בתנא דבי אליהו פ' ט"ז — הובא גם בברכת שמואל — א"ל רבי אמור לי כמה נביאים נתנבאו לישראל אמרתי לו ארבעים ושמנה ומה נשתנה ארבעים ושמנה מארבעים וחמשה או מחמשים אמרתי לו כנגד מ"ח ערי מקלט עכ"ל והוא תמו' למה הי' ניחא לי' טפי מספר מ"ה או חמשים ממספר מ"ח ועוד י"ל מה ייחוס יש בין מספר הנביאים ובין מספר ערי מקלט ולבאר זה יש לומר דאמרינן בחולין פ"ז חומר שעורים ולתך שעורים אלו ארבעים וחמשה צדיקים שעולם מתקיים בהם הרי שמספר מ"ה צדיקים היא צורך להגן על הדור וגם למספר חמשים מצאנו פעולה טובה שבהתחיל אברהם להתפלל על סדום התחיל במספר חמשים כנאמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ויש ליתן טעם לזה שחמשים הוא מספר היובל שנותן חירות לארץ וישביה וכן נאמר בזוהר שחמשים פעמים נזכר בתורה יציאת מצרים שע"י מספר חמשים מספר היובל יצאו לחירות מגלות מצרים ומשעבודם ועפ"ז מצאנו פעולה טובה לשני המספרים מספר מ"ה ומספר חמשים שמ"ה צדיקים מגינים על הדור ומספר חמשים יוציא לחירות מגלות ומשעבוד מלכיות ועפי"ז יפורש טענת השואל שהוא חשב שיותר הי' צודק אם הי' מספר הנביאים מ"ה כדי להגן על ישראל מן הפורעניות או מספר חמשים להוציאם לחירות מאשמתם אבל ארבעים ושמונה לא ידע טעם וע"ז השיב לו אליהו כנגד ארבעים ושמונה ערי מקלט שנתנו ללוים דאיתא במדרש פ' בראשית והמה כאדם עברו ברית המה כאדם הראשון מה אדם הראשון עבר הציווי ודנתי אותו בשלוחין שנאמר וישלחהו מגן עדן ובגירושין דכתיב ויגרש את האדם וקוננתי עליו איכה שנאמר ויאמר לו איכה אף בניו עברו על ציויי ודנתי אותם בשלוח שנאמר שלח מעל פני ודנתי אותם בגירושין שנאמר מביתי אגרשם וקוננתי עליהם איכה שנאמר א איכה ישבה בדד עכ"ל בפי זה יש לומר דאיתא במדרש רבה פ"א אתה מוצא סנחריב הגלה אותם שלש גליות גלות הראשונה הגלה לראובני ולגדי ולחצי מטה מנשה והשניה שבט זבולון ושבט נפתלי שנאמר הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי השלישי הגלה לשאר שבטים שנאמר והאחרון הכביד הכביד במכבד נבוכדנצר אף הוא הגלה בשלש גליות בראשונה הגלה ליהויקים ובשניה יהויכין נבוזראדן דן הגלה לצדקיהו וצריך טעם למה הן בגליות סנחריב והן בגליות נבוכדנצר נחלק לג' חלקים אכן יבואר ע"פ מדרש הנ"ל שאמר הקב"ה שדן את ישראל כמו שדן לאדם הראשון ובאדם הראשון מצאנו שלש גליות גלות הראשון היה כשברח אחר שחטא מלפני ד' כנאמר ויתחבא האדם ואשתו עד שאמר לו ד' איכה וגלות השני היה כשנשלח מג"ע כמו שנאמר וישלחהו ד' אלקים מג"ע אבל עוד חנה על פתח ג"ע כנראה ממה שנאמר עוד אחרי זה ויגרש את האדם וישם מקדם לג"ע את הכרובים ואת להב החרב המתהפכת וזה הוא מה שפרט המדרש מה אדם הראשון עבר על ציווי ודנתי בשלוח שנאמר שלח מעל פני זה היה בגלות סנחריב שנתגרשו מארץ ישראל שהוא תמיד תחת פני ד' כדכתיב תמיד עיני ד' אלקיך בה ודנתי בגירושין שנאמר מביתי אגרשם זה נתקיים בגלות נבוכדנצר שנחרב הבית וקוננתי עליהם איכה שנאמר איכה ישבה בדד וזה היה גלות השלישי דיש להבין מה שמדמה המדרש דבר הקב"ה ויאמר לו איכה עם קינת ירמיהו איכה ישבה בדד אכן יפורש שדבר הנשתנה מאוד כאילו הלך ממקומו ובא דבר גרוע תחתיו כמו דכתיב הזאת נעמי כלומר הלא נראית כאחרת וכן הזאת העיר כלילת יופי כלומר העיר הזאת הלכה ובאה גרועה תחתיה ולכן לשון איכה הוא כלשון איכה שנאמר לאדם כמו ששואל איה העיר שהיתה רבתי בגוים שרתי במדינות ועתה היתה למס וישבה בדד ועל כי ענש הקב"ה את ישראל כמו שענש לאדם הראשון והוא נענש בשלש שלוחים לכן גם גלות שלהם היה בשלשה מחלוקת.

והנה על אדם נגזר מיתה כנאמר ביום אכלך ממנו מות תמות אבל ריחם הקב"ה עליו והפך עונשו לגלות וכן היה גם לישראל שהיו חייבים מיתה על שעבדו ע"ז כנאמר זובח לאלקים יחרם אבל גם עליהם ריחם ד' והפך עונשם לגלות וכן הענין ברוצח שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך ולא חילק הכתוב בין הורג בשוגג להורג במזיד שהרי בן נח נהרג על שוגג כמזיד אבל לישראל נתן הקב"ה הצלה לרוצח בשוגג שינוס אל אחת מערי מקלט וחי.

ובזה יפורש התנא דבי אליהו שהשואל סבר שתכלית הנביאים ותועלתם לישראל היה או להגן עליהם מן הפורעניות ולזה יצדק שתהי' מספרם ארבעים וחמשה כמספר הצדיקים אשר העולם מתקיים בהם או שתכליתם היה כתכלית היובל להוציא האסירים חפשי ושעבוד מלכיות ולזה יצדק שיהיה מספרם חמשים כמספר שני היובל אבל אליהו השיב להם לא זאת ולא זאת היה תועלת הנביאים לישראל כי אם תועלת ערי מקלט לרוצחים להצילם ממיתה שנתחייבו ולהפוך עונשם ממיתה לגלות ולזה צדק מספר ארבעים ושמונה כמספר ערי מקלט.

אמנם איזה דמיון בין גלות ישראל ובין גלות רוצחים יבואר עפ"י מה דאיתא בפסיקתא הובא במדרש ילקוט הושע י"ג צרור עון אפרים צפונה חטאתו כל מי שיש בדיו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה יחליפה במעשה הטוב ויעשה תשובה ויתקבל משל לאדם שיש לו צרורות של זוזים רעים ילך אצל חנוני ויתן לו תוספות ומחליפם בזוזים טובים אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומעשים טובים עכ"ל והוא תמוה אחר שמתבייש לעשות תשובה איך יתן לו עצה להחליפה במעשה הטוב ויעשה תשובה ועוד מה זה הענין יחליפה במעשה הטוב איך אפשר להחליף עבירה במעשה הטוב הלא הקב"ה אינו לוקח שוחד מצוה נגד עבירה כדברי רז"ל גם י"ל מה ענין המשל של זוזים רעיה שנותן לחנוני תוספות. ואולי יש לומר בפירושו שכבר הזהיר החסיד רבינו יונה ביסוד התשובה למי שמתבייש לעשות תשובה באמרו מה תועיל לי תשובה ברב עוונותי וכל מה שאוכל לעשות טוב לא יספיק למחות גודל מספר עוונותי ואמר שזאת עצת היצה"ר הוא שרוצה לבטלו מלעשות תשובה אבל נותן לו העצה שישליך מעליו כובד עונותיו ויחשוב בדעתו כאלו בו ביום נולד ואין בידו לא זכות ולא עבירה ומהיום מתחיל לעשות הטוב בעיני בוראו ובעצה זו יבוא להיות בעל תשובה גמור והנה כבר אמרנו בפ' אחרי מות עפ"י דברי רז"ל שיש חילוק בין עושה תשובה מאהבה לעושה חשובה מיראת העונש שהשב מיראה זדונות נמחלו לו אבל נחשבו לו כעבירות שגגות והשב מאהבה לא בלבד שהעבירות נמחלו לו לגמרי בלי שום השאר רושם כי אם גם נהפכו לזכיות ועפ"ז יפורש המדרש מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה וטעם ביושו ניכר שהוא על פי דברי יצה"ר שאומר לו מה תועיל לך תשובתך הלא תשאר חוטא כאשר היית שרוב מספר עונותיך לא ימחו ע"י תשובה ולמה תבייש עצמך להחשיב עצמך לחוטא מבלי תועלת לזה נותן לו העצה הטובה להחליפה במעשה הטוב ויעשה תשובה ויתקבל כלומר אמת אם אתה שוקל התשובה עפ"י התועלת שתהיה לך להנצל יין הפורעניות או לא אין זה תשובה גמורה שלא תשאר לך הביוש להקרא חוטא כשוגג אבל הטוב לך החליף העבירה במעשה הטוב הוי שב תשובה שתועיל להחליף העבירה במעשה הטוב דהיינו שתשוב רק מאהבת בוראך שתחרט על שחטאת נגדו והכעסתו ובזה לא ישאר לך שים ביוש כי אם תעשה תשובה כזה תתקבל להיות תשובה גמורה לכסות לא בלבד על עון מזיד כי אם גם על חטאת שוגג וזה הביא המשל ממי שיש לו צרורות של זוזים רעים ילך אצל חנוני ויתן לו תוספות שלא בלבד שלוקח ממנו הזוזים הרעים כי אם מחליפם בזוזים טובים כן מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומעשים טובים פירוש שיעשה תשובה שנכללו בה מעשים טובים שנהפכו מעבירות שלו ובזה יבואר הפסוק צרור עון אפרים צפונה חטאתו פי' אם אפרים יעשה בעון שלו שהוא עבירה מזיד כצרור של זוזים רעים שמביא אל חנוני ויתן לו תוספות ומחליפם בזוזים טובים אז לא בלבד שהעון של מזיד נמחק כי אם גם צפונה חטאתו חטאת שהוא שוגג ג"כ צפונה ונכסה לעולם: וזה הי' ענין התדמות תועלת הנביאים לתועלת ערי מקלט לרוצחים שאע"פ שדברי הנביאים לא הועילו להביא ישראל לידי תשובה גמורה מאהבה עם כל זה הועילו ששבו מיראת העונש בפרט בשכבר התחיל הפורענות כמו שאמר ירמיהו גם עתה נחנחה ותשב אחור ועל שלא שבו רק מיראת עונש לא הועילה התשובה רק לעשות זדונות כשגגות ולכן כמו שהרוצח הי' צריך לגלות לערי מקלט לכפר על עון שוגג שלו כן הי' גלות ישראל להם לכפרה על השוגג שנשאר מעון מזיד.

ובמה שביארנו שע"פ רצון הבורא הי' מקום ישיבת האדם בגן עדן ורק ע"י שחטא נתגרש משם יש לבאר פסוקי משלי כ"ז נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק כצפור נודדת מן קינה כן איש נודד ממקומו שי"ל ההמשך של שני פסוקים וגם מה משמיענו שאין חילוק בין צפור נודד מן קינה ובין איש נודד ממקומו ולמה ממשיל דוקא לצפור ולא לכל בהמה וחי' ועיף גם הם לפעמים נודדים ממקומם אבל יבואר זה ע"פ הכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר כוונת הפסוק נראה שמחלק בין אכילת הצדיק בעה"ז לאכילת הרשע שהצדיק אינו אוכל רק בשביל נפשו להחיות את נפשו בימי חלדו אבל לא בשביל הנאת הגוף אבל הרשע אוכל למלאות בטנו להנות גופו ובטנו ולו תמיד יש מחסור בתענוגים באשר לא ישבע מהם ולכן יש חילוק רב ביניהם שהצדיק שאין לו תכלית באכילתו כי אם לחיות מבזה כל תענוגים שמותירות על תכלית זה אפילו תענוגים של היתר אבל הרשע שלא ישבע מתענוגים לא די לו בתענוגים של היתר אלא יתענג גם בשל איסור וזה פי' הכתוב נפש שבעה שהיא של צדיק אשר עליו נאמר שאוכל לשובע נפשו בלבד חבום נופת אפילו תענוג מתוק שנקרא כן של היתר מבזה אחר שכבר השביע נפשו במה שצריך לה להחיותה אבל נפש רעבה שהי' של רשע שתמיד רעב לתענוגים לא בלבד שתענוגים של היתר יערבו לו אלא גם כל מר מתוק כל תענוגים של איסור שהם מרים לנפש האדם ימצא בהם חשק ויטעם אותם כמתוק ובא הפסוק השני ליתן טעם למה מבזה הצדיק כל כך תענוגי העה"ז גם של היתר מפני כצפור נודדת מן קינה כן איש נודד ממקומו דאמרינן ביצה ז' י"א שהצפור כל זמן שאינו פורח רק מדדה לא מדדה ברחוק יותר רק כל זמן שרואה את קינו אבל כשאין רואה את קינו לפניו אינו מדדה ולצפור זה מדמה את הצדיק באשר שיודע שמקומו אינו בעה"ז אלא למעלה בגן עדן מקום משכן כבוד ד' לא מדדה רק עד מקום שעוד מקומו לפניו אשר מקו' לשוב לשם ועל כן לא משים עיניו ולבו לתענוגי העה"ז שיודע שעל ידי אילו יפנה לבו ממקומו אשר רוצה לשוב לשם.

ואולי על זה מרמז מה דאיתא ב"ב פ' ה' ר' יוחנן משתעי זימנא חדא הוי קאזילנא בספינתא וחזינן ההוא קרטליתא (ארגז) דהוי קא מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות והדרי לה מיני דכוורי דמקרי כרשי (שסובבים אותו ממין דגים הנקראים כרשי) נחת בר אמוראי (אדם שיודע לשוט במים) לאתויי ורגש ובעי לשמטי' לאטמא (בקש לחתוך ירכו) ושדא זיקא דחלא (זרק לו חומץ וברח מריחו) ונחת נפק בת קלא אמר לן מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא דעתידת דשדיא תכלתא (להצניע בו) לצדיקי לעלמא דאתי עכ"ל ואולי מרמז זה ללמד איך ינהג האדם בבקשת האושר והטוב לו בעולם הזה כי רבים חושבים שאין טוב להם בעולם הזה מעושר וכבוד בפרט אם ישיגו אותם על דרך היתר מבלי לעבור את מצות ד' והנה העמידת האדם בעוה"ז להשיג תכליתו היא על שני עמודים על סור מרע ועשה טוב: דגים הם משל התאוה שרוצה לבלוע הכל כנאמר ותעשה האדם כדגי הים שבולעים אחד את חבירו: אשתו של רבי חנינא בן דוסא הראה רצונה במעשה המסופר ממנה במס' תענית כשבעלה חנינא בן דוסא השיג ע"י תפילתו רגל זהב של שולחן שהוא משל עשירות שאמרה לו רצונך ששולחן כל הצדיקים בעוה"ב ב יהי' מג' רגלים ושלך רק שני רגלים שביארנו במקום אחר שרמזה שמה שאתה נהנה בעשירתך בעוה"ז ינכה משכרך בעוה"ב וע"כ בקשה ממנו שיתפלל שמקח ממנו העשירות למען יהיה שכרו שלם עם הצדיקים לעוה"ב: תכלת הוא משל לבוש הצדיקים לעוה"ב שדומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד: החומץ שמתנגד למתוק הוא משל הסיגופים שמתנגדים להתענוגים: ובזה יש לפתור המשל שסיפר רבי יוחנן שפעם אחת היה הולך בספינה על הים (ספינה הוא כאשר כבר ביארנו במקומות אחרים משל לחיי העוה"ז שהולכים עליו לחיי העוה"ב) וראה ארגז שהוא המשל של האושר והטוב שהיו קבועים בו אבנים טובות ומרגליות כלומר שהטוב של העוה"ז אדם רואה מצד החיצון שלו שהיא עושר של אבנים טובות ומרגליות ועל אושר כזה חונים הדגים הם המתאוים לבלוע הכל שאוהב כסף לא ישבע כסף וראה ר"י בר אמוראי שהתאוה ג"כ לעושר של עשירות ורצה להשיגו שחשב שאין סכנה בדבר להשתדל להשיג עשירות לעבודת ד' אבל התאוות הנספחים לעשירות שעל פי רוב מתעים האדם מדרך הטוב התחילו להיות רוגשים בקרבו ורצו להפסיק ממנו ירך אחד שהוא העמוד של סור מרע שהתאוות של עשירות בקל מעבירין את האדם על דעת קונו ומביאין אותו לידי יסורין וכשהרגיש זה התלמיד החכם הזה התנגד להתאוה סיגופים שנמשלו לחומץ ועשה תשובה ובזה גירש את הדגים שנמשלו לתאוות ואחר ששב לבל ישוב לכסלה יצא בת קול ואמרה לו למה תבקשו האושר שצד חיצון שלו הוא עשירות של אבנים טובות ומרגליות הלא תשיגו יורת מזה אם תשתדלו להשיג מה שאשתו של רבי חנינא בן דוסא תשים בו שהוא תכלת לצדיקים לעתיד לבוא כלומר אם תכירו לאושר באמת כבר בעוה"ז מה שעתיד על פי ששפטה אשתו של רבי חנינא בן דוסא להיות לשכר הצדיקים לעוה"ב שיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז.

אמנם אחר כל הדברים האלה לא ישפוט האדם שחטא הוא בידו אם ישיג גם טוב העוה"ז בעושר וכבוד ע"י ברכת ד' שאת אשר חננו ד' לזכות לשתי שלחנות עליו החיוב להודות לד' חסדו גם על החסד הזה ורק בתנאי שיבא לו העושר לא בהשתדלות שרגילים בו בני אדם כי אם ע"י ברכת התורה כמו שאמרו רז"ל בע"ז פ' א' אמר ריב"ל דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו כתוב בתורה ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון שנוי בנביאים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל ומשולש בכתובים דכתיב כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועליהו לא יבול וכ אשר יעשה יצליח עכ"ל ויש לדקדק על לשון שנוי ומשולש שאין זה מה שמצאנו במקומות אחרים בכענין זה שנאמר בקיצור מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וכן מצאנו הלשון הזה מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים אשה לאיש וכמו כן היה יכול לומר פה מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין ולכן יש לומר בכונת המאמר דהנה בקיום התורה יש שלש מעלות אחת גבוה מאחרת: המעלה הא האחת היא שעושה מעשה המצוה כעבד העושה עבודת רבו באמונה כחובה עליו: המעלה השניה הגבוה מהראשון היא שישתדל על ידי לימוד תורה לדעת איך יעבוד לאביו שבשמים לבל יפגום בשוגג מבלי ידיעה שום דבר מעבודתו: והמעלה השלישית אשר אין למעלה ממנה היא שלא בלבד שיעסוק בתורה למען יעבוד בשלמות בלי חסרון אלא שגם עבודתו לא תהיה כעבודת עבד לרבו להתיר עצמו מחוב המוטל עליו כי אם יעשה בחפץ ובאהבה כבן העובד את אביו לעשות רצונו מאהבתו אותו: וכנגד שלש מעלות עבודות האלה בקיום מצות התורה יכפול גם השכר של העובד שהעובד כעבד בלבד מביא הצלחה לעצמו בלבד והעובד בהקדים לימוד התורה יש לו שכר כפול שלא בלבד שנכסיו מצליחין לו אלא מביא הצלחה גם לאחרים בזכותו בפרט להקרובים אליו לבני משפחתו ולמיודעיו והעובד לאביו שבשמים באהבה מצורף עם לימוד תורה יש לו שכר משולש שלא בלבד שמצליח לו ולאחרים כי אם גם תהיה לו הצלחתו לפאר ולכבוד בעיני אנשי דורו ואולי לזה מרמז מאמר ריב"ל שלא רצה לומר בלבד שבתורה ובנביאים ובכתובים נתבשרה הצלחה בנכסיו לעובד ד' אלא שגם נאמרו ונכפלו ומשולשו הן המעלות של עבודה והן השכר אשר תהיה לו בשבילם שבתורה כתוב בלבד ושמרתם את דברי הברית ועשיתם אותם שיעבדו ד' בשמירת הברית אשר כרת ד' בינו ובין ישראל שהוא המעשה בלבד ולזה יהיה השכר למען תשכילו את אשר תעשון שנכסיו מצליחין אותו.

אמנם בנביאים שנוי התביעה שנתבעים ממנו שני דברים לא בלבד המעשה של המצוה אלא גם הלימוד כדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו שילמוד בתחילה ועל פי הלימוד ישמור לעשות הכתוב בתורה ולזה יהיה לו גם השכר כפול כי תצליח את דרכיך ואז תשכיל לומר לא בלבד שתשכיל לעצמך כי אם גם תצליח את דרכיך שע"י דרכיך תצליח גם אחרים.

אכן בכתובים נאמרה המעלה המשולשת בקיום המצוה והשכר דהיינו שהעובד לבוראו בחפץ ובאהבה. וגם בתורה יהגה יומם ולילה שאמר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ד' חפצו לומר שלא מצא תענוג בתענוגי הרשעים והלצים להיות בחברותם כי אם בתורת ד' חפצו וזה ראיה שעבודתו איננה לו למשא כי אם מצא בתענוג וחפץ כמו שמתענג באהבה כשעובד לאביו ומלבד זה גם ובתורתו יהגה יומם ולילה ובזה עבודתו משולשת בטובה וכנגד זה גם שכרו משולש כי יהיה כעץ שתול על פלגי מים שיהיה נמשל לעץ שמוציא פריו לא לעצמו כי אם להנות ולהתענג לאחרים ועלהו לא יבול כעץ שמתפאר בעלים אשר לא יבולו שהם לו לפאר בעיני רואיו וגם לעצמו כל אשר יעשה יצליח שהם שלשה מיני השכר אשר פרטנו וע"כ נאמר הלשון כתוב שנוי ומשולש.

עוד יש לומר כענין זה באופן אחר על פי מה שפי' הרד"ק לשון תשכיל שנעשה הכל מאליו כאלו נעשה על פי שכלו ובזה יש לפרש מה שנאמר שקים משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלקים שתיבת משכיל נראה מיותר שדי אם יאמר היש דורש את אלקים אכן יפורש שיש חילוק רב בתפילות העולים למרום מי הם המתפללים כי אם העני או הניתן בצרה פונה למעלה בתפילתו אין זה סימן הכנעה שתקרא עבודת ד' זו תפלה כי אם עבודת עצמו שמבקש ישועה ממי שיש לו תקוה למצוא אותה ממנו וכאשר יפנה גם אל בני אדם אשר יקוה למצוא מהם תשועה ולכן מתפללים כאלה אינם נבטחים שהשגחת הבורא עליהם לשמוע תפלתם אבל אם נמצא איש משכיל שכל אשר יעשה יצלח בידו מאליו כאלו נעשה ע"פ שכלו ועל פי רוב אנשים מצליחים כאלה פונים מעבודת ד' כאנשי סדום שכאשר עמדו על במתי הצלחה אמרו מה שדי כי נעבדנו ולכן אם משכיל כזה דורש את ד' עליו ישקיף ד' לטובה אכן להבין מה חילוק יש בין איש משכיל ובין איש מצליח אולי י"ל שכמו שכל הדברים הנבראים יש להם פנימיות וחיצוניות כן ג"כ נמצאו שני הצדדים בבחינת אושר האדם שלפעמים באו לאדם מאורעות שאינם נראות לו טוב והצלחה אבל זה בלבד באשר שלא ידע מהות ענינם והתקשרותם באושר האמתי ולו ישכיל וישפוט ע"פ שכלו יראה וידע מה רב טוב נעשה לו ולזה יקרא משכיל שהיא הצלחה הפנימית כאלו בחר אותה לו בשכלו ונגד זה לפעמים יבואו לאדם מאורעות הנראות לו הצלחה והם נתהפכו לו לרעה וזה הוא צד החיצון של האושר והוא יקרא איש מצליח אכן אם נתאחדו שתי הבחינות יחד שבאה לו הצלחה שנראת לו טובה וגם היא הצלחה אשר על פי שכלו הי' בוחר לו כן הוא יקרא איש משכיל ומצליח ומה נעים גורלו.

אמנם עוד סר תנאי שלישי להשלים הצלחתו שהוא שתהי' הצלחה אשר נראה לעין השכל שתתמיד אצלו ולא תכלה במהרה. ואלה הם השלש מעלות של האושר אשר נדברו לעובד ד' באמת שבתורה לא נאמר רק למען תשכילו בכל אשר תעשון שתהי' לכם הצלחה פנימית אשר ע"פ שכלכם הייתם בוחרים לכם גם אם לא תראה לכם כהצלחה אבל בנביאים נכפלה הברכה שנאמר כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל שהצלחה הפנימית תתאחד עם החיצונה שתראה לעין השכל וגם לעין הרואה כהצלחה ואמנם שתהי' הצלחה כזה מתמדת אצלו זאת נאמר בכתובים במה שאמר והי' כעץ שתול על פלגי מים וגו' שזה מורה על התמדת הצלחתו כנאמר בירמי' שעץ שתול על מים לא ימיש מעשות פרי ובזה נעשה הברכה משולשת ולכן נאמר בדברי ריב"ל ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. אבל כמו לענין השכר כן גם לענין עבודת ד' יש שנוי וכפול בפסוקי תורה נביאים וכתובים שבתורה לא נתבע רק המעט תעבדו את ד' בשביל שתזכו לשכר למען תשכילו את כל אשר תעשון. בנביאים נתבע יותר ששם לא נאמר למען תצליח רק למען תשמור לעשות ועם כל זה גם שם נזכר השכר בלשון כי אז תצליח לומר עבודתך תהי' בכוונה רצוי' לכבוד ד' אכן אם תעבוד כן אז נמשך מזה שתהי' לך הצלחה בדרכך אבל בכתובים נתבע המעלה השלישית העליונה שלא יעלה השכר על דעתו בעבודתו כי אם בתורת ד' חפצו שחפץ שלו בהתורה היא בלבד בבחינה שהיא תורת ד' לא בבחינה אחרת והכתוב מבשרו שאם יעבוד כן תהי' ברכתו משולשת: ומה שתבע העבודה בשלש מעלות האלה הוא באשר שישראל ביציאתם ממצרים היו בדמות נער שאם מבקשים ממנו לעשות דבר הוא יעשה ברצון ביותר אם מיד יותן לו שכרו ולכן נאמר למען תשכילו אבל כשעברו את הירדן שלא היו עוד תחת שבט מוסר כנער לאב אז נתבע הם יותר שלא יעבדו בשביל השכר כי אם באשר שהיא ציווי השם ולכן לא נאמר שם למען תשכיל ותצליח אבל מכל מקום עוד היו צריכים סעד ע"י ידיעה כי אז כשיעבדו כן ישכילו ויצליחו כי אף שהפסוק כי אז תצליח את דרכיך ליהושע נאמר לא אותו לבד צוה הקב"ה כן כי אם בשביל ישראל כנראה ממה שנאמר והגית בו יומם ולילה שמצאנו בכל מקום שהיא מצוה לכל ישראל אבל דוד תבע המעלה העליונה שהעובד באמונה לא יעלה על לבו בשעת עבודתו כלל השכר שתבוא לו ידה כי אם החפץ בתורת ד' ינחנו.

ומה שדי היה לישראל בתחילה לעבוד בשביל השכר הוא על פי דברי רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ובזה יש לבאר מדרש תמוה הובא בילקוט משלי דדיה ירווך בכל עת בני מוטב לך לחבוק דדיה של תורה שמביאה אותך לידי זכות מלחבוק איך נכריה שמביאה אותך לידי חובה ואל תאמר אין הקב"ה רואה מה שאני עושה ת"ל כי נוכח פני ד' דרכי איש מכאן אמרו חכמים ז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים עכ"ל והבינה לעתים (דרוש ח') שכבר הביא מאמר זה דקדק מהיכן היינו טועים לומר שטוב לחבוק חיק נכריה משל תורה ח"ו שהוצרך להזהיר על הפכו ולמה צריך באריכות לומר שמביאה לידי זכות ולידי חובה ועוד איך נמשך ממה שקדם מה שאמר ואל תאמר אין הקב"ה רואה וכו' כי מי יערב אל לבו לכפור השגחת הבורא גם מה שמסיים מכאן אמרו דע מה למעלה וכו' וכי לא ידענו כבר את זה שיאמר מכאן אמרו וכו' והלא כל התורה מורה על זה היות עיני ד' רואים מעשה בני אדם במה שמייעד שכר לעושי רצונו ועונש לעוברי רצונו ומלבד הדקדוקים האלה של המחבר הנ"ל עוד יש לדקדק הלשון מוטב לך לחבוק דדיה של תורה למה אצל תורה אמר לשון דדיה ולא גם לחבוק חיק התורה כמו שאמר מלחבוק חיק נכריה ולבאר זה יש לומר שאם אמנם האמונה בהשגחת ד' על כל מעשינו היא אחת מיסודי הדת עם כל זה יש לחשוב ענין ההשגחה בשתי אופנים. האופן האחד שהבורא יתברך מלא כל הארץ כבודו רואה ומשגיח על כל דרכי ומעשי בני אדם בכל רגע ורגע שהכל נגד עיניו שהוא רואה כל המעשים ושומע כל הדברים של בני אדם באותו רגע שהם עושים ומדברים. והאופן השני יש לחשוב שכבר דימה התנא ר' עקיבא באבות פ' ד' להבורא יתברך לחנוני המקיף ובני אדם במעשיהם לקונים בהקפה שכותבים וחותמים בפנקס הקפותיהם כמו שאמר החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללות יבוא וילוה וכמו שהחנוני שיש לו שלוחים בחנותו אינו משגיח על כל מה ששלוחיו מלוים להקונים ועם כל זה יש לו השגחה גמורה על עסקו כשיפתח פנקסו ויראה שפלוני ופלוני לוה כך וכך וחתם על מה שנתחייב לו כן היה אפשר לחשוב גם השגחת הבורא יתברך על דרכי בני איש שאינו משגיח בשעת מעשה על כל מעשיהם כי אם נודע לו ע"י ספר הזכרון בו יחתום יד כל אדם כל אשר נעשה תחת השמש: והנה כל אלה משתי מיני השגחות האלה מביא תועלת לאדם שמי שיודע שעומד לפני בוראו באותו רגע שהוא רוצה לחטוא ולעבור על דבריו הלא גם אם לבו אינו מרגיש אהבת ד' לא ירהיב נפשו עוז לעבור על ציויו נגד פניו קל וחומר ממי שעומד נגד מלך בו"ד שלא ירהב בנפשו לעבור על ציווי גם אם הציווי עצמו לא ימנענו אבל אם חושב שהבורא יתברך לא יראנו בשעת מעשה רק ימצא חטאו כתוב בספר הזכרון אזי קלות דעתו לא יחדול אותו מחטוא.

אכן נגד זה יש תועלת למין השגחה האחרת שמעשיו בספר נכתבים שעל ידי זה הקל הדעת לא יהי' לו תקו' שמעשיו נשכחים או שיכפור בבואו לדין שלא עשה מעשים הזדונים אשר נעמסו עליו באשר יודע שבידו בעצמו חרט אשמתו בספר וזה ימנענו מחטוא. ולכן הבורא יתברך הודיע לאדם שבשתי מיני השגחות נשגח עליו שנוכח פני ד' כל אשר יעשה בשעת מעשה ושגם מעשיו בספר נכתבים.

וכמו לענין שלא לחטוא בעבירות יש תועלת להשגחה בשעת מעשה יותר מלהשגחה ע"י ספר הזכרון כמו כן גם לענין קיום המצות יש תועלת למין השגחה זו יותר והוא בענין שאמרנו שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך של בא לשמה שזה יתכן לבד אם יודע האדם שהקב"ה רואה את מעשיו בראיי' המיוחס לו כנאמר האדם יראה לעינים וד' יראה ללבב שלא רואה בלבד המעשה כי אם גם המחשבה אשר הגיע את האדם לעשות המעשה אז יש תקו' שגם אם בתחלה לא יעשה רק בשביל תועלת עצמו לקבל שכר לבסוף יבוש ויכלם להיות כעבד שאומר לרבו לא בשבילך אעבוד לך כי אם בשבילי ושכן יאמר במחשבתו הנגלה לאביו שבשמים אליו ועל כן יש תקוה שירגיל עצמו להסיר המחשבה המבישה מלבו ולעשות המצוה לשמה אבל אם בשעת מעשה לא רואה הבורא ב"ה מעשיו רק ימצאם כתוב בספר אז אין לו דבר שיניענו לעשות לשמה אחרי שרק המעשה ולא המחשבה נכתב בספר.

ובזה נבא לבאר המדרש כי הנה בעשיית הטוב ועזיבת הרע יש ב' כתות יש שעושין הטוב ומונעים הרע על פי מצות התורה ויש שעושים באשר ששכלם מסכים על הדברים שצותה התורה כנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכת הזאת נקראה נכריה כי רק מי שהתורה מוליך אותו על דרך הטוב הוא התושב בבית ד'.

והנה המלך החכם ממשיל התורה בדדים כנאמר דדיך ירווך בכל עת והוא על הדרך אשר אמרנו שהתורה היא כדד המשביע ומרו' לילד היונק ממנה כן התורה משפיע שפע ברכות בכל עת דהיינו בתמידות להוגה בה ומקיים מצותי' כנאמר והי' כעץ שתול על פלגי מים ועל כי זה נאמר על מי שעושה באשר שבתורת ד' חפצו ולא על מנת לקבל שכר לכן מפרש המדרש שלכך נאמר דדיה ירווך לומר בני מוטב לך לחבוק דדי שלתורה אם לא תוכל להגביר על דעתך התורה עצמה באהבתך אותה רק לחבוק דדה באשר שתרצה לינק שכרה כילד היונק מדד אמו עם כל זה טוב לך להאמין בתורה ולעבוד בשביל השכר מלחבוק חיק נכרי מלעשות כל המעשים הטובים ולחדול הרעים מפני ששכלך שמנכר עצמו לתורה אומר לך כן אפילו אם לא יהי' חקות שכר נגד עיניך שדדה של תורה מביאך לידי זכות שאם גם בבחינתך משום תועלת עצמך אין לך רק שכר ולא זכות עם כל זה לבסוף תבא לידי זכות שמתוך שלא לשמה תבא לקיים לשמה מה שנקרא לך זכות אבל אם תחבוק חק נכריה שלא תעשה רק מפני מחשבות הנכריים לתורה לסוף יתעך מחשבתך לרעה ותבא לידי חובה. ואל תאמר למה אבא לידי זכות לקיים לשמה הלא הקב"ה אין רואה מה שאני עושה רק יודע ע"י שמעשי בספר נכתבים ומאין יודע איזה כוונה היתה לי כשעשיתי המצו' או כשחדלתי מלעבור עבירה הבאה לידי תלמוד לומר כי נוכח פני ד' דרכי איש ומזה תדע שהשגחת הבורא עליך בשעת מעשה בשעה שאתה הולך דרכך ואחרי שהוא יראה ללבב ויודע מחשבתך הלא יהי לך לבושה ולכלימה לומר לו לא בשבילך כי אם בשביל שתשלם שכרי אני עובד אותך ולכן אני אומר לך שמתוך שלא לשמה תבא לשמה. ואחרי אשר מזה שמענו שהשגחת הבורא יתברך היא לא בלבד בידיעה ע"י מה שבספרים נכתבים כי אם גם בהשגחה ע"י ראיית מעשי ושמיעת דברי בני אדם מכאן אמרו חכמים ז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים שמשגיח עליך בשני מיני השגחות: והוא הדבר אשר אמרנו שלא ישתדל האדם להשיג עושר וכבוד על דרך התנהגות בני אדם כי אם כאשר תבא לו ע"י קיום תורה ובמצות כי רק אז תצליח את דרכך ואז תשכיל.