במדרש וישלח אותם משה ואת פנחס אמר הקב"ה למשה נקום נקמת בני ישראל אתה בעצמך והוא משלח את אחרים וכו' למה שלח פנחס אמר מי שהתחיל במצו' הוא גומר הוא השיב את חמתו והרג את המדינית הוא יגמור מצותו עכ"ל והלא יפלא וכי יחכם משה מהבורא ב"ה הלא גם לפניו נגלה שהמתחיל במצו' אומרים לו גמור ואעפ"כ צו למשה שהוא ינקום נקמת בנ"י ואיך נשא לבבו לסרב בשליחותו אכן יבואר זה ע"פ מה דאיתא עוד במדרש הקב"ה אמר נקום נקמת בני ישראל ומשה אמר לתת נקמת ד' במדין אמר הקב"ה אינו אלא דיקו (עלבון) שלכם שגרמו לי להזיק אותם אמר משה רבון העולמים אם היינו עובדי ע"ז לא היו שונאים אותנו ולא רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הלכך הנקמה שלך לתת נקמת ד' במדין עכ"ל והמובן מזה שהקב"ה בענותנותו הקפיד יותר עלמה שנעשה לישראל מעל מה שנפגם בכבודו אבל משה לא קבל זה אלא אמר אנחנו מחוייבים להקפיד יותר על כבודך מעל מה שנעשה לנו ממדין.

והנה נקמת פנחס הי' הנקמה לכבוד ד' כמו שאמר הקב"ה בקנאו את קנאתי בתוכם ולכן כשרצה הקב"ה ממשה לנקום נקמת בני ישראל אין מתחיל במצו' לזה גדול ממשה שכל ארבעים שנה הוא כאב ואם לישראל כמו שאמר בעצמו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק ולכן הוצדק שאמר לו הקב"ה נקום נקמת בנ"י אתה בעצמך ולא יוכשר לזה פנחס שהוא עדיין לא התחיל במצו' זו לנקום נקמת בנ"י כי אם נקמת ד' אכן אחר שרצה משה לתת נקמת ד' במדין הי' פנחס היותר מוכשר לזה מאחר שבאותו מצו' בעצמה עשה ההתחלה לנקום נקמת ד' ולכן אמר לו משה גמור שלא הי' בזה התנגדות לציווי הקב"ה.

ובזה יש לבאר מה דאיתא במדרש והובא בילקוט נקום נקמת משה הצדיק מתנקם על המדינים שתי נקמות ואף הקב"ה מתנקם שתי נקמות שנאמר אל נקמות ד' אל נקמות הופיע עכ"ל והנה אם נפרש דדרשת המדרש משתי נקמות היא מכפל נקום נקמת יקשה הלא זה הי' דבר ד' אל משה ואיך מייחס למשה שמתנקם שתי נקמות וגם י"ל למה מתאר משה פה בתואר הצדיק וכי מי לא ידע גדולת משה גם מה הן השתי נקמות לא ידענו וראיתי לזית רענן שכתב אפשר שהן הריגת האנשים ושריפת הערים והוא דוחק שלא נרמז מזה בדברי המדרש גם איך שייך זה במה שמסיים ואף הקב"ה מתנקם ב' נקמות שג"כ לא ידענו מה הן השתי נקמות וגם בפסוק שהביא ראי' לזה י"ל למה בראשון מוסיף שם ד' באמרו אל נקמות ד' ובשני לא הזכיר כן אבל י"ל דאם אמנם אמרנו ע"פ המדרש שמשה לא עשה כדבר ד' שהקב"ה ה צו נקום נקמת בני ישראל והוא צו' לתת נקמת ד' במדין לא בלבד שמה ששינה הי' לכבוד ד' אלא שלא שינה כלל שגם הוא נתכוון לשתי נקמות דהיינו נקמת ד' ונקמת בנ"י ולא הי' החילוק רק בין קדימה ואיחור בכוונה שהוא הבין מדברי הקב"ה שכפל נקום נקמת שהקב"ה שיעשו במדין ב' נקמות רק שבענותנותו עשה עיקר יותר נקמת בני ישראל ומשה למען כבוד ד' עשה לעיקר יותר נקמת ד' ולכן מתארו משה הצדיק לומר שגם בדבר הזה שנראה כאלו סירב פי ד' עמד בצדקו שלא הזניח מלקיים דברו שהבין מדברי הקב"ה שגם הוא חפץ בשתי נקמות של הקב"ה ושל ישראל ורק למען כבוד שמו עשה נקיות ד' לעיקר יותר וזהו מה שמסיים ואף הקב"ה מתנקם ב' נקמות רק שהוא הקדים נקמת ישראל ומוכיח זה ממה שנאמר אל נקמות ד' שאם הקב"ה עושה נקמות באויבי ישראל ע"פ ב' בחינות מפני שמרחם על בניו ונוקם בעושי זדון הבחינה הראשונה היא ע"פ החסר והרחמים והבחינה השני היא ע"פ מדת הדין וזהו מה שאמר הכתוב אל נקיות ד' שהקב"ה מקדים בנקמתו נקמה של מדת הרחמים על ישראל כמו שהקדים גם במדין לתבוע נקמת בני ישראל קודם נקמת מדת הדין להעניש החוטאים נגדו.

אמנם כמו שחפץ הקב"ה בטובת ישראל כשעושים רצונו גם בעת שהוצרך לענוש אותם משגיח על טובתם ובזה יובן מה שנאמר בתחלת נבואת ירמיה ויהי דבר ד' אלי לאמר מה אתה רואה ירמיהו ואמר מקל שקד אני רואה ויאמר ד אלי הטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו וי"ל על מה שנאמר כי שוקד אני למה לא ניתן הטעם הפשוט הטבת לראות כי מקל הראתיך ולפרש זה י"ל כי מה שקוראים מקל יש לו עוד שני שמות שנקרא מטה כנאמר כשנשאל משה מה זה בידך ויאמר מטה ונקרא עץ כנאמר הנני לוקח את העץ אשר ביד אפרים שכונתו העץ של מטה מושלים וכל אחד מן השמות נקרא על בחינה אחרת. מטה נקרא על שם שמועיל לאדם להקל לו ההליכה כשנסמך עליו. מקל נקרא על שם הבחינה שמכים בו כנאמר ונקלה אחיך לעיניך. ועץ נקרא על שם שהוא ענף מן העץ הצומח והנה כאשר נראה לירמיהו המראה נבואה ונשאל מה אתה רואה היה יכול להשיב אני רואה מטה כמו שהשיב משה כשנשאל מה זה בידך והשיב מטה או היה יכול להשיב אני רואה עץ שקד שהתואר שקד יצדק יותר על שם העץ הצומח שעושה פרחים ושקדים אבל מה שהשיב מקל שקד אני רואה כפי הנראה לא יצדק בפרט לקרוא מקל שקד שבבחינת מקל איננו צומח אבל מה שהשיב ירמיהו כן הוא שהיטב לראות ולהבין מראה הנבואה שהודיע לו הקב"ה בה שיכה את ישראל בפורעניות ולכן קוראה מקל וגם שממהר להביא הפורעניות אשר ע"כ קראו פורח ושוקד וזה מה שנאמר לו הטבת לראות שראית להיותו מקל המורה על פורעניות ושגם מה ששוקד כי שוקד אני על דברי לעשותו כי ממהר אני להביא הפורעניות. ושוב נאמר ויהי דבר ד' אלי שנית לאמר מה אתה רואה ואומר סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה ויאמר ד' אלי מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ וגם פה יש להבין שאם עפ"י דברינו יצדק למה לא נאמר גם פה הטבת לראות באשר שבזה לא היה לקרוא שם אחר כי אם סיר נפוח אבל לא נדע על מה מורה המראה של סיר נפוח שהקב"ה לא גילה לו טעם רק על ופניו מפני צפונה באמרו מצפון תפתח הרעה ואולי י"ל בזה שאחר שגילה לו הקב"ה שעתה ימהר להביא הפורעניות הלא יקשה לירמיהו אחרי שכמה דורות לפניו כבר נבאו הנביאים פורעניות על ישראל ולא באו למה עתה ימהר כל כך להביא אותם ואולי על זה השיב לו הקב"ה במראה של סיר נפוח שכבר ביארנו בפ' שלח לך מה שאמרו רז"ל הרואה קדירה בחלום יצפה לשלום מפני שבקדירה יתאחדו שני דברים השונאים ביותר זה לזה בטבע שהם האש והמים שבהגיעם זה לזה יאבד אחד מהם או שהאש יאכל המים ויתגבר עליו או שהמים תכבה את האש אבל הקדירה עושה שלום ביניהם ומאחדם שעל ידו תבוא חום האש אל המים אכן זה בלבד כל זיון שהמים תשאר בקדירה ולא יצא לחוץ אבל בסיר נפוח שמעלה רתיחות שעל ידם עולה המים מתוכו על שפתו ונופל אל האש בזה נתחדש השנאה והמלחמה ביניהם ואיתא במדרש חיבור אפרים עצבים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו כל זמן שהיה שלום בישראל אפילו היו עע"ז אמר הקב"ה הנח לו אבל משחלק לבם עתה יאשמו שבא הפורענות ואפשר שזה נעשה אז קודם זמן החורבן שנעשה מחלוקת בישראל ולכן במראה הסיר נפוח הראה לו הקב"ה למה מעתה ממהר להביא הפורעניות ולא קודם לזה שנתקיים חלק לבם עתה יאשמו:

אכן מה שגרם המחלוקת גם זה נרמז לו במה שנאמר מצפון תפתח הרעה שרוב המחלוקת בין בני אדם בא ע"י רדיפת הכבוד והגיאות והגאוה מקורה בעשירות כדכתיב וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ומקום העשירות יתיחד לצפון כמו שאמרו רז"ל הרוצה להעשיר יצפין שנאמר מצפון זהב יאתה ולכן אמר מצפון תפתח הרעה. כן אפשר לפרש על דרך רמז מלבד מה שנותן הכתוב הטעם על מצפון תפתח הרעה כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה וגו'. ועוד יש לפרש מה שנאמר הטבת לראות כי שוקד אני שגם בזה רצה הקב"ה ליתן טעם למה ממהר עתה להביא הפורענות על פי מה שדרשו רז"ל על פסוק וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ד' אלקינו צדקה עשה עמנו שהקדים ב' ושנים לונושנתם וע"י זה המהירת הפורענות הי' לטובת ישראל וזה מה שאמר לו הקב"ה הטבת לראות כי שוקד אני לומר לא תחשוב מה שראית מקל שקד להורות על מהירות בוא הפורענות שהוא רעה אלא טובה ראית מה שוקד דברי לעשותו כי ע"י זה ינצלו ישראל שלא יקויים בהם אבוד תאבדון.

והנה מה שאמרנו שאפילו ישראל רשעים כשיש שלום ביניהם מעכב הפורענות זה בלבד כשיתקיימו ב' תנאים, האחד, שיהי' שלום הכולל גם הצדיקים אבל לא יחשב שלום כשרק מושל בין הרשעים אבל שונאים ומבזים את הצדיקים, והשני, שחברת השלום תהי' בעניני בני אדם אבל לא בשיתחברו לעבור עבירות שעל זה אמר התנא כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם: ובזה יפורש מאי דאמרינן בשבת ד קי"ט אמר אביי לא חרבה ירושלם אלא בשביל שחללו בה את השבת אמר ר' אבו' לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבטלו ק"ש שחרית וערבית אמר רב המנונא לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן אמר עולא לא חרבה ירושלם אלא בשביל שלא היה בהם בושת פנים זה מזה שנאמר כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו אמר רבי יצחק לא חרבה ירושלם אלא בשביל שהשוו קטן לגדול שנאמר והיה כעם ככהן אמר רבי חנינא לא חרבה ירושלם אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה אמר רב יהודה לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבזו בה ת"ח שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ד' בעמו עד אין מרפא מאי עד אין מרפא אמר ר"י כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו ואמר רבא לא חרבה ירושלם אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה שנאמר שוטטו בחוצות ירושלם ודעו נא וראו אם יש עושה משפט מבקש אמונה עכ"ל ויש לדקדק על הסדר של המאמרים שלא שמר סדר הדורות שפתח במאמר אביי שהי' אחד מהאמוראים האחרונים וגם בשאר אמוראים לא נשמר סדר הדורות גם כבר דקדק המהרש"א ממה דהקדים אמר לשם האמורא ולא השם לאמר לומר עולא אמר ר' יצחק אמר משמע דלא פליגי אהדדי והבינה לעתים שהביא ג"כ קצת ממאמרים אלה דקדק הסתירה שאחד אמר שבזו ת"ח ואחד אמר שלא הוכיחו זה את זה ואם בזו המוכיחים איך אמר שלא הוכיחו אמנם יפורש זה שודאי חרבן ירושלם הי על ג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד כדאמרינן ביומא ובפרט עון ע"ז שרובם נכשלו בו כנראה מדברי הנביאים שהוכיחו על זה דור אחר דור אבל מכ"מ הי' אפשר למצוא על זה כפרה ע"י ג' דברים, הא האחד, על ידי קיום מצות שבת כמו שדרשו רז"ל אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת מחללו כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו: השני, ע"י לימוד תורה כמו שדרשו רז"ל אותי עזבו ותורתי לא שמרו הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו הרי שהקב"ה רצה למחול להם על שעזבו אותו ועבדו ע"ז אם היו שומרים תורתו וזה הוא לימוד תורה כמו שדרשו רז"ל בפסוק על מה אבדה הארץ ויאמר ד' על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחילה הרי שע"י לימוד תורה היו אפשר להתקיים בארץ: והשלישי, ע"י תינוקות של בית רבן כדכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה הרי שהיה אפשר למצוא כפרה על ע"ז ע"י קיום שבת אבל משחיללו את השבת בטלה כפרה זו עוד היה אפשר למצוא כפרה ע"י לימוד תורה ולחד מאן דאמר אפילו מי שקורא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות והגית בו יום ולילה אבל אחרי שביטלו ק"ש שחרית וערבית גם כפרה זו לא היתה להם ושוב אם קיימו ולמדתם אותם את בניכם נתקיים בהם ג"כ ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ד' לאבותיכם אבל משביטלו תינוקות של בית רבן גם כפרה זו נבטלה וזה הוא הפירוש שפרטו אביי ורב אבוה ורב המנונא שלשה עבירות הללו שעל ידיהם חרבה ירושלם ובאו בסדר הזה עפ"י ערך גודל העבירות כי חילול שבת חמור מביטול ק"ש וביטול ק"ש חמור מביטול תינוקות של ב"ר.

ואחרי שלא היה להם כפרה להנצל מהעונש גלות וחורבן ירושלים לא היה אפשר להם תקנה רק ע"י שישובו מדרכם הרעה וזה היה אפשר ע"י חמשה דברים (א) ע"י בושה אם כל אחד היה מתבייש מחבירו שלא לחטוא (ב) גם אם לא היה להם בושה אחד מחבירו עם כל זה היה אפשר להם להנצל מן עבירות הרבה אם היה שומר הגדול כבודו שלא להתחבר עם קטן ונקלה (ג) אם היו בהם טובים שהוכיחו אותם שתוכחה מחבירו שוה יותר מתוכחת הרב והחכם כמו שפירשו מה שנאמר עשה לך רב וקנה לך חבר שחבר צריך לקנות אפילו בדמים הרבה שיותר משמרו מן החטא מן הרב באשר שתמיד אצלו ומוכיחו (ד) אחר שלא הוכיחו זה את זה עדיין היה להם תקנה להתעורר בתשובה ע"י תוכחת החכם (ה) עוד תקנה אחת נשארה להם אם היו בהם נאמנות במילי דעלמא שאז היו צריכים לחשוב מה שהוכיחם הנביא ישעיה ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו שגם השור והחמור ידע למי שמאכילו ומשקהו וישראל לא ידע ולא התבונן כי על פי נאמנות חייבים לקיים מנות הקב"ה תחת הטובות שיקבלו ממנו: וזה הוא מה שמפרטים החמשה אמוראים זה אחר זה שהכל לא היה בישראל שלא היה להם בושת פנים זה מזה וגם לא הרגשת כבוד שלא להתחבר נכבד עם נקלה וגם לא הוכיחו זה את זה ולא קבלו תוכחה מת"ח שהיו מבזים אותם ובוזים דבריהם וגם פסקו בירושלים אנשי אמונה שנאמונתם לא מנע אותם מלחטוא ומאחר שכל אלו הדברים בטלו מירושלים לא היה דבר שהתעורר אותם לתשובה ולכן חרבה וע"כ אין בכל דברי האמוראים שכל אחד מודה לדברי האחר ורק ע"י שנתוועדו ונתאחדו כל שמנה ענינים יחדיו חרבה ירושלים וגלו ישראל ובזה יפורש מה שהוכיחם ירמיהו תיסרך רעתך ומשובוחיך תוכיחוך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ד' אלקיך ולא פחדתי אליך נאום ד' אלקים צבאות שיש לדקדק אחר שמדבר בשם ד' כדכתיב נאום ד' היה לו לומר ודעי וראי כי רע ומר עזבך אותי וגם לשון לא פחדתי אליך נראה זר דהל"ל ולא פחדת מפני אכן עפ"י דברינו יפורש שהרי אמר ר' יוחנן כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו שיש לפרש שאם מכבד לת"ח אולי יטה אזנו לדברי מוסרו ותוכחתו ושב ורפא לו אבל כשמבזה לת"ח וודאי לא יפתח אזנו לשמוע דברי תוכחתו וע"כ אין רפואה למכתו ואמרינן בפסחים דף כ"ב שר' עקיבא דרש את ד' אלקיך תירא שהריבוי את אתי לרבות ת"ח שיירא אותו יראת התרוממות וזה פי' הפסוק לו שמעת לדברי מוסר ותוכחה של החכם שהשוה אותו הקב"ה לכבודו כביכול לא היה לך מוסר ותוכחה בעונשים על רעתך ומשובותיך כאשר נעשה עתה ולכן דעי וראי כי רע ומר עזבך את ד' אלקיך דהיינו הת"ח שנכלל במה שנאמר את ד' אלקיך תירא כי זה גרם שגם הפחד והמורא ממני לא נקרב אליך נאום ד'.

וזהו מה שביארנו שבסיר נפוח נראה לירמי' שמה שגורם החרבן והגלות הוא שנשבת השלו ששנאו להטובים והת"ח ורק הרשעים נקשרו יחד להרע ולא להטיב.

ומה שאמרנו שהעשירות גורם הפירוד בין בני האדם מבואר ג"כ במדרש רבה פ' זו דאיתא שם וכן אתה מוצא בבני ראובן ובני גד שהיו עשירים והיו להם מקנה רב וחבבו את ממונם לפיכך גלו תחילה מכל השבטים ומה גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם עכ"ל בפי' דברים אלו יש לומר שמספר בגנות העשירות שנראה בבני ראובן ובני גד גד שע"י שהיו להם קנין רב וחבבו את ממונם לפיכך חמדו בארץ סיחון ועוג לישב חוצה לארץ וזה גרם להם שגלו תחילה ע"י מלך אשור הרי שהעשירות גרם להם החילוק מאחיהם וזה גרם להם הגלות בתחילה ומה שאמר שהיו עשירים והיו להם מקנה רב וחבבו את ממונם ג"כ הפירוש שהאחד גורם האחר כנאמר קהלת ה' אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה גם זה הבל ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו פי' הפסוקים יש לומר עפ"י מה דאיתא במדרש פ זו למה נקרא שמם נכסים ים שנכסים מזה ונגלים לזה ולמה נקרא שמם זוזים שזזים מזה וניתנים לזה ולמה נקרא שמם ממון מה אתה מונה למה נקרא מעות מה לעת עכ"ל בפי' הדברים האלה י"ל שרצה המדרש להעיר שהעשירות יש לו הרבה שמות וכולם מורים על טעותו ורעתו: נקרא נכסים שנכסה מזה ונגלין לזה זה הכת של עשירים שמרבים עשירות וסוגרין אותה בחדרי חדרים עד שגם הנאת הראייה אין להם בו וכן נשאר נכסה מהם עד שיבואו יורשיהם וימצאו אותה. וזה ענין נכסים מזה ונגלים לזה: נקרא זוזים שזז מזה וניתן לזה הוא הרעה של עשירות שבקל נאבד כמו שאמר שלמה אל תיגע להעשיר מבינתך חדל התעיף עיניך בו ואיננו וזה ענין זז מזה וניתן לזה שבקל נאבד מבעליו ובא ליד בעל אחר:

אכן גם לעשיר שלא באו אליו שני הרעות שנהנה בראית עשרו וגם לא נאבד ממנו עם כל זה יש לו רעה שלישי הנרמז בשם ממון שמפרש מה אתה מונה והוא כמו שאמר שלמה אוהב כסף לא ישבע כסף וזה הוא מה ששואלים אותו מה אתה מונה איזה תכלית יש לך למנות ממונך ועשירותך הלא לא תמצא בו תענוג כי אם צער שכל שאתה מונה ביותר יגדל בך החפץ להשיג עוד ונדמה אתה לאוכל ושותה וביותר שבא אל בטנו ירבה רעבו וצמאו: ואם אמנם גם אם הרעה הזאת לא יצמח לך שאתה מתענג בעשירותך עוד נשאל ממך מה שנרמז בשם מעות מה לעת כמה מחלקי העת אתה נהנה בעושרך כי אם גם תרבה ימים עמו מה נחשב זה נגד מה שיכולת להשיג בחייך בעת שיגעת להרבות כסף אם היית יגע לסגל תורה ומצות והלא יפה שעה אחת בעוה"ב מכל חיי העוה"ז אכן גם באוהבי כסף יש שתי כיתות יש שאוהב כסף והוא כילי שסוגר כספו מבלי להנות לאחרים ויש מי שאוהב יותר לפזר מעשירתו להרבות כבוד ביתו בחברת אוהבים ורעים וזה מה שאמר שלמה אוהב כסף שאוהב הכסף מצד עצמו לו תצמח הרעה שלא ישבע כסף ונשאר רעב כאשר ביארנו אכן גם מי שאוהב בהמון שאוהב הרבות כבודו בפיזור עשרו בתוך ההמון אבל לא תבואה לא על דרך צדקה שנקרא תבואה כנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד כי אם מפזר רק להרבות רעים בתוך ביתו בהכין להם סעודות ותענוגים גם זה הבל כי אם גם שברבות הטובה רבו אוכליה שבענין זה לא יחסר לו מגמתו אבל אין כשרון לו בזה כי אם ראות עיניו שרואה שאורחיו אוכלים ושותים ומתענגים ואין לו מזה כשרון ויתרון שהרבה פעמים גם הכבוד אשר קמה לא ישיג מזה. ולכן ישתדל האדם לקיים אוהב כסף לא ישבע כסף על דרך המצו' על פי מה דאיתא במדרש פ' ואתחנן אז יבדיל משה שלש ערים זש"ה אוהב כסף לא ישבע כסף א"ר יצחק מי שהוא אוהב מצות אינו שבע מן המצות כיצד אתה מוצא שני גדולי עולם ומשה ולא שבעו דוד אע"פ שאמר לו הקב"ה רק אתה לא תבנה לי הבית הזה היה דוד אומר לנפשו וכי מפני שאמר לי הקב"ה כן אני יושב מה עשה זירז את עצמו והתקין כל צרכיו עד שלא מת שנאמר והנה בעניי הכינותי לבית אלקים וכן משה אעפ"י שאמר לו הקב"ה כי לא תעבור את הירדן הזה אמר משה אני עובר מן העולם ואני מפריש להם ערי מקלט מיד אז יבדיל משה עכ"ל ויש לדקדק מה דמיון בין מצות ובין כסף שמפרש אוהב כסף על אוהב מצות ועוד שמפרש כיצד אתה מוצא שני גדולי עולם וכי רק שנים האלה נהגו כן הלא כמה וכמה צדיקים היו שוה להם בזה שלא נשבעו מלקיים מצות ולפרש זה יש לומר דהנה באוהבי כסף יש עוד שתי כיתות יש שאוהבים אותו מצד ערכו וחשיבותו וע"כ אוצרים וסוגרים אותו בבית גניזתם ויש מי שאוהב אותו בלבד מפני שיודע שע"י הכסף ימצא כבוד והנאות העולם למלאות כל חפצו ויש חילוק בין שתי הכיתות בשני ענינים: הכת הראשון אוהב את הכסף והכת השני לא אוהב את הכסף אלא ההנאות שמביא לו על ידו והחילוק השני שביניהם הוא שהכת הראשון לא ישבע לעולם באשר אין לו גבול כאשר אמרנו שאין אדם מת וחצי תאותו בידו אכן הכת השני שלא אוהב את הכסף רק מצד ההנאות כשישבע מהם או שיש לו די והותר להמציא אותם לו תתקרר אצלו תאות הכסף.

אמנם השתי בחינות שהם באהבת הכסף יש ג"כ בתאות קיום המצות יש אוהב המצוה מצד עצמה באשר שיודע שמקיים בה רצון הבורא יתברך ויש שאוהבה בשביל שכרה של עושר וכבוד ויש גם בשתי מקיימי המצות השני חילוקים אשר אמרנו באהבת כסף שמי שאוהב את המצוה מצד עצמה לא ישבע מלהרבות קיום המצות אבל מי שאוהבה רק בשביל שכרה כשהשיג מבוקשו לפעמים מפנה לבבו וישכח המצוה ואת המצוה אותה כדכתיב כסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ד' והסימן בזה שאוהב המצוה מצד עצמה ולא בשביל שום תועלת שיקוה ממנו הוא אם ישתדל לקיים המצוה גם כשיודע שלא ישיג את תכליתה בחייו שזה סימן מובהק שעושה המצוה רק לכבוד השם יתברך וזה פי' המדרש אוהב כסף לא ישבע כסף מי שאוהב המצות לא שבע מהמצות ומפרש כיצד במה ניכר שאוהב המצוה ולא תועלתה אשר ע"כ אינו שבע מן המצוה זה מצאנו בשני צדיקים בדוד ומשה דוד רצה לבנות בית המקדש ואם היה בונה בחייו היה אפשר לחושדו שעשה כן מפני כבודו שיהי' לו לשם ולתפארת שהוא בנה בית ד' משוש כל הארץ אבל אחרי שגם אחר שאמר לו הקב"ה לא תבנה הבית לא נתעצל מלהכין הכל לבנין אשר לא יראה בחייו זה ראיה הניכר לכל שאוהב המצוה מצד עצמה ולא מצד תועלתה וכן במשה אם היה לו תקו לבוא לארץ היה אפשר לחשוב שלכך התחיל להפריש שלוש ערים בעבר הירדן מזרח שמש אף שידע שלא יקלטו עד שיפרשו גם שלוש ערים בעבר הירדן האחר למען יהי' בטוח שיזכה לקיים מצוה זו ויכנס לארץ שכל המתחיל במצוה אומרים לו גמור כמו שפירשנו למעלה אבל אחר שאמר וד' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן שכבר ידע בבירור שלא יקיים סוף המצוה ואע"פ כן לא נתעצל מלהפריש שלוש ערים זה ראיה הניכרת שאהב המצוה מצד עצמה לא בשביל שכרה או תועלת שתביא לו וזה נרמז במה שנאמר אז יבדיל משה שתיבת אז נראה מיותר דהל"ל ויבדיל משה שלוש ערים אבל רצה לרמז על זה שאז אחר כבר נשבע הקב"ה שלא יבוא לארץ עם כל זה הבדיל שלוש ערים להודיענו שלא יתעצל אדם מן המצות גם אם לא ישיג סופה ותועלתה ובזה נתקיים אוהב כסף לא ישבע כסף שמי שאוהב המצוה אינו שבע מן המצות.