כמו שבעולם הטבעי אי אפשר שכל הדברים יהיו בשווי ערכם ותועלתם כן הדין גם בעולם הרוחני והמצות יש נכבדות ויותר נכבדות קלות וחמורות אכן להשלמת האדם כל המצות הם שוות שכל אחת צריכה לחברתה ם מצד מתן שכרם הם שוות וכל זה למדנו ממצות שילוח הקן כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או בצים והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. ואיתא במדרש ילקוט שלח תשלח אם קיימת מצוה זו אביא מלך המשיח שנאמר משלחי רגל השור והחמור וממהר את אליהו ז"ל שיבא שנאמר הנני שולח לכם את אליהו וגו' והשיב לב אבות על בנים עכ"ל: ולמה בזכות מצו זו דוקא יבא אליהו י"ל דשמע בני מוסר אביך דרשינן שזה הקב"ה ואל תטש תורת אמך זה כנסת ישראל ודרשינן עוד ושב ד' אלקיך את שבותך וכו והשיב לא נאמר אלא ושב כביכול כל מקום שגלו שכינה גלתה עמהם דכתיב והוא אסור בזקים וכן כתוב איזה ספר כריתות אמכם וכו' הרי ששכינת עוזו נקרא אמנו וזה כוונת המדרש שלח תשלח את האם שתצא חפשי מהגלות כשהבנים תקח לך שתמשכם להחזירם בתשובה כן היא המצו' לכל אחד מישראל ולכן עי"ז נקרבת הגאולה.

ויש לבאר בזה למה דוקא במצה זו ובמצות כבד את אביך וא"א כתיב מתן שכר ע"פ מה דאיתא במדרש רבה כי יקרא קן צפור זש"ה אורח חיים פן תפלם נעו מעגלותי' לא תדע מהו אורח חיים פן תפלס אמר הקב"ה לא תהא יושב ומשקל במצותי' של תורה לא תהא אומר הואיל ומצו' זו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה והואיל וזו מצו' קלה איני עושה אותה מה עשה הקב"ה לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצו' ומצו' כדי שיעשו כל המצות בחום מניין שנאמר נעו מעגלותי' לא תדע למה"ד למלך ששכר לו פועלים והכניס אותם לתוך פרדסו סתם ולא גילה להם מהו שכרו של פרדס שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה בערב קרא לכל אחד ואחד אמר לו תחת איזו אילן עשית אמר לו תחת זה אמר לו פלפל הוא שכרו זהוב אחד וגו' אמר לו זית הוא שכרו מאחים זוז אמרו לו לא הי' צריך להודיע וכו' אמר להם המלך אילו הודעתי האיך הי' כל פרדסי נעשה כך לא גילה מתן שכרן של מצות חוץ משתי מצות חמורה שבחמורות והקלה שבקלות כבוד או"א חמורה ומתן שכרה אריכות ימים שנאמר למען יאריכון ימיך והקלה שלוח הקן ומה שכרה אריכות ימים עכ"ל.

וי"ל מה מבאר במשל גם בפסוק י"ל הכפל ושנוי מלשון יחיד לל"ר אורח חיים ומעגלות ויש לבאר בתירוץ עוד הקושיא הידועה למה לא כתוב בתורה רק שכר בעוה"ז. דאם עשור רצה לחון לעבדיו ויאמר להם הא לכם אבנים ועצים ועפר ובנו לכם בית לדור בו בלא זב רק חסד אבל אם יאמר להם ויתר מאלו בכל ערב וערב תקבלו ממני שכר יום כאלו אתם בונים בית לי בלא יראה כאלו הוא דבר ללא צורך אבל מכ"מ עושה הבעה"ב החונן כן באשר שידע שהתכלית המכוון לא ישולם רק אחר זמן רב והפועל העצל רוצה בשכר אשר בעודו בכפו יבלענה. וכן הענין בשכר המצות דעיקר המצות הם לבנות בית חיים נצחיים ולזה לא צריך שכר שהוא בעצמו השכר אבל מפני פועלים עצלנים נותן הקב"ה גם שכר בעוה"ז.

וזהו אורח חיים פן תפלס שהוא שכר הנצחיי לכן נסתרו המעגלות הקטנות שמביאות אל האורח דהיינו שכר מצות העוה"ז שלא תדע שכרן ותקיים כולן כי התורה בכללה אחד אבל השכר הנצחיי הוא נכלל בשכר קיום המצות וזה מבאר במשל הפרדס ששם עיקר העבודה היא השלמת מות הפרדס להפועלים בעצמם שהכניס אותם לתוך פרדסו ושכר של כל אחד הוא דבר מיותר ולכן אין קפידא אם האחד יקבל יותר מהאחר כיון שבעבודת הפרדס כל אחד יש לו חל חלקו בשוה.

ובזה יובן למה הראה התורה כן דוקא בשני מצות אילו כבוד או"א ושלוח הקן הלא יש יותר חמורת וקלות בתורה אבל י"ל דאולי יש מקום לשאול האיך אפשר שעיקר תכלית השכר הוא הבנין בעה"ב הא לפ"ז העה"ב נתהו' מעבודת עה"ז ואיך אפשר שהנולד יהי עיקר יותר וישפיע אל המוליד אכן זה נראה בכבוד אב ואם אף שהם המולידים מכ"מ הם חששו כח וצריכים אל הנולד מהם להשפיע להם כדי שיקויים מצות כבוד או"א בהם וכן הענין בקרן הקיימת לעוה"ב שמשפיע פירות לעוה"ז וכן בשילוח הקן אם אין בנים ליקח האם אבל בשביל הבנים תצא האם חפשי הרי הבנים משפיעים לה ובזה תדע ותאמין האיך אפשר שייטב לך בעוה"ז שתאריך ימים לעוה"ב.

אכן יש לומר עוד בשנדקדק בדברי המדרש אלו למה באמת הקב"ה עושה כן ולא הודיע לפועלים איזה אילן שכרו מרובה כדי שיעשו תחתיו הלא עכ"פ יש מהפועלים מוטעים ומה זה שמסיים בקלה ובחמורה האיך אפשר באמת שמצוה קלה דשלוח הקן יש לו שכר ככבוד או"א וכל אחד ישתדל במצו' זו ויניח כבוד או"א אבל י"ל דכבר אמרנו דכמו בעולם הטבעי לא כל הענינים בשווי תועלתם כן גם בעולם הרוחני אכן כמו להשלמת הפרדס צריך החשוב עם האינו חשוב והכל יחד יחשב פרדס כמו כן כל המצות בכללם הם האורח שמוביל לחיים אבל המעגלים הקטנים להגיע לאורח הגבול באחד הם רבים ולכן לא אמר במשל שהמלך שילם לאחד הרבה ולאחד מעט רק שאמר שעבודתו זאת לא שוה רק זהוב או חצי זהוב אבל מכ"מ כיון שהכל צריך לפרדס משלם לו הכל בשו' כפי רב עבודתו וכפי השתדלותו וזה הראה שכתב בקלה ובחמורה למען ייטב לך הארכת ימים שהם שכר העוה"ז והעוה"ב להראות שכל המצות בבחינות העוה"ב הם שוין שכל אחת דבוקה לאחרת וכל אחת צריכה לאחרת ולכן גם מתן שכרם שוה.

אמנם כשם ששכר המצות נעלם ממנו כן לא נדע ג"כ ענין התועלת וטעם המצות ועפ"ז יבואר מה דאיתא עוד במ"ר ע"פ כי יקרא קן צפור בן עזאי אומר מצו' גוררת מצו' ועבירה גוררת עבירה כיצד כתיב למעלה כי תצא למלחמה וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה כדי שלא תמצא חן בעיניו ואם לא עשית כן מה כתיב אחריו כי יהי' לאיש בן סורר ומורה מתוך כך כי יהי' לאיש חטא משפט מות והומת הוי עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצו' מניין תחילה כי יקרא קן צפור מתוך כך כי תבנה בית חדש מתוך כך לא תזרע כרמך כלאים מתוך כך לא תחרוש בשור וחמור יחדיו מתוך כך גדילים תעשה לך הרי מצוה גוררת מצוה. ובפי זה י"ל שרצה לרמז האיך התורה כסה בענין המנות ומביאם מענין לענין להראות לאדם כן דהנה בשילוח הקן צותה לעלות לאילן ולכנוס בסכנה ואם עשה כן יזכה לבנות בית ולקיים מצות שמירה מן הסכנה מתוך שיעשה מעקה לגגו ואז ידע כי להקב"ה לבד יודע מהות הענין ולכן יזהר בשלשה חלקי הבריאה מעירוב כלאים תחלה בנטיעה לא תזרע ואח"כ בבהמה מה לא תחרוש בשור וחמור ואח"כ בא באדם לא תלבוש כלאים וכשתבא עד תכליתו אז אדרבא גדילים תעשה לך לשם מצו' צמר ופשתים יחדיו להורות כי רק להקב"ה נודע מהות ועניני המצות עוד י"ל בביאור המדרש והאיך ששייכו המצות שזכרנו להדדי שהאחד יגרום האחר שעוד יש לדקדק למה מדלג לא תלבש שעטנז שבין לא תחרוש ובין גדילים תעשה לך ויש לבאר דמוכח ממתניתן דב"מ פ"ו מ"ד השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה אם הוחמה חייב שהבקעה חם יותר מההר וידוע דהחמור דרכו לילך על ההרים בטוב יותר מבהמה אחרת אבל לחרישה השור טוב יותר דרוב תבואות בכח השור וכן מקום הכרם נטוע בהר דוקא ושאר תבואה נזרעת גם בבקעה והנה הפשתן לבוש היותר טוב בחמה והצמר לבוש היותר טוב בצינה. ועוד איתא במדרש רבה יש מצוה שמתן שכרה עושר ויש מצו שמתן שכרה כבוד ומה מתן שכרה של מצות שלוח הקן שאם אין לך בנים אני נותן לך שנאמר ואת הבנים תקח לך וזה גם כן פירש מצו' גוררת מצו כי יקרא קן צפור ותקיים מצו' זו ומתוך כך תזכה לבנים ויהי' ביתך קטן מהכיל ותבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ומתוך כך שיהיו לך ני בית רבים תצטרך לפרנסם ותרצה לזרוע בין הכרמים ג"כ לכן אצוה לך לא תזרע כרמך כלאים: ומתוך מצוה זו נתהוים שני מצות בשו' דהיינו ע"י שאתה צריך להיות לך כרם בהר ושדה בבקעה שהאחד אתה חורש בחמור והאחר בשור אפשר שתרצה לזוגם כי מה שחסר להאחד שהחמור יותר ראוי לחרוש בהר מבשור והשור ראוי יותר לחרישה בבקעה ותרצה שהאחד ישלים חסרון האחר לכן הוצרך לצוות לא תחרוש בשור וחמור: ועוד מצוה אחרת תצמח מזה שאחר שבהר האויר קר שטוב לזה לבוש צמר ובבקעה האויר חם שטוב לה לבוש קר אפשר שתעשה הבגד הממוצע מצמר ופשתים שטוב לשניהם לזה מצוה לא תלבש שעטנז (ועל שאין נתהו' האחד מהאחר ששניהם נפרדים בצמיחתם צמר מבעלי חיים ופשתם מן האדמה לא חשבם לבדו). ועל שהוצרך לאסור עשיית הכלאים הוצרך לצוות שבמקום מצו' שגדילים תעשה לך איסור שעטנז הותר.

עוד י"ל בהמשך המצו' בשנדקדק מאי טעמא כל המצות הם על היין כגון קדוש וברכת כהנים וכדומה והרי אמרינן ביין שגרם יללה לעולם והרי סוטה ונזיר בסמיכות דרשינן כן מי שרואה סוטה בנולותה יזיר עצמו מן היין וכן בנח וכו' ועוד ששכר העוה"ב אמרו רז"ל שהוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית אבל יש לבאר דכבר אמרו רז"ל עץ הדעת גפן הי והיינו שהיין מחכים שהוא מעץ הדעת טוב ורע אבל מפני שמיועד האדם להאמין ולא להשען חל בינתו לכן אכתי אין עתה העת שיזון מהיין עד העה"ב שאז יהי' כולו רוחני ויזון מהשכל ואז יתענג מהיין השמור בענבים שהוא ענין השכל.

אכן מפני שאין הציווי רק שלא יזין מהשכל לתורה אבל בתורה אדרבא הכל ע"פ השכל במצות העיקר היין שהוא המשכיל ויפעל דעת האדם צלולה וזהו ג"כ מה דאמרינן בסנהדרין חמרת וחיי לפום רבנן דבעניני עולם לא יתאחדו עתה מות וחיים עץ הדעת ועץ החיים אבל רק דרבנן נושאי תורת ד' בלבם ומפיצים ב דעת והשכל בהם נתאחדו. ובענין זה נכללו במצות הללו שלשה העבירות החמורות ע"ז, ג"ע, שפיכות דמים. עבודה זרה שהוא הכפירה בד' זה נרמז גלא תזרע כרמך כלאים שלא יתערב עץ הדעת שהיא החכמה אלקות בשאר אילנות וזרעים היוצאים מגדר התורה והאמונה: גלוי עריות זה נרמז בלא תחרוש בשור וחמור יחדיו שלא יבא להזדוג מין באינו מינו שזה העיקר ג"ע שהאשה שהיא עזר כשהיא נגדו היא רחוקה ממנו ולא קרובה: ש"ד זה נרמז בלא תלבש שעטנז ע"ד מה שאיתא בפרקי דר"א כשהרג קין להבל צוה הקב"ה ה שלא יתערב נמר ופשתים לעולם אפילו בבגד.

אכן כולם הותרו במקום מצו' ע"ז שחילול שבת שהוא שקולה לע"ז הותרה בעבודת בית המקדש. ג"ע הותרה ביבום באשת אח. ושעטנז במקום ציצית וטעם לזה כי דוקא במקום רשות מגלגלין חובה ע"י חובה אבל בדבר מצו' לא יבא רע מזה. וזה המשך הענין שכשקיימת מצות שלוח הקן וסכנת בעצמך לעלות באילן תזכה לעשות מצות מעקה שלא יפול הנופל ממנו שלא יפול אחר לדבר רשות והיינו כי יפול הנופל ממנו דאם יפול על ידך זה ראי' שאתה חייב שמגלגלין חובה ע"י חייב. ומטעם זה נאסרו הג' דברים שהם חובה זריעת כלאים וחרישת שור וחמור ולבישת שעטנז שהם סימן ע"ז ג"ע ש"ד ויבואו לחובה אבל ע"י זכות דהיינו במקום מצו אינם באים ולכן גדילים תעשה לך דקיום מצות ציצית אפילו במקום שעטנז.

ובזה דמגלגלין חובה ע"י חייב שנעשה ע"י מעשיו הרעים מחטיא את חבירו יש לבאר עוד מה דאיתא בספרי לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ר"ש תומר מצרים הם טבעו את ישראל במים ואדומיים קדמו את ישראל בחרב ולא חסרן הכתוב אלא עד ג' דורות עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם ללמדך שהמחטיא את חבירו קשה לו מן ההרגו שההרגו אין מוציאו אלא מן העוה"ז ומחטיאו מוציא מן העוה"ז והעוה"ב עכ"ל: ויש לדקדק הא אדרבא בעמון ומואב לא כתיב רק שנאה גופניית על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך את בלעם ומהחטא שהחטיאו ישראל לא נזכר הן אמת דבספרי נדרש על דבר שהוא דבר העצה אבל עכ"פ לא נכתב בפירוש. גם בפסוק י"ל דקאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך דשני טעמים למה לי ועוד הביא האלשיך הקושיא הא גם אדום לא קדם ולמה לא נתעב. ובפשטות יש לומר דמאשר קדם לבד לא יקשה דלמא עניים היו חבל הם כן ממנ"פ יקשה למה שכרו את בלעם אם לא היו להם ממון ולפ"ז לא קשה מאדום דבזה לא שייך ממנ"פ דאדום לא שכר ודלמא באמת עניים היו: אבל עוד י"ל דשני טעמים צריכים זה לזה והא בלא הא לא סגי דלכאורה מה קושיא למה לא קדמו הא הכתוב מעיד המאכילך מן במדבר המוציא לך מים לא חסרת דבר וא"כ אולי חשבו שאין להם צורך לזה אכן התינח אם ידעו עמון ומואב כן אבל אם לא ידעו ודאי יש להאשימם והנה אם ידעו שישראל חוסים כל כך תחת השגחה העליונה עד אשר גם המן ירד להם מן השמים וכו' איך חשבו שאפשר לקללם אחרי שד' חפץ בם והרי זה דברי בלעם מה אקוב לא קבה אל וגו' ד' אלקיו עמו. וכן איפכא אשר שכרו את בלעם עבור זה לבד אין להאשימם דלמא רצו לקללם בחשבם שד' שונאם ושהם ראויים לכך אבל אם כן לא ידעו מהנסים שנעשו לישראל והיו להם לקדם בלחם ובמים ולכן אין קושיא מאדום דדילמא הם ידעו מהנסים דמן ובאר: וביותר י"ל ע"פ ספרי הנ"ל דודאי כל הטעמים הללו אינם עיקר להאשימם דמפני שאינם חוננים דלים אין להאשימם כ"כ להרחיקם לעולם מקרב ישראל וכל שכן לא מפני ששכרו דהרי היו עושים כן מחמת יראה ולא מחמת שנאה שאמרו עתה ילחכו הקהל אבל עיקר האשמה הי' מפני שהחטיאו את ישראל ולא נקט טעמים הללו שא מפני שזה מגדל חטאם כי החטא הי' כמו שכתוב שקראו העם לזבחי אלוקיהם ועי"ז נצמד ישראל לבעל פעור וזנו עם בנות מואב.

אמנם אם מדת מואב הי' לאבוד חברת אנשים ובפרט ישראל ולבזבז מלחמם לדלים אין כאן ראי' שהי' כוונתם להאשים ישראל במה שקראו אותם לזבחי אלוקיהן אבל אחרי שלא קדמום בלחם ובמים והראו בזה כי אינם גומלי חסדים וגם שכרו את בלעם בשיראו עתה ילחכו הקהל את כל סביבותם א"כ אדרבא הי' להם להרחיק מהם ולא לבקש חברותם ואף עפ"כ קראו להם לזבחי אלוקיהם והתקרבו אליהם א"כ זה ודאי מרוע לבבם שעשו נגד טבעם רק למען החטיא חת ישראל: וזהו על דבר פירוש על דבר העצה כדרשת הספרי. ואם תקשה הא העצה לא היתה רק מבלעם ומי יודע אם כל העם הסכימו עם העצה ע"ז קאמר אשר לא קדמו הרי שהיו קמצנים ועל אשר שכרו הרי ששנאו חברת ישראל ואע"פ כן ותקראן לעם ע"כ שרצו להחטיאם ולכן שפיר קאמר הספרי שגדול המחטיא שעיקר החטא שנתעבו עליו הי' מה שהחטיאו את ישראל.

ומה שלא הזכיר להם משם החטא רק על דרך רמז הי' שלא לבייש את ישראל שהי' מעשה חדש שלא עברו רק איזה חדשים מעת שחטאו. ולכן הוי עונש זה דוקא להרחיקם מהקהל דהוי מדה כנגד מדה הם הרחיקו עצמם מן ישראל ולא קרבו להם אלא למען החטיאם לכן ירחקו מישראל לבל החטיאם עוד משא"כ במצרים ואדום שהם הקריבו עצמם לישראל אף שהי' להרע להם — דאדרבא יעקב ברח מפני עשו וישראל מפני מצרים — אבל כוונתם הי' הנאת עצמם וזדון לבם ולא להחטיאם.

והנה גם בענין מחיית עמלק מצינו שגלגול החובה שבא על אותן מישראל שכתוב עליהן ויזנב בך כל הנחשלים שפלטם ענני כבוד בא להם ע"י חייב בהקדם מה דאיתא במדרש ילקוט זכור את אשר עשה לך עמלק רבי תנחום בר חנלאי פתח זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם אמר הקב"ה לישראל בני הוי זהירין בשתי זכירות שהכתבתי לכם בתורה תמחה את זכר עמלק כי מחה אמחה את זכר עמלק משלי אפר משולי אפר אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו באפר שנאמר ואנכי עפר ואפר ואם לאו לגבי חומר גביכם התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים דכתיב וימררו את חייהם וגו' בחומר עכ"ל. יש לדקדק מה ענין לזכור ב' זכירות. ועוד איך שייך לזה אם זכיתם וכו' ואם לאו. ועוד למה פרט מאברהם שאמר אפר ולא עפר שקדם. ועוד דאם לאו אין אתם בניו של אברהם הוי לי' למימר ועוד מה ענין לשעבודה של מצרים שכבר עבר אבל י"ל דאיתא במדרש רבה פ' וירא ואנכי עפר ואפר אמר אברהם אלו הרגני אמרפל לא הייתי עפר ואלו שרפני נמרוד לא הייתי אפר.

וי"ל מאי בעי בזה ועוד למה הקדים עפר לאפר הרי מעשה דנמרוד קדם ויש ליישב דהנה אברהם הי' לו שני טעמים להתפלל בעד הצלת סדום אהבת האנושי להציל אנשי סדום ואהבת הקב"ה כמו שאמר חלילה לך וגו' השופט כל הארץ לא יעשה משפט ומפאת שני אהבות האלה כבר הי' ראוי להיות עפר ואפר עפר מאמרפל כשנלחם להציל לוט שהי אהבת האנושי להציל את בן אחיו ואפר מנמרוד כשנשלך ממנו לכבשן האש לעבוד ע"ז שהוא כבוד הקב"ה.

והנה אף שמשני טעמים יחד התפלל אברהם אל הקב"ה מכ"מ חפצו בעד אהבת האנושי הי' כולל יותר מבשביל אהבת הקב"ה שבשביל אהבת האנושי חפץ שבין רשעים בין צדיקים לא יאבדו אבל בשביל אהבת הקב"ה לא הי' יכול להתפלל רק על הצדיקים שאין עול רק להמית צדיק עם רשע.

וזהו שאמר אברהם הנה נא הואלת לדבר אל ד' ואנכי עפר ואפר אחר שכבר הייתי ראוי להיות עפר ע"י אהבת אנושי ונצלתי בחסדך לכן השמיעני להציל הכל מפאת זה ואם לאו הרי הייתי כבר ראוי להיות אפר בשביל כבודך ונצלתי בחסדך לכן שמע אלי עכ"פ בשביל כבודך הציל הצדיקים אבל הקב"ה השיב אם אמצא בסדום וגו' ונשאתי לכל המקום בעבורם לא בשביל כבודי לבד אלא גם לרשעים כדברך הראשון.

ועפ"ז יש לפרש מה דאמרינן בסוטה (פ' ב') דרש רבא בשכר שאמר אברהם אנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה וא ואפר פרה וי"ל מה מדה כנגד מדה יש בשתי מצות אלו אבל יש לבאר דהנה ידוע שענין טהרת אפר פרה היא שפרה תכפר עון העגל שהביא שוב מיתה לעולם וזהו בזכות שאמר אברהם ואנכי אפר שהזכיר חסד הקב"ה עליו. מה שעשה בשביל שלום האנושי להיות עפר לזה ניתן לבניו עפר סוטה להטיל שלו' בעיקר האנושי בין איש לאשתו ובזכות מה שהזכיר חסד הקב"ה שהי' ראוי להיות אפר בשביל ע"ז וניצול זכו בניו לאפר פרה להטהר על ידה מזוהמת ע"ז דעגל.

והנה בפסוקים של מצות מחיית עמלק יש סתירה דבפ' בשלח כתיב מחה אמחה דמשמע הקב"ה בעצמו ובכי תצא כתיב תמחה דמשמע אתה תמחה גם יש חילוק שבפרשת בשלח לא הזכיר מאויבי ישראל וכאן אמר בהניח וגו' מכל אויביך מסביב ולזה אמר המדרש זכרו שתי זכירות שהכתבתי לכם שנראים כסותרים דיש לפרש שהצלת הקב"ה הי' בשני פנים דאברהם נאמר אשר הוצאתיך מאור כשדים ובישראל נאמר אשר הוצאתיך מכור הברזל ממצרים והי' חילוק רב בין שני ההוצאות חלו דבאברהם שגדל זכותו נצול בלי צער ע"י הקב"ה אבל בישראל שלא זכו הוצרכו לשעבוד וצרות ויציאתם שהי' מפאת קושי השעבוד דומה כאלו הם הוציאו עצמם: וזה פי' המדרש אם זכיתם הרי אתם ב"ב של אברהם שהצלתיו מלהיות אפר בשביל זכותו ובענין זה אמחה אני בחסדי בלי שתסבלו מקודם קושי השעבוד אבל אם לא זכיתם דהיינו שיצטרכו צרות אז התקינו עצמכם לשעבוד של מצרים כמו ששם לא נצלתם רק ע"י קושי השעבוד וזהו בהניח ד' לך מכל אויביך אחרי שסבלת צרות רבות ואז תמחה את זכר שאתה בעצמך צריך לעשות כן. וזה כוונת המדרש רבה פ' בשלח ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ד' לאמר היש ד' בקרבנו אם אין ר יהודה אומר אמרו אם רבון על כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו נעבדנו ואם לאו נמרוד בו ור"נ אמר אם מספיק לנו מזונותינו וכו' נעבדנו ואם לאו נמרוד בו ורבותינו אמרו אם מהרהרים אנו בלבבינו והוא יודע מה שאנו מהרהרים נעבדנו ואם לאו נמרוד בו אמר להם הקב"ה אם בקשתם לבדוק אותי יבוא הרשע ויבדוק אתכם מיד ויבא עמלק עכ"ל. בפירוש המדרש ובפרט למה רק על השלישי השיב הקב"ה י"ל דהנה הכתוב מעיד שבקשו ג' דברים שיראה שמושל על כל לכן אמר למשה והכית בצור ואיתא במדרש אם מבקשים מהאבן הזה הוצא ואם מבקשים מזה הוצא פי' להורות שמושל על כל. וגם שנותן להם מזונותיהם הראם כשהוציא להם מים והנה בשני דברים האלו שייך לשון ריב כדכתיב וירב העם עם משה ולזה קראו מסה ומריבה על ריב ועל נסותם וזה קרוי נסה. אבל עתה רצו לנסות אם הקב"ה יודע מחשבותיהם כדכתיב ויזנב בך כל הנחשלים אחריך שפלטם הענן.

אכן למה לא הועיל זכות הטובים לזה אמר ואתה עיף ויגע ולא ירא פי' עיף שאתה לא חטאת ועשית רצוני אבל בעייפות ויגיעות עשית כן ע"ד לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל פי' שחשבת עבודת ד' לך ליגיעה.

ובזה יובן פרקי ר"א (פ' מ"ה) אמרו ישראל לפני משה כתוב אחד אומר זכור את יום השבת וכתוב אחד אומר זכור את אשר עשה לך עמלק האיך יתקיימו שני זכירות יחד זה זכור וזה זכור אמר להם משה לישראל אינו דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ זה כוס וזה כוס זה כוס לשמור ולקדש את יום השבת וזה כוס להשמיד זרעו של עמלק וכשתבואו לארץ לא תשכח: והנה לעיל בפ' בשלח דף כ"ד ע"א שהבאנו מאמר זה כבר דקדקנו מאי קושיא דאיזה סתירה יש בין שני זכירות האלה ומה זה תשובת משה ומלבד מה שפרשנו שם יש לבאר עוד ע"פ המדרש בפ' בשלח מלך ביפיו תחזינה עיניך אמרו ישראל רבש"ע האיך אנו יכולים לראות את פניך והלא מסרתנו ביד אדום אומא דחילא ותקיפא וא"כ כיון שזרעו של עמלק קיים האיך אנו יכולים לראות את פניך אמר להם אל תראו שעתידם אתם שתאמרו לי היכן הם ואתם תראו שמחתה של ציון: והמדרש תמו דאיזה המשך נמצא באם עמלק קיים עם ראיית פני הקב"ה ומהו החשיבה שהשיב הקב"ה: אמנם בפסוק ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים הפירוש שבזה רצה ליתן טעם כיון שהקב"ה כל יכול האיך יכול עמלק להלחם בישראל עד שהקב"ה הוצרך לצות לנקום ממנו לזה קאמר כיון דעמלק הוא זרעו של אדום דכתיב בי' והי' כאשר תריד ופרקת עולו לכן נמסרו בידו כל הנחשלים דהיינו החוטאים שפלטם הענן אכן שמא תקשה למה לא נמלטו בזכות הרבים לזה מתרץ גם אתה עיף ויגע במצות כמו שדרשו וילחם ברפידים שרפו ידיהם וגם אתה לא ירא שקים כי אמרת היש ד' בקרבנו אם אין שרצית לנסות הקב"ה אם הוא יודע מחשבותיכם.

וזהו פירוש האיך אנו יכולים לראות את פניך פירוש להכיר גדולתך והלא מסרתנו ביד אדום כאלו לא יכול לו באשר שהוא תקיפא ודחילא. ומבואר בזה האיך יתקיימו שני זכירות יחד כיון ששבת הוא ערות על הקב"ה שברא הכל וזכור את אשר עשה לך עמלק זכירה שהוצרך הקב"ה לעשות מלחמה עם אדם כאלו ח"ו אין הכל בידו ועוד שצוה בלשון זכירה כאלו הוא דבר חשוב כמו שבת על זה משיב ודאי גם זה צורך כמו שנותנים גם חומץ בכלי לשומרו והצורך הוא כשתבואו לארץ לא תשכחו מה שעשה לכם עמלק בעת שהייתם עיפים ויגעי' אבל תזכרו את חסדי ד' ובזכות שתשמרו מצותיו עתידים אתם אומרים היכן הם ותרחו שמחתה של ציון.