בסמיכות הפרשיות פ' גזל הגר ופ' סוטה ופ' נזיר ופ' ברכת כהנים יש לומר שבשלשה עבירות כתוב בתורה שמעל בד' בויקרא בפ' מעילה נאמר נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ד' ועוד שם בפ' גזילה נאמר נפש כי תחטא ומעלה מעל בד' וכחש בעמיתו ונכפל זה בפ' זו לענין גזל הגר שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בד' ועוד בפ' זו סמוך לזה כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל דאיתא במדרש הדה"ד צור ילדך תשי זה שאמר איש איש שכפרה בשנים בד' איש מלחמה ובאישה ויש ליתן טעם למה דוקא בעבירות האלה כתיב שמעל מעל בד' כי אם אמנם בכל עבירות אשר יחטא האדם פוגם בכבוד אביו שבשמים עכ"ז בעבירות האלה חוטא עוד יותר מזה שיש בהם הכחשה באביו שבשמים והוא מי שמועל בקדשי שמים שלוקח לעצמו מה שנקדש לד' כאלו הוא הפקר ואין לו בעלים ושנית מי שכיחש וגנב בזה דעת המקום כאלו הקב"ה אין יודע מחשבתו הוא גם כן כופר בהקב"ה והוא מה שנאמר ומעלה מעל בד' וכיחש בעמיתו וגו' ומבואר זה יותר בפ' גזל הגר דאיתא במדרש כי יעשו מכל חטאת האדם אפילו שחשבו לעשות ולא עשו ללמדך שמשעה שמחשב אדם לחטוא כמועל במקום עכ"ל והוא על שחטא נגד ידיעת הבורא כאלו לא יודע מחשבתו לכן גם זה נקרא מועל מעל בד' והשלישי הוא מי שעושה במחשך מעשיו באומרו מי רואני וזה כופר בידיעת הבורא שאין דבר נעלם ממנו ואין נסתר מנגד עיניו וזה מה שמגדיל חטא הסוטה שנסתרה והיא נטמאה ולכן בה נאמר איש איש כי תשטה אשתו ומעל בו מעל הן בהקב"ה הן בבעלה כנאמר במדרש שכפרה בהקב"ה.

אמנם נגד שלשה אלה שמעלו בד' בקדשיו במחשבתו ובידיעתו נתנו לנזיר שלשה מצות לקדש עצמו לד' בדברים שמתנגדים לחוטא בשלשה דברים האלה שנתנו לו שלשה מצות להזיר עצמו מן הגילוח מן היין ומן טומאת המת: נגד המועל בקדשי ד' הוא השמירה מטומאת מת דאמרו רז"ל בברכות פרק ו' הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו מעל בקדשי שמים דכתיב לד' הארץ ומלואה והענין שהאדם מורכב מגוף ונשמה הנשמה הוא אלקים והגוף הוא חלק הארץ ולכן מי שנהנה ומברך בברכה נותן חלק לד' ואז יכול להנות גם בחלקו המת שהוא הגוף אבל אם נהנה בלא ברכה אז מהנה חלקו המת בלבד ומעל בקדשי שמים שלקח לעצמו חלק הנשמה ולרמז על זה נאסר לנזיר לטמא עצמו למת להזכירו שיזיר עצמו גם מכל תענוגי העולם שנהנה מהם רק חלקו המת שהוא הגוף ולא גם כן חלקו האלקי שהוא הנשמה שאז מועל בקדשי ד' ולכן הציווי להנזר מטומאת מת הוא נגד המועל בקדשי ד': הציווי תער לא יעבור על ראשו כי נזר אלקיו על ראשו הוא נגד עובר עבירה בסתר שגונב דעת המקום כאלו אינו רואה שאמרו רז"ל שדומה לדוחק רגלי שכינה דכתיב והארץ הדום רגלי ונגד זה נאסר הגילוח להנזיר שבזה מראה לעין כל שמכיר מלכות הקב"ה בשנושא נזר אלקיו על ראשו: הנזירות מן היין הוא נגד החוטא במחשבה העליונה דכתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל. מה שפרט הכתוב כל הדברים האלה אחר אשר אחרי כך נאמר מכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל שהכל בכלל יש לומר דאולי בא לרמז על החטאים במחשבה שהם ד' במספר (א) מי שירצה לדרוש במופלא ממנו שזה מבלבל את שכלו כמו שאירע לבן זומא כשנכנס לפרדס כדאיתא חגיגה פ' ב' שנאמר לו דבש מצאת אכול דייך פן תשבע ותקיא (ב) מי שהולך אחר דיעות נפסדות כמו שאירע לאחר (ג) אם משים עיקר חכמה שלו לדברים גופניים שאז שכלו אינו נקי להקרא פרי קדש הלולים (ד) אם מערב ספיקות עם הוודאים מה שנקרא בלשון רז"ל מערב שמרי יין עם היין: ועל אלו ד' דברים מרמזים אסורי הנזיר מיין ושכר יזיר הוא המחשבה שמבלבל אותו כמו ששותה יין חזק ביותר שמבלבל שכלו. חומץ יין הוא נגד המחשב מחשבות נפסדות מינות ואפקורסות שנקרא חומץ בדברי רז"ל כדאמרינן ר"ה ג' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ. משרת ענבים הוא מה שביארו רז"ל שרה פתו ביין שנבלע היין בלחמו והוא נגד מי שמשים מחשבתו על דברים גופניים ולא על הרוחני לעסוק בתורה. וענבים לחים ויבשים הוא נגד מי שמערב היין בשמריו הספיקות בוודאות כי בענבים היין והשמרים עוד מעורבים ולכן נזירתו מן היין הוא לכפר מה שחוטא אדם במחשבתו נגד מחשבה העליונה.

ובזה יש לבאר מה דאיתא נזיר דף ד' תניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית לשחת שער נאה זה אמר לי רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מיים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז יצרי עלי ובקש לטורדני מן העולם אמרתי לו ריקה מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו כמותך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר להזיר לד' עכ"ל ובנדרים דף ט' מקשה על זה מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכיל דאתי על חטא כל אשמות נמי לא ליכול דעל חטא אתו ומשני דנזיר טמא מסתמא מתחרט על שקבל עליו ימי נזירות ונמצא מביא חולין לעזרה אכן אכתי יש להבין למה מאשם נזיר זה אכל שמעון הצדיק ולא חש לזה ויש לומר דעל מה שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמר ר' אלעזר הקפר נזיר חוטא הוא שציער עצמו מן היין והקושיא מפורסמת שאדרבה התורה קראה אותו קדוש וגם אם נחשב לו חטא שצער עצמו מן היין למה נאמר אשר חטא על הנפש דוקא בנזיר טמא ולא בנזיר טהור וליישב זה יש לומר שמי שיזיר עצמו בנזירות אפשר שעשה זה מפני ג' טעמים או שרצה לענות עצמו לכפר על עון שנהנה מאיסור ולכן מונע עצמו גם מהיתר בצער או שעשה כן להכניע יצרו להנצל מחטא לבל יתעה יצרו אותו או שעשה כן כדרך המשוגעים שמצערים עצמם חנם כמעשה עובדי הבעל כדכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם וידענו שהבא לטהר מסייעין לו ולכן מי שיזיר עצמו על פי טעם הראשון נקרא טוב שרצה לנקות עצמו מעונו ומי שיזיר עצמו ע"פ טעם השני הוא קדוש שמצער עצמו להיות קדוש לד' ולהנצל מן החטא אבל מי שיזיר ע"פ הטעם השלישי הוא חוטא כמו שמחבל עצמו דאמרינן בב"ק שאינו רשאי והנזיר הזה שנטמא זה סימן שלא נזר במחשבה נכונה כי אם במחשבה הנפסדת ע"פ טעם השלישי ולכן נחטפה המצוה לו בפניו שלא זכה להנזר בקדושה ועל כן צריך להביא אשם על שחטא בנפש וציער עצמו מן היין שנראה לו מן השמים שנזירתו לא הי' ע"פ מחשבה נכונה שאם לא כן הי' מסייעין לו להשלים נזירתו בקדושה וזהו שאמר שמעון הצדיק מעולם לא אכלתי מאשם נזיר טמא שכיון שנטמא מסתמא לא נזר לשמים ומתחרט על נזירתו עתה ודומה לחולין בעזרה אבל כששמעתי מאדם זה שכוונתו הי' להיות קדוש ולהנצל מיצר הרע שבקש לטורדו מן העולם אמרתי לו כמותך ירבו בישראל נזירים כי עליך נאמר להזיר לד' שכוונתו לשמים בלבד.

ועל פי דברינו יש לבאר מה דאמרינן סוטה פ' ב' דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות לאפר פרה ולעפר סוטה עכ"ל ולהבין מה מדה כנגד מדה יש בזה נאמר שכפי היוצא מן הפסוקים אמר אברהם ואנכי עפר ואפר דרך התננלות שהרהיב בנפשו עוז לבקש דבר מבורא עולם אשר אולי יהי נגד רצונו ולכפר בזה על עצמו אמר ואנכי עפר ואפר דהיינו שיסודו מעפר וסופו להיות אפר ובזה יכפר פני אביו שבשמים בהזכיר שלא דרך גאוה בקש כן כי מכיר קטנותו ושפלותו בעולם ועל כי אמר זה דרך כפרה עליו נתנו לבניו מאפר ומעפר שתי כפרות אפר פרה לכפר על טומאת מת שיסודה בחטא עגל כי לו לא חטאו בעגל לא מתו ולא הי' טומאת מת כמו שאמרו רז"ל אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות ממלאך המות וכנגד עפר ניתן לו עפר סוטה להורות ולהודיע טהרת האשה או טומאתה: ולכן צותה התורה לקחת לסוטה עפר מקרקע המשכן וליתן אותה במים קדושים הנתנים בכלי חרס ולמחוק בהם את השם הקודש ולהשקותם להאשה דהנה האדם בחייו יסודו מעפר ובו נפש החיוני ועליו מושל נשמתו שהיא חלק אלק' ממעל וגופו נמשל כחרס הנשבר בקל אשר בלתי אפשר עוד לעשותו שלם בהתחבר שבריו ולכן להראות בהאשה הנחשדת שנשארה בטהרה ולא הוטמאה הי הציוי לקחת עפר קדוש נגד יסוד הגוף ומים קדושים שהם משל החיים שהחיים נמשל למים כאשר אמרה אשה החכמה שמואל ב' י"ד כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה והשם הקדוש הוא נגד הנשמה שהיא נשמת אלוק והכלי חרס אשר הכל נתון בו הוא דוגמת הגוף שנמשל לכלי חרס ואם תשתה האשה ולא יזיק לה זה אות ומופת שטהורה היא שהטהרה והקדושה לא יתאחדו עם הטומאה ולכן מה שאמר אברהם על עצמו שעפר הוא ניתן להתנצלות לבניו לנקות החשודה אשר קינא לה בעלה ולעשות שלום בין איש לאשתו או לדחות הטמאה מבניו למען יוסרו כל הנשים.

והנה במה שאמרנו שתכלית האדם הוא שלא להנות מעולם הזה רק במדה הצריך לו לחיי נפשו ולא להתענג בתענוגי עולם בזה יש לבאר מה דאמרינן סוטה פרק ז דרש רבא מפני מה נענש דוד בעוזא מפני שקרא לדברי תורה זמירות שנאמר זמירות היו לי חקיך בבית מגורי אמר לו הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותם זמירות הרני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ואיהו אתיה בעגלה עכ"ל וגם בזה יש לדקדק איזו מדה כנגד מדה הי' בזה שנכשל להביא הארון בעגלה נגד צווי הכתוב בכתף ישאו ועוד יש לדקדק מה חטא דוד במה שאמר זמירות היו לי חקיך הרי אדרבה הראה בזה כמה חביבין לו דברי תורה שמתענג בהם כאשר יתענג בזמירות אכן י"ל שאם אמרנו שתכלית האדם בעוה"ז הוא רק עבודת בוראו ולא להתענג בתענוגים זה לא נאמר בלבד על תענוגי הגוף כי אם גם על תענוגי הרוחני וגם על עסק התורה שגם זה לא יהי' רק למען עשות נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו ולכן לא תושג התורה כי אם ע"י יגיעה כמו שאמרו ז"ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמין וזה מה שבירך יעקב לבנו יששכר באמרו יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד יאמר כי מי שאינו יודע מתענוגי עולם ואינו מתענג בהם אין שכרו גדול כל כך כמי שיודע אותם וחדל מהם לכבוד קונו ולכבוד תורתו וזה ענין ברכת יעקב ליששכר שהי' אב החכמים הגדולים בתורה כמו שדרשו רז"ל על מה שנאמר מבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ולכן אמר שהוא כחמור גרם החזק הרובץ בין המשפתים כי אף וירא מנוחה כי טוב שיודע טובת המנוחה נגד רעת היגיעה וגם יודע את הארץ כי נעמה שיודע נעימות תענוגי הארץ עם כל זה לא מתענג במנוחה ולא בתענוגי העולם כי אם נוטה שכמו לסבול עול התורה ויהי למס עובד לכל אחיו: ובזה מצאנו טעם למה לבני קהת לא ניתן עגלה כי אם בכתף ישאו באשר שפקודתם הי' נשיאת הארון אשר בו התורה ויורו בזה לישראל שצריך להטות שכמו לסבול עול תורה לא לבחור לו דרך הקל להתענג כמי שמעביר משאו על העגלה הנמשך ע"י הבקר ועל כן צריך ללמוד גם הדברים קשה ההבנה שלא ישיגם רק ביגיעה רבה אם צריך להם ולא יבחר ללמוד רק דברים קלים מה שערב לו שאין צריך ליגע בהם בשכבר יודע אותם שבזה יבוא לשכוח מה שצריך לו בקיום המצות וזהו מה שטעה בו דוד שאמר זמירות היו לי חקיך שכל כך בעונג ובקלות אני לומד חקיך כמי שמתענג בזמירות לזה אמר לו הקב"ה בזה תהי' עלול לשכוח מה שיעלה בידך רק ע"י יגיעה שקשה עתיקא מחדתא כדברי רז"ל ותטעה גם בדברים שתינוקות של בית רבן יודעים ולא שאמר לו הקב"ה זה בדברים אלא ע"י העונש מדה כנגד מדה שצוה להביא הארון בעגלה ושכח מה שנצטוו בני קהת בכתף ישאו שלהחזקת התורה צריך יגיעה ולא תענוג.

ואם ע"פ מה שאמרנו העונג אשר לא לכבוד שמים הוא אפילו בלימוד תורה לא נאות על אחת כו"כ שלא יתענג בחכמות אחרות כי אם כפי השיעור והמדה שצריך אליהם לחיזוק התורה וכמו שדימה אותן הרמב"ם ז"ל לרקחות וטבחות מול התורה שהיא הגבירה. ואולי זה כוונת אחת מהחידות של רבב"ח ב"ב פ' ה' שנאמר שם ואמר רבב"ח ח זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא וחזינן האי צפרא דקאים עד קרסולי במיא ורישיא ברקיעא ואמרי ליכא מייא (היינו סבורין שאינן הואיל ולא קאי במייא אלא עד קרסולי) ובעינן ליחות ליעקורי נפשין (ובקשתי לירד להמים לקרר עצמי) ונפק בת קלא ואמר לן לא תיחותו הכא דנפל לה חציצא (גרזן או מעצד) לבר נגרא (חרש עצים) הא שב שני ולא קא מטיא אארעא (מהלך שבע שנים לא הגיע החציצא לקרקע) ולאו משום דעמיקי מיא אלא משום דרדפי מיא (מתוך חריפות הנהר לא הי' נצלל עדיין) אמר רב אשי האי זיז שדי היא דכתיב וזיז שדי עמדי (ראשו מגיע לרקיעא) עכ"ל לבאר זה נקדים הפסוקים ריש תהלים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמר ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה ויש לדקדק שכי אם בתורת ד' חפצו אינו ההיפוך ללא הלך בעצת רשעים שהי' לו לומר כי אה הלך בעצת צדיקים ועמד בדרך ישרים גם י"ל הכפל בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה אכן יבואר זה ע"פ דרשת ר"ש בן פזי בע"ז פרק א' שאמר וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד ומכיון שלא עמד מהיכן ישב אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר ולצת לבדך תשא עכ"ל ויש להבין הלשון עליו הכתוב אומר ולמה עליו דוקא ויש לומר שרצה לישב הלשון לבדך תשא שוודאי העון שעשה האדם הוא לבדו ישא כי מי ישא בעד אכן יש לפרש שדרך הרבה בני אדם שרוצים לראות ולידע כל המאורעות וכל הנראה חדש בעיניהם הן בידיעות וחכמות והן במעשה העולם ומתוך כך לפעמים מקרב אדם עצמו לעדת רשעים באשר שאומר לבו מה יזיק לי הראיי' על איזה רגעים אכן משבא לשם יתעורר חפצו לדעת ולראות הדברים על מכונם ויתעכב שם יותר ממה שהי' בדעתו מתחלה כשהלך לשם מה שהוא בגדר העמידה ומשבא לידי מדה זו עוד יותר יתעורר חפצו להשוות ידיעתו לידיעת הרשעים והלצים ויתעכב שם להיות בחברתם והם יפתו אותו להיות דעתו כדעתם ויתלוצץ על החכמים העוסקים בתורה ויבזה התורה עצמה שתהי' בעיניו ככלי אין חפץ בו אלו הם המדריגות שאמר דוד בתחלה הלך כהלך שעובר לדרכו בלי להתעכב ואחר כך עומד להתעכב שם ואח"כ יושב להיות בחברתם להיות חפצו כמוהם בדברי לץ אמנם אולי לץ כזה יחשוב שיש לו התנצלות ליום הדין באמרו מה הייתי יכול לעשות דעתי ושכלי התעו אותי מדרך הטוב להתחבר לכת הלצים והם היו בעוכרי שהם גרמו תעותי לזה אמר אין לך בזה התנצלות כ"א לצת לבדך תשא שאתה גרמת את זה שהלכת לראות במעשה עדת רשעים כי אם הי' חפצך בתורת ד' ואם בתורתו הגית יומם ולילה לא הי' לך עת ולא חפץ לבוא לידי כך ולכן זה באמת הוא ההיפוך מהליכה בעצת רשעים מה שמסיים כי אם בתורת ד' חפצו וגו' כי איש כזה לא יבוא לילך ולעמוד ולישב עם הלנים ואשרי לו: ומה שאמר כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה הכפל הוא על הענין שאמרנו שגם החפץ והתענוג בתורה לא יהי בעבור עצמו כ"א באשר שהיא תורת ד' והמופת על ה היא שכוונתו לבד בחפצו לכבוד השם הוא אם בתורתו יהגה יומם ולילה כי מי שמבקש תענוגים יאהב החילוף ביניהם ויאהב הקל יותר להתענג אבל אם יהגה וייגע בתורה וגם מבלי חילוף תענוגים אחרים כי אם יומם ולילה זה אות ומופת שחפצו בתורה הוא באשר היא תורת ד' וכמאמר התנא כך היא דרכה של תורה וכו' ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא הרי שגם כן מתנה ב' תנאים בתחלה פת במלח תאכל שלא יתענג בתענוגי העולם ושנית בתורה אתה עמל שלא יניח מללמוד מה שצריך עמילות ויגיעה וזה מה שאמרנו שלימוד התורה צריך יגיעה יומם ולילה ולכן כשנשאל חכם מתלמידו אחר שעסקתי בתורה הרבה מהו ללמוד חכמת יונית השיב לו למוד אותה בשעה שאינה לא יום ולא לילה שהרי חיוב לימוד תורה מוטל עליך ביום ובלילה כנאמר והגית בו יומם ולילה ועל כן אם החכמים הגדולים עסקו גם בשאר חכמות אחרי שמילאו כריסם בלימוד התורה לא הי' זה למען לנוח מיגיעת התורה ולהתענג בשאר חכמות כי אם כוונתם היתה לשם שמים הן בשביל שחכמה לפעמים מסייע להבין דברי התורה והן למען לידע מה להשיב לאפיקורוס כאשר ביארנו פ' תזריע.

ובזה נבוא להבין על מה מרמז חידת רבה בר בר חנא שספינה הוא משל חיי העולם הזה שהולכים עליו מן העולם הזה לעולם הבא כאשר כבר ביארנו במקומות אחרות. הצפור הוא העוף הטהור והוא משל הצדיק שנשמתו נמשל לצפור הפורח באויר כדאמרינן במנחות וכן בפ' חלק בשאלת אנטנינוס לרבי ממשיל הנשמה לצפור וכן במקומות הרבה בזוהר גם נקרא הצדיק זיז השדה דלפירוש רש"י בפסוק וזיז שדי עמדי זיז שהוא מלשון זז שפירושו תנועה הוא משל לצדיק העוסק בתורה לשמה שעליו אמרו רז"ל שאין לתלמידי חכמים מנוחה בעולם הזה ובעולם הבא כדכתיב ילכו מחיל אל חיל ולכן יאות שם זה לצדיק שמתנענע תמיד על השדה אשר ברכו ד' וכן לפירוש האחר שזיז הוא מלשון זיו כדכתיב והתענגתם מזיז כבודה יאות שם זה לצדיק שהוא זיוו של עולם: החכם בתורה נקרא בלשון רז"ל נגר והתלמיד בר נגרא כמו שאמרו לית נגר ובר נגר דליפרקינהו ומה שממשיל את החכם לחרש עצים הוא כמו שאומן הזה מכין העצים לבנות בית כמו כן החכם בתורה בונה מן התורה שנקרא עץ חיים בית נאמן לישב בו לעולם הבא ועל פי המשל הזה נקרא השכל הקרדום שבו מבקע חלוקי התורה להבינם על בורין כמו שהחרש עצים בקרדום מבקע את עציו ומתקן אותם לתכליתו ובזה יש לבאר דברי רבה בר בר חנא זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא כשהלכתי בחיי העולם הזה ראיתי פעם אחת האי צפרא דקאי עד קרסולי' במיא צדיק חכם בתורה שהיה עומד ברגליו מעט במי הארץ משל להחכמות החיצונות נגד התורה שנקראה מים העליונים ורישיה ברקיעא ראשו מגיע השמימה בעסק התורה שמקורה למעלה ברקיע ואמרי ליכא מיא אמרתי שאין המים עמוקים ואין סכנה לעסוק גם אני בחכמות החצוניות כמוהו כיון שאינם מגיעים לו רק עד קרסוליה ובעינן ליחות לאיקורי נפשין רציתי לנוח מעט מדברי תורה ולהתענג בלימוד חכמות האלה ונפק בת קלא ואמר לן לא תיחותו הכא שמענו קול יצר הטוב שמתרה בנו שלא לירד לחקירות חכמות האלה דנפלה לה חציצא לבר נגרא הא שב שני לתלמיד שעדיין לא מילא עצמו מתורת ד' כראוי אירע כן שהעמיק בשכלו בחכמות כאלה כבר שבע שנים משל שבעה עשריות שנים של אדם ימי שנותינו שבעים שנה ולא קא מטיא אארעא עוד מתעתע בספיקות מבלי למצוא יסוד אשר על כן עוד לא הגיע הגרזן שלו משל שכלו אל היסוד ולא משום דעמיקי מיא לא שחכמות האלה הם עמוק מאוד כי חכמת התורה עמוקה מהם מאוד שעליה נאמר עמוק עמוק מי ימצאנו ומה שלא בא בשכלו על היסוד הוא בלבד משום דרדפי מיא שבעלי חכמות האלה רודפים זה את זה זה בונה וזה סוחר אשר על כן אין נמצא להם יסוד מה שאין כן בחכמת התורה אשר אע"פ שזה אוסר וזה מתיר זה מחייב וזה פוטר עכ"ז רק תורה אחד הוא כמו שדרש ר"א בן עזריה בחגיגה ד' ג הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני לומד תורה מעתה תלמוד לומר כלם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב וידבר אלקים את כל הדברים האלה עכ"ל ובשביל שהמים רדופים ושוטפים בקל תבוא לידי סכנה שישטפוך ותטבע בהם כדכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו ועל זה אמר רב אשי האי זיז שדי הוא דהיינו באשר אמרנו שהנשמה דרך כלל נקרא צפור מפרש הצפור שממנו סיפר רבה בב"ח שראשו מגיע עד לרקיע הוא החכם הגדול שנקרא זיז שדי אשר עליו אומר הקב"ה וזיז שדי עמדי.

ועתה נבוא לבאר גם סמיכות ברכת כהנים לפ' נזיר דהנה אמרנו שבפ' גזל הגר ובפ' סוטה נרמזו השלשה מעילות בהקב"ה בקדשיו בידיעתו ובהשגחתו ושנגד זה הם שלשה דיני נזירות לקדש עצמו בהיתר נגד שלשה מעילות האלה ונסמכה לזה פ' ברכת כהנים שבהם נפרט השכר מי שהוא נאמן להקב"ה בקדשיו ומאמין בידיעתו ובהשגחתו על פי מה דאיתא במדרש פ לך לך ויתן לו מעשר מכל מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים רבי יהודה אומר מאברהם שנאמר כה יהי' זרעך וכאן נאמר כה תברכו רבי נחמי' אומר מיצחק שנאמר ואני והנער נלכה עד כה ורבנן אמרו מיעקב שנאמר כה תאמר לבית יעקב עכ"ל בפירוש זה יש לומר דהנה ברכת כהנים הם שלושה ברכות יברכך ד' וישמרך היא הברכה הגופניית דמפרש במדרש יברכך ד' בממון וישמרך מן הלסטים והיא נגד מה ששמר האדם עצמו שלא למעול בקדשי ד' לזה יתן לו הקב"ה ברכה בממונו וישמרנו שלא יאבד ממנו כאשר גם הוא שמר קדשי ד' וכבר אמרנו דהנהנה מע"ז בלא ברכה נקרא מועל בקדשי ד' כדאמרינן בברכות ובהרחבת הענין הוא כל שנהנה באיסור מהעה"ז: ברכה שניי' יאר ד' פניו אליך ויחנך היא נגד מה שנשמר האדם עצמו שלא להכחיש בידיעת הקב"ה ובחכמתו הכוללת הכל לזה יהי' לו הברכה של הארת פנים של ד' כדאיתא במדרש יאר זה מאור התורה שיאיר עיניך ולבך בתורה שהחכמה היא הארת פנים כדכתיב חכמת אדם תאיר פניו: ברכה השלישית ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום היא הברכה של השגחת הקב"ה בפרטית לשכר מי שתמיד במחשבתו שהקב"ה נגדו כדכתיב שויתי ד' לנגדי תמיד ובפרט נראה השגחה הפרטית במה שישלם הקב"ה מדה כנגד מדה.

ובזה יבואר מה דאמרינן ברכות ד' כ"א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים והרי אתה נושא פנים לישראל שנאמר ישא ד' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה עכ"ל וצריך להבין איך מיושב בזה שאלת מלאכי השרת אחרי אשר כתיב אשר לא ישא פנים אבל יבואר על פי מה שמפרש הזוהר פ תרומה מה דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון משביע כל טוב לא כתיב אלא רצון לומר שמי שיש לו מדת הסתפקות יש לו שביעה גם במעט ועל כן גם מי שאכל כזית או כביצה חייב לברך והנה ענין נשיאות פנים אצל הקב"ה הוא מה שלא יגמול לאדם רע כרשעתו כי יסתפק לו החרטה בלבו וגם בעבודתו הסתפק לו הרצון לא יכול העובד להשיג המעשה כמאמר התנא לא עליך המלאכה לגמור וזה ענין נשיאות פנים שלא ישפוט בעונש ע"פ החטא וישלם שכר טוב יותר מן המעשה וזה השיב הקב"ה למלאכי השרת אם נאמר עלי אשר לא ישא פנים הוא נגד מי שעומד על גבול הדין ושואל חקו בכל העניינים אבל מי שיש בו מדת הסתפקות לקיים מצותי גם יותר על הגבול שגבלתי להם לזה אני מראה גם אני מדת הסתפקות להסתפק בפחות משורת הדין ולכן לישראל שמראים מדת הסתפקות לברך על כזית וכביצה אחר שצויתי ואכלת ושבעת וברכת ומראים שנשבעים ע"י רצון איך לא גם אני אחון אותם בהסתפקות וברצוני הטוב ולכן נכללו בשלשה ברכות של ברכת כהנים השכר לנאמן להקב"ה שלא למעול בקדשיו ולהמאמין שיודע הכל ומשגיח על כל מעשה בני אדם לשלם לכל אחד כמפעלו.

והנה על המדרש שהבאנו יברכך ד' בממון יש להקשות שלכאורה נראה סתירה לזה ממה דאיתא חגיגה סוף פ' א' אמר אליהו לבר הי הי ואמרי לה לר"א מאי דכתיב הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני ללמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ולא מצא לישראל מדה טובה אלא עניות אמר שמואל ואיתימא רב יוסף היינו דאמרי אינשי יאי עניותא לישראל כברזא סומקא לסוסיא חיורא עכ"ל הרי שחשב למדה טובה לישראל עניות ואיך יפורש יברכך ד' בממון שנשמע שאדרבה העשירות היא ברכה מהקב"ה אבל י"ל בשנדקדק מאי האי דקאמר שמואל היינו דאמרי אינשי יאי עניות לישראל וכו' שמשמע שרק עתה ע"י דברי אליהו הבין הדבר והלא המובן ברור בהדברים יאי עניותא לישראל שעניות טוב לישראל גם מה ענין המשל כברזא סומקא לסוסיא חיורא ויש לפרש ע"פ מה שאמר המשורר אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרוב אליך רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנהו בפירוש הפסוקים יש לומר דהנה רבים חושבים שטובה גדולה הוא להם כשנצולים מן הפורענות ושאם רק עושר וכבוד וכל טוב ישיגו כל ימי חייהם ואינו כן כאשר כבר אמר דוד בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד וכאשר פירשו רז"ל שהקב"ה נותן להם שכר הטוב בעולם הזה כדי שלא יהי' להם עוד חלק בעה"ב ולכן וודאי הטוב המעולה לאדם שלא יחטא אבל אם חטא אז הטוב לו שהקב"ה מיסרו בעה"ז כדי שישאר לו שכרו בעה"ב שלם וכאשר ביארנו בפ' במדבר מה דכתיב חסד ומשפט אשירה בין במדת חסד בין במדת משפט לך ד' אזמרה: ובזה נבין מה דאיתא במדרש פ' תזריע אדם כי יהי' בבשרו שאת או ספחת כיון ששמעו ישראל פ' נגעים נתיראו אמר להם משה אלו לאו"ה אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בד חסד יסובבננו עכ"ל ורבים הקשו הלא אדרבא ישראל מטמאין בנגעים ואין או"ה מטמאין בנגעים אבל הענין הוא ע"פ דברינו שכבר ביארנו במק"א שענין הנגעים הי' להזכיר להחוטא שישוב ולא ישתרש בחטאו וא"כ מה שהביא הקב"ה פורענות על החוטא אין זה פורענות באמת כ"א טובה וחסד שלא יחטא יותר וירבה אשמתו וענשו ורק אם על הרשעים ישלח הקב"ה נגעים להם הוא פורענות ממש ויקרא להם מכאובים וזה מה שאמר שנתיראו ישראל מנגעים שחשבו שבישר להם הקב"ה שיענשו אמר להם משה אל תתיראו כי נגעים רק לרשעים הם פורענות באמת אבל לישראל הם רק סימן לטובתם ע"ז מביא הפסוק רבים מכאובים לרשע כי רק הרשע שאינו מכיר טובת הקב"ה לו נראים הנגעים כמכאוב וצועק מר עליהם אבל המאמין והבוטח בד' הוא מכיר בהם חסד יסובבנו שחסד הקב"ה יסובבנו להגן עליו מן הפורענות ואם אמנם אחר שחטא האדם טוב לו שמשגיח עליו ד' ליסרו ולהחזירו למוטב כדכתיב מוסר ד' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ד' יוכיח עכ"ז יותר טוב הי' לו אם מעצמו השכיל שלא להתעות מדרך הטוב עד אשר לא צריך לתוכחה ונדמה זה למחג שנתן בפי הסוס והפרד לנהלו על דרך הישר למען לא יפול באחת הפחתים להזיק לו ולרוכב עליו אכן עכ"ז הי' נוח להסוס להיות חפשי ממתג ורסן אשר נתן עליו לעדי ולילך חפשי אם הי' לו הבנה לבחור מעצמו את דרך הישר ובזה נבין פירוש הפסוקים שאמר המשורר לבני אדם אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה אליך עיני אתן לך עצה מה שראיתי בעין שכלי אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן לבלום אל תתעו מדרך הישר להיות כסוס כפרד באשר אין לו בינה ניתן עליו מתג ורסן הנראה כעדי אבל באמת הוא ליסרו ולנהלו שלא יתעה מדרך הישר שיצטרך גם ליתן עליך מתג הזה ע"י תוכחה ויסורים להדריכך בדרך הטוב בל קרוב אליך כזה לא יקרב אליך כי אותך חנן בוראך בשכל ובינה לבחור מעצמך הדרך הטוב לך אכן אם לא עשית כן ובאו עליך יסורים ומכאובים להשיבך מדרך הסכנה אשר דרכת עליו אל דרך הישר אל תקוץ בתוכחת אביך שבשמים אלא תכיר כמו המתג להסוס עדי אהבתו כי רבים מכאובים לרשע רק לרשע נראים מכאובים אבל הבוטח בד' חסד יסובבנו הוא יכיר בהם חסד עליון:

ובזה מיושב הסתירה של דברי אליהו יאי עניותא לישראל עם דברי המדרש יברכך ד בממון כי היודע מחשבות ולו נתכנו עלילות מתנהג עם האדם תמיד בדרך הטוב לו כי העושר ביד העשיר הוא המשלים שלמותו לעסוק בתורה ובמצות בלי ביטול לעבוד את בוראו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ולו העושר לברכה אבל לרוב פעמים פעולת העושר הוא להיפך כדכתיב וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך וגו' ובידו העושר לקללה וכן הוא בעניות לפעמים ע"י עניות נכנע לב האדם לפנות אל בוראו בכל לבו ובכל נפשו באשר יודע שאין לו תקוה רק ע"י ישועתו אשר ע"כ כתיב במנחת עני ונפש כי יקריב כאלו הקריב את נפשו כמו שדרשו רז"ל ופעמים ע"י עניות נוטה מדרך הטוב כמו שאמרו רז"ל דקדוקי עניות מעבירין לאדם על דעת קונו וכמו שאמר המלך החכם ריש ועושר אל תתן לי וגו' שבשניהם יש סכנה להתעות מדרך הטוב ועל כן את אשר יבחן לבו לד' שטוב לו העושר לשלמותו לו נתן ממנו העושר לברכה ועליו נאמר יברכך ד' בממון אבל אם גלוי לפני הבורא שע"י העושר יתעה מדרך הטוב אז שולח לו עניות לנהלו על דרך הטוב לו: ובזה יפורש הפסוק צרפתיך וצא בכסף פירוש השפעתי לך טובה במדת חסדי למען תהי' לי כבן אהוב אבל כשראיתי שלא נצרפת בכסף אשר נתתי לך בחרתיך בכור עוני בחרתי לצרוף אותך בכור עוני להסיר סוגיך למען תהי' לי וזה מה שאמר אליהו מאי דכתיב הנה צרפתיך וגו' מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות לישראל ולא מצא להם כעניות והוא על פי פירוש הפסוק צרפתיך כאשר אמרנו שמתחילה בוחן הקב"ה בעשירות וכשיראה שיתעה את האדם מדרך הטוב אז אין לו מדה טובה אלא עניות והנה שמואל כבר שמע מה דאמרי אינשי יאי עניותא לישראל כברזא סומקא לסוסיא חיורא אבל לא הבין ענין המשל שממשיל לברזא של סוס וגם אולי לא הבין למה יאי עניותא לישראל הלא העושר הוא ברכה יותר אבל כששמע דברי אליהו שהביא על זה הפסוק צרפתיך ולא בכסף על דרך הפירוש שאמרנו שרק אם נודע להבורא שהכסף והעושר רע לאדם נותן לו העניות לטוב לו אז הבין למה יאי עניותא לישראל שזה מבאר המשל כברזא סומקא לסוסיא חיורא כי ברזא היא הרצועה שמתנהג בו הסוס כפירוש הערוך ואמר כמו שניתן הברזא בפי הסוס לנהגו נגד רצונו עכ"ז אין זה לו ענין הכנעה כי אם ענין עדי ונוי שמיפים אותו בברזא סומקא אם הוא סוסיא חיורא מפני שע"י זה ניצול מן הסכנה לפול באחת הפחתים או לטבוע בנהר ע"ד הזה גם יאי העניות לישראל והוא לו לנוי בעבור שמראה לו אהבת ד' כי את אשר יאהב ד' יוכיח.

ובזה נבין מה דאיתא במדרש רבה יברכך ד' וישמרך עם הברכה שמירה מלך בשר ודם יש לו עבד בסוריא והוא יושב ברומי שלח המלך בשבילו עלה ובא אצלו נתן לו מאה ליטרין של זהב טענו יצא לדרך נפלו עליו לסטים ונטלו כל מה שנתן לו וכל מה שהי' אצלו שמא הוא יכול לשומרו מן הלסטים לפיכך יברכך ד' בעושר וישמרך מן הלסטים עכ"ל וי"ל מה רצה לבאר בהמשל למלך שיש לו עבד כי הדבר מובן מאליו שהשמירה שלא יגזלו ממנו ברכה הוא וגם בהמשל עצמו נראה שיש בו דברים שאינם מענין המשל כגון עלה ובא אצלו וכן מה שאמר נטלו כל מה שנתן לו וכל מה שהי' אצלו שמה יתן ומה יוסיף בענין המשל שעלה ובא אצלו או שנטלו גם חוץ מה שנתן לו המלך כל מה שהי' אצלו אכן יש לבאר דענין הברכה של שמירה אצל הקב"ה נראה שלא שייך דאם בשר ודם נותן מתנה והיא נגזלת או נאבדת מן המקבל הוא חסר ממנה ולכן טוב לו אם יקבל השמירה עם המתנה אבל הקב"ה אשר לו הארץ ומלואה ואמר לי הכסף ולי הזהב למה צריך שמירה הלא אם נגזל מן המקבל היכולת בידו ליתן לו עושר אחר תחתיו אשר ע"כ מבאר המדרש וישמרך מן הלסטים בדרך אחר ממה שמובן ממנו בפשטות בהמשל ממלך שיש לו עבד בסוריא והוא יושב ברומי שהוא משל האדם בעולם הזה נגד אביו שבשמים שמופיע בהדר כבודו במרומים עלה ובא אצלו נתן לו מאה לטרין של זהב כלומר שלפעמים הוא נתן לו עושר וכבוד מה שנקרא עלייה כמו שהעניות נקראת ירידה על דרך שפירשו רז"ל אל תסג גבול עולים שהוא דרך סגי נהר על העניים הרי דעשיר נקרא עולה ומבאר זה יותר במה שאמר ונתן לו מאה דנרין של זהב שהקב"ה קודם שנוצר האדם כבר גזר עליו אם עשיר יהיה או עני כדאמרינן נדה פ' ב' והעבד יצא לדרך שהולך במהלכו בעולם הזה ובאו עליו לסטים שהם המתעים אותו מדרך הטוב לדרך הרע עד שהולך אחר תאוות העולם ע"ד דכתיב וישמן ישורון ויבעט ולא בלבד שנאבד ממנו העושר בענין רע ע"י שמפזר אותו לתענוגים כ"א נטלו ממנו גם את כל מה שהיה אצלו שהם הזכיות שכבר זכה בהן נאבדים ממנו לפעמים ע"י שמתחרט על הטוב שעשה וזה ענין גזילת הלסטים והנה מלך בו"ד שנתן מתנה אינו יכול לשמור מן הלסטים על הדרך אבל הקב"ה שבוחן לבבות הוא יודע שאם ירא שמים יסתכן ע"י לסטים כאלה יכול לשמרו כדכתיב חונה מלאך ד' סביו ליראיו ויחלצם ואם גלוי לפניו ששמירה כזה לא תועיל להציל את העשיר מן הסכנה לאבוד זכיותיו וחלקו בעולם הבא אז שומר אותו על הדרך אשר אמרנו שנוטל ממנו העושר או לא נותן לו מתחילה וכמאמר אליהו יאי עניותא לישראל וזה ענין שמירה אצל הקב"ה וע"ז נאמר יברכך ד' בממון וישמרך מן הלסטים.

ובמה שאמרנו יש לבאר ג"כ מה שנאמר במדרש תנחומא ביום השביעי נשיא לבני אפרים ור"י בן קרחה היו דורשין את השמות אלישמע אלי שמע ולאדונתו לא שמע עמיהוד עמי הי' הודו ולא עם אחר גמליאל בן פדהצור אמר יוסף גמל חל עמי גמולים טובים בן פדהצור פדני צור מצרתי ומבית הסוהר וכן כתיב יגמלני ד' כצדקי כבור ידי ישיב לי כל אדם שהוא עני ירא מן הקב"ה וכשהוא עשיר בוטח בעשרו ואין עליו יראת שמים אבל יוסף כשהי' עבד ירא את ד' שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלקים וכשנעשה המלך הוסיף יראה שאמר את האלקים אני ירא וכשירדו אחיו אצלו כתיב וטבוח טבח והכן אין והכן לא שבת שנאמר והיה ביום השישי והכינו א"ל הקב"ה אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה חייך שאני עושה שבן בנך יהי' מקריב בשבת שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים שבת היה עכ"ל וי"ל אם התנאים האלה דרשו משמות נשיאי מנשה ואפרים בני יוסף רמז צדקתו ויראתו למה נרמז זה כפלים בשם הנשיא ובשם אביו הלא די באחד גם מה שמסיים המדרש וכשירדו אחיו אצלו וכו לפי הנראה אין לו חיבור עם מה שקדם אבל יפורש ע"פ דברינו שהן העשיר והן העני לפעמים מרפין ביראת שמים העני חושב בעניו מה אפסיד עוד הם לא אלך בדרכי ד' הלא מלא כוס צרותי והעשיר בעשרו ע"י שרירות ישכח ד' ותורתו אבל לו ישכילו יבינו שהענין בהפך העני יחשוב כי אין מעצור ביד ד' להושיע ואולי במהרה ישקה אותו כוס ישועות ושמחות אם יעשה רצונו והעשיר יחשוב כי עליו להודות לד' על כל הטוב אשר גמל עמו ואיזה תודה נבחר לד' מלילך בדרך התורה ובדרך מצותיו ולה הבחינות נרמזו בשמות הנשיאים ובשמות אבותיהם שבשם הנשיא של אפרים ובשם אביו נרמז השבח אשר בו שבח הקב"ה ליוסף אביהם ובשם נשיא מנשה ואביו נרמז מחשבות יוסף בלבו איך הודה לד' חסדו שהקב"ה אמר כשהי בעניו עבד נכנע לפוטיפר ולאשתו אלי שמע ולא לאדונתו וכשהי' בהוד מלכות עמי הי' הודו ולא עם אחר ועל זה השיב יוסף מה שנרמז בהשמות גמליאל בן פדהצור לא עשיתי בשביל כבוד אבי שבשמים רק מה שמוטל עלי והכרתי לטוב לי כי בעניי וימי מרודי חשבתי הלא גמל אל עמי הרבה חסדים מעודי עד היום הזה ואולי יגמול עמי עוד טוב וחסד לשלוח לי ישועה מצרותי וכאשר עליתי לגדולה אמרתי פדה צור אותי מכל צרותי ועלי לשלם תודתי להיות לו בלב שלם לעבד עולם.

ואולם למה נרמז זה בקרבנות הנשיאים לזה מסיים המדרש וכשנעשה מלך הוסיף יראה שאמר את האלקים אני ירא וכשירדו אחיו אצלו כתיב וטבוח טבח והכן וכו' ויבואר זה על מה דאיתא במדרש עוד ביום השביעי נשיא לבני אפרים זה שאמה"כ ויבוא מלך הכבוד שהוא חולק מכבודו ליראיו זה יוסף הצדיק שהי' מתיירא מן הקב"ה כנאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים ונתן כבוד להקב"ה שלא נגע בה מפני יראתו אמר לו הקב"ה חייך לבן בנך אני פורע שתחלוק לו כבוד שאתן לו רשות להקריב את קרבנו ביום שבת קודש שלי ולא יהיה ניזק הה"ד ביום השביעי נשיא לבני אפרים עכ"ל והנה מלבד שיש לדקדק איזה מדה כנגד מדה יש בזה שניתן לו רשות להקריב קרבן ביום ש"ק גם י"ל שמה שאמר והיה מתיירא מהקב"ה נראה שפת יתר אחר שקראו כבר יוסף הצדיק ופשיטא שאין צדיק שאינו מתיירא מהקב"ה וכן מה שאמר ונתן כבוד להקב"ה שלא נגע בה מפני יראתו נראה יתר אחר שהביא הפסוק שאמר זה בפירוש וחטאתי לאלקים גם י"ל מה שמדייק להקריב את קרבנו ביום ש"ק שלי שנראה די אם נאמר להקריב קרבן ביום ש"ק ולבאר זה נקדים מה דאיתא במדרש אחת דבר שקים זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים ערות אשת אחיך לא תגלה ובמה יבא עליה לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך עכ"ל ויש להבין אחר שנחשבו בזה המצות שבאו בהתנגדות זו כנגד זו אשר על כן נאמר שבדבור אחד נאמרו למה לא נאמרו ג"כ שבת ומילה בדבור אחד שהרי גם בזה יש התנגדות שמילה דוחה שבת וכן מילה וצרעת שיש בהם התנגדות שמצות מילה דוחה ל"ת דהשמר בנגע צרעת ולתרץ זה יש לומר דיש ליתן טעם למה המצות אלה שמתנגדים בדבור אחד נאמרו מאת הבורא יתברך דכלל גדול בידינו שלא יחליף הקב"ה דתו לעולמים ושהמצות קיימים לעולם לישראל בכל עת ושגם לימות המשיח לא ישתנו כל זמן שבני אדם חיים על האדמה בגוף ונפש והלא יראה כהשתנות אם צוה הקב"ה לשמור שבת מכל מלאכה ואחרי זה יצוה להקריב קרבן בשבת הרי נבטל מצות שבת במקצתה וכן אם צוה שלא לישא אשת אח ואחרי זה יצוה יבמה יבא עליה וכן במצות לא תלבש שעטנז אם אח"כ יצוה גדילים תעשה לך שלמצות ציצית ילבש שעטנז לכן גזרה חכמתו יתברך לומר המצות המתנגדות בדבור אחד שעי"ז אין רגע שהיתה המצוה אחת בלתי המצוה האחרת ואין כאן ביטול מצוה האחת מפני האחרת והנה שבת נצטוו ישראל בסיני כדכתיב בעשרת הדברות זכור את יום השבת לקדשו ועל העבודה לא נצטוו ישראל עד שהוקם אוהל מועד כנראה מהכתובים ולכן אם הי' מצוה הקב"ה לעבוד עבודה בשבת היה זה ביטול מצות שבת שכבר נצטוו ישראל ואולי יטעו שברצון הקב"ה שיבטלו גם מצות אחרות ע"י נביאיו ולכן אמר שתי המצות בדבור אחד להודיעם כשצויתי אתכם עתה השבת רציתי שלא יחול על העבודה בשבת וזה שייך במצות עבודה בשבת שנדחה שבת הקדום מפני העבודה שנצטוו אח"כ אבל מילה ביום השמיני שכבר נצטווה אברהם עליה לו ולזרעו אחריו כדכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם גם כשנצטוו ישראל אחרי זה על השבת לא נתבטלה גם במקצתה שהרי שבת נדחה מפניה לכן בה לא היה צורך לאמרו בדבור אחד עם השבת אחרי שהיא לא נתבטלה ע"י השבת. וכן מילה וצרעת לא הי' צורך לאמרו בדבור אחד שהרי מצות מילה הקדומה לא נתבטלה ע"י השמר בנגע צרעת שמילה דוחה צרעת.

אכן מזה עוד לא שמענו למה זכור ושמור ג"כ בדבור אחד נאמרו אחר שכפי הנראה אין סתירה בינהם ויכונו שניהם יחד גם אם נאמרו זה אחר זה ובזה י"ל שכבר הביא הרמב"ן פ' ואתחנן בשם הרמב"ם כי זכור שנאמרה בדברות הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר ע"כ ברך ד' את יום השבת ויקדשהו ועל כן הזכיר טעם כי ששת ימים עשה ד' אבל בשמור בפ' ואתחנן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל יום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה והוא יצונו עתה לשבות ולנוח כדי שנזכיר חסדי ד' עלינו שהוציאנו מעבדות למנוחה עכ"ל ועפ"ז יש סתירה בין מצות זכור למצות שמור דאם זכירה מצונו לכבד את השבת ולהדרו יש יותר לקיים מצוה זו כשיעשה בשבת מלאכה קצת כגון אוכל נפש ושאר דברים שהותרו משום שמחת יו"ט וכן אם ע"י מצות שמור נצטונו לשבות מכל מלאכה למען נזכור שהיינו עבדים במצרים ופדה אותנו הקב"ה משם יושג תכלית זה יותר אם ישב בשבת כל היום משתומם שלא לעשות גם אותן עבודות שהותרו לכבוד שבת כמו שעושים המשוגעים הקראים שיושבים בחושך בשבת ומונעים עצמם מכל מאכל חם גם הטמון מע"ש וכדומה אשר תחת שהשבת יהיה ע"פ ציווי ד' יום מכובד והדור הוא להם יום אופל ואבל ולכן באשר שנראה סתירה זו בין זכור ושמור נאמרו גם הם בדבור אחד למען הודיע למאמינים ששני תכליתות השבת יכונו יחד ואין לאחד הקדמה לחברו.

ובזה יש ליתן טעם למה רק השתי מצות דוחין שבת עבודה ומילה ובעבודה רק עבודת צבור דוחה אותה דאם גם כל המצות אנו מקיימים לכבוד הקב"ה המצוה עליהם עכ"ז לא מכבדים אנו להקב"ה בהם רק בבחינה שהוא המצוה ואנחנו מקיימים מצותיו אבל במצות שבת חוץ מן הבחינה הזאת אנו מכבדין אותו בשנחוב את היום הזה להודות לחסדו שברא אותנו וכל העולם כלו ושפדה אותנו ממצרים מבית עבדים שאלה הם השני טעמים של מצות שבת כאשר אמרנו ולכן במצות מיוחדות שאנו מקיימים לכבד אבינו שבשמים חוץ מן הבחינה הכללית שהוא המצוה יש טעם שהשבת נדחה מפניהם באשר שהתכלית המכוון של שבת יושג גם ע"י המצות וזה נאמר על השתי מצות עבודה ומילה שבעבודה נאמר את קרבני לחמי לאישי שיחס הקב"ה את הקרבן לו באמרו קרבני לחמי ולא כאשר נאמר בשאר קרבנות שמקריבים היחידים תקריבו את קרבנכם אם עולה קרבנו וכדומה ולכן רק קרבן תמיד ושאר קרבנות צבור הדומים לו דוחין שבת ולא קרבן יחיד שמה שהוא לצורך האדם לא ידחה את השבת יום קדוש לכבוד ד' וכן מילה שקראו הקב"ה בריתו כדכתיב זאת בריתי אשר תשמרו היא הדוחה שבת באשר שבה ג"כ אנו מכבדים להקב"ה ביחוד בקיום בריתו שמראה דבוקנו בו שלא ימוש לעולם ולכן נדחה ברית השבת מברית המילה באשר שיוסג גם ע"י מצוה זו. ואחרי אשר טעמי שביתת שבת הם לכבד הקב"ה ביחוד להודות שרק אותו צריך לעבוד ולירוא מפניו באשר שהוא בראנו והוציאנו מעבדות לחירות בזה מצאנו טעם למה נדחה שבת מפני קרבן זרע יוסף ביחוד שיוסף בעת בחינת צדקתו אמר הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים דיש להבין אחר שהתחיל לספר כל הטובות שעשה לו אדונו יצדק אם היה מסיים איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לו אבל במה שאמר וחטאתי לאלקים בזה למדנו מוסר השכל שכל מה שעושה האדם גם שלא לחטא לחבירו לא יעשה רק מפני יראת שמים כדכתיב יראת ד' טהורה עומדת לעד שיש לפרש שיש שלשה מיני יראה שלא לעשות עול. יראה מפני אדם ויראה מעונש שמים ויראת התרוממות שלא לסרב ולא לעבור מצות אביו שבשמים והחילוק ביניהם שיראת עונש האדם לא ימנע את החוטא מלחטוא כ"א כאשר ירא אותו מצד כחו ויכלתו ומצד ידיעתו אבל החושב שלאשר חוטא נגדו לא יודע לו חטאו או שאין לו יכולת ליסרו לא יחדול מלעשות מעשה הרע נגדו וגם אם יחדול לבד מפני יראת עונש שמים אם גם מאמין שהוא כל יכול ושאין נעלם ממנו גם הנעשה בחדרי חדרים עכ"ז לא יחדל מלחטוא רק בעת הסכנה כאשר יראה ששבט המוסר הוגבה עליו כאשר נראה בפרעה במצרים שבבוא המכה ירא את ד' שאמר ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים וכאשר עברו המכות הקשה את לבו לא כן מי שירא ד' ביראת התרוממות שלא תמוש יראתו ממנו רגע אחת כמו שההתרוממות עומדת לעד וזה מה שאמר הכתוב יראת ד' טהורה עומדת לעד רק יראת ד' היא יראה טהורה ולא יראה מפני בני אדם וביראת ד' ג"כ רק היא הטהורה היראת התרוממות שעומדת לעד וזה הוא מה שהראה יוסף בצדקתו ואמר איך אעשה וגו' וחטאתי לאלקים לא מפני אדוני אחדול מלעשות הרעה הגדולה הזאת כי ידעתי שלא יודע לו אבל מפני יראת שקים אחדול שלו נודע גם הנעשה בחדרי חדרים והנה אם חדל יוסף מפני יראת אדונו בלבד אז היה בגדר ישראל שהיו עבדים במצרים ופדם ד' ברחמיו על כן צוה להם לשבות את יום השבת אבל אחר שיוסף הניח מלעשות העבירה לא בשביל אדוניו כ"א מצד יראת אלקים נתעלה בזה על בחינת ישראל ולא הוצרך לשבות השבת לזכירה שעבד היה ופדו ד' להיות עבדו וגם הטעם האחר של שביתת שבת שנאמר בפ' זכור את יום השבת לכבד את יום השביתה לאחר בריאת העולם ולהעיד בזה שמכיר שהבורא יתברך ברא העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי אשר ע"כ ברך את יום השביעי ויקדשהו גם טעם זה לא הוצרך ליוסף הן בעבור שהראה בעת הבחינה באשת אדוניו שיראת ד' הטהורה מושלה בו והן בעבור שכבר כבד את השבת טרם נצטוה כדיליף המדרש מדכתיב טבוח טבח הכן ובזה מדויקים דברי המדרש ויבא מלך הכבוד שהוא חולק מכבודו ליראיו זה יוסף הצדיק שהיה מתירא מהקב"ה וכו' ונתן כבוד להקב"ה שלא נגע בה מפני יראתו תו דייקא לא מפני יראת וכבוד אדוניו כ"א מפני יראת ד' ועל זה אמר לו הקב"ה לבן בנך אני פורע שאתן לו רשות להקריב את קרבנו דייקא אף שהוא קרבן יחיד שלא נקרא קרבני עכ"ז אני נותן לו רשות להקריבו ביום ש"ק שלי דייקא באשר שאתה הראית ששני הטעמים שבעבורם אצוה לישראל שביתת שבת לכבדו באשר הוא יום שביתה מבריאת עולם ושלא לעשות בו מלאכה לזכור כי עבדים הייתם במצרים ופדיתי אתכם להיות עבדי שני הטעמים כבר מלאת וקיימת טרם צויתי על השבת ולכן מה שלא הותר רק לכבודי להקריב הקרבן צבור שהוא לכבודי ונקרא קרבני אני מתיר לבן בנך גם לקרבנו בזה מקויים ויבא מלך הכבוד שהוא חולק מכבודו ליראיו.

וע"פ הנאמר יבואר גם המדרש הנ"ל שבשביל האבות נתברכו ישראל בברכת כהנים בשביל אברהם שנאמר בו כה יהיה זרעך ובשביל יצחק שנאמר בו אני והנער נלכה עד כה ובשביל יעקב שנאמר בו כה תאמר לבית יעקב דהנה אמרנו ע"פ המדרשים שיברכך ד' הוא בממון ולברכה זו זכה אברהם לבניו באשר אמר אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם שמהם בעשירות אם לא נתן לו מאת ד' אשר מובטח בו שיהיה לו לברכה ולא לקללה כדכתיב ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה כאשר ביארנו בפ' לך לך וכשנאמר לו שכרך הרבה מאוד שהוא על השכר של העולם הזה בכסף וזהב ונכסים כשנראה ממה שהשיב על זה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי אז נאמר לו מהקב"ה כה יהיה זרעך ומזה שמענו שכה זה נאמר לו שיהיה לו זרע שיירש השכר של עושר אשר ברכו בו ד' וזה מה שאמר המדרש בזכות אברהם שנאמר לו כה יהיה זרעך נתברכו ישראל בברכת כהנים שרצה לומר הברכה הראשונה של יברכך ד' בממון וישמרך מן הלסטים שהם המקטרגים והמתעים את האדם ע"י עשירות למרוד במצות ד' כאשר ביארנו לזה זכו ע"י זכות אברהם שחפץ בעשירות אבל רק אם תבוא לו ע"י ברכת ד'. בברכה השניה יאר ד' פניו אליך זכו בזכות יעקב שהוא מהאבות אשר הקים ביותר עמוד התורה כדכתיב ויעקב איש תם יושב אוהלים ולכן כשנתן הקב"ה תורה לישראל תחלת דברו היה כה תאמר לבית יעקב הרי שהזכיר כל אומה ישראל אחר יעקב וקוראה ביתו וכפי המובא בהמדרש הנ"ל ברכת יאר ד' פניו אליך היא הברכה של חכמת התורה שיאיר להם חכמת התורה שנתנה תחילה בתיבת כה ולכן היתה ברכה השניה שנכלל בכה תברכו נגד כה תאמר לבית יעקב: והברכה השלישית ישא ד' פניו אליך היא בזכות יצחק שנאמר עליו ואני והנער נלכה עד כה שעד כה היה מקויים כשנעקד יצחק על גב המזבח ושם ראה פני השכינה כדאיתא במדרש אשר ע ע"כ יצאה נשמתו לקיים כי לא יראני האדם וחי ושוב חי בתחית המתים אשר ע"כ אמרו רז"ל כי ברכת מחיה מתים היא נגד יצחק וזה מה שאמר בזכות יצחק שנאמר בו נלכה עד כה זכו ישראל לברכת ישא ד' פניו אליך לראות כבוד השכינה לעת אשר נאמר כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון ועוד יש רמז בשלשה פסוקי ברכת כהנים נגד שלשה העולמות שיזכו ישראל בהם. יברכך ד' בממון וישמרך מן הלסטים היא הברכה בעולם הזה. יאר ד' פניו אליך ויחנך יתקוים לימות המשיח אשר נאמרה עליהן והיה ד' לך לאור עולם. ישא ד' פניו אליך היא הברכה לעולם הבא שיראו הצדיקים פני השכינה פנים בפנים כמו שאמרו רז"ל שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא באמצעם וכל אחד מראה באצבע זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.