במדרש רבה צרור את המדינים למה כי צוררים הם לכם מכאן אמרו חכמים הבא להורגך השכם להורגו ר' שמעון אומר מניין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו שההורג הורג בעוה"ז והמחטיא הורגו בעוה"ז ובעוה"ב שתי אומות קדמו ישראל בחרב ושתים בעבירה לאלו נאמר לא תתעב אדומי ומצרי דור שלישי וגו' ולאלו נאמר גם דור עשירי וגו' עכ"ל ויש לדייק הלשון מכאן אמרו חכמים בא להורגך השכם להורגו הלא עונש המדינים לא בא בענין בא להורגך כי אם לעונש על מה לשעבר גם ממה דדרש ר"ש מניין שהמחטיא נראה שאין לו קישור עם הקודם ולפרש זה י"ל דגם בפסוק יש לדקדק מה שאמר כי צוררים הם לכם שהוא לשון הוה וכפי הלשון הל"ל כי צררו לכם לשון עבר גם כבר הביא רש"י הקושי' למה בא העונש למדינים לבד ולא גם למואב אבל י"ל דזה בא המדרש לתרץ במה שאמר הבא להורגך שהי' חילוק בין מואב למדין שמואב אחר שהחטיאו את ישראל לא נכלו עוד עליהם להחטיאם עוד ולא הי' כאן הבא להורגך כי אם החטא מה שחטאו בשעבר ועל זה בא להם העונש שלא לבא בקהל ד' עד עולם אבל לא כן במדין שהקב"ה היודע מחשבות לפניו נגלה שעדיין חושבים מחשבות להחטיא את ישראל ולכן בא הציוי והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כי עדיין צוררים לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור להחטיאכם ובזה הם בכלל הבא להורגך השכם להורגו ולכן והכיתם אותם.

אכן הלא יקשה איך שייך בזה הבא להורגך שהרי לא רצו מדין להורגם כי אם להחטיאם לזה מביא דברי רבי שמעון שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו ולכן היה מה שנהרגו עונש הראוי על מה שבאו להחטיאם טרם שעשו את אשר זממו.

ועוד יש לפרש מה שאמר כי צוררים הם לכם ולמה נענשו מדין ולא גם מואב כשנדקדק בפסוק במה שאמר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגפה על דבר פעור שכפי הנראה מה שמסיים המוכה ביום המגפה על דבר פעור הוא שפת יתר שמה לי באיזו יום מתה ועל מה מתה וביותר יש לדקדק מה שאמר ויהי אחרי המגפה שנראה שהוא תחילת פרשת הבא ולמה נפסק ממנה ע"י סתומה ונתחבר עם פרשה זו אכן יש לומר שלא בלבד בישראל כי אם גם באו"ה אם מתחרטים על מה שעשו הקב"ה נחם על הרעה אשר פסק עליהם ולא יעשה כנאמר באנשי נינוה ובפרט שייך זה בחוטאים בע"ז כמו שכתב הרמב"ם שהם לא מכחישים בבורא עולם כי אם חושבים בטעותם שהוא שוכן במרומים ולא משגיח על מעשה בני אדם והניח הממשלה לכחות התחתונים אשר ע"כ להם ראוי לעבוד והנה לא היה ראי' יותר שהקב"ה משגיח על מעשה בני אדם ומואס בע"ז מאשר ראו החוטאים שהעונש של מגפה על אשר חטאו בבעל פעור בא מאתו בלי התמהמה על החטא וזה היה לאות ולמופת לא לבד לישראל כי אם גם למחטיאהם איך כעס הקב"ה עליהם במה שחטאו בפעור שבו ביום באה המגפה והמיתה כ"ד אלף מישראל ואולי כן הכירו מואב וחרטו ולכן הצילו עצמם מן העונש אבל לא כן מדין עליהם העיד הכתוב כי צוררים הם לכם בנכליהם שרשעים האלה ראו ולא לקחו מוסר שעדיין צוררים ונכלים הם לכם על דבר אחותם המוכה ביום המגפה על דבר פעור ויהי אחרי המגפה שאף שראו שהוכה אחותם ביום המגפה על דבר פעור אשר היה להם להכיר ע"י העונש של המגפה איך הקב"ה משגיח על מעשה בני אדם ומתעב דבר פעור עם כל זה לא חרטו כי אם עוד חשבו המחשבות אשר נכלו טרם באה המגפה ועוד צוררים לכם ולכן והכיתם אותם ואם חילוק זה שחלקנו בין מדין ובין מואב יאמר על אומות העולם כש"כ על ישראל ובזה יבואר מה שתרגם יונתן על מה שנאמר והמה בוכים פתח אוהל מועד שהיו קוראים קריאת שמע ואיך יש רמז לזה יבואר על פי מה דאיתא במדרש שיר השירים שחורה אני ונאוה שחורה אני מבחוץ ונאוה אני מבפנים כאהלי קדר מה אהלי קדר מתלכלכות ומתכבסות כך ישראל חוטאים כל השנה ויה"כ מכפר עכ"ל ולהבין מה ענין מבחוץ ומבפנים ולמה נסמך לזה שישראל חוטאים כל השנה ויה"כ מכפר יבואר ע"פ המדרש וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק אין צחוק אלא ע"ז אמר הקב"ה בעוה"ז ע"י שהי' בהם יצה"ר עושים ע"ז אבל לע"ל אני עוקר מהם היצה"ר ונותן להם לב בשר עכ"ל ויש להבין שמה שמסיים אמר הקב"ה בעוה"ז וכו' אין לו המשך עם מה שקדם ולבאר זה י"ל שאע"פ שכל מה שחוטא האדם הוא בגוף ונשמה עם כל זה יש חלוק בענין הדרך שהולך היצה"ר להחטיאו שלפעמים הולך מגוף אל הנשמה ולפעמים מהנשמה אל הגוף שאם אדם אינו מושל על תאותיו ומשביעם גם באיסור ולבו רועש בקרבו על שיודע שמרה תהיה לו באחרונה אז למען השקט סער לבבו כופר בהקב"ה המצוה על המצות ובא לכלל טעות ע"ז ולחוטא כזה בא החטא מן הגוף החיצון אל רוח הפנימי ולפעמים תהלוכת היצה"ר היא להיפך שבתחילה נתעה בטעות ע"ז וממילא אין כאן עוד לפניו עבירות ומצות התורה והולך אחרי תאותיו שהכל. אצלו כהיתר ולחוטא כזה בא החטא מן הפנימי אל החיצון והחילוק ביניהם שמי שהתחלת חטאו הוא מתאוות הגופניות כשיפסקו אלו אפשר שיחזור בתשובה ויענה עצמו בעינוי על מה שנהנה באיסור ויבוא יוה"כ ויכפר אבל מי שהתחיל לחטוא ברוחו הפנימי המינות עליו נאמר כל באיה לא ישובון ואין לו תקנה לשוב: וזה פי' המדרש שאומרת כנסת ישראל להקב"ה שתורה אני מבחוץ לומר מה שחטאתי לא חטאתי רק ע"י תגבורת תאוות גופניות ונאו' אני מבפנים בלבי ובמחשבתי לא זזיתי ממך לילך אחר המינות לכן תקותי להיות כאהלי קדר שמתכבסות ומתלבנות כן גם אני אשוב לך ואחרט על מה שחטאתי ויבא יוה"כ ויכפר עלי וזה ג"כ פי' המדרש וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק אין צחוק אלא ע"ז פי' לא התחילו לבא לידי חטא ע"ז ע"י מחשבות מינות כי אם מתוך תאות גופניות של אכילה ושתי' ולכן אמר הקב"ה לחוטאים כזה שלא חטאו רק ע"י יצה"ר של התאוות יש תקנה לע"ל כשאעקור מהם יצה"ר מה שא"כ בחוטאים ע"י מינות שלהם אין תקנה דכל בואי לא ישובון:

וזהו ג"כ הפירוש והמה בוכים שהיו קורין ק"ש רצה לומר שאע"פ שחטאו בבעל פעור לעבוד ע"ז לא המינות הטעום לזה להיות כופר בהקב"ה והראי' שהיו בוכים וקראו ק"ש להעיד על אחרות הבורא ושרק לו ראוי לעבוד ורק תאות בנות מואב הדיחם ובכייתם הי סימן שהכירו גודל חטאם ומתחרטים ולכן הי' אפשר שבא פנחס ע"י הריגת זמרי לכפר על כל ישראל.

עוד י"ל במה שאמר והמה בוכים שהיו קורין ק"ש ע"פ מה דאמרו רז"ל אם יראה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אם חוזר בו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אם חוזר בו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה עכ"ל וי"ל הלא ק"ש הוא בכלל התורה ואיך יתכן לומר שאם לא חזר היצה"ר מן הכלל שיחזור ע"י הפרט גם בלא"ה קשה להבין שע"י קריאת איזו פרשיות יגבר על היצה"ר ועוד ק' אם הזכרת יום המיתה הוא דבר שמועיל ביותר א"כ למה לו בתחלה התקנות לעסוק בתורה ולקרוא ק"ש למה לא יזכיר לו בתחלה יום המיתה לכבשו ולבאר זה י"ל דידוע שיש שני מיני יראה יראת התרוממות ויראת העונש והמעולה בהן היא יראת התרוממות לחדול מלחטוא ע"י שמכיר גדולת הבורא ב"ה ומידותיו הגבוהות והנשאות ועי"ז יבא לאהבה את ד' ואין לך ענין מעולה ומשובח יותר לעורר אהבת הבורא מלמוד תורה שעל ידה יכיר איך מתנהג הקב"ה בבריותיו במדת טובו וחסדו עד אין חקר ואיך כל מצותיו מורים על זה שחונן את האדם להעלותו למדות מעולות לטוב לו בעה"ז ובעה"ב.

אכן אם לא יועיל זה לבטל יצרו הרע ולהעלותו למדרגת יראת התרוממות אז ינסה להכניעו ע"י יראת עונש ויקרא ק"ש דהיינו שישים ללבבו מה שנאמר בק"ש והי' אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ד' בכם ואולי מה שלא הצליח בידו להשיג ע"י יראת התרוממות ישיג ע"י יראת העונש ותקות הגמול ועי"ז יבטל תאוותיו לחטוא.

אכן לפעמים גם זה לא יועיל כי בקלות דעת יחשוב אף שמאמין בשכר ועונש הלא כעת אין חסר לי כלום ועוד יהי' לי פנאי לכבוש יצרי הרע כשאראה סכנה או כשיקרבו לי ימי הזקנה ולזה אמר יזכיר לו יום המיתה שאין לבטוח שעוד רחוק הוא כי אין מי שיודע קיצו ואולי קרוב מאוד כמו שאמר התנא שוב יום אחד לפני מיתתך שמא תמות למחר ובאשר שלחדול מלחטוא רק מיראת המות הקרוב היא מדה הפחותה ביותר בערך האדם לכן מזכירה לבסוף אחר שלא יכול לכבוש יצרו לא במדת יראת התרוממות ולא ביראת הגמול ואולי גם זה כוונת התרגום והמה בוכים פתח אוהל מועד שהיו קוראים ק"ש לומר אחרי שידעו שחטאו היו בוכים על מה שמודיע להם קריאת שמע שיחרה אף ד' על עובדי ע"ז כאשר באמת נאמר ויחר אף ד' בישראל.

ועפ"ז יבואר מה דאיתא במדרש ילקוט צו את בני ישראל את קרבני לפי שהוא אומר יפקוד ד' איש על העדה אשר יצא לפניהם משל למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם היתה מפקדתו על בניה ואמרה לו בבקשה ממך הזהר לי בבני אמר לה עד שאתה מפקדני על בני פקדם עלי שלא ימרודו בי ושלא ימירו את כבודי באל אחר לכך נאמר צו את בני ישראל עכ"ל והוא תמוה איך נרמז בצו את בני ישראל וגו' הפקידה שלא ימרודו בהקב"ה ה וליישב זה י"ל כשנדקדק בפסוק צו את בנ"י ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לד' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד שי"ל הכפל ואמרת אליהם ואמרת להם וכפי הנראה הפסוק הראשון הוא שפת יתר שהיה די לומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו לד' ואולי י"ל שיש להבין הלשון קרבני לחמי לאשי שכבר אמר דוד בשם הקב"ה אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה אכן כבר העיד הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה ועפי"ז יש שני מיני קרבנות קרבן ד' וקרבן לד' קרבן ד' הוא לב הנשבר והתמים מכל מום והוא אשר חפץ בו ד': יום המיתה נקרא מועד לכל חי כדאיתא בזוהר פ' כי תשא וזה מה שאמר הכתוב צו את ב"י ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לי במועדו פי' קרבני המיוחס לי שהוא נקרא לחמי שערב לי כלחם לחיך שהוא לבבכם מקור חייכם תשמרו להקריב לי במועדו כשיגיע לאדם מועדו מועד כל חי לומר זה אשר חפצתי שיהי' נקי בכל עת להקריב לי ביום מועד לכל חי ולמען השיג זה ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו לד' כבשים בני שנה שדרשו רז"ל כבשים שכובשים ומכבסים העונות שלא לן אדם בירושלים ועונו בידו הא כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערבים על עבירות היום וזה וודאי שכפרה לא שייך רק במי שהוא מתחרט ורוצה לנקות עצמו מן החטא שאל"כ איך היה אפשר למקדש להחרב וע"כ קרבן הכבשים לא היה תכלית כי אם הדבר המביא אל התכלית שישים האדם אל לבו לנקות עצמו בתשובה שיהי' ראוי לקרוב אל ד' ביום מועד וזה פי' המדרש שאמר הקב"ה למשה עד שאתה מצוה אותי על בני פקדם שלא ימרודו בי לומר וכי בניך בלבד הם ולא גם בני אשר אני אוהב אותם כמוך אך פקדם שיחיו חיי נקיות מכל חטא שראוי להקרא קרבני להקריב לי במועדו כשיגיע לכל אחד המועד לכל חי וזה מה שמפרש המדרש פקדם עלי שלא ימרודו בי ושלא ימירו את כבודי באל אחר כי אם ינהגו כן אהבתי לא תסור מהם לעולם גם אחרי שכבת עם אבותיך.

ומה שמסיים עולה תמיד יבואר ע"פ מה דאמרינן ביצה פ' ג' אמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות ופי רש"י עזין קשים לנצח אמנם לא מבואר בענין מה קשים לנצח דאם מצד הגבורה הלא הארי בחיות הוא הקשה לנצח יותר מכלב והנשר בעופות חזק יותר מתרנגול והמהרש"א מפרש לשון עזין מענין עזות פנים וחוצפא אכן כבר העיר שלא יצדק זה בישראל שמדותם היא בושת פנים ומה שרצה לומר שהתורה היפך אותם מעזות לבושה אין זה במשמעות הלשון ישראל באומות שמשמע שעדיין עזין הם גם מה שמפרש שלא ישובו מפני כל ומעיזין פניהם מדה זו נמצא גם באיזו משאר חיות ועופות יותר מבכלב ותרנגול אמנם ביותר יש לחמו' על עאמר יהודה בן תימא באבות פ' ה' שאמר הוי עז כגמר ושוב אמר עזות פנים לגיהנם שסוף דבריו סותר תחלת דבריו אמנם יפורש דשני מיני עזות הם עזות החיצון שנקרא עזות פנים ועזות הפנימי שהוא החוזק לב לעמוד על משמרתו ושלא לשנות את תפקידו ואילו הם ב' מיני עזות שמזכיר יהודה ב"ת דעזות נמר היא חזקת הלב ואמר שמצו' לאחוז במדה זו אבל עזות פנים שהוא מדה הרע של חציפות המתנגדת לבושת פנים עלי' אומר עז פנים לגיהנם וביותר מבואר זה בדברי רשב"ל בשלשה עזין הם שאין בחיות ששומר את משמרתו בלי הפסק כמו הכלב שכל תחבולות אשר יעשו וכל מטעמים אשר יושיטו לו לבטל את משמרתו משמרת אדוניו וביתו לא יועילו נגדו וכן בעופות אין מי ששומר את תפקידו בלי הפסק כמו התרנגול שמשמיע קולו בלילה לעתות מיודעות ובפרט בשמבחין בין יום ובין לילה שלא מבטל את זה אפילו לילה אחת להחריש מלקרוא או לקרוא לשעה אחרת וזאת היא המדה המפוארת בישראל שעזין הם בשמירת תפקידם בחזקת הלב וזהו מה דאמרינן בביצה שם שנתנה תורה לישראל מפני שעזין הן שכל עכובים לא יועילו לבטלם מן התורה ואלמלא כן אין כל אומה עומדת בפניהם כי אז היו מחזיקים בחוזק הלב ובמשמרת תפקידם בענינים אחרים לנצח בהם את האומות אבל משקבלו התורה משימין חזקת לבם בקיום התורה כמו שהראו בגלות המר הארוך שכל מה שעבר עליהם הן טוב הן רע לא יכול לבטלם רובם ככולם מלהחזיק בתורה גם לא יום אחד: ומה שהוא המדה המשובחת לכלל אומה הישראלית צריך להחזיק בה גם כל יחיד וכמש' הרבינו יונה שאל יתנהג אדם במצות הבורא בהתרשלות פעמים עושה פעמים מניח אלא כולן יעשה בלב שלם תמיד ולא יניח שום ענין מפני עצלות ומפני בושה וכמו שביארנו בפרשת בלק שביטול התמידות בקיום המצות הוא המבוא להריסת כל התורה וזהו מה שמסיים הפסוק לאחר שצו' הקב"ה את קרבני לחמי לאשי וגו' כאשר פירשנו שמבקש מהאדם הרצון הטוב לעבדו בהכנעה ובאהבה ועל זה אמר עתה תמיד שצריך להתנהג כן בתמידות שעיקר חיזוק התורה הוא להאמין שלא תשתנה ולא תפסק אם לא שהבורא ב"ה המצו' עלי' בקיומה יצו בביטולה והוא להאמין שעבודתה היא תמיד.

בזה אולי יש לבאר מה דאמרינן בבא בתרא פ' ה' אמר רבה אשתעי לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא תורתי ברישא ומחינן לה באלותא דחקיק עלי' אהי' אשר אהי' יה יה ד' צבאות אמן אמן סלה ונחית פי' שרבה מספר שאמרו לו יורדי הים שהגל שרוצה להטביע הספינה נראה בראשו כמראה אש לבנה ואנחנו מכים אותו במקל של עץ אלון שחקוקים עליו השמות הקדושים אהי' וכו' ועי"ז ירד וישקט הגל. ובסיפור הזה אולי יש רמז נגד טענות הכופרים בתורה ובביאת הגאולה וכדי להסית את המאמינים מראים עצמם כאלו מקנאים קנאת ד' למען חזק האמונה בו ובפיהם מרמה לומר כל עניני התורה שנתנה לפני ג' אלפים שנה לא יתכנו עוד לעניני הזמן שהישראל שמאז נתיישן עתה ונעשה עץ יבש ולכן צריך להתחדש ולהנטע על תלמי הנהגות עולם של העת הזאת שהבורא עולם לא נתן תורתו רק לאישור וטובת בני אדם וחפצו ורצונו הוא שתשתנה כפי עניני העתים ולכן אתם המחזיקים במצות התורה מהרסים ומבטלים את אישורה ועל כן עמדנו לייסד האמונה הישראלית לבל תאבד ומקנאת ד' עשינו כן. כזה הם דברי המכחישים אל המאמינים באמת ומחזקים דבריהם באמרם הלא ד' הרואה מעשינו מחריש ואם לא בהם למה יהי כאיש נדהם ולא יעשה נפלאות לייסרנו כאשר ייסר לעוברי רצונו מאז יצאו ממצרים עד נחרב הבית. ואלה דברי מינות הם הגל שרוצה להטביע הספינה דכבר אמרנו שהם פינה הוא משל חיי העה"ז בקיום התורה ומצותי' אשר עליו הולכים לחיי העה"ב והגל הוא המינות שרוצה להטביע אותו שיאבדו יושביו בים הזמן הסוער ובראש הגל נראה כדמות אש לבן דאש הוא משל הקנאה ולבן הוא משל הנקיות מחטא כנאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים ורצה לומר שהמינות שרוצה להטביע להספינה מראה עצמו כאלו הוא מקנא לכבוד ד' והאמונה בו בהטענות אשר ביארנו ואמרו נחותי ימא הם הצדיקים הבקיאים בהנהגת הספינה לחזק האמונה הגל המינות הזה אנו מכים ומשפילים במקל עץ של אלון דהיינו נגד הטענה שישראל עתה נדמה לעץ יבש אשר לא יצמחו בו עוד עלים רעננים ולא ישא פרי אם לא יעקר וינטע על שדה תהלוכות הזמן הזה אנו מראים המקל של עץ אלון שכבר דימה הנביא ישעי' ישראל בעץ האלון אשר גם אחרי השליך פארות עליו עוד לא ייבש כי ישוב להציץ ולפרוח והי' עלהו רענן כדכתיב כאלה וכאלון אשר בשלכת בם זרע קדש מצבתה ועל מקל זה חקוקים השמות אהי' אשר אהי' לומר מה שמחזיק ישראל באמונתו הוא הבטחון שהקב"ה יהי' לעולם לישראל מה שהי' אז כשנגלה עליהם בתחלה והוא נגד טענת המינות שהבורא ב"ה חפץ בהשתנות ישראל ואמונתו כפי השתנות הזמנים שכמו שהוא לא ישתנה לעולם כן לא ישתנה תורתו ואחד מדבריו לא יפול תחת השתנות הזמנים והוחרט על המקל שם של י"ה ושם ד' צבאות גם זה החזקת האמונה נגד טענת המינות שאם הקב"ה חפץ שתהי' התורה בלתי השתנות למה לא יראה רצונו ע"י נפלאות בעונש החוטאים כבימי קדם על זה משיב השם של י"ה ע"פ דרשת חז"ל שבזמן הזה כל עוד שנמשך הגלות המר אין שמו שלם ואין כסאו שלם לומר שאין הקב"ה מראה ממשלתו בארץ בגלוי כי אם משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים שבהסתר משגיח על מעשה ישראל ומחזק תקותם עד בא העת שיתגלה שמו השם שלם והוא ד' צבאות שיראה מלכותו על צבאותיו התחתונים כמו על העליונים ואז כולם יענו אמן על שחזקו ישראל באמונתם ולא שמעו לקול המסיתים ועי"ז מכים ומשפילים המאמינים באמת שנקראים נחותי ימא את גל המינות שרוצה להטביע אותם. ובפרט בזמן הזה שבעונה"ר רבו המתפרצים וגבר המינות יש להתחזק נגדם בטענות כאלה כדאיתא בספרי הובא בילקוט פ' זו ותקרבנה בנות צלפחד באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל נתנה ראש ונשובה אמר להם משה והלא ישראל מבקשים לחזור אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ שנאמר עת לעשות לד' הפרו תורתך אל תהי קורא כן אלא הפרו תורתך עת לעשות לד' עכ"ל ולהבין דברי הספרי בפרט מה שמסיים עת לעשות לד' שנראה שאין לו המשך עם דברים הראשונים י"ל שיש להבין אחר שבנות צלפחד חכמניות היו הלא אחת ממדות החכמה היא להיות שואל כענין בעת הראוי והלא עדיין לא עברו את הירדן ולא כבשו את הארץ ולמה באו עכשיו למשה לתבוע חלקם ולא המתינו עד בוא עת החלוקה לזה מפרש שמשה הבין חכמתם שבאו עתה בתביעתן למען הראות שמתחזקות באמונה שעתיד ישראל להחזיק בארץ ולכן אמר להן והלא ישראל מבקשים לחזור למען שמוע מה ישיבו על זה וכאשר קוה כן היה שאמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ ולהתנצלות למה באו עתה ולא המתינו עד עת החלוקה לזה הוסיפו עת לעשות לד' הפרו תותחך פי' שאם אתה רואה שיש בוגדים שרצונם להפר תורתך אז עת לעשות לד' ללחום מלחמת ד' נגדם ולכן באנו עתה באשר שמענו מהבוגדים שרוצים ליתן ראש לשוב למצרים למען הודיע לכל שאנחנו מחזיקים באמונה שעתיד ישראל להחזיק בארץ ולהחזיק האמונה הזאת גם בלב כל שמעינו.

ואל ימנע הלוחם מלחמת ד' נגד המינים ע"י טענה הכוזבת שגדול השלום וטוב לחזוק בהתחברות כל אשר בשם ישראל יכונה מלעשות פירוד לבבות ע"פ מה שיש לבאר אחת מהחידות שבין ר' יהושע ובין סבי דבי אתונא בבכורות פ' א' דאיתא שם אמרו לו אחוי לן מנא דלא שוי לחבלי' אייתי בודיא פשטוה לא הווי עייל בתרעא אמר להו אייתי מרא סתרו היינו מנא דלא שוי לחבליה פי' שבקשו ממנו שיראה להם כלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד הביא להם מחצלת שהיה ארוך ורחב יותר מן הפתח אמר להם הביאו ברזל שסותר בנין הפתח והכותל עד שיכנס המחצלת וזה הוא הכלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד וענין המשל י"ל למה שאמרנו שהמחצלת שנעשה ע"י קישור הקשים של תבן והוצין הוא משל חברת בני אדם שנתקשרו יחד והשער הוא משל השער אשר לד' צדיקים יבואו בו מחיי העוה"ז לעוה"ב שהוא קיום תורה ומצות וזה מה שאמר להם ר' יהושע אם המחצלת משל חברת בני אדם לא יכול לבוא אל חכליתו כי אם בהנתץ השער לד' להפר תורה ומצות אז הוא כלי שאין חפץ בו שלא שוה להפסד אשר יפסיד ולכן אל יניח האדם להחזיק בתורה מפני הטענה הכוזבת שאין להתנגד לטובת חברת בני אדם.

והטעם בזה שאף שגדול השלום שבין אדם לחבירו עם כל זה יותר טוב השלום שבין ישראל לאביהם שבשמים מי שמקנא קנאת ד' להחזיק התורה הוא החפץ בשלום ושוחרו וראי' לזה פנחס שבקנאו קנאת ד' להרוג המנאפים אע"פ שבזה שהרג נשיא שמעון העיר שנאת כל השבט עליו שבקשו להרגו כדאמרינן בסנהדרין פ' ט' עם כל זה ניתן לו מהקב"ה שכרו בברית שלום ואולי זה הפי' הנני נותן לו את בריתי שלום ואיתא במדרש הובא גם בב"ל — בדין הוא שיטול שכרו והוא תמו למה נאמר דוקא על פנחס כן הלא לכל עושה טוב הקב"ה משלם שכרו אכן לפ"ז י"ל דהכי קאמר שלא כפי הנראה שמעשה פנחס הפיר השלום ולא יצדק ליתן לו שכרו בברית שלום אלא אחר שהשיב חמתי מעל בנ"י ושם שלום ביני ובין בני לכן בדין הוא שיטול שכרו אשר אני נותן לו את בריתי שלום.

אכן עוד י"ל בפי' המדרש ע"פ מה דאיתא בזוהר על מה שנאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שמיחסו גם אחרי אהרן מפני שהי' אחר שקנא קנאת ד' גם בן אהרן הכהן שכאשר הרג לזמרי ורצו שבט שמעון להרגו יצאה נשמתו ובאו בו נשמות נדב ואביהוא וחי על ידם ויש ליתן טעם למה במעשה זה דוקא שהרי חטא נו"א הי' לחד מ"ד שהורו הלכה בפני משה רבם ועל זה נתחייבו מיתה והנה מה שהי' אצלם עבירה היה במעשה פנחס מצו' שאמרינן בסנהדרין שם שנתעלמה הלכה ממשה וגם לשואל על בועל ארמית אין מורין לו אלא קנאין פוגעין ולכן מה שפגמו אז להורות הלכה בפני משה רבן הי' במעשה זה תקונם.

אמנם על ידי שיצאה נשמת פנחס ונחי' ע"י נשמת נו"א כבר בא לעולם הבא ועל כן פנחס שהוא אליהו לא מת אלא עלה חי לשמים וידוע מה דאמרינן בגמרא שכר מצות בהאי עלמא ליכא ולכן לכל עושה מצו' אינו בדין שיטול שכרו בעה"ז כ"א בעה"ב ואם ניתן לו גם מעט משכרו בעה"ז אין זה על צד הדין אלא על צד החסד אבל פנחס שכבר בא למדרגה לחיות חיי העה"ב עליו נאמר בדין הוא שיטול שכר.