במדרש רבה ראו קרא ד' בשם בצלאל הה"ד ארפא משובתם אוהבם נדבה מה כתיב למעלה הביאו בני ישראל נדבה לד' ואח"כ ראו קרא ד' בשם אלא אמר הקב"ה למשה כשעשו העגל באותה קלקלה פרקו נזמי הזהב ומה הביאו נזמים וכשעשו את המשכן עשו אותו נדבה ומה כתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם ורוח הקדש צווחת ע"י הושע והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי עכ"ל ולפי הנראה כוונת המדרש שהקב"ה נתרצה לישראל ואהב אותם על שהביאו למשכן בנדבה הנזמים שהביאו גם לעגל אכן יש לתמו' מה קישור יש לדרשה זו עם הפסוק ראו קרא ד' בשם שאמר המדרש מה כתיב למעלה הביאו בנ"י נדבה ואח"כ קרא ד' בשם כאלו רק מסמיכות הזה ידענו דרשה זו וגם צריך ביאור מה ראי' מביא ממה שאמר הושע והי' במקום וגו' וגם י"ל למה ייחס הן החטא דעגל והן מה שהטיבו בנדבת המשכן לנזמים שאמר בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם ולבאר זה נאמר דאם אמנם התשובה מכפר עון ובפרט אם באותו דבר ממש שחטא בה לא יחטא עוד כשבא מעשה לידו כמו שאמרו רז"ל תשובה באותו מקום ובאותו אשה עכ"ז לא יגיע בזה למעלה רק יהי' כאלו לא חטא ולזה אמרו רז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על עון העגל והמדרש מבאר עוד יותר באמרו בעגל פרקו נזמי הזהב וכן במשכן הביאו חח ונזם בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם ולמה תלה הן החטא והן התשובה בנזם יש לפרש כי הנזם הוא תכשיט האוזן והאוזן הוא אבר מן המובחרים שבאדם שהוא השער אשר אל תוכו יבואו אליו כל הידיעות שמחוץ לו ולכן בכל מקום נתלה הידיעה והמעשה באוזן כדכתיב הטו אזניכם ולכו אלי לכו בנים שמעו לי ורבים כדומה ועל כן מה שחטאו שנתנו תכשיט שמפאר להאוזן לעגל זה סימן שאליו ישמעו תקנו במה שנתנו תכשיט האוזן למשכן ד' להורות שיטו אזנם מעתה רק לדבר ד'.

אכן בזה עוד לא הוסיפו דבר להכריע הטוב על הרע כי החטא והזכות היו בשוה חבל בחמת הכריעו ישראל הטוב על הרע מה שמורה דברי הכתוב בעגל ויתפרקו נזמי הזהב ובמשכן כל נדיב לב הביאו שבעגל מה שנתנו לא הי' בנדיבות כ"א כמי שפרק מעליו משא אשר לא חביבה בעיניו שזה לשון פרק כמו שפי' רש"י על ויתפרקו לשון פרוק משא אבל במשכן נאמר כל נדיב לב הביאו שנדיבות לא יתכן כ"א בנתינת דבר החביבה אליו ועכ"ז גברה בו מדת נדיבות לתנה לאחר וזה פירוש המדרש ראו קרא ד' בשם בצלאל הה"ד ארפא משובתם אוהבם נדבה פירוש ארפא משובתם רופא אני משובת ישראל בעגל ע"י תשובה כדכתיב בראשית הפרשה שובה ישראל אכן בזה לא יהי' רק רפואה ממחלתם ולא אהבה אבל אוהבם נדבה ע"י שהביאו נדבה לבנין משכן לי מה שלא עשו בעגל. ובמה הראה להם הקב"ה אהבתו זה מבאר במה שאמר בסמוך לו ראו קרא ד' בשם בצלאל בן אורי בן חור דהנה מלבד החטא הגדול של ע"ז בעגל עוד הי' נצמד עמו חטא גדול של רציחה כמו שאמרו רז"ל שחור בן מרים הוכיחם שלא לעשות עגל והרגוהו וחור זה הי' אבי אב בצלאל שעשה המשכן ולולא שנתרצה הקב"ה לישראל ע"י עשית המשכן לא הי' בוחר בבן בנו של חור הנרצח לעשות המשכן לכפר עליהם כי לזה יהי' זכרון עונם אבל ע"י שהוסיפו במעשה הטוב להביא נדבה למשכן בנדבת הלב זכו שהראה להם הקב"ה שגם עון הרציחה נמחל להם וזה מה שאמר להם משה ראו קרא ד' בשם בצלאל בן אורי בן חור התבוננו שהקב"ה קרא בשם בצלאל לא בלבד על שם אביו ושבטו כ"א גם על שם אבי אביו חור להראות לכם חבתו ושמחל חטאתכם וזכיתם בזה בעבור שהבאתם נדבה לד' ובזה הראה לכם אהבתו ולזה מסיים המדרש ורוח הקדש צווחת ע"י הושע והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי דהנה יספיק אם לאחר שחטאו ונקראו לא עמי אתם עשו תשובה שיאמר להם מעתה עמי אתם אבל בזה לא יעדף הטוב על הרע אכן הנביא בישר לישראל שע"י תשובתם השלמה לא בלבד שיתוקן אשר עותו להקרא עם ד' כ"א גם שנקראו בנים למקום שזה מראה חבה יתירה כמאמר התנא חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום וכן הי' בעגל.

