במדרש ונתתי נגע צרעת ר' לוי אמר אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ממי אתה למד מאיוב הבקר היו חורשות וגו' ויעש לו חרס להתגרד בו אף במצרים כן ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים ואח"כ ויך גפנם ותאנתם ואח"כ ויך כל בכור בארצם אף מחלון וכליון כן בתחילה נגע מדת הדין בממונם ואח"כ וימותו גם שניהם ואף נגעים הבאים על האדם תחילה הם באים בביתו חזר בו טעון חליצה ואם לאו טעון נתיצה הרי הן באין על בגדיו חזר בו טעון כביסה ואם לאו טעון שריפה הרי הן באין על גופו חזר בו יטהר ואם לאו בדד ישב עכ"ל הנה נראה כונת המדרש להשמיענו שבעל הרחמים כשמוכרח לענוש פתח בקל הקל תחילה כי לא עינה מלבו והעונש אינו נקמה על חטאו כ"א להזכירו לשוב ולהטיב דרכו ולאשר ראה לבאר בזה ענין נגעים הקדים להוכיח כן מאיוב ומצרים ומחלון וכליון ומה שהקדים ראיותיו משלשה אלה יש לפרש כי מאיוב אף שבתחילה נענש בממונו טרם באה הצרעת בגופו מזה אין ראי' כל כך שאפשר להשיב אחרי שבאיוב לא באה בתורת עונש כ"א לנסיון ואולי רק שם נסה בקל קל תחילה אבל עונש אפשר שבאה בחומרא תחילה לזה מביא ראי' ממצרים שהיו חייבים נפשות כאשר התרה בהם הקב"ה בני בכורי ישראל וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואם כן פגיעת הנפשות הוא העונש שהיו חייבים בו ואעפ"כ בעל הרחמים לא פגע בנפשות תחילה עד לבסוף ויך כל בכור בארצם אכן שמא יאמר המשיב זה רק באיוב ובמצרים אשר לא מבני ישראל היו אבל בישראל שנאמר בהם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם אולי בהם יפקיד את עונותיהם מיד בכל אשר נתחייבו גם בעונש נפשות לזה מביא ראי' ממחלון וכליון שבתחילה נענשו בירידת נכסים ואח"כ מתו הם (ומה ראי' יש שירדו מנכסיהם תחילה טרחו המפרשים לפרשו ואולי יש לומר שמפסוק דייק כן דכתיב וימותו גם שניהם מחלון וכליון שתיבת שניהם מיותר לגמרי כי הלא יספיק כשיאמר וימותו גם מחלון וכליון ומי לא ידע ששנים הם ולכן מפרש ע"פ מה שדרשו רז"ל בנדרים עני חשוב כמת מדכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך והלא דתן ואבירם היו שלא מתו אז אלא שירדו מנכסיהם וכן דרש גם פה וימותו ששתי מיתות מתו בתחילה מתו שניהם ע"י ירידת נכסים ואחרי כן מתו מחלון וכליון בגופם).

אמנם הלא ביותר תמוה שרצה להביא ראי' מזה על נגעים שגם שם בתחילה באים נגעים על הבתים ואח"כ על הבגדים ואח"כ על האדם והלא בפסוק הסדר להיפך בתחילה כתוב דין נגעי אדם ואח"כ דיני נגעי בגדים ולבסוף דין נגעי בתים ולבאר זה נאמר ע"פ מה שאמר שלמה משלי י"ב הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד בביאור פסוק זה מה שמתנגד בית צדיקים להפוך רשעים י"ל בהקדים מה שביאר אאמ"ו ז"ל וז"ל ביישוב הקושיא המפורסמת אחר שאמר הקב"ה ואני אקשה את לב פרעה איך נענש על שסרב לשלח את ישראל ותירץ בטוב טעם שכל זה הראה הקב"ה למשה בתחילת שליחותו שנאמר שם ויאמר ד' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידיך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם ואמרת אל פרעה כה אמר ד' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך שהודיע הקב"ה בזה מה שתהי' הנהגתו עם פרעה באשר שידוע כי היקר בעיני בני אדם הוא חיי נפשו כמאמר השטן וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואחרי שהקב"ה חפץ חסד הוא התרה בפרעה בתחילה המכה היותר קשה שהיא מכות בכורות ולולא הקשה פרעה את לבו מלשמוע התראת הקב"ה ולהאמין בו היתה לו זאת טובה וחסד שהי' ניצול עם כל מצרים מכל התשעה מכות האחרות אכן מפני שהקב"ה אין נוגע בנפשות תחילה לכן כשמיאן פרעה לשלח לא הביא מיד מכת בכורות כאשר התרה בו אלא מכות קלות אשר לא שת לבו הקשה להן ועפ"ז מה שעשה לו הקב"ה לטובה להתרות בו מכה הקשה ושלא להביאה בתחילה רק מכות הקלות זה הי' לו למוקש להקשות את לבו כי אמר אם אלקי ישראל מושל בכל כאשר התרה למה לא יעשה אשר התרה אלא זה הוא מופת לי שבנפשות אדם אינו יכול לפגוע ושאינו מושל על האדם כ"א על על הטבע כמעשה החרטומים וזה מה שאמר הקב"ה למשה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם לא שאטה את רצונו לרעה כ"א ע"י שתאמר לו שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך שכשיראה שלא תבוא המכה הזאת זה עצמו יקשה את לבו שישפוט שאין בי כח מכה זו הנוגעת בנפש אדם אכן למה באמת לא אביא מכה הזאת אחרי שגלוי לפני שלא ישלח עד בואה זה אני עושה למען ידעו המאמינים כי אין כמוני ואני שולט בכל מלבד הטעם שאיני נוגע בנפשות תחילה והאריך אאמ"ו ז"ל עוד בדברים נכונים בביאור הדבר הזה ועפ"ז יש לבאר ג"כ חוץ ממה שכתבנו בפ' וארא עוד טעם למה שרבי יהודה הי' מחלק המכות בג' חלקים דצ"ך עד"ש באח"ב שכל אחד מהחלקים האלה הי' קשה משלפניו ונתקרב יותר אל חיי האדם ששלשה מכות דם צפרדע כנים לא הביאו למצרים רק צער אבל לא יראת מות אפילו מרחוק כי גם מים אשר בלעדו אין לחיות המציאם ד' כשחפרו סביבות היאור אמנם בחלק השני עד"ש נקרב להם אימת מות כי ערוב אף שלא נאמר כי השחית בהם עכ"ז בלי ספק הי' להם אימה ויראה מחיות הטורפים והנחשים השרפים וגם דבר ודאי העיר בקרבם אימת מות לחשוב שכמו שנענשו בדבר הבהמו' אולי יענשו גם בדבר הממית את האדם וכן במכת שחין אבל ביותר עוד נגש אליהם אימת מות בחלוקה האחרונה של באח"ב שברד הי' המכה הראשונה שהראה הבורא ששולט על חיי האדם כמו שאמר משה כל האדם והבהמה אשר יהי' בשדה וירד עליהם הברד ומתו וכמו שביאר אאמ"ו ז"ל מה שנאמר בהתראת ברד כי בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי אל לבך ודרשו רז"ל שזו מכת בכורות שהתרה בו הבורא לזכור ולידע ע"י מכה זו שהוא שולט גם על חיי האדם מה שלא האמין עד עתה ושבסוף ישלח עליו המכת בכורות אשר ירא ממנה וכן מכת ארבה הגיע לחיי האדם כמו שפרעה בעצמו קרא אותו מות באמרו למשה ויסר מעלי רק את המות הזה כי בהתמדת מכה זו של ארבה כולם היו מתים ברעב וגם במכת חשך היתה אימת המות הזה כי אחרי שכתוב במכה זו ולא קם איש מתחתיו שלשת ימים גם בהתמדת מכה זו היו מתים ברעב ובצמא ובחוסר כל אשר יצטרך לחיי האדם ובמכת בכורות הי' מיתה ממש וע"פ בחינה זו חלק ר' יהודה העשר מכות בשלשה מחלקות. והיוצא מדברנו הנ"ל שלהקב"ה שתי הנהגות לטובת האדם שבהתראה הוא מתרה על הקשה תחילה למען ידע החוטא שגם אם בתחילה יענש בקל לבסוף יענש בקשה ולכן ישוב מיד אבל בהעונש יביא הקל תחילה אולי ישוב ולא יענש בחומר.

ובזה מיושב הסתירה ממדרש שהתחלנו שבאיוב ובמצרים ובמחלון וכליון ששם הי' העונש אשר בא עליהן שם התחיל בקל שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה אבל בנגעים שבזה אינו אלא התראה בזה התחיל בקשה שהוא נגעי אדם להודיע לחוטא שטוב לו שישוב מיד למען לא יצטרך הבעל הרחמים להביא עליו אחר העונש הקל שבתחילה שהוא נגעי בתים לבסוף גם עונש נפשות שהוא נגעי אדם: ועפ"ז יש לפרש הפסוק הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד יאמר אף שהיפך הקב"ה ברחמיו ההתראה לעונש במה שענש לרשעים בהפך למה שהתרה בהם עכ"ז אינם שלבסוף הוצרך לגע בנפשותם אבל בצדיקים שעשו תשובה לא בלבד שלא נגע בנפשותם כ"א גם בית צדיקים יעמוד שאפילו בתיהם לא נתוצו.

אמנם מה הוא החטא שעליו באה התראת הנגעים מבואר במדרש וז"ל זאת תהי' תורת המצורע הה"ד מי האיש החפץ חיים מעשה ברוכל אחד שהי' מחזר בעירות הסמוכות לציפורי והי' מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיי מאן בעי למזבן סם חיי אודק עליו רבי ינאי א"ל תא סק להכא זבין לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכותיך אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא עד שבא הרוכל הזה עכ"ל מהדקדוקים במאמר הזה נפרט רק אחדים (א) לאיזה צורך סיפר מה שהי' הרוכל מכריז מאן בעי למזבן סם חיי שתי פעמים (ב) אל מה כוון מה שאמר ולא דכותיך מי הם שהשוו לו (ג) מה שהוציא לו ספר תהלים והראה לו הפסוק וכי לא הי' יכול לומר לו הפסוק בעל פה (ד) מה שאמר ר' ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו וגו' מה הוסיף בזה על דברי הרוכל שהביא הפסוק נצור לשונך מרע (ה) מה פירש הרוכל הזה לר' ינאי במה שהראה לו הפסוק עד שאמר כל ימי וכו' ולא הייתי יודע היכן הוא עד שבא הרוכל הזה ולבאר זה נקדים מה דאיתא במדרש תנחומא אמר הקב"ה לישראל רצונכם להמלט מגהינם הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעוה"ב שנאמר מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע ויש לדקדק איך יליף מפסוק זה שזוכה בהרחקה מלשה"ר בעוה"ז ובעוה"ב וי"ל דאמרינן בערכין אר"ח בר חנינא מה תקנתם של מספרי לשה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים אם עם הארץ הוא ישפיל עצמו ר"א בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר יכרת ד' כל שפתי חלקות אלא מה תקנתו שלא יבוא לידי לשה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה אם ע"ה הוא ישפיל עצמו עכ"ל מזה למדנו שהתורה היא סם חיים נגד סם המות של לשה"ר או לכפר עליו או לשמור שלא לבוא לידי כך: והנה הפסוקים מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' יש לפרש בשני אופנים. אופן אמר מי האיש החפץ חיים להשיג חיים נצחיים הוא אשר אוהב ימים לראות טוב אשר אוהב לראות בימיו בעוה"ז טוב זה התורה כמו שאמרו רז"ל אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם ושוב מתחיל בענין אתר נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה: ואופן שני יש לפרש שהפסוקים מחוברים יחדיו וכוונתו מי האיש החפץ חיים נצחיים וגם אוהב ימים לראות טוב שאוהב לראות טוב בימיו בעוה"ז לזה אני מזהיר נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה וכפי הנראה המדרש תנחומא מפרש כפי השני ולכן אמר הרחיקו עצמכם מלשה"ר ואתם זוכים בעוה"ז ובעוה"ב ויליף כן ממי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב שחיים הכוונה על החיים הנצחיים וימים לראות טוב הכוונה על עוה"ז ויש נפקותא בין שני הפרושים שלפי' הראשון דאוהב ימים לראות טוב קאי על עסק בתורה יש ראי' שגם הת"ח צריך אזהרה מלשה"ר שאין התורה משמרתו שהרי מיד אחר שאמר אוהב ימים לראות טוב מזהיר נצור לשונך מרע אבל לפי' השני לא מוכח כן כמובן שהרי לא דיבר מעוסק בתורה: ובזה מובן המאמר שהרוכל הי' מפרש הפסוק כפי' השני שהוא פי התנחומא כנ"ל ולכן הכריז מאן בעי סם חיי ב' פעמים לומר מי מבקש סם חיים לעוה"ז וגם לעוה"ב ומי ששאל ממנו למכור לו הסם חיים אמר לו נצור לשונך מרע כדברי התנחומא הרחק עצמך מלשה"ר ואתה זוכה בעוה"ז ובעוה"ב ולכן כשחפץ ר' ינאי לידע מה הוא הסם חיים א"ל לא אתה ולא דכוותיך צריך כלומר לא אתה ולא ת"ח כמותך שהתורה משמרתן שלא לבוא לידי לשה"ר כדברי ר"א בר חנינא בערכין.

אכן כאשר הפציר בו ר' ינאי להזכיר לו הסם חיים לא ידע הרוכל מה לעשות דאמרינן בשבועות ד' ל"ו יכך שקים זו היא אלה הכתובה בתורה יתיב רב כהנא קמי דר"י ויתיב וקאמר הוא מתניתן כדתנן אמר לו כנה (פי רש"י ר"י א'ל כנה הפוך דבריך כנגד אחרים אמור יכהו שלא תקללני) יתיב האי מדרבנן קמי' דר"כ ויתיב וקאמר גם אל יתנך לנצח וגו' אמר ליה כנה תרתי ל"ל מ"ד ה"מ מתניתן אבל בקראי אימא לא מכנינן קמ"ל עכ"ל מזה למדנו שדרך מוסר הוא שלא להזכיר אפילו פסוק נגד החשוב אשר יראה כפוגם בכבודו ולכן כאשר ביקש ר ינאי מהרוכל להזכיר לו סם חיים לא רצה לומר לו נצור לשונך מרע שנראה כאילו מוכיחו על זה ולכן התחכם בהוציא לו ספר תהילים לרמז לו אני בל אומר אליך נצור לשונך מרע אבל ראה וקרא אתה בפיך מה שאני קורא סם חיים והנה רבי ינאי הי' מפרש הפסוקים כפי' הראשון מי האיש החפץ חייה חיי עוה"ב אוהב ימים לראות טוב שיהי' עסקו בעוה"ז בתורה שנקר' טוב ועל זה אמר נצור לשונך מרע שגם הת"ח צריך לנצירה זו שאין התורה משמרתו אבל כששמע מדברי הרוכל כפי' השני הודה לדבריו והביא ראי ממה ששלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו שמה שאמר צרות לשון רבים נראה שמרמז על שני מיני צרות בעוה"ז ובעה"ב וכמאמר התנחומא שע"י הרחקה מלשה"ר זוכה בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר מי האיש החפץ חיים בעוה"ב אוהב ימים לראות טוב בעוה"ז נצור לשונך מרע וזה מה שאמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע להיכן הוא עד שבא הרוכל הזה כלומר כל ימי הייתי מפרש הפסוק כפי' הראשון עד שבא הרוכל הזה ולמדני לפרש כפי' השני ומזה למדנו שאין טוב לשמירה מלשה"ר כעסק בתורה אבל גם למי שחטא נתנה תורה תקנה כדאמרינן בערכין בעי ר' שמואל בר נחמני מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין אדם לרעהו לפיכך אמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו עכ"ל וי"ל על הקושי' מה נשתנה מצורע אולי הקפידה התורה שלא יחלו גם אחרים בחולי הצרעת לפיכך אמרה בדד ישב וגם י"ל למה פרט הכפל בין איש לאשתו ובין אדם לרעהו ולתרץ זה נקדים מה דאיתא ריש פ' חלק א"ר שמואל בר נחמני מניין שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה שנאמר ויאמר אלישע שמעו דבר ד' כעת מחר סאה סלת בשקל וגו' וכתיב ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימות ודילמא קללת אלישע גרם א"כ לכתוב וירמסוהו וימות מאי בשער על עסקי שער עכ"ל וצריך ביאור איך מתרץ הקושי' במה שאמר על עסקי שער וי"ל דכתיב והמלך הפקיד את השליש אשר נשען על ידו על השער וירמסהו העם בשער וימות כאשר דבר האיש האלקים ברדת המלך אליו ויהי כדבר איש האלקים אל המלך לאמר סאתים שעורים בשקל וסאה סולת בשקל יהי' בשער שומרון ויען השליש את איש האלקים ויאמר והנה ד' עושה ארובות בשמים היהי' כדבר הזה ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימות וי"ל לאיזה צורך כפל כל הענין ויהי כדבר איש האלקים וגו' וירמסו אותו העם בשער וימות אחר שכבר סיפר הכתוב כל זה ולכן אמר רבי שמואל בר נחמני שבזה השמיענו הכתוב איך הקב"ה מסבב לענוש מדה כנגד מדה שהשליש כפר בהשגחה פרטית במה שאמר הנה ד' עשה ארובות בשמים היהי' כדבר הזה שיהי' זול בשער שומרון כזה בעת מחר והנביא אמר לו הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל והנה הי' אפשר שתבטל נבואה זו אם השליש לא נרמס ואכל גם הוא או גם אם הי' מת אבל לא בשער בעת שנרמס לראות הזול בעיניו ולזה סיפר הכתוב איך סיבב הקב"ה לאמת הנבואה באותו ענין שכפר ע"י שהמלך הפקיד אותו על השער באופן שהוצרך להיות בשער ולראות הזול בעיניו אשר כפר בו וע"י שנרמס מהעם נשלמה הנבואה שלא אכל ממנו ומזה למד רשב"נ שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה.

ויש לומר דר שמואל בר נחמני במה שאמר מה נשתנה מצורע לשיטתו אזיל ורצה לבאר שגם במצורע ענש הקב"ה מדה כנגד מדה שרצה ליתן טעם למה נענש המצורע בשתים בדד ישב ומחוץ למחנה מושבו כ"א הקפידה התורה בלבד שלא יחולו אחרים על ידו באחד סגי או שבדד ישב ואפילו במחנה או שחוץ למחנה מושבו ושם ישבו מצורעים אחרים עמו לזה משיב שהמדבר לשה"ר שתים רעות עשה בבית ובחוץ בבית הפריד בין איש לאשתו ובחוץ הפריד בין אדם לחבירו ולכן נענש בשתים מדה כנגד מדה נגד מה שחטא להפריד בין איש לאשתו בבית מחוץ למחנה מושבו ונגד מה שהפריד בין אדם לרעהו בחוץ בדד ישב ויהי' נפרד מכל אדם.

אכן הכל לא לעונש בלבד כי לא עינה מלבו כ"א להזכירו בגודל חטאו למען ישוב מעצמו וינצל מעונש הקשה הנ"ל בעוה"ז ובעוה"ב. ועד כמה יגיע רעת לשה"ר הכירו גם אויבי ירמיהו דכתיב בירמיה פ' י"ח ויאמרו לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו בפי' דברים האלה י"ל דהנה ע"י שלשה דברים אפשר למנוע המוכיח מתוכחה אשר לא יאבה בה או ע"י שמשחדו או ע"י עצת מרמה שנותן לו שטוב לחשות מלדבר או שיצוה עליו שלא יוכיח ויתן מחסום לפיו. והדור הרשעים שבימי ירמיהו שרע להם דברי תוכחותיו בקשו תחבולה איך ינצלו מתוכחתו ואמרו השלשה דברים שהזכרנו לא יועילו כי לא תאבד תורה מכהן אחר שהוא כהן לאל עליון לא יקבל שוחד לאבד תורה מפיו וגם ליעץ לו עצת שקר לא יועיל כי חכם הוא ולא תאבד עצה מחכם וגם אם נאמר שנכוף אותו לחשות גם זה לא יועיל כי לא תאבד דבר מנביא שהקב"ה אמר לו הנה נתתי דברי בפיך נביא לגוים נתתיך אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך ולכן לא נוכל לכוף אותו שלא ידבר אבל נעשה תחבולה איך נפטור מדברי תוכחתו לבל נבוש בהם לכו ונכהו בלשון שנדבר עליו לשה"ר ונבאיש ריחו ואז לא תועיל תוכחתו שאם יאמר טול קיסם מבין שניך נאמר לו טול קורה מבין עיניך כמאמר רז"ל בערכין תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח וכו' וע"י זה יהי' לנו פתחון פה שאל נקשיבו לכל דבריו. בא וראה כמה גדול רשעת חטא לשון הרע ולכן הקפידה התורה מאוד להרחיק את האדם לבל ישאב ממקור משחת הזה.

ובזה נבאר מה דאיתא עוד במדרש פ' זו ושחט את הציפור האחד למה שוחט אחד ומניח אחד לומר לך כשם שאי אפשר לשחוט לחזור כך אי אפשר לנגעים לחזור באותה שעה קורא הקב"ה לגיונות שלו ואומר לא בחינם הכיתי אותו אלא בעון בצעו קצפתי ואכהו הסתר ואקצוף וילך שובב בדרך לבו ר"א בר כהנא אמר חזר תובי' לתובי' כמו דאמר ככלב שב על קיאו ריב"ל אמר חזר שטיא לשטותיה כמ"ד כסיל שונה באולתו דרכיו ראיתי וארפאהו ואשלם נחומיו לו ולאבליו עכ"ל והוא תמוה דמה ענין א"א לנגעים לחזור למה לא גם מה שאמר באותה שעה הקב"ה קורא ללגיונו' שלו לא ידענו על איזה שעה נתכוון גם מה שאמר לא על חינם הכיתי אותו וכי סלקא דעתיך שהשופט אמת מכה בחנם גם הפסוק בעון בצעו קצפתי ואכהו אינו מענין הזה כנראה מפשוטו ולבאר זה נקדים מה דאיתא בערכין אמר ר"י משום ר"י בן זמרא מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמי' אמר הקב"ה ללשון כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים ולא עוד אלא שהקפתי לך שני חומות אחד של עצם ואחד של בשר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמי' עכ"ל. ולהבין דברים האלה מה ענין המעלות שנתן הקב"ה ללשון יותר משאר האברים נאמר מפני שהכיר הבורא גודל ההיזק שיתהו' ע"י לשון הרע לכן כבר בטבע בריאת האדם רמז מוסרים להשמר ממנו דחטא לשה"ר יתהוה ע"י שלש, האחד, ע"י גאוה כאשר ביארנו שברצותו להנשא על האחר משפילו נגדו בדבר עליו דברים רעים, השני, ע"י מקור כל החטאים שהוא היצה"ר אשר בלב האדם מימי הולדו, והשלישי, גם אם לא יתעהו יצרו לזה אם יקום כנגדו ויכניעו עם כל זה לפעמים יחטא בהתדבקו לרעים אשר יסיתוהו לזה: ובמה שאמרנו שע"י הגאוה חוטא בלשון יש לבאר מה שאמר המשורר יכרת ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו משוד עניי מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ד' אשית בישע יפיח לו בפי' הדברים הזרים האלה בפרט מה שאמר ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו אשר אין לו מובן דממנ"פ אם מודים בבורא ובהשגחה על מעשה אדם איך יאמרו מי אדון לנו ואם כופרים בזה למה יאמרו רק על הלשון ללשוננו נגביר מי אדון לנו ולא גם על כל שאר אבריהם אמנם י"ל דבעלי לה"ר יאמרו אם נצטוונו שלא לחטוא בחמשה חושים או באיברים יד ורגל וכדומה זה נותן הדין שכל זה ניתן לנו מהקב"ה לעשות טוב אבל לא לעשות הרע בעיניו אבל רק על מדברים גדולות באמרם לשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו כי הלשון בטבע לא תוציא רק תנועות אשר אין להם הבנה והיא בטבע כלי ללא יועיל ורק אנחנו שהרכבנו התנועות בלשון ושפתים המצאנו דברים המרמזים על הענינים ובזה נצלח בידינו לדבר דברים מובנים איש לרעהו ועל כן הלשון אינה כשאר האברים כי העין רואה והאוזן שומע והחוטם מריח והחיך טועם והיד לוקח והרגל הולך בטבע מאליו מבלי אשר רגלנו אותם לזה אבל הלשון לא הי' מועיל לנו אם לא שהרגלנו אותה הדיבור וזה אשר אמרו ללשוננו נגביר אנחנו הם הנותנים גבורה ללשון שפתינו אתנו השפה אשר אנחנו מדברים היא מעשינו לכן מי אדון לנו שלא נדבר ככל חפצינו כן דברי בעלי הלשון המדברי' גדולות בגאוה ועל זה משיב הקב"ה משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ד' כלומר אם גם לא אנקם מכם על דברי גאותכם מה שנוגע לי בהודיע לכם כי שוא בפיכם כי אני הוא שבראתי כלי השפה לשון ושפתים ואני הוא שחנן אתכם דעה להמציא שפה אבל גם לו יהי כדבריכם שאתם אדון לכם בלשון במה חצדיקו מה שאתם מזיקים לאחרים אשר על ידיכם ישודו עניים ויאנקו אביונים לכן עתה יאמר ד' אקום לשית ישע לעניים האלו אשר יפיחו בגאוחם: והוא אשר אמרנו שהגאוה היא ראש ומקור החטא של לשון הרע ולכן לבל יתגאה הלשון שינה הקב"ה בריאתה מכל שאר האיברים שכולם בזקיפה והלשון לבד בהשפלה ובשכיבה כבריאת הבהמה למטה לארץ להזכיר לאדם שבל יתגאה בה. ונגד המקור השני של לה"ר שלא לחטוא ע"י יצה"ר אמר הקב"ה לזה נתתי הלשון מבפנים שבקל תוכל לשמור אותה מכל רע יותר מכל שאר האיברים שהם מבחוץ ונגד מקור השלישי שלא תתדבק ברע נגד רצונך לזה הקפתי לה שני חומות אחד של עצם ואחד של בשר לכן מה יתן לך ומה יוסיף לך עוד לשון רמיה אחר שכבר בטבע נתתי לך סימנים להשמר מרע.

אמנם אם החוטא לא לקח מוסר מבריאת הלשון שלא לחטוא בה כי אם חטא בלשה"ר נתן לו הקב"ה כפרה על ידי הנגעים שמביא עליו שהם שלשה נגעי אדם נגעי בגדים ונגעי בתים ומה שנענש בשלשה אלו הוא ג"כ מדה כנגד מדה שאמרו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ומקורם היא הגאוה שבשבילה מקנא חבירו על הממון שיש לחבירו ואין לו והתאוה היא שמתאוה להפיק רצונו למלאות תאותו לבל יגרע ממנו גם בזה מה שיש לאחרים והכבוד היא הגאוה בעצמה שרוצה להתכבד על הכל ועל כי ע"פ מה שאמרנו הגאוה היא המניע העיקרי לדבר רע על חבירו לכן עונש הנגעים הוא בזה מדה כנגד מדה הוא קינא במה שיש לאחרים לכן בא פורענות על שלו שהות ביתו עד נתיצת הבית ועונש הכבוד היא בבגדים שהבגדים הם המכבדים את האדם בעיני הבריות כמו שאמרו רז"ל ר"י קרא למאני מכבדותא ולכן הוא אשר רדף אחר הכבוד ילקה בבגדיו המכבדים את האדם ובאשר חטא בתאוה שהיא נמשכת מגוף עצמה נגד זה נלקה בגופו בנגעי אדם הנוגעים אל עצמו אכן באשר שבעל הרחמים אינו פוגע בנפשות תחילה לכן מעניש בתחילה בנגעי בתים על הקנאה ואם לא שב מגאותו אז נענש בנגעי בגדים על הכבוד ואם ג"ז לא הועיל אז נענש בנגעי הגוף וזה על התאו' וזה ודאי יועיל כי ירא לנפשו וכל אשר לאדם יתן בעד נפשו. וזה פי' המדרש ושחט את הציפור האחד למה שוחט אחד ומניח אחד לומר לך כשם שאי אפשר לשחוט לחזור כך א"א לנגעים לחזור פי שאומר הקב"ה עתה שכבר הכיתי אותו בגופו וטעם טעם העונש החמור ודאי לא יחטא עוד ולא יחזרו הנגעים עליו ושוב מפרש המדרש באותה שעה קורא הקב"ה לליגיונות שלו ואומר לא על חנם הכיתי אותו פי' באותה שעה שכבר נגמרו כל שלשה מיני עונש אמר הקב"ה לליגיונות שלו ומפרש להם מדותיו לומר להם למה הכה אותו בנגעים שונים שלא לחנם היו גם הנגעים של בתים ושל בגדים שהכל הי' בדרך החסד בתחילה בעון בצעו קצפתי עליו ואכהו בשביל שחמד וקינא בבצע שיש לאחרים קצפתי ואכהו הסתר במה שאינו בושה כל כך כנגע בגופו אבל כאשר זה לא הועיל וילך שובב בדרך לבו שהוא רדיפת הכבוד שטמונה בלב האדם שוב קצפתי והכיתיו בנגע שגלוי ביותר ונוגע יותר לגופו שהם בגדיו הדבקים אל גופו אבל כאשר גם זה לא הועיל דרכיו ראיתי וארפאהו שהכיתיו במה שנוגע בגופו ממש שזה ודאי רפואה לו עד שלא ישוב לכסלה ולא יבואו עוד נגעים עליו ולא בלבד שרפאתיו כ"א גם עוד אשלם נחומיו לו ולאבליו נגד הצער שגזרתי עליו אתן לו שמחה לו ולמיודעיו אשר התאבלו עליו.

והנה כאשר נרפא מצרעתו צוה הכתוב שלשה עניני טהרה בתחילה בעץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים ואח"כ שישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ויגלח את כל שערו ואח"כ ביום השמיני יביא שלשה קרבנות חטאת ואשם ועולה ויש ליתן טעם לזה למה הוצרכו שלשה מיני טהרה האלו שגם אילו הם מדה כנגד מדה כי בכל הדברים יבואו על הבחינה שלשה ענינים המקור אשר ממנו נובע והמעשה אשר יעשה והפעולה אשר יפעל. ומעתה המקור אשר ממנו נובע חטא לשון הרע כבר אמרנו שהוא הגאוה. ה המעשה אשר יעשה הוא דבר שקר ורע על אחרים. וה והפעולה היא לעורר מדנים ולהגדיל השנאה בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו וכנגד אלה צותה התורה שלשה מיני טהרה: נגד הגאוה היא הטהרה בעץ ארז וציפרים ומים ע"פ מה שאמרו רז"ל אם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב וכן בציפרים ומים יש למצוא רמז על השפלת הגאוה שהעוף אשר יגביה עוף להנשא מעל הארץ הוא סימן הגאוה והמים הוא סימן ההכנעה כמו שאמרו רז"ל שאינו עומד במקום גבוה כ"א יזל למקום נמוך ולכן אם הגביה עצמו כעוף בגאוה ישפיל עצמו כמים: נגד המעשה שדיבר דברים של חטא עם אחרים ציותה התורה שישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שאשתו הקרובה אליו ביותר מכל אדם ואשר ביותר מדבר עמה מעם אחרים ממנה יפרוש וזה לו לרמז שיפרוש מלדבר דברים של חטא כמו שאמרו רז"ל אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו בשל אחרים: ונגד פעולת הלה"ר צותה התורה להביא שלשה קרבנות חטאת ואשם ועולה דאמרו רז"ל לה"ר הורג שלשה המדבר לה"ר והמקבלו ממנו ומי שנאמר עליו ובשלשה אלה המדבר הוא החוטא ביותר והמקבלו אף שגם הוא חוטא עכ"ז חטאתו פחותה מפני שהוא בשב ואל תעשה ונגד זה הם ג' קרבנות אלו שהחטאת שכפרתו גדולה שמכפר על חייבי כריתות הוא לרמז לכפרה על המדבר שחטא ביותר והאשם שכפרתו אינה גדולה כ"כ שאינו מכפר על חייבי כריתות ומיתות ב"ד מרמז לכפרה על המקבל לשה"ר והעולה שנקרא רק דורון לקונו ואין לו כפרה כדאמרינן בזבחים הוא מרמז על מה שפגם במי שלא חטא כלל שהוא הנאמר עליו וכן בשלשה מיני טהרות האלו תושלם טהרת וכפרת המדבר לה"ר לאחר שנרפא מצרעתו ע"י ששב מחטאו ונתקבלה תשובתו ובמה שאמרנו ששלשה הנגעים נגעי אדם ובגדים ובתים הם לעונש על מה שחטא בקנאה תאוה וכבוד יבואר מדרש פ' זו איש כי יהי' זב מבשרו הה"ד וזכור את בוראך בימי בחורחיך תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו' לפני ממ"ה הקב"ה שלשתן דרש רבי עקיבא מתוך פסוק אחד וזכור את בוראך בימי בחורותיך בארך בוראך בורך בימי בחורותיך ביומי טליותך עד דחילך עלך עד אשר לא יבואו ימי הרעה אילו ימי זקנה והגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אילו ימי משיח שאין בהם לא זכות ולא חובה עכ"ל בפי' מדרש הזה שכפי הנראה אין לו המשך י"ל דעקביא בן מהללאל הזכיר שלשה דברים שיצילו את האדם מן העבירה והם לחשוב שבא מטיפה סרוחה ושהולך למקום עפר רימה ותולעה ושעתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה והלא יקשה למה צריך לשלשה דברים ולא די באחד מהם ובפרט בחשבו שצריך ליתן דין וחשבון על מעשיו שכולל הכל אבל יבואר זה כי רבים מבני אדם לא יחשבו לחטא רק מה שנראה להם מעשה שאסרה התורה אבל לחשוב מחשבות פיגול ורע נחשב להם כהיתר ולא ייראו מיום הדין בפרט באשר יודעים שאין הקב"ה מעניש על המחשבה כדכתיב און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד' ולכן הגאוה ורדיפה אחר הכבוד לא חושבים לחטא ולא ייראו מליתן דין עליו ומ"מ הן הנה מהסיבות שמוציאין את האדם מן העולם לא בלבד מפני שהן חטאים בעצמם אלא שגורמים גם החטאים גדולים ולכן אמר התנא למען לא תבוא לידי עבירות הסתכל בשלשה דברים נגד הגאוה הסתכל מאין באת מטיפה סרוחה ואיך תתגאה בחשבך כי ממקור נבזה באת: נגד רדיפה אחר הכבוד הסתכל שאתה הולך למקום עפר רימה ותולעה שתהי' עפר שהכל דורסים עליו ושגופך יאכלו בריות נבזים רימה ותולעה ואיך לא תשבע כבוד בעודך בעוה"ז: ונגד התאוה שלא תביאך להתאוות במה שאסרה התורה למען לא יגבור עליך יצרך הסתכל שאתה עתיד ליתן דין וחשבון על כל מעשיך לפני הקב"ה ואיך יכריעו רגעות השבעת תאוותך הבושה והעונש אשר יבואו עליך ולכן צריך שלשה הסתכלות האלה שכל אחד מהם מתנגד למקור אחר של חטא ולזה נתן ר"ע סימן במה שכלל שלשתן בתיבה אחת שאמר וזכור את בוראך קרי ביה בארך לומר זכור את הבאר אשר ממנו נובעת שהוא טיפה סרוחה וזכור את בורך שהוא הקבר אשר אתה הולך לשם וזכור את בוראך שאתה עתיד ליתן דין וחשבון לפניו.

אכן הזכירה הזאת תהי' בימי בחורותיך בעוד אתה בכחך עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה כי בימים האלה שכבר בטלה התאוה לתענוגי העוה"ז וגם הגאוה ורדיפה אחר הכבוד שבתו ע"פ הטבע לא תועיל לך הזכירה הזאת כ"א בימי הבחרות שהן ימי השמחה והתענוג אז תצטרך לה להנצל מהעבירה.

אמנם שמא תאמר אם גם בימי הזקנה זכירה הזאת תהי' לחינם כי הימים האלו אינם עלול לעבירה למה זה אחשוך ימי שמחת בחרותי במחשבות כאלו הלא די אם אמתין לימי אישות שמסוגלים יותר למחשבות כאלו לחשוב על קצי לזה מוסיף על כן אני אומר שתחשוב המחשבות כבר בימי בחורותיך כי אולי הגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה כי הימים האלה שנגלה כבוד ד' ויבער רוח הטומאה מן הארץ לא יהי עוד חוב וממילא גם אין זכות אם תשמר מחטא ולא תוכל לזכות עוד בהעבירך ברצונך הטוב הקנאה והתאוה והכבוד מדרך חייך ובאשר נקוה בכל יום על ביאתו לכן אומר לך שלא תשהה מלזכור את בוראך בשלשה בחינות האלה למען מעצמך בבוא משיח צדקינו בבי"מ אמן.