במדרש בת"כ פ' אחרי בקרבתם לפני ד' וימותו רבי יוסי הגלילי אומר על הקריבה מתו ולא מתו על ההקרבה רבי עקיבא אומר כתוב אחד אומר בקרבתם לפני ד' וימותו וכתוב אחד אומר ויקריבו לפני ד' אש זרה הכריע בהקריבם אש זרה לפני ד' הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה עכ"ל כן הגרסא נכונה וכן היא בילקוט ובת"כ שלנו הגרסא בטעות וכן כתב המג"א בזית רענן וצריך ביאור במה פליגי רבי יוסי הגלילי ור"ע ומה חילוק בין קריבה להקרבה ואם יש חלוק איך יכריע הפסוק שבמדבר כיון שעל כל פנים יש סתירה בכתובים שבפ' שמיני כתיב ויקריבו אש זרה ועל זה מתו ובפ' אחרי נאמר בקרבתם לפני ד וימותו ולבאר זה נאמר שכבר אמרו רז"ל על מה שנאמר בפ' משפטים ויראו את שקי ישראל וגו' ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו זה נדב ואביהו שהי' ראוים למות אז אלא שהמתין הקב"ה עד יום הקמת המשכן וזה דעת ריה"ג שדרש לשון בקרבתם לפני ד' שעל הקריבה מתו שקרבו שפני ד' יותר מדי ונתעורר חטא זה במה שקרבו עוד אל פני ד לקדש הקרשים ולא מתו על ההקרבה באש זרה אבל ר"ע אומר ממה שנאמר מיתתם בפ' שמיני אחר ויקריבו אש זרה שעל ההקרבה מתו ולא על הקריבה לד' והוכיח דעתו ממה שנאמר בפ' במדבר ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ד' את משה בהר סיני ואלה שמות בני אהרן הבכור נדב ואביהו אלעזר ואיתמר וגו' וימת נדב ואביהו לפני ד' בהקריבם אש זרה לפני ד' במדבר סיני והנה מה שכתב ביום דיבר ד' אל משה נראה שאין לו המשך למה שאמר ואלה תולדות אהרן ומשה ולכן דרש ר"ע שבזה רצה הכתוב להשמיענו שלא מתו נדב ואביהו על שקרבו לד' יותר מן הראוי בסיני שהרי כבר הי' לאהרן בנים האלה ביום דיבר ד' אל משה במדבר סיני ועכ"ז וימת נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לא אז כ"א עתה מתו בהקריבם אש זרה וזה ראי' שעל ההקרבה מתו.

אכן אכתי צריך ביאור איך תתיושב סתירת הפסוקים שנאמר בקרבתם ונאמר בהקריבם וי"ל דאמרו רז"ל אע"פ שהאש ירד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ויש ליתן טעם לזה דדרשינן במשנה ברכות פ' ט' ואהבת את ד' אלקיך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע ופי' זה שלא די לאהוב את ד' ביצר טוב בלבד לקיים מצות ד' בקום עשה כ"א גם לאהוב אותו ביצר הרע בכבשו שלא ישלוט על לבבו להביא אותו לידי עבירה והנה אהבת הטוב היא התלהבת אש היורד מן השמים כי שם משכן הקדושה והתלהבת היצר הרע היא אש ההדיוט שמקורו בחלק גוף הארצי ולכן מצוה שיביא גם אש ההדיוט של יצה"ר ויתגבר עליו אש הקדושה של אהבת ד': והנה מה שלא מתו נדב ואביהו אז כאשר ראו את אלקי ישראל אף שנאמר כי לא יראני האדם וחי יש ליתן טעם לזה שמה שבלתי אפשר לאדם בעוה"ז לראות את ד' הוא בעבור שהגוף הגשמי אינו סובל הקרבת הקדושה ולכן בעוה"ב שהאדם כולו רוחני נאמר שהקב"ה עושה מחול לצדיקים והוא בתוכם ומראים עליו באצבע זה אלקינו קוינו לו כמו שאמרו רז"ל והנה במתן תורה ג"כ נעשו ישראל רוחני שהרי בדל מהם המות והיו חיים לעולם אם לא שנעשה העגל ואחרי שנדב ואביהו ג"כ נעשו רוחני לא מתו אז ברואם את אלקי ישראל ומה שנאמר כי לא יראני האדם וחי נאמר למשה אחר מעשה העגל שכבר נעשו ישראל גשמי וזה הי' טעות נו"א אחרי שראו שלא מתו אז במתן תורה לא נתיראו מלקרוב אל ד' ולכנוס לקה"ק.