אמנם גם מצאנו דעת אחרת בירושלמי שלא בלבד שמשוה חטא נתינה לעגל ונתינה למשכן לא גם שמכריע הרע על הטוב דאיתא בירושלמי שקלים פרק א' אמר רבי בא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת נתבעין לעגל ונותנין נתבעים למשכן ונותנין תנא ר' חנינא הדא מתניתא ועשית כפורת זהב טהור יבוא זהב של כפורת ויכפר על זהבו של עגל עכ"ל ולבאר מה ענין אין יכול לעמוד על אופי של אומה זו יש לומר דיש שני מיני מדות לאדם מדות שהוטבעו בטבעו ומדות שמתנגדים לטבעו אבל הרגיל עצמו בהם והחילוק ביניהם הטבע נובעות בקרבו מאליהן אבל מדות הרגילות לזה צריך התעוררות מחוץ ממנו ולכן אם בטבעם נטו ישראל לרע היו נותנים לעגל מבלי תביעה ואם טבעם הי' נוטה לטוב היו נותנים כן למשכן מבלי תביעה ואם נטו אחרי הרגל לרע לא היו נותנים כלל למשכן אפילו בתביעה שהרי לא הורגלו עד עתה בנתינה לטובה ואם נטו אחרי הרגל לטוב לא היו נותנים לעגל בתביעה אבל אחר שנתנו בין לעגל בין למשכן ולשניהם רק אחר תביעה אין אתה יכול לעמוד על אופי שלהם מה היא בין על טבעם בין על הרגלם.

והנה האמורא הזה אם שלא הכריע לפי דעתו הטוב על הרע כדעת המדרש שהתחלנו עם כל זה גם לא הכריע הרע על הטוב אלא אמר שאין לעמוד על ההכרעה אבל רבי יהודה בן פזי בירושלמי שם דעת אחרת לו דאיתא שם ר"י בן פזי אמר הן נקרא ולא נבהת לטובה כל נדיב לב לרעה ויתפרקו כל העם חת נזמי הזהב עכ"ל הרי שגם אם מצד זה נכרע נדבת המשכן לטוב על נתינה לעגל באשר שניתן בנדבת לב עם כל זה הי הכרעה לרע שבמשכן לא תנו כלם רק נדיבי לב ובעגל כל העם.

אכן גם לזה התקין להם הקב"ה תקנה על פי מה דתנא רבי חנינא בירושלמי הנ"ל ועשית כפרת זהב טהור יבא זהב של כפרת ויכפר על זהבו של עגל ויש להבין למה מייחס הכפרה לזהב של כפרת דוקא הלא גם הארון והמנורה והשלחן ומזבח קטרת נעשו מזהב ולבאר זה נקדים מה דאמרינן בבא בתרא ד' צ"ט כרובים כיצד הם עומדים ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית ומ"ד ופניהם איש אל אחיו הכתיב ופניה לבית לא קשיא כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום עכ"ל וכבר הקשו הראשונים אב ממה דאמרינן במסכת יומא פ' הוציאו לו אמר ר"ל בשעה שנכנסו העכו"ם להיכל מצחו כרובים שמעורין זה בזה ואמרו ישראל הללו שברכתם ברכה וקללתם קללה יתעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר כל מכבדי' הזילוה ואמרינן נמי התם אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגלין להם את הפרכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה הרי גם בשעה שנחרב הבית ולא עשו רצונו של מקום היו הכרובים מעורין ותירץ הרב הלוי בשם הר"י אלפסי ז"ל דנעשה נס לרעה בשעה שנכנסו העכום להיכל כדי שיזילוה עכ"ד אכן צריך טעם למה עשה הקב"ה נס זה לרעה וכי לא הי' בזיון לישראל גם בלא זה די והותר שנחרב מקדש שלהם והלכו בגולה ועוד קשה שבתירוץ הרי"ף עוד לא מצאנו יישוב להקושיא השניי' ממה דאמרינן שבשעה שעלו לרגל הראו להם את הכרובים מעורין להראות חבתם לפני המקום שמזה נראה שגם קודם החורבן היו הכרובים מעורין. וליישב כל זה יש לומר שידוע מהפסוקים שהיו בבית קדש הקדשים שני מיני כרובים שני כרובים שהיו עומדים על הארץ וגבוהים עשר אמות ושני כרובים שעשה משה של זהב שעמדו על הכפורת ומזה הקשה הרשב"ם על על קושית הגמרא שהרי אין כאן סתירה בכתובים דאיש אל אחיו כתוב בכרובים של משה שהיו על הכפורת ופניהם לבית כתוב בשל שלמה שהי עומדים על הארץ ותירץ דסתמא כזה כן זה אכן יש להבין דאכתי איך מתרץ הגמרא כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושים הרי משמע מהפסוקים שלכתחילה נעשו כן בכוונה אילו פניהם איש אל אחיו ואלו פניהם לבית ולבאר זה נאמר שכבר אמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם כנוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם ולהיפך רע להם ורע לעולם הרי שמידת השלום והתאחדות היא משובחת ומפוארת אם היא לקיים התורה ולנגד זה אם היא להרוס התורה היא מגונה וטוב להרחיקה ולכן הוכיחו הנביאים לא בלבד הרשעים על רשעתם כי אם גם על שהיו מתחברים לעשות רעה כמו שדרשו רז"ל במכות דברי הנביא חבר כהנים דרך ירצחו שכמה שהיו מתחברים להרוג נפשות כהנים שמתחברים לחלוק תרומות בבית הגרנות כי כמו על חבור לטובה נאמר איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק כמו כן הרשע לפעמים יחדול מלחטוא אם לא ימצא לו עזר ולכן בכל עניני תאוות העולם טוב שיפרדו איש מעל אחיו וכמו שאמרו רז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו שאין לו מודע וחבר ומתוך כך אולי יכנע לבבו לכבוש את יצרו אבל להיפך זה בקיום התורה ששם טוב יותר ומעלה ההתחברות והתאחדות והנה הכרובים רמזו על קרבת ישראל איש אל אחיו ולכן הכרובים שעמדו על הכפורת חופפים בכנפיהם על החרון שבו כלל התורה לוחות הברית היו מיועדים להיות פניהם איש אל אחיו אבל אותם של שלמה שעמדו על הארץ לרמז על בני אדם שנוטים לארציות ולתאות העולם להם טוב שיהיו בפירוד ולכן אם שגם הם אף שאין עושים רצונו של מקום כי אם רצון עצמם עם כל זה עומדים לפני ד' כדכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם תיקון שלהם שיהיו בפירוד ולא בהתחברות ולכן הכרובים שרמזו עליהם היו פניהם לבית ולא איש אל אחיו וזה מה שתירץ בגמרא כאן בזמן שעושים רצונו של מקום כאן בזמן שאינם עושים רצונו של מקום. ואמנם הכרובים שראו הנכרים בעת החורבן מעורים זה אל זה ודאי היו אותם של שלמה שעמדו על הארץ שהרי הארון עם הכפורת והכרובים כבר נגנז בימי כמו שאמרו רז"ל ולכן מה שהיו אלו מעורים רמז על הרעה אשר עשו שלא בלבד שחטאו אלא שגם נתחברו לעשות רעה כמו שהוכיחום הנביאים ולכן נעשה הנס שנתהפכו מפניהם לבית אל פניהם איש אל אחיו להודיע שהתחברות שלהם לעשות רעה הוא מה שגרם חרבן בית המקדש.

