במדרש הובא בבחיי למה נסמכה פרשת חומש הפקודים לפרשת תמורה ללמדך מה הקב"ה אחד ואין לו תמורה שנאמר אין קדוש כד' כי אין בלתך כך לא ימיר ישראל באומה אחרת כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך אין אני ממיר אתכם עכ"ל ויש לדקדק מה ראי' מפ' חומש הפקודים שהקב"ה אחד ואין לו תמורה ושלא ימיר ישראל באומה אחרת ואם בלבד רצה לומר שאין הקב"ה ממיר את ישראל באומה אחרת כשם שאין ממירין בהמה בבהמה לאיזה צורך מקדים ללמדך מה הקב"ה אחד ואין לו תמורה ולבאר זה נקדים מדרש רבה בזכות מה יצאו ישראל ממצרים אמר רבי יב"ל מפני שצפה הקב"ה שיעשו להם המשכן כדכתיב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם לפיכך כשהוא בא למנות את ישראל בראש הספר הוא מזכיר אוהל מועד ויציאת מצרים שנאמר במדבר סיני באוהל מועד בצאתם מארץ מצרים אבל שבט לוי שיצאו בזכות עצמן לא מזכיר במנינם לא אוהל מועד ולא יציאת מצרים עכ"ל וגם בזה יש להבין מה ענין שעשו לו משכן להזכרת מניינם שצריך להזכיר אוהל מועד טרם מניינם אבל יש לומר דיש להבין דרך כלל אם הי' רצון הקב"ה למנות את ישראל ולהודיע למשה ולהם מספרם לאיזה צורך הי' המנין הלא לפניו נגלו כל תעלומות והלא הי' יכול לומר למשה מספר כל שבט ושבט דרך כלל ובפרט כי יש סכנה במנין לגולגולת שאף שנמנו בשקלים אשר על זה לא נאמר ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם כמו שפי' רש"י הרי גם במנין ע"י שקלים יש סכנת נגף אם המנין שלא לצורך יציאת מלחמה כמו שכתב הרמב"ן שלכך הי' הנגף בישראל כשנמנו ע"י יואב בצווי דוד שוודאי לא טעו במה דכתיב ולא יהי בהם נגף בפקוד אותם ובלי ספק מנו אותם על ידי מחצית שקלים והי' הנגף מפני שהי' המנין שלא לצורך והרי גם פה נראה שלא לצורך נמנו אכן יש לומר שבזה בעצמו רצה הקב"ה להראות לישראל שהוא שוכן בתוכם כי במקום שהשכינה שורה ושולט שורה הברכה ואין שטן ואין פגע רע יכול לקרב אל מקום השכינה ולהראות זה לישראל ששוכן בתוכם צוה למנותם לגולגלותם להודיע להם שכל שהוא שוכן בקרבם הוא שומרם והוא מצילם וגם להודיע להם כי רק בעבור זה שיעשו לו המשכן לשכון בקרבם הוציאם ממצרים וזה פירוש המדרש כשהוא בא למנות ישראל בראש הספר הוא מזכיר אוהל מועד ויציאת מצרים לומר שהאחד גורם האחר שיצאו ממצרים בשביל שיבנו אוהל מועד לשכון הקב"ה בתוכם וזה גרם שנמנו לגולגלותם: והמנין דרך כלל הי' להודיע להם חשיבותם לפני המקום כדאיתא במדרש הובא ברמב"ן שאו את ראש אין שאו אלא לשון גדולה ועוד איתא במדרש הובא שם כאן נתן רמז למשה שאו את ראש שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך והושיבך על כנך ואם לא יזכו ימותו כלם כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ והוא מבואר ע"פ דברינו שאם יזכו שהשכינה בתוכם יהי' המנין להם לגדולה וינצלו מנגף אבל אם לא יזכו אז יסלק הקב"ה שכינתו מהם וימותו כלם ע"י נגף.

והנה תמורה בישראל שלא יהיו ח"ו עוד תחת ממשלת הקב"ה אפשר בשני פנים או שהקב"ה יחליף ממשלתו ויתן כבודו לאחרים או שהקב"ה יחליף ישראל באומה אחרת אבל מביא ראי' ששניהם לא יהיו שהקב"ה לא יתן ממשלתו לאחרים ושאין לו תמורה הוא מה שנאמר אין קדוש כד' כי אין בלתך ושלא יחליף ישראל באומה אחרת הוא מה שנרמז בסמיכות הפרשה כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך אינו ממיר את ישראל ולכן הקדים מה הקב"ה אחד ואין לו תמורה למה שרצה לומר שלישראל אין תמורה כי רק ע"י הראשון מבואר השני שיהי' ישראל תמיד תחת ממשלת הקב"ה. וזה מה שבישר גם הנביא לישראל עוד זאת אדרש לבית ישראל ארבה אותם כצאן אדם כצאן קדשים כצאן ירושלים במועדי' שכצאן קדשים נראה מיותר אחרי שאמר כצאן ירושלים במועדי' אבל רצה לומר ולבשר את ישראל שתמיד יהיו נדרשים מהקב"ה ושלא ימיר אותם שידוע שאזהרת התמורה אינה רק בקדשים ולכן בישר להם שנחשבים לו כצאן קדשים ובלי אפשר שימיר אותם. וזה מה שמחזק בטחון ישראל בגלות הארוך שע"פ הנראה מש מהם חסד הקב"ה וכל טובה הושפע לאה"ע המונים את ישראל שעזבם ד' ונתן עמים אחרים תחתיהם לאהוב אותם ולחננם בטובו אכן כבר יעקב אבינו שצפה בנבואה כן חזק את ישראל באמונתם שגם בהסתר פניו מישראל לא יעזבם ולא יטשם: ובזה יבואר ממה שארז"ל פסחים פרק ד' ויקרא יעקב אל בניו בקש לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול אמרו לו בניו שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמרו רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי אמר ר"י אמרי דבי ר"א משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדי' להביא בחשאי עכ"ל ויש להבין מה ענין ברוך שם שפתח יעקב אחר שאמרו בניו שמע ישראל גם מה ענין הגנאי בזה שמדמה לבת מלך שהריחה ציקי קדירה ומביאין לה בחשאי אכן יש לומר שכאשר ראה יעקב שנסתלקה ממנו שכינה כשרצה לגלות הקץ חשב שיש פסול בבניו ושזה טעם סילוק השכינה ממנו אבל אחר שאמרו שמע ישראל וגו' שאין בלבם אלא אחד ושהם מיחדים אותו כמו יעקב בעצמו אז הבין שטעם סילוק השכינה הי' להודיע לו שיבא עת אשר תסתתר השכינה מישראל כשיהיו בגלות ותחת שכאשר עת שכן בקרבם הכירו אחדותו בעצמו ובכבודו איך מכבד את המיחדים אותו בשם אחד ואוהבם לא יכירו אז אחדותו כי אם מצד כבוד מלכותו במה שמולך על העולם אשר בלעדו אי אפשר עמידת העולם כשיהיו אלקים רבים שהאחד יפסיד מה שבנה האחר ותבטל הטבע בחרבן ובשממה וזה מה שפתח ברוך שם כבוד מלכותו שאז בזמן הגלות שהסתתר השכינה לא יתאחד הבורא בשמו עצמו כי אם ישתבח ויתברך בשם כבוד מלכותו כמו שאמרו רז"ל על זמן הגלות לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב ד' יו"ד ה"א ונקרא בא"ד והוא מה שאמרנו שאז בגלות לא נקרא בשם עצמותו הנסתר כי אם מה שנגלה ממנו שהוא אדון העולם ומושל על הבריאה: ולכן משה שרצה מישראל שילכו בדרכי ד' כמו שמזהיר אותם הרבה פעמים ושלא תסתלק השכינה מהם לא אמר רק שמע ישראל ולא ברוך שם שלא רצה ללמדם איך יברכו ד' בעת אשר הזהיר אותם שלא תבוא עליהם אבל יעקב כאשר נראה לו מהקב"ה סילוק שכינתו פתח בברוך שם כבוד מלכותו שהוא השבח הראוי לו ואחרי שהשבח הזה לא יהי' בפי ישראל רק אחר שחטאו ונסתרה השכינה מהם הוא להם לגנאי וזה המשל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה שאחר שהיא בת מלך כל מעדנים לא יחסרו ממנה ועתה באה עלי התאוה מחמת רעב לציקי קדירה הלא זה גנאי הוא לה וכן ישראל אחר שמיחדים ד' בכבודו ובעצמו כאשר הורה אותם משה כששוב יאמרו ברוך שם כבוד מלכותו שמזכיר אותם שאחר שהיו להם כל מחמדים ומעדנים בקרבת ד' נעשו עתה רעבים לחמוד לציקי קדירה היינו להכירו רק מצד כבוד מלכותו כאשר יכירו אותו כל שאר באי עולם זה נחשב להם לבושה ולכך התקינו לאומרו בחשאי עד בוא העת שנאמר עלי והי' ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי ד' אחד ושמו אחד יכירו כל יושבי הארץ עמם ד' מצד שם עצמותו וישוה כבוד שם מלכותו לשם עצמותו.

ועל פי הדברים האלה נבאר מדרש רבה תמוה פרשה זו והי' מספר בני ישראל כחול הים אמר ר' ברכי הכהן והי מספר הסופר כמספר התורה נתבקש להם שכך אמר ע"י משה ברוך תהי' מכל העמים וכו' הוי והי' מספר בני ישראל עכ"ל בביאור מדרש תמוה הזה יש לומר שרצה לתרץ מה שכבר הוקשה בגמרא שאחרי אמר והי' מספר בני ישראל כחול הים אמר אשר לא ימד ולא יספר ואם לא יספר היאך קוראו מספר אבל יאמר דהנה מספר הדבר הוא סימן לחשיבותו שדבר שבמנין נקרא ע"פ דברי חז"ל דבר חשוב ואיתא במדרש פרשת עקב ברוך תהי' מכל העמים אמר ר' חייא בר אבא אין שבחה של מטרוניתא בשעה שמתקלסת מקרובותי אלא בשעה שמתקלסת מצרותי הרי שמפרש שישראל יהיו חשובים גם בעיני העמים אם ישמרו את התורה כדכתיב והי עקב תשמעון וגו' ברוך תהי' מכל העמים וזה פירוש הפסוק והי' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר לומר אפילו אם אתם מבוזים בין האומות ותחשבו כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מפני שאינו חשוב למדדו ולמנותו עם כל זה תהיו ממספר חשוב כאשר תקויים מה שמסיים הפסוק והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי דהיינו כשתשובו אל ד' ותקיימו מצותיו אז תהיו חשובים לפניו וגם בעיני העמים תקראו בני אל חי ואז תהיו מספר שהוא דבר חשוב כדכתיב ברוך תהי' מכל העמים וזה מה שפירש המדרש והי' מספר הסופר כמספר התורה ע"י התורה תהיו מספר להחשב דבר חשוב שסופרין אותו שכך אמר להם ע"י משה ברוך תהי' מכל העמים הרי שגם אויביכם יברכו אתכם ויחשבו אתכם כשתקיימו התורה וזה כמספר הסופר שסופר דבר חשוב.

עוד יש לומר בפירוש המדרש דיש להבין איך אפשר לומר על אנשים שאין להם מספר אפילו יהיו כמה וכמה רבוא הרי אפשר למנותם ואיך יהיו דומים לחול הים אשר בחמת אי אפשר להספר אבל יפורש דלישראל ע"י קיום התורה יש שני מיני שיווי בערכם שלפי המנין האישי האחד הוא אחד אבל לפי זכותו האחד ימנה לרבים לפי ערך זכותו שכן דרשו רז"ל מה שנאמר במלחמת עי שהכו אנשי העי כשלושים וששה איש שזה יאיר בן מנשה שהי' שקול כשלשים וששה וביותר מצאנו במשה שאמרו רז"ל שהי שקול כששים רבוא ועל רבי חנינא בן דוסא יצאה בת קול שכל העולם ניזון בשבילו ובזכותו הרי שלפי ערך הזכות של הצדיק נחשב לרבים ולא בלבד על הצדיקים נאמר כן אלא גם על הרשעים כשישובו כדאיתא במדרש פרשת עקב לא יהי' בך עקר ועקרה אמר ר"י לא יהי' בך עקר ועקרה מן התשובה פירוש שלכלם יהיו תולדות מעשים טובים ע"י התשובה ושלח יקשה הרי היו גם רשעים שלא עשו תשובה ונשארו עקרים ועקרות לזה הוסיף לא יהי' בך עקר ועקרה בך דייקא לומר בקרב ישראל כי רשעים כאלה שלא שבו לא הם מזרע ישראל כי אם מהערב רב כדאיתא בזוהר: וזה פירוש המדרש והי' מספר הסופר כמספר התורה לומר שהמספר של ישראל לא ימנה לגברים כי אם כפי מספר התורה שהוא המספר שיהי' לכל אחד ע"פ זכותו ע"י לימוד וקיום התורה והוא כחול הים אשר לא ימד ולא יספר נתבקש להם פי' כי אם גם ימנו הגברים אבל הכי נתבקש למנות מספרם באמת אשר לא נודע רק להקב"ה כמה עולה מספרם ע"פ זכותם כי לכל אחד יש תולדות הרבה שמרבה מספרו שכן אמר משה ברוך תהי' מכל העמים לא יהי' בך עקר ועקרה שאין אחד שהוא מבני ישראל באמת שאין לו תולדות כאלה מן התשובה ועל כאלה נאמר אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון ולכן אמר והי' מספר בני ישראל דייקא אשר לא יספר רק ע"פ מספר התורה: וזה פירוש המדרש והי' מספר בני ישראל כשם שהוא אומר ויצא בן אשה הישראלית ושם איש ישראל המוכה לאלה יש מספר אבל לצדיק אין מספר עכ"ל והוא מבואר היטב ע"פ דברינו שלאלו שהיו רשעים יש מספר שאין נמנין רק לאחד אבל לצדיק אין מספר שהוא נמנה ע"פ רוב מעשיו.

