמא סומא וכו' הטעם מובן אבל העני אדרבה הוא מתנועע יותר מהעשיר ומתעסק להרויח בהשתדלותו כפי כחו ואמר שטעמו מפני שהוא אחוז בעולמות ששם היתה מיתת המלכים ושם התפשטות המ' ושם הוא החסרון והמות והפירוד והצדקה שה"ס ה' חסדים להמתיק ה' גבו' ה"ס עולם התיקון שהאירו אורות האצילות ששם עץ החיים בכללות כל האצלות אורות ע"ב קס"א ולכן וצדקה תציל ממות וכגוונא דעביד וכו' מובן בהקדים מ"ש המקובלים בסוד מ"ש בזוהר פ' ותרא האשה בענין ו"ת שאמר כי ג' אותיות מו"ת הם בבי"ע וב' אותיות ו"ת שהם ביצירה ועשייה היו משתדלות להקיף את המ' ועלה בידם בעוה"ר ובזה נפרדו עולמות בי"ע מאור האצילות אבל הנותן צדקה גורם שאילנא דחיי ידבק נבי"ע ובזה תמחה המיתה וצדקה תציל הוא ר"ת ו"ת ממות אות מ' מופרדת מהאחרות. למעבד שמא קדישא הוא יחוד אבי"ע שבו ד' אותיית הוי"ה:

וזהו לעילא שעלו עולמות בי"ע אל האצילות ויתיחד כל השם באותיותיו למעלה צדקה סליק וכו' אע"פי שגם בתפלה מתיחדים העולמות. מ"מ צריכה זמן קבוע והצדקה בכל שעה גם התפלה צריכה אורך זמן והצדקה עושה ברגע. צדקה לשמה ולא לשם יוהרא וכיוצא אתער צדקה לצדק כנז"נ ששפע הבא בכח הצדקה הוא דווקא השייך למלכות: ואם ב"מ לא יכוין לצדקה לשמה יורד האור לבטלה ולכן צריך כוונת הלב:

ולחברא וכו' לחברא הוא להדביקה באחורי זעיר לתקנה בזווג אחור באחיר ואח"כ ולמהוי כולא הוא זיוג פנים בפנים כמו שמפרש באומרו לא אתתקן פי' גדלותה באחורי זעיר ולא אשתלים היא זווג השלם פנים בפנים: ואמנם ידוע שבהיותה באחור היא ד' ובבואה בפנים היא סוד ה' ואז יהיה השם השלם כראוי:

בצדקה תכונני ולא אמר תכוני לרמוז לב' מיני התכוננות הנזכר וה"ס ד"ה של יהודה ואם תשכיל האותיות צדקה רומזות לנזכר שהרי הן ד"ה וחילופיהן בא"ת ב"ש הן קץ והרי צדקה.

דא שכינתא לא ס"ל כפירש"י שפי' זה בית המקדש. דביה לא שייך לומר ונתתי שזה לא תלוי בשי"ת אלא בישראל שהם יבנו אותו. ואם הכוונה על הכבוד השוכן שם הו"לל ונתתי שכני בתוכם ע"ד לשכנו תדרשו. אבל משכני הוא המקום ששוכן בו והוא צריך לישראל שיבנו אותו לכן אמר שר"ל השכינה מדת המ' שזעיר שוכן בקרבה. ואח"כ מרגיש לשון משכן שלא נאמר על דבר קיים וכמו שהיה המשכן שבמדבר וגם משכן שילה אבל הו"לל מקדשי ותירץ משכני משכנא וכו' פי' שמשכן סודו דירת עראי כאמור והטעם כי כל הזמן שהיה המשכן היו ז"ון אחור באחור כנז' בדברי הרב ז"ל כי משכן עולה ב"פ ה"ר שה"ס ב' ריבוע אלה"ים עם ה' אותיותיו או ה' חלקי הריבוע. ואז ג' כלי הפרצופים יורדים לבי"ע מלובשים זה בתוך זה ונמצאו ג' הכלים של הנוקב' יותר חיצונים והחיצונים סובבים אותה ונהנים מהם והם בעלי חובות ישראל להפרע מהם מה שחייבים להם: והענין שהעוונות פוגמים בכלי הנוקבא להיות שנשמות ישראל מושרשות בה לכן החוטאי' פוגמים בשרשים שלהם והחיצונים שולטי' עליהם ליהנות מאור שרשיהם שהוא תשוום חובתם וזהו כענין המשכון שביד הבע"ח להפרע ממנו: וכללות דבר זה הוא שאם ישראל יזכו ?בתומ"ט תעלה הנוקבא מבי"ע בעילוי העולמות לאצילות כי יתוקנו כל הניצוצות ובלע המות לנצח וזהו ונתתי משכני בתוככם בקדושה ולא תהיה עוד בתוך החיצונים:

משכני ודאי זהו ענין אחר: אבל לפי שעוד מפרשו מלשון משכון לכך לא אמר ד"א ולעולם משכני סודו במ': אבל בענין הראשון נק' משכון בדרך תואר לפי שהש"ית ממשכנה לתשלום חובתם של ישראל אמנם בזה הפי' השני שם משכון הוא שם עצמי לה ע"ש עצמותה כי בה יכון מאד משר"זל בש"ס מאי משכנתא דשכונה ביה והוא הוא האמור בס"הכ במהדורא בתרא בכוונת ר"ה שבזעיר יש ט' ספירות והנה להאמיץ אורו בנוקבא תקן המאציל ב"ה שט' מלכיות של ט' ספירותיו תהיינה נתונות לנוקבא לכונן את בניינה כי בזה היא ממושכן לפקח על טובתה ולהאירה ולהזדווג עמה ורמז במ"ש בסמוך ומן המשל נלמוד כמה דברים הא' ללמד שכבר היתה אהבה רבה ביניהם וזהו דהוה רחימא והיינו שנתהוו שניהם במקור האהבה דהיינו בבטן אימא שהוא סוד האהבה. שגם שמתחלה היו כנפרדים זה מזה כידוע מתחלת הוייתם בעולם הנקודות שהיו בבחי' רה"ר וז"ש רחימא לאחרא אחר ממש ואח"כ נעשה לו רחימא בסוד רחימותא עילאה מאימא עילאה אבל להיות שכאשר הצאו מבטן אמם היא היתה עדין בסוד נקודה היה נראה כא"א שישבו יחד ולכן אמרה לו איך אנדע וכו':

והוא נטל כל כסופא דביתיה ה"ס ט' מלכיותיו ונק' כסופא דיליה מפני שבתחלה בעולם הנקודים היו כל ספירותיו של זעיר בבחי' מלכות שלכן נק' מלכים כנודע והמלכיות היו כל חמדתו א"נ סתם מלכות נק' חמדה מפני שאותה חומד זעיר בעל החסדים להשפיע בה כי זו תשוקתו וה"ה לכל בחי' מלכות שבי"ס זעיר וזהו כל כסופא:

גם חמדה שרשה חמד גי' ב"ן ובסוד י' בנים ה' חסדים וה' גבו' דהיינו י' מלכיות שבי"ס זעיר כתר חכמה חסד ת"ת נצח ה' חסדים בינה גבורה הוד יסוד ומ' ה' גבורות:

כך קב"ה בעא וכו' ירצה שמה שהיה להקב"ה עם המ' כך היה לו ית' עם ישראל שגם הם היו במצרים מתבוססים בבחי' התהו בתוך הקליפה אלהים אחרים וגם היא ית' היה אז בסוד הקטנות. ובכח אימא עילאה בא להם החירות וזה להבנות להיות לו לעם. והוא השרה שכינתו עמהם להיותה לעולם עמהם אפילו בגלות וכמו שגילהו להם בגלות בבל במראות יחזקאל וכנז' בפ' שמות ע"ש זהו כללות הענין אבל פרטיות הדברים: במה ואיך אנדע שתדור עמי דירת קבע ושלא תזנחני באיזו סיבה שתהיה בעא לדיירא. רצה מחסדו מבלי שזכו בתחלה וכמרז"ל נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. נטל כל כסופא ה"ס שכינתו כלתו קשורתו להשפיע בה לישראל שהם מושרשים בתוכה ונחית להו שהשרה אותה עליהם משכונא דיליה מפני שאי אפשר לזעיר שהוא בעל החסדים מלהשפיע בה תדיר לקיום העולמות וא"א לאומה אחרת שתהיה ראויה לקבל השפע כי אם ישראל וזה המשכון שלו ית' אלינו וז"ש בגין דלא אתפרש וכו' והוא הטעם העצמי לענין קשר השכינה בישראל ולכן אמר בגין כלו' הרי הוא משכון אמיתי מפני שלא אבדל מכם לעולם כל זמן שיהיה העולם קיים במציאותו משכונא שביק גבן וכמש"זל גלו לבבל שכינה עמהם. ואנן נטרין ההוא כסופא דיליה. ירצה אנו מתחזקים להחזיק כח השכינה שתהא מוכנת לקבל שפעו שזהו החשק שלי כאמור כך ונתתי משכני בתוככם משכינא וכו'. כלו' היינו משכוני כלומר סיבת המשכון היא הדירה המשכן כי מפני הדירה אתן המשכון וסיבת המשכן הוא המשכון שנתינת המשכן בתוככם תלויה בנתינת המשכון. ואע"ג דישראל וכו' אין זה כפל ענין כי למעלה אמר דק"בה אתרחק מינן הוא בכל הזמנים שכתוב בנביאים שה' הזניחם ומסרם ביד זדים עודם יושבים בארצם הקדושה אבל בכאן בגלות המר והארוך הזה הוא מדבר ועל זה נאמר רני עקרה לא ילדה וכו'. וארז"ל גדולים צדיקים שבזמן הגלות וכו':

דא שמיטה קורא לה עתה בשם שמיטה משום דעיקרן של תוכחות אלו באו על ביטול השמיטות כמ"ש אז תרצה הארץ וכו' ואומרו דאיהי שבע דאיקרי שבע מובן במ"ש בדרוש שביעית שלעולם אין המ' תחת נה"י דזעיר אלא כנגד נה"י או מצד אחור או מצד פנים וא"כ היא נק' שבע בערך ו"ק דזעיר לא בבחינת המקום שהרי אינה תחת היסוד שהוא הששי ואמנם ידוע שבתחלת האצילות כשהיו בזה אחר זה אז היתה נקודת המלכות שביעית ממש אבל אחר התיקון היא אחורי נה"י ולכן אמר דאיהי שבע פירוש קודם התיקון דאיקרי שבע אחרי התיקון. ולזה מביא פסוק מקץ שבע שנים דלא מסתייה בפ' כי ששת ימים עשה ה' וכו' וביום הז' וכו' דהא דהתם מיירי לפי ערך ז' נקודות דעולם קדמאה לכן מביא פ' השמיטה שעיקרו בתיקין העולמות וז"ש וע"ד שבע וכו' כלו' שע"כ אמר שבע לשון נקבה ולא שבעה לשון זכר דהוה אמינא שגם היא נק' יום השביעי ואינו ענין לכאן. לכן מביא עוד פ' זה להורות דשבע האמורה הכא איירי דוקא בבחי' השמיטה על הטעם הנז"ל.

ואיקרי שבע ואיקרי בת שבע: ירצה שלא תמצא שתקרא בת שבעה לפי שבחי' שבעם תרמוז למלכות בסוד ימי קדם ואז לא היתה בחי' נוק' אכן אחר התיקון שהיא בסוד נוק' ממשית תקרא שבע ובת שבע. ומפרש ואזיל בחינותיה. אלא שבע בלחודהא וכו' הודיענו בקיצור נפלא כל סוד השמיטה הסובב על ב' קוטבים א' הוא מ"ש בדרוש שביעית שההפרש שיש בין שבת לשביעית הוא שבשבת עולים כל העולמות עד שנמצאת הנוקבא במקום אבא והזעיר עולה לדיקנא. אבל בשביעית אין עלייה רק לעולמות בי"ע שהן עולמות הנוקבא וכל א' בסוד ז' היכלות: והמ' דאצילות לבדה עולה למקום נה"י (פי' שנה"י מתעלים לחג"ת שאין עלייה זו נחשבת של הזכר כי הוא עיקרו חב"ד חג"ת כנז' בשער התפילין):

ולכן אמר שבע בלחודהא והרי הקוטב הא'. והב' הוא מ"ש עוד בדרוש שביעית כי בהתעלות העולמות בשבת עולים נה"ים במקום חג"ת וחג"ת במקום כח"ב. וכח"ב במקום נהי"ם וכו' אבל בשביעית אינו כך אלא עולים נה"י דעשייה במקום חג"ת ומ' דעשייה במקום נה"י נמצא כי מלכות נפרדת מנ"הי ואינה עולה עמהם במקום חג"ת רק במקום נה"י ושם נשארת לבדה והנה לעומת כן אמר בכאן שבע בלחודהא כי היא נפרדת מנה"י אשר דרכה בשאר עלייות לעלות עמהם ואז יצדק בה שם שבע בעצם כי כן היא השביעית ממש גם בערך המקום:

ואז יש בה כח למיעבד שמיטה דהיינו להעלות אליה ג' עולמו' שלה והיא והם שובתים מבחי' המלאכות השייכות לקרקע דהיינו פעולת הבירורים השייכים לה כי הם נעשים מעצמם בסגולת השביעית וזהו סוד שבת הארץ וגם היא מוכנת למיעבד דינין שכיון שהיא לבדה היא אש אוכלה לעשות דין כי יחסר לה א' דשם אדנ"י הממתקה והם סוד ש"ך דינין ה"פ דין בסוד שם ב"ן בהכאה יו"ד פ' ה"ה ר' ו"ו פ' ה"ה ק"ך הרי ש"ך ועם שם ב"ן עצמו הרי שב"ע וכוונתה בכל מכה ויסירין היא לאפקא חירו. הוא חירות הניצוצות המשועבדות בעון האנשי' ובכח היסורין נפרדת הקליפה ונשאר המוח נקי ומבורר והיינו שבע על חטאתיכם פי' שהיא ממונה ושולטת על החיצונים ובס' קרית ארבע מ"כ בין משם הר"מק ובין משם הר"חו ז"ל בשיטתו הראשונה שפי' לאפקא חירו על סוד עבד עברי היוצא בז' שה"ס מדת המלכות וכנז"ל בפ' בהר סיני דף ק"ח ע"א ונלע"ד דקושטא הכי אבל אין נראה שבכאן יכוין לזה חדא דא"כ הו"ל לאסמוכיה בתר אומרו למעבד שמיטה ועוד דאי הוא מלתא תליתאה הו"לל ולאפקא בו' כמ"ש ולמעבד דינין. ותו דדוקא בשמיטה ודינין כתיב לישנא דשבע אבל בעבד עברי כתיב בשביעית ור' יוסי לא דריש הכא אלא שבע ולא שביעית. ודע כי מלת כלה הכתיבה כאן אין בידי ליישבה אלא נ"א היא הנראית נכונה וה"ג לאפקא חירו דכולא. ובקרית ארבע גריס הר"חו לאפקא חירו כולא בה:

בת שבע איקרי וכו' נראה שהוא כשאייה לבדה אלא מקבלת מיסוד אימא שבחזה דזעיר כי שם שרש כתרה ושם סיום בחי' ס"ג שה"ס אימא המתפשטת בכחב"ד חג"ת דזעיר הרי שגם היא בסוד שבע ורחל היוצאת ממנה נק' בת שבע וז"ש בת שבע איקרי דאתחבר באחרא פי' בשבע אחר. לאנהרא ה"ס כתר שלה שה"ס ב"פ אור ואז היא שולטת בהדרת כתר מלכות והנה ידוע מסוד תפלת שבת כי שם י"ה אדנ"י ה"ס כתר שלה וה"פ י"ה אד"ני עם ב' כוללים גי' ב"ת. כי בהכתרה בשם זה היוצא מן ה' אחרונה דאה"יה המסתיי' שם בחזה ושע"כ בה"פ י"ה אד"ני נק' ב"ת אז היא מאירה ושולטת בכ"ח שבע העליות. ואז היא בסוד י"ד וסודו דוד המלך שסודו מיסוד לאה ושהוא מ' בינה אבל הוא מסוד דכורא משום דקי"ל דבינה נק' דכורא כדאית' בפ' ויחי דף רמ"ז ע"א מכנסת ישראל ולעילא כולא הוא דכר וכו' ואיתא בס"הכ שלאה ה"ס העולה והנה דוד כולל בחי' שבע דלעילא וגם הארת אימא שמשם ולמטה המאיר לבת שבע זוגתו. וגם סוד אותיות שמו רומזות לזה דהיינו ד' על ו' הוא יסוד אימא שעל גוף ת"ת זעיר שה"ס י' ומשם ולמטה ו' זה על ד' היא נוקבא דיליה וכן באר שבע בארא דיצחק גם הוא ה"ס יסוד אימא ב"ן קנ"א העולים בא"ר ומשם נמשך למ' ונלע"ד שבת שבע הוא בסוד התתקנה בסוד החסדים. ובאר שבע בסוד הגבורות להעלות מ"ן עכ"ל הרמ"ז ז"ל:

תם ונשלם ספר ויקרא שבח לאל גדול ונורא:

והר"מז כתב ריש פ' זו וז"ל: בשעתא דברא וכו': ירצה להורות מעלה כוללת שבה נשתנה אד"הר בראשיתו מכל שאר בני אדם כי כל הנולדים אחריו ראשיתם מזער ואחריתם ישגה. כידוע מסוד עיבור ויניקה וגדלות משא"כ באד"הר כי מיד בשעתא דברא יתיה קב"ה מיד עבד ליה בדייקניה וכו'. פי' כי אדם הוא דמות איוא ודמות ז"ון כי ידוע שגם אבא ה"ס מ"ה כנודע מסוד פ' מה שמו ומה שם בנו. והיינו חכמה כ"ח מ"ה וכן נק' בתיקונים בשם אדם העליון. וגם אימא היא בסוד חוה. והרי עילאי ותתאי:

והיה כליל מכולא כי לא מבעיא שהוא דיוקן עליון ותחתון. שיש אדם עליון ואדם תחתון. באופן שהוא כולל ורומז לשני הזוגות הקדושים או לזה או לזה. אמנם עוד מעלה אחרת כי בו כלולים יחד בסוד כללות. י"ס האצילות. כי הראש כולל כח"ב והגוף ז"ק. וכן עולה שם מ"ה אשר יו"ד ה"ת סוד א"וא בכמה בחי'. וכן וא"ו ה"א לז"ון. ועוד יש בו ב' בחינות הרומזות אל הזכר והנקבה דהיינו אותיות העיקר שהם כ"ו הוא הזכר. והמילוי גי' חו"ה. וכן חצי השם יו"ד ה"א כ"ו וחציו וא"ו ה"א חו"ה וגם ירמוז לא"וא דכחדא שריין והוא מילוי השם. והבחי' השנית תרמוז לז"ון דנוקבא דידיה נפקא מחציו ולמטה וז"ש והוה כליל מכולא:

והוה נהוריה נהיר וכו' פשוטו הוא שהיה צנור המושך השפע לכל העולמות מראש ועד סוף והא דקארי לב' הקצוות בשם סייפי ירמוז למה שנודע שיש ב' בחי' באורות. אור ישר ואור חוזר. באופן שבבחי' אור ישר העליון הוא ראש. ודשל אור חוזר הוא סוף. ועי"ל כמ"ש בס' הגלגולים פ' ט"ו שבשעה שנולד אד"הר היו העולמות במעלה מעולה ממה שהם עתה והיינו כי זו"ן היו במקו' א"וא. וכל הבריאה וד' ראשונות דיצירה היו באצילות. עד שנמצאו ו' אחרונות דעשייה במקום ו' ראשינות דיצירה. ונמצאו י"ד מדריגות ע"ס העשייה שהוא מקום הקליפות. וה"ס שאמר לעולמו די שהם ד"י מדריגות חלל בין העשיה לקליפו' וכמו כן יש ד"י מדריגות מעולמות הפירוד לתוך האצילות. ואמר עוד שם שראשו של אד"הר היה מעולם הבריאה שבתוך האצילות כנז'. עד המקום שהיו רגליו מגיעות עד סוף העשיה של אז. ונמצא לפי זה שראשו היה מתחיל מסוף מלכות דאצילות פי' רחל דאצילות שהיא ה' אחרונה עשיה דאצילות וכל גופו נמשך משם עד סוף העשייה של אז שהיא ה' אחרונה של כללות ד' עולמות אב"יע וז"ש מסייפי. עלמא עד סייפי עלמא. וגם בזה יכון בה"בראם שה"ס ה' אחרונה ה' זעירא:

והוו דחלין מניה כולא הוא משר"זל שאפי' מלאכי השרת בקשו לומר לפניו קדוש. כי אין להם השגה באצילות כנודע ששם סוד הקדושה. בסוד אבא מקנן באצילות ובו הוא ענין יראת הרוממות כמ"ש הרב בכוונת דחילו ורחימו. דחילו הוא באבא ורחימו באימא. וז"ש והוו דחלין מניה כולא: מאי בצלה אלהים ברא אותו. כיון שאמר בצלמו למה כפל בצלם אלהים ומהכפל נראה שהוא דבר אחר. ועוד למה חזר לומר ברא אותו ולכולם מתרץ: אלא ודאי תרין דרגין וכו' זה מבואר במאי דקי"ל דשני צלמים הם א' מאבא וא' מאימא ושל אבא גם הוא נק' בשם אהי"ה דיו"דין להיותו מתעלם בשל אימא. ועליו נאמר בצלמו פי' בצלם הנסתר והוא שלו ר"ל שגם הוא סוד קס"א. אבל על של אימא אמר בצלם אלהים לפי שה"ס הגבורות שנכללות עם החסדים בתוך זעיר וז"ש דכלילן דכר ונוקבא. ולפי שעיקר צלם הב' הוא לתיקון הנוקבא הנק' אלהים. וגם אהי"ה אד"ני גי' אלה"ים ועז"א חד לדכר וחד לנוקבא. ובזה מדוייק עוד אומרו ויברא אלהים את האדם בצלמו פי' בצלם של האדם הוא זעיר א"נ בצלם ו':

ועל של הנוקבא אמר בצלם אלהים ומסיים ברא אותו מפני שגם צלם דאימא נכלל בתוך זעיר כנז' ובספר הגלגולים אמר כי צלם אלהים ה"ס ל"ב אלהים דבראשית שהם ביסוד אימא שבדעת זעיר ולכן הנקבה יוצאת מן הלב. ובשם אלהים ה' אותיות ה"פ ל"ב גי' צל"ם והיינו צלם אלהים:

ובג"כ דו פרצופין וכו': דע כי מלת פרצוף עולה תנ"ו גי' ה"פ הוי"ה וה"פ אדנ"י בסוד ה' חסדים וה"ג: וכן מלת ד"ו דל"ת וי"ו גי' פר"צוף: והכוונה כי הית' עדין הנקבה כלולה בו ולכן ד"ו אינו עולה רק פרצוף אחד לרמוז שאע"פי שהם ד"ו בסוד ד"ו מ"מ היו נחשבים לאחד. אלא שודאי באותו צלע היתה בה בחי' נקביות: וסיפא דקרא אוכח וכו' שכיון שקראם בשם זכר ונקבה וגם אמר ברא אותם לשון רבים ש"מ דשנים היו אבל לא איש ואשה ברא אותם מפני שאע"פי שהיו שנים מ"מ היא היתה עדין בסוד נקודה. ונק' נקבה על שם העתיד שעתיד הוא לנקוב נקב בעצמו ולהוציאה לחוץ:

וכליל הוה מכל סטרוי פי' שהוא היה בנוי ומשוכלל בכל צדדיו וחלקיו כנודע ואע"ג דנוקבא וכו' הא נמי וכו'. זהו סיום ביאור הענין וירצה שאע"פי שאחוזה ממש בצדו ואליה שייכות הגבו' בעצם. בכל זאת הוא נמי כלול מתרין סטרין חו"ג להיות שלם בכל. מש"אכ בנוק' דדעת שלה ק"ל איהו שאין בה רק הגבי'. והוה מסתכל בחכמתא וכו'. שהרי הוא דיוקנא דזעיר שידוע שיסוד אבא מבריח בו מלמעלה עד למטה א"נ כיון שהיה ראשו באצילות כנז"ל היה כח בו להמשיך אור האצילות בכל קומתו דהיינו עד סוף העולמות כיון דסרח אתמעטו פרצופין. זה מבואר במה שגרם חטאו להוריד העולמות עד שהוריד ז"ון למקומם למטה ששם הם קטני הקומה מאד ממה שהיה בתחלה בהיותם למעלה וכן הוריד הבריאה והיצירה לעולמות הפירוד שהם כלים גמורים. ואין בהם מצד עצמם בחי' אלהות שה"ס האצילות וז"ש שנסתלקה ממנו החכמה שה"ס אצילות ולא היה מסתכל אלא בדברים חומרים של הגוף הוא ענין בי"ע. לבתר אוליד בנין וכו' הם קין והבל שהיה בהם סוד נפש דאצילות ומשם ולמטה והיינו עילאי ותתאי אצילות ובי"ע. ולהיותם מעורבים מטו"ר לא אתקיימא דא ודא. פי' לא מיבעיא קין שעיקרו מן הגבורות ושהיה קינא דמסאבותא אלא אפי' הבל שהיה רובו מהחסדים גם הוא לא נתקיים. ובכלל דבריו ירמוז ג"כ לכמה מיני ניצוצות שנפלו ממנו באותם ק"ל שנים וכולם היו לבהלה:

עד דאוליד בר הוא שת שעיקרו מן החסדים והוא מסוד היסוד מלשון וחשופי שת שהוא ענין עטרה דזעיר ומניה אשתלים עלמא ה"ס זעיר.

ומניה אשתלים עלמא ה"ס זעיר שה"ס עולם סתם בעל ו"ק כנודע ואיתא בח"א מס' הגלגולים פ' כ"ה כי שת הוא מסיד כל הה' חסדים והם ודאי המשלימים את הזעיר: ועוד איתא שם בפ' כ"ו ששורש שת הוא בעטרת אבא המתלבשת ביסוד זעיר וכמו שמתחלק שם מ"ה בקו האמצעי דזעיר כנז' בדרוש הנגעים. כך מתפשט שם שם ע"ב שהוא ביסוד אבא יו"ד בכתר ה"י בדעת וי"ו בת"ת ה"י ביסוד שהוא שת וכן ה"י יו"ד אמור ה"י פ' יו"ד ש' יו"ד פ' יו"ד ת' הרי ש"ת:

ועבד עלמא תתאה וכו' זוהי רחל שנפגמה בעון אד"הר וכמ"שה א"י כ"ה וידוע שתיקון פרצופם הוא כנגד תנה"י דזעיר והם ג' מדרגות כנודע מכוונת העמידה ששני עליות עולה בברוך אתה. ואחת בזקיפה בה'. וכנגד אלו הג' אמר לא אשתלים דהיינו בכתרה: ולא הוה שלים בחו"ב שלה ולפי שחו"ב שלה קונים שלימות בהארת החסדים לכן אמר בהם לשון שוה: אבל ולא אשתכח בקיומיה ה"ס דעתה האחוז ביסוד שלו שה"ס הקיום. קי"ום גי יו"סף. ועוד שממנו תוצאות הגבורות שלה שהן הן קיומה והוית פרצופה. א"נ ה"פ עלמא תתאה לא אשתלים אז בלידת שת. וכמו כן משם ואילך אז לא שלים וכו': עד דאתא אברהם. כלו' הגם שהיו כל אותם הנקובים בראשי הדורות כמ"ש הרב שהיו צדיקים גדולים: לא הועילו כלום לתקן המ' עד שבא אברהם:

ואתקיים עלמא ירמוז למ"ש בדרושי תיקון המ' שבעון הדורות הקודמין לאברהם עלתה השכינה לז' רקיעים כדרז"ל והענין שכל ז' תחתונות שלה עלו אל חב"ד שלה ושם נכללו ונתעלמו עד שבא אברהם איש החסד והורידה רקיע אחד הוא חסד שלה שנתפשט ונתגלה ולפי שסתם חסד נקרא יומא דכליל כולהו יומי לכ"א ואתקיים עלמא כי כבר נתפשט מקור כל שאר הספירות. אבל לא אשתלים. פיר' התפשטות זה החסד. עד דאשתכח וכו' הוא זמן מילתו שאז זכה לה' חסדים ונתעצם להאיר במ' כמש"ה יושב פתח האהל ופירש בזוהר תרעא דצדק. וז"ש אשתכח ביה בעלמא שה"ס המלכות שאז פנה להאיר לה. ואחיד ביה בימינא ר"ל בימין של העולמות הוא חסד שלו והמשיל הענין:

כמאן דאחיד וכו' וירצה שמחזיק בימינו ימין של העומד ליפול שבזה נמצאו יחד בסעדו ימין העוזר וימין העזור ותחזקנה שתיהן זו בזו: בידיה דעלמא בשמאלא היינו גבורה שלה שנתפשטה בכח גבורת יצחק: ולא הוה מתמוטט שבסגולתו של יעקב נתפשט הרקיע הג' הוא הת"ת שלה ואז היתה כסא של ג' רגלים. א"כ ג' ידות חג"ת דנ"הי דזעיר בח"גת שלה:

לא אשתלים בשרשוי שהרי היא מושרשת בקו אמצעי כידוע ועיקר שרשה הוא בת"ת כי משם מוצאה והם ב' יסודות דאימא ודישראל. והיינו אשתלים וכנז"ל. וא"ת ולמה לא אשתיל. למה לא הספיקו ב' היסודות לשתלה. לזה יש טעם לשבח:

כסא אשתלים וטעמו שלא באו עדין לעולם השתלים היוצאים מיעקב. וז"ש עד דאוליד וכו' כי הי"ב שבטים ה"ס י"ב פרקים דח"ג ונ"ה הכלולים בת"ת. וע' נפשאן הם סוד ב' חסדים וב' שלישים המאירים בכ"חב. וכ"ש שבאלו הע' היו לוי וקהת שכל א' הוריד השכינה לרקיע א' וכדר"זל. לוי הרקיע את הנצח. וקהת את ההוד ובזה כבר נתפשטו בשלימות שני צדדיה ימין ושמאל: ואע"ג שחסר עדין יסוד המ': י"ל במ"ש בדרוש אט"בח שנקודת הת"ת שלה ירדה ונעשית יסוד שלה. וא"כ כיון שכבר נתפשט בזכות יעקב רקיע הג' כאמור הלא אחר התפשטות נ"ה יכון לומר שכבר היה מציאות ליסוד שהיה מאיר מת"ת לתווך בין נ"ה ושפיר קרינן ביה אשתיל עלמא שה"ס היסוד. וגם אשתיל בע' אורות שהאירו במוחין דידה:

עד דקבילו אורייתא שאז נתפשטה מלכות שבמלכות ונשלם פרצופה בשלימות ואין לומר כאן אשתיל כנז"ל אלא אשתלים כי כן סתם כל המ' היא המשלמת כל הפרצוף שבה היא י"ס ואז נאמר וישכון כבוד ה' על הר סיני שנתפשט אור מ' דאצילות עד למטה בעו"הז ואז זכו למדריגת פנים שסודו בכללות הוא אור אצילות כנודע שיש ד' מדריגות שהם פנים ימין שמאל אחור וה"ס אבי"ע: ובענין זה נפרש פ' פנים בפנים דבר ה' עמכם: ובמשה נאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. שצריך להשכיל כמה עניינים א' מה הפרש יש בין מדריגות מר"עה לשל ישראל. ב' מה בין פנים בפנים לפנים אל פנים. ג' כי בישראל כתיב דבר ה' עמכם: ובמשה לא נאמר ודבר ה' עם משה אלא אל משה: ד' מה צ"ל כאשר ידבר איש אל רעהו: ונל"עד שמדריגת ישראל היתה שאור התורה שה"ס אור אבא היה מתלבש בחכמת מלכות הנז'. ומשם בחכמת הבריאה ולחכמת יצירה. עד חכמת העשיה. וכל חכמה ה"ס אצילות וסוד פנים כמשה חכמת אדם תאיר פניו. פי' בחי' הפנים של נר"ן שלו. ולהיות שזה האור היה תחלתו מאבא ומתלבש בחכמת מ' ומשם מתפשט עד למטה בעשיה ממש לכן כתיב פנים בפנים. פי' פנים עם פנים המלבישים זה את זה. והיינו עמכם כאן למטה במקומכם אבל של מר"עה היתה מופלאת לאין חקר והוא שנשמתו היתה מתעלה עד א"וא בת"ת זעיר ששם עיקר התורה והיה מסתכל באותו הפנימיות בהעלמו שם וה"ס פנימיות אימ' המלביש את אחורי אבא וכנז' בסוד פק"ד קנ"א וזה פק"ד נק' פנים אל פנים. פי' שאינו הפנים ממש שה"ס ע"ב כי עליו נאמר ופני לא יראו. אבל היא בחי' פנים ופנימיות אל פנים שהוא קס"א פני הבינה ממש. ולהיות שלא היה זה האור מתפשט למטה לכן לא כתיב ודבר ה' עם משה והסוד הנמרץ משר"זל בפ' וישמע את הקול מדבר אליו שהוא מהתפעל וכפ"רשי והיינו כאשר ידבר איש אל רעהו הם ב' יסודות א"וא הנק' ריעים. וע"ד מ"ש הרב בסוד ומשלות מנות איש לרעהו. ויאמר הפ' שה' היה מדבר אל משם שם למעלה בת"ת זעיר שסתמו שם הוי"ה: וזה הדיבור לא היה יוצא לחוץ אלא בזמן שהיו מדברים ב' היסודות בפנימיות והעלם. ולכן לא היה שום אדם שומעו כי אם משה המושרש שמה. וכל זה התיקון היה בטורא דסיני שהוא בת"ת זעיר: ובמ"ש תבין למה לא יאמר הפסוק והתדבר ה' אל משה מההתפעל כמ"ש מדבר אליו. אלא דכיון דאמר כאשר ידבר וכו' היינו ממש והתדבר ודוק:

ואתקם משכנא ירצה שכל ענין מ"ת היה לתיקון זעיר אבל בהקמת המשכן נתקנה רחל ואז ודאי אתקיימו עלמין כי התורה כבר קבלוה ונתקיי' תיקון זעיר ואח"כ נתקנה נוקבים ואז נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן: ואתבסמו כנז' בפ' פקודי דף רל"ו ע"א ומשם ואילך שנמתקו כל הדינים ונכנעו כל החיצונים. בעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא וכו' אלו החיילים של שני מרכבות דק"בה ושכינתיה ונז' בפי' בהעלותך דף רנ"ד שהם ממש כמספר כל הדגלים שהיו סובבים את המשכן ואת התורה שבתוכו משכן העדות וכנגד ב' המחנות נמנו ב' פעמים שהרי הם הם הראשונים והם הם השניים. אלא שבשני המנינים נשתלמה בחינתם ואחיזתם בז"ון וזה במה דאדכר בפומא שבזה האירו לחוץ המצאיות דגבורות בז"ון:

אלין גוברין אין ספק שפי' זכרנו מלשון זכרים וכמ"ש הרא"בע בשם ר' משה: ואין שום טעם לטענתו עליו באומרו דה"לל זְכָרֵינו בצי"רי. כיהוא מלשון זכר יחיד ור"ל זכר שלנו והוא שם המין. ואפשר שגם יהיה לשון הזכרה וע"ד שפי' רז"ל זכור בפה וירמוז לזכרים קדמונים אשר העלה השם זכרם בתורתו בשם משפחתם ובמה שנמנו ונודע מספרם וז"ש דהוו עאלין בחושבנא. וסוד הענין מובן במ"ש בח"א מס' הגלגולים פ"ג שכל הנשמות נחלקות לס' רבוא שרשים שהם דור המדבר ושמהם מסתעפים כמה ענפי' וניצוצות וסי' שר"ש ששים רבוא שרשים. ולהיותם שרשים לכן אמר וקב"ה מברך לון וכו' שא"א לענפים שיגדלו אם לא יתברכו שרשיהם והיינו דקאמר ה' זכרנו יברך פי' תמיד יברך שרשינו ויוסף עליהם בכל זמן. והנה הת"ר אלף שרשים הם בסוד ו"ק שבדעת ולפי שהם שם ביחוד גדול לכן הזכירם בלשון יחיד. והנה זכ"ר וברכה שוים במספרם והיינו זכרנו יברך וגם שם סוד הזכירה בסוד זכור שהם יסודות דא"וא אשר שם: וידוע מכוונת מלת ברוך ששם ד' מילואי הוי"ה העולים רל"ב גי' יבר"ך: וקבלנו מהרמ"בן ז"ל ששם גדול יוצא מפסוק זה ה' זכרנו. והשם היוצא מפסוק ה' זכרנו יברך כתב בס' חמדת ימים דף ס"ט בתפלה לראש חודש סיון שסידורו כך יַןְ הַרְ וַהְ אַהְ זַתְ כִי רָבְ נַתְרַאְ: כַךְ רַרְ בַכְ יַיְ לִי אַבְשַרְ יַא תֶת רַבְ כִ הוא צירוף אות ראשונה ואות אחרונה שבפסוק עכ"ל: והנה תיבת יברך כפולה וסוף הפסוק שלא כסדר זה וכו'. ואות י' יתיר' וסודו לשעת הזווג והוא נאה ומתקבל לפי ענין הפסוק שרומז לשרשי הנשמו' שבדעת:

ת"ח האי מאן דאמר וכו' בא ליתן טעם למה פרט הכתוב את הדור ההוא בפרטות ולומר שה' יברכם ולמה לא אמר בכלל ה' יברך את עמו או את בניו: לכן אמר שהטעם הוא מפני שנמנו מאז ונודע שהיו עם רב וכמה היו וגם כי בזמן המנותם נתברכו פעמים כדבסמוך. מ"מ כיון שבכל זמן וזמן אנו קוראים בתורה ומזכירים מניינם לכן ה' מברכם בכל זמנא וסוד הענין נל"עד כמ"ש בפ' פקודי דף רכ"ה ע"ב כי כל הריבוי הוא מצד הגבור' וכמ"ש הרב על פ' וארבה את זרעו אר"בה גי' יצ"חק: וצריך להקדים כי בחי' הפה היא מכח הגבורות שיורדות מהדעת ובוקעות ונעשים ה' מוצאות כנגד ה' גבורות כנודע ולכן כשאדם מדבר בשבח חבירו על רוב ממונו או רוב בניו: מיד החיצונים מתעוררים להדבק באותו הריבוי ולכן בעי לברכא ליה וכו' ירצה להמשיך לו כח מיסודות א"וא שהם בדעת כי של אימא נק' ברכה ושל אבא נק' ברוך וז"ס וברכות לראש צדיק שהוא הדעת ראשו של יסוד יש בו ב' ברכות:

מנלן ממשה וכו' נראה שהברכה האחד היא מיסוד אימא שה"ס אל"ף דאהי"ה כמ"ש בס"הכ בכוונת הברכה ולכן אמר משה זהו משלי כידוע מסוד משה זכה לבינה והיינו אלף פעמים: והברכה הב' היא מיסוד אבא שאין שם קצבה והוא נקרא פלא בסוד העלמו: פלא אל"ף גי' בר"ך רמז שכל הברכות באות משם: וזהו מ"ש ויברך אתכם. ואי איהו מני שבחא וכו' ונועם מבואר כי הנה חברו טרם הוא ימנה את שבחו היה מתקיים בשלו: וחילו והונו פורה משרשו העליון ואין כח לחיצונים להאחז בו. אבל כשזה מספר בשבחו ורוב קניינו מעורר החיצונים להתקנאות בו ולהמעיטו ואין לו תקנה אלא במגן הברכות ולכן כשאינו מברכו גורם פירוד בין הענפים ובין שרשם ונמצא פוגם למעלה וע"כ מקורו יקדים להשחת תחלה:

ואי איהו מברך ליה וכו' כי אין אדם נותן מה שאין לו ואם הוא משפיע ברכה על חבירו מוכרח הוא שהוא יבורך בראשונה וכמר"זל על פ' ואני אברכם: וכן אמרו בפי' ואלו נאמרים כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך: פי' אינו מתברך לגמרי אפי' בברכת כהנים הכוללת לכל המון ישראל לא יהיה לו חלק בה. וברכתא בעי וכו' בעל מ"ש פי' בשם החסיד עין טובה היינו שיסתפק בשלו הן רב הן מעט: ושל אחרים ימעט בעיניו ויחפוץ שיהיה להם יותר וכו': וז"ש כאן בעינא טבא ולא בעינא בישא כי בהכפל הענין במלות שונות למד דעת שצריך שיברך דוקא בעין טובה שיחפוץ בריבוי הון חבירו ולא יצרף עם זה שמץ עין רעה דהיינו שיחמוד שיהיה גם לו כשל רעהו: רק לא יכוין כי אם לטובת חבירו כי בזה ידמה ליוצרו בהחלט שלא ברא עולמו אלא להיטיב להם ולא להנאת עצמו ואז ידבק בו ית' ויזכה לפתוח צינורות העליונים ובברכתו לא יתערב זר. ובכלא בעי וכו' מלת ובכלא וכו' תרמוז שבין בספור שבח רעהו מתחלה ובין בברכה שיברכה ואח"כ. בכל צריך רחימות' דלבא אהבת חבירו באהבה שאינו תלוים בדבר. באופן שצריך עין טובה ולב טוב: וסוד הענין לפי דרכנו שהכוונה להמשיך הברכות מן הדעת כאמור: וידוע ששני העינים הם סוד ה' חו"ג המושפעים מן הדעת וכמ"ש במשה שסודו בדעת ככתוב אצלנו על פ' וירא ה' כי ס"ר לראות. ומשם יורד לפה כי דעת גניז בפומא דמלכא ומשם יורד עד הלב והרי אם כן כל סוד המשכת הדעת:

ומה מאן דמברך וכו' הרי זה כלל גדול בכל הברכות שמברכים ה' שלא יכוין להנאת עצמו כי אם שיתברכו המאורות העליונים ת"ח הא אוקמוה וכו' כוונתו להוכיח מה שאמר שחייב אדם לגרום ברכות לחבירו מתירוץ הקושיא שמקשה איך צוה ה' למנות את ישראל אחר שאין הברכה שורה על דברי המנוי. ותירץ דאדרבה ממנין זה נמשכה ברכה גדולה לישראל כמו שיתבאר ולכן מקדים משר"זל שאין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין. כי כל מנין מתהוה מפירוד החלקים א' ב' ג' וכל פירוד הוא מכח דין קשה ולכן לא תחול בו ברכה. ועוד נדקדק אומרו לית ברכתא דלעילא: והוא מסוד א"וא שבהם כח ונהר יוצא מעדן דלא פסיק לעלמין ואין שם פירוד. והנה אימא נק' ברכה עליונה ורחל ברכה תחתונה ועולמות בי"ע בהם בחינת הפירוד כי לא נברא הבריאה אלא מפירוד גמור של עולם התהו ששם נפלו הנקודות אחת לאחת בפירוד גמור ומנין ממש ושם הוא מקום גילוי ולכן נסתלקה מהם הברכה העליונה שהיא אור אימא שנתעלה למעלה ומתו והבן. ועוד דאין הברכה שורה בהם אלא בהתעלותם להתכלל באצילות כמו שהוא ביום שבת קודש. והנה ישראל שרשם בכללות הוא באצילות ובפרטותם בחכמה וכמ"ש בפ' פקודי הנז"ל כי מילוי חכמה תי"ת כא"ף מ"ם ה"י גי' ישר"אל ור"ת כל י"ס כח"ב גג"ת נהי"ם גי' ישר"אל. ולכן שואל איך צוה ה' למנותם כאלו ח"ו היו מבחי' הפירוד ותירץ אלא כופרא וכו' ויובן בהקדים כמה הקדמות: א' מה שנז' בפ' פקודי דף רכ"ב שסוד שקל הוא מאבא ש"ק הן ד' יוד"ין כל א' מתרבה בעצמו. ש' הם ג' יוד"ין של המילוי דע"ב ק' היא יו"ד העיקרית. ל' היא כ"ו של שם הוי"ה וארבע אותיותיו. ולפי מאי דקי"ל במדרגות שם הוי"ה: תשכיל כמה גדולות ג' בחי' של רמז שק"ל. הקדמה ב' מה שנודע שיש ב' מדריגות באור אבא שבתוך זעיר דהיינו המכוסה והמגולה הקדמה ג' שלא חייבה תורה בשקלים אלא בן עשרים שהוא יו"ד וגם עשר"ים גי' כת"ר שכן בשנת ך' כבר יש בו ל"מ רצלם והוא בעל צלם שלם והוא מושרש במקום עליון שבקדושה ואז יש בו כח להוריד שפע מ"מ המכוסה אל מקום המגולה שה"ס חצי השקל. וז"ס הפ' זה יתנו מחצית השקל וכו' ואח"כ חזר ואמר מחצית השקל תרומה לה' שרומז לשני החצאין א' שנותן בגילוי וזהו זה יתנו:

ואחד הנמשך עליו מלמעלה ולהיות השקל השלם ש"ך שעורות כמ"ש הרמ"בם בפ"א מהלכות שקלים הלא חצי השקל הוא ק"ס כמנין צל"ם. והענין שעל חומר חצי השקל הגלוי היתה חלה צורת חצי השקל המכוסה. ולסוד זה רז"ל קורין לחצי שקל בשם שקל כדתנן הנותן שקלו סלע ונוטל שקל חייב ב' קולבנות. דוק שלשקל שלם קורין סלע שעולה ק"ס. ואל חצי שקל קורין שקל להורות שמספר סלע שהו' ק"ס נחשב לשקל גמור שכל הכוונה להמשיך ולייחד הקודש הסמוי עם הגלוי שה"ס רחל. ולכן נקרא כפר נפש נפש גי' שק"ל. כפר גי' י"וד פ' ה"י שהוא הקודש העליון המטהר את התחתון מכל צד אחיזת החיצונים היונקים ממקום המגולה. ובכח הכפר מאיר כל השקל בנפש. והרי זה תיקון גדול לדחות כח החיצונים. ועוד מוסיפים ענין אחר והוא חושבנא לא הוי עד וכו'. ויש בזה כמה תועליות. א' שמתייחד הכל בייחוד גמור והב' שנעשה סמוי מהעין באמת שלא נודע סך אותו הצבור. ועוד שלעולם נשאר סמוי אפי' אחר המנין. שהרי לא נודע מי הם בעלי כל שקל ושקל בפרטות. וז"ש וסליק לחושבנא. פי' אחר הקיבוץ וההתכללות. ותועלת ג' אומרו. ובקדמיתא מברכאן וכו'. וכל ברכה היא מרזא דמקורא עילאה ובזה היה נדחה כח החצונים בראשונה שלא יתעוררו בשעת פרטיות החשבון: ובאחרונה שלא יתנו עין בסכום החשבון. מוחנא אמאי וכו' אלא בגין וכו' זה מובן כנז"ל בטעם למה אין הברכה שורה על דבר המנוי ועוד דע שכשחסר ב"מ הארת ד' שמות עס"מב ולא יאירו רק ד' המילואים. אז ב"מ יהיה נג"ף שהוא גי' המילו"אים וכוללהם וכמ"ש בס"הכ בסוד המגפה ע"ש וגם כי כן גי' מג"פה. והארה זו היתה של מלכין דמיתו שהיה בהם החילוק והמנין והגילוי. אבל בעולם התיקון האירו עס"מב בעצמם והם גי' הבר"כה וע"כ אר"זל אין הברכה שורה בדבר המנוי וכו' וגם הוא גי' יב"רך הנז' בפסוקים אלו:

הא אוקמוה וכו' איתא בערכי הכינויים ערך מספר שבחי' המספר שנמצא בזוהר שהוא בדעת ושהוא במלכות שהענין הוא בדעת זעיר שביסוד אימא המתפשט עד חזה דזעיר ושם סיומו ויוצא האור למלכות. והנה כללות האור הוא ה' חסדים וה' גבור' שהם עשרה הוי"ות שעיקרם מ' אותיות והיא מ' של מספר ויש בהם במילואיהם ו' אותיות לכל אחת יפ"ו. ס' של מספר. ומילוי המילוי כ"ח אותיות י"פ כ"ח הרי פ"ר של מספר זהו תמצית הדבר נמצא שבפי' המספר הוא מהחזה ולמטה שהוא במקום גילוי האורות וזהו לשון חזה. ששם המחזה והגילוי. משם ולמעלה הוא מקום הסיתום. ולהיות שמן החזה ולמטה נק' עץ הדעת ט"ור ושלכן משם יש כח לחיצונים לינק ע"כ אר"זל אין הברכה שולטת במקום שהעין שולטת. ואין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שהוא מקום הסיתום באופן דמר קאמר המקום שאין הברכה שולטת. ומר קאמר המקום שבו שולטת. ונל"עד שאין ספק שגם למעלה במקום הסיתום ולמעלה ממנו בכל האצילות יש בחי' סכום לאורות אך החילוק הוא שלמעלה הכל בייחוד גמור וע"ד גוף האדם שכלול מרמ"ח אברים אבל הם מיוחדים לגוף אחד וכן התו"ג מיוחדים בייחוד גמור יחוד שורשי דהיינו כללות ח' אותיות של ב' ההוי"ות שהם שרשי החסדים והגבור' וכללות י"ב אותיות של ב' מלואים וכללות נ"ו אותיות של שני מלוי מלואיהם. וה"ס מלת חביון שהוא בעולם הנעלם אבל למטה מהחזה משם מתחיל בחי' המנין שהוא ענין הפירוד והחילוק ולכן אמר לית ברכת' דלעילא שריי' על מלה דאתמני. פי' על דבר המנוי אב"ג דה"ו וכו' כי יכולים החיצונים להאחז שם כאמור. ולקמן הקשה ואי תימא ישראל איך אתמנון ירצה למה רצה ה' למנותם. ומתרץ אלא כופרא נטלי מנייהו והא אוקמו' ר"ל שכך הוצרך להם להיות כפר נפשם והענין שקודם חטאם לא הוצרכו לכך שהיו אחוזים בעץ החיים. ולכך בצאתם ממצרים לא נצטוה משה למנותם בפרטות אלא אמר בכללות כשש מאות אלף רגלי היו להודיענו כמה מלאכי ה' היו שם עמהם ויצאו עמהם שהיו מכוונים למספר בני ישראל כמ"ש בזוהר שמות בדף ר' ע"ב ודוגמת כן יהיה לעתיד כמש"ה והיה מספר בני ישראל כחול הים וכו'. ואר"זל כאן כשעושין רש"מ וכאן כשאין ער"שמ. דקשה איך פסיק לקרא בתרי פסקי. אלא הכוונה שכשאין ישראל זוכים שאז יורד הדעת עד החזה וכמ"ש ויוסיף דעת יוסיף מכאוב אז יש בהם בחי' המספר והמנין. אבל לעתיד מה שהיה מספר. יהיה שלא ימד ולא יספר. ומזה נשכיל שאחר עון העגל ירדו ממעלתם והיה שולט בהם המספר ולכן צוה ה' להם לתת כפר נפש והוא השקל. והכוונה להמשיך אור אבא עליהם מבחי' חצי יסודו הסתום. שהרי כולו עד למטה הוא שם ע"ב וא"כ חציו הוא יו"ד ה"י. וי"וד פ' ה"י גי' כ"פר וזה ימשך עד חצי התחתון ששם מקום המלכות שה"ס נפש והשקל הוא אור י' שהוא אבא. ועשרים גרה יו"ד נמצא מחצית השקל שנותנים הוא ו"ד ועליו נמשך י' ונק' תרומה לה' וחז"ל קורים לחצי השקל בשם שקל לרמוז לייחוד העליון עם התחתון. וענין ב' הברכות. הא' היא מאימא ומאבא שבתוך יסודה והאחרונה משל המלכות שנתברכה בייחוד נתינת השקלים:

ישראל מאן אתר מתברכאן כוונתו שהנה בעו"הז הגם שמלא כל הארץ כבודו מ"מ ידענו שיש לו מקום פרטי הנבחר למושב לו. ושם אוצר כל חמדת העולם. וכמו כן ידוע שעולם האצילות הוא מלא אור הא"ס בהדרגות שונות ושם מקור השפע שלכל העולמות. בין המחיה את כולם הנק' אצלנו בחי' העולמות. ובין הנבחר והזך שהוא של הפנימיו' והוא הוא מקור ישראל שנק' ראשית. פי' הראש והמעולה. ושרשם מושרש בכל עשר ספי' וכן ר"ת שלהם כח"ב גג"ת נה"ים גי' ישר"אל. ולכן שאל איזו היא הבחינה או המדה העצמית שממנה תבוא הברכה לישראל. והשיב ווי לעלמא וכו' התמרמר על חסרון הידיעה שהיה בעולם שודאי היה נסיבה מחמת העוונות. שאע"פי שהעולמות הם אבי"ע ד' הלא בסבת הגלות ודלות הזכיות. נעלמה ידיעת שנים העיקרים שהם א"ב. ולא נתפרסם אלא מיצירה ולמטה. ובעבור חסרון הידיעה ג"כ חסרה כוונת המצוה והתפלה ואר"זל למה אין ישראל נענים לפי שאינם יודעים להתפלל בסוד שם המפורש. ולכן גם כללות העולם נפסד וחסר הרבה. כי הנה בהאיר אור הפנימיות. גם החיצוניות מבהיק מאד: ולזה אמר אוי לעולם מפני שבני אדם לא משגיחין כלו' אין חוששין ואין להם זכות להתענג במושכלי החכמה האמתית ולחזות בנועם כבוד מלכא עילאה הוא אבא שהוא הוא פנימיות האצילות. יען הוא מלבוש הפנימי של אריך. שסתם סודו הוא הוי"ה בק"מץ העולה מל"ך. ואבא הוא כבוד שלו. ועליו נאמר הראני נא את כבודך כבוד ך':

והיו עלמין שכיחין בחד שבזכות ישראל העולמות מתעלים למעלה עד שכל ג' התחתונים עולים לאצילות: וכמו שהוא לפי שעה בתפלת העמידה דשחרית. ובפרט במדריגת מנחת שבת. אבל כל זה הוא לפי שעה. אבל אם יזכו יהיו שכיחין נמצאים יחד בייחוד גמור ואז ה"ס יהיה ה' אחד. ולגירסת עמיה ירצה שיהיו אדוקים בקדושה ושלא יפוצו ניצוציהם החוצה. וזהו עמיה עמו ית' ואז אילנא עילאה קדישא וכו' ה"ס קו האמצעי הוא דעת דזעיר בסוד דעת העליון שבו הנמשך מדעת א"וא. כמ"ש בס' א"י והיינו עילאה קדישא שהוא מבריח בין חו"ב שלו ונק' אילן כי שם הוא אוצר כל השפע ובדעת חדרי' ימלאו. וז"ש דמזונא דכולא ביה וזה הוה מתברך מאתר וכו' ה"ס יסוד אימא המתמלא מיסוד אבא וב"פ יסיד גי' ע"ץ והם בחי' ח"י והיינו חיים:

וביה אתנטעו וכו' כפל נטע ושתיל הוא על ב' הדיעות ששתיהן ביסוד א"וא וכנז' בס' א"י ובסוד ברכות לראש צדיק. והעליון הוא נטוע והתחתון פרה ורבה בענפיו ועושה שתילים ושרשי אילן זה סוד מוחיו שהם ביסוד אימא כאמור. וישראל לתתא הם מושרשים בדעת התחתון ששם מושפעות כל הברכות ויורדות במרוצה עד למטה. וזהו יברכך ה' מציון שמשם יצא האור ולא יתמעט בירידתו דרך כל המדריגות:

וכתיב כטל וכו' ה"ס כל השרשים של המוחין דהיינו עס"מב שאותיותיהם ט"ל והררי ציון הם סוד נ"ה דא"וא המתקבצים לב' היסודות וזהו חיים. והוא ממש מ"ש בס' א"י בברכות לראש צדיק. ודא איהו נהירו דעלמא ה"ס חיות העולמות ולכן נאמר בו אלהים הופיע שה"ס הבריאה וכד האי נהירו אתער וכו' ז"ס הפנימיות. שאז פנימיות א"וא גם הוא נעור ומתעורר להעלות מ"ן והם ב' הבחי' הנז' בכוונת שמע שיש חיות הבלתי נפסק. ויש מתחדש מדי פעם בפעם לפי זכות ישראל בחברותא שז"ון מסתלקים למקום א"וא ואז יהיה ה' אחד: ברחימותא מיתוק הגבור' בשלימו שרחל נגדלת כמוהו וכדין הוא שלמא דכולא הוא הזווג ביסוד האמיתי וכמו שנכוין בזכר למעשה בראשית. שלמא דעילא ותתא בכל העולמות:

דמילי אורייתא אשתמעו פי' שראוים הם למי שאומרם שפיו ולבו טהורים ולכן ד"ת שלומד מתפשטת קדושתם. ואותו הבל הקודש עולה ובוקע אוירים ורקיעים וידוע משער הנבואה שיש ג' מדרגות בסגולת ד"ת שהם הבל קול ודיבור והן בחינות שונות זו מעולה מזו וסי' מלמטה למעלה הד"ק. והבחי' היותר גבוהה היא הנשמעת מק"בה. והאחרת מכל חילו ובזכות זה הק"בה אתי לדיירא עמיה. הוא השפע המקודש המשתלשל ומתלבש בג' בחינות הדיבור. הה"ד בכל וכו'. דהו"לל אשר תזכיר. אבל מובן במה שקדם שכיון שהיא צדיק וראוי לתורה אז כתיב בו ואשים דברי בפיך שקדושת התורה חלה בתוך פיו והיא היא המדברת בו הפך הנאמר ברשע ותשא בריתי עלי פיך שהכל הוא בחיצוניות מהשפה ולחוץ. ולא עוד וכו' ירצה שאם יעשה איזה חטא אין כח למקטרגים עליו וכמרז"ל דאין עבירה מכבה תורה:

ת"ח פקודי וכו' יביא ראיה למ"ש בעילוי התורה מן מעשה המצות לש"ש ואמר שגם המצות אעפ"י שעיקרן לתיקון הנפש מ"מ עילאין אינון לעילא שגורמין זווג או"א להזדווג זו"ן וכמ"ש בל"ת בפ' שמות בסוד מכום מ"צ הוא י"ה בא"ת ב"ש: ונלע"ד לפרש מרז"ל י"ה עם שמי שס"ה ו"ה עם זכרי רמ"ח דאיפכא הו"ל למהוי. אלא נ"ל ששני שמו' י"ה ו"ה הם דו"ק דגדלות. י"ה מאהי"ה אימא ששם שרש הגבורה. ו"ה מהוי"ה אבא. וידוע שכל כח המ' הוא משם. אתי בר נש וכו' תדע שכל מצוה הנעשית לש"ש מתעלה ניצוץ אור מתוך נוגה ועולה למעלה ונשרשת בבחי' האבר המתוקן באותה מצוה וז"ש אתי בר נש שבא בכוונה לשם יוצרו ולא בדרך מקרה אז ההוא פקודא קיימא וכו' שהוא אותו ניצוץ המתרומם. ומתעטרא קמיה שהב' עטרין הם דחו"ג ואותו הניצוץ מאיר ומתקן בשרשו מצות עשה בעטרא דחסדים. ומל"ת בעטרא דגבו'. ואמר פלנייא עבר לי וכו' איתא בס' א"י שכפי חלק הניצוץ של נפש האדם כן יש מל"ת לסור מרע ומ"ע לעשה טוב. וז"ש ומן פלניאו אנא כלומר מבחי' פרטית שלו. בגין דאיהו אתער ליה לעילא שמעורר השרש של אותה מצוה למעלה. כגוונא דאיהו וכו' כפי הכוונה והאדיקות שיש לו.

ועביד שלמא וכו' הוא ענין ב' הזיווגים הנז"ל ואז נעשים ב' הזווגים ברית הלשון וברית המעור והיינו שני שלומות הנז' בפסוק ואמנם ידוע שאין הדעת ספי' פרטית מעשרה נקודות. אלא שמתהוה מהתחברות ח"וב וז"ש יעשה שלום לי שממש עושה השלום העליון. משא"כ שלום התחתון הוא יסוד שהיא מדה אחת אלא שצריך לכוננו שיהיה ראוי לזווג וז"ש שלום מה שהוא כבר זה יעשה לי והבן:

בגין דאיהו אתער ליה לעילא זולת הכתוב למעלה. עי"ל בסוד הנז' בענין יוסף ובנימין ב' צדיקים עליון ותחתון ואיתא בס"הכ שבנימין ה"ס כלי היסוד של הנוק' המעלה המ"ן והנה ידוע שהמלכות נק' בתולה על שסוגרת פתחה מפני החיצונים. ולכן צריך תמיד לעשות לה כלי מחדש וכנז' בכוונת ק"ש: והנה כשאדם עושה מצוה ומעלה ניצוץ צדיק. אוחז אותו הניצוץ ומעליהו למעלה ועושה שלום התחתון שצריך עשיה גמורה שהרי אינו במציאות ואח"כ מעורר צדיק עליון שישנו בהוי"ה: והיינו שלום שהוא במציאותו יעשה לי: ופי' לעילא שמכונן יסוד המ' שאז מעלה מ"ן לעילא. ולתתא ר"ל שמעורר צדיק עליון להשפיע למטה: ובהקדמה זו יש שייכות למ"ש אח"כ שמחו את ירושלים להורות שאלו היחודים הקדושים אמיתות מציאותם: אינו כשישראל בגלות: שהרי השכינה גולה עמהם. והיחודים הנעשים בזמן הגלות הם בסוד אור זרוע הנז' בפ' תרומה דף קס"א ע"א שאמר שם ומיומא דאפסיק ההוא גנתא לא עאל בה ההוא גננא. דאין הזווג אלא לקיים ולתקן הנשמות של אד"הר המפוזרות בעולמות. אבל כשישראל בארצם אז שם למעלה ממנה מתחבר' אתתא בבעלה בסיד הפנימיו' שנעש' זווג חדש ממש:

חדוותא דכולא פנימיות הנשמות ופנימיות העולמות דעילא ותתא א"וא וז"ון והענין הוא כי בעת הרצון אז כל העולמות מתעלים להתייחד במקורם באצילות ואז אצילות ובריאה הם עולים לג"ר ויצירה ועשיה לז"ון וזהו יהיה ה' אחד ושמו א': כי ה' א' הוא אור פנימיות האצילות שבשאר הזמנים מתפשט למטה בבי"ע ואז לא יכון לומר שהוי"ה אחד. כי ד' אותיותיה מתפשטים באבי"ע ואין זה יחוד ואחדות: אבל בעילוי העולמות והתכללם באצילות אז כל ד' אותיות באחדות גמור וגם כל העולמות בתכלית היחוד. וידוע כי לבוש האור נק' שם וכמ"ש הר"מק בערכי הכנוים: ומינה שבהתיחד עולמות אבי"ע היא נק' שם כולל וזהו ושמו אחד ולכן לא נאמר יהיה ה' ושמו אחד. כי אין ערך ליחוד הפנימיות. לשל העולמות: ונלע"ד שז"ס קודם שברא הק' ב"ה את עולמו היה הוא ושמו בלבד שר"ל שקודם עולם האצילות בהתיחדות שאר העולמות בתוכו. וע"ד שאמרו שהתורה קדמה. ולכן התורה התחילה בברא שהוא מציאות העולמות מבריאה ולמטה. והנה בהתעלות אצילות ובריאה לג' ראשונות אז נתעלה י"ה אל י"ה. וי"ה פ' י"ה גי' רכ"ה. ויצירה ועשיה לז"ון היינו ו"ה פ' ו"ה שעולים קכ"א ושניהם גי' שמ"ו:

ד' משריין דכנסת ישראל הן הן המרכבה הנז' בפ' ויחי דף רמ"א ע"א שהם בסוד ח"ג ב"ה דרחל תרין דרועין ותרין ירכין הם ד' ובכל א' מהם ג' קשרים הרי שהד' הם י"ב וז"ש ד' משריין דכ"י דאינון תריסר. ובל"ת בפ' ויגש כתוב שמאירים בהם י"ב צירופי הוי"ה וזהו נמי ד' משריין סוד ד' אותיות הוי"ה. דאינון תריסר י"ב צירופים וז"ס שם שב"ט שעולה עם הכולל כמנין י"ב הוי"ות שהרי כולם כלולים זה מזה כי כן ברכם יא"עה שנא' איש אשר כברכתו וכו' וכמר"זל. והם בסוד הארת זעיר בנוקבא הוי"ה באד"ני ואז תתמלא בסוד י"ב אותיות אל"ף דל"ת נ"ון יו"ד והיינו נמי ד' דאינון י"ב ואפשר שהשבטים הה בסוד י"ב הוי"ות כאמור שהם ענפי עץ החיים כי שבט לשון ענף וגם דסתם הוי"ה בזעיר דאיהו ו' והיא צורת השבט. וי"ב תחומין הוא בסוד י"ב אותיות אד"ני מלא שכן כל גבול הוא מצד הנוקבא. ובסוד זה נגבל סכום משפחות ישראל לסך ס"ה גי' אד"ני וכמר"זל כי אתם ה' מעט מכל העמים וידוע שכמו שיש ד' מחנות אלו שהם מחנה שכינה:

כן ישנם בזעיר שהוא יעקב אשר ממנו יצאו וז"ש כולא כגוונא דלעילא:

פי' של הנקבה הם דוגמת של הזכר ובזה מובן כפל הפסוק ששם עלו שבטים שבטי י"ה עדות וכו' כדמפרש ואזיל דשבטים סתם הם אותם הנז"ל שמותם. למטה בנוקבא. ולכן לא אמר לתתא בארעא כמ"ש לקמן. ושבטי י"ה. ה"ס שרשם שבת"ת. ואמר שנק' שבטי י"ה ע"ש שהוא מעיד בהם בסוד או"א שבתוך הזעיר. ועוד מלמדנו סוד אחר בענין זה והוא מה שהתחיל ואמר אבל ודאי הכי הוא וכו'. פי' אמת שנק' שבטי י"ה ע"ש העדות. אבל ודאי הענין הוא. דהא אילנא עילאה וכו' ונצטריך לדעת מ"ש הר"חו ז"ל בפי' חיות הקדש שנז' בריש פ' ויקרא ששם כתב שיש ב' בחי' חיות הקדש. א' בסוד י"ב קשרין דדרועין וירכין וכנז"ל ברחל. כן הוא בזעיר. ובחי' ב' היא בסוד התכללות ח"ג נ"ה בת"ת. ששם נשרשים ד' שרשי הזרועות והירכין הקשורים בגוף:

והנה ידוע שבו"ק דזעיר נחתמו ד' צירופי יה"ו שהם ו' ענפי' המסתעפים משרשם שבדעת כמ"ש בכוונת הלולב ולפי סדרם הם יה"ו הו"י בח"ג יו"ם הי"ו בנ"ה והרי הם ד' דאינון תריסר. ור"ת כל א' משני הצירופים הוא י"ה. ולפ"ז מ"ש שבטים שבטי י"ה ירמוז לב' שרשי השבטים בזכר ובנוקבא:

דהיינו שבטים סתם י"ב שבטים דלתתא בנוקבא כאמור ושבטי י"ה הם אותם דלעילא בזכר ובזה מובן מ"ש דהא אילנא עילאה קדישא ה"ס הדעת דזעיר אחתם בחותמוי הם ו' צירופי' הנז' שבהם נחתם העולם הוא זעיר. ומייתי פסוק. ודמות פניהם וכו' שהוא במרכבה שביצירה ששם היתה השגת יחזקאל כמ"ש בליקוטים ביחזקאל. וידוע שיצירה ה"ס זעיר דמקנן תמן וששה הצירופים ה"ס חי העולמים וט"ט דמט"ט כנודע. ואולם פי' הענין במ"ש בפ' נח וז"ל אנפי אדם גליף בכלהו אדם אנפי אריה אדם אנפי נשר אדם אנפי שור אדם כולהו כלילן ביה ובג"כ כתיב ודמות פניהם פני אדם ע"כ. וכך הוא שיעור הכתוב ודמות פניהם פני אדם. פי' שכל י"ו הפנים היו בצורת אדם. אלא שד' הפנים של צד ימין דהיינו פני כל א' מהד' ראשים שהיו לצד דרומו של עולם היו פני ארי"ה ר"ל צורת פני אדם נוטות ונראות כתואר אריה. וכן כל אחד מהד' פנים של רוח צפונו של עולם היו תואר פני אדם מתראות בפני שור. וכן בכל א' מד' פני נשר. ומינה נשמע שהפני' של כל א' של צד מזרח הם פני אדם כצלמו ממש ובזה אין המקרא חסר כלום וז"ש דיוקנא דאדם אתכליל בכלהו. פי' בכל י"ו הפנים. ואפין הוו לד' סטרין ומתפרשן בדיוקנהון שכן פנים הנראי' מצד המזרח היו פני אדם. ושל דרו' פני אדם כפני אריה ושל צפון פני אדם כפני שור ושל מערב פני אדם כפני נשר ועיין בתזריע דף מ"ח ע"ב:

וכולהון כלילן ביה באדם ירצה שהחיה של צד מזרח שעיקרה פני אדם ממש גם בה היו כלולים ג' פנים האחרים דאריה שור נשר בצורת אדם. באופן שלכל א' וא' היו ד' פנים שוים אלא שהיו נבדלים לפי מראות הפנים כפי הרוח. פי' שהפנים של צד החוץ היו פני אדם אריה שור נשר וזה ציור כולם. #

החיה מזרחית היא ׃ והמערבית והצפונית והדרומית

אדם נשר שור אריה

אריה שור שור אריה אדם נשר נשר אדם

נשר אדם אריה שור

זה נלע"ד בפשיטות ולא הבנתי מ"ש בקרית ארבע משם הר"מק ז"ל וז"ל וא"ת א"כ במה הם נבדלות הפנים זה מזה כי אחר שכל א' כלולה מארבעתם א"כ הן שוות לזה תירץ ואמר ומתפרשן בדיוקניהון שבפנים אלו גובר פני אריה ובפנים אלו גובר פני שור וכן לארבעתם וכו'. ולא ידעתי מה ענין תגבורת זו. אם לא שנאמר שבצד ימין הייתה צורת אריה יותר נכרת ומתוארת. וכן של שור בשמאל. אבל לא ידעתי מנין לו זה כי אין זה במשמעות לשון הזוהר. וכ"ש שאין אנו צריכין לזה כמו שפירשתי ועוד יש הבדל ביניהם במראה הפנים והארתם כדלקמן בדף קנ"ד ע"א ע"ש. מיכ"אל בימינא הא דלא קאמר אריה לימינא שור לשמאלא וכו'. ונקט לה במלאכים יובן במ"ש הרח"ו ז"ל בפ' ויקרא הנז"ל כי יש במרכבה סוד נר"ן דהיינו שכל חיה היא בסוד נפש. ועוד יש מלאכים שהם סוד רוח ואמנם הנשמה היא בסוד כלי ז"ון דאצילות המתלבשים בב"יע כנודע. הפנימים נשמה בבריאה ואמצעיים ביצירה והחיצוניים בעשיה. ועליהם אמר שכינתא עלייהו. וכן פי' במ"ש בפ' ויחי דף רמ"א ע"א וגופא עלייהו שה"ס הנשמה הנז'. ואני בעניי מוסיף עוד מה שלמדתי מדבריו ז"ל בדרוש כסא הכבוד באוצ"ח וגם בס"הכ בכוונת עזרת אבותינו. שם נאמר שכשם שמוחין דזעיר הם תנה"י דאימא ושל רחל הם תנ"הי דזעיר. כך תנ"הי דרחל הם מוחין דבריאה סוד כח"בד ונשמה שלה ובזה תבין איך כל העולמות בסדר א' וממוצא דבר למדנו סדר הרוחות של חיות המרכבה שהם בצורה זו שהוא ממש סדר תנה"י כזה. #

אוריאל

מיכאל גבריאל

רפאל

ת"ת נשמה לאור"יאל נצח למיכ"אל. הוד לגבריא"ל. יסוד לרפ"אל. גם תשכיל כי מספר האורות הם ל"ז דהיינו ב' שלישי ת"ת הם ז' אורות. וג' אורות נה"י הם ל' והיינו סוד דג"ל. וכפי מ"ש בס' קרית ארבע משם הרמ"ק וזה צייורם כדי שלא תטעה מזרח פני אדם הם הנראים וז"ש אורי"אל לקמייהו פי' לפני מיכ"אל וגברי"אל שהם נ"ה ואורי"אל בת"ת וכן רפא"ל לאחורייהו שיסוד אחורי נצח הוד:

פני הדרומית הנראים מדרום הם פני אריה:

פני נשר נראים למערב

פני הצפונית הנראים משמאל הם של שור

דוק ותשכח שכל ד' פנים הימיניים של כולם הם פני אריה והשמאליים של כולם הם פני שור והמערביים פני נשר וזש"ה ופני אריה אל הימין לארבעתם וגו'. ועיין בזוהר חדש דף ס"ב ע"ד ותראה שכוונתי במה שציירתי לאמת. וז"ל שם כד מסתכלן לסטר מזרח כולהו אינון בדיוקנא קדא דאדם וכו'. שנל"עד דכולהו דקאמר ר"ל כל הפנים של צד מזרח שיש בכל א' מארבעתם היו אז הנגלים לאותו צד. וכן בשל אריה כד מסתכלן לסטר דרום וכו' ע"ש:

שכינתא עלייהו ה"ס מלכות החופפת עליהם:

לבתר מה כתיב ונסע וכו' מז"לן שיובן בהקדים מ"ש בל"ת בפ' תרומה שהמשכן היה בסוד רחל שאז היתה אחור באחור כנגד תנה"י דזעיר ולכן היה במדבר ומשכן ב"פ אלהים בריבוע ב"פ ה"ר ע"ש. ועוד נציע מ"ש לעיל דף קי"ח שד' הדגלים היו בסוד תנ"הי שכנגדם החב"ד דנוקבא שהם בסוד תרין רישין דילה וכנז' בכוונת ב' ימים של ר"ה. והנה אז היתה רחל בסוד אהל עראי אהל גי' ל"ו בסוד שם ב"ן כנודע. מועד גי' ק"ך צרופי אל"הים המתחלקים בת"נהי ל' לכל א' כמ"ש בס' א"י בסוד שם בו"כו העולה ד"ל שהוא ד' פעמים ל'. וגם אהל מועד גי' אלהי"ם עם נקודותיו ולכך נק' מחנה הלוים. כי ידוע שלוים מן הגבור' לוים גי' אלהי"ם. לכן לבתר מה כתיב דגל וכו'. ומובן במ"ש באוצ"ח שער ארון וכפורת שבחי' אפרים היא בסוד הארה היוצאת דרך צדדי דופני העטרה דיסוד זעיר שהוא כולל ה' חסדים וה' גבורות והיינו אפ"ר מ"י. יאפ"ר גבור. מנצ"פך. מ"י ה' חסדים בכללות עשר גי' כ"ל. ונמצא שבחי' אפרים היא הארת גבורות ממותקות הניתנות מיסוד לדעת רחל. וגם תיבות אפרים מורה פריה ורביה כי זהו עצם הזווג ביסוד הגבורי כנז׳ בפ' ויחי דף רי״ו ע״א מטרוניתא אתדבקת ביה לאתבסמ' ולזה נק' דינא רפיא. ומכאן סוד שם רפ"אל שהוא במערב וגם רפא"ל ע"ה גי' מע"רב ששם מתערבים חו"ג. ולכן שכינה שרוייה במערב כי שם כל השקה:

וכ"ש ששם בעטרה הוא שרש רחל כידוע מד' ראשי שנים, וע"כ צוה ה' שבנסוע המשכן מיד יסמך לו דגל אפרים. שאליו תשוקת השכינה, ולראיה הביא פסוק ויברכם וכו' בך יברך וכו' וישם וכו'. השכיל להתחיל מראש הפסוק כי ממנו דייוק נכון להורות מעלת אפרים שהרי התחיל בלשון רבים ויברכם ונמשך בלשון יחיד בך. ובזה נדע שאפרים עיקר. וא"ת דילמא מנשה הוא העיקר. לזה מביא סוף הפ' וישם את אפרים לפני מנשה. וכיון שהוא הראשון עליו קאי לשון היחוד כמו ותדבר מרים ואהרן וזולתם. וטעם הקדמת אפרים הצעיר למנשה הוא כי מנשה סודו בנקב היסוד אלא שחציו מים וחציו זרע כנז' בסוד התחלק מטה מנשה לב' חלקים והוא בל"ת בפ' מטות אבל אפרים הוא סוד הארת האורות הבוקעות להאיר לנוק' והיינו בסוד הפריעה שמתגלת העטרה:

ולכן יש כח באורות לבקוע ואל זה כיון יב"ע שכתב יברכון ית' ינוקא ביומא דמהולתא מפני שאז מסירין עור הערלה המונע. ואז מאיר יסוד אבא יש"ס. שגם עטרת יסוד תגלה בתוך של ישראל נער. ולזה שואל מאי קמ"לן ר"ל מאי משמע. פי' מאיזה מקום מודיענו דהאי ישראל הוא ישראל לעילא ולא לתתא כדמשמע מפשטיה דקרא. לזה אמר דא"כ הו"לל יתברך או יבורך כמ"ש ונברכו בך. ואי הוה אמר יתברך הו"לל ישימני אלהים כאפרים. אלא ודאי מדכתיב יברך שהוא יוצא ר"ל ישראל קדישא וכו'. ומאי דכתיב בתריה לאמר ישימך וכו'. ה"פ מאחר שישראל קדישא לא יברך אלא בך. מזה ישאר חק בישראל למטה לומר ישימך אלהים וכו' ששניהם ביסוד אלא דאפרים עדיף. ושמא גרים כי לכן מביא פ' אני אל שדי פרה ורבה. שהיא בהכנסת העטרה. כי בלתי בחי' זו א"א לפרות ולרבות. ובחי' מנשה היא משונה. אבל מ"מ עיקר מקום אחיזתו מוכרח לפריה ורביה ולכן הזכירו גם הוא והנה ידוע שהו"יה דת"ת או דיסוד היא בנקודת חו"לם או שו"רק והיא גי' ס"ו כנקודת שם אפרים. והוא בסוד הידוע אצלנו כל הנפש הבאה ליעקב ששים ושש. דגם ה"פ ס"ו גי' אפרי"ם בסוד ה' חסדים וה' גבור'. אוליפנא דחמא עמיה שכינתא זה ענין אחר לקיים מ"ש בתחלה. אבל הוא בדרך אחר כי עד עכשו דריש קרא וסבר שרוח ה' דבר ביעקב ומלתו על לשונו ואולם מה שלמד מרבותיו הוא שראה בעיניו שהשכינה עמו ואז אמר בך יברך:

ועל זה הקשה ואמר והיאך חמא והכתיב וכו': והר"מק ז"ל תמה ואמר וכי שכינה בעיני בשר היא נראית והרי שכינה בעיני השכל היא נראית. ותירץ דכיון שאמרו שראה עמו שכינה ולא אמרו שאמר כך במראה הנבואה. משמע שכיוונו לומר שהוא אמר מעצמו בך יברך מפני שראה סי' טהרה ציצותא דנהורא על רישיה או קירון פנים והקב"ה הסכים עמו. זהו תמצית דבריו. ונל"עד שהענין מובן במ"ש בפ' תולדות דף קמ"ב ע"א דהתם מדמ' כבדות עיני יעקב. בקצת לכהיית עיני יצחק. שר"ל ששלט בהם כח הגבורות ע"ש. וא"כ אין לומר שראה בכח נבואה שהרי עיקרה של הנבואה הוא מכח הארת החסדים שבנ"ה דזעיר. וכיון דכתיב ביעקב כבדו מזוקן ופי' לה בפ' תולדות מזקן דיצחק ע"ש א"כ אי אפשר לומר שנפקחו עיני שכלו לראות בנבואה. אלא איזה דבר ממשיי הרגיש ובו ידע:

מעטר בטוטפי אתכסי בכסויא דציצית וכן בפ' שלח לך דף קע"ה ע"ב מקדים התפלין לציצית וי"ל דאיירי במעלה שלהם ומקדים המעולה. אבל לדין סדר הנחתם הוא להפך דמעלין בקודש ולכן דייק בסמוך להקדים הציצית לתפלין משום דאיירי בדין הסדר וכן הוא בטור וש"ע וגם לפי הסוד אין לשנות. מהו תפילין וכו'. תימא אטו עד כען לא הוינא ידעי מהו תפלין. ותו דהקדים של ראש לשל יד. ותו דלא הזכיר תיקון תפלה של ראש בראש אלא רק דשל יד בשמאלא ועל לבא. ונל"עד דהוקשה לו מה שהקשה הרב ז"ל בדרוש התפלין דאם התפלין נעשים מהמוחין והם אינם נכנסים אלא בתפלה. א"כ איך יצוייר בחי' התפלין קודם התפלה: וזהו ששואל בכאן מהו תפילין. ירצה כיון שאנו מדברים עתה בתיקונא דעובדא שקודם התפלה א"כ מהו ענין תפלין עכשיו. ותירץ תפלה של ראש וכו'. והוא ממש מ"ש בדרוש התפלין ביישוב קושיא זו והענין בקיצור הוא שאע"פי שאחר התפלה מסתלקים המוחין מזעיר. מ"מ נשאר הרושם שלהם כל היום ולכן הוא זמן תפלין. אבל בהגיע הלילה. אז מסתלק רשימו דזעיר לגמרי ועומד על ראשו. ורשימו דראש רחל נכנס תוך חזה זעיר. והנה בשחרית שאז עולה כתר רחל מן הבריאה ומתעלה בסוד נקודה עד שעומדת בזרוע שמאל דזעיר פנים בפנים. ואז יוצא אותו הרשימו מתוך חזה זעי' ונעשי' תפלין בראשה ובזה חוזר להתיייחד עמה כי בלילה היו בפירוד. ונם זעיר חוזר ושואב הרשימו שעל ראשו. נמצינו למדין שעיקר תפלין שקודם התפלה מתחיל מחזרת הארת הרשימו דנוקבא שיוצא מן החזה ומאיר בנקודה שבשמאלו שבזה יש ב' בחינות שבחי' זעיר הם של יד ובבחי' רחל הם של ראש ועיקרם להאיר ראשה. וז"ש תפלה של ראש ושל יד כלו' אותה תפלה שהיא של ראש ושל יד כאחד שאז חוזרים ונקשרים יחד זו"ן בפעם אחד וקשר אחד:

וז"ש ולאתקנא לון פי' לראש וליד בקישורא חדא בשמאלא ששם עלתה הנוקבא ועל לבא שמשם הארה יוצאת ולזה מביא ב' פסוקים שמאלו תחת לראשי וכו' שימני כחותם וכו' ששניהם נדרשים יחדיו בדרוש התפלין על סוד זה. אלא שלפי הנז' שם צריך להגיה בכאן שמאלו תחת ראשי שהוא הרומז לענין זה. כי פסוק דתחת לראשי נדרש על החיבוק הגמור הנעשה באתה גבור כמ"ש בס"הכ. ואולם לא חשש ר"ש להזכיר תפלין של ראש דזעיר משום דסגי ליה במה שהזכיר תחלה סוד בחי' התפלין קודם התפלה ומה שהוא עיקר והנמשך מזה שהוא שאיבת זעיר הרשימו שעליו הוא מובן מעצמו בדרשת של פ' שימני כחותם. שבמ"ש קשה כשאול קנאה נרמזת תפלה של ראש כמ"ש בדרוש התפלין. ואל זה חזר ואמר והא אוקימנא ודוק. ואולם צריכין אנו ליישב קושיא א' שיש בענין זה שגם הר"חו ז"ל הרגיש בה בסוף פ"ט דדרוש תפלין. והוא שלפי הנז' תפלין אלו הקודמין הכל הוא באצילות. והנה הרב ז"ל מסר לנו בפי' שתפלה של יד היא בבריאה ושל ראש היא באצילות. וכן מוכח מכאן מע"ש בסמוך ולבתר תפלה של יד דאיהי תפלה דמיושב לבתר תפלה דרישא דאיהי תפלה דמעומד וכבר נודע דברכות יוצר בהיכלות הבריאה. והעמידה היא באצילות והרח"ו ז"ל לא תירץ כלום בזה בפי' אלא כתב שפעם אחרת שמע מרבו בענין קדימת תפילה של יד לתפלה ש"ר. כי תחלה נעשים לה מוחין מצד הבריאה. ואח"כ נמשכין לה מצד האצילות. והיינו אחרי הניח זעיר תפלין בראשו יורדות שני הרצועות עד תפלה של יד ואז נעשים אליה מוחין בסוד האצילות ופעם אחרת שמע בטעם קדימת התפלין לתפלה. שאלו התפלין הם בבריאה מהמוחין שירדו לבריאה בלילה. ופעם אחרת שמע שלעולם יש לז"ון תפלין תמיד. אלא שקודם הנחה התפלין יישנם לזעיר בסוד רוח ולנוקבא בסוד נפש. אבל אחר הנחתנו ישנם לזעיר בסוד נשמה ולנוקבא בסוד רוח. הרי לך ד' שמועות חלוקות בענין. והרח"ו ז"ל לא דבר כלום ביישובם. איברא דשמועה ד' יש לומר דלא פליגא על דרוש דשימני כחותם. דיש לאוקומה שהיא שואלת רשימו לסוד הרוח וגם הזעיר שואב בסוד הנשמה. אבל ב' שמועות מציעתי נראה דפליגי על הדרוש הנז'. וכ"ש דלפי השמועה הג' לא יש טעם לקדישת תש"י לשל ראש. ונל"עד שכן הוא המשך הענין שתחלה אותה הנקודה העצמית שירדה לבריאה בלילה הלא באור הבקר מתקשטת ולוקחת תפלין לראשה מאותם המוחין דבריאה שירדו שם בלילה. ואח"כ עולה לאצילות ושואלת שימני ומושכת הארת הרשימו מן החזה כנז"ל. אבל אותה הארה אינה אלא מצד מוחין דבריאה שבאצילות שכל עולם כלול מאב"יע. ואחר שאיבת זעיר הרשימו שלו שמניח תפלין בראשו:

אז יורדין לנוקבא תפלין מצד אצילות שבאצילות וזה בהארת שני הרצועות כן נל"עד ליישב השמועות. אבל לתירוץ הקושיא שהקשיתי. נוכל לומר דאע"ג דתפלה של יד אינה מאירה באותה נקודה עד היותה באצילות מ"מ כיון דתחלת עלייתה היא מהבריאה מקרי שפיר תיקון הבריאה. שאין ספק שמדי עלותה לאצילות תשים דרך להאיר משם לבריאה שהיתה שם בתחלה. וכ"ש שבלי ספק יורד כח לרחל מן האצילות כדי שתוכל לעלות לאצילות. וזה הכח הוא תיקון גדול לכללות הבריאה: עכ"ל הרמ"ז:

והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וזה לשונו:

זכאה חולקיהון דישראל יובן בהקדים מ"ש הרב שעיקר האצילות נשרש ונמשך מן ב' מזלות שהם נוצר ונקה. שבהם מושרשים א"וא וז"ון ושם התחלת גילוי החסדים והגבורות ושם שרש ישראל. ועל כן התחיל זכאה חולקהון דישראל. חדא כי ישראל סודו ישר"אל שה"ס ק"ו האמצעי ההולך בצינור ישר ואינו כשל ב' קוי ימין ושמאל ההולכים מהידות אל הרגלים. ועוד ישראל שיר אל חו"ג וקדמו הגבורות כמו שעתיד להיות בעו"הב כנודע לנו. ועוד נודע שגי' שם ישר"אל תקמ"א שהו' ר"ת של כח"ב גג"ת נהי"ם שחמש מהם שהם כ"ח ג"תנ הם סוד ה' חסדים: ובגה"ים הם ה' גבורות. וע"כ אמר דק"בה אתרעי בהון ה"ס ב' הרצונות שהם ב' המזלות הנוזלים מרעוא עילאה הוא יסוד עתיק שהוא שורש התורה ומ"ע ומל"ת הם חו"ג שבו ונמשכים חסדים לנוצר חסד. וגבורות אל ונקה. ומשם אורייתא דקשוט:

תורת אמת דהיינו תורת סוד ע"ב כנז' אצלנו בתורת ה' תמימה. אמ"ת סוד אה"יה פ' אה"יה. ומושפעים לב' יסודות דא"וא שה"ס אילנא דחיי כי ע"ץ גי' ב"פ יס"וד. ולהיותם בתכלית היחוד נק' בשם ע"ץ. והם הם סוד חיים ב' יסודות שכל יסוד נק' חי. וגם ע"ץ החיי"ם גי' ע"ב קס"א שנמשכים מנוצר ונק':

דביה אחיד בר נש וכו' שידוע שסתם ישראלי הוא דמות זעיר. ולכן בעוסקו בתורה זוכה לאור א"וא כי היא חכמתכם ובינתכם. ולכך בתורה אחוז האדם בחיים. וס"א ירית רומז למ"ש רז"ל שת"ח זוכה לחיים של אחרים בעוה"ז וכ"ש בעו"הב כמבואר אצל ר"א בן דורדייא שזכה לכל חיי עו"הב של יוחנן כהן גדול. ואמר חיין להאי עלמא וכו'. כי ידוע שהעו"הז היא המלכות. ועו"הב היא בינה. והנה יסוד אבא יש בו ב' בחינות מכוסה ונגלה. והמכוסה ה"ס חיי עו"הב שהוא בתוך יסוד אימא והנגלה הוא של עו"הז. כי ה' בחכמה יסד ארץ. וע"כ נק' עץ החיים שנים. כי מי שאינו זוכה בשל עו"הב אינו חי. וגם לסוד זה לא נמצא חיים בלשון יחיד. דכל מאן דאשתדל באורייתא וכו' נותן טעם למ"ש וגם יבארהו היטב באומרו שצריך לעסוק בתורה וגם יאחוז בה בכח הזכירה כי אז זוכה למעלת עץ החיים העולה זכ"ור. ואז בלי ספק אות ליה חיים:

ה"ס משר"זל אין עבירה מכבה תורה כי אין כח בקליפה לשלוט באור שלמעלה מן החזה משא"כ במצוה שה"ס המלכות ששם עה"ד טו"ר ויש משם אחיזה לחיצונים. וז"ש אית ליה חיין. פי' בודאי אית ליה חיין. ס"א אחיד בחיין. הוא מה ששנינו סוף קידושין שהתורה משמרתו מכל רע ואינו בא לידי עבירה שמשם המיתה:

והיינו אחיד בחיין אחוז ומוחזק בם ומכלל הן אתה שומע לאו שכל השוכח משנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו מפני שמוכן לעבור עבירות ולא תזכרנה צדקותיו:

וכל מאן דשביק וכו' הוא חידוש אחר והוא שהרי אין הכל זוכים לכתרה של תורה:

כי רוח היא באנוש ומה יעשו מי שלא נגזר עליהם להיות חכמים לזה אמר שיש להם ב' תיקונים אחד לגרוס בעלמא כי גדול כח התורה גם בפטפוט לחוד ואפי' בלגלוג יש לו זכות. והב' יטה אזנו לשמוע תורה:

וכנגד זה אמר כי מי שאינו עושה כן אלא שביק מלי דאורייתא מלי דייקא. ואתפרש מאורייתא שאינו הולך לב"ה כאלו מתפרש מחיין. פי' אע"פי שיעשה מ"ט. בגין דהיא חיין היא מקור החיים ולכן מי ששומע ענייניה. אפי' מפי אחרים זוכה לחיים. וכל מלוי חיין. המלות לבד בקריאה וגירסא בעלמא. למה זה דומה לחולה ששותה משקה רפואה שהוא מועילו בסגולתו אף כי לא ידע חכמת הרפואה. ולכן מביא ב' פסוקים. כי לענין השומע ד"ת מביא פסוק כי חיים הם למוצאיהם וקודם אמר בני לדברי הקשיב' וכו'. וקודם פ' רפאות תהי לשרך כתיב בני תורתי אל תשכח שלא ישכח ד"ת ויש לי ד"א בפי' ענין זה והוא לאסור העוסקים בחכמות חיצוניות והיינו אתפרש מאוריתא. ועוד שלומדים בלשונם והיינו דשביק מלי דאורייתא. ת"ח אילנא דחיי וכו' מביא ראיה לכל מ"ש מסגולת התורה שהיא עיקר חיות העולמות וממנה כל השפע המושפע ויוכיח הכל ע"פ הסוד והוא שידוע שיסודי א"וא הנק' עץ החיי' מכריח ממעלה למטה כי גם במקום התגלות יסוד אבא שהוא מן החזה ולמטה יש כיסוי מיסוד אימא כנז' בדרוש הכפרת:

והוא שמשא וכו' נודע שאור הגנוז הוא פנימיות יסוד אבא דכתיב ביה ופני לא יראו אבל בחינות הארות יסודו שמאירות בתוך זעיר ה"ס השמש. באופן שמה שתמצא בזוהר ובדברי הקדמונים שהת"ת ה"ס השלש ירצה לומר אור הזעיר שמצד אבא. והוא מאיר לכל דכתיב כולם בחכמה עשית: ונהורא דיליה שארי מרישא. מובן במ"ש בס"הכ בסוד תהלות לאל עליון שיסוד אבא להיותו ארוך גם שעדין קודם העמידה לא נכנס כלל מ"מ יש קצת הארה ברישא בסוד הדעת והארה זו נמשכת דרך קו האמצעי עד יסוד דזעיר וז"ש כאן:

ואתפשט בגופא דאילנא באורח מישור בגופא דאילנא קו האמצעי שהוא ממש אורח ישר משא"כ ב' קוי ימין ושמאל שאין אורם נמשך ביושר. שהרי אין צינור ממשיך מן הזרועות אל השוקים: אבל קו האמצעי מתפשט במישור מראשו ועד סופו ולכן אורו הוא עצמי ולא בחי' הארה וכמו שהוא בשפע הנמשך בקו האמצעי שהוא עיקר הפנימייות: תרין סטרין אחידן ביה הם יעקב ורחל דאיהו בנצח ואיהי בהוד. אך ידוע שאין יציאתם לצפון ולדרום כי יעקב יוצא מצד פני זעיר ורחל מאחוריו: לכן חזר ואמר חד ימינא וחד שמאלא כלו' שטעם אומרו שהם לצפון ולדרום. הוא מפני שכל עצמותם זה מחסדים וזה מגבורות. שלכן אח"כ ניתנים הוא בימין והיא בשמאל ונקט ליה הכי משום דקרא כתיב הולך אל דרום וסובב אל צפון. וגם מפני שעיקר כניסת מוחין דא"וא הוא לבנין ז"ון: וכתיב ה' בחכמה יסד ארץ:

ואינון בשעתא וכו' ירצה דאין מציאות אל יעקב ורחל הנז' אלא דווקא בשעה שהשמש מאיר הוא אור אבא שבתוך זעיר. ולא כשלא יש כי אם אור אימא. דאז אין בנין ליעקב ורחל כי אם ישראל ולאה מן החזה ולמעלה. כמו שהוא בתפלת המנחה שאין נכנס אז כי אם ו"ק דגדלות דאימא כנז' שם. מההוא גופא דאילנא וכו' דע שיש ביסוד אבא ג' חלוקות. אחד הוא מן החזה ולמטה שכנגדו יעקב ורחל כאמור. והב' כל שאר הגוף עד הראש שלעומתו הזרועות. והוא האמור כאן ואמר אתקיף מפני ששם יש ליסוד אבא כסוי דיסוד אימא. וצריך להתחזק כדי להאיר בימין וגם להיותו צד ימין מצא מין את מינו וניעור בחוזק ואח"כ משם חזר בעין אור חוזר להאיר צד שמאל וז"ש ומתוקפי' נהיר שמאלא. פי' מכחו הימני מאיר צד שמאל בסוד אברהם הוליד את יצחק ונלע"ד שלכן צד שמאל הוא יותר חלוש מטעם זה. וכל ענין זה נכלל במש"ה בכל הארץ יצא קום דהיינו ב' הקוים ימין ושמאל. ואח"כ מדבר בחלק הראשון העליון ואמר והוא כחתן וכו' מאן איהו חופתו וכו' שהוא יוצא מתוך ת"ת דאימא שעליו אנו אומרים עוטר ישראל בתפארה. וז"ש דא איהו רישא דכל נהורא. שכן הוא חופף על זעיר כנודע: כי כתר דזעיר הוא החופף וסובב על ראשו כי כן כתר הוא לשון סבוב כמש"ה כתרו את בנימין. וידוע כי כת"ר גי' ג"פ או"ר: וכן חפ"ה ג"פ אל שכל שם אל סודו במקיף אל"ף למ"ד גי' הק"ף והוא נק' קצה השמים. שלא תאמר הואיל שכל כתר זה וכן אורו שבתוכו. הכל מאימא ואם כן אין לו שייכות עם זעיר וכמו שסתם חפ"ה אינה מגוף החתן. לכן הדר מפרש קרא דאבתריה שהוא נק' קצה השמים שהרי נדבק עם זעיר ונעשה כשלו ומשם תחלתו:

וכדין נפיק כחתן שהרי הוא מתווך בין נה"י דאימא שהם סוד ג' מילואי אה"יה שעם כללות ג' מדות נה"י עולה חת"ן וז"ש חת"ן ממש והענין הוא כי תכלית כניסת אבא בכל הזעיר היא כדי שעל ידו יאיר לרחל כדקי"ל בסוד ה' בחכמה יסד ארץ. פי' ה' שהוא זעיר בחכמה מאיר לארץ: וז"ש אזלא שמשא ואתפשט וכו' כי מערב הוא יסוד זעיר ושם שורש בנין הנוקבא כי כן דעתה הוא כנגדו. ובכח אור אבא שמתפשט מן החזה דזעיר עד יסודו ששם קומת רחל. בזה מאירים החסדים בכח"ב שלה וגם הגבורות מתכנסות ומיוחדות ביסוד זעיר להכנס חמשתן בדעת רחל: וז"ש סטר צפון אתער הן הגבו' המתכנסות ביסוד שהוא המערב: וזוויג ליה באתריה: הוא הארת הגבורות בדעת רחל שהוא אתריה דסטר צפון: ר"ל המקום המיוחד לכניסת הגבורות וה"ס פ' שמאלו תחת לראשי כמפורש אצלנו פסוק זה בכמה אופנים:

כדין ישיש כגבור לרוץ אורח ה"ס הקמת הברית בכח הגבור': ורץ בתוך האורח שהוא יסוד הנוקבא כנודע ואפשר שמלת לרוץ היא לשון כי בך ארוץ גדוד: ואורח רומז למקום צר כי תמיד היא בסוד בתולה:

ת"ח בהעלותך וכו' ידוע כי אהרן הוא מיסוד אבא והוא ממתק ומעלה הגבורות הנק' בוצינין: ודרוש וקבל שכר בדרושי הרב ז"ל על פסוק זה: ולקמן בדף קמ"ט סייום דרוש זה יודעי תרועה וכו' הא אוקמוה וכו' לעיל בפ' ויקרא דף י"ח ע"ב ובפ' אמור דף צ"ט ע"ב ששם מפרש יודעי תרועה שיודעים הכוונות: או יודעי שוברי כח הדין כנז' בפ' אמור: אבל כאן מפרשו באופן אחר. כי ידוע שעיקר קול השופר וסודו הא לתיקון מוח הדעת כי שם יש סוד חג"ת כנז' בס"הכ וז"ס יודעי תרועה. פי' מושכין חג"ת שבדעת והיינו מאי דמסיק לקמן אפיק קלא דאיהו כללא כחדא: וכל הענין כולו נמשך בדרושי הדעת כמ"ש בס"ד: וע"כ התחיל זכאין ישראל וכו' וירצה מפני שהם מושרשים ומושפעים מן הדעת: ולכן זכו אל אורייתא קדישא משני יסודות של א"וא שמושבם בדעת זעיר ובהם סוד הקדושה: וגם רמז במלת זכאין למה שכודע שישראל נזדככו במצרים ק"ל שנה שאח"כ היו ברורים. לאפוקי דור נח והפלגה שלא לבד שלא נבררו אלא שהוסיפו עון על הקדום: וכל אלו הדברים ערוכים בדברי הרב ולעומת כן קרא את ישראל בשם זכאין: והראיה שה' נתן להם תורתו הקדושה והבן:

ואוליף לון אורחוי וכו' שנאמר עליה' כל אורחות ה' חסד ואמת וכנז"ל בא"ר דף קכ"ט ע"א בסוד ההוא ארחא דפלגותא דשערי דאתפרשא מתרי"ג וכו' ובזה זוכים להדבק בו ממש. כי אין דיבוק אלא בקו האמצעי ששם אורות עצמיים: משא"כ בימין ושמאל כנז"ל:

ועוד ולמיטר פיקודי דאורייתא שהם מ"ע ומל"ת בסוד חו"ג לאפוקי א"וה שאין להם אלא מל"ת ז' מצות כנגד ז' מלכין קדמאין שכולם גבורות: ואין להם חלק בתיקון כמ"ש אדם אתם ולא א"וה ונודע ליודעים כי א"ה בהמה המה וקי"ל דירת גוי דירת בהמה כי מקורם משם ב"ן דאל"הים למזכי להו לעלמא דאתי כי בזכות מצות התורה מתעלות ניצוצות של שם ב"ן ומתתקנות עד שיחזור שם ב"ן לאיתנו הראשון לשוב להיות בסוד ס"ג והיינו עו"הב:

וקריב לון בשעתא וכו' שהוא ית' התחיל להעניקם בחסדיו מבלי שיתעוררו הם וכמש"ה ואביא אתכם אלי והראיה דהא כדין אפיק לון וכו' הוא פרעה האחוז בעורף באחורי הדעת וקראו בשם רשות אחר להורות שהיה שולט עליהם בדין אחרי שאד"הר חטא בע"הד טו"ר: וגם כי אז היה זעיר בבחינת הקטנות והיה ערפו מגולה כי נסתלק חוורא דקודלא שה"ס נה"י החדשים וזהו ענין פרעה שר"ל מגולה ולכן היה לו רשות לשעבד את ישראל. עד שנגלה כל האור המופלא ברגע אשר הושפע בליל פסח שבו העלם מבירא עמיקתא לאגרא רמא: והרי הוא חסד וטובה כפולה. כי דרך הניצוצות היוצאות מן הקליפות להתעלות לאט לאט. כי תחלה יוצאות ואח"כ עולות במדרגות העולמות וביציאת מצרים אפיק לון וסליק לין לאתאחדא בשמיה: היינו להשתרש בפנימיות כל ד' עולמות אבי"ע אשר בתוכויותם שם משכן שמו הגדול בד' אותיותיו ובשעת רצון שאין שום כח לחיצונים להפסיק את השם שלם. כי כל ד' עולמות אבי"ע מיוחדים: וזה היה פלא גדול שמיד בצאתם מן רשו אחרא ובהיותם ח"ל זכה ה' אותם למעלה זו ולדעתי בזה יובן פ' כי חלק ה' עמו וכו' מאי חלק ומאי חבל ופתח בעמו וסיים ביעקב: ויובן בענייננו ובהקדים מ"ש בזוהר בפ' וישלח דף קע"ד ע"א כי כשישראל בח"ל נק' יעקב וכשהם בשלוה בארצם נק' ישראל עוד נודע שבד' עולמות מאירים ד' שמות דהוי"ה באצילות אהי"ה בבריאה הוי"ה ביצירה: אד"ני בעשיה: וז"ש כי חלק הם ד' שמות שתוכיותם הוי"ה כוללת בד' אותיותיה והיינו חלק ה' עמו. ולא בלבד בהיותו בארץ ישראל שזוכה לשם עמו: אלא אפי' בהיותו יעקב בח"ל היא חבל נחלתו: פי' יש לו סגולה לקשר כל הפנימיות שהוא ממש נחלת ה' אשר אין לשום חיצוני חלק שם: כי כל החיצונים אחוזים בחיצונייו' העולמות דוקא ולא בפנימיו' ח"ו ולזה ירמוז אמרו וכדין איקרון בני ישראל. פי' שאז זכו לשם ישראל: ובזה ידוייק יתיר שם ישראל בכאן שהרי בהם מדבר:

בני חורין מכולא שלא היה שום נמצא שישלוט עליהם:

וזה דלא יתבו וכו' אין כוונת רשותא זו כנז"ל. והיא למד מעניינו. כי למעלה אמר אפיק להון והיינו שהוציאם ממצרים. אבל בכאן אמר דלא יתבו. ור"ל שאחר שהוציאם ממצרים לא נכנעו ולא ישבו תחת רשות מלאך ושרף: שהרי כתיב וה' הולך וכו' ולא עוד אלא:

וסליק לון לאחדא בשמיה: גם זו מעלה אחרת גדולה והיא שניתן להם כח לאחוז בשמו פי' להשתרר בו על כל נמצא כמש"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים הם המלאכים כמר"זל ובפ' ויסע מלאך האלהים וכו':

ואביא אתכם אלי כביכול אני ואתם כרעים ושותפים להשתמש בשמי המיוחד לי הוא דסליק על כולא כי הנה השם שקדם לכל השמות הוא הוי"ה: דאיתיה בא"ס קדמון כנודע: והוא הראשון שנגלה בתחלת הכל כמ"ש בדרושי הרב: ואע"פי שעצום ונורא הוא ממנו נשתלשלו כל ההוי"ת שבכל העולמות: וזהו אומרו ושליט על עילאין ותתאין: לאפוקי דעת אותם אשר יומרוהו למזמה: או סברת פרעה שאמר לא ידעתי את ה' כי האמת הוא ששם הוי"ה הוא השולט וממשיך אור פנימי בכל העולמות בסוד חילוק ד' אותיות כנגד אבי"ע וקוצו של יו"ד הוא בסוד עולם אין סוף: ועוד נלע"ד לחדש ענין נכבד בחשבון הוי"ה והוא כי ה' עולמות הם בכל א' חמשה בחי' ?יחנירן הרי הפ"ה כ"ה ואור אדון היחיד שהוא חוט הא"ס נשמה לכל הרי כ"ו:

ומגו רחימותא דלהון פי' מתוך אהבתו אותם להיותם אדוקים ודבוקים בו קרא לון:

בני וכו' וזה מפני ששרשם בדעת שיש בו פי שנים חו"ג והם רמוזים בשם ב"ן דהיינו הפשוט ה"ס החסדים והמילוי בחי' הגבו' וכנזכר בדרוש הציצית: ולפי שיש בחי' אחרות דשם ב"ן כגון ב"ן דאלהי"ם. לכן קראה בני המיוחד לי שהוא בסוד הוי"ה דב"ן: ואם תרבה שם ב"ן הפשוט במילוי י"פ ו"ד ה' פ' ה' ופ"ו הפ"ה יעלה הכל קפ"ו כמנין מקום וזש"רזל חביבין ישראל שנקרא בנים למקום: גם ידעת מסה"כ כי שם ב"ן בצייור אותיותי' עולה בר"וך והיינו בכ"ור וזהו בכ"ורי:

כגוונא דקדושה עילאה ה"ס זעיר שנקרא ב"ן בכור לאמו:

וע"ד קטל כל בכור הוא ראש הקליפות כמ"ש בסה"כ:

בכר חסר ו' ב' בינה כ' כתר ר' ראשית חכמה וטעם חסרון ו' מפני שאין שם בחי' דעת דאל אחר אסתרס ולהיות אלו ראשי החיצונים. נכנעו שלשתם יחד. ושרא קטירין ואסירין יובן במ"ש במרכבת יחזקאל פ"ד כי כשמתחברת קליפת נוגה לאש מתלקחת אז היא כולה רעה ואז צד הטוב שבה מכחיש פמלייא של מעלה וקורא עצמו אלוה וה"ס צלם דנ"נ שהיה אומר אנכי ה' אלהיך וזה בכח ההשבעות שמשביעים המכשפים שיתקשר הטוב עם הרע וענין כזה בתכלית כח הקליפות היה במצרים להיותה ערות הארץ שהניצוצות דקדוש' דקליפת נוגה ירדו לקליפת מצרים ונתחברה נוגה לאש כי כן ראה משה את מלאך ה' בלבת אש. ובהתחבר נוגה אל אש עולה שט"ן גימטריא פר"עה עם ד' אותיותיו. ואולי שלזה רומז אמו"ן מנ"וא ר"ת "אש "מתלקחת "ונוגה. ולכן פרעה עשה עצמו אלוה:

והוא וכל מכשפיו עמו עשו פעולות רבות והשבעות גדולות לקשר הטוב והרע יחד ואלו הם קטירין ואסירין שעשו לעכב הקדושה בתוכם ונלע"ד שעשו כן בכל עולמות הקליפות. והיינו עילאין ותתאין:

וע"ד לא בעא וכו': מוסב למ"ש ומגו רחימותא וכו' ועל כן לא רצה ע"י מלאך דיצירה ולא שרף דבריאה אלא בכחד מסוד האצילות:

ועוד דהא איהו וכו' כי אין למלאכי הקדושה עסק וידיעה בענייני החיצונים כי קדושים המה ולכן לא ידעו להבחין בין טיפה לטיפה כמרז"ל וגם אין להם כח להתיר קשרי כל עולמות הקליפות רק הוא ית' ומלכותו בכל משלה.

ת"ח בההיא ליליא וכו' גם זה להורות כמה חיבתם של ישראל לפניו יתב' ועילויים על המלאכים ויובן בהקדים הנז' בפ' תרומה דף קע"ג ע"א שבבוא תחלת הלילה שאז יוצאים חיילות החיצונים להתגבר גם הוא זמן שמה"ש משוררים לפניו יתברך ולע"דנ שהטעם לזה הוא מפני שבהעריב הלילה אז יורדים ג' כלי זו"ן לעולמות בי"ע לעשות הבירורים כמ"ש הרב ז"ל והם מבחי' ב"ן שעליו מוטלת מלאכת עבודה זו ולכן אז מתעורר כל צבא מרום הנכללים בשם בני האלהים הקדושים לעבוד את ה' כי הוא זמן מיוחד לעבודתם. ולעומתם צווחי בני נכר כלבים צועקים להאחז גם הם עם המלאכים הטהורים אשר לכן יורדים ששים רבוא של מלאכים עליונים כנגד ו"ק דגדלות המסתלקים אז מזעיר שה"ס הדורמיטא שלו שלא נשתייר בו אלא קוסטא דחיותא ה"ס ו"ק דיניקה דמצד אימא. ואז מתגברים החיצונים ורוצים ליהנות מן הקדושה. אבל אותם ס' רבוא מלאכים מפילים שינה על בני אדם כדי שהחיצונים אשר כל חשקם הוא על בני אדם יותר מבמלאכים מתפשטים למטה ונפרדים מהמלאכים ובזה הם מתקדשים בשירותם וזר לא יבא ביניהם היא קליפת נוגה הסובבת את הקדושה. ונראה לפי עניות דעתי שגם בזה יש הנאה למלאכים מפני שבזמן ההוא עולות נשמות ישראל למעלה במ"ן באופן שהלילה מיוחד למלאכים שמעלים מ"ן דחיצוניות הוא זווג חיות העולמות וכנזכר בכללי הרח"ו ז"ל כלל ס"ו ואינם יכולים לעשותן עד הפלת קליפת נוגה למטה שלא תדבק בהם. ואמנם בליל מכת בכורות שאז לפי שעה בטל כח שרשי הקליפות דהיינו חב"ד שלהם וכמ"ש בסה"כ. ובאותו זמן כבר נפלה אימת ה' על החיצונים והראיה שארז"ל בפ' למכה מצרים בבכוריהם שהיתה מלחמ' גדולה ביניהם מפני פחד ה'. וזה אות הכות מזלם למעלה ולפי זה לא מלאם לבם של החיצונים להתקרב אל הקדוש' כפעם בפעם ולכן מיד בשעתא דרמש ליליא וכו'. כי לא מצאו שום מקטרג. וקדמה מצות הודעת ה' לקליפת נוגה שתתעתיד לרדת למטה לצורך מכת בכורות כמ"ש בסמוך ושזה יהיה בחצות: ומפני כך לא יצאה מיד בתחלת הלילה להדבק בקדושה כמשפטה בכל הלילות. ולכן אתו מזמרין לזמרא בלתי מונע. וה' ס"ל לאו עידן הוא דהא וכו' ר"ל אינו זמן עכשו לענין עבודתם לשפע החיצוניות שהרי שיר אחר והעלאת מ"ן אחרים נעשה עתה בכח בני אשר בארץ שהם בניהם מבחי' הפנימיו' וגדול הלילה הזה כי ליל שמורים הוא לה'. פירוש אפילו בחינ' הנקרא ליל שהיא קודם חצות. גם היא לה' ולא לאלהים כשאר הלילות בשעתא דאתפלג ליליא הוא הרמוז בחלק השני הוא הלילה הזה לה' דקבילת דכורא כמ"ש בפרשת בא דף ל"ח ע"ב דאז היא נערה כי ה' זו סודה ה' אל"פין דאהי"ה מסטרא דאימא דאיהי רוח צפון ואיהי ה' אור דמ"ב כמ"ש בתיקונים דף ד' ע"ב דהיינו ה' גבורות קדושו' הממתקות ה"פ דין ולכן אמר שם בפרשת בא דף ל"ח ע"ב שאותו הליל' הי' מאיר כתקופת תמוז ונל"עד שנשתנה אותה הלילה מכל הלילות. שבכל הלילות ה' דהלילה היא מצד תבונה: אבל בליל פסח הי' מאימה עילאה המלבשת יד חזקה דאריך וגם מושפעת ממזל ונקה:

ולכן עבד נוקמין כי בה סוד הגדול דנוצר חסד לאלפים שהוא ביטול מצולות ים ולכן ישראל היו עושים שירתא בקול רם בסוד מקולות מים רבים ר"ת פ"ר והוא מעין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד דיוה"ך כי משם סוד הקולות הפנימיות וכוונת עשיית שיר זה הוא מיתוק הגבור' והכפאת הדינים בשרשם:

ולכן עבד לון בני חורין והכונו להיות חירות ממלכיות וממ"ה ושתי הגרסאות פליגי כמ"ש בפ"י דפסחים אם נאמר הלל במצרים אם לא:

ומלאכין עילאיך וכו' בין דבריאה ויצירה בין דעשייה לרוב הנאתם הודו בגדולת ישראל עליהם כי האירו באור האצילות. שבכל העולמות נתגלה בשפע עצום כמ"ש בסה"כ. בתר דאתגזרו וכו' אחר שאמרנו מעלות ישראל על מחנות הקדוש' של מעלה ושל מטה ושכולם הודו בזה. מוסיף עוד ענין גדול שבו גדלה מעלת ישראל מאד מאד והוא כי אפילו המלאכים הפנימים אין כחם יפה אלא לדחות מעליהם את קליפת נוגה וכמבואר ביתרו דף קע"ג ע"א ועיין מ"ש שם. אבל כחם של ישראל רב להפליא לא לבד להכניע הקליפה. אלא גם לשעבדה לקדושה. ולכן מביא ענין זה של רושם הדמים מאוחר אל השיר שאמרו בלילה. וזה לפי הדרגא קדימת מעלות של ישראל. כי לא לבד שגדל כחם בענין השיר דשייכי ביה המלאכים. אלא גם במה שאין למלאכים שום עסק בו שהוא הנוסף לישראל בסגולת המעשה וכדמסיק. מכאן דבכולא בעי לאחזאה עובדא. כי מדריגתה היא בעשייה ששם עיקר הקליפות. ונלע"ד שיערב לה התמצית שניתן לה כשהקדושה בגודלה. ממה שהיא חוטפת ממנה בעד העון ב"מ. וראיה ממה שידענו מגדולת האומות וגבורתם וחכמתם בזמן בה"מ קיים וכמרז"ל אלמלא היו או"ה יודעים ההנאה שהיתה להם מבית המק' וכן אמרו אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם. כי אם האורות מסתלקים והקליפה נאחזת בקדושה הנאתם מועטת. וזה מבואר לכל בעל שכל ולכן כשקיימו ישראל ב' המצות פסח ומילה שנמתקו י' דמים אז נגלו החסדים בת"נה דזעיר שה"ס המשקוף וב' המזוזות המאירים בראש הנוקבא שה"ס הפתח ונלע"ד לפי שמן החזה ולמטה יש אחיזה לחיצונים. לכן בזמן הרצון נהנים מן התמצית הבא להם משם. ומפני כך חייס עלייהו. פשטם של דברים מחייב לפרשו על מחבלא הנז' וה"ס ופסח ה' על הפתח וכו' דהיינו ולא יתן המשחית. כלו' לא יתן רשות לשום משחית אחר שיבוא אל בתיכם לנגוף ע"ד ולא נתנו אלהים להרע עמדי. והכריח שאין השחתה זו מוסבת אל ה' שא"כ ולא ישחית מ"ל אלא ודאי דאמשחית קאי. וההוא בי דינא הכי אשתכח. ירצה כי ב' בתי דינים יש העליון בבינה. והתחתון במלכות. וצריך לפרשם לפי הענין כי וה' האמור בסדום הוא התחתון שבו פעולת דין גמור חרב נוקמת. אבל כאן הוא הבינה שממנה בא החירות כנודע ולפי שהוא מקור הדין ולא הדין. לכן בהתגלות אורה אפילו הקטיגור נעשה סניגור וז"ש וההוא בי דינא. שהוא העליון כך מציאותו להפוך לב המשחית לטובה ויוה"ך יוכיח. ועוד ירמוז כי בקליפות נוגה ד' פרצופים נגד או"א וזו"ן והם הנז' בוהוא רחום יכפר וכו'. ולפ"ז נמצא משחית כנגד בינה דקדושה שהוא השני וז"ש וההוא בי דינא הכי אשתכח כשהוא ממציא אורו לעולם ובא לשפוט. כך נמצא שמשרתיו החיצונים הם מבחי' זו. מכאן דבכולא בעי וכו'. פי' אפי' במה שירמוז לבינה. ר"ל במה שהאור נמשך מבינה שגם אליה מתייחס המעשה וכמ"ש בפ' תזריע מ"ג ע"א כולם בחכמה עשית בבינה לפי שהיא סוד ל"ב אלהים ועיין בסה"כ בברכת יוצר:

ע"ג מדבחא מיירי במזבח הזהב שבו נעשה הקטרת שהוא ממוחי דאימא וכמ"ש לקמן ובו הכוונה להעלות הנוובה שבתוך החיצונים וסוד זה נתרצה סמ"אל למוסרו למרע"ה כמרז"ל. והטעם הוא מפני שב"מת פסקה הזוהמא. והיתה קליפת נוגה מוכנת להתמתק וס"מ הנז' הוא מקליפת נוגה. כי כי כמה ס"מ הם וכנז' במרכבת יחזקאל. ואולי שלכן נקרא ס"מ לרמוז לסמי הקטורת והם י"א יו"ד אל"ף גי' סמא"ל:

ובזמנא דלא דאצטריך האי ירצה שבר"ה אין לבטל הדינין כי אדרבה אז הדין צורך גבוה לתיקון הנוקבא דאיהו יומא דדינא שבו ניתנות הגבו' אל רחל ולכן מתעוררים מאריהון דלישנא בישא לומר שאינם כדאים לאותו תיקון ואינם ראוים ליהנות מפנימות השפע. ואשר דיו לעולם שישתמש בשפע חיות העולמות שהוא מבחי' החיצוניות. וכל זה נרמז בפסוק ויבואו בני האלהים להתיצב וכו' ועיין מ"ש ריש פ' בא. בעינן מלין ובעותין שהוא להתגבר בשל גבו' להתעוררות הפנימיות. מלין הם שבחי ה' בתפלתי' מלכיות זכרונות שופרות. ובעותין הם התחנונים שיש בסיום כל א' וא' מהם. וכן להראות בפועל פועל הרוח והנפש שהוא ההבל הממשיי היוצא בכח מתוכייותנו ועולה למעלה ובמה בשופר לאחזאה שופר: ירצה על הכוונות שנכוין בלקיחת שופר כגון ש"ו עם הי"ד. ופ"ר ה' אצבעות: ויתר הכוונות שיש בהוראת השופר פה קצר ופה רחב שאין יכולת לכוין בהם בשעת התקיעה. כי אז נכוין אל פנימיות הקולות וזהו ולאתערא שופר וזה בכוונה ובתקיעה. רחמי ודינא כחדא ה"ס ז' הבלים העולים ר"ס ב"פ ק"ל רחמי ודינא נכללים יחד ומיוחדים בתכלית היחוד. כמה דהוה שופר וכו': הכוונה על יום מתן תורה שאז שופר עילאה שהוא יסוד בינה הוציא הז' קולות סוד י' הדברות הכל יחד וכפרש"י בפ' וידבר אלהים ע"ש. ולאתערא רחמי קאזלינן. ירמוז אל מ"ש הרב שבר"ה טוב לילך אל מעין וכו' לומר י"ג מכולן דרחמי דמי אל כמוך ויכון ותשליך במצולות ים לתברא ממש מאריהון דדינא שהס ס"מ ולילי"ת הנקראים מצולות צ"ל מו"ת. שבאותו הייחוד מתברר הסולת מתוך הפסולות:

וכד רחמי מתערין בכאן כולל ב' העניינים דתקיעות והייחוד הנזכר וזה כי שורש התקיעות הוא בתיקון ואמת שהם ז"פ ס"ג שמהם ר"ס אורות. ואז ישוב ירחמנו והיינו רחמי מתערין ואז כולהו בוצינין עילאין נהירין לכלול כל האצילות. מהאי גיסא ומהאי גיסא ימין ושמאל פנים ואחור כי אין שום אחיזה לחיצונים. כדין באור פני מלך חיים. ה"ס תרין תפוחין קדישין שהם הפנים והוא התיקון הז' כנודע. וידוע כי י"ג מכולן הנז' הם מסוד עתיק המאירים באריך. ועתיק ה"ס מלכות דאדם קדמון. מלך גימטריא עתי"ק ב"ך דאי"ק:

ת"ח בשעתא וכו' זהו סיום כל הנז"ל בין בכח סגולת המעשה לעורר האור העליון ובין בענין מיתוק הגבו' והארת מדות העליונות. הכל נמצא והיה בהדלקת המנורה. ולהבין הענין בדקדוק היטב אקדים דברי הרב ז"ל שבל"ת ובדרוש תיקון הנוקבא כתב שהמנורה היא סוד רחל. וז' נרות ה"ס ז' קצוות שלה. והאורות המאירות בנרות הן ה' גבו' עם ב' כוללי יסוד ומלכות. ובזה נבין חילוק ב' ההטבות של ה' ושל ב' כי חסדי זעיר הם אורות היום. ושל הגבורות מאירות בלילה. ואמנם עיקר האור המאיר ה"ס מיתוק הגבו' ע"י יסוד אבא שמגיע עד יעוד זעיר בסוד עטרה שלו:

וידוע שה' גבורות יורדים עד יסוד זעיר ומשם ניתנות אל דעת הנוק' והן נמתקות ע"י אור אבא שמאיר ביסוד זעיר. האמנם להבין זה בעצם צריך להאריך קצת ואומר מה שנודע שג' שמות האחרונים דז' מרגאלן היוצאים מג' אותיות יה"ו שהם בנה"י דזעיר הם סוד אל אלהי"ם מצפ"ץ עולים זי"ת שהיסוד נקרא כך שהוא הפרי הששי של פירות הארץ ונקרא יפה פרי תואר שבו היופי והפרי והנה שמנו אגור בתוכו שה"ס שפע אבא האגור וגנוז בתוך הזית הנז' ונלע"ד שהוא מסוד בינה דאבא שד' מוחין שלה הם ד' יה"ו בד' מילואי עס"מב ונמצא שהמילוי הג' הוא יו"ד ה"א וא"ו. והנה חלק דיסוד אבא הגנוז ביסוד דזעיר הוא העטרה שלו שהיא יו"ד אחרונ' של מילוי ע"ב וא"כ להיות שיסוד מבריח כל י"ס דזעיר ושם יו"ד ה"א וא"ו ואז יש בו ח' אותיות אמור יפ"ח גי' יסו"ד. ושם זה עול' ט"ל י"פ ט"ל גי' שמ"ן. והנה שפע זה הניתן לנוקבא הוא ע"י הזעיר שנה"י שלו שבה' ג' אותיות יה"ו כנז' לעיל הוא הבונה את הנוק' בט' פרקים של נה"י אלו. ולהיותם כולם כלולים זה מזה יש ג' אותיות בכל א' מט' פרקין וג"פ ט' הוא ז"ך הרי שמן ז"ך כולם משם יה"ו ושמן ז"ך גי' זי"ת שכלולים בו. כלל העול' ששמן המנור' הוא שפע מאבא הממתיק גבירות הנוקבא שיאירו. וזה ע"י הזעיר שאבא גנוז בתוכו. ומכל אלו הבחינות קי"ל מנורה בדרום. לפי שהאור שלה בא לה מהדרום. אבל עיקר הארת הנרות הוא להגדיל אורן בענין העלתן ועיין בל"ת פ' זו ותמצית הענין שלהיות שיסוד זעיר מגיע עד לת"ת דנוקבא כולו נמצא שהגבו' משם ולמטה מגולות. ומשם ולמעלה מכוסות אבל בכוונת אהרן חוזרות המגולות ומתעלות בחוזק גדול ואור רב. והענין שידוע שאהרן הוא ע"ב פק"ד שהוא היסוד דאמא המאיר מלב זעיר עד יסודו ולכן בכוונת אהרן מאיר אור יסוד אבא בקו האמצעי דנוק' שדרך בו חוזרות ועולות הגבו' עד כתר רחל שכנגד לבו דזעיר וסוד זה תמצא בשם מנורה שאמצעה נו"ר גימט' אהר"ן והוא בתוך מ"ה דהיינו זעיר שבתוכו יסוד אבא דאיהו אהרן. ובזה תדקדק מלות הזוהר מ"ש. אתכוון לאדלקא. שהעיקר תלוי בכוונה. ואמר כהנא רבא. הגם שההדלקה נעשית בכל כהן. אלא שיצטרך לו בשעת ההדלקה להתייחד בשרשו. ובודאי שאז יאיר בו ניצוץ אהרן. ואמר בבוצינין דלתתא שהם הז"ק של הנוק', והוה קריב קטרת. ידוע מסודות הרב שקטורת ה"ס מוחין דאימא שיורדי' במעשה הקטרת שהוא העלאת י"א אורות דקליפה שירדו מארץ אדום היא בינה והם גי' י"א פ' אדנ"י קטור"ת ומתעלים בסוד הריח עד הדעת כנודע וממשיכין מוחי אימא ואז בוצינין עלאין נהרין או"א. ואתקטר כולא או"א עם זו"ן חדו וחדוותא מב' הבחי' ישמח לב ששם שורש המלכות. וז"ש בהעלותך אל מול וכו' שעולות הגבורות עד כתר רחל. אז מתגלות ומתגדלות כל הגבורות ומתלבשות בכל קומת רחל. וזהו יאירו ז' הנירות:

בהעלותך ממש באדלקותך איתא בל"ת פ' זו מנורה היא רחל וז' נרותיה ז' גבורות שלה. ובהדלקתן ה"ס הארתן בהארת אבא דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ: ונז' בלשון העלאה לסוד עלייתן בכח הגדלתן ע"ד עליית החסדים. אלא שבזה נשתנו מהחסדים שעלייתן דרך קו האמצעי שהוא מכוון אל יסוד אבא המאיר בקו האמצעי שלה ממש. ונלע"ד שיסוד אבא נקרא פני המנורה. וכללות שם מנורה הוא דעת שלה שבו משתרשות ז' הגבורות. והשתא ניחא אומרו יאירו ז' הנרות שהם חג"ת נהי"ם. ומפני זה היו ב' הטבות. ה' נרות וב' נרות ונר מערבי הוא קו אמצעי שלה הפונה ממש אל יסוד זעיר שבתוכו יסוד אבא וכל יסוד נקרא מערב. והנ' בהדלקת הנרות יש ב' פעולות א' המצאת השלהבת. ב' ההארה שמאיר'. כי יש להב שאינו מאיר. וה"ס הגבורות בלתי מיתוק הנק' חשך. אבל בכח יסוד אבא הן מאירות. ונודע כי אהרן הוא ע"ב פק"ד. וביסוד אבא יכולל ימין ושמאל כנודע מסוד הוא אהרן ומשה באוצ"ח. ולכן היתה בו סגול' לב' הפעולות העלאת הגבורות ומתוקן בהארתו וז"ש בהעלותך ממש באדלקותך ב' העניינים ההעלאה וההדלקה. ונתן טעמו דהא כחדא וכו' ירצה אל תתמה שהיה מסוגל לב' דברים שנראים הפכיים שהרי על ידו היו נעשות שני עבודות שונות שהן בסוד קשר אחד והן שמן וקטורת שה"ס מוחין דאו"א וזה מכח יחודן דכתיב ונהר יוצא מעדן:

פסוק ומייתי להו משני פסוקים המורים ייחוד שלהם דכתיב והקטיר בהטיבו דלא כתיב והקטירו הטיב שאז היה משמע שהם שנים נחלקים אלא והקטיר בהטיבו שר"ל שזה נכלל בזה. וכן בפ' ב' נאמר ובהעלות יקטירנה ולא נאמר והעלה והקטיר ולפי שעיקרו של אהרן הוא מאבא שסודו בשמן לכן בשני הפסוקים הכליל הקטרת בשמן בהטיבו ובהעלות ודוק. ואח"כ שואל מאי שנא הכא וכו' ותירץ ר' יהודה וכו' ר' יוסי אמר וכו' נ"ל שמחלוקתם ז"ל במחלוקת רמב"ם ז"ל עם האחרונים שהם סוברים שבבוקר לא היתה הדלקה אלא דישון הנרות והמלאם בשמן. וז"ש ר' יוסי טובים רווי חמרא. הרי דטובים לשון שבעים מכל. אך ראוי לדקדק למה לא די לו בפ' ונשבע לחם שהוא יותר מבואר שהוא לשון שבע. ונ"ל שכוונתו להודיענו סוד נחמד בפ' דק' רישיה לסיפיה דמתחיל בנסתר ומסיים בנמצא והענין כמ"ש בעץ חיים והובא בסה"כ בכוונת הברכות שמתחילות לנוכח ברוך אתה ומסיימות בנסתר אשר קדשנו. ואמר שם שהוא בסוד ב' בחינות שיש ליסוד אבא מכוסה ונגלה. ועיין מש"ל דף צ"ג ע"ב בפ' לך אמר לבי וכו' שמדברת כ"י למלכא קדישא הוא יסוד אבא המתגלה במקום הבנותה והכוונה להמשיך מאור המכוסה לייחדו עם הנגלה שאז לא תהיה שם אחיזה לחיצונים. וז"ש כאן ישקני מנשיקות פיהו שהוא מעולם הנעלם כידוע כי אז לא תהיה שום מגרעת ח"ו בדודיך הנגלים. אלא ארוה דודיך יותר מיין שה"ס אור אימא הנגלה גם הוא שם. אבל יכול להתהפך ליין המשכר כמו שהיה ענין אדה"ר כדרז"ל סחטה ענבים ונתנ' לו. א"נ ידוע שמן החזה ולמטה ה"ס חסדי דוד הנאמנים שהם אורות גדולים ומעולים להיותם מגולים וכמו כן שם יסוד אבא מגולה פי' יוצא מיסוד אימא דלגבי כל אחד מאלו האורות יצדק לדבר בו לנוכח וז"ש המשנה היאך אתה קורא כי טובים דודיך וכו'. שלפי הפשט קשה מאד שיטעה ר"י בזיל קרי בי רב וגם תשובת ר' יהושע אינה מכוונת. משום דעיקרה מדכתיב ע"כ עלמות אהבוך וכפירש"י. וא"כ לא הו"ל להשיב מרישא דקרא אלא הו"ל לפרושי סיפיה. אבל היא שאלת חכם ותירוץ חכם ואקדים מ"ש הרב ז"ל שאימא עילאה גם שהיא נקבה לגבי אבא שהרי היא מקבלת ממנו. מ"מ היא מעלמא דדכורא. ולפ"ז שאלת ר"י לר' ישמעאל היא לדעת דעתו בפירוש טובים דודיך שהכוונה בו על האורות המגולים ושאל ממנו אם הוא מפרשו על אורות אימא דאיהו נקבה ודאי אלא שלמעלתה יצדק לייחס לה לשון זכר או אם יפרשוהו על אור אחורי יסוד אבא שהוא הזכר הגמור. ור' ישמעאל היה מבינו על אורות אימא המגולים בנ"ה דזעיר ונק' ממש טובים כמ"ש בסה"כ בגומל חסדים טובים. ויין סודו גבורות ממותקות בחסדים כמ"ש בכוונת ברכת היין דמילה. א"נ כפשט יין הוא באימא והוא יין המשומר ביסודה. ויאמר הפ' לגבי אורות אימא טובים דודיך הנמשכים מגולים מיין הנז' ור"י השיבו שאין הדבר כן שהרי נאמר לריח שמניך טובים. וזה ודאי לאורות אבא הנק' שמן. ואם כן אין לומר שדודיך יהיה לגבי אימא ושמניך לאבא. אלא הכל לאבא:

ומ"ם של מיין ר"ל יותר משל אימא דאיהו יין והטעם משום דאימא עד הוד אתפשטת: ואבא מתפשט עד סוף כל הקו האמצעי וא"כ אורותיה מרובים ומשביעים יותר משל אימא ומכללן של דברים למדנו ר' יוסי שההטבה של הנרות הוא למלאם ולהשביעם מאור אבא בבחי' חסדים לבד. אבל בין הערבים שהוא זמן הדינים אזי ראוי להעלותם ולהאירם ע"ד דאתגלייא מצחא דעתיקא במנחה דשבת. ונמצא שסובר רבי יוסי שבשחרית שהיא מדת זעיר אין להדליק כי אם להמשיך למנורה אור שמניו ע"י קו האמצעי דזעיר. ולכן י"ה שהוא אבא מרבה בהוי"ה אורו. י"ה פ' הוי"ה גי' שמ"ן: אבל בערב אז תתעורר בחי' שלהבת י"ה כנודע. ויו"ד פ' ה"י גי' מנו"רה ובדרך זה נדייק שבפ' והקטיר מקדים הקטרת לנרות כי כן כתיב כונן שמים בתבונה שהרי עיקרו של זעיר הוא עד סיום יסוד אימא. ובפ' הערב מקדים המנורה ע"ש דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ והנה לך שסברת ר' יוסי היא כשל האחרונים. אבל ר' יהודה ס"ל כהרמב"ם ז"ל שתמיד מדליקן בבקר ובערב ומפ' הטבה ממש שהוא המתקת הגבורות שהוא כל שמחת העולמות. אבל יש בהמתקה זו ב' בחי' א' היא קבלת אור אבא המכוון לקו האמצעי כנז"ל וזה נק' בשם הטבה כי אור אבא נק' טוב והבן. ועוד סוד גדול כי שמן בא"ת בי"ש בי"ט אותיות טי"ב והוא גי' יה"ו שה"ס אבא ושניהם נצטרפו במלת בהטיבו: ובחי' ההמתקת השנית הוא מ"ש בסה"כ בסוד שם משה מ' הוא בחי' רחל הנק' מנורה שה"ס כל פרצופה ומה שאין בה אלא ז' נרות הוא ע"ד מ"ש בפרשת תרועה דף קנ"ח רישא דמנרתא דא בינה. והיינו שבזמן המקדש שהיתה עם זעיר פנים בפנים היתה עולה עמו עד חסד של הבינה: ולכן נאמר בה ובהעלות דהיינו דאתשקיין ואתרוויין משקיו דנחלין. ה"ס השמן דאבא הגנוז בגו אימא שז"ת שלה נק' נחלי שמן. וגם בי"ט הנז' עולה אהי"ה שהוא אור יה"ו שבתוך שם אהי"ה. וגם אז היו אורותיה מעולים. ומשתכחי עלווין וברכאן:

בית זבול בתמיה דהול"ל בית לך ועוד הול"ל בית מושב כמש"ה אוה למושב לו או בניתי זבול לך. ואגב יפורש כפל בנה בניתי. ומשני בית זבול ודאי וכולי ויובן במ"ש בערכי הכינויים ערך משכן שבימי שלמה גדלה רחל אפילו כנגד מדת לאה ולכן נק' מקדש בסוד ד' אלפי"ן של ד' אהי"ה והיו זו"ן שוים בקומתן. וע"כ עשה י"ד ימי שמחה ז' ללאה וז' לרחל. והנה ידוע שלאה היא כנגד המוחין דזעיר שהם י"ה ורחל כנגד ו"ה. ולהיותו בזעיר דאלפי"ן וה"ס שם מ"ה. ועוד שאז דעתה מכוון כנגד דעתו ומאירה מחו"ג י"ה חסדים. ו"ה גבורות. ואז אתפקדו בידהא שתי ידות חו"ג. גנזי מלכא הגנוזים בשרשם בדעתו וכל א' מהם בחי' י"ד אותיות במילוי המילוי והיינו בידהא. וז"ס שנקרא שלמה ידידיה פי' כי דוד היה מסוד יד שמאל שהוא וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף. וכן דוד גי' י"ד אבל שלמה זכה שנתייחדו ב' הידות וגדלה מלכות דוד עד סוד הי"ד של י"ה שהיא יו"ד וא"ו דל"ת. ה"א אל"ף וזהו ו"ד י"ד י"ה. ואז נתחברו יחד לאה ורחל שכל אחת נק' עולם כמ"ש ריש פר' וארא בפ' מן העולם ועד העולם וזהו עולמים וגם י"ד פ' י"ד גימטריא קצ"ו והיינו עולמים. וע"כ נאמר מקדש ה' כוננו ידיך. ואף על בחינה זו אמר כל גנזי מלכא שהם האורות המכוסים מן החזה ולמעלה הנקר' עלמא דאתכסייא. ושלכוא בהו היינו ששולטת בשני ידות כאמור שהוא במיתוק מופלא עד שיצדק לומר בה מה שנאמר בבעלה יושב אהלי'. ופי' זה לפי מה שפי' גנזי מלכא על החו"ג. ולפי הפי' ב' שגנזי הם אורות המכוסים אמר שמעולה מדריגת' בהם ממדריגת לאה. כי לאה אע"פ שהיא למעלה כנגד המוחין הם מכוסי' ואין לה הארה גדולה מהם כי ע"כ היא בחי' עור בסוד קשר של תפילין של ראש:

אבל רחל כשמתגדלת ותופסת מקום לאה אז כל האורות מגולים ויסוד אבא מתגלה בכל ו"ק דזעיר ולכן נאמר ותרב חכמת שלמה היא המ' שעליה נאמר ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא. ומאותו האור של חכמה שהאיר אז ברחל. באה לו חכמתו בין בעניינים האלהיים וזה מצד החכמה ובין בארציים וזה מפאת המלכות. ואמנם על גדלות קומתה כתיב ותרב כדין אקרי בית זבול. עניינו בית חדר פנימי שבו אוצר האדם חפציו וכמ"ש ריש פ' בני עיר הני זבולי דחומשי ופרש"י כעין דלוסקמי והוא כלי עור ששם הזקינים מצניעים כלי תשמישם. ובזה יצדק מש"ה הפעם יזבלני אישי שהוא יעשני כלי אוצר חפציו. ועוד. זבול גי' שם מ"ה שמורה תוכיותו של זעיר שה"ס ב' אורות חו"ג בסוד י"ה חסדים ו"ה גבול וכנז"ל. וגם שנודע שעיקר הוי"ה מורה על זעיר. ומילואו גי' חו"ה. והרי ג"כ חו"ג בבחי' אחרת. ורקיע חד אית דאיקרי וכו'. הרי זה עיקר טעם לשם בית זבול ויובן במ"ש הרב ז"ל שז' רקיעים עד מכון הם סוד ז' אחרונות של תבונה. וילון מ' רקיע יסוד. שחקים נ"ה זבול ת"ת מעון גבורה מכון חסד ערבות ג' ראשונות. והנה ידוע שת"ת אימא ה"ס כתר דזעיר והוא רקיע הנק' זבול גימ' ג"פ י"ה שה"ס כתר כזה יו"ד פ' ה"י ש'. יו"ד פ' ה"ה ר' יו"ד פ' ה"א ק"ך הכל גי' כת"ר. ואמנם בהגהת אוצ"ח כתוב שבימי שלמה היה למלכות ב' אורות לכתר שלה משני שלישי חסד שבת"ת זעיר. וידוע מאוצ"ח שהם סוד בית באופן שגם שנתגדלה רחל עד כתר זעיר לא היה לכתרה אלא בחי' בי"ת אבל לא היו ג' אורות שסוד' ג"פ י"ה גי' זבו"ל וז"ש בית זבול לך פי' עשיתי ב' עניינים ברחל שלקחה מקם לאה והיא בסוד בית:

וגבה בית זה עד המקום שהוא זבול לך ולכן לא אמר בנה בניתי לך בית זבול ודוק שר"ל שנק' בית בערך שלך:

הא אוקמוה הוא לעיל דף מ"ח ע"ב וצריך להקדים מ"ש בל"ת בפ' נשא שהלוים הם שרש הגבר דעטרא דנוקבא דהיינו אותן השייכות לנוק' שהן עדין בתוך זעיר שאח"כ ניתנות לה ונ"ל שבתחלה היו הלוים כלולים בישראל דוגמת אלו הגבורות שתחילתן נכללות תוך זעיר דאיהו ישראל ולא היו נבדלים וניכרים אמנם אח"כ נבדלו ונמנו מבן חדש שה"ס סיהרא כמ"ש בדף שאחר זה והיו כ"ב אלף לנגד אותיות התורה שהן בחי' הכלים והן מצד הנוקבא. וגם בסוד שם אהו"י שה"ס עטרא דגבורה. והנה כל עוד שהיו נבלעים בישראל לא הוצרכו לשום תיקון דהוו כבטלי ברוב. אך כשנמנו ונבדלו מתוך ישראל אז היה מקום לחוש שיתאחזו בהם החיצונים ולכן באה מצות תיקונם לדחות מהם כל צד אחיזת הס"א שיניקתה מהגבורות. ובפרט מאותן הניתנות לנוקבא לתיקונה ולעשות' כלי וגם בכל זווג וזווג וז"ס שם לוים שהם סיבת הלוי בין זו"ן בתיקונם וכו'. וגם לוים גי' אלהי"ם דהיינו הך לדכאה לון היינו העברת שערם שהיא מותרות הגוף ששם אחוזים השפירים ועשו איש שעיר. ולאמשכא לון הוא הזאת מי חטאת המושפעים עליהם וגם הוא סוד מיתוק הדינים כנודע מסוד אפר הפרה ולס"א דגרסא לדברא לון לא ס"ל שוהעבירו תער הוא מוקדם להזה עליהם וכמ"ש ראב"ע ז"ל ולכן גרס לדברא לון דהיינו מש"ה קח את הלוים שזהו ראשית הכנת תיקונם במה שיקחם משה שסודו בדעת ובקיחה זו יושפע עליהם סיוע מן הדעת. ולגירסא זו ענין הגילוח נז' אח"כ דרך כללות באומרו וכל מאן דאתי וכו' לאתקשרא באתרייהו. כי אחרי דחיית הסיגי' נשאר הזהב טהור ומתדבק בשרשו ברור וזך: הוא דעת זעיר בעטרא דגבורה בגין דאינון דרועא וכו'. נותן טעם לשבח למה שצריכין לכל הבירורים והוא מפני שהם מושרשים בשני מציאות הגבורות בגלוי ונסתר דהיינו בגופא ובמוחין. יד שמאל גבורה ועטרה דגבורה בדעת: א"נ סטרא דדינא היא בינה דדינין מתערין מסטרה' כמ"ש בס' א"י וכמ"ש בפ' אחרי מות דף ס"ה ע"א מסטרהא דינין מתערין. והיינו דקאמר וסטרא דדינא ולהיותם מאלו המקורות נתמנו על השיר שסגולתו להעלות למעלה והוא כח הגבורה. והשיר היה במעשה ודיבור. המעשה נגן ביד והוא בבחי' דרועא והדיבור הוא בקול שסודו בדעת ובכח הבינה ונז' בס' א"י בסוד פתוחי חותם. וכל מאן דאתי וכו'. פי' שהוא מבחי' קין כעין שפי' בל"ת סוף פ' לך לך בענין ר' עקיבא שהיה קרח וריבוי השערות מורה ריבוי הגבורות. שער גימט' תק"ע ב"פ פ"ר עם עשר כוללים ומילויו ת"ל ה"פ אלהי"ם. והנה הלוים של אותו הדור שיצאו מטומאת מצרים הוצרכו להתקן וממילא נתקן כל זרעם. ואין צריכים עוד תיקון אחר שהרי הם מושרשים בגבורות הנוק' שבתוך הזכר זעיר. אבל כל הנשי' הם נקבות והדין אחוז בהם. ולכן צריך שלא יראה שערה החוצה מתוך סריגי כפת ראשה ולחפות כל ראשה בצעיף:

לכס' שערי ואוקימנא בפ' נשא דף קכ"ה ע"ג וכל מאן דאתי וכו'. לאפוקי נזיר שסודו באריך ששערו לבן רחמים אבל שאר בני אדם הם בזעיר שיש בו דינים הרבה ולכן לא ירבה שערו אלא יגלחם כמ"ש בסה"כ ושם אמר שהאשה לא תגלח שהיא בעשיה ויתבטלו כל הדינים וז"ש אתתא כהאי גוונא. פי' היא דוגמא לזה ולא כמוהו ממש שאין לה לגלח אלא שלא יראה שערה. ולכך שערהא הם הקצוות התלויות מן הצדעים:

וכדין אתברכן וכו' הענין שהדינים הם מסטרא דאימא מבחי' חיצוניותה וכשהחצוניות מתוקן אז מאיר בפנימיות וה"ס ברכה שהוא מפנימיות דאימא כנודע מסוד יב"ק יחוד בדעת. ברכה בבינה. קדושה בחכמה והעבירו תער ה"ס שס מצמ"צית הנק' תער השכירה ועולה תע"ר וסגולתו לחתוך כחות הדינים וכחו עצום להציל מכלי זי"ן שמכניע את שוטרי הדין ואחד מן הנקודות של זה השם הוא מפסוק יגלח ה' בתער השכירה בעברי מר"ת הפסוק ועונים פ"ו כמנין אלה"ים ולוי"ם. ואתמר ליואי וכו' זהו הטעם לתנופה שהיה אהרן מניף את הלוים להעלותם למקורם דהיינו אל אימא דדינין מתערין מסטרהא ושם הדינים מתוקים. ולא היה די ללוים במה שנדחו הסיגים שהיו בהם בגילוח השערות. אלא היו צריכים כח הנמשך בהם מלמעלה להדבק בשרשה וזה נעשה בתנופה שהיא בכל הו' רוחות סוד ו"ק בעיטרא דגבורה שבדעת וע"ד שנכוין בנענוע של הלולב. עד דירית לון כהנא שהם נתונים לכהן בתורת ירושה שאין לה הפסק וכיון שהם שלו שוב אין פחד שיתאחזו בהם החיצונים. ולכן לא נצטוו עוד לגלח ולא לעשות שום דבר להכנס לעבודתו ית': מ"ט פרים שואל שכיון שלפי הפשט קרבנות באים לתיקון ע"ז דעגל למה לא הביאו גם השעיר. עד שרש"י כתב שהוראת שעה היתה. אינהו בפרים. פי' הלוים מבחי' הגבו' יד שמאל ובחי' עיטרא דגבורה כנז"ל. והיינו ב' פ"ר הנז' בסוד השופר בס"הכ. ששני מנצ"פך הם לצורך המלכות שכל כחה מהגבורות. וז"ש לקבלא בשמאלא דהיינו בינה וגבורה שלו:

יקבלו לההיא פרה היא רחל כנודע דאתקרי פרה אדומה. פירוש פרה מצד הבינה אדו"מה מצד הגבורות ועולה נ"ז בסוד י"ד ה"י ו"ו ה"ה גי' אדומה וה"פ נ"ז הם פר"ה. הרי ב' פרים א' ממנצ"פך וא' מה"פ נ"ז:

כהנא כל חילא וכו': להטעים מה ענין הורדת הגבורות ע"י הכהן ולזה אמר שסוד הכהן סתם בכל מקום הוא להוריד הכח ולתקן הכל בין תיקון הזכר ובין של הנוקבא וכנודע מסוד תקע בשופר גדול שה"ס חכמה המושרשת במוחא חכמה סתימאה כמ"ש בס"הכ:

דרועא דישראל כולהו שיש לו התייחסות עם כל ישראל בפרט וכלל לתיקונם:

ספורין בעלמא וכו' אמר כן לעומת מה שפי' ר' אבא רזא עילאה במה שנראה שלא היה בו רק סיפור הענין ויהיה בשנה ב' וחדש א' כי מה צורך לאלו הפרטים שלא נמשך ממנו שום דבר לקיום איזו מצוה. תינח סיפור יציאת מצרים למצות פסח שהיה בחדש הא' אבל סיפור זה אין צורך רק שבקיצור יצוה ה' שיתמידו לעשות הפסח. והוסיף עוד מלין דהדיוטי כנז"ל דף קמ"ט ע"ב. דאי הכי אפי וכו' כי כמה סיפורים בספרי דברי הימים כענייני בני חשמונאי ואינם נק' לא ד"ת ולא דברי נביאים:

אלא כל מלין דאורייתא וכו' ירצה כמש"ל ר' אבא סוד גדול במה שלא היה נראה בו אלא ספור בעלמא ת"ח עלמא עילאה וכו' יציע ב' הצעות מופלאות להסביר דבריו. א' שגם שעולם זה התחתון הוא חומרי לא נפלאת ממנו חכמת המדות ורזים עליונים. וזה שב' העולמות שקולים הם וכמר"זל שפעם קדמו שמים לארץ ופעם ארץ קודמת לשמים ללמד ששקולים הם ושווי משקלים הם ישראל לתתא וכו'. שנשמתם חלק אלוה ממעל ולהם יכון לימוד ידיעת החכמות כמו למלאכים העליונים על כל המלאכים. וההצעה ב' טעם להתלבשות התורה בלבוש חומר הפשט. ולזה אמר מלאכי עילאי כתיב בהו וכו' הענין כמ"ש בא"י שהמלאכים אינם באים כי אם מזווג הנשיקין שהוא מא"וא ע"י הדעת. ונשמת בני אדם צריכה גם לזווגא דגופא שהוא ז"ון ולכן הוצרכו להתלבש בגוף וז"ס שם מל"אך גי' ג' מילואי י"ה ואם תרבה אותם יו"ד פ' ה"י וכו' יעלו גימטר' רו"חות. וטעם ב' המספרים הוא למ"ש בא"י הנז"ל שגם שהמלאכים הם מזווג א"וא צריכים עוד לעבור דרך זווג העליון דהיינו חב"ד דיליה ולעומת כן רומזים שני העניינים ויצדק לשון רוחות לפי שזעיר ה"ס רוח:

האי באתר עילאה פי' שזו מדריגתם רוחנית בהיותם במקומם העליון שהוא בהיכל הרצון שג"כ סוד רוח:

אבל בשעתא דנחתין לתתא אע"ג דנחתין ירצה כשיורדים לעו"הז וכמו שבאו לאא"עה ובלי ספק שצריכין הם לירד ממעלתם ולקנו' מציאות חדש ולבוא דרך זווג ז"ון זווגא דגופא וז"כ אע"ג דנחתי מ"מ מתלבשי בלבושא דהאי עלמא ה"ס ד' יסודות דקים המתפשטים דרך הגלגלים והם יסודו' ליסודות התחתונים החומריים וראשית השתלשלותם הוא מחג"תם נלע"ד מחיצוניות של חג"תם דעשייה. וקרוב לכללות דברי אלו כתב בעל חסד לאברהם סוף מעיין א' ועל זה אמר בלבושא דהאי עלמא שאינו חומרי ממש אלא דומה לו להיותו מיסודות העליונים: ואם לא היו מתלבשין לא יכלין למיקם בהאי עלמא. כי הם במציאות מהותם אין להם מקום גשמי להתקומם בו ולא סביל לון עלמא מחמת עוצם זהרם ועוצם קדושתם. הלא מנוח אמר מות נמות כי אלהים ראינו: ואי במלאכי' כך שהיותר עליונים הם מהבריאה. אורייתא דברא להו וכו' ה"ס פנימיות א"וא שמהם יצאו המלאכים וכל העולמות כמ"ש כולם בחכמה עשית. ולא היה אפשר להם להבראות אלא כסדר המדרגות. וגם אורם מתעלה בתוכם בסתר המדרגה. אי לאו דאתלבשא וכו' והלא ארז"ל שאפי' שניתנה התורה לעולם בלבושי הפשט. אם ניתנה כסדר היו יכולים לעשות בה נסי נסים: וכ"ש אם היתה מתגלית ונהגית באחד מסודותיה שכולם שמותיו של הקב"ה בכמה או פני רזים נעלמים אפי' ממ"הש וכידוע כמה נתחבטו בעת נתינתה שתנתן להם בלי לבוש. ולכן אמרו חמדה גנוזה וכו' כאומר גם שיש לאדם נשמה עליונה סוף הוא ילוד אשה ולא יכול להתקיים. עד שאמר משה מה כתיב בה וכו' ירצה דעו שתנתן כמוסה בלבוש חומרי. וע"ד האי ספור דאורייתא לבושא וכו'. פי' שאין ספק שאותו סיפור הוא אמיתי ואין יוצא מדי פשוטו אבל אין כוונת ה' בו בעצ' וכענין פ' ואלה המלכים. שודאי מעשה שהיה כך היה. אבל בה נגנזו סודות עולם התוהו. ונל"עד שאותם המלכים שהיו באדום ממש היה כל א' מסיגי אותו המלך הנרמז בו. ולהיות עצם הכוונה אל הסודות לכן בא הסיפור בפרטים שונים שבקצתם נאמרו שם עירו וקצתם לא. ובששי לא נאמר שם מקומו כלל. ובקצתם נז' שם אבותם וקצתם לא. ובאחרון נז' אשתו ועוד כמה שינויים שלענין הסיפור לא מעלים ולא מורידים. וכפי הסוד רומז עניינים נפלאים הובאו באוצ"ח:

מאן דחשיב וכו' תיפח רוחיה שמבזה כבוד התורה ולא יהיה ליה וכו' שלעתיד תתגלה התורה בזוהר רזיה ומי שאין מאמין בהם לא יזכה להסתכל בהם. גל עיני ואביטה וכו' יתפלל לה' שיזכהו להסיר מסוה הלבוש מנגד עיניו ואביטה ר"ל הסתכלות בכוונה כפרש"י והביט אל נחש הנחשת. להבין נפלאות מתורתך ר"ל הסודות המכוסים תחת לבושי הפשט ע"ד והוא פלא שר"ל מכוסה. ולא אמר נפלאות תורתך יכוין למ"ש בשל"ה דף ל"ו על מרז"ל במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי. וז"ל מה שניתנו לנו ב' תורות שבכתב ושב"עפ הוא מפני שבחטא אדה"ר חשך אור השכל ולכן הוצרך לייגע בתורה שב"עפ וכולי האי ואולי יבין וישכיל. ואם לא חטא היה שכלו בהיר ומזהיר ומושפע מאור ה' עד שמן התורה שבכתב בלבד היה מבין למשכיל כל ענייני' התורה בכל דרכי עכ"ל. וז"ש נפלאות מתורתך שבלומדי תורתך הכתובה ממנה אביט בעין שכלי כל הנפלאות שבה. ודוגמא לזה שיש אנשים זכי הראות נק' מיראד"ורים שיוכלו להציץ בעובי האדמה ויאמרו כאן יש מעין או קיבוץ מים בעומק כך וכך אמות וכיוצא בזה ואותיות התורה ונקודותיה וטעמיה ותגיה כולם רומזים לאורות עליונים שקדושתם כמוסה בתוכם וסגולתם גנוזה בקרבם והיא נגלית לנפש הקדושה כי מצא מין את מינו. אורייתא אית לה גופא. הענין הזה כולל כל חלקי המצות וההלכות היוצאים לידי מעשה מורגש ועליהם שנינו בפ"א דחגיגיה הדינין והעבודות הטהרות והטומאות וכו' יש להם על מה שיסמוכו והן הן גופי תורה. פי' המעשים בעצמם. עכ"ל הרמ"ז:

והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל השחר כתיב ה' אתרחקא משחר דקדק כי ה' כתובה אלא שהיא רחוקה מן שחר: לא כמו כתיב באופן אחד וקרי באופן אחר כגון איש ח"י וקרי חי"ל:

ושמשא אתחלש הוא אור אבא שבתוך זעיר מסתלק: כדין שלטא שמאלא ה"ס ו"ק דאימא שהם נכנסים אז כנודע מכוונת העמידה ואיש תכח דינא בעלמא שאז הוא זווג נוטה לגבו' והוא של לאה וישראל. וע"כ אמר. ואתפשט לעילא שהוא ענין לאה מן החזה ולמעלה: וגם רחל מתארכת מצד האחור עד ראש זעיר שלכן נקרא בין הערבים הוא בין ב' נקבות הנקרא ערב ולכן צריך אדם להיות זהיר בתפלה זו שהוא שעת דין: ס"א אצלאה דישכח רעותא. היינו מ"ש באדרות דרעוא דרעוין איתגליא בצלותא דתתאי. דמינה נשמע שבתפלת המנחה שאז שולט מצח דזעיר בדוקא שה"ס דינין יש כח אל המתפלל בכוונה להמשיך כח גילוי מצחא דעתיקא והיינו דישכח רעותא והוא מ"ש דוד ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר דמסתמא הוא אחר חצות דשכיחא שכרות והדין גובר. אבל אני תפילתי לך ה' עת רצון פי' באותו הזמן אני ממשיך עת רצון מלמעלה:

כד נטי שמשא וכו' פירש שנוטה לצד מערב הוא הבריאה ששם יורדים המוחין בלילה כנודע בשער התפלין: ולכן מחצות היום ואילך מתחילים לנטות למערב ובודאי שנחלש האור ממה שהיה:

כדין אתפתח ר"ל שאז מתעלה יסוד אבא ומסתלק יותר ממה שהיה קודם חצות. ובזה הוי. כאילו נעשה פתח למעלה בראש זעיר שגם הוא נקרא שמש. ולכן חזר והזכיר ברמשא להורות שאינו מדבר באור אבא שה"ס המוחין הנוטים למערב אשר הוזכר קודם כד נטי שמשא ודו"ק. ושמאלא שליט הוא גבורה דזעיר ולכן הזכירו בלשון זכר. ויצחק כרי וכו' ה"ס יסוד לאה הנכרה ונחפר תחת גבורה כנגד בחי' יסוד של ישראל כנודע והם ה' גבורות הניתנות ביסודה לכוננו. פתקא דקוטפא רומז לזווג זכר הקליפה שהוא שר הטבחים לעומת יוסף ח"י העולמים והוא המנגדי. פסק הגזרה והכריתה באחמתי' שכיח הוא יסוד הנוקבא דקליפה שהיא נקרא חמת ה' וגם מה שניתן לתוכה הוא כזורק אבן לחמת ואז חבילין אזדריקו הם בניה זיקין דאשא דאזדריקו מפני שאין בהם לא תיקון ולא סדר ניצוצות הבאות מן הקדושה ולכן שטאן בערבוביא: צלמות ולא סדרום. וגם ירמוז שמשתנים לכמה צורות משונות וזרו הערבוביא. ואזיל וחייכין לטמאן בקרי כי הערוה נק' שחוק כמ"ש לצחק בי:

מנהו' כדיבן וכו' דברי האמת הוא מצד איזה חלק טוב שיש בהם וגם זה רמוז בערבוביא טוב ורע כדין אתקבלה בחצות אז לאה לווה כל הט' ספי' של רחל ומתפשט עד למטה ונקודה שרשית של רחל יורדת לבריאה. כמ"ש בשער התפלין. ועד חצות היתה באחור. אך בחצות שאז יש התעוררות ה' גבורות רוחא דשדי בגווה והיינו רוח צפון כמ"ש בזוהר הרקיע בפ' ויקרא ואז באה רחל לצד פנים בשמאלו של זעיר כי יעקב בימינו. ואתחברו כחדא. היינו חיבור לאה לרחל שלובשת מלבושיה. וידוע כי עיקרה של לאה הוא בגבורה דזעיר ורחל בהוד שלו ונתחברה רחל עם השמאל של לאה: ושרייא בדרועא באתרה. קורא לשמאל מקומה בין לטעם שבחזרת העמידה היא עולה שם ובין משום ששם נקודת כתר שלה דבחי' פנים שלעולם אינה זזה משם וכנזכר בשער התפילין. וקב"ה אתי וכו' הם סוד זעיר ורחל השומעי' קול העוסקים בתורה ועיין בסה"כ בסוד תיקון חצות והשאר מבואר: רשימין ביממא ר"ל שמקבלים מזווג החסדים של שחרית:

ת"ח שמא חדא וכו': מבואר בסוד תיקון חצות ומוצאו מהפסוקים ?ם אוקמוה ה"ס יסוד אימא וכנז' בדרוש בריאת המלכות בסוד ב' דלתות ואימא וברתא כחדא נינהו נ"ם אסתים וכו'. כך כתוב לפני ואין בידי לפרשו והנה מצאתי בזוהר מוגה בארץ ישראל מכ"י מהורר יעקב צמח ז"ל שהיה בירושלים תוב"ב במקום נ' הוגה ב והיא ישרה בעיני. כי ידוע כמה פעמים אמרו בתקונים ב בינה והיינו יסוד שלה שהוא בית ליסוד אבא והיינו בראשית. ב ראשית. ועוד אמרו ב זו נסתמה עם ו ונעשים ם סתומה שום הוא יסודה כמו שאפרש. ואמר ב ם אסתים להאי ולהאי פי' היא נסתמה לב' בחינות בין לטובה ובין להפך ומתחיל בטובה ואמר כדין כתרין כלילן. זה אחד מסודות רמזי ם סתומה שהיא ד' ווי"ן בסוד ד' מוחין כנז' בשער ארוך פ"ו. וז"ש כדין כתרין הם המוחין שבהם מוכתר ראש הזעיר והם כלולים יחד שד' ווי"ן מתחברים ומתכללים כאחד. ועוד הוא ו' דשמא קדישא אתקין ליה וכו'. הוא מ"ש בתקונים בדף ט"ו ע"א אתפשט מהאי נקודה וכו' בסוד מנצפ"ך ואתעביד מ"ם סתומה ופי' בס' ליקוטים חדשים ו' של ו"ק של זעיר בסוד רוח בתוך הבינה סותמת אור החכמה בתוך הבינה בתר דאולידת וכו' הוא כשיולדת פרצוף המוחין אז נפתח יסודה ואז היא מ' פתוחה בחרישא ר"ל בחקיקה שנחקקה בה והוא פתיחת המ' וס"א בחד רישא היא הי' שבראש מ' פתוחה ונלע"ד שהוא סוד א' מהב' צירין שלה כנודע מכמה מקומות ובפרט מדרוש בריאת המלכות הנז"ל והנה כל אלו הענינים שנכתבו בסוד סתימת המ' הם לטובה כנז"ל. אבל יש ג"כ ענין אחר להפך והוא:

כד אתחריב וכו' שאז נסתמו האותיות והאורות שלא לרדת כלל בעו"הר דא כליל אתוון אחרון וכו' נראה שהמ אחריה ד' אותיות נסע"ף ואינון שבעה: הם כל"ך מצד זה למ' ונסע"ף מצד זה. והנה כל זה בסוד המ' דמנצפ"ך שה"ס יסוד אימא דכר ונוקבא וכו' הרי אלו ב' בנים הי צאים מן מ' דמנצפ"ך ג' כפופה רומזת למלכות והפשוטה לזעיר. והם כלולים יחד בסוד צאתם יחד ממעי אמם. וה"ס ה' חסדים וה' גבורות כל א' כלולה מעשר והיינו השני נונין:

דאהני לגופא ולנפשא הפשט הוא כי הקרירות מהנה גם לנפש וכמ"ש במדרש שהשותה מים אחר מנחה בשבת גוזל קרוביו מתים וכמ"ש הב"י א"ח סי' ר"ץ ועי"ל כי יש בשלג סגולה לזכירה כנודע שהיא גי' שכח"ה והזכירה היא כח מכחות הנפש ולפי זה יש התייחסות לענין הדרוש. שהרי המרגלים גרמו הסתלקות לשכינה כל זמן דור המדבר שהיו כמנודים ונשכחים מהשם יתברך ולעמותם הטיבו שני הצדיקים להעלות זכר ישראל לפני ה'. מתוך שהצנע ב' הצעות אחד מה שכתב בכוונת ר"ה בסוד מושיע ומגן שעולה ג"פ יי"אי ושמהט' יודי"ן נתקן זעיר. והנוקבא מג' אלפי"ן ואח"כ היא מאירה גם מהט' יודי"ן והנה ג' פעמים אלף עולים של"ג כנז' שם ועוד איתא בספר ליקוטים חדשים שהג' יודי"ן סודם של"ג כי אם תרבה היודי"ן כל אחד בעצמו יפ"י יעלה ש' וגם ג' יודין ל' וג' כוללים הרי של"ג והשלג האחד הוא לתיקון פרנסה והשני הוא לפנימיותה הרי גופא ונפשא. ואמרו ביום קציר כי מניסן ואילך הם ו' חדשי הנקבה שאליה יהנה השלג. ועי"ל כמ"ש הרב בסוד מחצדי חקלא כי הלידה העליונה ה"ס קצירת השדה והנה אז ה"ס הנחש הנושך בערייתה שהוא רוצה ליהנות משם כי לפתח חטאת רובץ ולכן צריכה להארה ש"ע נהורין בסוד קר"ע שט"ן והם מאירים מתיקון ז' דדיקנא ואמת וכמ"ש ?בג"ת פסוק מה תצעק אלי ע"ש ובזה נדחה כח השטן משם אמנם הצדיקי' בתפלתם הם קוצרים קציר העליון ומכניעים החיצוני' שלא יתאחזו בשפע והיינו מחצדי חקלא: והנה הדיקנא עילאה בכלל נק' תל"ג חוור ובפרט תיקון ואמת שהוא חסד דחכמה סתימאה והוא תרין תפוחין ובכל א' ג' שמות ס"ג שפנימיות' שם יי"אי שסודו שלג כנז"ל וז"ש כצינת שלג הבא מתלג חוור ומתיקון ז' שהוא חסד הלבן ומשם ייא"י שסודו של"ג. וזה מאיר ביום קציר שדה העליון. להכניע חמימו' הנחש שרוצה להתאחז שם. כך הוא ציר נאמן שיש לו כח בכח ואמת. וזהו נאמן שמכניע הקליפות וכמו שעשו כלב ופנחס שכל כחם להכניע אותם תרין בנין מאללי ארעא הנז' בפ' אחרי מות בדף ס' ע"ב והם יונקים מדדי בהמה ולכן נקראים תרין בנין. ולעומת כלב ואליהו ב' בנים קדושים והוו מהימני לגבי יהושע שה"ס פני לבנה ולהיותם מיוחדים בתכלית היחוד ששניהם ממקור אחד לכן כללם בשם א' ציר כאמן. גם צי"ר נא"מן גי' אמ"ת לרמז שבזכותם זכו לעשות מה שנעשה מתיקון ואמת כנז'. ואמר לשולחיו לשון רבים כי ה' הסכים על ידו בזה. ולא כשל משה שאמר ליה שלח לך לדעתך. ונפש אדוניו וכו' פירוש שאחרי הכניעם ב' בנים מאללי ארעא. נתקן שם ב"ן שהוא נפש רחל כנודע מפ' ויהי בצאת נפשה וכו'. ולא אסתלק נראה שר"ל שהם היו הצנור תדירי אל השראת השכינה. ואילין דשדר משה זה יובן במ"ש כי במרגלים נתעברו השבטים כדי לסייעם ונלע"ד שגם זה היה להם לתיקון למכירת יוסף שבה גרמו יציאתם חוץ לארץ ועכשיו יסייעו בחזרתם והחזרת עצמות יסף וכמו שכתב רבינו ז"ל. אך כשהוציאו הדיבה נסתלקו להם ומאז הוכנו להרוגי מלכות שידוע כמה רבה הבכיה במרומים כשנמסרו לממלכות וכמ"ש בזוהר איכה. ועוד דהוצרכו להעמיק עד תהומות דעשייה להציל את הניצוצות כמו שאנו מכוונים באל נקמות והיינו דרין בתראין. ובזה מדוייק מה שהקדים רעה זו לשל מיתת ישראל ולשל הסתלקות השכינה שהיו אז באותו זמן. ובכית הדורות באה אחר כך אלא דלגבי השבטים אמר כן שאלו קדמו להסתלק קודם בואם משליחותם. חמינא באפך וכו' מלבד פשוטו של דבר עי"ל שכח השכל המחדש ד"ת הוא נמשך משפע אור המושפע עליו מלמעלה ועליו נאמר חכמת אדם תאיר פניו. ובפרט לבקיאים בחכמת הפרצוף ומשכילים בצל"ם האדם וכמו שהיה הרב האר"י ז"ל אין ספק כשהאדם יחדש חדושי תורה יאירו פני צלמו. ולא כן כשהוא נבוך בספיקות כי אז לא תאיר נשמתו ולכן השיבו ר' חזקיה הא ודאי כלומר ענין זה עצמו הוא דקשה לי שאחרי שנראה הבדל האדם מן הבהמה מכח אור נשמתו. א"כ איך אמר שלמה:

כי מקרה בני האדם וכו' ואם הכוונה על מקרה החומר שמותר האדם מהבהמה אין. הא תנינן וכו'. וא"כ ע"כ שמדבר על ענייני הנשמה וזהו מאי דק"ל דהא פתחא וכו' הם המכחישים השארות הנפש ימצאו אילן גדול להתלות בו שנראה משטחיותו שהעולם הפקר ואין השגחה לעליון בו ושהכל נמסר לצבא מרום דרך מקרה זה משפיל וזה מרים ואין מציל וכמ"ש המרגלים ארץ אוכלת יושביה היא:

חד בר נש דהוה אתי ר' חגי הוה כדמסיק ומשום דקאי על ענין מרגלים. מביא ענין זה כאן. דהוה צחי. כי אחד מן הדברים המפתים למכחישי ההשגחה הוא בראותם כי שוה האדם לבהמה במקרה העולם רעב וצמא וזולתם. ושאלוהו לרמוז שאלו היה תלמוד חכם למדן לא היה מצטער בכך כי השגחת ה' על לומדי התורה. והוא הוכיחם עד דאנא וכו' כלומר אמו הייתם עוסקים בתורה הייתי סובל צער צמאוני לשמוע דברי תורה. אבל כיון דאינו אלא מלין בעלמא טוב לי לעלות להר ולשתות מלהתעכב במלין בעלמא. ומזה הבין ר"י שת"ח הוא ונתן לו מים. במה אתוון פרישן וכו' כוונתו כי החכמים המלומדים מתחלתם בחכמה אמתית לא יפגעום הספקות והכל מתורץ ומיושב בשכלם וכעין שכתב הרמ"ק ז"ל בפרדס על ענין קושית הבחירה והירא' האלהית עד שכתבו אנו אין לנו מזה קושיא כלל ועיקר ע"ש. וכ"ש מי שלומד בחכמת האר"י ז"ל שהכל ברור לפניו ומיוסד על אדני האמת ודרכי יושר ולכן לא יעלה על לבם הספקות שהפלסופי' מסתפקים בהם וז"ש במה אתון פרישו וכו'. כי כוונת שלמה להודיע דברי הפלוסופים ולא כך סברתו וקרא לפלוסופים טפשאי דעלמא כי אין להם אלא שטחיית העולם הזה ומקריו ויכחישו את שאינו מוחש להם. ואפילו בסבות הטבע אין להם ידיעה. אלא אמרי דהאי עלמא אזיל במקרה. ירמוז על הנהגת הטבע המתמיד והולך והוא פי' טבע ענין טבוע ומקוים והוא הנהגת חיצונית העולמות המיוחס לשם אלהים ולכן פרעה לא היה יודע אלא שם אלהי"ם. ובהודיעו משה שם הוי"ה שה"ס הפנימיות וההשגחה השולט על שם אלהי"ם. כחש ואמר לא ידעתי את הוי"ה. וקודש' ב"ה. לא אשגח עלייהו. לא אמר עליה שהיה רצה לומר על העולם אלא עלייהו וכלומר אפילו עליהם שהם בני אדם ומשונים הרבה מהב"ח בשכל ובחירה ויתר המעלות:

וכד שלמה אסתכל וכו' הענין נראה לי ע"ד שאמת הוא שיש הנהגה זו שנקרא הנהגת הטבע ואצלנו נקרא של חיות העולמות והיא מבחי' החיצונות שסודה משם אלהי"ם כאמור. אבל הכל בהשגחה פרטית כי אפילו מדריגת המקרה היא מאתו יתברך כמש"ה והלכתי עמכם בקרי הרי שמיחסה לו יתברך. אבל מ"מ יש חילוק בין השפע הבא לאדם למושפע לבהמה וזה פשוט כי של הבהמה הוא מחיצונית החיצוניות שמדרגתו ב"ן: דאלהי"ם. העולה בהמה. ושל האדם הוא מפנימיות של החיצוניות שהוא בחי' שם מ"ה דהיינו מ"ם ה"א גי' אלהי"ם. והוא נשמת הטבע. ואמנם אותם הטפשים משוים כל המדו' שאומרים מקרה האדם ומקרה הבהמה א' ולכן קרא לון בהמה כי הם בפיהם אומרים שאין הפרש ביניהם לבהמה: על דברת על דיבור גרוע כי דברת כמו דברתי מלכי צדק שפי' על דבורו שלא כהוגן דיבור גרוע לשון נקבה. לברם האלהי"ם. בס' השרשים יש בו ב' פירושם ושניהם צדקי' כאן א' לברם כמו לבררם מתוך הטומאה שהן יוצאות בעל כרחן של החיצונים והב' לברם הבדלם בלחודייהו שלא יתחברו עם בני מהימנותא וסברתם הנפסד' תהא להם לבדם:

מה כתיב ביה בוא ברוך ה' אפשר שמפני זה לא שלט בו המות ונכנס לג"ע חי שהרי אין לקליפה עוד טענה עליו. וכמ"ש בפרקי ר' אליעזר בענין שרבקה נעשית מוכת עץ. ויצחק חשב שהעבד בא עליה והקב"ה הוכיח האמת ואמר למה"ש מה נעשה לעבד זה שהוא חשוד. הכניסו לג"ע: והענין הוא שיצחק חשדו שעודנו מתבוסס בטומאתו ולעשוק אהב. לכן גזר ה' שיכנס חי לג"ע ובזה יודע שיצא לגמרי מקליפ' ארור והיה ברוך ה' ממש. פירש שנודע שיש בתוך הקליפות צד קדושה. ולפעמים משפיע כח לחיצונים אפי' לעשות נפלאות וכנז' במרכבת יחזקאל. וא"כ היה אפשר לומר שאותו האור שבתוך קליפת לבן הוא שאמר בוא ברוך ה': לזה אמר ברוך ה' ממש ר"ל מן הקדושה הגמורה: וע"ד אכתיב באורייתא וכו' מפני שבאמת נפק מההוא קללה ונתברך בשם הוי"ה השם הגדול. ומפני שקשה הדבר לשמוע לזה אמר:

ואוליפנא וכו' והוא ע"ד בלעם שה' שם הדבר בפיו והרי כמה זכותו גדול שהיה מעות ונתקן הפך המרגלים שהיו מתוקנים ונתעותו: לבד כלב שהיה משורש נשמת אליעזר כמ"ש בל"ת בפ' זו:

ואמר כולהו זכאין ורישי וכו': יכוין לב' מעלות שהיו בהם א' שהיו מושרשים בניצוצות והארות הבוקעות מיסוד אבא וז"ש כולהו זכאין: הפסוק קראם אנשים לרמוז שהם מבחינת זכרים: והב' מ"ש שנתעברו בהם י"ב שבטים וז"ש ורישי דישראל: וכמו שדקדק הרב ז"ל שלכן לא נאמ' בם כמ"ש בפ' במדבר ראשי אלפי ישראל אלא ראשי בני ישראל שהם השבטים ולזה אמר רישי דישראל. אבל אינון וכו' דוק אומרו לגרמייהו לרמוז מ"ש הרב שכאשר נתייעצו להרע מיד פרחו מהם ניצוצי השבטים שנאמ' וילכו ויבוא ושהלכו להן נשמות השבטים וזהו וילכו: והם נשארו לבדם והיינו לגרמייהו בעצתם הנבערה שאמרו אי יעלון ישראל לארעא וכו': ומובן במ"ש באוצ"א שדור דעה היו מבחינ' פרצוף דור המדבר: אבל רחל שהיא ארץ ישראל היתה אז אחור באחור זולתי בשבתות ומזווג זה של השבתות יצאו הנכנסים לארץ: וז"ל הרב באוצ"ח לא היה אפשר לרחל להתתקן אז על ידי אלו המרגלים בלבד עכ"ל דוק דבריו דמשמע שאם היו נכנסים כולם יוצאי מצרים ובאי הארץ היתה רחל נתקנת אפי' שדור המדבר יהיה קיים אבל מפני החטא נתבטלה אותה ההארה של דור המדבר. והנה המרגלים חשבו שבין כך ובין כך הם ירדו ממעלתם: שכתתוקן רחל הלא היא עקרת הבית ובאי הארץ שהם מבחי' יהיו המעולים. וכ"ש אם תתבטל דור המדבר ולכן נטלו עצה רעה לעצמם. והוציאו שם רע על תיקון של רחל כגון שהיא נבנית מגבורות אימא שהם קשים ולכן אוקידת עלמא בשלהובוי אוכלת יושביה היא ושהקליפות העזות נאחזו' בה ושלכן אין להם להסתכן בתיקונה ומוטב להם לחיות במדבר:

משה אסתכל וכו' איתא בל"ת פ' זו שמאז רמז יוסף לאחיו באומרו להם מרגלים אתם שעתידים להתעבר במרגלים ושה' רצה בכך אולי יסייעו אותם שלא יחטאו ולא הועילו: ונלע"ד שכיון שבתחלת פירעון חטאם של שבטים נודע להם זה. ודאי שכעין עונש היה להם זה: ולא היה עיבור זה ע"ד שאר עיבורי הצדיקי' שמתעבדי' במי שמתעורר להיטב וז"ס הבא ליטהר מסיעין אותו וכענין נו"א בפנחס וזולת' שאז עיבורם הוא שמחה למתעברים בהם ומתייחדים בייחוד גדול. מה שלא היה כן בכאן: וזו השכיל מרע"ה וידע שלא יצליחו. כדין צלי וכו'. וזה מכמ' טעמים א' להיותו תלמידו: ב' שנתעבר בו לוי שהוא ראש שבטו כמ"ש בל"ת ג' שכבר נודע מנבואת אלדד ומידד שיהושע מכניסם לארץ. ד' כמ"ש יונתן בן עוזיאל שהיה עניו גדול עד שאעפ"י שכבר קראתו תורה בשם יהושע הוא היה משפיל עצמו וע"ד שרז"ל בפ' האזינו בפ' הוא והושע בן נון. ובענין זה של עיבור השבטים מובן משרז"ל בפ' בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים. שהרי שמעון ולוי הם היו העיק' לצרות יוסף שבעבורו נתעברו במרגלים. ולכן אלמלא הטעמים הנז' לא היה מרע"ה מתפלל על יהושע מפני לוי אלא שנצטרפו כמה טעמים כנז'. ואיתא בס' הגלגולים ח"ב שכשבאו י' הרוגי מלוכה להתקן אז בא ניצוץ יעקב אבינו ע"ה בר' עקיבא. ויעקב לא התפלל שלא יבוא שם. מפני שהוא לתיקון שלהם ולתיקון העולמות כנודע בפ' אל נקמות ה'. אבל בכאן שלא הצליחו התפלל בסודם אל תבוא נפשי. כדין כלב הוה בדוחקא. כי מתפלת מרע"ה על יהושיע הבין שהמרגלים ירשיעו וחשב שאם ישמע להם תסתכן נפשו ואם לא יאבה להם יהרגוהו ויאמרו שמת בדרך ומעדות יהושע לא יפחדו הגם שיהושע בטוח שלא יוזק כי זכות משה מסייעתו: ואדרבה יאמרו אלו הרגנו לכלב ג"כ היינו הורגים ליהושע וז"ש. מה אעביד להנצל:

הא יהושע וכו' ורוצה אני להתחבר עמו ולהכחיש המרגלים דשדר ביה נהירו דסיהרא. דע שבאותו זמן היתה עדין מלכות בבחינת אחור באחור. וארץ יש' למטה היתה עדין ביד החיצונים והמרגלים הוציאו שם רע עליה לומר שהיא מלאה דינים וגבורות חזקות ואי אפשר להתתקן וז"ש כי חזק הוא ממנו. שלא היה כח בחסדי הזכר להצילה. לכן מה עשה מרע"ה המשיך על יהושע עיקר הכחות הממתקים את רחל. א' הוא הי' שה"ס יסוד אבא המבריח בכל קו האמצעי של זעיר ועליו נאמר ה' בחכמה יסד ארץ וזהו נהירו דסיהרא ממש ואז נתעבר בו לוי כנז' בל"ת וידוע שלוי סודו בדעת כמ"ש הרב ז"ל וכן י' יו' יו"ד גי' ל"וי וה"ס מלוי ע"ב המאיר בנה"י דזעיר כנודע מכוונת אלהי אברהם. והמיתוק הב' מצד הזעיר עצמו שמאיר בה בחסדי' המגולים כנגדה חסדי דוד. וידוע שבנה"י דזעיר יש. שם י"ה כנודע מדרוש רפ"כ ניצוצון וזהו נהירו דסיהרא והוא ה"ס ו'. אנהיר עליה בצלותיה והרי יה"ו ובזה המתיק הדין ונשלמה הוי"ה. וצלי תמן צלותיה והשלים שם ב"ן כמנין ב"פ הוי"ה. ועי"ל והוא אנהיר עליה בצלותיה וא"ל י"ה יושיעך שב' מוחין דידה הם ב' שמות יו"ד ה"י מע"ב וס"ג דחו"ב דזעיר הנמשכי' עד כ"ה דידיה וז"ש בגין דאיהו שמשא. פי' ולכן נוסף על הי' שה"ס חכמה עוד האיר עליו מאור דידיה ובזה רב אור עליון על יהושע להצילו מקטרוג יצ"הר שאין כחו אלא בהמתקת החסדי' שאז נק' טוב מאד וגם בזה לא יוכלו המרגלים להרע לו. וגם בזה יתעצם בלבו לדעת שיש כח לצדיקים למתק את דיני המלכות ולייחדה עם ג' אותיות יה"ו שהם בראש יהושע ואע"פ שמרע"ה לא הזכיר בתפלתו אלא י"ה יושיעך מ"מ איהו שמשא שה"ס ו' ולכן כלב אתחזק גם הוא להתחבר אל ג' אותיות יה"ו שהם ג' אבות ובא למערת המכפלה שסודה שם ב"ן שאותיותיו כולן כפולות. וכלב סודו ב"ן ושם צלי צלותיה וייחד ייחודיו. ולהיות שהליכתו שמה היתה בהחבא וכמ"ש אשתמיט חד מנייהו לכן לא פרסם הכתוב שמו באותה שעה אלא שאחר כך גילה הדבר באומרו אל הארץ אשר בא שמה. והיא ממש בחי' כתר מלכות שיוצאה מסיום יסוד אימא ולכן בחברון יש פתח לגן עדן ובזכות כלב נתקיים בו עיבור יהודה כמ"ש הרב על פסוק עקב היתה רוח אחרת עמו ויהודה הוא בכתר מלכות כידוע וזכה להארת ג' אותיות יה"ו כיהושע. ארח ארעא נטול וכו' מדהל"ל אל חברון דייק שרצה כל בלהפרד מן האחרים שלא ידעו כוונתו ומעשיו ולכן עקם שבילין מסוכנים עד שהגיע לחברון וזהו דיוק מלת עד חברון. ואסתכן בגרמיה עשה יחודים עצומים להכניע ג' קליפות גסות של ג' נפילים שהיו שולטים אז שם ומבדילים שלא להעלות מ"נ. אבל הוא לא אסתכל מדי פי' שמסר נפשו למיתה ובכח זה העלה מ"נ. וייחד המלכות ביחודים שעשה. הפך עצתם להפרידה מהקדושה העליונה:

וכי לא הוה ידע וכו' הלא מפורסם שסגולת ארץ ישראל כוללת סגולות כל העולם כי ממנה הושתתה כמש"ה לא תחסר כל בה משא"כ שאר ארצות שיש אילנות בזו מה שאין בזו. והול"ל לשון ודאית וראיתם את הארץ כי טובה היא וכי יש בה עץ וכו' וכ"ש שנראה כמסתפק בדברי ה' שא"ל שהיא זבת חלב ודבש ואפי' למרז"ל שהאמוריים בשומעם שישראל באים לרשת ארצם קצצו כל האילנות. מ"מ אין מעצור לה' להצמיחם ברגע וביתר שאת:

איוב וכו' כי איוב עצמו רמז לעץ חדא שהיה כעץ שיבש בחורף וחוזר להפריח ועוד איוב גי' י"ט ועם ק"מ שנים שחיה הכל ק"ס עם הכולל גימטריא עץ:

רמיזא דחכמתא הוא מ"ש בא"ר בדף קכ"ט ע"א ועל האי תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון וכו' ופי' אותו הרב ז"ל לעיל בדף קנ"ז וארחיב הענין והוא שידוע שעיקר השפע הוא מושרש מהדעת וב' דעות הם העיקרים של זעיר שבו ב' יסודי אבא ואמא ושל אריך הנעלם דהיינו רישא תניינא דג' רישין. והוא הנקרא אי"ן כמ"ש בשער אריך. ועוד נודע שב' מיני שפע הם אחד הנמשך מלמעלם ומתפשט והולך לזון את כל העולמות וכל עולם ועולם נוטל חלקו וזה הולך ומתעבה ממדריגה למדריגה. והמין השני הוא האור העובר דרך מעבר ואינו מתמעט אלא מתעבה מראש ועד סוף. ואיתא בספר הכוונות בסוד מאתך היא מנוחתם שרצו להכיר ולידע אם הם נשפעים מהזעיר או מהכתר והענין אם השפע הבא להם מלמעלה דרך זעיר אם היה מהמין הא' או מהב' והיו רוצים להשיג בשכלם הפרש ב' האורות שאם יוכלו להשיג אור הכתר בעצמו בלי עיבוי. כ"ש שישיגו של זעיר. ואמנם היה דרך נסיון. כי נסתפקו שמא אין השגת האריך בעצמה שולטת עליהם כי אם דרך זעיר דוקא וזה עיון גדול מעין אותם שאומרים שהשגחת ה' ית' היא על השמים לבד והשמים שולטים על הארץ. ולכן נענשו בביאת עמלק שהוא כלבא בישא דנפיק משור וחמור. וכנגד הדעת דקדושה. ואז נפגם השם כי חסר ו"ה הוא סוד זו"ן שכן עלה בדעתם פירוד י"ה מן ו"ה. וגם לזה אמר משה רבינו עליו השלום ליהושע י"ה יושיעך. חשב שי"א מרגלים יפגמו בו"ה דהיינו בהוציאם דבת הארץ ולומר חזק הוא ממנו וכוונתם ח"ו קיצוץ גמור ובלתי יכולת בזעיר חלילה וע"כ אמר משה תמן תחמון וכו' כי ארץ ישראל היא בחי' מלכות ומכוונת לנגד שער השמים ואמר להם אי תחמון וכו' יש בהם עץ. פירוש אין בה אלא שפע דעת זעיר שבתוכו או"א קנ"ה חכמ"ה קנ"ה בינ"ה ב' יסודותיהם וב' פעמים יסוד גימטריא עץ:

ולא מלמעלה מאין ותתאמתו ברוע ספקיכם ותאמרו שאין העליון מתפשט בכל העולמות:

ואי תחמון וכו' נגיד ואתמשך פי' לא בבחי' מיעוט ועיכוב אלא בתוקף סגולתו ודא בעיתו בקדמיתא וכו' וכנז"ל בדף קנ"ז שרצו להרגיש עדן מופלא במעשיהם. וגם שרוחניות אותם המתאכלים יזכך את מוחיהם לבלתי תהיה להם מניעה מהשכיל בחומריות האוכלים בקרבו דייקא. דהול"ל אתנו. כמש"ה וה' אתנו. וע"ד והתחזקתם וכו' פי' חזקו בה' ובאמונתו. והימים אינון דאישתמודען. צריך להקדים שרחל נקרא הדו"ם רגל"י גי' נצח הו"ד יסו"ד שמהם בניינה של מלכות והם ג' ימי בראשית דה"ו. ובזמן הרצון נקרא חסדי דוד וממתיקים חכמה ובינה של מלכות ולהיותם מעלמא דאיתגלייא נקר' הימים אינון דאשתמודען. ועוד נודע שב' רגלי לאה נכנסים בכתר דרחל והם ב' אלהי"ם גי' עק"ב ענבי"ם ומשם ולמטה נקרא עץ הדעת טוב ורע ובזמן תגבורת הגבורות משם נמשכים בו שני בחי' דינים שהם ב' דמעות בעינים של רחל כנזכר בספר הכוונות על פסוק עיני כל אליך ישברו וב' פעמים דמע"ה גימטריא רחל כמ"ש. והנה המרגלים היו רוצים להמשיך דיני הרגלים עד רחל וכנזכר בל"ת פ' זו בר"ת עד "רחוב "לבא "חמת רחל וגם ידוע שהם הלכו בתמוז ואב שהם הם סוד ב' עיני רחל וכענין עיני עיני יורדה מים. ובעון ישראל שקדם בפארן ונוסף עוד עון שילוח המרגלים. אז נתחברו אותם הימים לאילנא דמותא. שהוא אותו השורש שיש לחיצונים באותם האחוריים ששרשם מרגלי לאה כנודע מדרוש התרפים. וז"ש בכורי גימטריא ב' פעמים דמע"ה שהם כחות הדין שהם ענבים ב' פעמים אלהי"ם. ועוד נה"י אלו הם ג' ונתחברו למלכו' והם ד' ימים דהו"ז וכנגדם הלכו מ' יום בשליחותם הרעה. גם נהים גימטריא הימים:

כלב הוא דאתא לצלאה אף על גב שכבר נזכר ענין זה למעלה בפסוק אלה שמות האנשים חזר והזכירו כאן חדא להסמיכו לפסוק ויבא עד חברון כי למעלה לא הזכיר הפסוק כלל. ועוד לרמוז שעשה ממש כסדר הייחודים השתטח על קבר הצדיק וכמ"ש הרב ז"ל וז"ש על קברי. על דייקא ולמעלה אמר לגבי קברייא. עוד למעלה אמר יהושע אזיל בסייעתא עילאה. וכאן מוסיף קדישא כי למעלה סובר שמ"ש י"ה יושיעך סודו המשכת השפע מחו"ב דזעיר לנ"ה דידיה הנקרא י"ה וכנז"ל:

וכאן הוסיף קדישא שר"ל מאבא ואימא עצמם שמהם המשכת הברכות שהרי יסוד אבא נקר' ברוך ושל אימא ברכה וכמ"ש בפרש' עקב בדף רע"א ע"א והיינו ברכי"ה. אבל לעיל אמר אזיל שהוא סוד נ"ה ב' הרגלים. ויכיל לאשתזבא כלומר מצד זכות עצמו שלא ימיש מתוך האוהל וז"ש יכיל כלומר ידיו רב לו מפני זכיותיו וגם מכח שרשו למעלה שהוא בהבל היוצא מפי יסוד זעיר שהוא אור גדול משא"כ כלב שאחוז בטיבור זעיר שהארתו מועטת כמ"ש באוצ"ח שהטיבור אורו סתים ושל פי היסוד גלוי. ועוד ששם גילוי אור יסוד אבא המשתלם בכל יסוד זעיר. ואף זה סוד שהוסיף עליו אות יו"ד שהוא ממש סוף מילר ע"ב יו"ד ה"י וי"ו ה"י. וגם זה סוד י"ה יושיעך כי סתם חכמה הוא י"ה. ועוד יהושע עולה שצ"א והנה יסוד אבא המבריח בזעיר שהוא הוי"ה וי"ה פי' הוי"ה גי' ש"ץ ועוד נוסף ההבל היוצא ממנו הרי שצ"א. אמנם סוד העיבור הוא מיסוד אימ' וסודו גן עדן כדאיתא שם באוצ"ח. ועוד איתא בספר הכוונו' שביסוד אימא יש שם ב"ן ע"ש. ולכן כלב דאיהו ב"ן אמלך להתפלל במערה ששם פתח הגן עדן ושם יושב אליעזר כמ"ש בגמרא ואיתא בל"ת פ' זו שכלב הוא מבחינת אליעזר. הביטה וראה כמה עמוקה עצתו של אותו צדיק. די ישתזיב וכו' פשוטו שלא יהרגוהו. ועי"ל ע"ד אל תאמן בעצמך עד יום מותך: הנה המרגלים היו חכמים גדולים ובעבור השררה לא רצו שיבואו ישראל לארץ וכנז"ל דברו לגרמייהו עי ?טא בישא. והמה היו י' ניצוצות דיסוד אבא וחכמתם מרובה ולכן נתיירא כלב שיתקפו ממנו והתפלל דישתזיב מרזיהון דייקא מרזיהון שה"ס יסוד:

מאן דהוה רשים וכו' לא ניחא ליה לפרש דויבא עד חברון מוסב על כלב כי למה לא נזכר בפי' ויבא כלב. ולכ"א שרומז לנושא חשוב ורשום שאינו נכלל עם האחרים לרוב חשיבותו והרמז לשכינה וע"ד שנאמר ביחזקאל ויבא אל הגוים אשר באו שם שמוסב אל השי"ת. דביה תליא מלתא כי הוא העיקר לכל להכניע את החיצונים כמש"ה ה' אלהיך אש אוכלה הוא יכניעם וכו' וז"ש ות"ח מאן הוא משאר אחרי וכו'. כי אין עוד מלבדו להושיע מיד העריצים שהיו שם אחימן וכו'. מן הנפילים שלא נקלטו במעי המ' ולא עצרתם אלא הפילתם להיותם דינים קשים מאד וכמ"ש בסה"כ וסימניך נפ"ל אש"ת אחימן שש"י תלמ"י בל חזו שמש לא היה להם תיקון:

ויבאו עד נחל אשכול בפ' זה מראה מעלת ארץ ישראל מפני הרוחניות הכמוס בתוכה שהוא מעין גן עדן וכמרז"ל בשמות רבה בפ' כ"ה בדף קמ"ה ע"ב שאם היו ישראל זוכים יספיק להם בארץ ישראל מעדני גן עדן ובה יוכלו להתבונן אושר הצדיקים אחר פטירתם וכמ"ש מעבר לדף על פסוק וראיתם את הארץ מה היא. ועל ענין זה פתח פ' בורא השמים וכו'. ואמר הא."ל יהו"ה שהוא המאיר ביצירה שהיא השולטת על ארץ ישראל וידוע שארץ ישראל היא דומה לצבי וכמאמר רז"ל והטעם שבזמן השלימות היא מתרחבת מכח האור הגנוז בקרבה. ובזה גם הרקיע שעליה מתפשט ממה שהיה וז"ס בורא השמים ה"ס היצירה. ונוטיהם למותחם ולהגדילם. וכן בזה רוקע הארץ שהיתה כווצה וצרה רוקעה עם צאצאיה היוצאים ממנה הם פירותיה שגדלים שיעור מופלא ויתר ע"כ נותן נשמה וכו'. כי עולם הבריאה מכוון ומשפיע על בהמ"ק שהוא היותר עליון שבארץ ישראל וזהו עליה שזוכים בו לנשמה מבריאה ורוח מיצירה להולכים בה: בכל התפשטותה. ולא תזכור הנפש מפני שהיא לכל ואפילו גויים: ועוד שלגבי ארץ ישראל אין בה שפע מהעשיה עצמה. כי אם בבחי' התייחד היצירה ואז ברא לאדם כנז"ל. וכל זה בזכות התורה ומצות כמ"ש אחר כך אני ה' קראתיך בצדק ואחזיק בידיך וכו' כי בתורה ומעשים טובים מאיר אור הכמוס בארץ ומתרבה השפע ועל כן אר"י כמה אית להו וכו' כי אין שפע ארץ ישראל כשל חוץ לארץ הבא מהכו"מ שיש להם קצבה ומדה. אבל של א"י אין לו קץ אלא הכל לפי הזכות וא"כ צריך להרבות בתומ"ט וז"ש כמה אית להו. ואמר לאסתכלא בפולחנא הוא ענין עבודת המצות שתהיה בהסתכלות ונוונה לשמה. דכל מאן דאשתדל באורייתא כי גדולה מאד מהמצות שאינם מתקנים כי אם עולם העשייה משא"כ ד' דרכי הלימוד פרד"ס שהם מעלים מעולמות זה לזה עד למעלה ולא עוד אלא וכו':

כמה כרסיין הוא מ"ש לקמן בדף קס"ב ע"א שיש מדריגות אושר שונות לבעלי מקרא ובעלי משנה ולבעלי אגדה מלה חד בעינא וכו'. כי ר"י ידע כמה גדולה מעלת התורה וכמו שקדם. לכך נתקשה למה ישלוט המות במי שלומד תמיד וזו היא עיקר שאלתו אלא שהקדים שאחר שצפוי לפניו ית' שהאדם יחטא וימות למה בראו. וכי תימא שידע אעפ"כ אין ידיעתו מכרחת. לזה אמר דהא אוריי' וכו' וכתיב בהו כו'. מאי קבעי. זוהי שאלתו למה לא תועיל לו התורה להצילו ממיתה אורחוי דמארך וכו' כי זו שאלה עמוקה שנראה שמוכרח להיות הגלוי לפניו יתברך וא"כ בטלה הבחירה. ועל כיוצא בענין זה איתא בתיקוני ז"ח בדף צ"ח ע"ב ששאל רבי יוסי לרשב"י והיא א"ל שאלתא דא עמיקא ואפליגו בה קדמאי וסגיאין כשלו בה בגין דלא מטו לעומקא דרזא. וגזרי דמארך היינו למ"ש רבי יוסי למה יגזור עליהם המות שנראה שמתחלה נברא האדם למות כיון שבתורה הקדומה כתיב אדם כי ימות באהל וכ"ת נפרשו כדרז"ל אין התורה מתקיימת אלא וכו' הא כתיב איש כי ימות ובין אין לו שפירושו מיתה עצמית. וכ"ת שנוכל לפרש שהאדם נברא בהכנה שיוכל למות אבל אין ראיה להכרח המות הא כתיב וימת ויחי פלוני כנזכר בפ' בראשית שאז היו צדיקים שחיו זמן הרבה ואפ"ה לא ניצולו מהמות וכיון שהוא סיפור התורה ע"כ שכך נגזר והיה אע"ג שיהיה צדיק כמרע"ה:

אבל ת"ח כתיב ויברא וכו' ירצה שאלתיך כבר אמרתי לך שהן מן הנז' בפסוק הנסתרות לה' אלהינו ושלא להוציאך חלק אגלה לך מעלת האדם שאתה מחשיבו לגרוע אחר שהוא מוכרח למות. ראה מה כתיב בבריאתו בצלמו בצלם אלהים וכמו שיבואר בסמוך. ובכלא הוא וכו' וזהו בצלמו של האדם שהוא בצלם אלהים וכמו שיבא. תלת עלמין וכו' הרי זו השכלה מופלאת כוללת לכלל החלל שהיה בשעת הצמצום שבתוכו מתפשט אורו יתברך שמו והבחינו בג' עולמות שכנגדם נאמר ק' ק' ק' ואמר דאיהו גניז בגוון שהוא בכל חלקי החלל שחוט האור מתפשט בו וגנוז בתוכו משא"כ חוץ מהחלל שאין שם לא לבוש ולא גניזה והעלם אלא גילוי גמור לו בעצמו. וענין ג' עולמות א' הוא עולם אין סוף:

עילאה טמירא דכולא שהוא הפנימיו' שאין עוד פנימיות יותר גנוז ממנו וזה הבחי' המתפשטת בעולם האצילות שתחתיו ששם אור עולם אין סוף נגנז ופנימי יותר מכל שאר האורות אבל אותו שמתפשט בעולם אין סוף עצמו אין לומר בו פנימי לאחרים אלא התעלמותו מפני שהוא עילאה על הכל. ועל ב' בחי' אלו אמר דלא אסתכל ביה פי' משום עיליו ורוממותו. ולא אתידע הוא מפני הסתר פנימיותו. גניז בגויה בפנימיות א"ק א"נ אסתכל הוא באור המקיף שאינו נעלם בפנימיות אלא הוא מבחוץ ואפי' הכי אין שום נמצא יכול להציץ ולהסתכל בו. ולא אתיידע הוא באור הפנימי שבתוך א"ק שהוא אינו יודע מה יש בתוכו:

דאיהו קשיר וכו' הוא עולם האצילות שה"ס יו"ד של שם שקשור ממש בעולם א"ס בסוד קוצו של יו"ד וזה מפני דקב"ה אשתמודע מניה. כי האור שבתוכו הוא ממש חלק מאור עולם הא"ס שז"ס אצילות כעין שנאמר ואצלתי מן הרוח וכו' שהוא רוחו ממש וחלק ממנו. ובו יש מדות וספירות שבהן יוכל האדם להסתכל בשכלו בסגולותיו ומעלותיו במילואי שמותיו ומספרם ויתר הבחי" אשר אין להם חקר ותכלית. שכללותם הכולל הוא עשר מדות והיינו י' והוא אדוק וקשור בקוצו כאילן הנאחז בשרשו לעשות ענף ולעשות פרי. שערי צדק מ' נקרא צדק לפי שהיא מאירה מאחורי שם ע"ב שהוא הפנימיות של האצילות ואחריו פק"ד ועם עשר אותיותיו הרי צדק. ואמר אבא בם אודה י"ה שהוא חכמה המקנן באצילות שבו מתלבש אור א"ס וכמ"ש כולם בחכמה עשית ובו בפרטות יו"ד של שם וקוצו הוא אריך שה"ס כתר ומעולם א"ס יחשב וקי"ל אבא יסד ברתא ולכן נקרא צדק. א"נ אודה י"ה על סוד מאמרנו שהוא עולם הג' שאומר כאן הוא בי"ע הנקרא עולם הפירוד. והבן שעולם האצילות הוא ממוצע בין העליון ובין התחתון כי הוא מקבל מלמעלה והשפיע בשל מטה. ואלו הג' עולמות סודם בכללות שם י"ה. י' וקוצו א"ס ואצילות ה' עולם הבריאה הכולל יצירה ועשייה. ואמנם יו"ד הא' עולה הוי"ה להורות שבהתפשטות של הכללות הנכלל בשם י"ה כשמתפשט להתגלות יותר הוא שם הוי"ה שהוא שכללות ג' העולמות מתרחב בה' עולמות דא"ס ואבי"ע וכמו כן בשם הוי"ה נמצאו ה' פרצופי אצילות כנודע. באופן שלזה הוא עיקר כונתינו וזש"ה בטחו בה' עדי עד תמיד תכוונו לשם הוי"ה וטעמו כי בי"ה ה'. פירוש כללות הראשון של ג' עולמות הוא מתמלא במספר הוי"ה יו"ד ה"א והוא צור עולמים פי' מתרחב להתפשט עוד בשני עולמים שהם סוד יציר"ה עשי"ה וז"ס זה השער לה'. פירוש צדק זה שאני אומר הוא השער לאצילות שבו מתגלה כל ההוי"ה בה' פרצופיו. ודא הוא עלמא תניינא. ירצה אף על פי שה"ס היו"ד הקשור בקוצ"ו והיה נראה לומר שהכל אחד ושיקרא עולם אחד. קמל"ן שהוא עולם שני לגבי עילוי עולם העליון. תתאה מינייהו שהוא ממש למטה מרגלי כל פרצופי האצילות שמשתוים בקרקעו. בי"ה פרודא. כידוע בסוד הפ' ומשם יפרד והיה לד' ראשים. שעד שם הוא אור אצילות ומשם ולמטה האור הנאצל חוזר ומתעלה למעלה. ויש פרסא מבדלת בין שני העולמות. ועוד שידוע שג' כלים שיש לכל ספירה דאצילות פנימי תיכון וחיצון כשהם באצילות הם בייחוד עצום וכמו שכתב בריש התיקונים איהו וחיוה"י בהון. איהו וגרמוהי חד בהון. אבל עיקרם של ג' הכלים אינו לבחינת אצילות. אלא להיות נשמה לבי"ע כי הפנימים הם נשמה לבריאה והתיכונים ליצירה והחיצונים לעשייה ואז יש ביניהם פירוד ולכן שם שורים מלאכי עלאי הם השרפים וחיות ואופנים שהם הכלים של ג' העולמות והם בחינות חיצוניות העולמות דהיינו ההיכלות והמדורין. אשתכח ביה השתא כלומר לפי שעה כשיורד השפע בתוכו. וכשהמלאכים מקבלים מלכות שמים להקדיש ליוצרם כד בעאן לאסתכלא. שבהיות אורו ביניהם רוצים להציץ וליהנות ממנו ולדעת סודו בלבבם. וזהו שאז אומרים אחר ק' ק' ק' שהוא בסוד ג' העולמות. ומסיימים מלא כל הארץ כבודו. שחושבים שיהיה בקבע אז מתנשאים ברעש גדול להגביה שכלם ולהבין אז אסתלק מנייהו שמתעלה למעלה וגם זהו שאנו אומרים כבודו מלא עולם ונסיים בכ"ה ממקומו שיודעין שהכבוד עולה למעלה למקומו הקבוע לו. ואין ספק שענין זה ההסתלקות הוא מפני מיעוט זכות ישראל שאם זכו היו כל העולמות מתעלים לאצילות כמו שכתב הרב ז"ל. ודוק כי בהשקפה זו יהיה דומה עולם זה הג' למה שיאמר אח"כ בעול' התחתון של האדם. ובזה נדע למה התחיל בפרשה דבראשית. ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו. וכאן מסיק בפ' אחר שנאמר אחר המבול כי בצלם אלהים וכו'. אבל הענין כי צלם ענינו לבוש רוחני של הנר"ן והנה ג' עלמין של הקדוש ברוך הוא ה"ס צלם אלהים שבהם מתלבש אורו יתברך כל אחד ואחד לפי מעלתו. ואמנם כשנברא אדם הראשון היו העולמות במעלה גדולה וכנגדם הג' של נר"ן דאדה"ר היו במעלה הראויה להם וז"ש בצלמו דהיינו המתייחס ושייך לאדם שה"ס ג' עולמות והיו דוגמא לצלם אלהים ג' עולמות של אותו זמן. אבל כשחטא אדם ירדו ונתמעטו כל העולמות:

וסד"א שאבד אדם ג' עולמות שלו ושלא היה עוד בצלם אלהים קמ"ל אפי' אחר חטא כללות כל האדם כי בצלם אלהים עשה וכו'. וטעם זה הוא כי דם האדם הוא בעורקים ובדופקים ובגידים שמתפשטים מן המוח והלב והכבד ששם שורין נר"ן והטעם מופלא למבינו:

עלמא דפירודא שהוא חומרי והרע גובר בו שהוא העושה פירוד ומבטל הייחוד ודוק שלמעלה בעולם הג' שהתחיל מהבריאה אמר דאשתכח ביה פירודא. משום ששם הרע מועט. אבל בכאן אמר עלמא דפירודא מפני שכך בעצם יש בו הפירוד: אשתכח ביה וכו' זו בחי' פירוד אחר והוא ענין השינה שהנשמה מסתלקת מהגוף ונכון לומר שהאדם נמצא ואינו נמצא ר"ל נמצא גופו ולא נמצא רוחו שמסתלקת למעלה ונשאר הגוף כאבן דועם בלי הרגשה. ונמצא לאחרים ולא לעצמו כד בעאן וכו' זהו הפירוד העצמי כי המות יפריד:

כרתו ההוא אשכול לפי מה שנז' שנחל אשכול הוא יסוד אימא וכו' דוק בז' פירות שנשתבחה בהן א"י ותמצא כי חטה ושעורה ה"ס גדולה וגבורה. וגפן הוא ת"ת ועיין בל"ת בפ' עקב ומלבד הנז' שם עיין לעיל שגפן סודה יסוד אימא שהיא פריה ועולה שם כ"ג בנקודת אלהי' וז' הנקודות גי' יין וכוונתם היתה לפגום בראש רחל כח"ב שלה ולכן לקחו גם תאנים ורמונים שהם נ"ה:

אבל באלו לא יוכלו לפגום לפי שלא יוכלו לשאת הגפן ששם שרש נ"ה: אתו לנטל' ליה נראה שתחלה רצו להעלותה כדי לפגום בלאה שדיניה קשים ולא יוכלו ואז רצה להסיתו להטיל מום לפחות ברחל ששם ראשה וכתרה. ולמה שנז"ל שגם רומז לרגלי לאה רצו לסלקם מתוך כתר רחל להוציא היין לחוץ כי שם סוד עה"ד טו"ר. אתו לנטלא ליה לשכשכו שם: אתו כלב ויהושע. הענין שאף על גב שגם הם היו מבחי' דור המדבר מכל מקום עיקרם מאורות אימא כי הם מסוד חיבור ויסוד דזעיר וכנז' באוצ"ח ולכן נכנסו לארץ ישראל היא רחל. ולכן היה להם התייחסות עם הפרי שלה. והם התחילו לנסות כי תחלה נטלו ליה הסיעו אותו ואח"כ העלוהו להעלות הגבירות עד שרשם. ואזדקף על ידייהו. נתעלה עד הדעת שהוא על הידים גדולה וגבורה שה"ס הידים:

הדא הוא דכתיב וישאוהו וכו' דהול"ל יוליכוהו ואם ר"ל לשון נשיאות הו"לל וישאוה דהוה קאי אזמורה כי הוא היתה העיקר. כי האשכול היה תלוי למטה בזמורה והיא היתה הנשאה. אלא שרומז שהאשכול נשא ונזקף על הזמורה שנים יחידאן פירש אותם שהיו שוים בטוב כוונתם כי מלת שנים מורה השווי וכדרז"ל על פ' שני השעירים ההיא דאשתמודע וכו' דכתיב במוט הידוע הוא הזמורה שכרתו הספיקה לבדה לשאת האשכול כי היתה עבה וחזקה. מכאן ידעו וכו' מענין זה שהאשכול הוזקף על ידם הבינו שהיו מושרשים בשרשי רחל וכנז"ל. קאים כלב וכו'. דבר עם ניצוץ הקדושה שבו שראה שהיה חיות בתוכה עד שמעצמו נתעלה על ידיהם. ומה שרק כלב דבר זה היא מפני ששרשו בעיבור דזעיר שהיא ת"ת שלו וכבר אמרנו שגפן סודה בת"ת: מה אנן בחלקך. מה הועיל לנו אם יש לנו חלק בך. כיון שנהרג בעבור קדושתך:

קליל גרמיה שהלכה ממנו הקדושה שלא תתחלל על ידי המרגלים והול"ל כמו בה"מ שנסתלקה ממנו הקדושה ושלטו בו זרים:

ויהבו לון פירש אחר שהם זכו בו אין לחוש בתתו להם ע"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. לא יהבו לאחרי: ר' אבא סבר דמדכתיב וישאוהו נראה דדוקא ההעלאה והנשיאות היתה בשנים שאחרים לא יוכלו להעלותו. אבל כיון שנשאוהו הם נתנוהו לאחרים להוליכו:

ור' אלעזר פליג עליה ומדייק דכתיב וישאוהו במוט וכתיב בשנים. דאי כר' אבא סגי למיכתב וישאוהו שנים שאז נאמר לענין הנשיאות דוקא היו שנים אבל להולכה היו אחרי' ומדכתיב וישאוהו במוט משמע גם ההולכה ע"ד שאי בנך שר"ל הוליכי ולהוליכו היו צריכים למוט ליתנו על כתפיהם. ועוד מלת בשני' מורה שדוקא בהם היתה כל הפעולה. לא הוו שנים כוותייהו זו היא ראיה מסברא כי שני ר"ל שווים כדרז"ל בשני השעירי'. כי רק יהושע וכלב היו מושרשים ברחל שהיא סוד אר"ץ יש'. מכאן אוליף וכו' ר"ל למד לברור לב' מרגלים כלב ופנחס הוא אליהו ששניה' גי' ב"ן להורות שהם היו מיוחדים וראוים לאותו השליחות להיות שהיתה להם כבר אחיזה פרטית ברחל יותר משאר בני דורם. א"נ כמ"ש בליקוטי יהושע שהיו אחוזי' ביסוד ומלכות דמלכות בבחי' דדי בהמה שסודם ב' שמות ב"ן:

וז"ש הא אוקמוה קדמאי שהוא כמ"ש בליקוטי יהושע:

ואינון אשתארו שלא נכללו בלהקת י' המרגלים:

ועבדו גרמייהו שיריים הגם שהיו חשובים נשיא יהודה ותלמידו של משה עכ"ז נרתעו לאחור להקטין עצמם אי נמי כדי שלא יכוו בגחלת המרגלים. וכדי להזימם דקי"ל ב' מזימים אפילו למאה כמ"ש בפרק קמא דמכות. חוטרא דמשה קמייהו איתא באוצ"ח שמטה משה ה"ס הארה היוצאת מיסוד אבא והיא הארה ארוכה כמין ו' ומלת זה תרמוז ליסוד סתם. וכאן ה"ס יסוד אבא במקו' הגילוי שיוצא מתפארת דזעיר לצד יעקב והיינו ז"ה גימטריא ו"ו. והוא כנגד צד ימין. וידוע שאור אבא הוא המכניע ומבעית החיצונים ולכן בו היו נצולים מדין הקשה של הנפילים דאי תימא הני וכו' בתמיה כלומר מה תאמר שענקים הניחו אותם זה אינו סברא אלא וכו'. ומשתמטי זה יותר נס מן ומשתזבי שהכוונה שכדי לצער את הענקים היה ה' מינח שיהיו כניצודים בידיהם ומשם היה משמיטם שמא קדישא. לבי היה אומר לי שהוא שם של י"ב אותיות ואחר כן מצאתי כן ברבינו בחיי בפרשה זו משם המדרש. ושם זה סודו ג' הוי"ות שבברכת כהנים שעניינה המשכת אור מוח החכמה שהוא השרש של ארץ ישראל דאבא יסד ברתא וארז"ל אוירא דארץ ישראל מחכים. ז"ה גי' י"ב אותיות. וגם סתם נקודתו מל"ך מל"ך מלוך שעולה יב"ק כשם אהי"ה הוי"ה אד"ני שהם י"ב אותיות וגם ר"ת שלהם גי' י"ב והכל נרמז במלת ז"ה. וקראו מסורת שמא שעל זה אמרו בש"ס שהיו מוסרין אותו לצנועין עיין בדף נ"ט בספר בראשית במ"ש בשם הרח"ו זלה"ה ובדף ס"ו מ"ש בשם ספר שבר יוסף אלמלא הוו עיילין וכו' שכל באי הארץ היו מאמינים בשי"ת ולא נשאר בקרב לבם שמץ ערעור מאבותם שמתו במדבר מפני שקבלו לה"ר מהמרגלים:

ואלמלא זה כמו אלמלא נגדוה לחמ"ו שפי' אלו:

ותוכן כוונת המרגלים שבאו עד נחל אשכול היתה לחזק כח הקליפה ולכן באו לנחל אשכול שה"ס יסוד אימא שהכל בו ויכרתו משם זמורה כי יסוד אימא הוא גפן. והוא בגרון זעיר ששם ג' אלהי"ם העולים גרון. והם כרתו ועיקרו משם זמורה גי' ג' אלהים להמשיך הדינים משם ועוד אשכול ענבים הם רגלי לאה סוד עק"ב ענו"ה גי' ענ"בים. אבל להיות שמתיחדים בכתר רחל נקרא עקב לשון יחיד והיינו ואשכול ענבים אחד והיו רוצים לסחוט אותם הענבים ולנסך יינם כענין חוה. אבל אתו לסלקא ליה וכו' כי גברה הקדושה על הקליפה. ולכן לא זכו בו כי אם כלב שה"ס שם ב"ן ויהושע פני לבנה כי הם יסחטוהו בכשרות ויעשו יחו"ד קדוש במ"ט אותיות דשמע ובשכמל"ו ועיין בפ' שופטים בדין חנק:

נשמתין הות מול דא מזל"ן דאכתי ק' ליכתוב קרא ושרי אין לה ולד הוה אמינא מדלא כתיב ושרי עקרה. אלא אין לה ולד ש"מ ולד אין לה אבל נשמתין הוא מולדא: וי"ל כמ"ש בל"ת בפ' לך לך בפ' ואת הנפש אשר עשו בחרן אמר שם שהצדיקי' עושים נפשות לגרים בכח תורתם. ושיש מעלים מצד החסד ויש מצד הגבורה כבן עזאי ואאע"ה היה מעלה אותם מצד החסד ולכן לא היה נושא אשה. והקשה וא"ת כבר היה מזדווג עם שרה. והשיב זה אינו נקרא זווג לפי שהיתה עקרה עכ"ל וא"כ הוצרך הכתוב לומר תחלה שהיתה עקרה כי בזה יהיה מציאות למאי דדייקינן מאין לה ולד הא נשמתין הות מולדא וטעמא לפי שאין זווגם נקרא זווג כי היתה עקרה ודוק:

קרי ואמר קול ה' בכח מזל"ן שהתחיל בקול השני של הז' קולות שסודה בגבורה כנודע מסוד קבלת שבת:

והטעם כי כל זווג הלילה הוא בלאה שעיקרה בגבורה דזעיר כמו שעיקר מלכות בהוד דזעיר ולפי שמחצות ואילך אז היא מתפשטת בכל מקומה של רחל. לכן מתחיל תחלה קול ה' בכח להאיר כח ללאה ממקורה שהוא בגבורה וסמוך ליה קול ה' בהדר שהוא בת"ת ששם מתחיל ראש רחל שעתה לאה מתפשטת שם. ואחר כן קול ה' לעיר יקרא ולא זכר קול ה' שובר ארזים שהוא בנצ"ח. ונראה לי ע"ד משום דזווג דחצות סודו זווג דגבורות ואין להזכיר בחינות נצח בפרטותה א"נ לפי שיעקב גם שהוא מתפשט בכל קומת זעיר עד סוף הנצח שלו. הלא אינו לוקח מה שאינו שלו משא"כ לאה שבהתפשטותה דוחה את רחל עד הבריאה:

ולכן אחר שאמר קול ה' בהדר דתמן שורש רחל מיד עולה זכרונה לפני ה' והיינו קול ה' לעיר יקרא ועי"ל שרומז שאותו קול שהיה לו לילך לנצח הוא נמשך ללאה הנקרא עיר. ואח"כ הב' קולות דשעה ג' וד' הם בסוד הו"ד ויסוד שהם בכללם הגבורות. ואח"כ קול ה' על המים בסוד חסד דמתגלה בפום אמה. וקול ה' יחולל הוא בסוד המלכות. והקול של אח"כ ה"ס הורדת ט' ספי' לבריאה כאשר עולה כתר רחל לאצילות כמו שכתב הרב א"נ קול זה האחרון שואל מה אקרא. כלומר כבר נשלמו כל המדריגות באצילות. ואומר לכל הבשר חציר וכו' כלומר אוי להם לבריות שאין להם כח להעלות השכינה עליה שלימה שלא תוסיף ליפול עוד. א"נ מתרעם על רוב העולם שאינם קמים בשעה הגונה לגמול חסד עם השכינה. עכ"ל הרמ"ז זלה"ה.

והרמ"ז כתב ריש פ' זו וז"ל:

ר' יצחק אמר וכו' בא להוסיף עוד מעלה לתורה כי רבי אבא הביא מכח אבא שיסודו הוא פנימיות זעיר וה"ס צ' דצלם ור"י מוסיף גם מכח ל"ם דצלם. אי נמי מסתם אור מקיף. ולכן אמר חירו אית ליה. שידוע שאין כח לקליפה באור מקיף כי פניהם דוקא אל הפנימי והעוסק בתורה חירו שרייא עליה הוא אור מקיף. וז"ש אלו ישראל מתעטרין. דוק מלת מתעטרין שרומזה סוד אור מקיף. אל תקרא חרות וכו' דהול"ל חרות בלוחות שהרי האותיו' היו חקוקות מעבר אל עבר כמשר"זל מ"ס שבלוחות בנס היו עומדים. ותירץ שהכוונה שהושפע והוחקק על הלוחות אותו הכח והסגולה שקבלו האותיות מחמת היותן מעשה ה' כמו ד"מ קמיע הכתוב מאדם כמרע"ה שודאי תהיה בו סגולה. כן מכתב אלהי"ם הוא קמיע מופלא נותנת את האדם בן חורין מכל שעבוד:

וחירות דא אוקמוה כמרז"ל חירות ממ"ה ומשיעבוד מלכיות כי היה צלמם שלם בשלימות. ואולי שגם זה סוד ב' כתרים שנכתרו באותה שעה. באורייתא אשתכח וכו'. יכוין למ"ש בס' א"י שער זו"ן שמתחלה בזמן תיקון או"א היה אבא כולו מבחי' מ"ה. ואימא כולה משם ב"ן. דהיינו חו"ג דמ"ה באבא וחו"ג דב"ן באימא. ואח"כ החליפו של זה בזה והיה אבא כולו חסדים דמ"ה וב"ן ואימא כולה גבו' דמ"ה וב"ן ובזה יש התייחסו' גדול לחיבור או"א וז"ש באורייתא ששרשה באבא אישתכח חילא דימינא: כי כולו חסדים כמד"א מימינו אש דת ימינו סוד חסדים שלו. אש דת הם חסדים דאימא שנעשו גבורו' באבא. ושמאלא שהיא אימא המלבשת שמאל הכולל שבאצילות היא גבורה דאריך. אתכליל בימינא הוא אבא המלבש חסד דאריך שנכללת ואזדווגת עמו. ודוק מלת אשתכח. כלו' אעפ"י שאין כך תחלת הוייתו כי בראשיתו היו בו גבורות דמ"ה ואח"כ נמצא כלו חסדים דמ"ה וב"ן דהיינו חילא דימינא והבן:

מאן דעביד וכו' ורוצה להחזיר הדבר לקדמותו ולהחליף ימינא לשמאלא שהחסדים דב"ן שבאבא ישובו לאימא ושמאלא שה"ס גבורות דמ"ה שיחזרו לאבא הרי הוא כמחריב העולם. שלא יהיה התקבלות נוקבי גמור באימא להיות מקבלת מאבא. וגם באבא תהי' בחי' נוקבא הן גבורות דמ"ה:

כמה עילאין פתגמי אורייתא וכו' כוונתו להעירנו על פי' הפסוק שאמר הנחמדים מזהב ומפז וכו' כי לא יצדק להמשיל ערך התורה לשום חמדת דבר מעולם השפל. ויובן בהקדים מ"ש בא"י שער אריך שדעת עתיק שה"ס ההוא אוירא דכיא מתגלה בפומא דאריך ועוד צא"ל ששורש מקור התורה הוא דעת דסתמו חו"ג מ"ע ומל"ת גם נודע כי סוד פ"ה ה"ס ס"ג וכ"ב אותיות התורה. ואיתא בדרוש ג' רישין דההוא אוירא סודו ס"ג. ובקיעת הפה תחילתה היא בסוף חכמה דאריך: וראש בינה שלו שהיא בגרונו מבין שתיהם יוצא הדיבור שהוא התורה דעת עתיק וז"ס משרז"ל שהתורה ניתנה מפי הגבורה. כי חכמה סתימאה ידוע שנתקנה מגבורה דעתיק. ובינה היא בעצמה מקור הגבורות. וע"כ הקדים דוד ואמר משפטי ה' אמת. ועל זה אמר הנחמדים מזהב הוא סוד בינה שכולל הגבורות כולם שהן ז' דזהב. ואח"כ נמשכת בחגת"נה היא ה' דזהב. וב' כוללים ביסוד ומ' הרי ב' דזהב. א"נ ז' הם ז' הבלים דז' מלואי ס"ג היוצאים מן הגרון כמצין גרו"ן ולכן קראם אמ"ת שה"ס ז"פ ס"ג ואם תרבה ז' בה"ב ותאמר ז"פ ה"ב גימ' מ"ט שערי בינה הנודעים ובהצטרפות זה"ב שהוא י"ד הרי "ס"ג או ג"פ אהי"ה דהיינו הך ונמצא כי זהב רומז לבינה דאריך. פ"ז רב סודו בחכמה סתימאה שיש בה שם מ"ה כנז' בדרוש ג' רישין ולהיותה נתקנת בגבורה דעתיק יש בה שם מ"ב הכל כמנין פ"ז שסודו ראשו כתם פ"ז. ולפי שיש פ"ז חיצוני. בסוד הדיקנא כמובא בכוונת ברוך שאמר לכן אמר ומפז רב ומפני ששם שורש בוצינא דקרדינותא לכן אמר גם מזהב. ובזה מובן סוד גדול בפ' שאמר תחלה תורת ה' תמימה וכו' ששה בחינות כנגד ודק של כללות הדעת. ולפ"ז משפטי ה' הוא ביסוד שהוא סוף צינור הדעת והוא המתפשט ובוקע ענין הפה וה"ס ברית הלשון וברית המעור מכוונים באמצע. ואח"כ הנחמדים מזהב שהוא הגרון ומפז רב שהוא חכמה סתימאה. ואמר כן לפי שהם סוד דעת עתיק שהוא יותר עליון מחו"ב דאריך ולעומתו אמר כמה עילאין פתגמי. כי הלא בחי' זו הוא העליונה שבכל האצילות. ואמר פתגמי אורייתא כי הגילוי הראשון שיוצא לחוץ דעת עתיק הוא בפה כאמור. באור מקיף. ואמנם לנגד האור הפנימי אמר. כמה יקירין אינון כי ידוע שהטפה הפנימיות נקרא יקר. תאיבין אינון לעילא וכו': עכשיו אמר מעלה אחרת והיא שידוע שה' בחי' הן לנשמה יחנר"ן והם בסוד ה' פרצופין וכנגדם יש ה' דרכים לתורה שהם פרד"ס והן לנגד חנר"ן. ועוד יש מדרגה פנימית לכולם נגד יחידה. ואמנם נודע ליודעים כי י"ח אינם מתצמצמים בגוף כי אין בפרצוף אלא ג' כלים לנר"ן וי"ח הן מקיפות ועליהם אמר תאיבין אינון לעילא דהיינו מה שמחדשין הזוכים לסוד ה' תמיד לחדש חידושים ממש בכל ענין. וכמו כן תאיבין אינון לכולא הוא פר"ד שנכלל בכל הגוף כי זהו ענין אומרים ז"ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים שכן ימצא תמיד חידושים. וזה נמשך מכח הבירורים שכל א' עושה לפי מדרגתו. וגם זה פשט הפסוק הנחמדים מזהב. פי' כי אין חמדה לאדם במה שיש לו כבר בידו מן הזהב. אבל התורה שכבר למד חומד אליה מפני חידושיה בכל יום ובהם שייכא החמדה שתמיד יתחדשו לו בה חידושין. בגין דאינון שמא קדישא מובן שבשם הוי"ה יש ה' בחינת ד' אותיות עם קוץ הי' והנה בכל פרצוף יש ה' בחי' כח"ב ת"מ וכן לכל ניצוץ כגון נפש דנפש יש לה בחי' יחנר"ן וכן לרוח דנפש עד אין קץ והבן:

וכל מאן דאשתדל וכו' אפי' בקריאה לבד ובגמגום הרי הוא כהוגה ומפרש את השם שיש כח בו לעשות נסים אפילו בלא ידיעה וכמ"ש בגמ' שיש כח בפסוקים להגן. וכן זה יהיה נשמר מכל רע מיצה"ר וממקרים רעים בעוה"ז החומרי וגם בעוה"ב הרוחני כי גם שהוא לא ידע סוד הרוחניות. הלא יתעורר להסך עליו ת"ח כל מאן דאשתדל וכו' יתן טעם אחד למעלת התורה והוא ששרשה באבא שיונק מח"ס כנז' בא"ז בדף ר"ץ ע"א האי עדן אתמשך מעדן עילאה וכו'. והוה יסוד אבא מבריח כל הזעיר ונז' שם בא"ז בדף ר"ץ ע"ב ונהר יוצא מעדן. מאן הוא עדן דא חכמה עילאה ודא י' להשקות את הגן דא ו' וכו' לארבעה ראשים דא ד'. ונראה כי נהר זה הוא יסוד אבא ו' עיקרו דזעיר שהוא עד החזה שהם ו' קצותיו שנתעלו: ד' ה"ס יעקב ורחל שמן החזה ולמטה כנגד ד' מדות זעיר. והנה יסוד זה מאיר בזעיר בו בעצמו. וגם יתן בו כח להאיר בנוקביה וא"כ אמור יפ"ו ס' י"פ וד' ק' הכל גי' ע"ץ שה"ס קו האמצעי שהוא גופא דאילנא ונק' חיים מפני שיסודו הנק' חי ממשיך חיים להחיות לזו"ן ונאמר והחכמה תחיה בעליה: וז"ס פרי צדיק שהוא יסוד אבא עץ חיים: וחכ"ם גי' חיים:

חסר יו"ד אמאי הוקשה לו דודאי הכתוב מתארם בשבח כלומר שהיו אנשים גדולים וא"כ למה יחסר אות שנראה שמגנה אותם. ותירץ מלכותא דארעא היא מלכות הנקבה. ומלכותא דרקיעא היא עטרה דזעיר שבה מסתיימת עטרה דאבא שהיא י' אחרונה דע"ב וכן מלכות רחל היא י' דאדנ"י:

ורזא דא כל רזא הוא ביסוד ובפרט יסוד אבא הנעלם בתכלית ההעלם והוא פנימיות האצילות כידוע דאבא מקנן באצילות שהוא י' של שם בכללות אבי"ע הכולל והוא מחיה כל האצילות בפנימיות היותר פנימי וז"ש כל אינון כתרין וכו' ואיתא בס' א"י שיש בזעיר ד' בחי' אבי"ע: נה"י עשיה: חג"ת יצירה חב"ד בריאה. כתר אצילות ובודאי שגם ענין זה יש בכל בחי' שיש בה בחי' אבי"ע ונמצא שהיותר פנימיו היא כתר ואצילות. ועוד איתא שם וגם בפ"ז שהיותר פנימי' היא כתר ואצילות. ועוד איתא שם וגם בפ"ז דשער התפלין שנה"י הם פרצוף שלם דקטנות. והכתר שלו הוא בת"ת. וחג"ת יניקה והכתר שלו בדעת. וחב"ד גדלות והכתר שלו כתר הכולל. ולזה ולכל הבחי' שכנגדו שהם סוד אצילות נקרא כתרין עילאין. לאפוקי הכתרים האחרים דיניקה וקטנות. וכבר אמרנו שה"ס אצילות ופנימיות וי' של שם. וגם מטעם אחר שהרי בכל מדה דזעיר יש ג' כלים שבפנימיות ג' אותיות הו"ה בחי' נר"ן ובתוך הפנימי נעלם י' שה"ס נשמה לנשמה. ובתוך הפנימיות מתעלם אור אבא וז"ש כל אינון כתרין עילאין. שהם העליונים כאמור:

דשמא קדישא ה"ס שם ע"ב שהוא תמיד בחי' אצילות כולהו זמינין וכו' הוא אור אבא הנקרא קדש בסוד ד' יודי"ן ברבויים יפ"י ק': וד"פ ק' ת'. ועם כללות ד' השרשים שהם ד' אותיות הרי קד"ש ומשם מיועדין ומקוראים כל הכתרין עילאין. שלהיותם בחי' נשמה לנשמה שרשם בכללות שם. ומשם נאצלים להיות מלבוש של אור הקדש שהוא מזמינם לכך. הה"ד מקראי קדש מובן במ"ש בסה"כ שבי"ט מתלבשת הארת אור אבא בנה"י דאימא והם מזומנים מן הקדש שנמשך להם הארה מן הקדש העליון ע"ש וז"ש ואימתי פי' אימתי נקרא מקרא קדש. בשעתא דמועד וכו'. והענין שבאימא מיועד אור אבא ושם נקבצים ב' האורות שלו ושלה וידוע כי יו"ד ה"ס או"א והוא גי' כ' ובהתרבות אור י' בו"ד יעלה ק' והרי מוע"ד. באופן שהכתרין עילאין שהם בחי' אצילות וכולם בסוד י' מקבלים אור הקדש שהוא י' שורשי דהוי"ה הכוללת כל האצילות. וזה ע"י מועד שה"ס אימא:

ה"נ קדש תתאה היא רחל שמאירה ממקום גילוי יסוד אבא. שבאותו האור הנגלה שם בתוך זעיר מאירה רחל: ונלע"ד שבחי' זו נקרא רוח הקודש היא הארה המושפעת לרחל מאבא ע"י זעיר שנקרא רוח. אבל עוד יש אחרת גדולה מזו. והיא האור שמקבלת מעטרה דאבא שבתוך יסוד זעיר בשעת הזווג. ומכאן שורש שלמה שנכתב בה' ונקרא בלשון זכר. הה' רומז לעטרת היסוד שהיא ה' אחרונה של שם כנודע מסוד האתרוג. ולהיות ה' זו לשון זכר נקרא שלמה לשון זכר. והנה עטרת אבא הוא י' אחרונה של שם ע"ב. ויסוד הנוקבא היא י' דאדנ"י. והיינו חכמת שלמה וקדש תתאה. שמקבלת מקדש עציון. ועוד כי י' זו יורדת לראש הבריאה הנקרא קדש הקדשים. דהיינו קדש כתר אריך דבריאה. הקדשים חו"ב שלו: ובזה מאירה לחילהא שהם היכלות הבריאה. וז"ש לאעטרא דייקא שכן היא כתר הבריאה והיא בחי' העטרה כאמור. והרב ז"ל הוסיף עוד. ולאעלא שר"ל ולהכניס. שה"ס התקשרות בריאה באצילות. שהיכל קה"ק הוא בחי' אצילות. שהרי אותה י' שירדה שם בקעה המסך והיא אצילות ממש. משא"כ האורות הנקרא כסא שהם ד' האורות הנמשכות מאימא ומאירות בד' של המלכות שה"ס תנה"י שלהן ואינם אורות דבחי' אצילות. אלא הארות המאירות דרך המסך ונחשבות למדריגת בחי' אמצעית שבין אצילות לבריאה ובהן מתלבשת ה' דאדנ"י הנזכר והן סוד מועד האמור. בזמנא דמועד שריא בעלמא. שה"ס אורות אימא דמקננת תמן. באופן שכמו שאימא מלבשת לאור קדש עליון. כך פנימיות של ראש הבריאה מלביש לקדש תתאה. ונלע"ד לדקדק דלעיל אמר בשעתא דמועד זמין וכאן אמר בשעתא דמועד שרייא והענין כי המוחין דאצילות הם לפי שעה בעת התפלה וכיוצא. אבל בכאן אמר בזמנא לפי שאחרי הסתלקות המוחין דזעיר שהיו בו לפי שעה. יורדות ההארות לבריאה. ושייך לומר זמנא ושרייא שהוא להמשיך זמן:

וכגוונא דחילהא וכו' מובן במ"ש בסה"כ שי"ב היכלות הם תחת היכל קה"ק דהיינו הששה הנודעים ועוד יש ו' היכלין בהיכל הרצון הרי י"ב. וגם יש שם י"ב מלאכים עליונים הנקרא בזוהר בפ' ויצא בדף קמ"ט קריבין למלכות. וי"ב מרגלאן טבאן והם השרים העליונים ואפשר שמאירים מי"ב אותיות של מילוי המילוי של יו"ד כזה יו"ד יו"ד וי"ו דל"ת שעולים מלכו"ת שהיא היא בקה"ק. ולפי ששם סוד תנה"י הנזכר לעיל שהם ד' רוחות העולם וכן נצייר # ע"ד שנצטיירו בריש פ' תצוה והם ראשי הדגלים. ועוד הראשים שכנגדם נשיאי ישראל נקראים קריאי מועד חסר לפי שמתעלמת הי' במלבושיה. והוא ע"ד שאמר הרב בשם אסתר שהיא סוד נקודה המסתתרת בבריאה שהיא הי' האמורה ועם אסת"ר גי' תרע"א דמילוי אד"ני שגם בו י"ב אותיות:

אבל בשלימו וכו' ר"ל שלא לבד שהם אחוזים בהארות האמורות כשהן בבריאה אלא אפי' באצילות בכל קומת המ' שהיא כנגד תנה"י דזעיר ועיקר יחודה הוא בת"ת ויסוד כידוע מסוד אמ"ן. ובהם שם הוי"ה ושד"י: כתרא דכהנא אתער דוק אומרו אתער ולא אמר שליט מפני שאין מדת החסד שולטת עד נכון היום. אבל בוקר הוא יסוד שאינו מאיר מעצמו כ"כ אלא כדי לבקר דברים ניכרי' שה"ס אור מועט מילואי החסד וה"ס רשימו של החסדים כנז' בפ' מצורע בדף נ"ב ע"ב ובכחו היו עושים עבוד' והוא מעין הנחת התפלין שתחלתה בסוד הרשימו ואחר העמידה הם מוחין חדשים. וכן בכאן. פלחו עבודה דבקר. ואז יתחדשו החו"ג בדעת. ויודע ה' וכו' אז יתחזק אור היסוד בשלימות החסדים. כי אז יתגלה שם הוי"ה על ד' המילואים ויהיו חסדים שלימים. וזהו ויודע ה':

ולית מאן דאבחין וכו' נודע ענין כללות רוח החסד בתוך הגבורה והנה קרח ידע שהוא אחוז בגבורה. ואמר ממ"נ אם נבחין לפי הפנימיות שהוא חסד לי נאה הכהונה ואם לפי הגבורה לי תאות הנשיאות על משפחות הקרחי. והנה ידוע שיסוד נטיל לשמאלא אבל בבוקר הוא מלא חסדים. וא"כ הוא אחוז בשתי המדות. ואמר משה אני יודע שעיקר כוונתך על הכהונה וכמ"שה ובקשתם גם כהונה. ולפ"ז לא תוכלו להבחין הדבר אלא ע"י היסוד. כי אי תתחזון לאשתארא וכו' אם יהיה לכם כפי מה שראוי לכם שלא תוכלו להדבק בחסד שהוא הפנימי. אלא תשארו בסטר דינא שהוא החיצון. וע"ד שפי' הרב במ"ש הזוהר אימא דינין מתערין מסטרהא. שר"ל מצד החיצון שלה:

וכן בכאן סטר דינא דייקא השמרו לכם שהבוקר לא יסבול אתכם. שהרי אינו זמן להמשיך גבורות. ואי תתחזון וכו' כדבריכם לאשתארא בחסד הפנימי. אתם תשארו אצלו ולא אהרן: שיקבל אתכם לכהנים. אבל הבחנה זו תהיה בקטרת דווקא:

דהא קטרת וכו' שהלא סגולתו לקשור העולמו' ממטה למעלה. וממענה למטה. דוגמת קיטור הקטרת שהיה עולה ממזבח הזהב ומגיע עד גגו של היכל וחוזר ויורד ומתפשט ומבסם את כל הבית והכוונה להעלות אור י"א ניצוצות שבתוך הקליפה שהיא המפסקת ומונעת קשר העולמות. וכן קטור"ת גי' י"א פעמים אדנ"י. ועולה עד אימא שהיא המסבבת על הבנים. ויורד אור נ' שעריה בתוך זעיר שה"ס אהי"ה דאלפי"ן העולה קמ"ג וה"פ קמ"ג גי' קטו"רת. ועל שני הקישורים אמר לאתקטרא ולאתקשרא. שושבינא דא כהנא. ה"ס כהן המשמש. תרין דרגין אינון. אמר כן לתת טעם איך יש כח בהם להעלות ולהמשיך. שהרי קדוש ר"ל מובדל פרוש. אבל טהור הוא דווקא להעלות ולברר את הניצוצין: וע"ד הקדוש כתיב. זה מקיים מה שאמר למעלה אשר לו סתם: שהגבורות סתומו' בו. וכל עצמו החסדים וזהו הקדוש בה' הידיעה. וע"כ במלת שמים סתום ענין אש ונגלה מים והנה נודע כי סוד מי"ם הוא ט' יודי"ן שבעסמ"ב. ואם תשכיל ח' מהם הם של המשפיעים או"א וזעיר. והם מתקבצים ביסוד העולה ח' יודי"ן ושם מכים ד' של ע"ב בד' דס"ג ומ"ה יפ"י ד' פעמים הרי ת' ונשאר יו"ד של ב"ן בלי הכאה הרי קדו"ש:

האי קרא אליהו אמרו ידוע מרז"ל שאליהו הוא יצחק. ולהיותו שורש הדין לכן נתעורר להוכיח את איוב ולהורות לו צדק דין העליון. וגם הודיעו שהוא ית' רחום בדין ושכל צרותיו היו לטובתו וכדלקמן ולכך נקרא עתה בשם אליהו שרומז לשם אל בסוד החסד הממזג את הגבורות. וידוע ששם הגבורות הוא ב"ן. וכשמתמתקו' אז יש א' משם מ"ה בתוך וא"ו וגי' אליה"ו ע"ה ולהיותו מושרש בבינה לכן לא קרא נבונים. שהרי הוא הם. אלא קרא חכמים ויודעים חכמה ודעת המתפשטים עמו בפעולת דין הממותק. ולפי שדעת הוא באמצע ויותר קרוב לו לכן אמר האזינו. ולחכמים שמעו. ולעורר לב המשכיל לאלו הסודות אמר שאליהו אמרו. כלו' שע"כ קרא חכמים ויודעים להורות התחברם עמו בבחי' החסד והרחמים. וראיה לזה אמר:

ת"ח מה כתיב וכו' ירצה מה שחרה אפו על ג' ריעיו על שהיו מתאמצים בדברים קשים ובדינים גמורים וקראם רעיו לפי שהיו כולם בעלי דינים מצד השמאל. אבל להיותו דין מתוק ושבו נידון איוב לטובתו. לכן חרה אפו בהם שלא מצאו מענה להתחיל בו בנחמם את איוב באמרם לו אין צדיק בארץ וכו'. וע"פ הסוד ידוע שהקטנות הגדול הוא כשדוממות אותיות י"ה משם אלהי"ם שנשאר אל"ם. וכך היו המה מבלי פתוח פיהם כי חשבו שהיה דין קשה ומכוער בתכלית. ועוד אח"כ וירשיעו את איוב שלא די שלא נחמוהו אלא דנוהו לרשע גמור: והא אינון אמרי מלין מסברת עצמם להרשיעו ואיוב לא היה מתנחם סי' הוא שלא היה רשע כדבריהם. ובזה גרמו לו להטיח דברים כלפי הדין הישר שע"כ הוצרכו לכפרה: ליסדא מלין על אדני האמתכשל אליהו שלא ענהו איוב כלום: הוו אמרי מלי קשוט. כגון האל יעות משפט וכיוצא. אבל לא היו מנחמים אותו שכן השיבם כדעתיכם ידעתי גם אני: יודה עלייהו הגם שהוא צדיק יאמר לו שהם של אהבה או לכפרת הדור או ה' צדיק יבחן: וכדין יקבל עליה דינא ותדבק נפשו ביוצרו ויגרום מיתוק הגבורות:

שלימין בכולא וכו' אמר כן על שקראם אנשי לבב ב' לבבות שהם יודעי טוב ורע ובזה יכולים להבחין המושכלות:

הה"ד ואל זועם ירצה שם אל הנז' בפ' חלילה לאל הוא הנז' בפ' ואל זועם. דא סמוך לקבלא דא. מזל"ן ששם אל שבתחלת הפ' נמשך להסמך לשם שד"י ובזה יכון דהול"ל ולש"די. והשתא א"ש דשם א"ל נסמך לשם שד"י. וסוד ענין זה מובן בהקדים קצת מדרוש ג' עלמין הידוע שסודם מתיקונא קדמאה שהוא א"נ. וה"ס א"ל מאלה"ים ושלשה המה שנמשכו אל ג' עולמות בי"ע אל שד"י בבריאה. אל הוי"ה ביצירה. אל אדנ"י בעשייה. והם כחות דין שבג' היכלי זכות של בי"ע ושם כל סוד המשפט לצרף ולברר סוד נר"ן שבסוד ג' העולמות שהן יכולות להתגלגל לתיקונם. משא"כ חיה ויחידה שאין בהן גלגול כמ"ש בח"א מס' הגלגולים פ"ז. ואולם צריך ליתן טעם לב' עניינים הא' למה לא נזכרו בפסוק זה שם הוי"ה ואד"ני כמו שם שד"י והב' למה לא כיילינהו כחדא חלילה לאל שד"י מרשע ומעול. אכן יובן במ"ש בסוף דרוש ג' עלמין וז"ל אם תצרף ב' עולמות אלו שהם יותר דינים כי בבריאה הקליפה מועטת. ואז זה האל דיצירה ועשייה זועם בקליפות כנז' בזוה' בפ' צו בדף ל"א ובפ' במדבר בד' קי"ט ע"ב ולכן אל הוי"ה ואל אד"ני ג' א"ל זו"עם עכ"ל. למדנו מכאן כי ב' שמות דאל הוי"ה ואל אדנ"י שניהם נצרפים ונכללים בשם אל אחד לזעום בקליפות גם למדנו שהבריאה היא חלוקה משני עולמות יצירה ועשיה במה שבהם הדינים רבים ובבריאה מועטים. ולכן לא מחתינהו בחדא מחתא. וגם דיו במה שהזכיר שם אל אחד לנגד ב' עולמות וגם לזאת הזכיר אצלם רשע כלו' שאעפ"י שה"ס הדין לא יתנו כח אל הרשע. רק כל מגמתם ביסורים היא לברור הטוב מהרע ואצל שם שד"י הזכיר עול שהוא פחות מרשע. והענין כי בשני עולמות התחתונים שגוברות שם הקליפות נמצא שם לפעמים ענין נספה בלא משפט כמו בי' הרוגי מלוכה כמ"ש בסוף מדרש איכה על פ' והתעוותו אנשי החיל. וא"כ רשע הוא דלא נמצא שם חלילה להחזיק ידי הקליפה אבל עול מכח תגבורת הקליפה יוכל להיות קצתן. אבל לעולם בעולם אל שד"י לא ימצא אפי' עול כי הטוב גובר שם. והנה איוב היה מתרעם על אלו המדות שאמר ואל הרך לבי ושדי הבהילני. חי אל הסיר משפטי וכו' ושורש כל תלונותיו על דיניו ית' הנידונים בג' היכלי הזכות שבג' העולמות. והיה אומר שגברו עליהם ג' היכלי חובה שכנגדם. ושה' היה חפץ ברעתו. ולעומת כן א"ל אליהו חלילה לאל מרשע וכו' כאמור. אבל האמת הוא כי פועל אדם ישלם לו. כוונתו להעיר לב איוב במה שהתחיל בו כהוגן שאמר לאשתו גם את הטוב נקבל וכו' שמלת גם אין לה הבנה אם לא נאמר שר"ל שכך היא המדה לכל אדם לברר ניצוצי הטוב שלו מתוך הרע בשליטת האדם הרע עליו לרע לו כי בזה יבורר הטוב ויבולע המות מאותם הניצוצות וז"ש גם את הטוב נקבל. פירוש במה שנקבל הרע בסובל היסורין ודאי שגם את הטוב נקבל וא"כ ואת הרע לא נקבל אתמיהא. ועתה הוסיף אליהו מעין זה וע"ד אין צדיק בארץ אשר וכו' שפי' בו הקדמונים שגם במעשה הטוב יש ערבוב קצת חטא וכ"ש בשאר העסקים וז"ש אזיל בהאי עלמא. שהוא כלול מטו"ר ועביד עבידתוי וחטי. פירש בהם עצמם ההוא עובדא וכו' ירצה על אותו המעשה מטיל ה' תשלום הדין שנתחייב בו ד"מ אם יש באותו עסק איזה צד רבית או הונאה וכיוצא שבזה קנה לו קטיגור. הלא אותו המעשה עצמו יהיה לו לפוקה להענישו וממנו ישתרבב לו שום הפסד או מקרה בלתי טהור ובו ישולם לו צד חטאו ויתום וישתלם אותו הרע לגמרי ע"ד שאז"ל שהקטיגור הוא מייסר את עושיהו כדי רשעתו ובזה כלה ואבד. וה"ה בכל עון. ואליהו לא רצה להזכיר לו אלא קל שבקלים שלא יוכל איוב להפטר ולומר שהוא נקי ממנו. ק"ו מר' אליעז"ר הגדו"ל שאמר כך לר' עקיבא כשאמר בחליו חמה עזה יש בעולם. וזה יהיה לאיוב לנחמת הפך דברי החברים האחרים שחשבו אותו לרשע כי א"ל הלא רעתך רבה וכו' ועכשיו ינוחם בדברי אליהו שמחשיבו בערך הצדיקים שתהיה תכלה ליסוריו ועוד שיש תקוה טובה לשב מאהבה כמ"ש אח"כ אם ישים אליו לבו רוחו וכו'. הה"ד כי פועל אדם וכו' פי' השתא א"ש ודייק קרא. דאי קאי אהקב"ה הול"לכי ישלם לאדם פעולו. או חטאו אלא ה"ק שהפועל בעצמו של האדם שבו נתערב איזה ערעור כאמור. הוא עצמו ישלם לו ויצדק סוף הפ' וכאורח איש ימציאנו שמלבד כפל הפ' הול"ל וכארחו ימציאנו. אלא הכוונה שבענין תשלום החטא שהוא ע"י הקליפה לא יבחיננו ה' בערך הנשמה שהיא מן הנצחיים וכמו שהוא בשכר המצות שהוא בעולם שכולו ארוך. אלא ה' ימציא לו תשלום פעלו הנז' כאורח איש ולא כשל רוחני ונצחי:

ועכ"ד אם ישים וכו' שגם שמובן התשלום מ"מ צריך כוונת הלב לקבל הכל באהבה עד אם תשים אשם נפשו נפשו דייקא שהיא לבד הסובלת היסורין אז רוחו ונשמתו אליו יאסוף שהרוח והנשמה היו נבדלים מן הנפש. ובהטהרם ביסורים נתחברו יחד כולם בצרור החיים שה"ס יסוד המלכות של עולמות בי"ע שבו יאספו נר"ן ויאירו זה בזה ולא שביק לנפשיה. ר"ל שהנפש תנצל מדינה של גהינם שהיא בעשייה חוץ מעולמות הקדושה ששם דינא אחרא אלהי"ם אחרים שכל מגמתם לדין גמור בלי ניצוץ אור הרחמים: בדינין טמירין ה"ס הגלגול המיוסד על סודות עולם התוהו ומלכין קדמאין ותיקונם. ור' יוסי נימוקו עמו כי שרש דברי אליהו שבם השקיט רוגזו של איוב ולא השיב כלום. הוא בסוד הגלגול בכללו וכמ"ש בפי' פעמים ג' עם גבר ובפרט פסוקים אלו שמתבארים על היבום שהוא פרטי לאיוב שהיה בן יבמה כנודע:

לאתדנא בדיניה וכו' ידוע הוא כמה גדולה מצות פריה ורביה וחומר המבטלה וכמ"ש רז"ל שממעט את הדמות שנאמר כי בצלם אלהי"ם וכו' והענין שהנשמות מושרשות באדם העליון. וכל פרצוף בעל י' מדו"ת. דמו"ת גי' י"פ אד"ם. והנה פ' כי פועל אדם וכו' מדבר על המת בלא בנים. שדינו שתחזור נפשו לעוה"ז והוא יבנה ויולד וז"ש כי פועל אדם פי' ענין פריה ורביה שהוא לפועל אדם זה ממש משלם לו. והיינו לאתדנא בדיניה מדה כ"מ הוא לא פעל אדם. ישוב הוא ויתפעל:

ובאינון עובדין ירצה שדבר זה לא ישתלם בכח תומ"ט: כי צריך שיהיה ע"י מעשה הזווג וז"ש וכאורח איש ימציאנו. ירצה ה' יתן מציאות והוי"ה כפי דרך גבר ואורחוי של איש בעולם. והענין מבואר בסמוך שלא ייבם מחמת יופי וכיוצא:

וסליק ליה וכו' הוא פי' יותר פשוט בפסוק. וזה שרוב המתים בלא זרע נראה שהוא מפני שחטאו בעון כרת שהוא וזרעו נכרתים ועריר ימות והיינו כי פועל אדם ישלם לו שמסלקו מן העולם לדונו כפי מעשיו. ויתאביד מעלמא. מהעוה"ז שלא נשאר זכרו בו. ואעפ"י שהפ' אמר ונכרתה הנפש. אין שולט ברוח להכריתו אלא משלם לו כאורח איש שאין כחו אלא לכלות הגוף. וכן הוא יאבד גופו מהעולם. מה כתיב בתריה. שמיד אחרי הזכר עונשו. יסמיך לו תיקונו. ויובן במ"ש בסבא דמשפטים בדף ק' שמי שלא זכה לזרע יורד מעלמא דדכורא לעלמא דנוקבא. שהרי פגם ביסוד המשפיע ומפרה. ונפל לעלמא דנוקבא דלית לה מגרמה וצריך סיוע מאחיו שהוא בעולם הזכר ונעשה אביו. ואשתו נעשית אמו. וז"ש מי פקד עליו שהוא אח שהוא עליו ביסוד. והוא ארצה בארץ. ומי שם תבל כלה. מובן במ"ש בסבא הנ"ל שאותו שלא הניח זרע מורידים אותו לגו אדמה דסמיך לארקא. ולבתר סלקי' ליה להאי תבל וזהו ומי שם תבל כולה. פירוש שאותם שנפלו ממנה לאדמה ה' חוזר ושת אותם לישוב תבל שהוא מסוד מלכות הקדושה המתובלת בו' חסדים של ו' קצוות וגי' תב"ל. א"נ ירמוז לסוד אחר והוא בעון חסרון מצות פריה ורביה נהרס בנין העולמים שהם יסוד ומ' ונפרדו נר"ן של המת. ואמנם במצות היבום נתקן הכל. כי בבא היבם על יבמתו משפיע בה הכלי הידוע שה"ס ע"ב קד"ם וז"ש. דבאני ביתא יסוד הנוקבא וגם מתקן פירוד הנר"ן שהם מסוד הזכר וזה בכח הרי"ו העליון של הזכר וב"פ רי"ו הרי תב"ל וז"ש ובני בנין עלמא שהוא הבן הנולד בסוד נר"ן שחוזרים להיות מבונים ומקושרים זה בזה ועוד ותיקונא וישובא. ה"ס אותו הרוח דשובק המת באשתו. גם הוא נתקן וישוב להתישב בזמן התחיה שבו יקום הגוף של המת כנז' בסבא הנזכר. ומה כתיב בתריה. ירצה שהכתוב מזהיר מיד איך יעשו תיקון זה. וביאר אם ישים אליו לבו. ס"ת יב"ם בגי'. שצריך כוונת הלב שישים היבם לבו אליו אל אותו אדם הנז"ל והיינו לגבי ההוא מיתא שיכוין בו לתקנו. דהא רעותא ולבא לא אתכוון. מיתור דברים אלו נראה שאם נשתתפו ב' הכוונות של היופי ותיקון המת לא מהני וזהו שחזר ואמר ובג"כ כתיב וכו' דדייק אליו דוקא לבדו. ברעותא דלבא הרצון מיוחד בלב ששם מושב הרוח והנשמה במוח ובלב והיינו לבו ולא לבבו אלא לב א' מיוחד:

אליו יאסוף משמש במקום שנים אליו אל נפש המת הנרמז באליו הראשון וגם ואתמשך גביה אל אותו ששם לבו הוא היבם כי ר"ן אחר שמתקשרים זה בזה. נמשכים ונדבקים ביבם להתתקן על ידו. ואם לא יתבני בהאי עלמא וכו'. כי ב' הפסוקים מנגדים זה לזה כי פ' אם ישים מדבר בתיקון האדם. ופ' יגוע כל בשר מדבר בעונש קלקולו. ולכ"א דע כי דווקא אם ישים אליו לבו יש לו תיקון ומכלל הין אתה שומע לאו הא אם לא ישים לא יתוקן אלא יגוע כל בשר. כי כך היא המדה שכל אותם שאין להם חלק לעה"ב יכלה כל גופם. ואפילו אותו עצם הלוז. ואותו הגוף כלה לגמרי. והשתא אדם על עפר ישוב: הכוונה שכשהגוף ההוא כלה: אז חוזר אותו האדם להבנות בגוף אחר. ואמר והשתא. ולא אמר וכדין. לרמוז שאין זה הבנין דווקא לעתיד בזמן התחיה. אלא והשתא שעתה בעוה"ז יחזור להבנות אדם אחר כמלקדמין כמו שהיה בפעם הראשונה כשהתחיל לבוא בעולם. דבניינא דגופא אתרא. ירצה שלא יהיה כאותו המת המתוקן ע"י היבום שבו נאמר רוחו ונשמתו אליו יאסוף שיתוקנו יחד כל נר"ן שלו:

אבל זה ישוב על עפר פי' שיתחיל מחדש כבתחלה שתכנס בו הנפש שהיא מסוד המלכות הנקרא עפר. ויהיה מוכן להבנות בכח תומ"ט וכנזכר אצלנו בסוד נפשי אויתיך בלילה וכו' שהוא ענין בנינו של אדם שיזכה לנר"ן בזכותו ממש. וכל עניינים אלו נמשכים מפרטיות השגחת ה' על נשמות בני אדם שלא יאבדו מעוה"ז ומעוה"ב. וע"כ כשאמר הוא ית' ואכלה אותם כרגע כליון ואבדון ממש. אמר עשה אלה"י הרוחות. כלומר הלא מדת טובך לחשוב מחשבות לבלתי ידח הנידח. וגם רמז במה שלא אמר אלה"י הנשמות. אלא אלה"י הרוחות דייקא. לאסתמרא וכו' דהיינו סור מרע לתיקון הגבורות ולעשות טוב להמשיך החסדים בכל יומא כי לכל יום יש בחי' פרטות להתקן והיינו עבר יומי בטל קרבנו כידוע:

במתקלא ה"ס מאזני צדק שיש בהיכלי זכות שבבי"ע ששם בחי' דין לשפוט וידוע שג' הם שרשי הדין שהם קנ"א אלהי"ם אדנ"י. העולים מאז"ני צד"ק. ושם מתעלים הבירורין. ומשגיחין עלייהו ה"ס עיני ה' אשר שם כנז' בפ' פקודי בדף רנ"ב ע"א שמשגיח על שלימות הכוונה שיש לפועל אותם המעשים לאזדהרא מחובוי. פירוש שאם נכשל באיזה עון שיהיה רשום בזכרונו כמו שהוא רשום למעלה כמש"ה וחטאתי נגדי. וז"ש מחובוי כי בזה יועיל לו התשובה שתגין עליו. דהא כמה זמנין וכו'. ופן יצטרף עונו לעון הדור ויכריעו לחובה ח"ו. סליק רוגזא וכו'. ידוע מסוד נוצרי חסד לאלפי"ם שהם ג' בחי' דין הנז"ל ומדת החסד מורידה הדינים הקשים למצולות. וקנ"א וגם אלהי"ם אדנ"י עולים כע"ס. וכשיש עונות חוזרים אלו הדינים שהם כע"ס לעלות. וזהו סלוק רוגז' קמי מלכא (קע"ז ע"ב) שושבינא דמטרונית'. שהוא המזוג' עם בעלה בהורדת החסדים להמתיק גבורותיה. וכמו כן עיקרו מאבא דיסד ברתא והוא מקור החסדים הממותקים בגבו' שבדעת הנוקבא כנז' באוצ"ח. וקטרת לא סלקא וכו' סוד הקטרת גדול וארוך אבל כללותו לחלק ולהעלות י"א ניצוצין שהם חיות הקליפות שכאשר ב"מ גובר כח הפסולת מתהווה המגפה שעולה קנ"ח בד' מילואו עסמ"ב מפני שאז מסתלק ב"מ אור ההו"יות ואין מאיר אלא המילואים שהוא שרש עולם התהו. והנה הכהן המשמש ה"ס הדר שמתחבר לאשתו וזהו דאיהו אסגי שלמא. שמתרבה כח היסוד ומתקיים הברית ברית כהונת עולם. א"נ דאיהו אסגי שלמא. קאי אקטרוג שהוא מבטל קטרות החיצונים בהסתלקות י"א ניצוצי חיותם. י"א פעמים אד"ם עולה קטר"ת שהיה מתמר ועולה. מתחתיות עד למעלה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן אפי' רוח סערה. כי היה תש כחו בסוד הקטורת. וקטיר קטרא דמהימנותא מייחד העולמות מלמטה למעלה. ומלמעלה למטה בסוד הפנימיות. כי לכן היה במזבח הפנימי שה"ס מלכות בינה וכדלקמן. וזהו שם קטרת שפי' קשר בלשון תרגום שעיקרו העלאת הניצוצות מקליפת נג"ה שה"ס התרגום. ומפרש בקיצור ענין הקשר הזה ואמר חדוותא דעילא ותתא. התבסמות ושמחה באו"א וזו"ן כי לכולם יש שייכות בקטורת שהרי י"א הניצוצות הם מז' בחי' ז"ק ומד' אחוריים דא"וא כנודע. ובקטורת חוזרים הניצוצות לשרשיהם. וזהו קישורא דמהימנותא. ועוד הסתכל ששם קטורת במקרא מלא. ובמסורת חסר ו' ואמנם בזה נרמז שם הוי"ה י"ה ו"ה שסודו קשר ההויו"ת. הנה י"ה שהוא או"א אמור יו"ד פ' יו"ד ת'. יו"ד פ' ה"י ש'. הרי ת"ש ועם י"ה גי' קטו"רת אבל וי"ו ה"י הוא כך וי"ו פ' וי"ו תפ"ד. ה"י פ' ה"י רכ"ה הכל תש"ט גי' קט"רת והרי רמז הוי"ה שלימה בשני בחי' הקטורת. והוא הוא בעצם קשורא דמהימנותא סליקו דרוגזא. פי' התעלות הדינים עד שרשם. והוא בסוד. הידוע בכוונת הריח שסודו עילוי שנעשה ריח. וע"כ נאמר ישימו קטורה באפך כי חוטם סודו ס"ג. שממנו היה הכל ס"ג. וחסרו ממנו י"א בחי' ונעשה ב"ן כמ"ש הרב. והנה יו"ד פ' ה"ה ר' ו"ו פ' ה"ה ק"ך הכל גימטריא ש"ך שהוא ענין ש"ך ניצוצין ותיקונם לחזור למקורם. ה' פעמים ס"ג עם ה' ראשונה סך הכל קטור"ה דהיינו קשור ה' פעמים ס"ג וה' אחרונה. גזעא ושרשא. ידוע שהלוים סודם גבו' הנוק' שיש ג' בחי' להן. א' קיבוץ חמשתן בדעת ב' התפשטותם בחג"ת נ"ה ג' התכללותם ביסודה. והנה קהת סודו בדעת ועניינו לשון אסיפה כמ"ש רש"י בפ' ולו יקהת עמים. שכן הוא שבדעת מתקבצות הגבורות. וגם קהת עולה ה' ת"ק. דהיינו ה' גבורות והתכללותם בה' מאות. וגם מילוי דעת דל"ת עי"ן ת"ו המילוי תק"ו דהיינו קה"ת עם הכולל וכמו כן עולה עילוי יסוד יו"ד סמ"ך וי"ו דל"ת שידוע שה"ג הן נכללות ביסוד זעיר שהוא הנותנם אל דעת הנוק'. וכן תמצא שם יג"ל פז"ק שהוא ביסוד שבמילואו עולה קה"ת. וכנגד ב' מקומות קיבוץ הגבורות דהיינו יסוד ודעת אמר גזעא ושרשא דליואי:

דבעי כהנא וכו' איתא באו"צח שטעם קיבוץ וחיבור הגבו' בדעת רחל הוא מפני הארת יסוד אבא המתגלה בחזה דזעיר ולמטה שהוא ממתיק הדינים הקשים שמתאספי' ביסוד זעיר וכיון שמתחברי' בו הלא בצאתם משם לדעת רחל הם מחוברים וזהו ענין תיקון הכהן את בני קהת. דאע"ג דקריבין וכו' שהרי הדעת הוא קרוב ליסוד זעיר שבתוכו יסוד אבא. מ"מ לא ייעלון אלא וכו'. והענין כי אין כח לרחל ליהנות מאור אבא אלא ע"י ריחוק וכמ"ש בסה"כ על פ' מרחוק ה' נראה לי. וע"כ בהכנס בני קהת למקום הקדש שה"ס כח"ב. לא יוכלו להסתכל באותם כלים הקדושים אלא ע"י כיסוי. שאל"כ יתבטל כחם. וזהו הכרת הנז' אל תכריתו. והדין הוא צורך לעולם ובפרט בחי' קהת שהוא שרש הדינים המתפשטי' בתוך הגבורות שבגרשון ומררי דהיינו חג"ת נה"י. וז"ש מתוך הלוים. ולכן היו צריכים לתיקונא דכהנא. דהוא ידע סימנא. ר"ל שהכהן הודיעו מר"עה סי' הגבול המותר ללוים בני קהת להתקרב לארון שלא יגעו בגופו אפי' בכנפי לבושם ויאחזו רק בבדים הקבועים בארון. וענין הרחקה זו הוא כלפי הנז' בסוד פ' מרחוק ה' נראה לי:

וכד מכסיא וכו' ה"ס אור מקיף כעין החש"מל המגין ומכסה האור הפנימי אור גי' ר"ז לפי שהוא נסתר בתוך הפנימיות. והגבורות הן המלבישות אותו מבחוץ. ולכן אסור ללוים להסתכל בכלים הפנימיים: מלה דלהון ה"ס ברכת כהנים שסודה בצלם דאבא כידוע אצלנו שאע"פי שה"ס מקיף. הוא פנימי ונעלם בתוך צלם דאימא. ויתר ע"כ לכוין בברכת כהנים להוריד רחמי י"ג דדיקנא דעתיקא וכנז' בסה"כ. וידוע מל"ת פ' תולדות שיש בי"ג תיקוני דיקנא ב' בחינות. א' פנימיותם שהם רחמים גדולים ושם שרש אבא. והשנית השערות שהם דינים שבהם שרש אימא. והנה הפנימיות נק' שמן משח רבו שאינו משמיע קול. והחיצוניו' נק' מקולות מים רבים. וז"ש ששל הכהנים הוא ברזא ובחשאי. וליואי לארמא קלא. וזהו מקולות מים רבים ר"ת גי' פ"ר גבורות. וס"ת ה' פעמים הוי"ה בנקודת אלהי"ם וכל זה באימא. ומ"ש ועבודה דלהון היא העבודה הפנימית שבהיכל שאין לאחר חלק בה. משא"כ הקרבנות שאפי' ישראל מותר לשחוט:

בג"כ כהני בחשאי וברזא כי הנה הלוים בקולם שה"ס דין בוקעים האוירים ומעלי' פנימיות העולמות לעורר את האהבה והכהני' מורידי' השפע של הזווג הקדוש שנעשה בצניעות וברזא סוד היסוד והאור. ולכן הכהנים אסורים ביין. בג"כ אתמסרו בדינא פי' הלויים שנמסרו לשרת את הכהנים בכח הדין כי מספרם היה כ"ב אלף בסוד אהו"י שהוא עיטרא דגבו' ואותיות התורה כ"ב היוצאות דרך ה' מוצאות הפה לחוץ וז"ש ולפרסמא מלה. וידוע שכל דיבור הוא בחוזק ועניינו סוד מלכות שבה מתגלה האור והשפע. ועוד הלוים נמסרו בהעברת תער על כל בשרם וכמ"ש בפ' בהעלותך בדף קנ"א ע"ב ע"ש:

אבל כהנא כל מילוי וכו' כי הוא מושרש בחסדים ונמשח בשמן הנז"ל ומכוסה בבגדי קדש לבצים ועוד יש לאלוה מלין בתוכיות מאמר זה דאיתא בספר א"י דא"וא עילאין שניהם נק' אבא. ויש"ס ותבונה שניהם נקרא אימא. כי או"א האמורים סודם יו"ד וי"שס ות' סודם ה'. והנה למעלה בדף ט"ל ע"א בפ' שמיני. אמר שהכהן מושרש במחשבה שה"ס הימין ומעשיו בחשאי בלחישו ע"ש: נמצא שאו"א עילאין ה"ס ימין ועל שניהם כפל בכאן ואמר רזא וחשאי. אבל הלוים הם ביש"ס ות' שסודם ה' כללות השמאל שבו נגלה מעשה בראשית וכמ"ש כולם בחכמה עשית בבינה. ובמה בקטרת. שסודו העליון הוא באימא עילאה. כי אבא עילאה ה"ס שמן אבל דוק אומרו דאיהו בחשאי וכו' כמה: דאיתא בא"י הנז': ומ"ש דאימא טמירא מאבא היא אימא עילאה הנרמזת בו"ד של מילוי היו"ד שהיא בו נסתרת ונעלמת וז"ש ופנימא' מכולא. כי אבא ה"ס פנימיות דאצילות ואימא עילאה טמירא מניה:

כד האי מדבחא וכו' זה מזבח החיצון וסודו במ' ומזבח הפנימי הוא בסוד לאה כנודע בכ"מ וכללו' ענין מאמר זה שכשהמלכות מתחלת להתעורר ולהעלות. אם אין צדיקים כראוי לעוזרה אז בא לה כח וסיוע מאור לאה. וא' מהדרכים שיש לענין זה הוא מ"ש בדרוש התפילין שהמ' שיורדת בלילה לבריאה. מתעוררת בעלות השחר לעלות לאצי' וכמה גדול כחם של הצדיקים הקמים בחצות ועוסקי' בתורה. אבל אם אינם כראוי היא עולה בסיוע אור לאה עד זרוע זעיר בסוד תפלה של יד וידוע שכמו שעיקר המ' היא בהוד דזעיר. כך עיקרה של לאה היא בגבו' שלו שע"כ מוכרח שמשך לה עוז ותעצומות: ולפי ששם שרשה של לאה לכן אמר שמזבח הפנימי. אתער לגביה. דהיינו אור לאה המושפע על מ'. וקאים לקבליה ה"ס זווג לאה בקדרותא דצפרא שגם משם נמשך אור לרחל לעלות ודינים משתככי שאז הוא עת רצון:

והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל ת"ח מלין דאורייתא וכו' מז"לן שכוונת ר"י ליישב שני שנויים שיש בין פסוק דהכא לפסוק דהתם א' למה הזכיר חוקה כאן ולא שם. ב' למה אמר שם דזאת בתוספ' ו' ולכן הקדים ת"ח וכו' ידוע שכל התורה נחלקה לג' חלקים שהזכירו המדקדקים והם שם פועל מלה. ואחת מגדולת תורתנו היא שלא לבד יש טעם וענין בשמות ובפעלים אלא גם במלות ישנו. וכ"ש ע"פ הסוד. ולכך לא אמר פתגמין דאורייתא כמ"ש בפ' קרח על פסוק הנחמדים וכו' המובא כאן ואמר דווקא מלין. כי כוונתו לדרוש מלת זאת שיש לה סוד וכמש"ל:

קדישין אינון וכו' הדרך הפשיט לג' תוארים אלו הוא קדישין מצד החכמה ששם סוד הקדושה כמ"ש הרב כי קודש הוא מסוד ע"ב:

עילאין מצד בינה שנק' עליון גי' קס"ו:

מתיקין מצד הדעת כי בו מתחברים החו"ג ונמתקות הגבורות ועי"ל כמ"ש הרב ז"ל שכך היא המדה העליונה בתחלה משפיעים כח מן העליון לתחתון כדי שיהא בו יכולת לעלות ולעומת כן אמר קדישין אינון כי כל אור המושפע נק' קדוש שר"ל מושפע. ואחר היות בו הכח אז עולה ומעלה מ"נ ולנגד זה אמר עילאין. פי' שעולים למעלה. ח"נ שידוע שאור הראשון המושפע הוא מיש"ס ות' ובו יתחזקו זו"ן ויעלו במ"נ עד או"א עילאין. והיינו עילאין ואח"כ נעשה הזווג שהוא ביסום ומיתוק הגבו' ולנגד זה אמר מתיקין אינון וירצה שהוא מיתוק גמור לא כדבש ונופת שה"ס גבורות דאו"א. שגם שהם כבר מתוקות מ"מ אין זה מיתוק לגמרי. שלכן נאסר הדבש מעל המזבח. ורצוני להשכיל ענין זה. כי הלא לסתם כל אדם ה' יתן חכמה והוא הכח והסגולה להחכם ולכח זה תמיד מושפע עליו אור מלמעלה לקיימו ובו תוכל נשמתו לירד לעומק קליפת נוגה ולהעלות משם איזה ניצוץ. וזה נק' יורד לעומקא דדינא. ואז מתעלה אותו הענין לחכמתו ובינתו ממש: פי' לשני מוחין שבראשו ימני ושמאלי ואז הוא זמן העיון: וכמו כן אותו הניצוץ שהעלה מנוגה מתעלה בסוד מ"נ לאו"א עילאין. ואז מושפע כח החסדים על אותו הניצוץ ששרשו מרפ"ח ניצוצין ונמתק לגמרי והוא זווג והנעשה בדעת שהוא המוח האמצע המחובר מחו"ב כי דעת לשון חיבור ואז אותו כח הדין נמתק. ונמשך השפע על מח אמצעי של האדם וחורפיה מחליא ליה בהיותו נמתק אותו ניצוץ מן רפ"ח כיצוצות עם כח החסדים הוא יושר ההבנה. ולכן לאדם חכה קורים איש חי נוטריקון "חריף "ישר הם ב' הכחות המזדווגות על ידי יסודי או"א שסודו חי בתוך דעת זעיר הכלול משניהם. ובזה מובן טעם היות ב"ש יותר חריפים מב"ה. כי הם בגבורות וב"ה בחסדים ואי לא גרם העון לא רבו המחלוקות כי יהיו ב"ש נכנעים אל החסדים שהם ב"ה והיה יחוד גמור בין החו"ג בכח המיתוק כי מתוק גי' כ"ו פ' כ"א ה"ס בטישת הוי"ה באהי"ה פי' זווג דאו"א:

מאן דאשתדל באורייתא וכו' זה נמשך מן המוקדם והענין כי במעמד הר סיני נתפשט והאיר יסוד אבא בת"ת זעיר שה"ס הר סיני שסתם הרים הם בחג"ת דתמן אבהן. ופי הגבורה הוא יסוד אימא שממנו יוצא יסוד אבא לחוץ ה"ס התורה ואז נתבטל כח עץ הדעת טו"ר והיה הכל בסוד עץ החיים. וטעם ביטול זה הוא כי נתרוקנה הקליפה מכל הרפ"ח ניצוצין אשר בקרבה ואז כל הנשמות שבעולם ששרשם באו"א וזו"ן קבלה כל אי חלקה השייך לה מאותן הניצוצות. ואם לא היה עון העגל שמחזיר המיתה לעולם. היו כל דורות הבאים עוסקים בתורה בלתי צער ומניעה והיה יסוד אבא תמיד קבוע בזעיר. אבל בפגם עון העגל נסתלק יסוד אבא בזעיר ונפלו הניצוצות שנית בקליפות וצריך כל א' לתקן את חלקו בצער וטורח. ונמצא שמי שעוסק בתורה כראוי: גורם התפשטות יסוד אבא בתוך זעיר ומעלה חלק אותו ניצוץ המתוקן ע"י עסק התורה שבכל יום ויום ולגבי דידיה בפרט הוה ליה כאלו עמד בהר סיני:

הה"ד היום הזה נהיית לעם וכו' וירצה היום הזה קנית הוי"ה שלימה להיות עם ה' ולקבל תורתו: והענין מובן בפירוש רש"י ז"ל סוף פ' כי תבא על פ' זה ע"ש. אלא רזא עילאה הוא: לפי כלל שבידנו בכ"מ שאומר רזא הוא היסוד. כי כן הסוד הזה הוא בסוד היסוד כי דוקא הוא המוצנע לאחזאה כילא ביחודא חדא. פירוש כי כאן מדבר בבחי' אורות חו"ב שהם סוד התורה המתגלים בהר סיני הנז"ל שהוא חזה דזעיר: ולפי שה"ס תרין עטרין כללות דחו"ג משני מלכיות דאו"א לכן נקרא התורה בלשון נקבה ונקרא זאת כי הוא עלמא דאתגליא והיינו לאחזאה. נמצא כי התורה ה"ס חו"ב המתגלים בזעיר ומאירים בנוקבא הנקרא זאת ולאכללא כ"י בקב"ה: דריש ה' דהתורה דהול"ל תורה זאת שם משה אלא הוסיף ה' שה"ס כנסת ישראל: להוסיף לה התכללות פרטי בבעלה בייחוד: ועי"ל כי כנסת ישראל זו היא הפנימית הנקרא כלת משה והיא נכללת ממש בתוך זעיר: וא"כ יש ב' יחודים בפסוק. א' הנראה לעין בזאת התורה כי תורה הוא או"א בתוך זעיר: וזאת היא רחל: והייחוד הב' הוא ה' שהיא כנסת ישראל הפנימית וכמ"ש הרב ז"ל במאמר השושנה ריש הקדמת הזהר. ואז אשתכח כולא חד פירוש או"א וזעיר ברחל וגם שושנה החיצונה עם הפנימית:

אמאי תוספת ו' וכו' פירוש מה ייחוד נוכל עוד למצוא מן האמור: אלא וכו' עד בלא פירודא: זה מובן בדרוש הלולב כמ"ש הרב שהלולב הוא סוד ו' היינו היסוד והאתרוג ה"ס העטרה דזעיר ששם שורש הנוקבא ושלכן צריך שלא להפריד האתרוג מן הגולב ע"ש. וז"ש כי ו' של וזאת הוא לעשות ייחוד אחר דהיינו היסוד עם העטרה לייחד השכינה בשרשה. באופן כי זאת ה"ס מלכות בעצמה אבל וזאת ה"ס יסוד ועטרה דזעיר משפיעים במלכות לבנות אותה כידוע ששרשה בעטרה וגם היסוד מאיר בדעתה:

וז"ש וזאת כלל ופרט כחדא פי' כלל הוא יסוד יעטרה דזעיר שנק' בשם כל והיינו כלל. וגם מפני ששם נכללות ה' גבורות בכלל גדול ומשם מאירות בדעת רחל: ופרט זו רחל שבקומתה מתחלקות בפרטות ה' גבורות בחג"ת נ"ה שלה כידוע. נמצא כי מלת וזאת רומזת לשני עניינים הא' ליסוד ועטרה דזעיר: והב' לב' בחי' אלו משפיעות ברחל. ועי"ל כי כלל הוא יסוד דזעיר הנק' כל שבו נכללים יחד ה' חסדים וה' גבורות: ופרט הוא עטרת זעיר שלהיותה שורש רחל אין בה אלא ה' גבורות וז"ש כלל ופרט כחדא וגם רומז לזו"ן והיינו דכר ונוקבא. ולכן עשה שני חלקים כלל ופרט כחדא. ואח"כ דכר ונוקבא: ובג"כ וזאת התורה ודאי. כי בזה נרמזו כל בחי' הייחודים שיש בין זעיר לנוקבא:

אבל זאת וכו' מבואר עם הנז"ל שהוא על רחל בפני עצמה ולכן נאמר כאן זאת חקת התורה בדין אפר הפרה. שידוע שעיקרה על ה' גבורות ולא מסטרא דרחמי ירצה כמ"ש בכוונת ר"ה שהנוקב' מקבלת הגבורות ראשונה מאימא שלא ע"י זעיר והן גבורות קשות. אבל הגבורות שמקבלת מזעיר הן מתוקות ואמנם הלוים הם מהבאות מאימא שלא ע"י בעלה וז"ש ולא מסטר' דרחמי היא הזעיר:

והא כתיב וזאת וכו' הקשה שאיך אפשר לומר שאין בהם מיתוק. והלא למשה ולאהרן ששניה' מיסוד אבא נאמר וזאת עשו שה"ס הייחוד והמיתוק. וא"א שזה נאמר בבני קהת ושהם משונים מבני גרשון ומררי. זה לא יתכן לאומרו שהרי ודא בליואי אתמר. דמדכתיב אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים מזה משמע שהם כלולים בתוך הלוים. וא"כ מזה נראה שהם מדין הרפה והמזוג הבא מסטרא דרחמי דהיינו וזאת. הכי הוא ודאי ירצה מה שאמרתי לך הוא האמת. וקרא מוכח אמיתות דברי שהרי כתיב אל תכריתו וכו' דמינה נשמע שלהיותו מצד הדין הקשה אם לא ישתפו להם כח המיתוק יהיו מסוכנים להכרת ולכן נצטוו משה ואהרן להשתתף עמם ולהחביר הו' לזאת ואז וחיו מכח הו' ולא ימותו מכח זאת. וזאת אצטריך דאל"כ הול"ל זאת עשו להם: דאוקמי עלך לעילא. שהוא שופריה דמרע"ה ששרשו ביסוד הנק' משכיל בסוד הדעת. וזהו דאוקמי עלך לעילא שהרי הוא היסוד שעליו מתקומם הבנין הקדוש והכל פוניה אליו ונסמכים עליו ומלך בא תגליא שהוא היה מקור הי' חסדים כנז' בדרוש קשר הרב עם החברים ולהיותו ראש החסדים לא היה לו פחד לגלות הסודות:

לבר נש אחרא פירוש בזמן הגלות שגברו הקליפות לא היה צינור משפיע ודור מוכן לקבל כרשב"י ותלמידיו: ומאי היא ירצה מה שאלתך בפ' זו דאם תרצה בסוד אפר הפרה בכללות או איזה פרטי ממנה והוא השיב שרוצה לשמוע חידוש חדש ממש על זאת חקת התורה כי ודאי כל מה שנז"ל שדרשו ר' יוסי לא נעלם מר' פנחס אבל חפץ היה בחידוש אחר וכמ"ש רבי אלעזר לקמן. הא שאר חברייא. לשבח נתכוון לומר שלא לו לבדו ניתנה הרשות להגיד תעלומות אלא גם לכל תלמידיו וקראם חברייא להיות' כולם בחי' חסדים וכמ"ש בריש א"ר אנן בחביבותא תלייא מלתא ע"ש: ומשם תשכיל בבירור מה היתה בחינתם. וטעם נכון למה שקראם תמיד חברייא שכן החסדים הם מיוחדים בתכלית הייחוד. משא"כ לבאים מצד הגבורות שאין בהם אחוה ותלמידי ר' עקיבא יוכיחו: א"נ קראם חברייא לרמוז למ"ש בס' הגלגולי' ח"ב בדף ב' כי שני פ"ח היונקי' משורש א' כל א' רוצה ליינק יותר מחבירו ולכן מקטריגים זה עם זה. אבל אם ישתלמו בצדקתם ויזכו לרוח הקודש אז תתוסף אהבה רבה ביניהם וזהו את והב בסופה כי מדריגת רוח הקודש היא חכמה תתאה סופא דדרגין:

אלעזר קום בקיומך ר"א הוא מבחינת חכמה של פרצוף דחסדים כמ"ש הרב בסדרן של חברי האידרא בדף קכ"ז ע"ב ולכן א"ל אביו שיתיצב במקום קיומו. וגילה לכל כי לא הקדים את בנו בעבור אהבתו אותו ולכבדו אלא שהוא ראוי לקדימה מפני שזכה להיות ראש לכל החברים. ועוד שהגיע למעלה שלא היה לו עוד פחד לירד ממנה ח"ו. שהרי אין כח ליצה"ר במקום גבוה כזה ובודאי הוא יתקיים תמיד בקיומו וז"ש קום בקיומך: האי קרא אית לאסתכלא. הרב בעל שורש ישי כתב מ"ש בספרו. ואני אומר שההסתכלות הוא שהרי מהפסוק הזה למדנו שני דברים א' הוא לענין דין הקנין. והב' שזה היה לפנים בישראל אבל אח"כ נתבטל ושואל אם זה היה מתקנת ב"ד דוגמת תיקון הקנין אמאי בטלוה. ואם כוונת הפ' להודיע שהוא דין תורה כ"ש דיקשה איך בטלוה:

אלא ודאי בדינא וכו' וכנראה מסיפא דקרא וזאת התעודה בישראל: ותעודה הוא שם לתורה שבע"פ ולכן כפל לתורה ולתעודה שהן ב' התורות: ונקרא תעודה על שם שהיא עדות נאמנה על ישראל שהם עם סגולת ה' שכן מסר להם מסתורין שלו ובה נבדלו מאו"ה וכמ"ש רז"ל על פ' אכתוב לו רובי תורתי וכו' וכמ"ש בפירוש בפ' אמור דף צ' תעודה דא תורה שבע"פ: אמנם מן הדין הקנין נגמר בכל כלי השוה פרוטה. אבל בעלי הסוד היו קונים דווקא בנעל לטעם הנז' בסמוך: וזה ירמוז ג"כ אומרו וזאת לפנים בישראל כלומר זה היה דבר פנימי ותיכון גנוז בפנימיות חכמי הסודות וז"ש וברזא עילאה אתעבידת מלה: ויובן בהציע תחלה כמה הצעות הראשונה מ"ש באוצ"ח בדרוש האונאה שכל עליון שהוא משפיע לשלמטה הימנו נקרא מוכר והתחתון המקבל מן המוכר שהוא הקונה נקרא לוקח: ומינה תידוק שכל משא ומתן הוא כעין זווג וחיבור בין המוכר והקונה וההצעה הב' היא שכל שפע ואור המושפע יש בו פנימי ומקיף: דהיינו הפנימי ה"ס הויו"ת: והמלבוש המקיף ה"ס שמות אהי"ה: ובסוד נקבה תסובב גבר: והנה ההויו"ת הם י' ה' חסדים וה' גבורות ובגי' מכ"ר וכנגדם י' שמות אהי"ה וכמובא בדרוש פסח בסוד גלות מצרים: והם גי' קנ"ין הרי שהשפע המושפע גי' מכ"ר: והמקבלו שהוא הלבוש המחזיקו גי' ק"נין: שכל לבוש הוא מצד הנקבה ששרשה שם אהי"ה ומכאן שורש שם דע"ת שהוא לשון זווג והאדם ידע. וידוע ששני יסודות דאו"א הם בדעת זעיר ולכן י"פ הוי"ה בסוד החו"ג מצד אבא גי' ס"ר וי"פ אהי"ה בסוד לבושי ההויו"ת גי' ר"י והכל גי' ע"ת וד' כוללי חו"ג דאו"א הרי דעת. ומכאן תשכיל שם יסוד העולה פ' והוא שמן הדעת יורדים אלו האורות הנז' דהוי"ה ואהי"ה והוא כולל את הכל ויש בהם פ' אותיות כמנין יסו"ד. והנה זעיר נותן כל זה ביסודה של זוגתו ואז נגמר המכר וה"ס מש"ה לקיים כל דבר קיום גי' יוס"ף וגי' ציו"ן. ולכן נקר' תמיד בזוהר את קיימא. ומעתה תבין סוד המחלוקת הנז' בגמ' דמציעא דמ"ד קונין בכליו של מקנה. ס"ל דאזלינן בתר העיקר שהוא זעיר המקנה באות קיומו אל נוקביה. וכיון שהגיע האורות אל יסוד הוה ליה גמר ההשפעה. ומ"ד בכליו של קונה ס"ל שאינו נק' גמר עד רגע הקיבול והכי הלכתא. ועוד צא"ל הצעה ג' והיא כי אפי' יסוד הזכר יכונה בשם רגל וכמש"ה יוצאי ירך יעקב. וכן ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. והוא יסוד זעיר דבריאה וכמ"ש באוצ"ח בדרוש ההיכלות משם הזוהר דפ' בראשית בדף מ"ה ע"א דבגין יקרא דמלכ' כתיב הכי. וכ"ש יסוד הנוקבא שהרי היא גופה כולה נקר' רגל וכמ"ש בפ' בתרא דעירובין בפ' ואץ ברגלים חוטא. ונאמר באוריה ורחץ רגלך. ומינה שיסודה נק' נעל וכן נקרא מנעול לפי שהיא נועלת וסוגרת את השפע. ונעל גי' אה"יה דההי"ן שהוא המלבוש האחרון כנודע מסוד הצללים בסה"כ ע"ש ועל סוד זה אמר וברזא עילאה איתעבידת כי סתם רזא הוא יסוד. ונקרא רזא עילאה מפני שסודו משם אהי"ה המושפע מיסוד אימא עילאה:

ובגין דהוו קדמאי וכו' איתא בשער הנבואה שהצדיקים הגדולים יש להם כח לעשות ייחוד במעשיהם ותורתם אפי' הגדול שבזיווגים דהיינו דזו"ן בשבת שה"ס ישראל ורחל שאפי' בחול יש לאל ידם לעשותו והוא המעולה שבכל הזיווגים ואז בודאי נכנעים כל החיצונים. ואין להם שום אחיזה באותו שפע ולכן הקדמונים שהיו צדיקים גמורים היו קונים בנעל ממש ומכוונים לייחוד זו"ן האמור: וז"ש וזאת לפנים בישראל בישראל דייקא והוא הוא סוד אומרו רזא עילאה שהרי היחוד דישראל עם רחל הוא העליון שבכולם שמקבלת גם מיסוד אבא הגנוז ביסוד ישראל: וכנז' בכוונת מוסף שבת: וגם זהו טעם שקוראים לצדיקים גדולים בשם שבת שיפה כחם בחול כשל שבת: וע"כ מלה דא אתגלייא בינייהו בינייהו דייקא שהרי ייחוד זה לא היה בכללות ישראל אלא בין הצדיקים לבד:

ומדאסגיאו חייבי וכו' ולא היו ראויים להשתמש בתגא זו: ושאין הזווג דרחל אלא מן החזה ולמטה הנקרא עה"ד טו"ר:

אתעבידת ס"א אעברו וכו': כבר ידעת שבשליש העליון דת"ת זעיר שם הוא יסוד אימא ויש שם יסוד המזדווג עם לאה כשהוא זווג דישראל ולאה. ויסוד אימא אשר נקרא כנף כנודע מסוד הציצית. וגם כנף גי' נ"על: ונמצא שהיה ממש כמו הראשון שגם הוא בישראל וגם סודו קנ"א: ואם זכית לסוד הציצית תדע שמן תשנ"ו אורות לוקח יסוד זה לעצמו כמנין קנ"ו גי' יו"סף וגי' קיו"ם שבו קנ"ו קנינים ואמר אתעבידת ירצה שתמיד לא חסר זווג בכל יום: וגירסת אעברו קאי אהחכמים מתקני התקנה: נמצא דאעברו לגיסא אחרא שהוא כנף המלבוש וכדמסיק לקמן משום דאיהי אתעבידת בכל יום לאתכסאה מלין שכן זווג זה דישראל ולאה הוא עלמא דאתכסייא ואין שולטים בו החיצונים:

אמאי נעל הכא ירצה למה נצטווה לחלוץ מנעליו שם שהרי הר חורב לא נתקדש אלא לשעת מתן תורה דכתיב במשוך היובל המה יעלו בהר. וכ"ש עתה שעדיין לא נתקדש דפקיד ליה על אתתא: מובן במה שנז"ל: וא"ת א"כ למה הוצרך אח"כ לצוותו עוד ואתה פה עמוד עמדי ונלע"ד שתחלה עלה למדריגת ישראל להזדווג עם לאה בת זוגו שהיא דנהירו עילאה קדישא. שהרי לאה היא ממלכות בינה והיא בסוד קשר של תפלין והיינו עילאה כנגד הדעת:

ואיהי שכינתא פירוש שגם היא מבחינת מלכות שהרי בעולם התהו אז נפלה מלכות אימא עד מקום המלכות כמ"ש הרב אלא שאח"כ עלתה עד מקום הדעת:

וההוא נעל אוקים וכו' הוא ממש מה שנז"ל שהחליפו הנעל בכנף שהוא יסוד אימא וכאמור וז"ס של נעליך מעל רגלך: פירוש לא תבדל מהם אלא העלם מעל הרגלים והעלם למקום הידים והכנפים. ולזה זכה אז אבל במתן תורה נתעלה לזווג דנשיקין פה אל פה ועליו נאמר ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך בסוד קול ודיבור אעבר ליה יובן במ"ש הרב בס' א"י והוא מן התיקונים שאז נתפרש משה מקליפת נוג"ה עה"ד טו"ר ונתלבש בחלוקא דרבנן סוד החש"מל שבו מתלבשת הנשמה של הצדיקים בהפרדה מגוף העכור ועולה לעלמא אחרא: מאניה מן ביתא היינו מלבושיו הוא סימן רע:

כגון סנדליה פירוש כל כך הוא רע אם יטול מלבושיו: כמו שהוא רע שיטול את מנעליו: וחילוף הדברים הכריחני לפרש כן חדא שיהיה די שיאמר מאניה שכולל הכל: ועוד דהול"ל מאניה מן ביתא כגון סנדליה ביש ודוק. שודאי נטילת המנעלים סימן רע מאד. ומ"ט זה יותר רע:

ומשני בגין דאעבר וכו' ירצה שאלו יטול משאר מלבושיו לא ירמוז למיתה ממש רק לאיז' חולי או הפס' פרטי אבל נטילת המנעלים רומז' שיעברו רגליו מהעוה"ז. וכניש לון: כענין ויאסוף רגליו ושיתעלו למקום שיש ממנו כח אל המות שהוא נה"י דרחל דכתיב בהו רגליה יורדות מות: וא"ת ולמה לא יבוא כל רמז זה ברגלים עצמם ולא במנעלים: ונראה לתרצו בביאור הפ' שמביא מה יפו פעמיך שנא' בשבח הכלה הקדושה. והול"ל פסוק רגליה יורדות מות. אלא נלע"ד כמ"ש בסה"כ בענין לבישת המנעלי': שהכוונה שאימא מלבשת את זו"ן להגין עליה' מאחיזת החיצונים. והאור המקיף את רגליהם ה"ס נעל. ושל שאר גופם הוא בחי' המלבושים. ולפ"ז זהו יופי פעמי השכינה כשיש להם נעלים. ומינה דאם אין לה מנעלים יש אחיזה למות שם. ולכן בא הרמז בנטילת המנעלים להודיע אל האדם שבחינת אחיזתו הפרטית בשכינה היא חלוצה בלי מנעל. הפך ממש מלבישתם שהכוונה שהוא מוקף במגן אור מקיף. שלכן נותן הודאה שעשה לי כל צרכי וכלפי כל זה אמר ורזא דמלה וכו'. שהרי החכמים מכוונים בו תמיד: ודא כד מיתא נטיל לון. שאז הנעלים רומזים לנ"ה ששם דווקא אוחזים החיצונים והמות כמש"ה רגליה יורדות מות.

אבל בזמנא דחיי וכו': כי אז הנעל ירמוז ליסוד הנקרא חי העולמים ואז נעשה הקנין כנז"ל ואולי שלזה כוון באומרו בגזרה דלעילא: שכן היסוד הוא למעלה מנ"ה ושם סוד הגזרות לשפע הנגזר וקצוב אל העולמות:

נעל דחליצה וכו' יובן בהקדים כמה הקדמות א' שסוד היבום למעלה הוא מובן כמ"ש בסה"כ בכוונת רצה והחליצנו: שנתפלל שלא יתנהג העולם בשבת ע"י מט"ט כמו שהוא בחול: רק יהיה חלוץ הנעל וישלוט אז זעיר או בריאה. כי שבת סוד בריאה: באופן שהיבום הוא שמתעלה ומסתלק הזעיר או הבריאה למעלה והשפע בא ע"י יצירה ועשייה. כי גם למעלה באצילות הזווג היותר מובחר שבימות החול שהוא של יעקב ורחל ה"ס יצירה ועשייה שבאצילות: הקדמה ב' דיצירה ועשייה הם סוד נ"ה דאיהו בנצ"ח ואיהי בהו"ד. הקדמה ג' דמט"ט וסנד"ל הם בפינת מנעל וסנדל. פירוש זו"ן דיצירה ועיין באוצ"ח בדרוש השמות ור"ת מנעל סנדל הם מט"ט סנדל: אבל החליצה בימין ה"ס יצירה שהוא בנצח. אבל לא בשמאל היינו כשמלכות דיצירה יורדת לעשייה דאיהי בהוד רק אם תחלוץ בסנדל שהוא מלכות דיצירה יהיה בימין בבחינות היותה ביצירה ששם סוד היבום: הקדמה ד' מ"ש בספר א"י שבכל הנוקבין שבכל העולמות יש להן שם ב"ן ביסוד שלהם: וה"ס ההוא רוחא דשבק בה בעלה וממנו לוקחים הבנים למלבוש נשמותיהם. כגון זו"ן דאצילות מן ב"ן שביסוד אימא: וזו"נ דבריאה מב"ן דמלכות דאצילות: וממלכות דבריאה לוקחים מט"ט וסנדל הנז': והרי שיש בהם בחי' נעל בשני בחינותיו בין דנ"ה ובין דיסוד. ולזה אמר וכולא אחר חד: ומעתה תבין סוד שם יב"ם העולה ב"ן לפי שזהו סגולתו לתיקון ההוא רוחא שסודו ב"ן. וגם לו וליבמתו נהפך לבן: והנה כשהשכינה בגלות שאז מ"נ בעולמות יצירה ועשייה אז ה"ס היבום: אבל בשבת חולצת ועוזבת המנעל והסנדל ועולה לבריאה ובטלה זיקתה האי בת נדיב לא כניש ליה: נדיב זה הוא אברהם בסוד החכמה דאבא יסד ברתא והיא בת אברהם ובכ"ל שמה הוא שם ב"ן ר"ת 'בת 'נדיב. ולהיותו מקור השפע נק' נדיב כי רק שם ע"ב שבו הוא המשפיע וזה בשני בחינות דהיינו תחלה וסוף והענין שקודם כל דבר ניתן בה ההוא רוחא לכוננה להיות כלי והוא שם ב"ן הנמשך משם ע"ב עצמו שהב' ההי"ן של מילוי ב"ן הם חצאי ב' יודי"ן של מילואי ההי"ן דע"ב וכנז"ל בכוונת ק"ש שעל המטה. והנה שם בת הוא מדה וכלי מחזיק כמש"ה יעשו בת אחת. וזהו בת היתה לו לאברה' ובכל שמה ולכן דרז"ל לו לבת לאשה. והרי זו הביאה ראשונה שמקורה משם ע"ב כאמור ואח"כ הביאה ב' לעיבור ע"ב רי"ו. ידוע שכשנותן לה הרוח אז נותן בה ס"ג מ"ה ב"ן ג' ע"ב סוד גבורה. אבל בעיבור הב' אז בא הע"ב האמיתי הוא המשפיע הנשמות. שהרי רק החסד הוא הממשיך האור ומייחד כל האורו' ביסוד ותמן אתגלי' חסד בההו' אמה דחורביה רמ"ח עלמין הוא אברהם הנדיב. וידוע שד' מוחין של ע"ב רי"ו שרשם הוי"ה שלימה ואז שם היסוד ח"י יהו"ה ואם תרבה ח"י פ' הוי"ה יעלה ב"ת נדיב וגם במלת נדיב נרמזה כל המרכבה והענין שבעיבור יש בתוכה כל ד' מוחין שסודם המרכבה העליונה ונודע שמהם נמשכים נר"ן ולכן העוסק בפריה ורביה להמשיך נשמות מרבה השפע בשכינה והיא בת נדיב בעצם אבל מי שאינו זוכה לזה נק' ממעט את הדמות שהיא הנוקבא כנודע והוא בסוד ההוא רוחא שהוא ממש דמות בעלה המצוייר באותו הרוח וכמ"ש בנגיד ומצו' בסוד הרוק שרוקקת היבמ' שהקדמוני' היו רואים בו צורת המת ממש. ואם היא מיעט את הדמות גם היא לא תאספנו אליה. ועיין במ"ש בפ' בראשית בדף י"ג ע"א אזעיר דיוקנא דכליל כל דיוקנין וכו' ועוד הוסיף שהנה כל נשמות ישראל מושרשים בה בסוד פרצוף א' כולל. ולכל א' וא' בחי' פרטית שנשרש בה ע"ד שארז"ל באדה"ר איפה היית. באיזו איפה היית וכמ"ש קלני מראשי קלני מזרועי: כי כללות הפרצוף הוא מוחין וגופא והיינו ראשי וזרועי. והנה בבוא נשמה א' לעולם וזכתה לבנים. נמצא שלא לבד הגדיל' בחינת' אלא גם סעיפיה נגדלים ומתפשטים. ובמות אותו האב חוזרת נשמתו למקומה ביתרון גדול והיא כבתחלה שורש לסעיפיה שגם הם גדלו והיינו גדלות הדמות בעצם אבל כשלא זכה לבנים למה יחזרו צשמתו למקומה הראשון שהוא שורש לענפים שתחתיה והרי לא הוציאה לפועל הכח המושרש בה וזהו אומרו ואזיל:

לאטרדא בעלמא דלא אשכח אתר ועוד רומז מ"ש בנגיד ומצוה בסוד היבום שמי שלא זכה לבנים נר"ן שלו אינם מיוחדי' אלא נפרדי'. זה מזה כל א' חוץ למקורו נעים ונדים ממקום למקום והיינו טרדתו בעולם וזה משום דלא אשכח אתר. ונלע"ד ללמוד בענין זה ממ"ש בדרוש עליית העולמו' שאין שום חלל נמצא בין המדות העליונות וכשעולה העליון יעלה התחתון במקומו. והנה אין ספק שכל הנשמות הן כולם פרצוף אחד וכנז"ל והנה ברדת נשמה א' לעולם לא ישאר מקומה חלל אלא נשמה של מעלה ממנה תתפשט להאיר לנשמה שלמט' מאותה שבאה לעולם וכשתשוב אותה נשמה שבאה לעולם למקומה הראשון שהיא אז ודאי בתוספת עילוי. צריך שאותה שלמעלה ממנה תתעלה למעלה. ובשמחה גדולה תגלנה כי אותה השבה למקומה. מלאה כל טוב. דכ"ש שאותן שלמטה תעלה. וזהו לענ"ד פנו מקום לבר לוא"י. אבל אותה שלא זכתה לשוב למקומה לית לה אתר. כי לא יחפצו עליונים ותחתונים לפנות לה מקום. וקב"ה חייס עליה וכו' זהו במצות היבום. ומ"ש בעפרא אחרא. רומז למ"ש הסבא שזה יורד ממעלתו אחוה אבוה ?אחתיה אמיה. וא"כ בהכרח הוא ששורש נשמתו שבמלכות. ירד אל תחת נפש אחיו. וידוע שעפר היא מדת המלכות. וגם רומז לההוא רוחא עז"ה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה אמור ופ"י יפ"ו ופ"ד דפ"ה הפ"ה הפ"ו ופ"ו ופ"ה הפ"ה עם ט' אותיות והכולל הכל גי' עפ"ר והרי זה כעין מיעוט הדמו' הנז"ל כי חסר ממנו ריבוי י"פ ו"ד שעול' ק' רמז לכל הדמות במילואה. אבל עכשיו ירד ממדריגת ב"ן דמ"ה אל מדריגת ב"ן דב"ן דאתתיה אמיה. וז"ש ואדם על עפר ישוב. כי לפי הפשט רומז לגלגול שלכן לא אמר אל עפר אלא על עפר שישוב לעוה"ז. ולפי הסוד רוחא זה היה דאדם. פי' מזעיר שלכן דמו"ת גי' י"פ א"דם. ולכן נק' רוחא שהוא מבחי' הרוח. ע"ל עפ"ר גי' דמ"ות. אבל ע"ל שעולה ק' נפרד מדמות ונשאר עפ"ר. אמנם חסד גדול עושה לו הקב"ה והוא שיש ביד היבם לייחד לאחיו כל בחי' נר"ן שלו. וזהו מ"ש אח"כ אם ישים אליו לבו ס"ת גי' יב"ם שיכוין לשם מצוה. רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וזהו החסד הגדול שגם שמצד אחד יורד שמה שהיה אדם שב על עפר מ"מ יאספו אליו רוחו ונשמתו: ובודאי הנפש תעלה עמהם:

בעי למקטר חד נעל צריך להקדים כמה הקדמו' א' מ"ש בס' א"י שיש ביסוד מלכות ג' מלבושים והם ג' מילואי אהי"ה וקנ"א הוא החיצון: ובתוך חותם זה יש מלבוש שני והוא ההיא רוחא דשד"י בגווה: והרי אם כן שאותו הרוח הוא מלובש בנע"ל הוא קנ"א. וצריך לקשרו ברגל היבם שהיה במקום אביו של אותו הרוח: וקי"ל ברא כרעא דאבוה: ובחי' הקשר הוא מבחי' היסוד שהיא הקושר האמיתי: ואותה האשה תתירנו להורות שגם היא רוצה באותה חליצה ולכן צריכים שניהם כוונה לאותה התרה כי שניהם שולטים על אותו הרוח שהרי יש בידם להקרא אביו ואמו: ותתירנו בימינה כי חסד היא גומלתו להתירו כדי שיוכל להתקן שבצאת אותו הרוח מקרבה ילך ויתיחד עם נר"ן שם. וז"ש דההוא נעל בגין דמיתא הוא שה"ס אותו הרוח המלובש בנעל כאמור:

ואתייהיב ברגליה הימנית בסוד הנצח דתמן דכורא ההיא מיתא וכו' הול"ל ההוא דמית בלא בנין. אבל הענין הוא שלא כל המת בלא בנים נדחה: שהרי אפשר שבגלגול אחר היו לו בנים: וחזר להתתקן בתיקון אחר וכמ"ש בס' הגלגולים על אביך במאי הוה זהיר טפי: אבל בכאן מיירי במי שלא היו לובנים כלל בזמן הקודם:

וז"ש ההוא מיתא דאסתלק וכו פירוש בפעמים אחרים שמזה היה מוכרח לו עכשיו לעסוק בפריה ורביה ולא עסק בה:

לכן לא כניש ליה וכו' דוק הדברים דלא סגי ליה למימר לא כניש ליה אלא הוסיף לההוא בר נש: כלומר לאותו הניצוץ שנתגלגל אז באותו הפעם: לאפוקי מה שכבר קדם להשלים בפעם הראשונה. דאי לת"ה לא שבק חיי לכל בריה ב"מ ואמר לא כניש וכו' פירוש שכל הנשמות של ישראל רואות פני שכינה בעת הפטירה: והזוכות נאמר בהן כבוד ה' יאספך והולכות עם השכינה למקומן. אבל לזה שמת בלא בנים תתראה השכינה במותו אבל לא תאספנו אליה: מצותה בסגן: אין ספק שהויית פרה אדומה הוא דבר השגחיי להמציא בעולם פרה כל כך תמימה באדמימות עד שלא תהיינה ב' שערות שחורות או לבנות אפי' א' בראשה וא' בזנבה: אלא הוא הדבר שכבר נתבאר שסוד פרה אדומה הוא בנוקבא דקליפת נוג"ה שהיא נגדיית למלכות הקדושה וכל יניקתה מדיני גבירתה שה"ס מנצפ"ך ה' דמים טמאים וה' דמי טהרה שמהם טו"ר שבנוגה דבריאה כנז' בס' א"י ובזה יצדקו מ"ש בזוהר שפרה אדומה היא בבינה ושהיא במלכות. והענין כי מ' מקבלת דיני הבינה ובפגם החטא יורדים לעולם הפירוד שהיא הבריאה ושם היתה מיתת המלכים שכולם היו בחינת מלכיות: ולכן המיתה היא מנוקבא דקליפה פירוש שתחלת כחה הוא מנוקבא דקליפה דבריאה: וסופה בנוקבא דקליפה דעשייה. וידוע שאימא מקננא בבריאה: ונמצא שפרה בבריאה דהיינו בינה: ובמלכות שהיא עשיה ומשם המיתה שהכוונה בה מאת ה' לזכך האדם כנודע ולכן מתקוממת נוקבא דעשייה למנוע ?תיקון זה. וזה במה ששולחת מפנימיות שלה רוח הטומאה לשלוט על אותו החומר והוא אבי אבות הטומאה: ולעומת זה צוה ה' מצות פרה אדומה שסודה בנוקבא דקליפה דבריאה שמשם שרש כח המות. והיו שורפים אותה בהמשכת דינים חזקים מהמלכות עליה לברור מתוכה כח רעתה בהעשותה אפר שסודה העלאת הדינים עד שרשם לייחדם. ומה שהיתה פרה שהוא מנצפ"ך מפוזרים נעשה א' פ"ר: ואז בכח ייחוד זה נדחה רוח הטומאה: אבל מה שמתמיה היא שמטמא את הנושא אפר החטאת וזה לא נודע כי אם למרע"ה שזכה לפנימיות הבינה בסוד פק"ד קס"א: ועליו נאמר מי יתן טהור מטמא ובזה נבין מ"ש מצותה בסגן ואוקמוה: פירוש שארז"ל שדווקא זו של מרע"ה היתה בסגן: אבל כל שאר הפרות היו אפילו בכ"ג ולכן שואל מ"ט ליה ולא לאהרן פירוש כמו שהיה בשאר הפרות ותירץ אלא אהרן שושבינא דמטרוניתא. נלע"ד שמטרוניתא זו היא כלת משה הפנימית שמשה היה בעלה ואהרן שושבינה ואין לה התיחסות עם הדינים והגבורות המתפשטות בעולמות ועוד לא אתי מסטרא דטהור אלא מסטרא דקדוש. ירצה ששאר הכהנים גם ששרשם בחסדים יש להם אחיזה גם בחסדי אימא שהם גבורות דאבא ואפילו מרע"ה שהיה כ"ג הראשון ששמש בכהונה גדולה. כבר נזכרה מדרגתו. אבל אהרן כולו מאבא ע"ב קפ"ד כידוע. וגם הוא מסוגל להמשיך לה חסדים ולא לעורר גבורותיה:

ובגין דדא אתייא לדכאה וכו' הכוונה מבוארת שכל הקרבנות עיקרם להמשיך השפע בהתקרבות העולמות ולכן נקרא קדשים בסוד מוחין היורדים בכל העולמות: ולכן היו נעשים בפנים משא"כ פרה אדומה שנעשית בחוץ לשרוף הדינים הקשים שהם בחי' הרע שבקליפה ה' דמים טמאים ולברר הטוב שבה ה' דמים טהורים גם ידוע שכל כ"ג הוא מהחסדים אבל יש הפרש בין אהרן לשאר כהנים גדולים. וזה שאהרן הוא לבדו היה מאבא ושאר כ"ג מחסדי אימא שה"ס גבו' דאבא ולכן היו יכולים לעשות פרה אדומה. ונלע"ד שבמדריגה זו היה אלעזר סגן ס"ג ן' ושאר הסגנים היו בבריאה. כל מלי דהאי פרה היא בז' וכו' והא אתמר: הוא באחרי מות דף ע"ו ע"ב ז' פרות וכו' ע"ש והענין שכל עצם מעשה זה הוא לברור ה' דמים טהורים מנצ"פך ולהעלותם להתייחד במלכות בקדושה וידוע שהם ה' וב' כללותם הם ז': וכל א' כלולה מז' כנודע מסוד העומר. דהא ז' שני שמיטה הוא כללות שלה בסוד ז' גבורות שלה ובת שבע אתקריאת בת בינה שהיא אם הז' חו"ג המתפשטים בחג"ת נהי"ם. והנה שם ב"ן בכללות ד' תיבות גי' נ"ו וה"פ נ"ו גי' פ"ר וה"ס פרה אדומה וכנז"ל וגם ה"ס שבע כי ע"ס מ' סודם תשיעיות אבל ב"ן הוא ז'. גם יו"ד פ' ה"ה: ו"ו פ' ה"ה גי' ש"ך ועם שם ב"ן עצמו גי' שב"ע: