וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו במדרש רבות אם איש למה האלקים ואם אלקים למה אלא בשעה וכו' ד"א בשעה שעלה לרקיע הי' אלקים כשם שאין אוכלין ושותין אף הוא לא אוכל ולא שותה וכו' ד"א אר"א מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלקים עכ"ל: בפירוש ענין זה י"ל דכבר אמרו רז"ל יקרא אל השמים מעל שאדם נברא מן העליונים ומן התחתונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים.

והנה בסתם בני אדם הגוף עם הנשמה הכל מעורב באדם ואין להפריד רק בגדר שנתגבר העליון על התחתון הוא צדיק יותר ובגדר שנתגבר התחתון הוא רשע יותר אבל אין להדמות שבעוד הנשמה בגוף תוכל להפרד מגוף לגמרי. אבל זה הי' ענין משה שהי' ממחציתו ולמעלה אלקים פי' בחציו המעולה שהוא הנשמה הי כולו אלקים בלי קישור בגוף ורק בבחינת גופו ה' אדם נקשר אל החומר אבל הי' גם בזה המעולה שנקרא איש וזה מוכיח שהרי כשהי' למעלה לא אכל ולא שתה הרי כשגברה נשמתו נתפשט מן הגוף לגמרי: וזה מצא המדרש במה שאמר וזאת הברכה וגו' לפני מותו דהנה לכאורה יש לתמו' על שייחס כל המעלות הללו למשה שנקרא איש אלקים והרי בספרי נחשב עוד תשעה שנקראו איש אלקים אכן אין בזה תימא שכמו שבשם אברהם יצחק יעקב וכדומה נתנה התורה טעמים אבל אח"כ הרבה נקראו כן בלי טעם רק שנקראו על שם הראשון כן באיש האלקים שבשם זה לא נקרא אדם עד משה ואחריו עוד ט' נקראו כך.

אכן למה נקרא כן כאן דוקא ולמה סמך ללפני מותו זה גופא מתרץ המדרש במה שמפרש איש האלקים שהי' בחלקו המעולה לגמרי אלקים מבלי גופניות וזה לפני מותו מה שבשאר צדיקים אינו עד אחר המות. ולכן אין לתמו' איך קברו הקב"ה דכבר נתקדש משה להיות רוחני בחייו עד שפירוד גופו היתה ההתאחדות עם הקב"ה.

ועפ"ז יש לפרש עוד מה שאמרו רז"ל מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה וגו' שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך ויש להקשות דא"כ מאי רבותא דמשה וי"ל דבסוטה פ"ח דרש ר' שמלאי תורה תחילתו ג"ח ויעש ד' לאדם כתנות אור וילבישם וסופו ג"ח ויקבור אותו בגי.

ויש להבין אם גודל ג"ח רצה התורה להורות א"כ למה למשה דוקא אבל י"ל דהרוחני אינו מדבק רק עם רוחני וכו' ולכן לעומת מה שנעשה לגוף למטה נעשה לנשמה למעלה ולפ"ז לפי מה שנעשה גופו יותר רוחני לערד זה יהי' קבורתו ע"י הקב"ה יותר. ולכן במשה שנעשה כולו רוחני הי' קבורתו ע"י הקב"ה לבד. וזה מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה ולא אחר אכן שמא תאמר אחר שהקב"ה גומל חסדים למה במשה דוקא לזה השיב באמת הקב"ה גומל חסד עם כל הצדיקים שלפי מה שהולך לפניך צדקך ונעשה הגוף יותר רוחני כבוד ד' יאספך רק משה גדול כ"כ שלא נתעסק בו אלא הקב"ה נגד מה שלא נתעסק רק הוא לבדו בעצמות יוסף.. וע"ז אמר התנא לא על משה בלבד נאמר ויקבור אותו בגי אלא על כל הצדיקים דלא תתמה איך שייך במקוה כל הקדושות שיקבר מת אבל אין זה רק מה שנאמר בכל הצדיקים והלך לפניך צדקך וכו' פי' באותו מדרגה שאתה הולך בצדקותיך כבוד ד' יאספך ולכן במשה שנתקדש כולו שייך שנקבר על ידי הקב"ה.