אמנם לזה הי' סתירה שהקריבו אש זרה שממנ"פ אם הם רוחני א"כ בדל היצה"ר מהם ואין טעם להביא אש מן ההדיוט ולצרפו אל האש היורד מן השמים ואם הם גשמי אין להם לכנוס לקה"ק ולקרוב לפני ד' בלא רשות ולכן רק בצירוף השני חטאים בקרבם לפני ד' ובהקריבם אש זרה נתעורר חטאם הראשון שראו את אלקי ישראל ולכן שלשה הטעמים אמת שמתו על שראו אלקי ישראל ועל הקריבה ועל ההקרבה ועכ"ז העיקר שנתחייבו מיתה הי' מה שחטאו בסוף וכמו שהוכיח ר"ע מפסוק שבמדבר.

והנה רז"ל אמרו בערובין לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבן ובזה יש לבאר מה שנאמר במ"ר פ' אחרי ר' ברכי' פתח גם ענוש לצדיק לא טוב אמר הקב"ה אע"פ שענשתי את אהרן ולקחתי שני בנים ממנו לא טוב אלא להכות נדיבים על יושר הה"ד אחרי מות תני רבי אליעזר לא מתו ב"א אלא שהורו הלכה בפני משה רבן עכ"ל ולבאר דברים תמוהים האלה נקדים מה שאמרינן סנהדרין דף נ"ב וכבר הי' משה ואהרן מהלכין בדרך ונו"א מהלכין אחריהם אמר לו נדב לאביהו אימתי ימותו שני זקני הללו ואני ואתה ננהוג את הדור אמר להם הקב"ה הנראה מי קובר את מי ופי' רש"י איידי דאיירי בבני אהרן תנא ליה הכא לאשמעינן בשביל שהיו מבקשים שררה ורבנות מתו עכ"ל ולענ"ד ח"ו לשפוט שהי' מבקשים הצדיקים הגדולים האלה שררה ורבנות ושהי' חפצים שימותו משה דודם גדול הנביאים ואהרן אביהם משיח ד' למען ינחלו השררה אבל כוונת דבריהם יש לומר ע"פ מה שאמרו רז"ל הביא גם רש"י בחומש פ' זו על מה שאמר משה הוא אשר דיבר ד' לאמר בקרובי אקדש היכן דיבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי א"ת בכבודי אלא במכובדי א"ל משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית ביוחדעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך הרי שידעו כבר השלמים הקדושים שיתקדש הבית בצדיקים והם חשבו כמו שחשב גם משה שהמכובדים שבישראל שימותו ביום חנוך המשכן הם משה ואהרן זה מה שאמרו אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור לא בדרך תקוה אמרו כן אלא בדרך דאגה ויראה כלומר דואג אני שכבר קרב העת שימותו שני זקנים הללו בחינוך המשכן ואז יהי' עמוס על שכמונו להנהיג את הדור ובזה יש ליתן טעם למה הורו הלכה בפני משה רבן שגם זה ח"ו לא מפני גאוה עשו אלא שגם זה הי' בטעות הזה שבא העת שיצטרכו להנהיג הדור ע"פ מה שאמרו רז"ל על זה שצוה הקב"ה למשה קח את יהושע בן נון וסמכת את ידך עליו תן לו מתורגמן שידרוש בחייך שלא יאמרו עליו לא הי' לו להרים ראש בימי משה כן חפצו גם הצדיקים האלה להראות לישראל עוד בחיי משה שבטוחים בידיעת התורה והמצות עוד שלא יצטרכו לשאול את פי משה רבן למען ישמעו להם כשיתמנו להיות מנהיגי הדור מובן למה מת גם אביהו אף שהדבור מתי ימותו זקנים לא דיבר אלא נדב.

החילוק שבין טוב ובין ישר כבר הביא רש"י בפ' ראה על פסוק למען תעשה הטוב והישר בעיני ד אלקיך ע"פ הספרי הטוב בעיני השמים והישר בעיני אדם. ופי' הענין כי הטוב הוא מוחלט בבחינת עצמו אבל לפעמים בני אדם לא מכירין בו לכן לא נקרא טוב בעיני אדם כ"א הישר שאין לתעות מלהכירו ובזה נבוא להבין דברי המדרש שאם גם כאשר הראינו לא הי' רע מצד עצמו בנו"א בין במה שאמרו אימתי ימותו זקנים הללו ובין במה שהורו הלכה בפני משה רבן שכוונתם רק לטובה היתה עכ"ז בעיני בני אדם שלא הכירו כוונתם לטובה הי' נראה הוראתם בפני רבן כעזות וגאוה ולכן צדקו דברי המדרש שלא מתו רק בשביל שהורו הלכה בפני משה רבן שאדם צריך לצאת ידי הבריות כמו שיוצא ידי שמים וזה פי' המדרש גם ענוש לצדיק לא טוב אמר הקב"ה אע"פ שענשתי את אהרן ולקחתי שני בניו ממנו לא טוב פי' לא על שפגמו בטוב בעיני כי לפני לא חטאו אלא להכות נדיבים על יושר שהנדיבים לא הוכו רק על מה שפגמו ביושר בעיני בני אדם ומה הי' זה זה מבאר בדברי ר' אלעזר שלא מתו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן עוד איתא במדרש לא מתו בני אהרן אלא ע"י שהיו מחוסרי בגדים ומה הי' חסרים מעיל וכבר תימה הרא"ש בתשובה על זה הלא כהנים הדיוטים היו שאין לובשים מעיל ואדרבא אם הי' לובשים מעיל היו מיותרי בגדים ולענ"ד אולי י"ל דעוד איתא במדרש רבה בזאת יבא אהרן אל הקדש אמר הקב"ה למשה בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנוס רק שיכנס בסדר הזה ר"י ברבי אלעזר אומר בשלשים וששה זוגים ובשלשים וששה רמונים עכ"ל וגם בזה יש לתמוה אחרי שאמר שלא יכנוס רק בסדר הזה הרי הכתוב פרט ארבע בגדי לבן שאין בהן מעיל ואיך אמר בל"ו זוגים ובל"ו רמונים ועוד למה פרט מהבגדי קדש רק מעיל וממעיל רק הזוגים והרמונים התלויים בו ולמה לא אמר בקיצור שלא יכנוס אלא במעיל וי"ל דאמרינן ביומא מ"ד פעמון זהב ורימון שהמספר הי לו פעמונים ול"ו רמונים התלוים במעיל ויש ליתן טעם למה מספר זה דוקא דאמרינן בסוכה ד' מ"ו לא בציר עלמא מל"ו צדיקים דכתיב אשרי כל חוכי לו הרי שמנין הצדיקים במעוטו אשר לא יבצר ממנו הוא ל"ו ואמרינן סוף חגיגה כפלח הרימון רקתך אפילו רקנין שבך מלאים מצות כרימון הרי שבעלי המצות שאינם בגדר צדיקים גמורים נמשלו לרמונים ומסתמא גם מספרם לא יבצר מל"ו כמו של צדיקים ומה שנאמר במעיל ונשמע קולו בבואו אל הקדש הוא ע"י הפעמונים והוא משל הצדיקים גמורים שמכריזים עליהם בכל יום למעלה כדאיתא בזוהר ואמרינן במדרש בזאת יבא אהרן אל הקדש בזכות שבת ובזכות מילה שנקרא זאת והכוונה שבהראותו לפני ד' בקדש פנימה יביא עמו זכות המצות שמקיימין ישראל וזה ג"כ כוונת התנא במה שאמר שיראה לפני ד' בל וזוגים ובל"ו רימונים ר"ל שיביא עמו זכות הצדיקים גמורים וזכות בעלי מצות אשר המספר הפחות שבהם הוא ששה ושלשים והנה לא הי' אפשר זה כ"א באהרן שזכה וזיכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו אבל נד ואביהו עוד לא זיכו את הרבים על אשר היו עוד בימי נעוריהם ולכן לא הי' יכולים להזכיר לפני ד' זכות ישראל הנרמז בזוגים ורמונים שבמעיל וזה מה שאמר המדרש שמתו על שחסרו מעיל דהיינו מה שנרמז במעיל שהוא זכות הרבים.

ועל דרך זה יש לבאר מדרש פליאה הובא בספר משען המים פ' זו בשעה שבאו שני פולסי דנורא בחוטמיהן של נדב ואביהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה קרעת לפניהם את הים השיבו שרפי הקדש השיבנו ד אליך ונשובה חדש ימינו כקדם עכ"ל ואולי יש לומר בפי' מדרש תמוה זה דכבר הבאנו למעלה פ' צו הפלוגתא שבין בן זומא וחכמים במתניתן דברכות שבן זומא דרש כל ימי חייך הלילות ורבנן דרשי לימות המשיח ויש ליתן טעם באיזה סברא פליגי אם לרבות הלילות בזכירת מצרים או ימות המשיח דאיתא במדרש שטען שר מצרים כשגאל הקב"ה לישראל הרי נגזר עליהם ארבע מאות שנה והם לא הי' בגלות רק רד"ו שנה והשיב מיכאל שר של ישראל לא נגזר עליהם גלות רק ביום והמצריים שעבדו בהם גם בלילה וזה השלים הק"צ שנה שחסרו עוד אמנם במכילתא נאמר עוד תירוץ אחר על קושי' זו שאחרי שעשו ישראל תשובה ויתר להם הקב"ה וחלק השעבוד הנשאר לשאר גליות עד גלות אחרון נמצא לפ"ז לא תם גלות מצרים לגמרי עד לימות המשיח שיכלא עם שאר גליות ולפ"ז לדיעה הראשונה שהי' שעבוד לישראל גם בלילה צריך להזכיר הגאולה גם בלילה אכן אז אין סברא שלימות המשיח ג"כ יספרו אחרי שכבר כלה גלות מצרים לפני אלפים שנה אבל לדעה האחרת הוא איפכא שלח הי' שעבוד בלילה ולכן אין צריך להזכיר י"מ בלילה אבל אחרי שנמשך גלות מצרים עד עת ביאת המשיח צריך להזכיר אז ובזה פליגי ב"ז וחכמים אמנם למה לא כפרה תשובה לגמרי עד שעוד חלק הקב"ה השעבוד בתוך שחר גליות י"ל מפני שלא הי' תשובה שלימה דאיתא במדרש אבכיר הובא בפרשת דרכים שטען שר של עשו כשקרע הקב"ה לישראל את הים והלכו בו ביבשה והמצרים נאבדו הללו עוע"ז והללו עוע"ז מה נשתנו אלו מאלו והשיב הקב"ה וכי יש לדון שוגג כמזיד ומזה ראינו שגם אחר שעשו תשובה ממצרים עוד היו בגדר חוטאים שוגגים.

והנה מה שמתו נדב ואביהו על ידי שבאו שני פולסין דנורא בחוטמיהן שזה לא הי' רק שריפת נשמה וגוף קיים כדאמרינן בסנהדרין פ"ז אפשר ליתן טעם שרצה הקב"ה לרמז על קוטן חטאם שכמו שיש באדם גוף ונשמה כמו כן יש במעשה האדם המעשה הוא גוף והמחשבה שמביאו אל המעשה היא הנשמה שמחי אותו וכבר אמרנו שבמעשה נו"א שהקריבו אש זרה לא הי' חטא ואשמה שהרי כדין עשו דמצוה להביא מן ההדיוט וחטאם לא הי' רק על שהורו הלכה בפני משה רבן ולא שאלו את פיו תחילה ולפ"ז החטא לא הי' רק במחשבה הגורם המעשה וגם בזה לא הזידו רק שטעו בזה וחשבו שמצוה לעשות כן למען ישמעו אליהם בני ישראל כשיתמנו למנהיגי הדור ועל שלא חטאו בגוף המעשה רק במחשבה המחי' אותו לכן גם מיתתם שהי העונש על זה הי' כן שרק נשמתם נשרפו וגוף קיים ועפ"ז יש לפרש המדרש בשעה שבאו שני פולסין דנורא בחוטמיהן של נו"א שנראה מזה שלא חטאו במעשה רק במחשבה ובה חטאו רק בשוגג אמרו מלאכי השרת מפני מה קרעת לפניהם את הים כלומר אם אחת דן שוגג כמזיד לא היו ישראל ראוים שנקרע להם הים שהרי הקב"ה השיב על טענת שר של עשו בים וכי יש לדון שוגג כמזיד ואם שם ישראל נצולו על שהיו שוגגים ולא מזידים מפני מה לא נצולו גם נ"א בחטאם בשוגג על זה השיבו שרפי הקדש השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם שזה ודאי שגם שוגג נחשב חטא וצריך כפרה וכמו שאמר גם דוד כי עוני אגיד אדאג מחטאתי לומר כי אם גם עון שהוא מזיד אגיד ואתודה עליו לפני הקב"ה ואקוה שמחל לי ע"ד ומודה ועוזב ירוחם עכ"ז עוד אדאג מחטאתי שהוא חטא שוגג שלא נמחה עוד והנה כפרת שוגג אפשר בשני פנים או שהקב"ה שהוא ארך אפים ממתין ומצפה לחוטא עד שיעבור גם חטא זה של שוגג ע"י תשובה שלמה עד כלה או אם ע"פ חכמתו העליונה גזר הבורא שטוב להחוטא להתקן מיד אזי ממיתו ובוראו ברי' חדשה שנתכפר עי"ז אז חטאו ומתוקן לגמרי וזה הי' החילוק בין כפרת שוגג לישראל בשעת קריעת ים סוף ובין כפרת נו"א שכפרת ישראל מחטא שוגג הי' על אופן הראשון שעדיין צריכין לסבול ע"ז גלות המעורר תשובה עד עת בא המשיח כאשר אמרנו וכפרת נו"א הי' על אופן השני שנתכפרו לגמרי ונתקנו להיו' ברי' חדש' שמתו ובאו נשמתם בפנחס כאשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל כדאיתא בזוהר וזה מה שהשיבו שרפי הקדש על שאלת מלאכי השרת שיש סתירה בין מה שניצלו ישראל ולא מתו בי"ס ובין מה שמתו נו"א אחרי ששניהם לא נחשב להם רק חטא שוגג ע"ז השיבו מהפסוק השיבנו ד' אליך ונשובה לומר ודאי גם שוגג צריך כפרה רק שבישראל היתה הכפרה ע"י תשובה אחר תשובה עד קץ גלות מה שנרמז בהשיבנו ד' אליך ונשובה שרק אז כשנתקיים השיבנו ד' אליך בקיבוץ גליות אז ונשובה שתהי' תשובתנו שלמה להתם אשמת שוגג ובנו"א היתה אופן השני של הכפרה הנרמז בחדש ימינו כקדם שנעשו ברי' חדשה ועי"ז נתכפר עונם.

אמנם במדרש איכה מפרש הפסוק עוד בדרך אחר וז"ל השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם כד"א וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות כימי עולם זה משה שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו וכשנים קדמוניות זה שנות שלמה רבי אומר כימי עולם זה נח שנאמר כימי נח זאת לי וכשנים קדמוניות כשנות הבל שלא הי ע"ז בעולם עכ"ל ולבאר זה מה המשך יש בפסוק וערבה לד' עם השיבנו ד' אליך ומה ענין שמנגד ימי משה לשנות שלמה וימי נח לשנות הבל י"ל שהמדרש רוצה ג"כ לבאר הכפל של השיבנו ונשובה וגם בפסוק וערבה הכפל מנחת יהודה וירושלים שהלא לירושלים אין מנחה רק מה שמביאים יהודה בתוכה וגם הכפל של כימי עולם וכשנים קדמוניות ולזה נאמר שבכמה מקומות כאשר הזהיר הכתוב על קדושת ישראל הזהיר גם על קדושת הארץ כמו שגם בפ' זו נאמר כי אני ד' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והייתם קדושים כי קדוש אני ובזה יאמר שלא בלבד שקדושת עצמם תהי' לישראל כ"א גם קדושת הארץ אשר דרים בה היא הנצרכת לקדושתם ולכן תלה להיות לכם לאלקים המעלה אתכם מארץ מצרים לומר אילו נשארתם במצרים מקום טומאת וערות הארץ לא הייתי לכם לאלקים וביותר מפורש זה בפ' אחרי במה שאמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה לומר שקדושת הארץ תחאחד עם קדושת יושביה כמו שאמרו כלים פ' א' ארץ ישראל מקודשת מכל ארצות ולכן ישראל והארץ הם מחוברים בזיווג כאיש ואשה כמו שאמר הנביא וארצך תבעל כאשר יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ולכן הקרבנות שכפרו על חטא החוטאים בארץ הי' להם ב' תועליות כפרה על החוטאים וכפרה על הארץ אשר חטאו בו שגם הארץ צריכה כפרה על החטאים שנעשו בתוכה כדכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כ"א בדם שופכו וזה מה שכפל הכתוב וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים שמנחת יהודה היא ג"כ מנחת ירושלים כאלו גם היא הקריבה ונקט ירושלים דרך מליצה על כל הארץ כמו שמצאנו כן הרבה פעמים בנביאים מפני שהיא נקראת משוש כל הארץ:

ובזה הי' החילוק בין מנחת משה שהקריב במשכן אשר בנה ובין מנחת שלמה בבה"מ אשר בנה שבימי משה שהיו עדיין בחו"ל לא היתה מנחתו רק מנחת יהודה אבל בימי שלמה כבר היתה גם מנחת ירושלים וכן הי' חילוק זה בין קרבן הבל ובין קרבן נח שהבל לא הקריב מנחתו רק על עצמו אבל בנח שנאמר בו לא אקלל עוד האדמה בעבור האדם מזה נראה שהי' קרבנו לא בלבד לכפר על האדם כ"א גם על האדמה ועוד חילוק אחר הי' בין שניהם שבימי נח שכבר חטאו בני אדם הי' קרבן כפרה אבל הבל שהוא עדיין לא חטא לא היתה קרבנו לו קרבן כפרה כ"א קרבן נדבה אשר על זה יצדק שם מנחה כאילו הקריב דורון לקונו וזה מה שאמר וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם זה משה שלא כיפר רק על האדם וכשנים קדמוניות כשנות שלמה שכיפר גם על ירושלים והארץ ורבי הוסיף שלא בלבד יהי להקרבנות לעתיד התועלת לכפר על יהודה ועל ירושלים שהוא על ישראל ועל הארץ כמו שנוסף בזה קרבן נח על קרבן הבל כ"א גם יהי' להקרבנות עוד המעלה שהי' לקרבן הבל על קרבן נח שקרבן נח הי' לכפרה וקרבן הבל הי' קרבן נדבה דורון לקונו שבימיו עוד לא הי' ע"ז בעולם אשר על כן יצדק לקרבן שם מנחה וזה משה"כ השיבנו ד' אליך להדבק בך ובקדושתך ואז ע"י זה נשובה פי' אל הארץ ובזה חדש ימינו כקדם שיערבו לך הקרבנות של יהודה וירושלים כמנחה לא כקרבן חובה לכפר על החטא כ"א כמנחת נדבה.

אמנם למה פרט קרבן הבל והלא גם קין הקריב כשלא הי' ע"ז בעולם ואעפ"כ לא ערב להקב"ה זה מבואר בפסוקים ויהי הבל רועה צאן וקין ה' עובד אדמה ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה והנה לא מבואר למה נתקבל קרבן הבל ולא גם קרבן קין אבל יש לומר שהמהפכים טוב לרע ורע לטוב משבחים את קין ומגנין את הבל בשני דברים הא האחד אחרי שאדם הי' לו שני בנים לעבודת הארץ ולרעות צאן ועבודת אדמה בלי ספק היא קשה יותר מעבודת רועה למה בחר הבל הצעיר לעצמו עבודת הרועה והניח לאחיו הבכור עבודת האדמה והשני כי רק אחר שהביא קין מנחתו מפרי אדמתו אשר עבד מנחה לד' הביא הבל גם הוא קרבנו מבכורות צאנו כאילו רק מחמת קנאה באחיו להיות שוה לו הביא מנחתו ולא לכבוד בוראו אבל באמת הפסוק מעיד שהוא להיפך שידוע שבלשון הקדש עת העבר לפעמים בא בלשון עבר ולפעמים בא בלשון עתיד עם ו' המהפך והכלל הוא בזה שאם בא בלשון עבר מורה על העת שכבר עברה וקדמה למעשה אשר סופר לפני' כמו שכתב רש"י בפסוק והאדם ידע את חוה אשתו קודם שנתגרש מגן עדן וכן פי בפסוק וד פקד את שרה קודם שריפא את אבימלך וכן פי' בפסוק ואל משה אמר עלה אל ד' פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות.

והנה בפסוקים האלה נאמר ויהי הבל רועה צאן וקין הי' עובד אדמה ותיבת הי' נראה מיותר אבל רנה להורות בזה שלא הבל בחר להיות רועה צאן בתחילה כ"א אחרי אשר קין כבר הי' עובד אדמה קודם לכן מפני שאוהב אדמה הי כאשר פרשנו בפ' נח וכן הי' הענין בקרבן שגם שם נאמר והבל הביא גם הוא להורות שכבר הביא קרבנו טרם הביא קין מנחתו מפרי האדמה ובזה העיד הכתוב שלא קין הי המתחיל בעבודת ד' כ"א הבל וקין הי המקנא באחיו.

ובזה כבר נפרט הטעם למה קיבל הקב"ה קרבן הבל ואל מנחת קין לא שעה ועוד פי' הכתוב טעם לזה במה שאמר וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה שתיבות אל הבל ואל קין נראות מיותרות דהל"ל וישע ד' אל מנחת הבל ואל מנחת קין לא שעה אבל ר"ל דאין חפץ לד' בקרבן מנחה כ"א בלב ומחשבת המקריב שתהי' בהכנעה לו ולכן מפרש הטעם למה שעה אל מנחת הבל מפני שאל הבל עצמו שעה בשהכיר תמימות לבו אבל למנחת קין לא שעה מפני שגם אליו לא שעה בהכיר עקמומית לבו ואם גם בזה אמר לא שעה לשון עבר הטעם שהבורא יודע העתידות והוא מתעלה על העת ובחוק ידיעתו יתאחדו העבר וההו' והעתיד.

עוד יש ליתן טעם למה לא נתקבל קרבן קין לרצון על פי מה דאיתא בפרקי דר"א פ' כ"א הגיע ליל י"ט של פסח קרא אדם לבניו אמר עתידים ישראל להקריב קרבנות פסחיהם הקריבו גם אתם לפני בוראכם והביא קין מאכלו קליות זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו כבשים שלא נגזזו רבי יהושע בן קרחה אמר אמר הקב"ה ח"ו לא יתערבו מנחת קין והבל לעולם אפילו באריגת בגד שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו עכ"ל וי"ל מה טעם גזר הקב"ה ה כן שלא יתערבו מנחת קין והבל לעולם אכן יבואר שזה הי' מה שפגם קין בקרבנו שאחרי שאמר אדם לבניו שעתידים ישראל לעשות קרבן פסח בלילה זו הרי שידע התורה א"כ מסתמא הורה לבניו ג"כ המצוה כתיקונה שיאכלו הפסח עם מצה ומרור כי עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה כדאמרינן פסחים פ' ז' וזה הקרבן המרוצה לד' אשר ביקש אדם מבניו שיקריבו והנה הבל שהי רועה צאן הביא משלו כדת וכמצוה כבש לפסח והי' לו לקין שהי עובד אדמה להתאחד עם אחיו ולהביא מפרי תבואתו מצה ומרור ואז הי' עושים הפסח כתקונו אבל קין הרשיע התאחד קרבנו עם אחיו כ"א הביא מאכלו הרגיל בו קליות מזרע פשתן ולכן לא בלבד שלא נתקבל קרבנו לרצון כ"א גם אמר הקב"ה אחר שסירב להתאחד קרבנו עם של אחיו לכן לא יתאחדו מנחת קין והבל לעולם אפילו באריגת בגד.

והנה במה שאמרנו למעלה שהיתה תקנת נו"א במה שמתו ובאו נשמותהם בפנחס לזה יש ליתן טעם למה לא נתקנו מיד עד מעשה זמרי שהנה מה שפגמו הי' על שהורו הלכה בפני משה רבן והיו צריכין תיקון בדבר זה בעצמו שפגמו בו וזה לא הי' אפשר עד שהביא זמרי את המדינית לפני משה ונתעלם ממשה הלכה בועל ארמית מה יעשה לו והלכה שאין מורין לשואלים כ"א קנאין יעשו מעצמן כדאמרינן סנהדרין פ"ב ואז בא העת לתקן מה שעיותו שהוצרכו להורות הלכה לפני משה רבן ובאו לתוך פנחס לקנא קנאת ד'.

ובזה יבואר ג"כ מה דאיתא במדרש הנני נותן לו את בריתי שלום בדין הוא שיטול שכרו וכבר דקדקו המפרשים למה דוקא עליו נאמר בדין הוא שיטול שכרו הלא אין הקב"ה מקפח שכר לכל ברי' אבל י"ל דכבר אמרו רז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא בעולם התחיי' ולכן אין לאדם לתבוע השכר ע"פ דין בעוה"ז אבל כיון שלפנחס כבר בא התתיי' שנשמתו פרחה ממנו מאימת בני שמעון כדאיתא בזוהר ונחי' ע"י נשמות נדו"א שכבר מתו וחיו עתה הרי כבר בא לפנחס עולם התחי' שהרי באמת לא מת עוד שפנחס הוא אליהו כדברי רז"ל והוא עלה חיים למרום לכן אמר הקב"ה רק עליו בדין הוא שיטול שכרו עתה שכבר חי חיי התחי'.