במדרש צו את אהרן הה"ד שנאה תעורר מדנים שנאה שנתן אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים היא עוררה עליו דיני דינים הוא שמשה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה א"ל מוטב הי' להם שידונו שוגגים ואל ידונו מזידים וכו' הה"ד ובאהרן התאנף ד' מאד להשמידו ואין השמדה אלא כילוי בנים ועל כל פשעים תכסה אהבה תפלה שהתפלל משה עליו ומה התפלל מתחלת הספר ועד כאן כתיב וערכו בני אהרן ונתנו בני אהרן אומר משה לפני הקב"ה הבור שנואה ומימיה חשובים חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם דתנינן תמן כל העצים כשרים למערכה חוץ מזית וגפן ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו א"ל הקב"ה חייך שבשבילך אני מקרבו ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים שנאמר צו את אהרן ואת בניו עכ"ל כפל המשל מבור ומעצים יש לפרש שבתחילה לא רצה משה בתפלתו רק לקרבו ולהשוות אהרן לבניו וזה המשל מבור שאם הבור שנואה ומאוסה גם המים שבה מאוסים ולא חשובים ואחרי זה הוסיף בתפלתו שיחשוב אותו עיקר עוד יותר מבניו כמו שהעץ הזית והגפן לא נשרף על המערכה בשביל הפירות שיצאו מהם השמן והגפן שמהם נקרבו הנסכים וזה שהשיב לו הקב"ה לא בלבד שבשבילך אני מקרבו כמשל הבור ומימיו אלא גם אני עושה אותו עיקר ובניו טפלים כמשל עצי הזית והגפן ופריהם.

אמנם יש להקשות איך אפשר שעתה אחר הוקם המשכן ושכן בו כבוד ד הקב"ה ריחק את אהרן הרי כבר קודם שהוקם המשכן נאמר לו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי ולא עוד אלא שנאמר במדרש רבה עצמו שם אמרו בשעה שירד משה מסיני וראה ישראל באותו מעשה ומשה הי' סבור שהי אהרן שותף עמהם והי' בלבו עליו וגו' א"ל הקב"ה אהרן יודע אני האיך הי' כוונתך איני משליט על קרבנותיהם של בני אלא אותך שנאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך עכ"ל הרי שכבר אז הי' מרוצה להקב"ה ובזה יש לומר שמשה חשד לאהרן בשתים שח"ו הוא הי' שותף עמהם שחטא לעצמו וגם שהחטיא את ישראל לעשות להם העגל וזה מה שהשיב לו הקב"ה אני הבוחן לבבות יודע שלא חטא לעצמו ולכן אני מקרבו לעבודתי לכהנו לי אכן מה שהחטיא את ישראל זה הי' נחשב לו עוד לחטא וגרם לו בתחילה טרם התפלל משה עליו שלח יהי' ראוי עוד לכפר בעד ישראל דאין קטיגור נעשה סניגור ולכן לא אמר לו הקב"ה אז רק אני משליט אותך על קרבניהם של בני ולא חמר לו שהוא יקריב חת קרבנותיהם אלא שיהי' כגזבר הממונה על הקרבנות שיקריבו בניו ולכן בכל הקרבנות שפתח הפרשה דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם לא נזכר אהרן רק בני אהרן וזה מה שפתח המדרש שנאה תעורר מדנים שנחה שנתן אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים היא עוררה עליו דיני דינים הרי מה שעורר עליו הדינים הי' בשביל שהחטיא את ישראל. אבל באמת גם לזה הי' כפרה לאהרן בשנדקדק שבמדרש אמר שמתו נדב ואביהו פי מה שנאמר ובאהרן התאנף ד' מאד להשמידו ואין השמדה אלא כילוי בנים ואמרו רז"ל שתפילת משה כיפר מחנה שלא מתו רק נדב ואביהו ולא אלעזר ואיתמר והרי בפסוק נאמר טעם מיתתן בהקריבם אש זרה ובגמרא דעירובין אמרינן שמתו על שהורו הלכה בפני משה רבן ונראה כאלו ג' דברים סותרים זה את זה אבל באמת הכל טעם אחד דהסתירה האחת כבר יישב הפסוק עצמו במה שנאמר ויקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם שמשמע שחטאם באש זרה אשר הקריבו לא הי' רק באשר לא צוה אותם והורו הלכה בפני רבן אכן היתה הלכה כדין שאעפ"י שאש ירד מן השמים מצוה להביא מן הדיוט: אבל למה באמת צריך ב' אשיות מן השמים ומן ההדיוט זה יש לבאר כי אם אמנם העבודה צריכה כוונה והכהן העובד הי' צריך לכוון בעבודתו לשם ד' ולשם בעלים ולשם חטא ואם פגם במחשבה פיגול הוא לא ירצה עם כל זה עיקר טעם העבודה ומה שפעל בעולם העליון להיות לרצון לפני הקב"ה זה לא הי' אפשר להשכיל בשכל האנושי ולזה רמז שאעפ"י שהכהן ביער האש בעצים אשר על המזבח אשר תאכל הקרבנות שהוא סימן ההתלהבות קדושתו בעבודתו עכ"ז עיקר האש אשר יעלה תועלת הקרבנות השמימה הי יורד מן השמים עליו והתאחד הקדושה מלמעלה עם קדושת מחשבתו וזה חות שמעשה בלא מחשבה לא נחשב אחרי שגם המחשבה התחתונה לא נשלמת להחשב מחשבה רצוייה כ"א אחרי התאחד עמה המחשבה מלמעלה וזה הי התנצלות אהרן במה שעשה העגל לישראל במה שאמר מוטב הי' להם שידונו שוגגים ואל יהיו מזידים לומר שלא בלבד שלא החטיא את ישראל בזה אלא אדרבה זיכה אותם שאם גם מעשיהו לא רצויה אבל מחשבתו לטובה היתה ומעשה בלא מחשבה לא נחשב כאשר יורה האש שיורד מן השמים על האש שביער הכהן במעשה על המזבח שרק המחשבה מחי' את המעשה אמנם כשהקריבו בניו אש זרה מן ההדיוט אחר שכבר ירד האש מן השמים נתעורר בזה חטא אהרן מחרש כאילו אין המחשבה עיקר אלא המעשה ונחלש בזה טענת אהרן שעשה מעשה רע בלא מחשבה רעה ולכן נתעורר עליו אמת ד' להשמידו בכלוי בנים ומתו נדב ואביהו שגרמו זה.

אמנם מצא תפלת משה עוד מקום לכפר על אהרן וגם על החטא שהחטיא את ישראל מה שנרמז בצו את אהרן שיש ליתן עוד טעם למה הי' צריך ב' אשיות מן השמים ומן ההדיוט דאמרו רז"ל אמר רשב"י העולה אינה באה אלא על הרהור הלב ורמזו זה ממ"ד היא העולה שהמחשבה נקרא עולה כדכתיב העולה על רוחכם ובאשר שעיקר זמן המחשבה רעה היא בלילה כמו שאמר הנביא החושבים רע על משכבותם בערב ובקר יעשנו לכן נאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. אבל עוד מצאנו כפרה לעולה כדאמרינן בזבחים שמכפר על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה הרי שהי' לעולה שני מיני כפרות על מעשה ועל המחשבה ולזה נאכל משני אשיות אש הדיוט שנפעל במעשה כפר על המעשה ואש גבוה לכפר על המחשבה שלא נודע רק ליודע מחשבות וזה מה שרמז הפסוק בכפל הלשון זאת תורת העולה היא העולה לומר חם כבר בפ' ויקרא נאמר תורת העולה ושיקטירו אותו הכהנים על העצים אשר על האש עכ"ז פה בחינה אחרת על העולה ששם הוא העולה שמכפר על המעשה אבל פה היא העולה בשמכפר על המחשבה ולכן כל התורה שיפרש מן העולה פה היא רק שתהי מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר לכפר על מחשבות רעות של לילה ואש המזבח תוקד בו שמרמז על אש של מעלה כמו שפי' האלשיך ומזה הוראה נכונה ומקוימת על גודל ענין המחשבה שהיא לבדה תערוך את ערך המעשה ולכן לא יחשב לו לאהרן לחטא מה שהחטיא את ישראל באשר שלבוחן לבבות ויודע עתידות נודע שרק למען יהיו ישראל שוגגים ולא מזידים עשה להם את העגל ושגם השיג להם בזה התועלת הזאת ולכן פה בציווי זאת תורת העולה נתעלה אהרן שנצטוה גם הוא להקריב קרבנות לכפרת ישראל. אבל עוד נתעלה יותר במה שנאמר בפסוק הסמוך ע"פ דברי המדרש זה קרבן אהרן ובניו ר"ל פתח כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים רבי יונה פתר קרא בישראל בלשון זה הושפלו כי זה משה האיש ובלשון זה הוגבהו זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל ורבנן פתרין קרא באהרן בלשון זה הושפל ואשליכהו באש ויצא העגל הזה ובלשון זה הוגבה זה קרבן אהרן ובניו וגו' מחציתו בבקר ומחציתו בערב עכ"ל ולהבין איך בתיבת זה נשפלו ישראל ואהרן ואיך בתיבת זה הוגבהו נאמר דכבר פרשנו בפ' ויקהל מה שאמרו ישראל כי זה משה האיש שתיבת זה נראה מיותר אבל רצה לרמז על מה שאמרו רז"ל אלהות הרבה התאוו להם שלא בלבד שרצו אלהות להיות ממוצע בינם ובין בורא העולם תמורת משה אלא שגם רצו יותר מאחד וע"כ אמרו כי זה משה האיש לומר האחד לא יספיק לנו וזה הקשה יותר בשאלתם כי גם אחרי שבא משה עדיין לא הונח להם חפצם לאלהות הרבה ולכן בתיבת זה שמורה תלונותם על יחידות התנהגות משה הושפלו ביותר ועל כן כשרצה הקב"ה לכפר להם עון העגל אמר זה יתנו מחצית השקל לומר כי זה שהוא מחצית השקל יתנו לכפר על נפשותיהם להורות להם שלא ברבים חפץ ד' כשהם כי אם כשיתאחדו ויצטרפו זה עם זה כמו שאמרנו למעלה שלכן חפץ במחצה שישתלם על ידי מחצית שקל של האחר ויהי שקל שלם וזה הפי בזה הושפלו ובזה הוגבהו. וכזה יפורש גם מה שנאמר באהרן שבלשון זה הושפל והוגבה שיזה שהושפל אהרן במה שאמר וינא העגל הזה מבואר ע"פ מה דאמרינן מגילה כ"ה תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר לעולם יהי אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה פקרו המעררים שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה ופי' רש"י העיזו פניהם לומר יש ממש בע"ז פי' מפני שהעגל הי' בו חיות ע"י כישוף מכספי ערב רב כדכתיב כתבנית שור אוכל עשב ע"פ דרשת רז"ל וזה מה שאמר אהרן בהתנצלותו אל משה שמעשה השטן הצליח והעגל לא מעשי ידי הוא שראה נא העגל הזה שיש בו חיות מה שידוע לך שלא יכולתי לעשות ומה שאמר אהרן לטובה פתרו המעררים לרעה שאמרו הרי יש חיות שלא ע"פ מעשה אהרן חם כן אלקים הוא שברא את עצמו ולכן אמר רשב"א שיהי' אדם נזהר בתשובתו שלא הי' לו להזכיר חיבת הזה וזה מה שאמר המדרש בזה הושפל:

אכן בזה ג"כ הוגבה ע"פ מה שמסיים המדרש ולא עוד אלא שכל הקרבנות אין באין חצין וזו באה חצין מחציתו בבקר ומחציתו בערב ולא עוד אלא שכל מי שמקריב אותו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא מקריב מסוף העולם ועד סופו שנאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו מוקטר מוגש לשמי מנחה טהורה עכ"ל והנראה שהמדרש בא ליתן טעם על מה שנשתנה הקרבן זה מכל הקרבנות שהכהן הי' מביא מנחת הסולת מביתו עשרון שלם כשאר מנחות וחצהו להקריב מחצה בבקר ומחצה בערב ובזה נפרש שרצה הקב"ה להודיע איך חביב לו עבודת אהרן אשר קידשו לעבוד עבודתו לא בלבד בקרב ישראל אלא גם בכל העולם כדכתיב כי ממזרח שמש עד מבואו מוקטר מוגש לשמי שיבא עת שיכירו בכל העולם שראוי לעבוד רק להקב"ה ולא לזולתו ולכן בא הקרבן חביתן של אהרן בבקר ובערב לרמז על מזרח שמש ועל מבואו וגם לא נקרב בכל פעם רק החצי להורות שעבודה זאת אינה רק התחלה ולא תשלם עד תכליתה רק בבא העת שיכירו כל באי עולם שהבורא לבדו הוא האלקים אין עוד מלבדו ולשמו מוקטר ומוגש מנחה טהורה וזהו מה שאמר המדרש שכל מי שמקריב אותה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא מקריב מסוף העולם ועד סופו על שאהרן ובניו הם המתחילים בעבודה אשר תושלם כשיכירו כל יושבי תבל גדולת הבורא שהוא אחד ושמו אחד ותחת אשר חטא אהרן במה שאמר ויצא העגל הזה ונתן מקום למעררים לטעות שיש ממש בע"ז הוגבה בזה קרבן אהרן ובניו כאילו מורה באצבע ראה זה קרבן משונה מכל הקרבנות להראות מעלתך לפני שייעדתיך לפרסם אלקותי עד שבכל העולם ממזרח שמש עד מבואו מוקטר מוגש לשמי ויבערו האלילים יין העולם.

עוד יש ליתן טעם למה ציוה הקב"ה בין בשקל ובין בקרבן אהרן ובניו שיהי' בחצי מחצית השקל ומחציתו בבקר ובערב שרצה הקב"ה להראות איך עבודת האדם אפילו יקריב כל קרבנות שבעולם לא יספיק לכבד לבורא כל העולמות אשר לו הארץ ומלואה ורק בהשלם בחסדו את החסר במעשי בני אדם נעשה עבודה שלימה וזה הורה בכהנים העובדים ובישראל אשר העבודה נעשה בשבילם דהמחצית השקל הי' חלק לישראל בעבודה שממנו נקנו הקרבנות והי' חסר להיות מחצה להורות על זה שלא תספיק מה שנתנו לעבודה אם לא ישלימו חסד הקב"ה וכן הכהנים בחינוכם לעבודה והכהן הגדול בכל יום הקריבו מחצה להורות על זה שהעבודה לא תשלם רק ברצון הקב"ה.

ובזה יבואר מה שנאמר וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקוד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה ואמרו רז"ל שאמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל פקוד פקדתי אתכם שמסורת בידם שמי שיאמר בלשון זה מה שאמר יוסף הוא גואל באמת והקושיא מפורסמת אחרי שהי' מסורת בידם איזה ראיי' הוא שהוא גואל באמת חולי גם רמאי ידע זה ואומר שגואל הוא אבל יש לומר דודאי דברים האלה בלבד לא יורו על גואל באמת כי מי שיבא ויאמר שבא לגואלם יבקשו ממנו לעשות מופתים כמו שגם משה אחר שאמר פקד פקדתי הוצרך לעשות שלשה מופתים לפני ישראל כדכתיב והי' אם לא יאמינו וגו' אבל הכוונה היא במסורה שבידם שמי שיאמר לשון הזה פקד פקדתי הוא גואלם אחר בחנו אותו במופתים אכן למה בלשון זה דוקא מבואר ע"פ דברינו שבודאי ידעו זקני ישראל שיהי' להם גאולה מגלות מצרים כאשר הבטיח הקב"ה לאברהם רק שחשבו שלח יפקוד ד' אותם כי אם כשיהיו באמונתם ובמעשיהם הטובים שלמים ואחרי שידעו כי ישראל עוד היו ערום ועריה ממעשים טובים יראו שעוד לא הגיעה העת לגאולה להם ומי שיבא לומר שנשלח לגאלם לא יאמינו לו אפילו ע"י ניסים כן נתיירא משה אבל הקב"ה אמר לו לך ואמור להם פקר פקדתי אתכם כלשון שהבטיח יוסף אותם שפקוד יש לו שתי הוראות הוראת הזכירה והוראת החסרון כלשון ויפקד מקום דוד וזה מה שהי' מסורת בידם כי מי שחומר בלשון הזה המורה על הבחינה שגם אם הם בגדר פקד שיחסר להם זכות גאולה עם כל זה יפקוד ד' אתכם הוא גואלם בחמת ולכן תאמר לישראל בשמי פקד פקדתי אתכם מה שעשוי לכם במצרים לומר אף שפקוד וחסר לכם זכות עם כל זה לגאולתכם משני טעמים שהם בראשון אתכם אם לא מצד מעשיכם עכ"ז מצד עצמכם שחתם בני אברהם יצחק ויעקב וגם שנית מפני שפקדתי חת העשוי לכם במצרים שהקשו עולם עליכם יותר ממה שגזרתי הרי גם בזה מה שנחסר להשלמה השלים חסד הקב"ה. ובמדרש תנחומא מפרש עוד בדרך אחר מה שנאמר זאת תורת העולה היא העולה ומה שנאמר צו את אהרן ואת בניו לחמר דאיתא שם זאת תורת העולה זש"ה כי מי בשחק יערך לד ידמה לד' בבני אלים אמר הקב"ה אם הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל שהוא אצלי להקריב לי קרבן וממי אני מבקש קרבן מישראל וכו לכן נאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר והאומות אומרים מה הוא כך שישראל מקריבין ומקטירין אמר להם הקב"ה זאת תורת העולה מי זאת עולה מן המדבר ומשה עלה אל האלקים עכ"ל ולבאר דברים אלה שנראו מחוסר הבנה יש לומר שהמדרש רצה לבאר מה שנאמר צו חת אהרן ואת בניו לאמר מה הוא לאמר שהרי הציווי לא הי' לאמר לאחרים כ"א לאהרן ולבניו שהם העובדים בעצמם ולזה מבאר שבזה רצה הקב"ה שיאמרו לישראל ויבארו להם בחינת הקרבנות לבל יחשבו כאילו מקריבים דורון להקב"ה שאמר הקב"ה הרי אם רציתי קרבן הרי מיכאל כהן גדול קרוב אלי שעובד במקדש שלמעלה עבודת כהונה ולמה אבקש קרבן מילודי אשה כמוכם תשושי כח ולכן תאמרו לישראל כי לא למעני כי אם למענם אני שואל מהם להקריב קרבנות שהקריבה אל האלקים נקרא עולה כדכתיב מי זאת עולה מן המדבר שקרא כן לישראל שנתעלו במדבר לעלות אל ד' ולהתדבק בקדושתו וכן נאמר ומשה עלה אל אלקים שאין זה עלי' במקום כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו כ"א עלי' במעלה ובקדושה כן בחינת הקרבן לעורר גישרא המדות אשר על ידם יעלו אל ד' והם שלשה תנאים (א') שיכניע המקריב תאוותיו הרעות ויזבח יצרו הרע לכבוד הקב"ה כמו שאמרו רז"ל זובח תודה יכבדנני זה הזובח את יצרו ובפרט יתנהג זה מי שנכשל בעבירה וישוב אל ד' כמו שאמרו רז"ל בסנהדרין דף מ"ו המר ריב"ל כל הזובח את יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו כבדו להקב"ה בשתי עולמות שנאמר זובח תודה יכבדנני עכ"ל ומה הענין שמכבד להקב"ה בשתי עולמות י"ל דכל זמן שהאדם בעולם הזה לוחם עם יצרו המתגבר עליו בכל יום עוד אינו שמח בחלקו באשר לא יודע אם יצלח בידו להתגבר במלחמה הקשה ולבו מלא דאגה חבל בעולם הבא כאשר נודע לו שחלקו נפל לו בנעימים באשר גבר על יצרו והכניעו אז בא לו העת ליתן תודה לאלקים על שזיכה אותו לנצח לאויבו הקשה ולנחול נחלת חיים.

אמנם לפעמים יתגבר אדם על יצרו כל כך שמכניע אותו לגמרי בשאין לו עוד תאווה לחטא כמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי וכמו שדרשו רז"ל סוכה ד' נ"ב אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' וד' ישלם לך חל תקרא ישלם לך כ"א ישלימנו לך שהקב"ה יעשה שלום בינו ובין יצה"ר שלא יבקש עוד להכשילו בחטאים וזה נקרא זובח את יצרו והוא יתן תודה לאלקים גם בעוה"ז באשר כי מובטח הוא שנצח במלחמה וזה הפי' כל הזובח את את יצרו ומתודה עליו שהכניע את יצרו לגמרי ונותן תודה לאלקים על שהעמידו במלחמה קשה להרבות זכותו ושכרו מעלה עליו הכתוב כאילו כבדו להקב"ה בשתי עולמות שהכבוד שנותן להקב"ה על שזיכו לנצח ליצה"ר אשר מרבים לא יותן רק בעוה"ב כבר ניתן ממנו בעוה"ז שנאמר זובח תודה יכבדנני לומר מי שזובח יצרו ועל כן נותן תודה לי יכבדנני בכפלים בכבוד העוה"ז על שזבח את יצרו למענו ובכבוד העוה"ב בתתו לי תודה וזה יכבדני בכפלים.

אכן איך יגיע האדם למדריגה זו לזבוח את יצרו זה מרומז בארבע תיבות בתורה שטעמם נגינת שלשלת שהם ויתמהמה מה בפ' וירא ויאמר בפ' חיי שרה וימאן בפ' וישב וישחט בפ' צו שמי שנשבה ביד היצה"ר ורוצה להתנצל ממנו ילך בזה מדריגה למדריגה בתחלה יתעורר בלבו הרהור תשובה ויתמהמה לילך בעצת יצרו הרע לשעתו עד שיתגבר עליו ואם לא יועיל לו זה אז יאמר בפיו וידור לקיים המצוה כדאמרינן בחגיגה פ' א' מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי פיך וזה נרמז בויאמר ע"ד הכתוב זה יאמר לד' אני ובהגיע למדריגה הזאת כשיגיע אז לבחינת הנסיון שרוצה היצה"ר לפתותו לחטא יקיים וימאן שימאן לשמוע לעצתו אלא יכבוש את יצרו כמו יוסף שכבש אותו בעת הנסיון ואם ירגיל עצמו בזה אז יבא למדריגה העליונה של בעל תשובה לקיים וישחט שיזבח את יצרו ויהי' לבו חלל בקרבו וזה תנאי הראשון להשלמת עבודת הבורא. התנאי (ב) שאל ילך בקיום המנות בקרי כאשר יקרה וינעם לו לפעמים עושה ולפעמים מניח חלא כולם יעשה בלב שלם תמיד שיחור בו אור הנשמה כל חיי חלדו בעוה"ז הדומה ללילה להאיר חשכו. התנאי (ג) שאמנם חפץ הבורא ברוח נשברה כנאמר זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה וי"ל הכפל רוח נשברה ולב נשבר ומה הלשון לא תבזה איך יחשב שיבזה הקב"ה לב נשבר אכן יש לומר שיש ב' מיני הכנעה לעבודת ד' הכנעה ברוח והכנעה בלב הרוח הוא חיי הרוחני אשר באדם ולב הוא חיי הגשמי כי הלב הוא המוציא והמביא את הדם הנוזל תוך העורקים והדם הוא הנפש והחילוק ביניהם כי הכנעת הרוח אין מבוא ממאורעות האדם באשר מקורה היא הכרת גדולת הבורא והכרת שפלות האדם נגדו ולכן תמצא גם בעשיר אשר לו כל משאלות לבבו בלי מחסור אבל לב נשבר יאמר על מי שנכנע מחמת עניו או שאר צרות המגיעים לו ע"י מאורעות העולם כאשר יעיד עליו תיבת ונדכה אשר הוראתו שנדוך ע"י צרות ואף שגם זה נכנע לפני הבורא עם כל זה הכנעתו איננו שוה לערך רוח נשברה באשר מקורה פגעי העולם וזה מה שאמר הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה מה שחפץ בו ד' יותר מזבח ומנחה היא ההכנעה ברוח בהכרת גדולתו וחסדו אכן גם אשר מי לא הגיע למידה זו שלא נכנע לפני בוראו אלא בלב נשבר ונדכה מפני הצרות הבאות עליו יפנה אל בוראו בהכנעה ובתקוה לישועתו אף שלא בזה בחר ד' עכ"ז גם לב נשבר כזה אלקים לה תבזה.

אכן גם אם ההכנעה ביראת התרוממות היא הנרצה לפני ד' עכ"ז לא תהי' בעצבות כ"א בלב שמח בהתלהבות קדושה כנאמר עבדו את ד בשמחה ונאמר עוד וגילו ברעדה כי רק בלב שמח בעבודת ד יגיע האדם למעלה העליונה להתקרב אל בוראו. וזה נרמז במה שנאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח זה תנאי הראשון אשר אמרנו שיהי' חייו המזבח אשר עליו זובח יצר תאוותיו ומפיר אותן: כל הלילה עד הבקר הוא התנאי השני שלא לילך עם בוראו בקרי פעם טוב ופעם רע אלא כל הלילה שהוא העוה"ז הדומה ללילה יבעיר תאוותיו באש קדושת המזבח אשר עליו זבח יצרו הרע לכבוד בוראו: אבל לא בלבד על המזבח תוקד האש כ"א גם אש המזבח תוקד בו והוא התנאי השלישי אשר אמרנו שתלהב בו התלהבות הקדושה בקרבו וזאת תורת העולה כי בזה יעלה ויתקרב אל ד' כמו שנאמר מי זאת עולה מן המדבר ומשה עלה חל האלקים וזאת העולה אשר חפץ בו ד'.

עוד יש ליתן טעם למה שהקריב אהרן מנחת חביתין לחצאין מחצה בבקר ומחצה בערב בשנבאר בתחילה ממה שנאמר במדרש פ זו זה קרבן אהרן ובניו אמר רב אידי מתאווה הי' דוד לקרבנם של נשיאים הה"ד עולות מתים אעלה לך בקר עם עתודים איזה קרבן שיש בו פרים ואילים וכבשים חלא קרבנם של נשיאים עכ"ל ויש לדקדק אם נתאווה דוד להקריב קרבן פרים ואילים וכבשים מי מחה בידו להקריב הלא הי לו מזבח בגבעון וגם הבמות הותרו אז להקריב עליהן ועוד י"ל למה הי' מתאווה דוקא לקרבנות של נשיאים ואם שהי פרים ואילים וכבשים הלא כל מוספי צבור היו משלשה מינים אלו ויש לפרש דמצאנו בהרבה מקומות איך גדול חפץ וחשק דוד לבנות הבית כמו שאמר שמחתי באומרים לי בית ד' נלך וזה שאמר אבא ביתך בעולות ואשלם לך נדרי שהמשכן והמזבח בגבעון לא הי' בית כי אם אהל דכתיב ואתהלך באהל ובמשכן ורק בית המקדש נקרא בית וזה מה שהתפלל אבא ביתך בעולות ואשלם לך נדרי מי יתן שאזכה שיבנה בית המקדש בימי ואבא שם בעולות לשלם נדרי וזהו גם פי' המדרש נתאווה הי' דוד לקרבנם של נשיאים שקרבן זה הי לחנוכת המשכן והי' מתאווה שיבנה בית המקדש שיביא גם הוא אז לחנוכו קרבנם של נשיאים בחינוך הבית כמו שהביאו הנשיאים בחנוכת המשכן ומה שפרט הקרבן פרים ואילים וכבשים הוא שלא מצאנו קרבן יחיד משלשה מינים האלה כ"א מוספי צבור והטעם י"ל דכבר אמרו רז"ל פרים כנגד אברהם שנאמר ואל הבקר רץ אברהם אילים כנגד יצחק וירא והנה איל וגו' כבשים כנגד יעקב כדכתיב והכשבים הפריד יעקב הרי שקרבנות הללו הקריבו בעד הציבור לעורר עליהם זכות אבות הקדושים אבל לא יאות כן לעורר זכות אבות בשביל יחיד ורק להנשיאים הותר להקריב כן וזה הי' מתאווה דוד להיות כמוהם שאם גם הי' יכול להקריב קרבנות האלה שלשתם לקרבנות נדבה לא הי' להם הבחינה לעורר זכות אבות בעבור שקרבן יחיד הוא ומה שהותר לנשיאים להקריב כן וגם הקריבו בשבת מה שלא הותר רק בקרבן צבור יש לפרש ע"פ מה דאיתא עוד במדרש שם ר"י אומר חביב קרבנם של נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל בים שם נאמר זה אלי ואנויהו וכאן כתיב זה קרבן נחשון ר"נ אומר חביבה קרבנם של נשיאים לפני הקב"ה כשני לוחות הברית שנאמר בהם מזה ומזה הם כתובים ורבנן אומרים חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כקרבן הנשיאים דכתיב זה קרבן אהרן עכ"ל ומה ענין השיווי בין קרבנם של נשיאים ובין שירה שאמרו ישראל ובין שני לוחות הברית ולמה מיחם השיווי בתיבה זה דוקא יש לפרש דהעושה מצוה בממונו צריך לקיים שלשה תנאים למען יהי' לרצון לפני ד' (א) שיהי' ברצון טוב ובשמחת לבב על שזכה לכבד את ד' מהונו (ב) שישתדל בהידור שיהי' באופן מה שיתפאר גם בעיני האדם כמו שאמרו רז"ל זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות סוכה נאה וכו (ג) שלא יעשה כן להתפאר בעיני בני אדם כ"א תהי' כוונתו לבד לכבוד קונו וזה מרומז במה שנאמר בסוף כל קרבן של נשיא ונשיא זה קרבן וגו' דנראה מיותר אחרי שכבר בתחילה נאמר הקריב נשיא פלוני ופלוני אבל מרמז שכל קרבן וקרבן נקרב בהשלמת התנאים הללו: שהקריבו בשמחה זה נרמז בזה כמו שאמרו ישראל בשירת הים אני בהתלהבות השמחה לומר זה ולא אחר כי מי כמוהו כן נאמר בקרבן הנשיאים זה קרבן על בחינתו הטובה והישרה שהקריבו בשמחה וגם התנאי השני שהי' קרבן מהודר ומפואר כנרמז בתיבת ואנוהו קיימו במה שהקריבו קערות כסף וכפות זהב וקטורת וסולת ומכל מיני בהמה והתנאי השלישי שלא די שיהי' פאר בעיני בני אדם כ"א שנקרבו בכוונת המקריב להתפאר לפני הקב"ה במחשבתו ורצונו נרמז בזה שהקריבו כמו שנאמר בלוחות מזה ומזה הם כתובים שדרשו רז"ל שהי' נקראים מתוכם ומבחוץ בדרך נס לא כדרך הטבע שהחיצון בכתב היפוך הפנימי וכן הי' קרבן הנשיאים שהדרו הפנימי הי' שוה להדרו החיצון וזה פי' המדרש חביב קרבנם של נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל בים ששם נאמר זה אלי ואנוהו וכאן כתיב זה קרבן נחשון לומר שקיימו בקרבנם התלהבות שמחת המצוה אשר נרמז בזה אלי והידור המצוה שנרמז בואנוהו וגם קיימו בו שהי' תוכו כברו מה שהי' בהלוחות שנאמר בהם מזה ומזה הם כתובים. וכן הי' גם קרבן אהרן שגם זה הושוה לקרבן הנשיאים להיות שוה לזה אלי ואנוהו ולמזה ומזה הם כתובים בשלשה הבחינות ועל כן גם קרבנו אף שקרבן יחיד הי הוקרב גם בשבת כמו קרבן הנשיאים מפני חביבותו וזה נרמז במה שנאמר זה קרבן אהרן.

ומה שהקריב קרבנו לחצאין בבקר ובערב מלבד הנ"ל יש ליתן טעם עוד בשנקדים לבאר מה שנאמר בהגדה ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכו מעשה בד"א ור"י וראב"ע וכו' אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו' שמלבד שיש לדקדק בכלל ההמשך של מאמרים האלה אלא גם למה מהחכמים האלו שזכר הזכיר רק דבר ראב"ע זה הרי אני כבן שבעים וכו' אכן י"ל דהנה בברכות דף ט' פליגי תנאי בזמן אכילת הפסח רבי אליעזר ורחב"ע סבירי להו דהמצוה עד חצות דוקא ור' יהושע ור"ע ס"ל דמצותו כל הלילה ומצות סיפור יציאת מצרים כבר אמר בעל הגדה שאינו רק בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך כמו שאמר יכול מבעוד ת"ל בעבור זה וכו' ולפי המבואר בר"ה ד' כ"ח המוסיף למצוה אחר שכלתה זמנה בכוונת המצוה עובר משום בל תוסיף ולפי זה יש להקשות על המעשה שהתנאים האלה סיפרו ביציאת מצרים כל הלילה ובהם גם רבי אליעזר וראב"ע הרי לשיטתם נפסק זמן חיוב הסיפור בחצות כשנפסק זמן אכילת מצה ומרור שהי נאכל עם הפסח ואיך סיפרו גם אחר חנות כל הלילה הרי עברו על בל תוסיף וממה שנאמר שס שספרו ביציאת מצרים משמע שכוונו לשם מצוה כמו שחר התנאים דסבירי להו מצותה כל הלילה ואפילו לא נתכוונו לשם מצוה על כל פנים ם הי להם לעשות היכר שלא יהי נראה כמוסיף כדאמרינן לענין סוכה שם ד' מ"ח אכן לא קשה מידי שהרי מלבד מצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח יש ג"כ בכל יום מצות עשה של זכירת יציאת מצרים ואף שלמצו' זו אין לה שיעור דבהזכרה בעלמא סגי כמו שאנו יוצאים בקיום מצוה זו במה שאנו מזכירים י"מ בפ' ציצית מ"מ גם למעלה אין לה שיעור שיכול להזכיר כמו שירצה ולכן לא הי עבירת בל תוסיף במה שסיפרו רבי אליעזר וראב"ע ע בי"מ כל הלילה שהי' לשם זכירת י"מ אבל הא תינח אם יש מצות זכירת מצרים בלילה אבל אם אינה בלילה אכתי איכא בל תוסיף במה שסיפרו וזה ההמשך שהביא מאמר ראב"ע אחר שהביא המעשה בראבע וכו' שסיפרו כל הלילה שידע שיקשה לתלמידים איך הוא ורבי אליעזר ג"כ סיפרו כל הלילה הרי יש משום בל תוסיף לזה אמר להם שכבר דרשה בן זומא שיש מצות זכירת מצרים בלילה ולכן ליכא משום ב"ת שלשם מצות זכירת מצרים סיפר.

אמנם עוד בדרך אחר יש לישב הסמיכות וגם אל מה שקדם ואפילו כלנו חכמים וכו' בשנדקדק עוד לאיזה צורך הקדים ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וגם למה לא ידע לדרוש מכל לרבות הלילות כמו בן זומא ואם הי' דורש כל כחכמים לרבות לימות המשיח מה חידש לו בן זומא בדרשתו ולישב כל זה נקדים מה דאיתא במדרש קהלת בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך רבי יהושע אומר אם בא עני אצלך בשחרית תן לו וערבית תן לו שאין אתה יודע איזה מהן הקב"ה כותב אליך הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים עכ"ל ויש לדקדק מאי קמל"ן ומה מסופק אם שניהם כאחד טובים שאמר אין אתה יודע הזה או אף אבל י"ל דלפעמים בא העני היודע שבאמצע היום העשיר מתעסק במלאכתו ואינו רוצה להטריחו לכן יבא אליו בבקר להניע לפניו בקשתו ולבקש ממנו עזר של צדקה והעשיר עונה לו עתה אין ני פנאי לשמוע דבריך שאני רוצה לנחת להתעסק בעסקי שוב בא עני אליו בערב אחר שסיים עסקיו לבקש ממנו עזר ועונה לו הלא לשכיר יום יש מרגיע לעת ערב לשבות מטרחתו ואיך תטריח אותי עתה לשמוע דבריך וילך העני ממנו שנית בפח נפש וזה הזהיר אותו הכתוב בבקר זרע זרעך אם בא אליך עני בשחרית תן לו ולח תאמר חין לי פנאי שאני צריך להתעסק בעסקי אם בא אליך בערב תן לו ולא תאמר תן לי מרגוע מטרחתי שטרחתי היום כי לא תדע איזה מהם הקב"ה כותב לך להכפיל שכרך אם מה שאתה בטל מעסקיך בבקר להטות אוזן לדברי העני או מה שאתה מבטל בערב על זה.

עוד י"ל בפי הפסוק ע"פ מאמר אליהו איוב ל"ב צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם בפי דברים האלה י"ל שמצאנו כבר דעות שונות בין החכמים אם החכמה תמצא יותר בהזקנה או אם תמצא בשלימות גם בימי הבחרות כדאמרינן אבות פ' ד אלישע בן אבויה אומר הלומד מן הקטנים לה"ד לאוכל ענבים קיהות ושותה יין מגתו וכו' רבי אומר יש קנקן חדש מלא ישן וכו והיינו שיש סברא שבימי זקנה שלמד כבר יותר נזדכך ונתברר אצלו כח החכמה והסברא נכונה ויש לחשוב ג"כ אחר שהחכמה מקורה ברוח האיש לא בגופו וברוח אין שייכת זקנה לכן תמצא החכמה בימי הבחרות כמו בימי הזקנה לפי כח וקדושת נשמתו ורוחו וזה מה שאמר אליהו צעיר אני לימים וגו' אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה שמתחילה הי דעתי (כדעת התנא) שהחכמה תחזק ותתברר על פי השנים אבל חזרתי בי ואמרתי אכן רוח היא באנוש ורוח שדי תבינם לכן אין חילוק בין ימי הבחרות לימי הזקנה בענין החכמה וכדעת רבי. בפסוק לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך צ"ב למה שאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות הלא מטעם זה די אם לא יאכלו חמץ כ"א מצה ביום ראשון אשר בו יצאו ממצרים אכן יש לפרש שר"ל למען תזכור כל ימי חייך לילה ויום בלי הפסק לזכר זה תאכל מצות כל ימי החג שהוא לזכר יציאת מצרים מבלי הפסק וזה על פי דרשת בן זומא שצריך להזכיר יציאת מצרים גם בלילה אף שהיציאה היתה ביום אכן יש עוד לפרש הפסוק ע"פ מה שפי' האלשיך כי שבעת הימים הוא רמז אל שבעה עשריות שנותינו שבעים שנה שנבער החמץ שהוא השאור שבעיסה הוא הינה היצה"ר ונאכל מנה שהוא רמז על הטוב שבעת ימים למען נזכור יציאת מצרים כל השבעים שנה שהם ימי שני חיינו ולפ"ז יש לפרש הפסוק שר"ל שאולי נחשוב אחר שהזכרנו יציאת מצרים פעמים רבות בימי הנעורים והאישות כבר חכמנו וידענו הכל לא נתחייב עוד גם בימי הזקנה להזכיר יציאת מצרים לכן נוה התורה לאכול מצה כל שבעת הימים לרמז שככה נזכור י"מ גם בכל ז' עשריות שני חיינו אבל פי' זה לא שייך רק לדעת התנא שיש לזקנה מעלה בחכמה משני הנעורים כי לדעת רבי שבחכמה אין חילוק ע ע"פ השנים לא צריך להשמיענו שגם בימי הזקנה נזכיר יציאת מצרים והנה בן זומא כשדרש כן עדיין לא הגיע לזקנה כמבואר בדברי רז"ל שעל כן הי' נקרא בן זומא ולא בשמו שמעון ומדדרש כן לפני החכמים יש ראיה שהי' סובר שאין קדימה לזקנה בחכמה לימי הנעורים ואם כן לא שייך פרושינו השני שאמרנו שהשמיענו הפסוק שגם בימי הזקנה צריך להזכיר "מ ועל כן דרש כפי הראשון שלכך מצות יאכל שבעת ימים בלי הפסק למען נזכור י"מ ג"כ בלילות ולא נבדיל בין יום ללילה אבל ראב"ע אמר הרני כבן שבעים שנה ופי' רז"ל שביום שנתמנה לנשיא בימי הבחרות לא רנה לקבל נשיאותו שלא הלבין שערו ולא נראה כזקן ונשוא פנים ונעשה לו נס כרצונו שנעשה כבן שבעים ומזה הוכיח שהסכימו מן השמים שיש לזקנה קדימה בחכמה מן הבחרות ולכן הי' דורש כל ימי חייך לרבות ימי הזקנה כפירושינו השני ולא כדרשת בן זומא לרבות הלילות וזה מה שאמר הרי אני כבן שבעים שנה וע"י כן לא זכיתי שתאמר י"מ בלילות: וזה פי' הסמיכות של בעל הגדה אחר שאמר אפילו כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו זקנים מצוה עלינו לספר בי"מ והביא ראי' לזה ממעשה של חמשה זקנים שהי' מספרים בי"מ כל הלילה הביא המאמר דראב"ע שלשיטתו לא יהי' כן מפני שנעשה כבן שבעים שנה אבל קבל מבן זומא שלשיטתו דרש כן וגם החכמים אף שלא דרשו כבן זומא עם כל זה בזו שוו לו שלא דרשו לרבות הזקנה משום שסברו ג"כ דלענין תורה וקיום מצות אין חילוק בין זקנה לבחרות: וכזה יפורש הפסוק בבקר זרע זרעך דהיינו בבקר של חייך שהם ימי הבחרות כמו שדרשו רז"ל זרע זרעך שהם תורה ומצות אשר מתבואתם תחי' חיי עולם הבא ולערב אל תנח ידיך גם כשנוטה שמש חייך לערוב בימי הזקנה אל תתרשל בזה כי אינך יודע איזה יכשור אם זמן הבחרות ראוי יותר לעבודת ד' שעת התגברות היצר וצריך כח יותר להכניעו או ימי הזקנה ראוי יותר לעבודתו באשר שהוא עת החולשה ועת צער יותר בקיום המצות או אם שניהם כאחד טובים שתעבוד את בוראך בבקר ע"י כח ובערב ע"י חולשה: ולזה ג"כ יש רמז בקרבן אהרן שהראה בקרבנו כלל עבודת ד' שמחציתו בבקר ומחציתו בערב לרמז על עבודת האדם בבקר ובערב שני חייו שכל אחת אינה אלא החצי ורק בהתאחדם תושלם עבודת ד'.

וכמו שצריך השלמה בקיום המצות על דרך שאמרנו כן צריך ג"כ השלמה בריחוק העבירות ע"י תשובה ועל פי זה יבואר מדרש תמוה תהלים קי"ט יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש אמר דוד קדרה שאכלתי בה חולין לא אכלתי בה קדשים למען שלא אתבייש ולכך נאמר ולבי חלל בקרבי וכתיב יהי לבי תמים בחקיך וכתיב לב טהור ברא לי אלקים הלב יודע ומתבייש מעצמו שנאמר לב יודע מרת נפשו עכ"ל ולבאר מדרש תמוה זה נקדים שבענין הכשר בהגעלת כלים ציוותה התורה שלשה פנים בכלי חרס נאמר אשר תבושל בה החטאת ישבר ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים הכשר שלישי נאמר בפ' מטות וכל אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומנינו רמז בזה על עניני התשובה שהעונות יש להם שלשה מקורות אדם חוטא ע"י תאוות הבהמיות כאשר לא יותן רסן להם ע"י רצון הטוב או חוטא ע"י התאוות שמתעורר הוא עצמו בקרבו ע"י שכלו או חוטא ע"י שהטה שכלו מדרך הישר ונוטה למינות לומר שאין חטא ועון מה שחוטא נגד מצות התורה. בבחינה הראשונה נמשל לכלי חרס שאדם יסודו מעפר כמו החרס ועל ידה יתהוו בטבעו התאוות הגופניית ותקונתו היא שבירה שיחשוב על קצו שישבר ככלי חרם וישוב אל האדמה אשר לוקח ממנה וכדכתיב זבחי לקים רוח נשברה: בבחינה שני' דומה לכלי נחושת שמרמז על הנחש המתעה אותו מדרך החיים ומתעורר בקרבו מחשבות להטותו לדרך מות שנחושת מרמז על נחש כמו שדרשו רז"ל ויעש משה נחש נחשת לשון נופל על לשון וזה צריך תשובה יותר מריקה מבחוץ ושטיפה מבפנים כנאמר בכלי נחושת ומורק ושוטף דהיינו שמבחוץ ייטיב מעשיו ואל ישוב לכסלו ומבפנים ישנה דעותיו ומחשבותיו המתאווים לרע: בבחינה שלישית שהיא הנטיה למינות שדומה לאש בשני פנים האחד שהאש אוכל עד היסוד וכן המינות אוכל כל התורה עד היסוד והשני שהאש אוכל כשיתגבר גם בכל סביבותיו ולא במקום אשר נבער בלבד וכן המינות מתעה גם אחרים לעשות אותם כופרים בתורה משא"כ החוטא מפני תאוות הגופנים או מפני שהולך אחרי שרירות לבו הרע שזה מאבר רק עצמו אבל לא אחרים עמו ובאשר שהמינות דומה לאש תקנתו תעבירו באש וטהר שלדעות מופסדות כאלה אין תקנה כ"א ע"י התורה שנקרא אש כנאמר מימינו אש דת למו והוא שיטרח להבין התורה על בורי' ואז יפקח עינו ויכיר ויבין כי הותעה במחשבותיו מדרך האמת וישר ועליו נאמר כל אשר יבא באש תעבירו באש וטהר.

אכן גם אחרי שהבעל חשובה שהרחיק מקרבו כל תאוות רעות וכל מחשבות און נעשה ככלי הנכשר והנטהר מבליעת איסור כדכתיב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו עוד צריך שני דברים לתשלמותו שהן שיחליף מעשיו הרעים במעשים טובים זה כנגד זה הן בסיגופים והן ברדיפה אחר מצות ועוד שנית שיקיים בעצמו וחטאתי נגדי תמיד שתמיד יזכור ויתבייש ממעשיו הראשונים וכשיתחזק בזה יבקש מהקב"ה שיתן לו לב חדש ורוח חדשה להתחזק ביראתו ובאהבתו לבל ישוב לכסלה וזה מרומז בשלשה פסוקים שהביא המדרש הנ"ל בתחילה יקיים ולבי חלל בקרבי כמי שמערה דבר ליכלוך מכלי ונעשה ריקם וחלול ואחרי כן יקיים יהי לבי תמים בחקיך שימצא לבו החלול בתמימות בחקי ד' ואז יתפלל לב טהור ברא לי אלקים למען לא אבוש עוד בזכרון מעשי הראשונים זה ודומה זה לקדירה שבשלו בו חולין ורוצה לבשל בו קדשים שבתחילה מערה החולין מתוכה עד שיהי' ריקם ואחרי כן ימצא בה קדשים אכן אם רוצה שלא יזכר שם חולין על הקדשים לוקח קדירה חדשה לבשל בו הקדשים. וזה פי המדרש יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש אמר דוד קדירה שאכלתי בה חולין לא אכלתי בה קדשים אף שהתורה לא ציותה רק שהקדירה שאכל בה קדשים לא יבשל בה חולין עכ"ז גם להפך הקפדתי למען לא אתבייש על לבי שחרשתי בו מחשבת און שלא יהי' ראוי עוד לקבל תמימות והמצות ולהזכירני ממעשי הראשונים ולכך נאמר ולבי חלל בקרבי שהוא המדריגה הראשונה לבער החולין מתוכו. וכתיב יהי לבי תמים בחקיך והוא הבחינה השני למלא הלב בתמימות וחקים ואח"כ בקשתי יותר בהתפללי לב טהור ברא לי אלקים שהלב יודע ומתבייש מעצמו שנאמר לב יודע מרת נפשו לכן למען אנצל מבושה זו אבקש ממך בוראי וגואלי לב טהור כאילו מחשבתי הראשונה נגזרה מנגד עיני.