בענין הדיינים ומנהלי העם על דרך התורה והיראה יש להתבונן ארבע בחינות (א) צורך המורים את העם (ב) איך תהי' הנהגת עצמם (ג) איך יהי' ענין הנהגתם את העם (ד) איך תהי' הנהגת העם נגד מוריו ורבותיו. צורך המורים להעם ממה דאיתא במדרש וירדתי ודברתי אתך שם ללמדך שיום מינוי הזקנים הי' חביב לפני הקב"ה כיום מתן תורה שכתוב בו כי ביום השלישי ירד ד' לעיני כל העם אף במינוי הזקנים כתיב שם ירידה עכ"ל ולבאר מה ענין השיווי שבין נתינת התורה ובין מינוי הדיינים ומה ענין הירידה אצל הקב"ה נאמר כי העיקר הגדול באמונתנו הקדושה להאמין שכאשר נתנה התורה שבכתב לישראל מסר הקב"ה למשה גם תורה שבעל פה הן לבאר מצות שבכתב והן מצות שאין להם רמז בתורה שבכתב ושנתנו למשה בעל פה להורות אותן לישראל ועל פי זה נדע ונאמין שאין חילוק כלל בין תורה שבכתב ובין תורה שבע"פ כי שניהן יצאו מפי ד' ועוד נאמין שלא בלבך הציווים של שתי התורות שבכתב ושבע"פ חיוב עלינו לקיימם אלא שגם כל מה שתקנו החכמים בדורות שאחר נתינת התורה הן לעשות סייג וגדר להתורה והן להזכיר אותנו לתת שבח והודאה לבורא יתברך על נסים שעשה לנו כגון מצות חנוכה ופורים אנו מחוייבים לקיימם על פי רצון הקב"ה כאשר צוה על פי התורה אשר יורוך וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל: ולמען חזק הדבר כי דברו הוא בפי הזקנים והחכמים המנהלים את העם צוה הקב"ה למשה במינוי הזקנים הראשונים אספה לי שבעים איש וגו' וירדתי ודברתי אתך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם שענין ירידה אצל הקב"ה אשר מלא כל העולם כבודו ומושב יקרו בשמים ממעל אם יראה בגילוי שמשגיח על עניני בני אדם ילודי אשה אשר בעפר יסודם ואחריתם רמה ואם במלך בו"ד יקרא ענו וירידה מכבודו אם ידבר עם אחד מעבדיו פחותי ערך לעיני כל ומשגיח על עניניו עאכו"כ במלך מלכי המלכים שיקרא זה ירידה בערך מעלתו והדר כבודו. והשו' הקב"ה בענין זה מינוי הזקנים לנתינת התורה בסיני למען הראות שיווי תורה שבעל פה שנמשכה על ידי הזקנים להדורות הבאים לתורה שבכתב ולהראות שרוח אלקים מדבר בם בהוראתם לישראל התורה שבע"פ אמנם לבלתי יאמר האדם זה היה רק להזקנים הראשונים שהוקמו אז אבל לא בהזקנים שיעמדו בדורות הבאים אשר לא עליהם ירד כבוד ד' להניח מרוחו עליהם לכך נאמר וירדתי ודברתי אתך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם כי הלא יקשה וכי יבצר מהבורא י"ת להניח מרוחו על הזקנים ולמה אצל מן הרוח אשר על משה לשום עליהם אבל נעשה זה ג"כ להורות שכמו שרק אל משה דבר ד' והוא שמע דברו ומהרוח אשר על משה נתעורר רוח הקדוש גם לנוח על הזקנים כמדליק נר מנר כן בכל דור ודור שימנו זקנים ע"י זקנים רוח ד' אשר הוא מקורו הראשון הוא אשר דובר בם אשר ע"כ לא בלבד המצות שנתנו בע"פ למשה כי אם גם מה שתקנו הזקנים ומנהלי העם בכל דור ודור נובע מרוח ד' הנמשך בם ממקורו הראשון ממשה כמדליק נר מנר אשר להב נר האחרון נובע מנר הראשון ועל כן הורשה לנו לברך גם על מצות דרבנן אשר קדשנו במצותיו וצונו כי הציוי גם עליהם נאמר מפי ד' באשר צוה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ומזה ידענו הצורך הגדול של המורים את העם באשר שפי ד' הוא אשר צוה עליהם וכמו שאנשי המלחמה נצרכים לשרי הצבא ההולכים בראשם ללחום מלחמתם בכח ונצחון כן עם ישראל במלחמתו נגד היצר הרע צריך למנהלים המורים להם את הדרך ילכו בו לעשות חיל.

אמנם איך יהיה ענין המנהלים והתנהגותם למען ימצאו כבוד וחן בעיני העם לשמוע את דבריהם זה נרמז במדרש הובא באלשיך אספה לי שבעים איש כנגד שבעים ימים טובים שנתן הקב"ה לישראל שהם ז' ימי פסח ח' ימי חג הסוכות וראש השנה ויוה"כ ועצרת ונ"ב שבתות הרי ע' עכ"ל וצריך ביאור מה ענין ימים טובים של ישראל למספר מנין הזקנים אבל י"ל דהנה טעם השביתה בשבתות ויו"ט ממלאכה נתנה התורה למען יסד בנו בחינות המוליכין אותנו להכיר גדולת הבורא וחסדו ואמונתו לבית ישראל באשר שבימי המעשה זה פונה לכרמו וזה לזיתו וזה לאומנתו וכל מחשבתם הוא נכון לעניני הגוף לכן בחר ד' לצות על שביתת מלאכה בשבתות ויו"ט להעיר בתוכנו מחשבות המעלות הרוחניים וכן יהיו כל ימי חיי המנהלים את העם שיפנו עצמם בכל האפשר מעניינים הגופניים ויטהרו מחשבתם לעסוק רק ברוחני בתורת ומצות ד' לחשוב מחשבות איך יסקלו להעם דרך התורה והיראה לבל יכשלו באבן נגף התאוות הגופניות המתעים אותם מלקיים מצות ד' וגם המלאכה אשר יפרנסו ממנה תעשה להם ע"י אחרים כמו שאמרו ששבט יששכר היה הנושא עול תורה לדעת ולהורות מה יעשה ישראל ושבט זבולון היה עוסק בפרקמטיא והספיק צרכי שבט אחיו יששכר וכן בכל דור ודור מספיקים להמנהלים את העם צרכי פרנסתם למען יהיו פנויים לעבוד עבודתם עבודת הקדש בעד הצבור אכן למען יושג תכלית הזה תהי' כל הנהגת המנהלים האלה באופן שיוכר כי שם ד' נקרא עליהם ורוחו הוא בקרבם שירחיקו עצמם מכל תענוגי העולם ויהיה עסקם יומם ולילה בתורת ד' ובהוראתם לבני ישראל את הדרך ילכו בה למצוא חן בעיני אלקים ואדם ובאשר שהזקנים הראשונים שנמנו ע"י הקב"ה בעצמו כאשר ירד עליהם הם היו הנר הראשון של אור ד' אשר ממנו נדלקו כל הנרות של המנהלים בכל דור ודור לכן נשווה מספרם למספר שבתות השנה ויו"ט להזכיר שרק אז יבואו הבאים אחריהם אל תכליתם אם יהיה חייהם נקדש לד' כקדושת השבתות וי"ט אשר תכליתם להסב מעניני הגופני של ימי המעשה אל ענייני רוחני ולחשוב מחשבות להכיר אביהם שבשמים ולעבדו בכל לב ובכל נפש. ואיך תהיה הנהגתם נגד העם למען השיג את התכלית הזה מרמז מה דאיתא במדרש אספה לי שבעים איש זה שאמר הכתוב אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך למה לא אמר לו אספה לי שבעים אנשים אלא שבעים איש מיוחדים שיהיו דומין לי ולך ד' איש מלחמה והאיש משה עניו מאוד עכ"ל בפירוש דברי המדרש מהו הענין שיהיו דומין לי ולך ואיך נרמז זה במה שנאמר איש י"ל בהקדמת הפסוקים במשלי גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון: אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך: עיני ד' נצרו דעת ויסלף דברי בוגד: אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח: שוחה עמוקה פי זרות זעום ד' יפול בה בפי' הפסוקים ובהמשכם י"ל שיש מנהלי העם שחושבין על בוגדים בעדתם ומתפרצים במצות ד שטוב להניחם ולא ללחום בהם שלא להבעיר אש המחלוקת ועל שפתם אהבת השלום שאין טוב כ"א השלום אכן זאת דעת נפסדת היא שכבר אמר הנביא אין שלום אמר ד' לרשעים כי אדרבה כל שניתן ממשלה לבוגדים כלה גורמים הפירוד לבבות בין הנאמנים לד' ובין הפושעים וסייעתם לכן חוב הוא למנהל את העם שלא לסוג אחור מללחום בעד תורת ד' ותקנות חכמיו מיראת המחלוקת אבל יהיו דבריו בנחת וחן על שפתיו למען יכירו וידעו גם מתנגדיו שלא לכבוד עצמו הוא דורש ולא מושל בו גאות הנצוח כ"א כל דבריו וכל מעשיו הם לכבוד ד' לחזק תורתו ולאשר את עדתו והבא לטהר מסייעין לו ולא בלבד שלא ירבה המחלוקת ע"י זה כ"א גם יצמח השלום ע"פ דברי הפסוק ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וזה פירוש הפסוקים גרש לץ ויצא מדון וישבת דין וקלון לומר ילחם עם הלצים וע"י זה ישבות ויבטל המחלוקות וישבות דין וקלון של מבזי התורה כי מי שאוהב טהר לב וחן על שפתיו שמדבר דברי חן הנכנסים אל הלב אשר זה מורה שעושה רק לכבוד הקב"ה רעהו מלך המלך מלכי המלכים הוא רעהו וע"כ לא יירא כי לא יצלח בידו לעשות חיל כי עיני ד' נצרו דעת ויסלף דברי בוגד אם תעשה כן רעיך אביך שבשמים הוא בעזרך כי הוא נוצר דעת ויסלף דברי בוגד לבל יצלח בידו את אשר זמם לבגוד בתורה: אבל עוד יש שני מינים מנהלים בעם אשר עליהם לא נאמרו הדברים האלה המין האחד הוא אותן שמונעין את עצמן מללחום מלחמת ד' מפני היראה שיצמח להם בזה הפסד בעניני גופם או ממונם ואותן משוה המלך החכם עם עצל שיושב בביתו ומשבית מלאכתו המוטלת עליו מפני היראה המדומה והנכסלה שיש ארי בחוץ וזה מה שאמר אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח כן ענין מי שמוטל עליו להוכיח את העם אם יניח לעשות כן מחמת אימה שיגיע לו נזק מזה. והמין השני הם אותן המנהלים אשר בשקר נקראים כן כי הם מתעים את העם יקראו שתחת אשר יוכיחו את העם לשוב אל התורה אשר בגדו בה הם בהיפך יאמרו להם שלום לכם אל תראו לעשות כאשר עשיתם עד הנה כי רצון ד' הוא גם רצונכם וכדומה מדברים זרים האלה והם המעמיקים השוחה אשר בהם יפול זעום ד' לילך לאבדון שלא לעלות ממנו עוד והם הנרמזים במה שאמר המלך החכם שוחה עמוקה פי זרות זעום ד' יפול בה.

וזה פירוש המדרש אספה לי שבעים איש זה שאמר הכתוב אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך שכאשר ביארנו מודיע אותנו הפסוק הזה שהקב"ה אוהב הטהר לב שלא יחדול ולא יירא מללחום מלחמת תורתו רק בתנאי שיראה מאן דבריו שאין כוונתו להתקוטט ולחרחר ריב כ"א להגדיל אשורו של עדתו ולהדריכם בדרך הטוב להם כל הימים ובזה מראה עצמו שלא בדברי גאוה מדבר למשול על הבוגדים בעדתו רק להחזירם אל התורה ואמר המדרש שזה מרומז גם בהזקנים הראשונים שנתמנו להיות מנהלי העם ואשר מהם נדלקו נרות המנהלים לכל הדורות הבאים כאשר ביארנו ולכן לא נאמר אספה לי שבעים אנשים כ"ח איש לומר שהמנהל יהיה איש שמיחד בעצמו שתי העניינים להיות דומה לד' שנאמר עליו ד' איש מלחמה ללחום עם אויבי ישראל ולדמות גם למשה שנאמר בו והאיש משה עניו מאוד שיהיו דבריו בנחת ובענוות ולא בגאוה ואז הם דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב ויושג תכלית מלחמתו.

אמנם יש עוד מין אחר מתוכחה שלא תגיע אל תכליתה ע"פ מה שנאמר במדרש פ' נח ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס הה"ד שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו דהוי אמר להו רקים אתם מניחים מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש ולפי שהיו שטופים בגזל נמחו מן העולם שנאמר כי מלאה הארץ חמס עכ"ל וי"ל מה ענין שנאו בשער מוכיח לכאן מה שמסיים לפי שהיו שטופים בגזל אין לו המשך עם הקודם גם י"ל לאיזה צורך הביא המדרש הלשון איך היה מוכיחם ולישב זה י"ל שכבר הקשה היפה תואר הסתירה שבמדרש זה אומר שהוכיחם ובמקום אחר נאמר במדרש שלא הוכיחם ושע"כ נקראו מי המבול על שמו מי נח גם האלשיך פירש מה שנאמר במדרש תמים היה בדורותיו בדורותיו היה צדיק דאלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא נחשב לכלום דלכך נקט שני דורות אלו של משה ושל שמואל שמשה היה יושב לשפוט את העם והעם נצב עליו מן בוקר עד הערב ושמואל עוד עשה יותר מזה כדכתיב שהיה סובב מעיר לעיר ושפט את ישראל ונח לא עשה לא זה ולא זה הרי גם מזה נשמע שנחשב פגם לנח שלא הדריך את בני דורו על דרך הישר ובמדרש זה נאמר שהוכיח אותם עד ששנאו אותו ולתרץ זה נאמר שהצדיק צריך שיהיה שלם בשלשה מיני מצות במצות שבין אדם למקום ובמצות שבין אדם לחברו ובמצות הנוגעים לעצמו ולשלמותו ועל נח מעיד הכתוב שהיה שלם בכל אלו כדכתיב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח ובזה נאמרו כל ג' מיני השלמות נח איש צדיק תמים היה מורה שהיה שלם במצות שבינו לבין עצמו בתמימות ומה שנאמר צדיק חמים היה בד בדורותיו מעיד עליו שגם בתוך דורו דהיינו במצות שבינו לבני דורו היה צדיק ואת האקים התהלך נח מעיד עליו שהתהלך בתמימות את האלקים דהיינו במצות שבין אדם למקום ולא בלבד התורה כי אם גם הקב"ה בעצמו העיד עליו על זה במה שאמר לו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה אותך ראיתי צדיק זה הוא מה שנוגע לעצמו צדיק לפני הוא מה שנוגע לי ובדור הזה הוא מה שאתה צדיק נגד בני דורך:

אכן בדור המבול היה הכל להיפך שפגמו במצות הנוגעים לעצמן במה שהשחיתו את זרעם וחטאו בעריות ופגמו במצות שבין אדם לחבירו ע"י חמס וגזל שביניהן וחטאו במצות שבין אדם למקום ע"י שהיו עובדי ע"ז ואם נח היה מוכיח אותם על עבירות שביניהם היו שונאים אותו בפרט במה שהוכיח אותם על החמס והגזל שלא שפטו משפט בין אדם לחבירו ומה שחטאו לעצמם בהשחתת דרכם וזה פירוש הפסוק שנאו בשער מוכיח השער נאמר ע"ד המשפט כדכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכדכתיב זקנים משער שבתו שדרשו רז"ל בסוטה על ביטול סנהדרין היושבים בשער זה מה שאמר שנאו בשער מוכיח ששנאו את המוכיח שהוכיח אותם על עסקי שער ודובר תמים יתעבו הוא שתיעבו מי שהוכיחם על עסקי תמים שמורה על מצות שבינם לבין עצמם כאשר פירשנו איש צדיק תמים לכן כאשר ראה זה נח הניח מלהוכיחם על שתי מיני מצות הללו ולא הוכיחם רק על מצות שבין אדם למקום שהוא על ע"ז שעל זה לא שנאו אותו רק שדבריו היו ללא יועיל אבל באמת הקב"ה מקפיד יותר על אושר בני אדם מעל דברים הנוגעים לכבודו כמו שאמר לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל וזה פי' המדרש כי מלאה הארץ חמס רצה לבאר למה הזכיר הקב"ה לנח רק חטא זה שמלאה הארץ חמס ושעל זה בא קץ כל בשר לפניו לזה אמר הה"ד שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו שעל כן לא הוכיחם לא על דבר הגזל ומשפט שקר ולא ע"ד תמימות בעצמם ולא הוכיחם רק ע"ד עון ע"ז דהוה אמר להו רקים אתם מניחים מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש אבל באמת לא על זה נחתם גזר דינם כי רק ע"י שהיו שטופים בגזל נמחו מן העולם שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם ובזה מיושב הסתירה ששניהם אמת שהיה נח מוכיחן ולא הוכיחם הוכיחם על ע"ז באשר על זה לא שנאו אותו ולא התעיבו אותו אבל הניח מלהוכיחם על הגזל וזה מה שאמר המדרש ע"פ פירוש האלשיך דאלו היה בדורו של משה ובדורו של שמואל לא היה נחשב לכלום באשר שהיה עיקר בקשת הצדיקים האלה להדריך העם במצות שבין אדם לחבירו ששפטו בין איש ובין רעהו שחביב להקב"ה מן הכל כמו שאמרו רז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וזה הי' מה שנחשב לנח לאשמה שלא הוכיח כראוי על כל פשעי אנשי דורו ובפרט על הגזל אשר עליו נחתם גזר דינם כי אולי אם הי' מוכיחם גם על זה הי' מחזירם למוטב ואם לא כולם אולי מקצת מהם.

ובזה יש לבאר פסוקי יחזקאל כ' י"ד ויהי דבר ד' אלי לאמר בן אדם ארץ כי תחטא לי למעול מעל ונטיתי ידי עלי' ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה: והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם נאם ד' שקים וגו' שלשת האנשים האלה בתוכה חי אני נאם ד' אלקים אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו והארץ תהי' שממה ויש לתמו' למה פרט מכל צדיקי עולם רק נח דניאל ואיוב וגם למה נקראו שלא כסדר השנים אשר חיו בהם דלכל הדעות באיזה עת חי איוב הוא קדם לדניאל ולבאר זה י"ל דהכתוב פרט שלשה מיני פורעניות של רעב של כריתות אדם ושל כריתות בהמה ומאלה שלש פורעניות הצילו שלשה האנשים האלה נח הציל מרעב אשר ע"כ נקרא שמו נח כנאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידונו מן האדמה אשר אררה ד' שעד זמן ההוא כשהיו זורעים היתה הארץ מוציא קוץ ודרדר וע"י זכות נח זרעו תבואה: דניאל הציל מכריתות אדם כנאמר בדניאל פ' ב' וכן אמר ליה לחכימי בבל אל תהובד העלני קדם מלכא ופשרא למלכא אחויא ומסתמא היו בחכימי בבל גם חכמי ישראל מהחרש והמסגר אשר גלו עם יכניה לבבל: איוב הציל כריתות בהמה שנאמר הירא את דבר ד' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים ובזה נצולו ממיתות ברד ודרשו רז"ל הירא את דבר ד' זה איוב ובזה לא בלבד שהציל ע"י שירא את דבר ד' מקנהו אלא גם את עבדיו שגם כן הם בכלל בהמה כמו שדרשו רז"ל עם הדומה לחמור אכן אף שהיו צדיקים אשר הסירו בזכותם הרעב וכריתות אדם וכריתות בהמה עכ"ז לא היו צדיקים רק בעד עצמן נח לא הוכיח אנשי דורו כראוי כאשר ביארנו איוב נענש ביסורים על ששתק כשהיה יושב בעצת פרעה ולא הוכיח אותו על מה שעשה לישראל כמו שעשה יתרו כמו שאמרו רז"ל איוב ששתק נדון ביסורים דניאל אשר בצדקו לא שמע על ציווי המלך שלא להתפלל עכ"ז לא עשה כן רק בחדרו בפני עצמו ולא קדש שם שמים בפרהסיא שילמדו גם אחרים ממנו כמו שעשו חנניא מישאל ועזריה ובאשר שבדורם לא הדריכו אחרים כראוי להציל את נפשם לכן אמר הנביא בשם הקב"ה גם אם יהיו בדור הזה בצדקתם לא ינצלו רק נפשם לבדם אבל לא אחרים גם בנים גם בנות לא יצילו ועל כי שלשת הצדיקים האלה בהזמן אשר חיו בצדקתם הצילו מרעב מכריתות אדם ומכריתות בהמה אבל לא נהגו כראוי להדריך גם אחרים בדרך הטוב לכן אמר הנביא אם בעת הזאת ארץ תחטא לי ונטיתי ידי עליה ואענוש בפורענות רעב בפורענות כריתות אדם וכריתות בהמה גם אם יהיו בתוכם שלשת האנשים שהצילו דורם מפורעניות האלה אתם לא תנצלו כי רק את נפשם יצילו ולא את אחרים אשר ע"כ לא תבטחו בצדקת הצדיקים אשר בתוככם להנצל מן הפורענות ולכן קרא אותם כסדר הזה נח דניאל ואיוב שזה מוסכם עם הסדר של הפורענות שהזכיר רעב כריתות אדם וכריתות בהמה ולפי שאיוב היה המציל את הבהמה קרא אותו אחר דניאל:

אמנם יש עוד ענין שמעכב את תועלת התוכחה והוא הנרמז במסורה שהביא גם האלשיך סוף פרשת בראשית שיש ו' פסוקים בתנ"ך שיש בהם חמשה תיבות זה אחר זה מב' אותיות: נח את שם את חם (בראשית ה') כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק (שמות י"ז) כי גם זה לך בן (בראשית ל"ה) על כן לא בא אל שלחן המלך (שמואל א' כ') גם לי גם לך לא יהיה (מלכים א' ג') אין זה כי אם רע לב (נחמיה ב') ומצאנו בזה רמז נפלא ע"פ מה שנאמר זכריה ג' ויעד מלאך ד' ביהושע לאמר אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה שיש לדקדק הכפל בדרכי תלך ומשמרתי תשמור וגם תיבת אתה תדין מיותר שהיה די אם יאמר וגם תדין את ביתי וגם מה הכפל תדין את ביתי ותשמור את חצרי ולבאר זה י"ל דעל מה שכתוב לפני זה שיהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך והשטן עומד על ימינו לשטנו וגער ד' בהשטן ויהושע היה לבוש בגדים צואים פירשו רז"ל בפ' חלק וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים שהיה לו בנים שאינם מהוגנים שנשאו פסולי הכהונה ועל זה קטרג השטן עד שגער בו ד' והנה יש להקשות שאם יהושע כה"ג מיחה בהם ולא שמעו מה היה יכול לעשות ואם נקח הדברים כפשוטן מה שאמר הגמרא סנהדרין ד' צ"ג שהיו בניו נושאין נשים שאינן מהוגנות לכהונה ולא מיחה בהן איך יצוייר שיהושע כהן הגדול אשר בחר בו ד' יעשה כן להניח לבניו לחטוא בנשים שאינן מהוגנות ולא ימחה בהן ולכן נראה שרבים חושבים אם יראו בניהם חוטאים ומיחו בהן ולא הועילה תוכחתם שבזה יצאו ידי חובתם ויהיו להם בניהם הפושעים כבניהם הכשרים אשר יחמלו עליהם כרחם אב על בנים אכן זאת דעה נפסדת כי בבנים כמו באחרים צריך לקיים משנאיך ד' אשנא וכמו שאמר משה לבני לוי במעשה העגל מלאו ידיכם לד כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה ואולי זה היה טעות ג"כ של יהושע כה"ג שאחר שמיחה בבניו ולא הועיל לא דחה אותם בשתי ידים ואמר הלא יוצאי חלצי הם ואיך אשנא אותם ואדחם הלא המשפט לאלקים הוא ויבוא בע"ח ויגבה את חובו ולכן היה לו דבר ד' ע"י המלאך אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור לומר אם בדרכי תלך שתהיה צדיק לעצמך ואם את משמרתי תשמור שתשמור ג"כ את משמרתי משמרת הקדש לבל יחללו אחרים את תורתי ולא די בזה שתוכיחם לבד כ"א תעשה דין ומשפט לעוברי רצונו כאשר תמצא בכוחך ולא תמתין עד שאעשה בהן דין שמים אלא גם אתה תדין את ביתי שגם אתה תעשה דין בהם ולא בלבד בדברים שנוגעים רק ענייני עוה"ב שהן מצות בין אדם למקום אלא שגם תשמור את חצרי שתשמור גם קיום המצות שנוגעים בלבד בענייני עוה"ז שהם מצות שבין אדם לחברו ולכן כפל ביתי וחצרי שעוה"ב נקרא בית והעוה"ז חצר כמאמר התנא העוה"ז דומה לפרוזדור בפני העוה"ב ורק אם תעשה כן יצאת ידי חובתך ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.

וזה מה שנרמז במסורה נח את שם את חם אם תהיה אב ההולך בנחת עם בניו ולא תתקוטט עם הפושע והוא את שם ואת חם הן עם שם שהיה צדיק והן עם חם שהיה רשע בשתחשוב כי גם לך בן הלא בני הוא ואיך אשנא אותו אין זה כי אם רע לב זאת מחשבה רעה ונפסדת היא כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק הלא שנאתי את עמלק בעבור רשעו אשר עשה לישראל ואם גם אני אחשוב כן הלא גם עמלק יהי' לי כבן באשר הוא יציר כפי ולו אב אחד עמכם כדכתיב הלא אב אחד לכלנו ואעפ"כ שנאתיהו ורדפתיו לכן גם אתה תקיים כן לשנוא מי ששונא אותי ואת תורתי על כן לא בא אל שלחן המלך שהתורה נקראת שלחן מלך מלכי המלכים הקב"ה כדכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ד' שהוא השלחן שנאכל עליו לחם התורה כדכתיב לכו לחמו בלחמי ועל כי הבן הרשע לא בא אל שלחן המלך לאכול ממנו גם לי גם לך לא יהיה וכמו שקיימתי בעמלק שונאכם גם לי גם לך לא יהיה שמי אינו לך גם לי לא יהיה גם אתה תקיים כן מי שאינו לי גם לך לא יהיה: ואם נאמר זה בכל אדם להרחיק מעליו בן פושע בדבר ד' אם לא הועילה תוכחתו ביותר צריך לזהר כן המנהל את העם כי אז לא תועיל תוכחתו שיאמרו קשוט עצמך להחזיר בניך למוטב ואח"כ קשוט אחרים כי לא ידעו ולא יאמינו כי תוכחתו בהם היה ללא הועיל ולכן צריך להראות את זה לעין כל ששונא את שונא ד' גם בבניו. ואמנם אם המנהל העם עושה את שלו יש להתבונן איך תהיה הנהגת העם נגד מנהגיו ולזה נקדים מה שאיתא בסיפרי עשה לך שתי חצוצרות כסף למה נאמרה פרשה זו לפי שהוא אומר ע"פ ד' יחנו וע"פ ד' יסעו שומע אני הואיל ונוסעין ע"פ הדיבור לא יהיו צריכין חצוצרות ת"ל עשה לך שתי חצוצרות כסף עכ"ל וכוונת הסיפרי שבוודאי היו צריכין סימן לידע מתי יסעו ע"פ הדבור אבל כפי המקובל הענן היה על שבט יהודה וכשהיה רצון ד' ליסע נסע הענן בתחלה ולכן נסיעה לא הוצרכו לחצוצרות וכן פ' רש"י בחומש על מה דכתיב ע"פ ד' יחנו וגו' ע"פ ד' ביד משה למדנו שעל ידי שלשה נסעו ע"פ ד' וע"פ משה וע"פ חצוצרות אמנם למה הוצרכו לשלשה סימני מסע יש לבאר ע"פ מה שאמר רבי באבות פ"ב איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם עכ"ל בפירוש משנה זו י"ל שהדרך אשר אדם הולך עליו דרכו בעוה"ז צריך גדר לג' ענינים ע"י שישמע לקול ד' ולקול רבותיו ולקול בני אדם: שישמע לקול ד' היינו שיחשוב תמיד כאלו שכינה נגדו ומזהיר אותו לילך בדרך טובים ועי"ז ינצל שגם בחדרי חדרים לא יחטא:

אכן למען ידע איזו דרך הטוב בעיני ד' לילך בו לזה צריך שישמע לקול רבותיו שמלמדין לו תורה ומצות ואת המעשה אשר יעשה למצוא חן בעיני אביו שבשמים: אבל גם אם הולך בדרך הטוב כאשר הורו לו רבותיו צריך לשמוע גם על קול שלישי שהוא קול בני אדם דהיינו להרחיק מלעשות מעשה אשר אודותיו יחשדוהו בני אדם כמו שאמרו רז"ל צריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שיוצא ידי המקום כדכתיב והייתם נקיים מד' וישראל וגם שלא יעשה מעשה גם שהוא טוב אם מחזי כיוהרא.

ובזה יבואר מה דאיתא במדרש רבה אספה לי שבעים חיש זש"ה דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד וכו' בעלי אסופות אלו סנהדרין ואם תאמר זה מתיר וזה אוסר זה פוסל וזה מכשיר זה מטמא וזה מטהר למי נשמע אמר הקב"ה אע"פ כן נתנו מרועה אחד עכ"ל והיא דרשת ראב"ע הובאה בחגיגה דף ג' ומה שהביא המדרש דרשה זו פה י"ל שרצה לתרץ הדקדוק הנ"ל מה לשון אספה לי וגם הדקדוק שאמר שבעים איש ולא אנשים ולזה אמר דאולי יתחמץ לב בני אדם ויאמרו איך נאמין שתורת אמת היא בפי רבותינו שמלמדים אותנו הלא הם בעצמם מתנגדים זה אוסר וזה מתיר זה מטמא וזה מטהר ועל כרחך אחד דובר שקר ולמי מהם נשמע או אולי דברי שניהם שקר הם גם בדברים אחרים אשר למדונו על זה משיב הכתוב כן הי' אפשר לחשוב אם היו מורים דברי עצמם אבל אחר שאומרים בשם הקב"ה אשר כל יכול ואצלו אין התנגדות כאשר הראה גם בבריאת העולם שאין התנגדות בטבע כאש ומים והוא ערבם יחד וברא מהם שמים לכן אצלו גם אין התנגדות בעניני התורה ואחרי שהחכמים דוברים ברוח ד' אשר בקרבם לכן גם דבריהם המתנגדים זה לזה הם אחד בבחינת האחד המיוחד אשר אמרם ונתן בפיהם וזה מה שאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש שלי הם ורוחי בקרבם ולכן הם כלם כאיש הדובר ולא כאנשים גם אם דבריהם מתנגדים זה לזה.

וזה מה שאמר רבי איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל היא תפארת לעושיה שהם הקב"ה ורבותיו ששניהם עשו ודרכו לו הדרך הטוב לתפארתו וגם שיהיה לו תפארת מן האדם שגם בני אדם יקלסו אותו ובאשר שבהליכתן במדבר ארבעים שנה נתחנכו ישראל בכל השלמות אשר ישלימו אותם כל ימות העולם לכן גם המסעות אשר נסעו היו להם לסימן ולאות איך ילכו בדרך התורה ועל כן היתה נסיעתם ע"י שלשה ע"י הקב"ה וע"י משה וע"י חצוצרות ע"י הקב"ה וע"י משה הוא לרמז שתמיד יסעו דרך חייהם בהאזין אזנם לקול אביהם שבשמים ולקול רבותיהם שמשה הוא רבן של ישראל לכל דור ודור אבל גם ישמעו לקול החצוצרות שהם המשמיעים קול לרחוק ולקרוב בפומבי לפרסם דבר לרמז שכן ישמעו על קול בני אדם שיהיו מעשיהם להם לתפארת ולא לבוז.

אמנם נתבשרו ישראל שיבוא עת שלא יהיה רק מנהל אחד אביהם שבשמים דאיתא במדרש ילקוט פ' זו מי יתן כל עם ד' נביאים שתי פעמים כתוב בספר תהילים מי יתן מציון ישועת ישראל ולמה אמר רבי לוי הרב אמר מי יתן והיה לבבם זה להם והתלמיד אמר מי יתן כל עם ד' נביאים ולא דברי הרב ולא דברי התלמיד נתקיימים בעולם הזה אלא לעולם הבא דברי הרב ונתתי לכם לב חדש ודברי התלמיד אשפוך רוחי על כל בשר עכ"ל ויש להבין במה מתנגדים השני מי יתן של הרב והתלמיד שהם הקב"ה ומשה ובמה מרומזין בשתי פעמים מי יתן מציון שבתהילים וי"ל שכשאמרו ישראל דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו לקים פן נמות אמר הקב"ה הטיבו אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם מזה נראה שהודה הקב"ה לדבריהם שטוב שיהיה להם הנביא לאמצעי ואל ידבר עמם אלקים אבל משה אמר להיפך שהגדולה שנתנה לו לשמוע דבר ד' רצה שתהיה גם לכל ישראל שאמר מי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם והנה בתהילים כתובים שני פסוקים ששוים לגמרי ורק ב' שינויים ביניהם שבפרשה י"ד נאמר מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ד' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל ובפ' נ"ד שנאמר ג"כ פסוק זה נשתנה שתחת ישועת ישראל כתוב ישועות ישראל ותחת בשוב ד' כתוב בשוב לקים והחילוק ביניהם הוא לרמז על שני אופני הגאולה אם ע"פ משפט ודין או ע"פ רחמים כשתבוא עת קץ הגאולה ולא יזכו ישראל מעצמן ולא יפדו רק ע"פ מדת חסד הקב"ה שיקח לב האבן מהם ויתן להם לב בשר זה רק ישועה אחת אבל כשיזכו אז מעצמם שיהיו ראוי לגאולה ע"פ דין ומשפט אז תהיה תשועתם תשועה מכופלת שהושיע להם זרועם מיצר הרע עד שהרחיקו לב האבן מעצמם והושיע להם זרוע ד' מאויביהם החצונים ומשני מיני גאולה האלה דבר המשורר בתחלה אמר מי יתן מציון ישועת ישראל אף אם תהיה רק ישועה אחת בשוב ד' שבות עמו שלא יפדו רק ע"פ מדת הרחמים אבל שוב הגביה שאלתו ואמר ביותר אשוע מי יתן מציון ישועות ישראל שתהיה תשועתם מכופלת בשוב אלקים שבות עמו שתהיה גאולתם ע"פ מדת הדין והמשפט שראוים לכך ע"פ עצמן וזה מה שאמר המדרש לא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיימין בעוה"ז אלא לעוה"ב שהוא ג"כ על שני אופני הגאולה כי אם לא יסירו בעצמם לב האבן אזי אמר ד' אסיר אני אותו ונתתי להם לב חדש ליראה אותי ואז יתקויים מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים או אם יזכו מעצמן אז תתקוים מי יתן של משה שיהיו כל עם ד נביאים שישפוך ד' רוחו על כל בשר שיהיו ראוים לקבל קדושת נבואתו ובין בזה ובין בזה הוא ינהלם ע"ד הקודש ולא יצטרכו עוד לקול מורים ולשמוע לקול בני אדם.

ומזה למדנו כמה גדול ענין יראת שמים שהקב"ה אמר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים ולא נתקיים בעוה"ז רק ביחידי סגולה וכן איתא במדרש בהעלותך את הנרות זה שאמר הכתוב יראו את ד' קדושיו כי אין מחסור ליראיו את מוצא למעלה אחד עשר שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי זה אהרן והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן לכך נאמר דבר אל אהרן הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו עכ"ל וי"ל הכפל י"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב והלא שבט אפרים הוא בכלל י"א שבטים ושוב אמר וכל הנשיאים הקריבו הלא זה הוא מה שאמר כבר שהשבטים הקריבו שהרי לא השבטים כי אם נשיאי השבטים הם שהקריבו וגם יש להבין מה שמסיים הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם שהרי גם הנרות לא הודלקו רק בזמן שבהמ"ק קיים ולישב זה י"ל דלכאורה היה אפשר ליתן טעם למה שבט לוי לא הקריב שכפי הנראה מהפסוקים הקריבו הנשיאים כלם כסדר מחנותם יהודה יששכר זבולון שנסעו בראשונה ואחר כן ראובן שמעון גד שנסעו בשנייה וכן בשאר השבטים וכפי הנראה מהפסוקים אחר ששה שבטים האלה נסעו הקהתים נושאי המקדש עם הארון ושבט לוי סביב לאוהל מועד חנה כנאמר בפר' במדבר ולפי"ז נסעו שבט לוי בשביעי ואמרינן בגמרא שנחשון הקריב ביום ראשון ותהיה ע"פ סדר הזה זמן הקרבת שבט לוי בשבת וכיון שבשבת לא נקרב קרבן יחיד יהיה נדחה ליום ראשון ואמרינן בסוכה ד' נ"ד לחד מאן דאמר אם נדחה דבר מיום סדורו לא נדחה על יום שאחר זה אלא אמרינן נדחה לגמרי כיון דאדחי אדחי ולפי"ז יהיה טעם למה נדחה שבט לוי לגמרי מהקרבת קרבן החינוך ולזה הוסיף המדרש ושבט אפרים הקריב הרי ששבט אפרים הקריב בשבת ביום השביעי כמבואר במדרש שהבאנו בפ' נשא א"כ לא היה זה טעם לדחות שבט לוי אכן עוד היה אפשר ליתן טעם לזה ששבט לוי לא הוצרך לקרבן מיוחד שהרי הם שהקריבו כל הקרבנות של השבטים הכהנים בעבודתם והלוים בשירתם אכן גם טעם זה סותר במה שאמר וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיא של לוי הרי שעיקר מצות החינוך היה בקרבן של הנשיא ובזה נחסר שבט לוי וזה מה שהיה אהרן דואג שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי ובפרט לפי מה שבארנו פ' נשא שזכה אפרים להקריב קרבנו בשבת יראת שמים של אביו יוסף ובאשר שהוא לא זכה לזה א"כ היה זה לו לסימן שהוא אינו ירא שמים וזה הגדיל דאגתו ולכן השיב הקב"ה ע"י משה לגדול מזה אתה מתוקן להדליק את הנרות שמדליקין לעולם כדכתיב אל מול פני המנורה יאירו שאם אמנם כל הקרבנות בטלים משחרב ביהמ"ק וגם הנרות לא נדלקו עוד עכ"ז היה חילוק גדול בין קרבנות ובין נרות כי אם גם נתן להקרבנות תשלומין בתפלות במקומם כדכתיב נשלמה פרים שפתינו עם כל זה אינו דומה התשלומין לקרבן עצמו שזה בעבודת הקרבן וזה בדבור פה אבל הדלקת הנרות שניתן תמורתם להדליק נר התורה והמצות כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור בזה התשלומין דומה ממש להדלקת הנר במנורה לא בלבד בשביל שיווי השם ששניהם שמם נר אלא גם בשווי הענין כי כמו שהנר הגשמי מאיר החושך הגשמי כן נר התורה הרוחני מאיר החושך הרוחני ובפרט זכה אהרן לזה להאיר נר הרוחני הזה כמו שברכו משה וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך וגו' יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל הרי שזכה וזיכה אהרן להאיר אור התורה לישראל עד עולם וזכה לזה בשביל גודל יראתו יראת שמים כדכתיב בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון וכבר ביארנו פ' אמור שהדלקת המנורה היא הוראה על קיום התורה והמצות והמעלה העליונה בזה היא מה שנרמז באל פני המנורה יאירו שמרמז על העבודה הנובעת מיראת השם האמתי הנובעת מעומק הלב וזה מה שנאמר לאהרן כאשר דאג על לא הקריב קרבנו קרבן חינוך כמו שאר השבטים על זה אמר לו הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן שקרבנות הנשיאים שחינכו בשביל שבטיהם את המקדש יבטלו כשאין ביהמ"ק קיים אבל אתה תדליק הנרות וקרבנך זה לא יבטל גם לזמן שאין ביהמ"ק כי תאיר עם שבטך שבט לוי נר התורה והמצות לעולם וזכית לזה באשר קימת בעצמך אל מול פני המנורה יאירו שהוא בשביל יראת השם האמתי אשר בקרבך וזה שאמר הכתוב יראו את ד' קדושיו כי אין מחסור ליראיו גם בזמן שביהמ"ק חרב.

ובזה י"ל מה שנאמר במדרש בהעלותך את הנרות וזה מעשה המנורה אתה מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן עד שהראה הקב"ה באצבע וכן בבהמה טמאה זאת החיה אשר תאכלו וכן בירח החדש הזה לכם כיון שנתקשה אמר לו הקב"ה טול ככר זהב והשליכהו לאור והיא מעצמה נעשית וכו' לפיכך כתיב כמראה אשר הראה ד' את משה כן עשה את המנורה כן עשה משה לא כתיב ומי עשה הקב"ה לפיכך אמר לו הקב"ה למשה אם הזהרת להיות מדליקין לפני אני משמר נפשותכם מכל דבר שנמשלו נפשות בנר שנאמר נר ד' נשמת אדם לכך נאמר בהעלותך עכ"ל וי"ל למה נתקשה משה בשלשה אלה דוקא ומאי לפיכך אמר לו הקב"ה וכו' איך יש טעם בזה למה שקדם שאמר לפיכך ולבאר זה י"ל דהנה בשלשה דברים הללו בבהמה וחיה ועופות טמאים ובירח שנאמר בו החדש הזה לכם ובמנורה שנאמר בה וזה מעשה המנורה עד ירכה עד פרחה מקשה היא בכל אחד מהם הוקשה למשה. בבהמה וחיה טמאים הוקשה לו כיון שטמאים הם לאכול למה נבראו מהקב"ה. בירח הוקשה לו כיון שהשמש הוא מאור הגדול למה נצטוו ישראל למנות זמנים ומועדים אחר המאור הקטן שהוא הירח כדכתיב החרש הזה לכם ולא אחר המאור הגדול שהיא השמש. במנורה הוקשה לו למה בא בה הציוי עד ירכה עד פרחה מקשה היא שיהא הכל מחתיכה אחד מה שלא נצטוה כן בשאר כלי המשכן.

אכן מיושב זה בשנתבונן איך בשלשה דברים האלה מרומז כל תכלית האדם שכבר נאמר במקומות הרבה שנברא היצר הרע לזכך את האדם שיברור הטוב מהרע כי אם אין רק טוב במה יראה האדם כבוד לבוראו ששמר את צוויו ורק אם יש רע כנגדו הנעים לו ומנע הנעימות בשמרו צווי בוראו רק בזה מקדש האדם את עצמו וזה מה שאמר הכתוב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ד' ובזה מצאנו טעם למה נבראו הטמאים למען יקדשו ישראל עצמן בהבדלתם ולכן נאמר זה לכם הטמא כאלו מרמז באצבע שבשבילכם בראתי הטמא.

אמנם יקשה אם נאמר שהאדם צריך לקדש עצמו זה יורה שמצד בריאתו נבזה וטמא הוא ואיך יתכן זה אחר שראינו שהוא מבחר כל היצורים מבעלי חיים אשר על הארץ אכן זה יתיושב במשל הלבנה שמצד בריאתה היא גוף חשוך ורק אחר שקבלה אור מן השמש היא נעשה מאור להאיר חשכת לילה בעת שאור השמש נסתר כן ענין ישראל שהבורא יתברך הוא השמש המאיר לעולם כמו שנאמר שמש ומגן ד' אלקים אכן באשר אורו הנעלם מכל שוכן בשמי מרומים נצרך למאור להאיר חשכת יושבי תבל ולזה נבחרו ישראל ולכן הם מונים ללבנה שהיא דוגמתם שכמו שהלבנה מקבלת אורה מן השמש ונעשה מאור כן הם מקבלים אורם מהאור הגדול שמש העולם להאיר ליושבי תבל. אך בזה יהיה נראה סתירה אם ישראל לא יאירו עד שיאיר אותם הקב"ה א"כ למה זה נבראו טמאים אשר אמרנו שנבראו לקדש עצמן כי הלא לא הם מקדשים עצמן כ"א אביהם שבשמים לזה בא המשל השלישי מהמנורה שנרותיה הם דוגמת הנשמות שנמשלו בנר כמבואר במדרש הנ"ל ומה שמאיר הנרות האלו היא קיום התורה ועפ"ז המנורה היא דוגמת התורה אשר עליה נרות הנשמות והנה בקיום התורה לא יספיק שיעשו המנות אחדים אחדים שזה יחזיק במצוה זו ואחר יחזיק במצוה אחרת כי לא תשלם קיום התורה כ"א בכללה וזה מרומז במה שנאמר עד יריכה עד פרחה מקשה היא שבתורה יש עקרי מצות שנמשלים לירך המנורה אשר היא לה לרגל שתנוח עליו ויש מצות שהם לפאר כגון המדות והמוסרים אמנם בערכם הם שוה ואחת מהן לא תעדר ולכן נאמר עד ירכה עד פרחה מקשה היא שכלם נתנו יחד מן השמים לבלתי יתפרדו אכן נתקשה למשה איך יתכן שיקיים אדם הכל ולא יחסר לו אחד מכל המצות ומאין לו כח לעמוד בכל הנסיונות ולכבוש כל הכחות של המקטרגים המתנגדים לו לזה אמר לו הקב"ה טול זהב והשליכהו לאש והיא נעשית מאליה לרמז שאין האדם צריך להקריב לאש שתתלהב מאהבת הקב"ה רק הרצון ואז המנורה שהיא משל קיום התורה נעשה מאליה ע"י הקב"ה שהוא יהיה בעזרו ובזה מיושב הסתירה שאדם צריך לקדש עצמו תחלה בהבדלת הטמא מן הטהור ברצונו ואז הקב"ה מאיר עליו ממעל כמו שמאיר השמש ללבנה עד שתהיה גם היא מאור להאיר חושך וזה מה שמסיים המדרש כן עשה משה לא כתיב ומי עשאה הקב"ה לפיכך אמר לו הקב"ה למשה אם הזהרת להיות מדליקין לפני אני משמר נפשותכם מכל דבר שנמשלו הנפשות לנר שנאמר נר ד' נשמת אדם לומר כל מה שהוקשה לך בבהמות טמאות למה נבראו ובירח למה נתן לכם למנין מועדיכם ובמנורה למה נעשה מקשה אחת להכל תמצא תירוץ במה שאומר לך אם אתם מדליקין לפני המגורה שהיא התורה שתתחילו לקדש עצמכם לפני כמו הדלקה שהוא תחילת מאירת האור אז אאיר את הנרות שהיא נפשותיכם שיאירו אור עולם.

וכמו שעיני ד' פקוחות על דרכי בני אדם לטוב לעזור להם לקיום מצותיו כמו כן גם הוא בוחן לבבות הנוטים לדרך הרע ועפ"ז יובן מה שנאמר בפרשה זו ויהי העם כמתאוננים רע באזני ד' וישמע ד' ויחר אפו ותבער בם אש ד' ותאכל בקצה המחנה וגו' והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר וגו' וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו ויחר אף ד' מאוד ובעיני משה רע וי"ל מה לשון כמתאוננים אוננים גם מה שאמר רע בעיני ד לא מפורש מה היה חטאם גם למה היה ענשם באש ד' ובקצה המחנה גם יש לדקדק מה שנאמר וישובו ויבכו שלא נאמר מהיכן שבו וגם למה בתחלה נאמר ויחר אפו ובשנית נאמר ויחר אף ד' מאוד וגם מתחלה לא הוזכר ממשה ובשנית נאמר ובעיני משה רע וגם לא נאמר שחרה אפו מאוד כמו שנאמר בהקב"ה ולישב זה נבין מה שנאמר לנביא יחזקאל בן אדם מה יהיה עץ הגפן הנה לאש נתן לאכלה את שני קצותיו אכלה האש ותוכו ניחר היצלח למלאכה שמה ענין המשל משני קצותיו אכלה אש ותוכו ניחר ולא אמר בקיצור מה יהיה עץ הגפן שניתן לאש לאכלה היצלח למלאכה ולפרש זה י"ל דעל ידי שני דברים אדם חוטא על ידי טבעו הנוטה לרע אם לא מושל עליה להדריכה לטוב ועל ידי רצונו הרע ולהכיר אם החטא ע"י טבעו הוא אם חטאיו תמיד נוטים לצד אחד למשל מי שהוא קר הטבע הוא מתעצל בקיום המצות אבל לא תבער בו אש היצר לתאות גופניות וגם לא יהי' נוח לכעוס ומי שהוא חם הטבע בקל יבער בו אש יצר הרע לעבור עבירה להתאוות ולהתענג בתענוג האסור והוא נוח לכעוס אבל כמו כן יתלהב ג"כ כשימצא מקום לעשות טוב ולקיים המצוה וגם יתלהב לאהבת חבירו לגמול עמו טוב ולכן מי שתמיד נוטה לצד אחד מן המדות האלה ניכר שהוא חוטא ע"י טבעו אבל מי שנוטה לשתי הקצוות שהוא מתעצל לקיים מצות ד' ומתלהב בעבירה לעבור עליה ולהתענג בתאוות האסורות ובקל חמתו יבער בו אבל לא יתלהב לאהבת חבירו הוא ניכר שחטאיו לא נבעו מטבעו כ"א מלבו הרע שנוטה לכל צד לעבירה וזה המשל שנאמר לנביא בן אדם מה יהיה עץ הגפן הנה לאש ניתן לאכלה אם את שני קצותיו אכלה האש ששני קצות הטבע אכלה אש יצר הרע ותוכו ניחר אשר זה מורה שרשעו טמון בלבו הרע היצלח למלאכה כי אם רק קצה האחד תאכל האש יש תקנה שיתאמץ למשול על טבעו ולהדריכה לעבודת ד' אבל אם שני הקצות אכלה האש מה שמורה שהשנותו טמון בקרבו ברצונו הרע ולא בטבעו זה לא יצלח עוד למלאכת הקדש.

וזה היה ענין ישראל במה שנאמר ויהי העם כמתאוננים שקודם זה נאמר ויסעו מהר ד' וגו' וארון ברית ד' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה וענן ד' עליהם יומם בנסעם מן המחנה ותחת אשר היה להם לשמוח בחסדי ד' שקרבם מהרה אל מחוז חפצם להביאם לארץ זבת חלב ודבש היו כמתאוננים לא מתאונן ממש כי לא היה להם דבר אשר עליו יתאוננו אבל היו כמתאוננים כמי שיש לו להתאונן וזה היה רע באזני ד' שמדת הצדיקים לשמוח תמיד בזכור חסדי ד' עליהם כמו שנאמר וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה פי' לא בלבד שהם בעצמם יש להם לב שמח לפני אלקים מה שלא נודע רק לו כי הוא בוחן לבבות אלא שגם אחרים ישישו בשמחתם וזה פי' וישישו בשמחה שהוא לשון הפעיל שישישו אחרים אבל הם לא בלבד שלא הראו שמחה לאחרים אל ארץ חפצם וענן ד' עליהם להנחותם הדרך כי אם גם בלבם היו כמתאוננים כמי שמתאונן על פגעים רעים שנעשו לו וזה היה רע באזני ד' שלא ידעו אחרים פשעם כי אם הבוחן לבבות לבדו ולכן ויחר אפו ובאשר שפשעם היה אנינות זה שנובע מהתקררות הטבע לכן ענשם היה שבער בם אש ד ואחרי שזה אחד וקצות החטאים ע"י הטבע לכן ותאכל בקצה המחנה להודיע להם חטאם במה שחטאו שנטו לאחת מקצות הטבע של התקררות ולא התלהבו בשמחה על חסד ד' עמהם: והנה מדת המתאונן שמואס בתענוגות ובחפצי עולם ואם באמת המתאוננים האלה נהגו בזה ע"פ הטבע שנוטה להתקררות לא היה חטאם רק אחת אבל אחר שהאספסוף התאוו תאוה לאכול בשר מה שהיה תאוה יתירה כי בהמן טעמו כל מיני מטעמים גם של בשר וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר אמר וישובו ששבו ממחשבתם הראשונה של אנינות והלכו אל קצה האחר להתאוות תאוה יתירה מה שאין מדת המתאונן כן כי אם מדת השמח בחיים ביותר מן הראוי ובזה הראו שמה שחטאו לא ע"פ הטבע היה כי אם ע"י לבבם הרע שתוכו ניחר ולכן עתה נאמר ויחר אף ד' מאוד אבל למשה שלא נודע שהיו כמתאוננים כמו שנאמר שהיה רק רע באזני ד' הוא חשב שטבע התלהבות יצר הרע מושל בהם ולא ידעו להכניע תחת יצר הטוב בעיניו היה חטאם זה של התאוו תאוה רק חטא ע"פ הטבע התועה מדרך הטוב ולכן בעיני משה רע בלבד היה אבל לא חרה אפו כאשר חרה להבורא ית' אשר לפניו נגלו כי הלכו מקצה אל הקצה. וזה הענין ג"כ במנורה להיפך זה שכמו ששפלות האדם הוא אם תוכו ניחר שלבבו מקום רצונו נוטה אל הרע כן מעלת האדם אם כל מחשבתו ומעשיו הם נובעים מלבבו הטוב אשר ע"כ נרות המנורה שהם רמז לנשמת האדם כאשר אמרנו האירו מול פני המנורה לא לחוץ כי אם לתוכם מקום משכן קדושת נשמתם אשר האיר כבוד ד' ומי שנוהג כן גם אם יתעה לפעמים מדרך הטוב וגם אם ימות בעוונו יש לו תקנה בחסד עליון: ובזה יבואר מאמר רז"ל סוף חגיגה אמר ר אבוה אמר ר"א תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם ק"ו מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדת אש הוא הסך מדמה אין אור שולטת בו תלמידי חכמים שכל גופן אש דכתיב הלא כה דברי כאש נאום ד' עאכו"כ אמר ר"ל אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל ק"ו ממזבח הזהב ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב כמה שנים אין האור שולטת בו פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון דכתיב כפלח הרמון רקתך אל תקרא רקתך אלא רקנים שבך עאכו"כ עכ"ל וי"ל אחר שאמר ר"ל ויליף בק"ו שאפילו בפושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט מאי רבותא משמיענו ר' אבוה דאין אור של גיהנם שולט בת"ח ועוד אם מלאים מצות כרמון איך קרא אותם פושעי ישראל ולישב זה י"ל ע"פ דברינו הנ"ל שיש שני מיני חוטאים חוטאים ע"פ הטבע שלא יתגברו על תאותם אבל בלבם מאמינים בתורה ובמצות ויש פושעים אשר לבם ניחר שחוטאים לא מחמת תאוה כי אם בעבור שאינם מאמינים בתורה וכופרים במצותיה והחילוק בין שניהם שבו ניכר מקור חטאם הוא אם רק חוטאים לעבור על מצות לא תעשה שלא נותנים רסן לתאותם להשמר מתענוגות האיסור אבל מקיימים המצות עשה שאינן מתנגדות לתאותם בזה ניכר שהם מאמינים בתורה אבל אם לא בלבד בעברם על מצות לא תעשה חוטאים אלא גם במה שאינם מקיימים המצות עשה שבתורה זה מורה כי כופרים בתורה: והנה אמרו רז"ל שדין לעתיד לבוא אחר המות הוא בגוף ונשמה כאשר זכרנו כבר פעמים הרבה שדרשו כן ממה דכתיב יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו וכן אמרו בראש השנה ד' י"ז בפושעי ישראל בגופן שיורדין לגיהנם ונידונים שם י"ב חדש ולאחר י"ב חדש גופם כלה ונשמתם נשרפת הרי שהזכיר גם כן שני מיני דין לגוף ולנשמה ובפושעי ישראל בגופן הזכיר שגופן ונשמתן כלו מכלל דבשאר פושעים אינו כן שרק גופן כלה אבל לא נשמתם וזה הוא החילוק שבין ת"ח ובין פושעי ישראל שבת"ח אמר שכל גופן אש על אחכו"כ שאין האור שולטת בהן ובזה נשמע שאפילו בגופן לא שולט אור של גיהנם אבל בפושעי ישראל שהן מאותן הפושעים אשר אמרנו שלא חטאו רק מחמת תאוה ומאמינים בתורה אשר ע"כ הם מלאים מצות כרמון שלא הניחו לקיים מצות עשה בהם לא הזכיר שגם גופן לא כלה רק שאין אור של גיהנם שולט בהם שהוא מה שבהם עיקר שהיא הנשמה אבל גופן כלה ואין להם תקוה רק שבעת תחיית המתים יברא הקב"ה גוף חדש לנשמתם הנשארת וזה מה שהוסיף ר"ל על דברי ר' אבוה.

אמנם לא בלבד על פושעים כאלה שמלאים מצות כרמון מרחף ד' ברחמיו כ"א גם על רשעים גמורים חושב לבל ידח ממנו נדח אם אפשר להחזירן עוד למוטב כדאמרינן סנהדרין ק"ב אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה מאי אחר אמר ר' אבא אחר שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן א"ל מי בראש בן ישי בראש אי הכי לא בעינא עכ"ל ולהבין מה זה הענין שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו וגם מה שיש לדקדק שבתחלה אמר הקב"ה ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן הקדים ירבעם לבן ישי וכששאל ירבעם מי בראש השיב בן ישי בראש לבאר זה ע"פ מה דאיתא שם וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה מאי בשלמה חדשה אמר ר"נ מה שלמה חדשה אין בה שום דופי אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי ומזה נשמע שתורתו של ירבעם נמשל בבגדו וזה מה שאמר שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו שאע"פ שהרשע מאוד וחטא והחטיא את ישראל עכ"ז עדיין היה לקדושה אחיזה בו ע"י תורתו שהיה גדול בה מאוד ובקדושה זו התעורר הקב"ה הרהור תשובה בלבו ואמר לו ע"י יצר הטוב שבקרבו אשר עליו נאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך חזור בך והנה כבר ביארנו בפ' בחקותי באריכות בענין הפלוגתא אם צדיק גמור עדיף מבעל תשובה או בעל תשובה עדיף מצדיק דתלוי זה בענין התשובה שאם שב מאהבה שזדונות נעשות לו כזכיות אז הבעל תשובה הוא טוב יותר מהצדיק שלו זכיות כפלים הזכיות שעשה והזכיות נהפכו לו מהעבירות שחטא אבל אם אינו שב רק מיראה שזדונות לא נעשו לו רק כשגגות אז הצדיק טוב ממנו וכאשר חפץ הקב"ה שיחזור בו וודאי היה רצונו שישוב תשובה שלמה מאהבה ואז יהיה טוב יותר מדוד שהיה צדיק ויקדים לפניו אבל כששאל ירבעם ומי בראש גלה דעתו שלא ישוב מאהבת ד' רק בשביל השכר והכבוד שיהיו לו ואחרי שלא היה בעל תשובה מאהבה מעלת דוד גדול ממנו ולכן השיב לו הקב"ה שעתה יהיה דוד בראש גם אם תשוב וכשהשיב לא בעינא גלה נבלותו שלא רצה להיות בע"ת באמת ועכ"ז אף שלפני הקב"ה נגלו כל תעלומות וידע לבבו העקש עכ"ז לא חדל להתעוררו לתשובה ע"י קדושת תורתו שעל היות האדם צדיק או רשע לא גזר אומר.

ולא בלבד על רשעי ישראל כ"א גם על רשעי או"ה חושב הקב"ה מחשבות טובות להוציא יקר מזולל ואולי בזה נראה ניצוץ מהאור האמת הטמון ע"פ סוד במאמר תמוה סנהדרין ד' צ"ה אמר ר' אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו דכתיב ביום ההוא יגלח ד' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה אתא קודשא ב"ה וארמי לי כגברא סבא א"ל כי אזלת לגבי מלכי מזרח ומערב דאייתינהו לבנייהו וקטלתינהו מאי אמרת להו א"ל ההוא גברא נמי בהאי פחדא יתיב א"ל היכי נעביד א"ל זיל ושני נפשך במאי אישני נפשי א"ל זיל אייתי ל מספרא ואיגזייך אנא מהיכא אייתי א"ל על לההוא ביתא ואייתי אזל אשכחינהו אתו מלאכי השרת ואדמי ליה כגברי והוו קא טחני קשייתא א"ל הבו לי מספרא א"ל טחון חד גריוא דקשייתא וניתן לך טחן חד גריוא דקשייתא ויהבו נהליה מספרתא עד דאתא איחשך אל זיל אייתי לי נורא בהדי דקא נפח ליה אתלי ביה נורא בדקניה אזל גזייה לרישיה ודקניה אמרו היינו דכתיב וגם את הזקן תספה עכ"ל ואולי י"ל לא על דרך פירוש כי בלי ספק האמת בזה נגנז בסוד אשר לא אשיג ולכן לא אפרש רק דרך משל בהקדם איזה הקדמות דאם אמנם סנחריב הרשיע עד מאוד עד שנקרא מרז"ל סנחריב הרשע עכ"ז הי' נצוץ קדושה בו שמזרעו יצאו גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהיו רבותיו של הלל הזקן שממנו וע"י תלמידיו כמעט כל תורה שבע"פ שבידנו דהכי אמרינן בפ' חלק ת"ר מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים ומאי ניהו שמעיה ואבטליון ואם לא שהי' הרהור תשובה בחייו בקרבו לא הי' זוכה לשני מאורות הגדולים שיצאו ממנו ותחלה מה שהתעורר חרטה בקרבו הי' האימה מהמלכים שגרם מיתה לבניהם ובתוך האימה אולי נטמנה גם החרטה שגרם בגאותו מיתה לכמה אלפים נפשות והתעוררות חרטה זו היתה על ידי ששלח לו הקב"ה שליח או העיר המחשבה בקרבו וכאשר עלתה האימה והחרטה בקרבו נתייעץ מהקב"ה לשנות עצמו שיהי' לאיש אחר על ידי שיגלח שער ראשו וזקנו ששער הראש נקרא נזר כדכתיב גזי נזרך והשליכי וגם בנזיר נקרא כן כדכתיב כי נזר אלקיו על ראשו והזקן נקרא הדרת פנים ולכן גזיזת הראש והזקן הוא משל להסיר עטרת מלכות מעל ראשו והדרת פאר המלוכה ממנו ובזה תסור גאותו: הצדיק נמשל לחמר כדכתיב צדיק כתמר וקשייתא שהוא זרע התמר הוא משל החכמה שמרגיל האדם למדות טובות וישרות ולקיים מצות ד' כדכתיב ושמרתם ועשיתם כי היא חכמחכם ובינתכם לעיני העמים: התער והמספרת אשר בו יגלחו הראש והזקן שהם המשל לעטרת והדרת מלוכה הם המחשבות בזוי הכבוד ותענוגי העולם ובאשר שהקב"ה הוא הנותן כח לאדם לעמוד בפרץ והוא המושיב מלכים לכסא מרומם ומשפיל לכן נמשל בו התגלח לראש ולזקן: החכמי תורה נקראו מלאכי אלקים אשר כל יגיעם וכל מחשבתם הם בעבודת ובתורת ד' ובזה נבין מה שנתיעץ סנחריב מהקב"ה איך ישתנה ויהיה לאיש אחר שזה ישיג אם ישליך מנגד עטרת ותפארת מלכותו וכששאל איך ישיג זה נתייעץ מהקב"ה שישתדל בכל כחו וימצא לזה מסעד ממנו (ע"ד הבא לטהר מסייעין לו) שישיג למדת ההסתפקות ובזוי הכבוד שהוא משל המספרת שבה מגלחין הראש והזקן וכאשר שאל מה יעשה להעיר מחשבה זאת בקרבו היפך טבעו שנטה לגאוה והתרוממות ובקשת כבוד ותענוגי עולם נתייעץ לילך אצל החכמים ולקחת לו המספריים וילך לההוא ביתא שהוא בית המדרש וכאשר מצא שם החכמים הצדיקים שהם המלאכי שרת בדמות בני אדם היגעים בחכמת התורה כמו שטוחנים קשייתא ושאל מהם ללמדו מדת ההסתפקות אמרו לו בתחלה תטחון גריוא דקשייתא דהיינו שתטרח עצמך להשיג החכמה תשכיל ותבין כי כל כבוד העולם הזה וכל תענוגי הם הבל וריק נגד תכלית האדם באמת וכאשר יגע בחכמה זכה למספריים מהם דהיינו שלמדו אותו להרגיל את עצמו במדת ההסתפקות ובזה כבר עלה עוד מעלה יותר על סולם התשובה אבל עוד לא השיג רק חכמה ולא תורה כי רק בתורת ד' שנקראה אש ונר כדכתיב מימינו אש דת למו ונאמר כי נר מצוה ותורה אור כאשר אמרנו רק בה יתקדש להיות בעל תשובה גמור כי בלעדי התורה שנקראת משמח לב ביזוי הכבוד והעולם גורם ביזוי החיים עד שהעולם חשך בעדו וכן היה עתה לסנחריב אחר שהסכים בדעתו להסיר ממנו עטרת ותפארת המלוכה ונתייעץ מהקב"ה להביא נורא דהיינו להרגיל עצמו בתורה ולהיות גר צדק ומיד שהיה מנפח באש התורה אתלי ליה נורא בדיקניה דהיינו מיד כשהתחיל לחקור בדברי תורה השיג המעלה שנאכל זקנו שלא היה חפץ עוד בתפארת והדר מלוכה והשליך ממנו עטרת ותכסיסי מלוכה אבל לא זכה להיות גר צדק ובעל תשובה גמור כי נהרג ע"י בניו כמאמר הכתוב ועכ"ז ע"י התחלתו בהרהור התשובה זכה שיצאו מזרעו אחר כמה וכמה דורות המאורות הגדולות שמעיה ואבטליון שלמדו תורה ברבים.