ובזה יבואר גם מה דאמרינן ביומא כתיב מספר וכתיב אשר לא ימד ולא יספר הא בעושין רצונו של מקום הא באין עושין רצונו של מקום עכ"ל ולא מבואר היאך נרמז כן אבל ע"פ דברינו זאת הכונה שיש מספר לבני ישראל כשאין עושין רצונו של מקום שאז אחד הוא אחד בלבד אבל אשר לא ימד ולא יספר יהי כשעושין רצונו של מקום כי אז הם כחול הים אשר לא יספר: ומה שמדמה לחול הים הוא מה שנאמר לאברהם ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים ומה שמציין מספר הרב בב' משלים בכוכבים ובחול ומה שאמר כחול אשר על שפת הים דוקא הוא על פי מה שאמר דוד כל משבריך וגליך עלי עברו יומם יצוה ד' חסדו בפירוש זה יש לומר שהצרות נקראו משברים וגלים כמו שאמר רבי עקיבא כל גל וגל שעבר עלי נעניתי לו ראשי ואחרי שיש צדיקים ובעלי תשובה הצדיקים נמשלו לכוכבים כדכתיב ומצדיקי הרבים ככוכבים והם אינם צריכים לחסד כי זוכים בדין אבל הבעלי תשובה בפרט כשלא שבו עד שבאו עליהם צרות הם לא זוכים רק בחסד הקב"ה דוד שבענותנותו לא חשב עצמו לצדיק כי אם לבעל תשובה אמר כל משבריך וגליך עלי עברו ואז יומם יצוה ד' חסדו עלי כשניקתי מעוני ע"י צרות וידוע ששפת הים הוא המקום שנשברו הגלים ושם עוברים על החול וזה מה שבישר הקב"ה לאברהם שזרעו יהי' בלי מספר הן הצדיקים שהם ככוכבים והן הבעלי תשובה שהם כחול אשר על שפת הים אשר עליו משברים וגלים עוברים.

ומה שמסיים הפסוק והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר בני אל חי מבואר במדרש והי' מספר בני ישראל כחול הים וכתיב כי אתם לא עמי מה ענין זה לזה אלא משל למלך שכעס על אשתו שלח אחר סופר לכתוב את גטה עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו אמר המלך אפשר שיצא הסופר הזה מכאן חלוק אמר לו בוא כתוב שאני כופל כתובתה עכ"ל ולהבין המשל של כפילת הכתובה נאמר שהמדרש בא לתרץ דברי הכתוב שאמר והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם שעל זה יצדק יאמר עמי אתם אבל מה שיאמר להם בני אל חי אין זה דבר והפוכו לכן מפרש שיש לישראל שלשה מדריגות נקראו עבדי ד' עם ד' בני ד' עבדים נקראו כשאין עושין רצונו של מקום עם ד' נקראו כשעשו תשובה אבל לא בשלמות בני ד' נקראו כשהם שלימים במעשיהם וזה מה שאמר הכתוב והי' מספר בני ישראל וגו' אשר ע"פ דברינו זה הוא כשהם צדיקים אשר אז לא יספרו ואז במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יעלו שתי מדריגות שלא בלבד מעתה נקראו עם ד' כ"א בני אל חי וזה משל המדרש שתחת שכעס המלך על אשתו ורצה לגרשה כשנתרצה לה יכפול כתובתה.

ובזה יש לבאר מה דאיתא במדרש וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות תהינה אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושים רצונו של מקום עכ"ל ובפירוש זה יש לומר דאמרו רז"ל מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועו' מנין הימים הוא חמשים כדכתיב תספרו חמשים יום ומנין השבועו' הוא שבע וטעם לזה יש לומר שכבר אמרו קדמונינו דמנין ספירת העומר מרמז איך יספור האדם ימיו ושנותיו לעבודת ד' על דרך מה שאמר דוד הודיעני ד' קצי ומדת ימי מה היא אדע מה חדל אני והנה משבעים שנות חיי האדם רק חמשים הם שעומד בהם תחת שבט המוסר לפני דין של מעלה על דרך שאמרו רז"ל שבית דין של מעלה אין מענשים קודם עשרים שנה כדתנן בן עשרים לרדוף ואין הכונה שעד עשרים לא יהי' בר עונשין כלל ויכול לעשות מה שלבו חפץ שהרי הוא בר עונשין בבית דין של מטה למלקות ולמיתה מבן י"ג שנה אלא הכוונה שלא יבוא במשפט עד עשרים וטוב לו אם שב קודם שתגיע לו העת המשפט להענש על מה שחטא מעת שנעשה גדול אבל לעבודת ד' אין גבול שגם הילדות מסוגל לזה כמו שאמר המלך החכם שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך שקים במשפט והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל וזכור את בוראך בימי בחורותך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ ולבאר הפסוקים קשה ההבנה ובפרט שיש סתירה שבתחילה אמר שמח בחור בילדותך וגו' כאלו יועץ לו לעשות מה שלבו חפץ ושוב מסיים ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט א"כ הרי יעץ לו לרעה אבל נאמר שכבר פירש האלשיך מה שאמר עד אשר לא יבואו ימי הרעה וגו' שאם חטא אדם ורצה לעשות תשובה אז התשובה לא נחשבה לתשובה שלמה רק בעת אשר לו חפץ לחטוא וחדל מפני כבוד בוראו וכן מה שמניח אדם מותאותיו לכבוד בוראו לא יחשב לו לזכות אלא אם הי' לו תאוה וחפץ ליהנות אבל בימי הזקנה שחדלו התאוות ממנו ואין לו חפץ בהם אז תשובתו לא נחשבה וגם מה שחדל מליהנות מהעולם לא נחשב לו לזכות ולכן אמר וזכור את בוראך וגו' עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ כי אז לא תועיל עוד לך זכירת בוראך וזה מה שאמר שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך לומר תשמח בילדותך ובימי בחורותך באשר שאז עת התאוה שתוכל לילך בדרכי לבך ובמראה עיניך ובכל אשר תחמוד כי לך הבחירה אבל לא תחשוב שלכן תשמח ויטיבך לבך באשר שתוכל לעשות מה שלבך חפץ כי אם דע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט גם על מה שחטאת בימי בחורותך ואם תשאל אם כן למה אשמח בילדותי ובחרותי שאוכל לילך בדרכי לבי ובמראה עיני אחר שאני אסור בזיקי המצוה שלא ליהנות כפי תאותי רק מעט בהיתר ולא מן הרבות ההנאות האסורות ולשמחה מה זו עושה על זה משיב תועלתך הוא משולש. האחד. והסר כעס מלבך כי הלא רבות מהנאות אשר תתאוה להם אם לא תשיגם יהי' לך כעם וצער זה תסיר ע"י שבעצמך מפני כבוד בוראך לא תחמוד להם: ותועלת השני הוא והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל כי רבים מאשר חמדו לתאות בימי בחרותם כלו כחם בהבלי עולם עד שנעשה בשרם רזה ונפלו פניהם כבימי זקנה רעה כזה תעביר מבשרך כשתחדול מלמלאות תאוותיך ועל זה תשמח שעמדת כגבור נגד התאוות: ועיקר השמחה היא השלישי כי תוכל לעבוד את בוראך בימי בחורותך עד אשר לא יבואו ימי הרעה אשר אין בהם חפץ כי במדה שגדלה חמדתך להנאות העולם וחדלת מהם מפני כבוד בוראך ע"פ מדה זה תגדל שכרך והוא מה שאמרנו שגם ימי ילדות ובחרות הם מסוגלים לעבודת וזה מה שמרומז במה שמצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות החמשים ימים נגד חמשים שני חיים שיש לו לירוא מן הפורענות ושבע השבועות נגד שבעה עשיריות שנות חייו אשר עליהם בא לעולם לסגל בהם תורה ומצות ואולי זה מרמז מה שנאמר במדרש שבע שבתות תמימות תהינה אימתי הם תמימות בזמן שישראל עושים רצונו של מקום לומר שרק אז נקראו השבעה עשיריות תמימות אם בכלם עשו ישראל רצונו של מקום שכל שנה שלא עשו רצונו נחסר להם מן השבעה שבועות.

ומה שחבב הקב"ה את ישראל לכפול להם הכתובה כפי משל המדרש הוא באשר שבתחילתם מצא הקב"ה בהם כפילת טובה כדאיתא במדרש ילקוט פרשה זו ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל כאדם שהוא מהלך במדבר והוא מצא שם ענבים כך מצא הקב"ה את ישראל שנאמר כענבים במדבר מצאתי אבותיכם לכך נאמר ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון לילה הי' העולם וכיון שקבלו ישראל את התורה האיר העולם שנאמר כי נר מצוה ותורה אור עכ"ל ויש לדקדק מה לשון מציאה גדולה אצל הקב"ה אשר לו הארץ ומלואה ומה המשל כענבים במדבר אשר מביא על זה גם איזה המשך הוא מה שמסיים וכיון שקבלו ישראל התורה האיר העולם עם מה שקדם ולהבין זה נקדים מה דאיתא עוד במדרש שלש מציאות מצא הקב"ה בעולמו אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך ישראל שנאמר כענבים במדבר דוד דכתיב מצאתי דוד עבדי עכ"ל ענין המציאה נשלש פה באברהם בישראל ובדוד והוא באשר שיש חלוק בין מה שמרויח אדם ממעשה ידיו ובפעולתו ובין מה שמרויח על ידי מציאה כי הראשון בא לו ע"י עצמו באשר עמל בו והשני במקרה בלי אשר פעל מאומה להשיגו והנה אם גם הקב"ה אינו נותן בלב האדם להיות צדיק כי הדבר תלוי בבחירתו כדאמרו רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים עם כל זה הוא מזמין לאדם הענינים שנקל לו לבחור בטוב ולמאוס ברע כי למשל אחרי ה' יצחק בן אברהם ויעקב בן יצחק אף שעל פי בחירתם היו צדיקי עולם עכ"ז כבר הוכן להם הטוב בחסד הקב"ה להיות יצחק בן אברהם הצדיק אשר הדריך אותו בדרך הטוב והישר וכן יעקב בן יצחק הצדיק אכן אברהם שהי' בן תרח עובד ע"ז ככל אנשי דורו והוא בחכמתו ובצדקתו הכיר את בוראו בלי שהי' לו שום הכנה לזה על ידי עניני העולם אשר חי בהם לזה יקרא מציאה אצל הקב"ה באשר לא עשה מאומה להעלותו למעלה זו כמו אשר מצא מציאה שלא פעל מאומה להשיגה וכן אצל ישראל יוצדק על פי זה לשון מציאה כי הם אשר נטבעו בתועבות מצרים לשעה קלה כשנפדו עלו למעלה העליונה למעלת הנבואה ונשוו למלאכי השרת במה שקדמו נעשה לנשמע בקבלת התורה ולכל הגדולה הזאת לא הוכנו ע"י ענינים ולכן היו אצל הקב"ה כמציאה וכן דוד לכל הגדולות והנפלאות אשר עשה בגבורתו לכבוש כל הגוים סביביו מה שלא הוצלח לשום מנהל ישראל לפניו ולכל צדקותיו אשר עשה לא הי' לו הכנה ע"י עניני העולם כי נער רועה צאן הי' כאשר נמשח למלך על ישראל ולכן עליו אמר הקב"ה מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו כמי שמצא מציאה: והנה אם הולך במדבר מוצא פרי לאכול ולשבוע ממנה גם אם אינה חשובה הלא יקרא אצלו מציאה באשר שאין הכנה במדבר שתגדל שם פרי כזה אבל אם ימצא שם ענבים מה שגם במקום יישוב לפרי חשוב יחשב אז שמחתו כפלים כי מציאה גדולה מצא וכן הענין מציאה שמצא הקב"ה את ישראל שאם רק מתועבות מצרים נעשו נקיים והיו עובדים את ד' גם זה הי' נקרא מציאה כמציאה במדבר באשר שהעלו עצמם מטומאה לטהרה מעובדי ע"ז לעובדי ד' אכן אחר שעלו עוד הרבה יותר ממעלה זו להשיג מעלת הנביאים ולהדמות למלאכי ד' זה הי' מציאה גדולה כמי שמצא ענבים במדבר פרי החשוב בארץ ציה ושממה וזה פירוש המדרש ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל כאדם שמהלך במדבר ומצא שם ענבים כך מצא הקב"ה את ישראל שנאמר כענבים במדבר מצאתי אבותיכם והוא מובן ע"פ דברינו למה ממשיל אותם לענבים במדבר ולמה נקראו מציאה גדולה. אבל עוד יש לומר למה נדמו ישראל לענבים במדבר ע"פ מה דאיתא במדרש יצילני מאויבי עז זה פרעה ומצרים ויוציאני למרחב שנתן לי את התורה הרחבה מני ים יחלצני כי חפץ בי אמר ר"י פזמא דידי (פי' מזל שלי) סלקא למיתן לי אורייתא אימתי בחודש השלישי עכ"ל וצריך ביאור מה לשון מזל שלי סלקא וגם מה שמסיים המדרש אימתי בחודש השלישי צריך ביאור מאי קמ"ל בזה אבל יש לומר ע"פ מה דאיתא עוד במדרש למה נתנה תורה בחודש תאומים שלא יהא פתחון פה לאוה"ע אלו נתן לנו את התורה היינו מקיימים אותה אמר להם הקב"ה ראו שאני נותן לכם את התורה בחדש השלישי שהוא חודש תאומים של יעקב ושל עשו אם רצה לקבל יבוא ויקבל עכ"ל וע"פ זה יפורש דברי המדרש שאומרים ישראל יחלצני כי חפץ בי מזל שלי גורם למיתן לי אורייתא אימתי בחדש השלישי יאמר אחרי שהחודש השלישי הוא מזל תאומים שהוא מזל ישראל ע"י אביהם יעקב זה גרם לי שניתן לי התורה ונכפל מזל שלי שנשארה לי לבדי שעשו שהחודש השלישי הוא גם מזל שלו לא רצה לקבלה:

אכן אף שמצד מן התאומים נראה לריק כי נתנה התורה בחודש מזל שלו עם כל זה דבר ד' לא ישוב ריקם באשר לבסוף העתים גם לעשו לזרעו ולסיעתו יאיר אור התורה אשר על כן התורה נקרא אור שמאיר והולך לאט לאט עד שיאיר תחת כל השמים לכל יושבי תבל וישראל יהיו כהני ד' שבידם ניתן דגל התורה להוליך אותו עד כל קצוי ארץ: וזה ענין ענבים שעליהם אמר יותם בן גדעון במשלו שהם הפרי המשמח אלקים ואנשים וזהו מה שאמר כענבים במדבר מצאתי ישראל ומפרש זה סוף המדרש במה שאמר ובתוהו יליל ישימון לילה הי' העולם כיון שקבלו ישראל את התורה האיר העולם שנאמר כי נר מצוה ותורה אור לומר שלא לבדם בלבד נעשה התורה אור המאיר את חשכם כי אם לכל העולם ולכן מודה ישראל לאביו שבשמים לומר יחלצני כי חפץ בי ליתן אור תורתי בידי להאיר בה לכל העולם.

ובזה יש לפרש המדרש רבי יצחק פתח סמכוני באשישות אש של מורי' ואשו של סנה עכ"ל ולפרש הענין שני אשות אשר עליהם אמרה כנסת ישראל שסמכוה יש לומר כי התורה צריך חיזוק על ידי שני ענינים הנראים מתנגדים ע"י התרוממות וע"י ענוה כדכתיב מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה יאמר שמשני צדדים בא לך מתנת התורה מן השמים שמעת הקול ליסרך ועל הארץ ראית את אשו הגדולה והוא להטביע באדם שתי המחשבות מחשבת התרוממות לחשוב איך נתגדל בעיני בוראו שהשמיע אותו את קולו והרי אם מלך בשר ודם יקרב אחד מעבדיו לדבר עמו פה אל פה הלא יתרומם להיות מעבדי המלך הנאמנים הדבקים בו באהבה ושלא להתערב עם שונים ומורדים בו על אחת כמה וכמה אם בורא העולמות ידבר עמו שיתרומם ויתנשא בנפשו על כל הבלי העולם הרוצים להתעות אותו מדרכי ד' ומקיום מצותיו ולכן מן השמים השמיעך את קולו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה להטביע בך מדת הענוה בהזכיר אותך כי אתה נברא מן האדמה ושאתה עלול להאכל מהאש הגדולה ככל בריות האדמה ושני המדות יחד יועילו להדריך את האדם בדרך הטוב והישר:

והנה באברהם נאמר בהר ד' יראה לומר שהאש הנראה על הר המורי' אשר שם הוכן לאכול את העולה את יצחק בנו הוא יראה תמיד בהר שהוא לשון התרוממות להזכיר את זרעו איך חשק בו ד' וקרבו לעבודתו מכל עמי הארץ והאש של סנה הי' סימן ההכנעה אשר נראה למשה להודיעו שבו בחר ד' מפני מדת ענותנותו לגאל את ישראל מפני ענים כנאמר ראיתי את עני עמי ישראל אשר במצרים וגו' וארד להצילו מיד מצרים ונאמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ובזה יפורש המדרש סמכוני באשישות בשתי אשות אש של מורי' ואש של סנה שיאמרו ישראל ששתי אשות סמכוהו בקיום התורה אש של מורי' במדת התרוממות ואש של סנה במדת ענוה. ואיתא עוד במדרש וידבר ד' אל משה במדבר סיני ששה שמות נקראו לו הר אלקים הר בשן הר גבנונים הר חמד הר חורב הר סיני הר לקים למה שישב בו האלקים בדין שנאמר ואלה המשפטים הר בשן שבא שם הקב"ה הר גבנונים שפסל כל ההרים כשם שאתה אומר או גבן הר חמד שחמד הקב"ה לישב בו הה"ד חמד אלקים לשבתו הר חורב שבו נשמט החרב שנאמר מות יומת הר סיני שבו ירד שנאה לאו"ה עכ"ל ויש ליתן טעם למה נקרא ההר אשר עליו נגלה כבוד ד' ליתן תורה לישראל בשמות האלה אכן יש לבאר על פי הדברים הנ"ל שהכופרים ומואסים בתורה שגורים בפיהם ששה טעמים אשר בהם רוצים לחזק מעשיהם הרעים (א) שאומרים איך נקיים מצות שהם בלי טעם ובלי עזר לחזק אושר חברת בני אדם (ב) שהמצות לא נתנו רק לעת ההיא אבל לא להיות מצות לעולם (ג) שמעלת האדם היא להיות חפשי ולא להיות כשור נושא עול על צוארו (ד) מה יתן ומה יוסיף לבורא העולמות מעשה האדם אשר בארץ ותחת כאשר הראנו כי מדת התרוממות ומדת הענוה בדרך ישר הם סומכים התורה הכופרים מחזיקים במדות הללו בדרך עקש להרוס התורה שמחזיקים במדת התרוממות להחזיק עצמם חפשי לעשות כרצונם ומחזיקים עצמם כאפס נגד הבורא העולם לומר איך יחפוץ בעבודת ברי' קטן ונבזה כמוני (ה) אומרים מה אפסיד אם אעבור על המצות ושלום יהי לי אם אלך אחר שרירות לבי והם הכופרים בהשגחה ושכר ועונש (ו) כופרים בחיוב המצות המתנגדים להיות נאחדים עם שאר יושבי תבל ואומרים אחרי אשר חפץ ד' בחברת האדם איך יחפוץ במצות המעוררים קנאה ושנאה ומפרידים חבלי החברה.

אמנם נגד כל הטענות הנכזבות האלה מצאנו תשובה בהשמות אשר נקרא בהן ההר עליו נגלה הבורא עולם לתת תורתו לישראל ועל ידם לכל יושבי תבל: נגד טענה א' שהמצות הם דברים בלי טעם נקרא הר האלקים שישב בו האלקים בדין כנאמר ואלה המשפטים שמראה שבמאזני צדק ומשפט שקל הבורא מצותיו בשקל משפטו לזכות או לחייב והיאך ירהיב אדם ילוד אשה בנפשו לומר שהמצות המה בלי טעם מפני שהוא במעט שכלו העצור בהבלי עולם לא מבינם ולא מצא להם טעם: נגד טענה ב' שהמצוות לא נתנו להיות חיוב לעולם רק לעת ההיא לזה נקרא הר בשן שבא שם הקב"ה ולכן כל זמן שלא יבוא הקב"ה בהתגלות כבודו לבטל התורה נשארה בתקפה וגבורתה כמשפט חוקי המלך בשר ודם שלא יבוטלו רק אם המחוקק בעצמו נגד טענה ג' שמעלת האדם היא להיות חפשי ולא להיות כשור סובל עול לזה נקרא הר גבנונים שפסל כל ההרים כשם שאתה אומר או גבן ויפורש זה על פי מה דאיתא מגילה כ"ט מאי דכתיב למה תרצדון הרים גבנונים יצאת בת קול ואמרה להם תרצו דין עם סיני כלכם בעלי מומין אתם אצל סיני כתיב הכא גבנונים וכתיב התם או גבן או דק אמר רב אשי שמע מינה האי מאן דיהיר בעל מום הוא עכ"ל הרי שמעלת הר סיני הי' נגד שאר ההרים שבחר בו ד' ליתן התורה עליו מפני עניוות והכנעה ולכן זה היא התשובה על טענת הפושעים שמגביהים עצמן בגאוה שאין כבודם לסבול עול מצות שמעלת האדם להיות חפשי: נגד טענה ד' מה יתן ומה יוסיף להקב"ה עבודת האדם נגד זה הי' שם ההר הר חמד שחמד הקב"ה לישב עליו וליתן תורתו וזה ראי' שיש חפץ להקב"ה שתקויים תורתו: נגד טענה ה' מה אפסיד אם אעבור על המצות שטוענים המכחישים בהשגחה ובשכר ועונש לזה נקרא הר חורב שבו נשמטה החרב שנאמר מות יומת כדכתיב ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו כי פי ד' דבר: ונגד הטענה ו' איך נחזיק במצות שמבדילים ומפרידים אותנו מן האומות ומעוררים שנאתם עלינו לזה נקרא הר סיני שבו ירד שנאה לאו"ה שבזה חפץ ד' שיהי' הבדלה בין ישראל ובין האומות כדכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כי רק ע"י זה תתחזק התורה אחרי אשר בהיפך נאמר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ולכן מששה שמות של ההר שעליו נתנה התורה נתרמז התשובה על כל טענת הפוקרים בה ומכחישים אותה:

אכן אף שהי' מצורך התורה להיות ישראל מובדלים מן העמים בקיום המצות עכ"ז לא תופר בזה האחדות והאהבה בחברת בני האדם כמו שהכהנים היו נבדלים מישראל בהרבה מצות ועכ"ז נשוו להם במצות ואהבת לריעך כמוך ורק בענין זה ועל בחינה הזאת היא הבדלת ישראל מי האומות כדכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ולכן קבלה אצלינו שגם חסידי או"ה יש להם חלק לעולם הבא. וזה מה שכבר נבא בלעם לאו"ה כדאיתא בגמרא זבחים קט"ז ד' למבול ישב בשעה שנתנה תורה הי קול הקב"ה הולך מסוף העולם ועד סופו נתקבצו כל או"ה ובאו אצל בלעם ואמרו מה קול ההמון אשר שמענו שמא הקב"ה מביא מבול לעולם אמר להם וישב ד' מלך לעולם כבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם אלא ד' עוז לעמו יתן שהקב"ה נותן לישראל את התורה ענו כולם ד' יברך את עמו בשלום עכ"ל ויש לדקדק איך ולמה יראו שיביא מבול לעולם באשר שמעו קול ד' הלא כשבא המבול בימי נח לא נשמע קול ד' ואיך חשבו זה לסימן עתה שיביא מבול לעולם. ועוד י"ל הרי באותן האומות היו גם עשו וישמעאל שחזר הקב"ה עליהם ליתן להם התורה ולא אבו לקבלם כנאמר ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן והרי הם כבר ידעו והיו יכולים גם להודיע לשאר האומות שד' נותן התורה אכן יבואר זה ע"פ מה דאמרינן ע"ז א' תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו ובודאי מה שנאמר אם יקבלו ישראל הוא רק על שם העתיד שהרי הקב"ה החזיר אותה לשאר האומות ועל כל פנים הי' קבלה גם להאומות ע"פ נביאיהם שאם לא תקובל התורה מיושבי תבל יחרב העולם ולכן כששמעו ההמון הגדול פחדו שאחר שעשו וישמעאל לא רנו לקבל התורה שבא העת שיחריב הקב"ה את עולמו ושיביא הקב"ה מבול לעולם ויחרב העולם כלו אבל בלעם השקיט אותם מיראתם ואמר וישב ד' מלך לעולם כבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם ומה ששמעתם קול ההמון הגדול הוא באשר שחמדה גנוזה שלו נותן לארץ לישראל שקבלו תורתו והוא בכבודו בעצמו השמיע קולו מן השמים ונעשה זה בכבוד ועוז והוד והדר בהתגלות כבוד מלכותו וזהו מה שאמר ד' עוז לעמו יתן שבזה התאזר אותם בכח ועוז לעמוד בנסיונות ואז כששמעו כן שמחו על שנתחזק העולם על ידי קבלת התורה מישראל ואמרו ד' יברך את עמו בשלום שיהי להם שלום עם כל יושבי תבל ויהיו באחדות עמהם וגם הם ישבו בשלוה ועל כן לא בלבד שאין לאו"ה תלונה על ישראל לשנוא אותם כי אם ישלמו להם תודה שקבלו התורה באשר שע"י זה נתחזק העולם ולא נאבדו כאשר גם משה אמר לישראל ברוך תהי' מכל העמים כמבואר במדרש הנ"ל.

ובזה יש לבאר מה שנאמר הללו את ד' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ד' לעולם הללוי' הקושיא מבואר כי איך על שגבר עלינו חסדו יהללוהו כל האומים מה טובה להם בזה גם ואמת ד' לעולם נראה שאין לו קשור עם תחלת הפסוק אבל על פי הנ"ל מבואר היטב כי אמר דוד שכל האומות וכל הגוים יהללו את ד' באשר גבר עלינו חסדו לתת לנו את תורתו בעבור שמזה נצמח שאמת ד' לעולם שנתאמת ונתקיים העולם וע"י זה נתקיימו גם הם: ועוד יש לפרש דהנה אם שני בני אדם באים בחדר המשפט לפני השופט ויבקש האחד מן השופט שיטה אליו חסד לצדקו בטענתו הלא ישיב לו אם אעשה עמך חסד אעשה עול לשכנגדך ובמקום המשפט לא יצדק צדקה וחסד וכן האב כשינחיל את נחלתו לבניו וירבה לאחד יותר על שהי' מגיע לו אם היתה החלוקה בשוה בין כל בניו הלא מה שמוסיף להאחד יגרע מן האחרים אכן לא כן בממשלת בורא העולם כי אם יטה החסד להאחד לא יזיק זה לאחרים כי אלקי המשפט לא יעשה עול לשום ברי' מבריותיו וכן ראינו כשהנחיל לישראל ארץ כנען אף כי היו יושבי כנען אז חוטאים בכל התועבות עד שנאמר עליהם ותטמא הארץ ואפקוד עונה עלי ותקיא הארץ את יושבי' ואף כי כבר נשבע לאוהביו האבות הקדושים להנחיל הארץ לזרעם עם כל זה לא קיים דברו עד שנתמלא סאה הפשע ליושבי כנען כמו שאמר כבר לאברהם ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה הרי גם להחוטאים אשר תעב לא עשה משפטו עד נשלם מדת עונם ואמרינן בראש השנה דף י"ח כתיב ורב חסד ואמת בתחלה באמת לבסוף ורב חסד ומזה למדנו שאמת מתנגד לחסד שאמת הוא המשפט צדק שורת הדין וחסד הוא לפנים משורת הדין: ובזה יפורשו הפסוקים הללו את ד' כל גוים שבחוהו כל האומים ולא תאמרו איך נהלל את ד' ששונא אותנו ונתן אהבתו לישראל עמו לזה אומר כי גבר עלינו חסדו ואמת ד' לעולם כי אף שגבר עלינו חסדו שעשה עמנו לפני משורת הדין עכ"ז לא תפסדו מאומה שאין זה בחוקו כשיתחסד עם אחד מברואיו שיזיק להאחר כאב החולק נכסיו בין בניו כי אתם לא תפסידו מאומה בזה במה שמגין עלינו בחסדו כי ואמת ד' לעולם לכל העולם נשאר באמונתו שופט צדק לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ולא יקפח שכר כל ברי' לכל יושבי תבל המכירים אותו לכן גם עליכם הוטל להללו ולשבחו על אמונתו.

ומה הוא הענין שגבר חסדו עלינו ביותר הוא מה שנאמר ישעי' נ' מי בכם ירא ד' שומע בקול עבדו אשר הלך חשיכים ואין נוגה לו יבטח בשם ד' וישען באלקיו ובביאור פסוק זה הקשה ההבנה ובפרט מה שאמר שומע בקול עבדו וגם מה שמסיים יבטח בשם ד' וישען באלקיו שנראה כפל יש לומר דאמרינן סוכה נ"ג מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהי' מנון מי שמפנק מנעוריו את היצר הרע שראוי להיות עבדו העובד אותו ועליו ימשול אם מפנק אותו אחריתו יהי' מנון שהמיועד להיות עבד יהי אדון להיות מושל בו וזה מה שאמר מי בכם ירא ד' שומע בקול עבדו אשר עד עתה שמע בקול עבדו שהוא קול יצר הרע שנקרא עבדו על פי הנ"ל אשר הלך חשיכים ואין נוגה לו אשר על ידו הלך דרך החושך שהוא דרך החטאים והעבירות מבלי שהאיר לו אור התורה אם רק התחיל להיות ירא ד' ויחרוט על מה שעשה יבטח בשם ד' שהוא של רחמים וחסד בו יבטח שיתן לו כח ברחמיו למשול על יצר הרע ואז ישען באלקיו שגם כשישפוט ד' עליו בשם אלקים שהוא שם השופט יצא חפשי מן העונש על כל מה שעשה וזה החסד שגומל ד' עם ישראל והוא מה שאמר בלעם ד' עוז לעמו יתן שמחזק אותם לעמוד בנסיון ולקיים תורתו אמנם על זה כי גבר עלינו חסד ד' שלא יחליף ולא ימיר אותנו באומה אחרת עלינו להודות ולשבח אותו יתר מכל האומות הן בעולם הזה והן לימות המשיח כנאמר במדרש רבה פ' אמור וכי תזבחו זבח תודה לד' לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינה בטילה לעולם כל התפלות בטילות והודית תודה אינה בטילה לעולם שנאמר קול אומר הודו לד' כי טוב אילו הודאות מביאים תודה בית ד' זה קרבן תודה וכן דוד הוא אומר עלי שקים נדריך אשלם תודות לך תודה אינה נאמר אלא תודות ההודאה וקרבן תודה עכ"ל מהמדרש למדנו ב' דברים שתודה לא בטלה לעתיד לבוא ושצריך ב' דברים הודאה וקרבן תודה ולהבין למה כן נאמר שיש ליתן טעם למה כל הקרבנות בטילים ותודה לא בטילה דהנה ע"י שלשה דברים האדם מקרב עצמו לבוראו ע"י תפלה ע"י קרבן וע"י תודה ושלשה האלה בהוראתיהם הם נבדלים זה מזה על פי הבדל העתות תפלה היא על העתיד שמפיל תחנתו לפני בוראו שיעשה לו רצונו אכן על העבר אין ענין לתפלה ובהיפך זה הוא תודה שאין לו ענין על העתיד כי אם על העבר שמשבח ליוצרו ונותן לו תודה על מה שקבל ממנו כבר אכן הוראת הקרבן הוא כולל שניהם שנקרב מן האדם לכפר על מה שחטא ונקרא גם דורון ובפרט קרבן העולה על פי דברי רז"ל למען ימצא חן וחסד לפני בוראו לעתיד והנה לימות המשיח יבטל יצר הרע כנראה מהרבה מקראות על זה בדברי הנביאים וגם תהי' הטובה בתכלית השלמות וגם יבולע המות ומחה ד' דמעה מעל כל פנים לכן לא יצטרכו ישראל עוד לתפלה למען ישפיע להם טובה שאז יקויים טרם יקראו ואני אענה וגם קרבן לכפר אין צריך עוד כי אם אין חטא אין כפרה אבל נגד זה תגדל חוב המאושרים בכל הטובות להודות ליוצרם על כל הטובות אשר גמל להם ולכן לעתיד לבוא כל הקרבנות וכל התפלות בטילות ורק ההודאות וקרבנות התודה לא בטילות כדברי המדרש.

ובזה יש ליתן טעם שכל המנחות באות מצה ורק בשתים הי חמץ שתי לחם שנקרבו בחג השבועות היו חמץ ובמנחת תודה היו שלשה מינים חלות רקיקים ורבוכה מצה ומין אחד הי' חמץ שידוע מה שאמרו כבר קדמונינו שהחמץ מרמז על יצר הרע שהוא שאור שבעיסה ומצה מרמז על יצר הטוב והנה ענין ביטול יצר הרע אין זה שיחדלו התאוות הטבעיות רק שיחדל מהם תאוה לרע לעבור על דברי תורה כי אם התאוות בעצמן יהיו בעבודת לקיים מצותיו בהם כגון תאות האכילה לאכול מצה וכדומה אשר על זה נאמר ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך שדרשו רז"ל בברכות פרק ט' בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע ואמנם כל זמן ששולט היצר הרע גם לרעה וכשמו כן הוא אז לא יאמר עליו שהוא נרצה לעבודת ד' באשר רק לפרקים וממיעוט בני אדם הוא נבטל לגמרי להיות לרצון לפני ד' ורק לעתיד לבוא שיבטל יצר הרע אז תהינה גם כל התאוות שהיו מקורו קדוש לד' ועל שלעתיד לבוא קרבן תודה לא יבטל לכן הי' בתוך קרבן גם מנחת חמץ לרמז על זה וכן בשעת מתן תורה כשנתנו הלוחות שנאמר בהם חרות על הלחות שדרשו רז"ל על תקרי חרות אלא חירות חירות מיצר הרע שנבטל מן היצר של התאות חלק הרע והיו קדושים לד' לכן שתי הלחם ע"פ דברי קדמונינו גם כן היו של חמץ לרמז שגם החמץ כשיהי' לתועלת ולא להפסד הוא קרבן נרצה לד'.

אכן עוד יש ליתן טעם למה בקרבן תודה הי' חמץ ולמה היו ארבע מינים מנחה מה שלא היו בקרבנות אחרות דאמרו רז"ל ברכות פ' ט' ארבעה צריכים להודות היוצא מבית האסורים ויורדי הים והולכי מדברות וחולה שנתרפא והם נרמזו תהלים ק"ז והנה כל הטובות האלה גמל הקב"ה על ישראל בהוציאם מארץ מצרים שהיו יוצאים בישועתו מבית האסורים כדכתיב ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים והיו בסכנת הים כשעברו ביבשה תוך הים והצילם ד' לבל כסו אותם גלגליו כאשר כסו צורריהם והלכו במדבר הגדול והנורא כדכתיב המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ומכל הסכנות הצילם בחסדו וגם הציל אותם מכל מכות מצרים שנקראים מחלות כדכתיב כל המחלה אשר במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך.

אמנם הי' חילוק בין הטובות האלה אשר גמל ד' לישראל שהשלש הראשונות גמל עמהם אחר כבר נתקדשו ע"י שהפרישו עצמם מע"ז וקיימו מצות פסח ומילה אשר על זה נקראו צבאות ד' בהוציאם מארץ מצרים שכבר נכנסו תחת כנפי השכינה אבל ההצלה ממכות מצרים היתה טרם יצאו שהיו אז עוד תחת ממשלת היצה"ר.

ובזה מצאנו טעם למה היו ד' מיני מנחות בקרבן תודה וא מהן חמץ שצו הקב"ה כן לישראל לזכר הארבע טובות שגמל עמהם בהוציאם ממצרים אשר על כן גם לדורות על ארבע טובות האלה צריך האדם להודות ולהביא קרבן תודה ובאשר שבשלשה מהם היו כאשר כבר נכנסו תחת כנפי השכינה ואחת מהן בשהיו עוד תחת ממשלת הטומאה לזכר זה היו ג' מהמנחות מצות שמרמז לקדושה וא' חמץ שמרמז ליצה"ר השאור שבעיסה.

ומה שצריך ב' תודות ההודאה וקרבן תודה ע"פ המדרש הנ"ל לזה יש ליתן טעם שאם אמנם בתפלה על העתיד הדברים היוצאים מפי המתפלל באים ממעמקי הלב כאשר ידע את מכאובו ובא לעורר רחמי אביו שבשמים עליו לא כן במה שנותן תודה על מה שעבר שבזה אפשר לדבר דברים בפה ולבו בל עמו ולכן למען הזכיר להמודה גודל החיוב המוטל עליו להורות למטיבו צריך להביא קרבן אשר הוראתו כמו בכל הקרבנות שמקריב החוטא כאלו נותן נפשו לבוראו לכפר על חטאו כן יקריב הנותן תודה קרבן להזכירו שיתחייב ליתן כל חייו למטיבו ובפרט כפי אשר אמרנו שיש רמז בקרבן תודה על כל הטובות הגדולות אשר גמל הקב"ה לישראל ולכן נאמר וכי תזבחו זבח תודה לד' לרצונכם תזבחוהו לומר לכך אני מצו לזבוח זבח תודה ולא מספיק תודת דברים בלבד למען לרצונכם יהי'.

ואמנם לא בלבד על מה שנראה לנו טובה עלינו לשבח לאדון הכל כי אם גם על מה שנראה לעינינו רעה כי רעה ממנו לא תצא והכל לטובה כדאמרינן ברכות ד' ס' חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה אמר רב אחא משום רבי לוי מאי קרא חסד ומשפט אשירה לך ד' אזמרה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה רב שב"נ אמר מהכא בד' אהלל דבר באלקים אהלל דבר בד' אהלל דבר זו מדה טובה באלקים אהלל דבר זו מדת פורענות רבי תנחום אמר מהכא כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא ורבנן אמרי מהכא ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מבורך אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמי' דרבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד עכ"ל ויש להבין למה צריך ד' דרשות ולא סגי לכל אחד מאלה החכמים בדרשה של אחר אכן י"ל שכל אחד רצה ליתן טעם אחר למה האדם צריך ליתן להקב"ה תודה גם על מה שנראה בעיניו היותו רעה ר' לוי אמר הטעם הפשוט שאם חסד אשירה שאם משפט אשירה לומר גם אם הרעה אשר מצא אותו הוא לפורענות ע"פ משפט מכל זה יחשב לו לטובה כמו שאמר רעהו צופר לאיוב איוב י"א לנחמו על יסוריו ודע כי ישה לך אלוק' מעוניך שכמו שנחשב לרעה לרשעים מה שאין בא להם עונש בעולם הזה כדכתיב בפרוח רשעים כמו עשב להשמדם עדי עד כמו כן הוא לברכה לישר הולך שנפרע ממנו הקב"ה על מה שחטא בעולם הזה כדי להנחילו העולם הבא בלי מגרוע ולהצילו מדינו של גהינם: רבי שמואל בר נחמני נתן טעם אחר איך יכיר האדם גם בפורענות הבא עליו מדת הטובה והרחמים של הקב"ה ומביא על זה הפסוק בד' אהלל דבר באלקים אהלל דבר והוא על פי מה שמסיים הפסוק באלקים בטחתי לא מה יעשה אדם לי וכבר פירשנו פ' תצוה שרצה לומר שטוב לאדם להיות נקי על פי מדת הדין מלהחנן על פי מדת הרחמים שעל ידי זה יהי' בטוח שיגן הקב"ה בעדו נגד רעת בני אדם שהם בעלי בחירה כי אם אמרו רז"ל שכנגד האדם שהוא בעל בחירה לא יגן בעדו ד' מפני שאינו נוטל הבחירה מבן אדם זה רק אם הניזק מאדם אחר ראוי לעונש ועל פי רחמים לא גבה הקב"ה חובו ממנו אז הוא יכול להענש ע"י אדם אחר אחרי שבדין הוא ראוי לעונש אבל אם על פי דין שמים הוא נקי אז ודאי ד' לו מחסה להצילו מיד בני אדם כי מי הוא נקי אבד וזה מה שאמר באלקים אהלל דבר אהלל הפורענות שלקה אותי כי אז בטחתי שלא יעשה אדם לי וזה הוא הטובה שנצמח לו מן הפורענות והוא ודאי גדול מאוד כי העונש הבא מן השמים הוא בקל וברחמים ואם יענש על ידי בחירת בני אדם הוא באכזריות כמו שמצאנו שענש הקב"ה לסנחריב ולנבוכדנצר על שהרעו לישראל אף שהיו שבט אף של הקב"ה לענות את ישראל על חטאיהם מפני שענשו באכזריות: ורבי תנחום נותן טעם אחר למה גם לצרה ויגון יודה להקב"ה ע"פ מה שאמרו ז"ל למה היו האבות והאמהות עקרים ועקרות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וזה מה שאמר כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא כמו שעל הטובה בשם ד' אקרא ליתן לו תודה כן כאשר צרה ויגון אמצא בשם ד אקרא דאולי לא מצא אותי כן רק למען בשמו אקרא להתפלל אליו וישמע תחינתי לפדות עצמי במהרה מכל צרה ויגון: ורבנן אמרי מהכא ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מבורך הם הוסיפו על טעם הראשונים לומר שגם אם לא נבין למה בא הפורענות עם כל זה נבטח שלא בא רק ברחמים שעל כן הפסוק לא אמר ואלקים לקח כי אם ד' לקח בשם של רחמים כמו בד' נתן שהוא ברחמים והוא על פי מה דאיתא במדרש ישעי' י"ב אודך ד' כי אנפת בי דרש רב יוסף במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהלכו לסחורה וישב לו קוץ לאחד מהם ברגלו התחיל מחרף ומגדף לימים שמע שטבע ספינת חבירו בים התחיל מודה ומשבח לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני וכן הוא אומר לעושה נפלאות גדולות לבדו אמר רבי אלעזר אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו עכ"ל מזה שמענו שלפעמים האדם חושב בדעתו שבא לו רעה ולימים מכיר שגמל הקב"ה עמו חסד ורבי אלעזר מוסיף על דברי רב יוסף שלפעמים האדם אפילו לבסוף לא נודע לו הטובה שעשה הבורא עמו ועל כן אמר עושה נפלאות גדולות לבדו שרק לו נודע ולכן על כלפנים יתן שבח והודי' לבורא על כל מה שאירע לו וזה מה שאמר ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מבורך שגם הלקיחה היא במדת הרחמים ולכן סמך לזה מה שאמרו התנאים רבי עקיבא ורבי מאיר לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד.