מצאנו ארבע פעמים בספורי התורה הוצאות דבה רעה וכל פעם הי' החטא גדול יותר. בראשון ביוסף כנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. שנית במרים כדכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה. שלישית במרגלים גלים כנאמר בפ' זו ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה. והרביעית בקרח ועדתו שהוציאו דבה על משה ואהרן באמרם ומדוע תתנשאו על קהל ד' כאלו הם לקחו הגדולה לעצמם ולא ע"פ צווי ד' היה: ושכל אחד קשה מחברו נדע ע"י העונש שנענשו המוציאי דבה רעה. ביוסף לא היה עונש כלל כאשר נוסה במה שהושלך אל הבור אשר בו נחשים ועקרבים ולא הוזק מהם כאשר בארנו במקומו. במרים היה עונש קל שהיתה מצורעת שבעת ימים. במרגלים היה עונש קשה יותר שמתו במגפה אבל עכ"פ במיתה טבעית והיותר קשה היה העונש בקרח ועדתו אשר בהם נברא בריאה חדשה שפצתה הארץ את פיה ותבלעם וירדו חיים שאולה והטעם בזה יש לומר שכבר העיר הרמב"ן בפ' זו למה ביוסף כתיב ויבא את דבתם ובמרגלים כתיב ויוציאו דבת הארץ ומחלק בין דבת אמת לדבת שקר אכן לענ"ד י"ל שהחילוק שביניהם נרמז בתיבה עצמה שמי ששמע דבה רעה ורוצה להעבירה אזי ישתדל לעקור שרשה ולהעבירה מן החוצה אל המקום אשר תכלה וזה היתה כוונת יוסף אחר ששמע הדבה רעה על אחיו ורצה לכלוא אותה כנסה מן החוץ והביאה אל אביהם למען יוכיח את בניו ותכלא הדבה ולכך נאמר ויבא את דבתם אל אביהם ונאמר אביהם ולא אביו להורות על זה שבאשר הוא אביהם ישמעו לו ותכלא הדבה הרעה אבל במרגלים היה ההיפך שאז לא נודע שום דבה רעה על הארץ והם אשר היו המוציאי דבה בתחלה והיה כוונתם לפרסם הדבר למען יאמינו העם ולא יחפצו עוד לעלות אל הארץ ולכן נאמר ויוציאו דבת הארץ שהם במחשבתם הרעה פרסמו והוציאו הדבר. ובין אלו הקצוות היה חטא הוצאת דבה של מרים שהיא ח"ו לא נתכוונה להוציא דבה על משה אבל גם לא היה לטובה כי לא למשה עצמו הוכיחה על אודות האשה הכושית אשר לקח למען יתקן לאשר על פי דעתה פגם ולכן היה של מרים קשה משל יוסף שכוונתו רק לטובה אבל הי' פחות משל מרגלים שלא פרסמה הדבה כמו אלו והיותר קשה היה חטא עדת קרח שהמרגלים עם שכוונתם לרעה לא הוציאו דבה רק על הארץ שאין לה חיות והרגשה אבל הם הוציאו דבה לא בלבד על בני אדם כ"א על קדושי עליון ולכן היה עונשם הקשה שבכלם.

ועוד בענין אחר היו החטאים כ"א קשה מחבירו ע"פ מה דאיתא במדרש רבה שלח לך זה שאמר הכתוב לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכל לבותם מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שיאמרו לשון הרע על הארץ אמר הקב"ה שלא יהיו חומרים לא היינו יודעים עונש לשוה"ר לפיכך סמך הקב"ה הענין זה לזה לפי שדברה מרים לשוה"ר ולקתה בצרעת כדי שידעו הכל עונשה של לשוה"ר ואעפ"כ לא רצו ללמוד לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכל לבותם עכ"ל וי"ל מה הוקשה מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך כי הלא זה היה ע"פ הזמן כן שאחר שנסעו מחצרות ששם נענשה מרים וחנו במדבר פארן שם אמר הקב"ה למשה שלח לך אנשים ולא היה מעשה אחר ביניהם ועוד אם זה קושיא לא נבין מה שמישב על זה לומר שראו ולא לקחו מוסר ממרים שזה היה אפשר גם אם לא היו המעשיות זה אחר זה אכן נבין זה בשנדקדק במה ישעיה מ"ד הפסוק שהובא כאן לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכל לבותם שמזכיר בזה בד' לשונות ידיעה בינה ראייה השכלה והוא שבהכרת הדברים יש ד' מדריגות בתחילה הוא הראיה שרואה הדבר בעיניו ומזה עולה למדריגה שתקרא שכל שהוא אוחז במחשבתו הדבר הנראה כאלו הוא לפניו ומזה בא אל הידיעה שנקראה ג"כ חכמה דהיינו שמצרף ההשכלות של עניינים הרבה ומהם נעשה החכמה בדבר שיודע העינינים על בוריין ובהצטרפותן ומזה עולה למה שנקרא בינה להבין דבר מתוך דבר למשל מי שרואה שולחן שלא ראה אותו מלפנים בשעה שהוא לפניו הוא רואה אותו בעינים וכשיאחז תמונת השלחן במחשבתו גם כשאינו לפניו יקרא שהשלחן הוא בשכלו וכשמשער תועלת השלחן לאכול ממנו בזה יקרא שחכם הוא בתועלת השלחן וכשמבין מתוך תועלת הזה שכמו שהשלחן הוא כלי לאכול ממנו מאכלים גופניים כן המקום אשר ממנו נזון הרוח נשמת חיים שבו ממזון הרוחניי שהיא התורה והמצות ושגם הוא יקרא שלחן אשר לפני ד' זה הוא הבנת דבר מתוך דבר ויקרא בינה וזה מה שהוכיחם הנביא לא ידעו ולא יבינו שלא באים לשתי המדריגות העליונות שהם ידיעה ובינה כי כבר המדריגות התחתונות נחסרו מהם שהם הראייה והשכלה כי טח מראות עיניהם מהשכל לבותם.

וזה פירוש המדרש שלח לך זה שאמר הכתוב לא ידעו ולא יבינו שהוקשה לו אחר שהקפיד הכתוב שלא לסמוך פורענות לפורענות אשר ע"כ בפ' בהעלותך הפסיק בין ויסעו מהר ד' לבין ויהי העם כמתאוננים בפרשת ויהי בנסוע הארון כמו שדרז"ל א"כ למה סמך פה שתי פורענות פורענות של מרים ופורענות של מרגלים בשתי פרשיות זו אחר זו לזה מיישב אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שיאמרו לשוה"ר על הארץ וכו שכוון הקב"ה להתרות בזה למרגלים למען ידעו העונש של לשוה"ר והוצאת דבה ואחרי למדנו מהכתוב כי טח מראות עיניהם מהשכל לבותם שהמדריגה הראשונה לידיעה והבנה היא ראיית העין וההשכלה היוצאת ממנו לכן ביותר שסמוך ראיית העין ביותר יש תקוה לבוא על ידה לידיעה והבנה לכן סמך הקב"ה שני העניינים של מרים ושל מרגלים למען שבעוד לנגדם עונש של מרים לעיניהם ביותר ירגישו גודל העבירה והעונש של הוצאת דבה לבל יזוזו מעיניהם ומחשבתם ואעפ"כ לא הועיל כי נתקיים בהם כי טח מראות עיניהם מהשכל לבותם גם אז ולכן גב בזה גדל עון המרגלים מחטא מרים שהיא לא היתה יכולה ללמוד מיוסף גודל עונש הוצאת דבה שהרי יוסף לא נענש אבל הם המרגלים היה להם ללמוד ממרים ולכן גם בזה היה קשה ביותר עון קרח ועדתו משל מרגלים שהם לא ראו במרים רק עונש קטן של צרעת שבעת ימים ולא היו יכולים להכיר בזה גודל עון של לשון הרע כמו שהיו יכולים להכיר קרח ועדתו בעונש הגדול שנענשו בו: ולא למרגלים בלבד ניתן התראה מהקב"ה לבל יאשמו כ"א גם לישראל שלא יאמינו להוצאת דבת המרגלים ויכירו כי עצה רעה ביניהם ובזה יפורש מה דאיתא במדרש למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל זה שאמר הכתוב מגיד מראשית אחרית שהכל היה צפוי לפני הקב"ה אשכול אוהבו של אברהם היה ונקרא אשכול על אודות האשכול שעתידין ישראל לכרות ממקומו עכ"ל ואם שנראה שדרשת המדרש נובעת ממה דכתיב ויבאו עד נחל אשכול שנראה מזה שכבר היה לו שם זה טרם כרתו האשכול משם וגם ממה שאמר קרא לשון יחיד ולא קראו לשון רבים אשר ע"כ דורש המדרש שכבר הקב"ה המגיד מראשית אחרית סיבב שנקרא האיש אשר עתידין ישראל לכרות ממקומו אשכול בשם זה עכ"ז יש לתמוה מה יתן ומה יוסיף אם יקרא האיש אשר מנחלתו כרתו אשכול בשם זה או לא ומה תועלת בזה ולמה המגיד מראשית אחרית סיבב שכרתו האשכול מנחלת אשכול ואם שהיה אוהבו של אברהם הלא גם ענר וממרא היו אוהביו ובפרט ממרא היה אוהבו החשוב יותר אשר ע"כ נאמר וירא אליו ד' באילוני ממרא שמפני שנתן לו עצה על המילה נראה ד' אל אברהם באילון שלו ולמה לא כרתו האשכול ממקומו אכן ע"פ דברינו יבואר דאיתא במדרש פרשת לך לך בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול הלך ונמלך בג' אוהביו אמר לו ענר בן ק' שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך א"ל אשכול מה אתה הולך ומסיין את עצמך בין שונאיך (פי' המ"כ ומסיין לשון סוף וקץ כלומר שתשאר ביד אויבך שישמעו כי חולה אתה ויבאו עליך ויהרגוך) אמר לו ממרא אלקיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו אמר לו הקב"ה אתה נתתה לו עצה למול חייך שאני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטין שלך הדה"ד וירא אליו ד' באלוני ממרא עכ"ל ומזה למדנו שאף שגם ענר ואשכול נקראו אוהבים של אברהם עכ"ז בדבר המילה יעצו אותו לרעה שלא ישמע לדבר ד' ענר מצד חולשת גופו ואשכול למען לא יפול בידי אויביו ויהרגוהו וידוע מה שאמרו רז"ל כי כריתות האשכול לא היה בכוונה טובה מן המרגלים להראות טוב הארץ ופירותיה כ"א בעצה רעה לאמר כשם שפירותיה משונים וגדולים מאוד כן יושביה לעשות חזוק להוצאת דבה מה שאמרו אפס כי עז העם וכן אמרינן סוטה ד' ל"ד שיהושע וכלב לא נשאו כלום מפני שלא היו באותה עצה ופי' רש"י להביא אשכול משונה כזה שהמרגלים נתכוונו לאמר כשם משונים כך יושביה משונים וגבורים עכ"ל הרי ממש מה שאירע לאברהם עם אשכול אוהבו שנראה לו כאוהב ליעץ לו לשמור חייו שלא יפול ביד אויביו ולמרות את פי ד' כן אירע לישראל עם כורתי האשכול שנראו להם כאוהבים ליתן להם עצה למרות את פי ד' שלא לעלות לארץ אשר רצה להביא אותם לשם למען לא יפלו בידי האויבים העזים והחזקים ואחרי אשר ראו וידעו ישראל כי עצת אשכול עצה רעה היתה ורק באשר לא שמע אברהם לעצתו נכרתו עמו מהקב"ה י"ג בריתות על המילה וגמל לו ד' כל הטובות אשר ראו בעיניהם הלא הי' להם לידע ולהבין כי גם עצת כורתי האשכול עצה רעה להם וזה אשר רצה המגיד מראשית אחרית בחסדו להודיעם אשר ע"כ סבב שנקרא שם האיש אשכול ושמנחלתו כרתו האשכול אשר בו החזיקו עצתם הרעה אבל הם לא לקחו מוסר ונכרתו מארץ החיים אשר ע"ז נאמר ע"כ קרא למקום ההוא נחל אשכול אשר כרתו משם בני ישראל שע"י האשכול כרתו המרגלים המוליכים אותו את ישראל מחיי העולם הזה ולחד מ"ד בסנהדרין פרק חלק גם מעוה"ב.

ועפ"ז יבואר מה דאיתא עוד במדרש שלא לך אנשים זה שאמר הכתוב כחומץ לשינים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו ניכרים היו המרגלים שהיו מוציאים דבה על הארץ שנאמר וידרכו את לשונם קשתם שקר למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו כרם כשהיה רואה שהיין יפה היה אומר הכניסו את היין בביתי וכשהיה רואה שהיין חומץ היה אומר הכניסו את היין בבתיכם אף כך הקב"ה כשראה הזקנים מעשיהם כשרים קרא אותם לשמו שנאמר אספה לי שבעים איש וכשראה שהם עתידים לחטוא קרא אותם לשמו של משה שלח לך אנשים עכ"ל וי"ל איזה המשך יש לזה מה שאמר שלמה כחומץ לשינים שפתח בו המדרש גם הלשון ניכרים היו המרגלים הוא קשה מאוד וכבר נלאו המפרשים להמציא פירוש והי"מ רצה להגיה גבורים היו וזה דוחק והנה ע"פ דברינו יש לפרש ניכרים היו המרגלים שהיו מוציאים דבה על הארץ שאפשר הי' לישראל להכיר אותם שמוציאים דבה על הארץ על ידי האשכול שכרתו ואשר בו נתן הקב"ה סימן שמוציאים דבה ומיעצים רעה כמו אשכול אוהב אברהם אכן עוד יש לפרש בדרך אחר שהקושיא מפורסמת אחר שידע הקב"ה שהמרגלים שילוחם לרעת ישראל למה הניח למשה לשלחם ולא שמר אותם וגם ישראל מחטא הגדול למרות את פיהו אכן על הקב"ה אין קושיא ע"פ מה שאמרו רז"ל הבא לטמא פותחין לו שאין הקב"ה מצוה על רצון האדם להימין ולהשמאיל ולשמרו מלכד שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ורק בעצתו ינחהו לבחור הטוב ולמאוס ברע וליתן לו אותות ע"ז כמו שעשה גם במעשה המרגלים כאשר אמרנו אבל היותר הקשה הוא על משה שאחרי הקב"ה הודיע לו עכ"פ ברמז שהמרגלים עתידים לחטוא במה שאמר לו שלח לך אנשים ע"פ המדרש הנ"ל למה שלחם וביותר קשה על משה שג"כ כבר ידע שהמרגלים יועצים לרעה כדאיתא במדרש ויקרא משה להושע בן נון יהושע כיון שראה משה אותם שהיו רשעים אמר ליהושע יה יושיעך מעצת מרגלים ועוד איתא בתרגום יונתן כד חזי משה ענותנותי דיהושע קראו יהושע עכ"ל וכוונת התרגום יש לפרש שמדרך הגאוה הוא לאהוב אהבת הנצוח ולא לבטל דעתו משום איש כי זה יחשב לו לפגם כבודו שיודה שחברו חכם ממנו אבל ההיפך מזה הוא במדת הענוות שאינו חושב עצמו למאומה ובעיניו כל אחר טוב ממנו והוא בקל מבטל גם דעתו נגד דעת חבירו והיה ירא משה שמצד ענותנותו יבטל דעתו הטובה נגד עצת מרגלים ולכן קראו יהושע לומר ד' יושיעך מעצת מרגלים אבל עוד יש לפרש דברי התרגום יונתן בפרט מה שאמר כד חזי משה ענותנותו שלשון זה משמע שרק זה מקרוב חזי ענותנותו והלא הוא היה משרת משה זמן רב קודם כדכתיב משרת משה מבחוריו ה"ל למימר כד ידע משה ענותנותיה אבל לשון כי חזי משמע שזה מקרוב נודע לו דבר זה ולכן יש לפרש ע"פ מה דאיתא בזוהר פרשה זו וישלח אותם משה וגו' כלם אנשים כלהו זכאין הוו רישיה דישראל הוו אבל אינון דברו לגרמיהו עיטא בישא אמאי נטלו עיטא דא אלא אמרו אי יעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימנה משה רישין אחרנין דהא אנן זכינן במדבר למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו מיתו אינון וכל אינון דנטלן מילייהו עכ"ל הרי שע"פ הדברים האלה נטלו המרגלים עצה רעה לבטל ישראל מכניסת הארץ מחמת גאותם שהיו יראים שירדו מגדולתן מלהיות עוד ראשי העם וההיפך מזה היה דאגת משה ביהושע שמחמת עניוות לא ירצה שיבואו ישראל בקרוב אל הארץ שהלא כשנבאו אלדד ומידד במחנה משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ ענה יהושע אדוני משה כלאם כלם מן העולם כדאמרינן בסנהדרין י"ז הרי שאחר ששמע יהושע שהוא יכניס ישראל לארץ מדברי נביאים נתמלא רוגז עליהם שלא היה חפץ בגדולה וע"כ נתיירא משה שמה שחפצו המרגלים מחמת גאוה יחפוץ יהושע מחמת עניוות וזה מה שאמר התרגום כר אזי משה ענוותנותי' של יהושע שזה מקרוב ראה כן שמאס בגדולה שתהי' לו בכניסת החרץ ונתיירא שיסכים לעצת מרגלים לבטל ישראל שלא יבואו במהרה לשם לכן קראו יהושע לומר ד' יושיעך מעצת מרגלים שלא יתגבר מדת ענותנותיך על נאמנותך להסכים עמהם ועכ"פ מכל זה ידענו גם ראינו שמשה ידע שהמרגלים חשבו עצה רעה ונעשו רשעים לכן ביותר יקשה ראה לשלחם.

אכן יתיושב זה בשנדקדק זה שנאמר ותדבר מרים ואהרן במשה שממנו למדו רבותינו ז"ל שדברה מרים לשוה"ר ונענשה הלא יקשה למה מרים נענשה ולא גם אהרן כתיב ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' וכתיב ויאמרו הרק אך במשה דבר ד והלא מזה נראה ששניהם נכשלו בלשוה"ר אבל י"ל דאם אמנם גם המקבל לשוה"ר הוא חוטא כמו שאמרו רז"ל לשוה"ר הורג שלשה להמספר ולמקבל ולאשר נאמר עליו עכ"ז גדול יותר עון המספר מעון המקבל כמובן וכאשר בארנו בפ' מצורע והלשו"ר על משה על האשה הכושית אשר לקח לא דברה רק מרים שהיא שמעה מצפורה כן שפירש ממנה אבל אהרן שלא ידע מזה לא ספר רק קבל והאמין אשר על כן נאמר ותדבר מרים ואהרן ולא וידברו מרים ואהרן ורק הדבור הרק אך במשה זה אמר אהרן ג"כ כדכתיב ויאמרו אבל אין בזה לשוה"ר ולכן מה שנאמר וא ואהרן לא נאמר רק על אשר קבל הלשוה"ר ולכן על חטאו שהוא קל ביותר לא נענש כמו מרים אף שאהרן בעצמו התודה על חטאו במה שאמר אל נא וגו' אשר נואלנו ואשר חטאנו: ועפ"ז גם אם גדול חטא של לשוה"ר שחוטא בו גם השומע לא יגדל החטא רק אם ישמע באמת אבל אם השומע לא יאמין יקבל זכות ע"י הדובר לשוה"ר באזניו על שעמד בנסיון ולא חטא ומזה יצמח תועלת גם להמספר הלשהו"ר כיון שלא נשמעו דבריו ולא הזיק בהם יתמעט בזה אשמתו וזה מה שכוון משה במשלוח המרגלים אף שידע שעצה רעה ביניהם לדבר לשוה"ר היתה לו התקוה שישראל מאמינים בני מאמינים לא יטו אוזן למוציאי הדבה ויצמח זכות גדול לכל ישראל ע"י זה וגם אשמת המרגלים יתמעט.

עוד היה למשה סימן על רשעת המרגלים במה שאמר המדרש ניכרים היו המרגלים שהיו מוציאים דבה על הארץ והוא ע"פ מה שבארנו מה דאמרינן סוף מכות לא רגל על לשונו זה יעקב שנאמר אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע שמי שרגיל לדבר שקר לא בקל יהיה ניכר אם מה שאומר הוא אמת או שקר כי אומר השקר בהחלט ובלי שנוי כמו האמת אבל מי שאינו רגיל בשקר הוא ניכר בקל אם ידבר שקר שהוא כמתעתע על דרך לא נודע לו וכן היה ביעקב בשביל שלא רגל על לשונו דבר שקר נתיירא שבקל יכיר אביו שאינו עשיו שיהי' בעיניו כמתעתע על דרך לא הורגל בו ולהיפך היה זה במרגלים אשר עליהם נאמר וידרכו את לשונם קשתם שקר שהרגילו את לשונם לדבר שקר למען לא יהי ניכר בדבריהם השקר מן האמת וזה פירוש הדברים ניכרים היו המרגלים שהיו מוציאים דבה על הארץ שבזה היו ניכרים שרצונם להוציא דבה בדבר שקר במה שהרגילו את לשונם לדבר שקר בחלקלקות כהולך בטח על דרך הנודע לו: ואם שהיו למשה בזה ב' סימנים שהמרגלים יוציאו דבה אשר ע"כ כבר התפלל על יהושע שהקב"ה יושיעו מעצת מרגלים הן במה שהיו ניכרים לו שידברו שקר והן במה שאמר לו הקב"ה שלח לך אנשים לך ולא לי עכ"ז לא חדל מלשלחם באשר קוה שיהיה לתועלת ישראל שלא יקבלו לשוה"ר כאשר אמרנו אמנם תוחלתו נכזבה כמבואר בכתובים. הפסוק כחומץ לעינים וכעשן לשנים פירש האלשיך שאע"פ שגם החומץ יטעם האוכל אשר ע"כ לא ימאס האדם מלשתותו עכ"ז בתחלת שתייתו כשיגיע ל שיניו יקהה אותם מידי עברו אבל עם כל זה לא יחדול האדם לשתותו בשביל ההנאה שיהיה לו ממנו כשיבוא אל גרונו ואל בטנו וכן מי שמפיח אש ליחם בו או לצורך בישול בתחילה מעלה עשן המכאיב לעינים אבל עכ"ז לא יחדול מלהבעיר בשביל ההנאה שתבוא לו לבסוף מן האש כן מי שרוצה לשלוח אדם בשליחות אם עצל הוא יש לו טורח רב שילך בשליחותו אבל עכ"ז יטרח עמו בתקותו שאחר שהלך ישוב אליו כאשר השלים שליחותו אבל אם נשאר עצל גם אחר שהלך שלא יעשה שליחותו או אם יטרח עמו לריק שלא ילך בשליחותו כלל אז הוא כשותה חומץ שלא הגיע רק עד שיניו והקהה אותם ולא קבל ממנו ההנאה אשר קוה או כמו שמבעיר האש וכאב עיניו בעשן ותועלת לא היה לו וזה ענין המשל כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו וכזה נתקיים בשליחות משה למרגלים שגם הוא ידע שתחלת שליחותו יהיה לא בלבד לריק וללא תועלת לישראל כ"א גם שיותן מקום למרגלים להרשיע אבל קוה על התועלת שלבסוף לחזק אמונת ישראל וזה פירוש המדרש שלח לך אנשים זה שאמר הכתוב כחומץ לשנים וגו' שאע"פ שהמרגלים היו ניכרים לו שידברו שקר וגם רמז לו הקב"ה במה שאמר שלח לך אנשים משל לעשיר וכו' שהם עתידים לחטוא עכ"ז לא חדל מלשלחם כמי שסובל קהיית השנים מחומץ וכאב העינים מעשן בשביל התועלת שלבסוף אבל נתקיים בו כן העצל לשולחיו שרק ההיזק בא ולא התועלת וכוונת המדרש בזה ליתן טעם למה שלח משה המרגלים אף שידע שירשיעו לבסוף.

והנה במה שאמרנו בפירוש מגיד מראשית אחרית שהקב"ה כבר הודיע מראשית באשכול אוהב אברהם שעל פי דרכו שיעץ לאברהם לרעה גם המרגלים ע"י אשכול ייעצו רעה לישראל יבואר מה דאמרינן סנהדרין ד' פ"ט כשהלך אברהם לעקוד את יצחק בנו קדמו שטן לדרך אמר לו הנסה דבר אליך תלאה (וכי היה לאוהבך לנסותך בדבר שהיא תלאה אותך ומכרית את זרעך) הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך כי עתה אליך ותלא (רצית והחייתה לו כל באי עולם בדברים ועתה הנה בא להלאותך ולבהלך) אמר לו אני בתומי אלך אמר לו הלא יראתך כסלתך אמר לו זכור נא מי הוא נקי אבד כיון דחזא דלא קא שמיע ליה א"ל ואלי דבר יגונב כך שמעת מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה א"ל כך ענשו של בדאי שאפילו אמר אמת אין שומעין לו עכ"ל וי"ל מה ענין הטענות שבין אברהם לשטן וגם איך נהפך השטן כרגע לאוהב לאברהם שבשרו בשורה טובה שהשה לעולה ואין יצחק לעולה ובפרט שבזה משקר בעצמו לדבריו הראשונים שרצה לפתות לאברהם למרות את פי ד' אמנם יבואר זה בשנשכיל איך עצת יצה"ר ר הולך ובא אל לב האדם לפתותו לחטוא ולעבור על מצות ד' שאם יתחיל בתחלה בעצה הרעה הזאת ידע שלא ימצא אוזן בהמאמין באמת לכן פותח בתחבולה להראות לאדם כאלו הוא אוהבו ושרק אהבתו דוחקו ליתן לו עצה כזה וכמו שעשו אשכול והמרגלים ובאשר ידע שאם ישקול האדם תועלת עצמו נגד רצון ד' אזי יכריע יראתו להכניע תועלתו תחת רצון ד' בא בתחבולה אחרת להראות לאדם כאלו לא תועלת הגופני לבד כ"א גם תועלת רוחני ינחהו בעצתו שלא לקיים מצות ד' וזה בעצמו מצוה לו להכריע תועלת הרוחני לבל יאבד ממנו ובזה רוצה לפתות האדם כי לא תועלת גופני ולא תועלת רוחני יצמח לו אם יקיים המצוה שעל כן או שבאמת לא צוה ד' כן או שהקב"ה שונאו וע"כ יעזוב אותו ולא יקיים מצותו וזה דרך הסכנה ביותר שיצמח לאדם מעצת יצה"ר שיבטל אמונתו ע"י טענות שקר כאלה וזה היה טענת השטן אל אברהם שא"ל הנסה דבר אליך תלאה אם הקב"ה אוהבך באמת איך מנסה אותך ומבקש ממך דבר אכזרי כזה לשחוט את בנך ולהכרית את זרעך זה הפתוי מצד תועלת הגופני ושוב הוסיף לו עוד פתוי מצד הרוחני ואמר הנה יסרח רבים וגו' כי עתה תבוא אליך ותלא אחרי שעשית גדולות והחייתה כל באי עולם בדברים להרחיקם מתועבות ע"ז ומה שנצמח מהן בהראותך כי האמונה האמתי היא תאבה רק בטוב ובמדות המעולות ולכן אם אוהבך מבקש ממך שתחיה באי עולם ע"י אמונת אמת איך יבוא אליך להלאותך להחליש כוחך בעשותך אכזריות כזה אשר ירחיק בני אדם ממך ומואמונתך אבל אברהם השיב לו אני בתומי אלך רצה לומר התם באמת הוא אשר תמים לבו עם ד' ולא יחקור על מה שיצמח לו מקיום מצותו כ"א מקיים אותם כתם שאינו יודע להעמיק בחקירה כדכתיב תומת ישרים תנחם אכן עוד לא שיתק את השטן בתשובה זו שאמר לו גם אני חפץ בזה שתהי' מאמין באמת ותומתך תנחך אכן זה בלבד אם לא יגיע לך היזק בזה באמונתך אבל המעשה הזה שאתה חפץ לעשות מיראת ד' הלא יראה כזה אינה תמימות כתם כ"א ככסיל וזה שאמר הלא יראתך כסלתך לשון כסילות שבזה אתה מבטל התועלת האמונה אבל אברהם השיב לו זכר נא מי הוא נקי אבד גם הלא אם אבחר בין עצתך שאמרת שהיא לטוב ולתועלת לי באשר שאקיים את בני ואחיה את באי עולם ובין רצוני לקיים מצות ד' ולשחוט את בני הלא מצד רצוני אין לי תועלת גופני שמשחד אבל מצד עצתך יהיה לי כן ולכן גם לו יהי כדברך שאין לי תועלת רוחני אם אקיים מצות בוראי ושרעה עשיתי בזה עכ"פ אני נקי שלא הלכתי אחר תועלת גופני אבל אם אשמע עצתך אינני נקי באשר שהשגתי בהמרותי תועלת גופני ולכן זכר נא מי הוא נקי אבד מי חי עוד בעולם שהיה נקי מתאות העה"ז ונאבד ולכן אעמוד בתומותי ואקיים את מצות ד'. וכאשר ראה השטן שכל דבריו לא הועילו להטות רצון אברהם שלא לקיים דבר ד' בא בתחבולה אחרת לבטל ממנו כל תועלת נסיונו שודאי עיקר הנסיון לאברהם היה בעת לקח המאכלת לשחוט את בנו וכבש רחמיו תחת רצון בוראו אבל אם היה יודע שרצון בוראו אינה השחיטה כ"א עקידתו על המזבח בלבד אז נבטל הנסיון וכל תועלתו וזה הי' תחבולה של השטן שאמר לו כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה ואם אברהם היה מאמין לו אז היה נבטל הנסיון הזה כאשר אמרנו אבל אברהם לא האמין לו מאומה והשיב לו מוחזק אתה לי לדבר שקר וזה ענשו של המדבר שקר שאפילו אמר אמת אין שומעין לו ולכן באשר שאברהם לא נכנס בלבו שום אמונה לדברי השטן נגדל נסיונו ונשאר בתקפו והרויח לו ולזרעו ברכת עולם.

ובזה יבואר מדרש תנחומא תמוה (הובא גם בבינה לעתים) ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים ויאמר אברהם אברהם למה ב' פעמים שהיה ממהר והולך לשחטו ואמר אל תשלח ידך אל הנער א"ל מי אתה א"ל מלאך א"ל כשאמר לי קח נא את בנך הקב"ה בעצמו אמר לי ועכשיו אם הוא מבקש שלא לשחטו הוא יאמר לי מיד ויקרא מלאך ד אל אברהם שנית שלא רצה לקבל מן הראשון עכ"ל והוא תמו' שאם אברהם לארצה לקבל מן הראשון באשר שבקש שהקב"ה בעצמו יאמר לו למה קבל כשקרא אליו המלאך שנית אכן על פי דברינו יבואר שאחר שראה אברהם כל התחבולות של השטן לבטלו מקיום מצות ד' דאג שהמלאך שקרא אליו אל תשלח ידך אל הנער הוא השטן שנראה אליו עתה כמלאך למען הסותו שלא יקיים מצות ד' ולכן אמר שלא יקבל מן המלאך כי אם בעצמו אשר צוה לו להקריב בנו ולא צה לומר בפירוש טעמו שאינו מאמין לו שמא רמאי הוא שלא לחשוד בכשרים דאולי מלאך אמת הוא ודבר ד' בפיו כאשר הי' באמת ולכן כשקרא לו המלאך שנית נצול מן הדאגה ע"פ מה דאמרינן מגילה ד' ג' ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וישתחו לאפיו והיכי עביד הכי והאמר ריב"ל אסור לאדם שיתן שלו לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא שאני התם דאמר לי' כי אני שר צבא ד' ודלמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה עכ"ל מזה שמענו שאע"פ שהמזיקים נחשדו לדבר שקר עם כל זה כשמזכירים שם הקב"ה ודאי הדבר שעליו הזכירו שם הקב"ה הוא אמת ולכן למען הציל אברהם מדאגתו פתח המלאך כשקרא אליו שנית בי נשבעתי נאם ד' מה שלא הזכיר בפעם ראשון שסמך שידע אברהם שמה שהמלאך דובר אליו הוא בשם ד' אבל כאן בפעם שנית הזכיר לו בפירוש נאם ד' להצילו מדאגתו שמא השטן הוא ודובר אליו שקר דגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. ומכל זה למדנו כמה יש לאדם לדאוג ולבחון ולבקר במה שיועץ לו לבו או במה שיועצים לו אוהביו שלא תהי' עצת יצה"ר טמון בקרבו אשר מסו הטוב והישר על פניו והתוך מרה כלענה כאשר אירע לאברהם בעצת אשכול והשטן וכאשר אירע לישראל במרגלים.

אמנם כמו שהקב"ה מגיד מראשית אחרית הרעה שיבא להזהיר לבני אדם כן מגיד ג"כ הטובה של אחרית זמן רב קודם שתבא למען הקים תקותם וכן עשה לאבותינו ובזה יבואר מה דאיתא במדרש פ זו ויין לנסך חצי ההין ומכאן ואילך חלה תרימו תרומה הרי חלה למטה ונסכים למעלה לפיכך פתח רבי חנינא לך אכול בשמחה לחמך זו פ' חלה ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים כי כבר רצה אלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבואו חל הארץ עכ"ל ולהבין פירוש המדרש ומה שיש להקשות שאמר לפיכך וכו' שמביא ראיה להיפך שאמר חלה למטה ונסכים למעלה באשר שהזכיר הכתוב נסכים תחלה ואח"כ חלה ובפסוק לך אכול בשמחה לחמך כתוב להיפך חלה קודם נסכים ולישב זה נאמר שהמדרש רצה לבאר אחר שגזר הקב"ה שעוד ארבעים שנה יעברו טרם יבואו לארץ ושכל הדור ההוא במדבר יתמו ושם ימותו למה מיד אחז צוה לישראל שתי מצות שלא יוכלו לקיים כ"א אחר שבאו לארץ כדכתיב כי תבואו אל הארץ אצל נסכים ואצל חלה נאמר והיה באכלכם מלחם הארץ אכן צוה הקב"ה כן ברחמיו להקים תקות ישראל שבל יחושו שהקב"ה לא יקיים דבריו ולמען לתת שמחה בלבם נתן להם שתי מצות האלה שתלויים בארץ ולפיכך פתח רבי חנינא בפסוק לך אכול בשמחה לחמך וגו' כי כבר רצה אלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ לשמח לבבה ולהקים תקותם שאף שעתה כעס ד' עליהם שתבוא עת אשר כבר רצה אלקים את מעשיהם ויכניסם לארץ ויזכו לקיים מצות האלו: ועוד מטעם אחר צוה להם הקב"ה עתה כן ע"פ מה דאיתא עוד במדרש כי תבואו אל הארץ ועשיתם אשה לד' הה"ד ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו עכ"ל בפירוש זה יש לומר שרצה ליתן טעם עוד למה צוה לישראל עתה כן מצות התלוים בארץ ע"פ מה דאיתא בספרי כי תבואו אל הארץ קבל עליך עד שלא תבוא אל הארץ פירוש שע"י שתקבל עליך לעשות המצוה נחשב לך הרצון לזכות כאלו קיימת אותה ולכן נצטוו עתה במצוה זו מיד שלא יגדל אשמם במה שבחטאם עכבו הכניסה לארץ ולא יכלו לקיים מצות התלוים בארץ שיזכו עתה לזה ע"י רצונם הטוב והמחשבה נחשב להם כמעשה וזה פירוש המדרש כי תבואו הה"ד ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו שלכך נאמרו להם עתה מצות האלה בעבור שע"י זכות רצונם לקיימם יבואו אל הארץ ועמל לאומים יירשו ואחרי שזכות המצות יסייען לכן לפי גודל ההוצאה על המצוה יגדל הזכות ובאשר שמצות נסכים מרבה ההוצאה יותר ממצות חלה שהוא רק מעט עיסה לכן נקדם נסכים לחלה אבל אם נלך אחר צורך הדברים בזה יש ללחם יותר מעלה מיין שלחם הוא צורך לכל נפש ויין רק לתענוג ולכן הקדים הכתוב בשבעת המינים חטה ושעורה לגפן וזה פירוש המדרש אכול בשמחה לחמך זה חלה לומר שבזכות מצות חלה תאכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך בזכות נסכים תשתה יינך ומה שמקדים חלה לנסכים ובפרשה הקדים נסכים לחלה זה מבאר בסוף הפסוק כי כבר רצה האלקים את מעשך זו הכנסת ישראל לארץ יאמר שבעוד לא השגת ביאת הארץ ואתה צריך זכות להשיגו נקדם המצוה שמרבה ההוצאה למצוה שאינה הוצאה בה כל כך ולכן חלה למטה ונסכים למעלה אבל אחר כבר רצה לקים את מעשך כבר באת לארץ יקדים הלחם שהוא מאכלך העיקר ליין שאינו עיקר כ"כ ולכן בתחלה אכול לחמך ואחרי כן שתה יינך וכמו שמצאנו פה שנוי בין הקדמת לחם ליין ויין ללחם כן מצאנו עוד במקום אחר כן שדוד אמר ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד הרי שהקדים יין ללחם ושלמה אמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי הרי שהקדים לחם ליין וטעם לזה יש לומר שכפי הנראה אינו מדבר בו מיין ולחם גשמי כ"א מפעולת הרוחניי כנראה ממה שמיחס שמחת יין ללב וסעידת הלחם ג"כ ללב שפעולתם על הלב הוא רוחני לא גשמי וביותר נראה בפסוק לכו לחמו בלחמי ששם הוא קול האמונה שקורא כן לבני אדם והנה התורה נקראה לחם שסועד הנשמה כמו הלחם לגוף והיין שהוא המעורר התלהבות בגוף הוא משל התלהבות הנשמה לאהבת הבורא ולעבודתו ושניהם צריכים זה לזה כי בלא תורה אי אפשר לקיים מצות ד' באשר לא ידע במה יתרצה לבוראו ובלא התלהבות לאהבת ולעבודת ד' לא יטה שכמו תחת עול תורה ולכן הקדים בפסוק ויין ישמח לבב אנוש שכאשר היין יעורר שמחה לעבודת השם אז לחם התורה לבב אנוש יסעד שתשבע נפשו בלחם התורה ובמשלי היפך הדבר ג"כ לענין זה שהאמונה מקדמת בקריאתה לאדם העיקר לכו לחמו בלחמי שהוא לחם התורה ולמען תבואו למצוא חשק ללחום לחם התורה שתו ביין מסכתי התלהבו באהבה לעבודת בוראכם.

ואל יאמר האדם אהבתי אח בוראי ורצוני לידע מצותיו וללמוד תורה אבל מה אעשה שחסר לי ההבנה ואין לי לב שומע ללמוד תורה גם לזה משיבה התורה משלי ח' אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי כפל הדברים דלתותי ופתחי יש לפרש שפתח נקרא המקום בכותל שפתוח לכנוס בו ודלת נקרא מה שסוגר את הפתח עד שאי אפשר לבוא בה טרם יפתח הדלת וכבר אמרו רז"ל יגעתי ולא מצאתי תאמין כי גם אם בתחלה יחסר לאדם לב מבין והוא קשה ההבנה ע"י יגיעה בסיועת הבורא ישיג להסיר סגור לבו ולבסוף יבין כחפצו וזה מה שאמר אשרי אדם שומע לי שאני מבקש ממנו לעסוק בתורה גם אם שוקד על דלתותי שהדלת נסגר בפניו לבוא אל תוך ביתי רק לא ייעף ולא ייגע לשקוד על דלתותי יום יום פעם אחר פעם כי אז יזכה לשמור מזוזות פתחי שלא ימצא עוד ביתי סגור כ"א פתח פתוח לפניו כפתח האולם ולכן לא יבטל האדם מלמוד התורה גם ע"י טענה זו שהוא קשה ההבנה ע"ד שאמרו יגעתי ומצאתי תאמין.

אמנם למה דוקא שתי מצות האלה נסכים וחלה נתנו לישראל אחר גזירת המרגלים לזה יש ליתן טעם שהם מרמזים על עונש האדם ותקונו שהאדם נקרא חלה של עולם ונטמאה ונאבדה ע"י היין למ"ד עץ שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שהביא יללה לעולם ולתקן זה נתנו שתי המצות היין להסך נסך לד' והחלה להיות תרומה לד' וגם בזה הודיע הקב"ה לאדם רחמיו איך יתקן את מה שעות וחטא לעורר גם לב ישראל אשר כעם ד' עליהם עד שבעבורם לא ייחד הדבור למשה עד אשר תמו כלם למות כדאיתא במדרש פ' דברים שיחזרו בתשובה: ובזה יש לפרש מה דאיתא במכילתא הובאה בילקוט ותורידם בחבל בעד החלון אמרה רחב רבש"ע בשלשה חטאתי לפניך בנדה בחלה בהדלקה בשלשה מחול לי בחבל בחלון ובחומה עכ"ל והוא תמוה שהרי מצות האלה נדה חלה והדלקה לא נתנו רק לישראל ואע"פ שנתגיירה הרי עד שנתגיירה לא היתה מחוייבת במצות האלה ואיך אמרה בשלשה חטאתי לפניך וגם י"ל איזה מדה כנגד מדה יש בשלשה נגד שלשה ויש לבאר זה ע"פ מה דאיתא בתנחומא פ' בראשית למה נמסרו שלש מצות לאשה היא כבתה נרה של עולם דכתיב נר ד' נשמת אדם לפיכך תשמור מצות נר היא טמאה חלתה של עולם זה אדם הראשון דכתיב וייצר ד' לקים את האדם כאשה שמקשקשת עסתה במים ואח"כ נוטלת חלה לפיכך תשמור מצות חלה היא שפכה דמו של אדם הראשון לפיכך תשמור נדתה שיתכפר לה עכ"ל מזה שמענו שנתנו שלש מצות האלה להאשה לתקן חטא חוה ומה שחטאה חוה צריך תקון מכל בנותיה ולכן גם רחב נתכונה לתקן זה על חלקה וידעה שמה שתקיים מצות נדה חלה והדלקה אחר גיורה אין זה תקון רק למה שמקיימת עתה ולא על שעבר ולכן נתכוונה לתקן חטא זה גם על מה שעבר מימי חייה בדבר גדול רב הערך להציל הצדיקים האלה פנחס וכלב ממות בענינים הדומים לשלשה התקונים האלה של נדה חלה והדלקה במה שהצילם ע"י חבל וחלון וחומה. חבל הוא דוגמת הדם כי הדם הוא הנפש החיוני והוא מה שממשיך החיים מאב ואם על בן מדור על דור שהחיים שנתנו האבות לבניהם ע"י דם הבן נותן לבנו וכן עד סוף כל הדורות והוא דוגמת החבל שהוא להמשיך הדבר עד למרחוק. החלה נקראת ראשית עריסותכם וזה דוגמת החומה שהיא תחלת וראשית העיר. החלון נעשה להביא אור לבית וזה דוגמת הנר וזה מה שאמרה רחב במה שאני מציל את הצדיקים ממות ע"י שאני מורידם בחבל בחלון ובחומה ע"י שהיה ביתה בחומה זה הוא תקון לה על מה שלא קיימה עד עתה תקון חטא חוה בנדה בחלה וב הדלקה עוד איתא במדרש וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים מרגלים חרש לאמור מאי חרש עשו עצמם כקדרים והיו צועקים הרי קדרות מי שירצה יבוא ויקנה שלא ירגיש בהם אדם עכ"ל וי"ל לאיזה צורך השמיענו הפסוק איזה תחבולה עשו שלא ירגישו בהם אדם ולמה עשו עצמם כקדרים להתנכר וי"ל דקא משמע לן בזה דברי מוסר איך ישמור אדם עצמו מדבר שקר ואיך הצדיקים האלה המרגלים היו ההיפך מהמרגלים ששלח משה שאותן דברו שקר על ישראל והם אפילו להצלת נפשם שמרו מדבר שקר רק שדברו במשל שה קדרה יש לו שתי הוראות אחת לטוב ואחת לטוב הוא שמרמז על השלום כדאמרינן ברכות פרק ט' הרואה קדרה בחלום יצפה לשלום ובארתי במקום אחר מפני שע"י הקדרה נתאחרו שני הדברים השונאים זה לזה בטבע שהם האש והמים שאם גבר האחד על האחר הוא מכלה אותו או שהמים נאכלים מהאש או שהאש נכבה מן המים אבל הקדרה הוא שמאחד אותם שבאמצעיתו בא חום האש אל המים ולכן הוא רמז השלום אבל הוא ג"כ רמז הרע שבקל ישבר יותר מכל הכלים ולאחר שבירה אין לו תקנה כמו שאמר דוד ככלי יוצר תנפצם והנה אמרו רז"ל בסוטה קודם שעברו ישראל את הירדן שלח יהושע לשבע אומות מי שרוצה לעזוב את הארץ ילך בשלום אבל מי שלא ילך יאבד ולזה עשו המרגלים עצמם כקדרים והיו צועקים הרי קדרות מי שירצה יבוא ויקנה לרמז אי לקנות הקדרה שלם שהוא סימן השלום יבוא ויקנה וילך לדרכו לשלום אבל מי שלא ירצה בזה אז ישברו הקדרות דוגמתן ויקויים בהן ככלי יוצר תנפצם ושלום על ישראל.