ועפ"ז יבואר עוד מדרש ילקוט אמר משה רבש"ע אם אין אתה מכניסני לארץ בחיים הנח אותי בחיים בח"ל ואם לאו תכניסני לאחר מותי לא"י אמר הקב"ה למשה אני כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנוס לא"י ואם כן אין אני קוברך.

ויש לדקדק מה יגרע זה מחכמתו שרוצה בכך ולמה א"כ אין אני קוברך ויש לבאר דהקשה המין בסנהדרין דף ל"ט הקב"ה כי קברי' למשה במה טבל והקשו התוספ' למה לא הקשה היאך נטמא עצמו כיון דכהן הוא ותרצו דישראל נקראו בנים והמהרש"א הקשה הרי כה"ג אין מטמא לבנו ומתרץ דמשה מת מצוה הי' דלא ידע איש את קבורתו: וידוע דמת מצוה קנה מקומו ולכן אם יש לו דין מת מצוה צריך להקבר במקומו ואם אינו מת מצוה לא יקבר ע"י הקב"ה וזהו פי המדרש אחר שחכם אתה ויודע הדינים היאך תבקש כן להכנס מת לא"י שאז ע"כ אין אני קוברך. ומי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה ולכן אף שנראה שהגביר הקב"ה גזירותיו עליו הכל הי' לטובתו שבתחילה להם לכן לא תביאו בפ' חקת והי' אפשר עוד שמשה יכנס לא"י רק שלא יהי הוא המכניס אלא יהושע שוב נאמר לו בפ' ואתחנן כי לא תעבור את הירדן הזה ועדיין אפשר שישאר בחיים שוב נאמר בפ' האזינו ומות בהר ובפ' ושמה לא תעבר ע"פ דרשת רז"ל אפילו במותך והכל לטובתו כדי שיקבר ע"י הקב"ה בכבודו.

עוד במדרש איש האלקים אמר ר"ל אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כשם שגוזר אדם על אשתו ועושה כך הקב"ה משה גוזר עליו ועושה. וזה י"ל ע"פ הפסוק צדיק מושל יראת אלקים שהקב"ה עושה לצדיק רצונו אבל משה עלה למדרגה גבוה עד שנתמלאו לו גם גזירותיו:

ועפ"ז יובן המדרש תנחומא כי תשא את ראש רמז הקב"ה למשה שהוא עתיד לקרב ראשון של שבטים ואיזה זה ראובן שנאמר יחי ראובן ואל ימות וזהו כי תשא את ראש וי"ל למה רמז לו פה דוקא ולאיזה צורך רמז לו דעוד איתא במדרש פ' ויחי אמר יעקב לראובן איני מקרבך ואיני מרחקך עד שיבא משה שנאמר יצועי עלה ובמשה עלה אל האלקים וי"ל למה באמת כן ולמה נרמז בעלה דוקא. ועוד הרי קרבו יעקב שמנאו עם השבטים רק שאמר לו אל תותר בענין הבכורה ויש לפרש דהנה ראובן פגם בכבוד יעקב וזה מחל לו אביו וקרבו אבל פגם גם בכבוד השכינה שנאמר יצועי עלה לשון רבים וזה אמר יעקב אני לא אוכל למחול עד שיבא משה שנקרא איש שקים וזה שנאמר יצועי עלה ומשה עלה שמה שפגם זה ביצועי עלה ימחול אשר יעלה במעלה העליונה אל האלקים.

וזהו כי תשא את ראש בני ישראל שכפרת על עון העגל ובטלת את גזרתי שאמרתי הרף ואשמידם ובטלת בתפילתך וינחם ד' על הרעה בעבור שאתה מושל עלי כמו כן תשא ראשון של שבטים.

ובזה יובן ספרי וזאת הברכה הרי זה מוסיף על הברכה ראשונה ואיזו זו תפלה שנאמר תפלה למשה איש האלקים ואין אינו יודעים איזה קודם כשהוא אומר וזאת הברכה הוי תפלה קודמת את הברכה ואין ברכה קודמת לתפלה עכ"ל: בפי' זה י"ל דהנה ענין תפלה למשה הוא שהתפלל שיקבל הקב"ה התשובה וישוב וירחם ובשניהם נקרא איש אלקים שגוזר ונעשה רצונו אבל בתחלה צריך תשובה ואח"כ תחול הברכה ועל כן גם משה רבנו נשא ראשון של השבטים והתפלל עבור עמו ישראל כיון שזכותם תלוי ואח"כ ברכם להביא עליהם עי"ז ברכות עוה"ז ועוה"ב ועפ"ז נבאר הפסוק ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל. איתא במדרש קהלת ושבח אני את המתים כבר מתו אלו דור אנוש ודור המבול מן החיים אשר חיים עדנה אלו אנשי סדום ומצרים עכ"ל. והוא תמו' והמת"כ פי' שחיו אחריהם שנים הרבה וזה לענ"ד אין לו שחר כי כן יקראו דור המבול אחר דור אנוש חיים ויש לבאר דאמרינן בפ' חלק אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדים בדין אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין וצריך טעם למה אנשי סדום יש להם עוד דין ועונש לעתיד ואנשי דור המבול לא. אבל י"ל דבנענשים (יחזקאל ל"ג) כתיב את קול השופר שמע ולא נזהר דמו בו יהי פירוש כי מי שנענש בחטאו אחר שכבר שמע וידע שיענש עוד נענש על העונש שאשם בעצמו כמו המאבד עצמו לדעת שצריך ליתן הדין על זה. וזה החילוק שאנשי דור המבול אף שנעשה בהם התראה מכ"מ עוד לא ראו שיעניש הקבלה. וא"כ אם לא האמינו ונענשו אין להם דין על עונשם אבל אנשי סדום שכבר ראו וידעו עונש הקב"ה במבול ואע"פ כן לא נזהרו יש להם דין על עונשם ולכן יעמדו בדין. ולפ"ז אנשי דור אנוש שנענשו ג"כ שצף ים אוקינוס שליש העולם אבל מבלי שנאמר להם כן שיבא זה לעונש עליהם דומין לאנשי דור המבול והמצריים שלהם יודע העונש דומין לאנשי סדום. ולכן אנשי דור אנוש שוים לאנשי דור המבול שלא יקומו לעתיד והמצריים דומים לאנשי סדום שיש עליהם דין לעתיד. ויובן עפ"ז המדרש ושבח אני את המתים שכבר מתו אלו אנשי דור אנוש ודור המבול שאלו נחשבים כבר מתו שלא יקומו לעתיד מן החיים אשר חיים עודנה אלו אנשי סדום ומצריים שעתידים לחיות וליתן דין שעליהם עדיין יבא העונש. ואם לפ"ז נקראו חיים עדנה אלו שעתידים לחיות לחרפה ולדראון עולם על אחת כמה וכמה יחשבו חיים אלו שעתידים לחיות לחיי עולם ולכן משה רבינו עוד חי עמנו שלכך נקבר בחוצה לארץ להביא עמו מתי ח"ל. וזה הפירוש ברוך מרחיב גד כי מה ששאלו בני גד בראש ארץ סיחון ועוג הי' אפשר לחשוב ב' דברים לגנאי. או שנתייראו מן המלחמה של עבר הירדן כמו שאמר להם משה האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה או שחמדו ארץ טוב ומרעה ואם כן לא היו ראויים לברכם על שהרחיב ד' גבולם ונתן להם שאלתם. אבל משה אמר ברוך מרחיב גד שראויים לברכה שלא מתייראים מן המלחמה כי כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד וגם אינו חמד ארץ סיחון ועוג מפני מרעה לבד כי אם וירא ראשית לו באשר שידע כי שם חלקת מחוקק ספון שמשה יהי' נקבר שם בחלקו של גד.

אכן באמת למה נקבר משה בח"ל לזה קאמר ויתא ראשי עם כמו שדרשו בסוטה ספ"א להביא עמו דור המדבר אכן יקשה למה הוצרך משה דוקא לזה לכן קאמר צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל שזכות כל ישראל תלוי בו והוא נחשב להם כאב וע"כ בו תלוי גם הזכות להביא עמו דור המדבר דע"כ נקבר בח"ל. ונבאר בזה הפסוקים וימת שם משה וגו' ויקבור אותו בגי ב בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה ויבכו ב"י את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה. יש לדקדק למה מנה כאן שוב ימי שנות משה אחר שמשה בעצמו כבר אמר למעלה בן ק"ך שנה אנכי. גם לא כהתה עינו ולא נס לחה אין מקומו כאן אחר שהזכיר כבר מיתתו וקבורתו דלמעלה בעודו חי' ה"ל להזכיר זה. גם מה קמ"ל ויתמו ימי בכי אבל משה ממילא משתמע אחר שאמר שבכו עליו ל' יום שאחר ששלמו תמו. גם מה דייק עד היום הזה.

אמנם י"ל דעיקר ההספד והבכיי' על משה (וכן על כל צדיק היו שני בחינות לעורר שמת על עון הדור ולעורר שנאפס המגין על הדור ואמרינן בסוטה ספ"א אמר רבי חמא בן חנינא מפני מה נקבר משה רבינו מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור ואמר רחב"ח למה נסתתר קברו של משה מפני שגלוי לפני הקב"ה שיגלו ישראל שמא יבואו על קבורתו של משה ויתפללו ויעמוד משה ויבטל את הגזירה. הרי מוכח שקבורת משה הי' על חטא ישראל לכפר ומוכח עוד שנעלם קברו שלא יבטחו בתפלתו שיהא מגין עליהם:

והנה בדרך העולם שלא יתעוררו על מיתת זקן באמרם שמת בטבעו וכי יחי' לעולם ולפ"ז לא הי' התעוררות במיתת משה שהוא עצמו אמר ימי שנותינו בהם ע' ואם בגבורות פ' וכו' והוא חי ק"ך שנה אבל באמת זה אינו דזה שייך אם הזקנה באה אבל במשה שלא כהתה עינו ולא נס לחה לא הי' אפשר לתלות בטבע הזקנה כי אם שמת בעון הדור כדי להקבר בערבות מואב טעם עברו את הירדן לכפר על עון פעור כמו שדרשו רז"ל סוטה ספ"א ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא וכו' שנמנה עם מתי מדבר וכפר על מעשה העגל ובקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה. וכך המשך הכתובים ויקבר אותו בגי מול בית פעור הרי טעם למה שנמנה את פושעים לכפר על עון פעור ולא ידע איש קבורתו שלא יתפלל וזה לעורר הספד על שאזל המגין דאם הי' חי הי' מתפלל ולא גלו ישראל.

אמנם שמא תאמר הלא מת בן ק"כ שנים וכי יחי' לעולם לזה קאמר ראה שחיים של משה לא הי' בטבע שאף שבן מאה ועשרים הי לא כהתה עינו ולא נס לחה וזה מפני שגופו הי' רוחני והי' אפשר לחיות עוד זמן רב ולא מת אלא בעון הדור ולכן ויבכו אותו בני ישראל ל' יום והנה רז"ל אמרו ג' לבכי וז' להספד והיו במשה מפני חשיבתו ימי הבכי ל' יום אבל בזה לא לא תמו רק ימי בכי אבל משה, אבל ימי אבל משה לא יתמו כל עוד שלא ידע איש את קבורתו כדי שלא יוכל להתפלל אשר על כן אמר הכתוב עד היום הזה עד שיבא ויתפלל בעדינו להוציאנו מן הגלות ולהחזיר השכינה לציון. ואיתא במדרש ילקוט ולכל היד החזקה זו מכת בכורות וכו' מנין אף בשברי לוחות נאמר כאן ואשברם לעיניכם וכאן הוא אומר אשר עשה משה לעיני כל ישראל עכ"ל יש לדקדק הלשון ומנין אף בש"ל למה מסיים בזה מנין דוקא כאלו יש בזה חידוש יותר וי"ל דבזה השמיענו הטובה היותר גדולה אשר עשה משה לישראל שהצילם מאבדון ע"י שבירת הלוחות ע ע"ד דאיתא במדרש פסל לך הובא ברש"י משל למלך שסרחה עליו אשתו ובא השושבין וקרע הכתובה לומר שפנויי' היא. ולכן זהו סיום התורה באשר שזה הטובה היותר גדולה ולכן קחשיב זה בהדי האותות והמופתים שעשה לטובת ישראל:

אכן אכתי י"ל מה שייך בזה ולכל היד החזקה אבל יתיושב ע"פ מה דאיתא באבות דר' נתן כשירד משה עם הלוחות תפסו בהם הזקנים וכו' וגברה ידו של משה שנאמר ולכל היד החזקה ע"ש. וא"כ אם היו ביד הזקנים לא הי אפשר לשברם אבל משה רצה לשברם כדי להציל ישראל מן הרעה אשר דבר ד' לעשות ולכן ע"י היד החזקה אשר לעיני ישראל שבר הלוחות עוד י"ל למה סיים התורה בשבירת הלוחות שזה נותן לישראל תקו בגלות שישובו לאיתנם ע"פ מה דאיתא במדרש בשעה שהגיעו ימי משה להפטר מן העולם אמר לפני הקב"ה אחר כל היגיעה הזאת אתה אומר הן קרבו ימיך לא אמות כי אחי' ואספר מעשה י' א"ל אי אתה יכול כי זה כל האדם אמר משה רבש"ע דבר אחד אני מבקש ממך קודם מותי שאכנס ויבקעו כל השערים שבשמים ותהומות (העליונים והתחתונים) ויראו כי אין בלתך שנאמר וידעת היום והשבות וכו אין עוד א"ל הקב"ה אתה אמרת אין עוד אף אני אומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל עכ"ל. פירוש שאמר לו הקב"ה לא תתיירא שיגיעך לריק עם ישראל שיחזרו לסורם כי מפאת אמונתי — שאני יחיד ומנהיג ברואי ע"פ רצוני וכן שאעניש לעוברי רצוני ושאתן שכר להולכים בדרכי — לזה כבר אמרת אין עוד ואני העדותי עליך ולא קם נביא עוד. ומפאת שמא תשכח התורה כבר הראת ע"י שבירת הלוחות שאפילו אז ישראל קדושים לי כי אף אם ע"י שבירת הלוחות נגרם שפרחו האותיות וזה סימן שילמדו ישראל מתוך הצער והדוחק מה שגורם השכחה באלי' זוטא פ"ד — הובא גם בילקוט כי תשא — כשירד משה מן ההר וכו' נסתכל משה בלוחות וראה שפרח כתב מהם ושברם מתחת ההר וכו' באותה שעה נגזרה גזירה על ישראל שילמדו מתוך הצער ומתוך הטלטול ומתוך השעבוד ומתוך הטרוף ומתוך הדוחק ובשביל אותה הצער עתיד הקב"ה לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכופל עכ"ל הרי עכ"ז גם זה חביב להקב"ה שהרי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ולכן עכ"פ נחזק בתורה ובמצות אף ש שמתקיימים בעוה"ז ע"י צער ודוחק אבל השכר כפול לעתיד לבא כמו שאמר הנביא (ישעי' מ' י') הנה אדני אלקים בחזק יבוא וזרעו משלה לו הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו בבאים. **(ועל פי המדרש שהיד החזקה הוא שבירת הלוחות י"ל בנעיצת סוף התורה לתחילתה דבחגיגה דף י"ב תנו רבנן ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ שנאמר בראשית ברא שקים את השמים ואת הארץ וב"ה אומרים ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים שנאמר ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים וחכמים אומרים זה וזה כאחד נבראו שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימינו טפחה שמים וכבר תימה המהרש"א איך שייך בזה פלוגתא מה שנברא תחלה אחרי שהכל בדבור אחד נברא גם יש להבין ב"ש וב"ה במה פליגי ועוד איך מתרץ ב"ה הכתוב את השמים ואת הארץ וב"ש הכתוב ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים ויש לפרש ע"פ הפסוק השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם וכתיב ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור שהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה דאצל הקב"ה אקרי ימין מדת הרחמים ושמאל מדת הדין וכפי שפי' רש"י ימינך ד' נאדרי בכח ימינך ד' תרעץ אויב ב' פעמים ימינך שכשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשה ימין אם כן כשמדת הרחמים גוברה אז הארץ שולט על השמים דהיינו הצדיק שולט על פמליא של מעלה שנקראו תולדות השמים וכשמדת הדין גוברה אז השמים שולט על הארץ ויש לו דין קדימה.

והנה ידוע שאלקים הוא מדת הדין ובתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין כדכתיב בראשית ברא לקים ואח"כ שיתף מדת הרחמים כדכתיב ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים. ולכן הכל אתי שפיר דקרא דבראשית נאמר על המחשבה לבראת בדין ואז יש לשמים קדימה אבל קרא דביום עשות ד' שקים שמים וארץ הוא הבריאה באמת ואז יש לארץ קדימה על ידי תגבורת הרחמים. ואף שאצל הקב"ה הכל ברגע אחד דהיינו המחשבה ועיקר המעשה אבל בני אדם לא יוכלו לספר כך.

ועפ"ז יובן הפסוק ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחת העדות בידו וגו' והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות ולכאורה זה מיותר דכבר כתיב לעיל ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע שקים גם מה שדרשו רז"ל אל תקרי חרות שא חרות מיצר הרע וממלאך המות אין לו המשך בהכתוב ועוד הקושיא מפורסמת מה רצה משה בשבירת הלוחות כשראה שישראל עשו העגל מכ"מ היו לו להשבותם אכן יש לבאר ע"פ משכ' הזהר פ' משפטים שנתן טעם מנ"ל להמתניתן באבות פ"ה דהכתב והמכתב והלוחות נבראו בע"ש דכיון דבששת ימי בראשית שמש מדת הדין לבד דשם לא כתיב רק שם אלקים ואך אחר הבריאה כתיב ד' אלקים ששיתף מדת הרחמים ובלוחות גם כן כתיב מעשה אלקים המה אם כן ע"כ נבראו בימי בראשית.

והנה על ידי חטא אדה"ר נתגלה שאין לעולם קיום במדת הדין אכן במעמד הר סיני פסקה הזוהמא ולכן רצה הקב"ה לתת התורה ע"פ מדת הדין.. לכן בכל מעמד הר סיני כתיב וירד ד' ויאמר ד' הכל בשם הוי' ובעשרת הדברות כתיב וידבר אלקים שפירושו שהקב"ה הוא דיין לפרע כן כשעשו העגל וחזר הזוהמא כמו לאחר חטא אדה"ר וידע משה שאין קיום עוד לעולם במדת הדין שבר הלוחות מעשה אלקים וזהו שהקדים לשבירת הלוחות טעם במה שאמר והלחת מעשה אלקים המה מפני שהיו חרות על הלוחות שאז היו חרות מיצה"ר וממלאך המות ולא נצטרכו לתגבורת מדת הרחמים ולכן בלוחות שניות כשעלה משה כתיב ויקרא בשם ד' להפך מדת הדין לרחמים וגם קולות וברקים שהם סימן מדת הדין כמשארז"ל לא נבראו ברקים אלא ליראות מפניו וכדכתיב וירעם בשמים ד' לא היו רק בלוחות הראשונות אבל לא בלוחות האחרונות שנתנו ברחמים.

ובזה הוא סיום התורה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל כעין תחלתו שמשה שבר הלוחות לעיני כל ישראל וקשה למה עשה כך ע"ז מתרץ כיון שתחלת בריאת העולם לא הי' אלא במדת הדין ורק ע"י חטא אדה"ר היה צריך למדת הרחמים ובקבלת לוחות הראשונות שנפסקה הזוהמא ושבה מדת הדין עד שעשו העגל ושיבר משה הלוחות להגביר הרחמים מפני שבראשית ברא אלקים.