ועל פי זה נתבאר שהכפורת עם הכרובים שנעשו ממנה במקשה אחת מרמז על השלום שעל ידו מקיימים ישראל התורה בכללה שאם הם באחדות זכות האחד יחשב גם לאחר ולכן זהב הכפורת שממנו נעשו הכרובים כדכתיב מן הכפורת תעשה הכרובים הוא לבד הי' ראוי לכפר לגמרי על עון העגל וזהו מה שאמר בירושלמי יבא זהב של כפורת יכפר על זהבו של עגל.

ועל פי דברינו נבאר מה דאיתא בבבא בתרא פרק הספינה אמר רבה בר בר חנא זימנא חדא הוא קאזלינן בספינתא וחזינן האי כוורי' דיתבא ליה חלתא אגביה וקדחו אגמי עלייהו וסלקינן ואפינן ובשלינן עלוי' וכד חם גביה אתהפך ואי להו דהוי מקרבא ספינתה הוי טבעינן פי' רבה בר בר חנא סיפר פעם אחת הלכתי בספינה וראיתי דג שיישב לו חול על גבו ועליו צמח חציר וחשבנו כי יבשה היא והלכנו עליו ואפינו ובשלנו עליו וכאשר נתחמם גבו נתהפך ואם לא שקרבנו לספינה טבענו בים וענין סיפור המשל יש לומר כי דג הוא סימן לתאוות האדם שרוצה לבלוע את הכל על דרך שנאמר ותעשה אדם כדגי הים ועל זה מרמז וימן ד' דג גדול לבלוע את יונה כי הנשמה שנרמזה ביונה נתונה בתוך ים של יצר הרע ההולך וסוער ולה הוכן כח התאווה לבלוע אותה עד שתשוב שזה תכלית האדם בעולם הזה ללחום עם התאווה ולכבוש אותה אמנם כשישוב האדם אז התאווה עצמה שבלעה אותה תביא אותה אל היבשה להנצל מסערת ים היצר הרע כי התאווה עצמה היא המשלמת התשובה שבלי תאווה אין תשובה על דרך שפירש האלשיך מה שנאמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה אשר תאמר אין לי בהם חפץ כי בימי הזקנה שכלתה התאווה לחטא אין מעלה לאדם שלא יחטא עוד ולכן אין זה תשובה על מה שחטא בימי התאווה וזה מה שאמרנו שהתאווה עצמה משלמת התשובה וזה מה שנרמז במה שהקיא הדג ליונה אל היבשה. חול מרמז על מעשה הצדיקים כמו שדרשו רז"ל בבא בתרא ד' ז' אספרם מחול ירביון זה מעשיהם של צדיקים מה חול מגין על הים אף מעשיהם של צדיקים מגין אכן כבר אמרו רז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך כי מי לנו גדול מדוד מלך ישראל שאמר להקב"ה בחנני ד' ונסני שחשב כי לבו חלל בקרבו שלא תתעה אותו התאוה מדרך ד' ולא עמד בנסיון.

ואפשר שזה פירוש המשל של רבה בב"ח שסיפר הלכנו בספינה תני ואנשים ישרים בלבותם. ספינה הוא משל האמונה אשר בו יעבור האדם מעולם הזה לעולם הבא על הים הסוער של יצר הרע מבלי להטבע בו. ונראה לנו התאוה לפעמים כמעשה הצדיקים ונמשל זה להדג שישב לו החול על גבו ואמרנו כבר באנו אל היבשה שלא נצטרך לירוא עוד שהתאוה תתעה אותנו מדרך ד' וישבנו בה ואפילו ובשלנו דהיינו שהתחלנו ליהנות מן העולם הזה בדרך היתר בשאמרנו שגם זה הוא להחיות את נפשנו ולא נירוא עוד מיצר הרע כי אמרנו כבר באנו אל היבשה וחלל לבנו בקרבנו אבל כד חם כאשר גבר אש התאוה בקרבנו נתהפך ורצה לטבענו בים יצר הרע להעבירנו מן ההיתר אל האיסור ואם לא שקרבנו אל האמונה במהרה טבענו בה אכן האמונה אשר היתה נטועה בלבנו הצילנו. ובפרט תאות הממון היא שגוברת לפעמים גם באנשים ישרי לב ומעבירה אותם על דעת קונם ולכן צריך זהירות יתירה שלא לחמוד הון בעולם הזה רק בשמירת שני תנאים א' שלא יכריע ממון העולם הזה חת צרכי הנשמה ב שלא יחשוב ויתאוה לקנות מותרות כ"א כפי אשר יצטרך לו שלא לחיות חיי צער בעולם הזה ובזה נבאר מה דאיתא במדרש רבה פרשת ויצא וילך ראובן בימי קציר חטים זה שאמר הכתוב חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה יותן את הארץ הזאת לעבדיך עכ"ל וצריך ביאור איזה התיחסות בין מעשה ראובן שסיפר הכתוב בו ובין מעשה שבט ראובן בימי משה שאמרו יוחן את הארץ הזאת לעבדיך אבל יתבאר במה דאמרינן בסנהדרין ד' צ"ט ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה שהי' יושב ודורש אגדה של דופי אמר לא הי' למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים יצא בת קול ואמרה לו תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי ודאתן עלי' מאי היא תמנע בת מלכים היתה באה לגיורי באה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה הלכה והיתה פלגש לאליפז נפיק מינה עמלק דנערנהי לישראל מאי טעמא דלא תיבעי לי' לרחקה וילך ראובן מכאן לצדיקים שחין פושטין ידיהם בגזל עכ"ל והנה במה שדרש מנשה (שהי' חכם בתורה כדברי רז"ל) אגדות של דופי חלו דוקא וגם שדרש שלא כסדר הכתוב שהקדים ואחות לוטן תמנע להך וילך ראובן בימי קציר חטים וגם מה ענין הבת קול תשב באחיך תדבר להודיע חטאו לבאר זה יש לומר שכבר דרשו רז"ל במה שכפלה הענין ספור אליעזר איך מנא לרבקה שחביבה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים ובזה מצאנו טעם למה שספרה התורה לפעמים גם דברים הנראים קטנים ממעשי האבות שהוא מפני חבתן שגם בדברים שנראו בעיננו קטנים בלתי ראויים לספר נלמוד מוסר השכל ולכן בתחלה לא פתח לדרוש מהך דראובן שידע לתרץ שהתורה הודיענו מעשי הצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל שגם בימי קציר חטים לא לקח ראובן רק דודאים דבר הפקר לכל ולכן הקשה בתחילה ממה שספרה התורה מאחות לוטן שחשב שמזה אין ללמוד דבר מוסר וגם לא לכבוד ישראל נכתב כ"א לעמלק שונא ישראל להודיע תולדתו ורצה להוכיח מזה שאין התורה מקור מוסר כ"א כספר דברי הימים מספר דברים כאשר ימצא ולכן גם הספור של ראובן לא יאומן שכוונה התורה בו להשמיענו דבר מוסר וע"ז יצא הב"ק תשב באחיך תדבר ראה והכלם על גודל שנאתך לתורה שטוב בעיניך ביותר לדבר באחיך ולתן דופי בבן אמך שהוא ראובן מלייחס לו דבר טוב שנשמר מן הגזל אבל מיישב בגמרא שבאמת בשניהם כוונה התורה ללמדנו דברי מוסר שלא לרחק מי שרוצה להתקרב אל התורה כאשר עשו האבות לתמנע וגם שלא לפשוט יד בגזל כאשר עשה ראובן.

ואיתא במדרש מטות ומקנה רב הי' לבני ראובן זה שאמר הכתוב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר שחבבו את ממונם יותר מן הנפשות שהם אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו אמר להם משה אינה כלום אלא עשו את העיקר תחילה בנו לכם עריה לטפכם ואחר כך וגדרות לצאנכם הרי לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו עכ"ל ועפ"ז יבואר מדרש הנ"ל דאמרינן בפ' גיד הנשה ויותר יעקב לבדו אמר ר אלעזר מלמד שנשתייר על פכין קטנים ליין מכאן לצדיקים שחביב עליהן ממון יותר מגופן וכל כך למה שאין פושטין ידיהם בגזל עכ"ל הרי המדה טובה לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל גורם שממונם חביב להם יותר מגופן וזה פירוש המדרש וילך ראובן בימי קציר חטים זה שאמר הכתוב חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה שמה שהראה הנער ראובן במה שלקח דודאים בימי קציר חטים מדתו הטובה שלא רצה לפשוט ידו בגזל זה גרם כאשר יזקין וגבר שבטו שגם בו היתה מדה זו וגרם שממונו חביב עליו מגופו ולכן אמר יותן את הארץ הזאת לעבדיך למען גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו שהקדימו מקניהם לטפם.

אמנם לפ"ז יקשה איך נחשב ממשה לשבט ראובן זה כסילות מה שממונם ה' חביב עליהם מגופן הלא נחשוב זה לשבח ולמדת הצדיקים שמראה שאין פושטין ידיהן בגזל אכן יתורץ זה ע"פ מה שמסיים המדרש שם אמר להם הקב"ה אתם חבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות חייכם אין בו ברכה עליהם נאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לח תברך וכן הוא אומר א תיגע להעשיר מבינתך חדל ואיזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך עכ"ל. ולבאר לענין מה הביא המדרש פסוקים הללו יש לומר דעל ידי ברכת יצחק ליעקב הותר להם לישראל לזכות ולהנות גם בעולם הזה רק בתנאי שלא ימוש מעיניהם כי ישיבת העולם הזה היא ארעי והעיקר להם עולם הבא.

ועל פי זה נבין מדרש רבה פ' פנחס ובטן רשעים תחסר מעשה בגוי שזימן לכל בני עירו אמר ר' דום דוסתאי אף אותי זימן ולא הי' שולחנו חסר מכל מיני מעדנים מה עשה נטל את הטבלא שהיתה יפה ששה ככרי כסף ושברה אמרתי לו מפני מה עשית כך אמר לי אתם אומרים שהעולם הזה שלנו ועולם הבא שלכם אם אין אנו אוכלים עכשיו אימתי אנו אוכלים קראתי עליו ובטן רשעים תחסר עכ"ל והוא תמוה איך תירץ הגוי בזה שאלת רבי דוסתאי למה שבר הטבלא אבל על פי דברינו יאמר שהגוי רמז לו בזה שמאמין בדברי היהודים שמי שממלא כריסו ומשביע נפשו בכל מיני מעדנים בעולם הזה אין לו שולחן עולם הבא ולכן בטן הרשעים תחסר שמחסיר מהם הנאות העולם הבא מה שאין כן בצדיקים לעתיד לבא שנאמר עליהם תערוך לפני שלחן נגד צוררי שהוא לעולם הבא ולהם ישאר עוד שלחן אף אחר שאכלו בעולם הזה. ומזה נצמחו השתי תנאים שעל ידיהם הותר קנין העולם הזה שהם שלא יכריע ממון העולם הזה את צרכי הנשמה ושלא ישתדל לקנות המותרות רק יסתפק בשיעור שלא יצטרך לחיות חיי צער בעולם הזה וזה הי' החילוק בין יעקב ובין בני ראובן יעקב לא חבב ממונו רק בענין שלא הפסיד על ידו מאומה מהעולם הבא אבל בני ראובן עזבו ארץ הקדושה מעבר לירדן שהי' לו קדושת ארץ ישראל המעולה לבחור להם חרץ סיחון ועוג מה שלא הי' לו קדושה כזו שלא הביאו משם בכורים וזהו מה שרמזו חז"ל בלשונם הטהור דעל בני ראובן אמרו שחבב להם ממונם יותר מנפשותם מה שאין כן ביעקב שעליו חמרו רק שחביב לו ממונו יותר מגופו. ועוד חילוק אחר הי' בין יעקב ובין בני ראובן שיעקב חיבב את שלו שלא להפסיד מה שכבר הי' לו לבד אבל בני ראובן היו אניס להעשיר שכבר הי' לה מקנה רב וחפצו ארץ מרעה להפריץ ולהעשיר עוד יותר וזה מה שאמר להם ברוך הוא חתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות וזה גרם לכם לשאול ארץ סיחון ועוג וכמו שפרסמתם דעתכם במה שאמרתם תחילה גדרות צתן נבנה למקננו ואחר זה ערים לטפינו חייכם חין בה ברכה שאין להכריע קנין העולם הזה על צרכי הנפשות שעל ידי זה שלא שמעתם כן תגלו ראשון מארצכם טרם אחיכם שמעבר לירדן ועוד טעיתם שלא הסתפקתם בעשירות שהי לכם אלא שאלתם להעשיר יותר ולכן יאבד מכם בצאתכם לגלות מה שבידכם ועל זה מסיים המדרש מה יעשה אדם וינצל משניהם ולא יחסר לו עשירות בעולם הזה לא ייגע להעשיר וגם יהי' שמח בחלקו אם רב אם מעט שעל ידי זה לא יכריע העולם הזה על העולם הבא ולא יפסיד כלום מהעולם הבא ויתקוים בו אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא, והנה במה שאמרנו שחיבור לרשעים הוא לרעה יבואר מאמר ב"ב ד' ע"ג אמר רבה לדידי חזי לי הורמין בר לילית כי קא רהיט אקופא דשורא דמחוזא ורהיט פרשא כי רכיב סוסיא מתתאי ולא יכיל לי' זימנא חדא הוי מסרגאן לי תרתי כודנייתא וקיימן אתרי גישרי דרוגנג ושוואר מהאי להאי ונקיט תרי מזגי דאמרי בידי' ומוריק מהאי להאי ומהאי להאי ולא נטפא נטופתא לארעא ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוי עד דשמעי בי מלכותא וקטלי' עכ"ל פי' רבה סיפר שראה להורמין בר לילית (שהוא ע"פ פי' רשב"ם שד שממונה על גופניות) שרץ על ראשי חומות של העיר מחוזא ופרש שרכב על הסוס על הארץ אצל החומה לא יכול להשות לו במרוצתו אף כי מיהר לרכוב פעם אחת חבשו לו שתי פרדות שעמדו על שתי עברי נהר רוגנג ודלג מזה לזה ונטל שתי כוסות יין בידו והוריק מזה לזה ומזה לזה ולא נטף טיפה לארץ ואותו היום הי' סער יעלו שמים ירדו תהומות עד ששמעו ממנו המלכות והמיתו ואולי י"ל שמעשה הזה הוא משל להודיע איך ישחת העולם דור אחר דור כי הורמין ע'פ פי רשב"ם שהוא הרוח המושל על גופנית האדם הוא היצר הרע והנה כל זיין שנפזרים הרשעים זה מזה וכל אחד נגעו בידו לבדו לא נקל ליצר הרע להחטיאם יחד בחברתם אבל רבה סיפר כאשר ראה החטאים מתאחדים ומדובקים כחומה אז הי' נקל ליצר הרע לרוץ עליהם מזה לזה ולאחדם לחטא עד שהכניעם תחת ידו יחדיו ובפרט התחיל בגדולים העשירים שהם ראשי החומה: הפרש הוא ההולך סביבות העיר לשמרה ולידע מה היא צריכה לשמירת התורה אבל ראה רבה שיבא עת שהרב יהי' למטה והיצה"ר שולט למעלה על ראשי העדה ולא יכול להשיג ולהוריד ליצר הרע ולעכב תהלוכו כי דבריו לא יהיו נשמעים וזה יהי' תחילת הבגידה באמונה שאז עדיין לא יש רק כת אחת ששולט היצה"ר עלי' אבל ראה שיבא עת קשה מזו שיפשה הצרעת עוד יותר שחבשו ליצה"ר שני פרדים פי שהפרד נקרא פסול כמו שפי רש"י פ' וישלח על הוא מצא את הימים במדבר ומרמז זה לשתי כיתות שנחלקו זה מזה באופן הריסת האמונה כת אחת אומרת נלך אחר שרירות לבינו ונפרוק עול התורה לגמרי וכת אחת אומרת לא נפרוק העול לגמרי אבל נקל אותה לבל יעמוס על צוארינו כגון לבטל מצות דרבנן או מצות שמבטלים אותנו להביא מחיה לבתינו ושמבאישין ריחנו בעיני החומות וכהנה דברי מינות כאשר נשמעו בעת הזאת.

והנה אע"פ ששתי הכתות רחוקות זו מזו ומתנגדות כמי שעומדות בשתי עברי הנהר שכת הראשונה כופרת בתורה וכת השניי' לא כופרת רק שאומרת שהותר לה להקל מעלי' עול המצות כפי הכרח הזמן והענינים עם כל זה שוין בזה ששתיהן פסולות הן שעוברים על התורה והיצה"ר דולג עליהם מזו לזו וזהו עני המשל שחבושים להורמין שתי פרדות ודולג מזו לזו שמושל על השתי כתות.

אכן איך באו הכתות לידי כך להפר תורה ולשנוא מוסר ששולט היצה"ר עליהם זה מבאר בהמשל שנוטל הורמין שני כוסות יין ומריק מזו לזו שהיין המשמח לב האדם אם הוא ביד היצה"ר הוא המחטיא לארם כמו שארז"ל למה נקרא שמו יין שהביא יללה לעולם למ"ד שעץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן הי' וכן אמרו דלכך נסמכה פ' נזיר לפ' סוטה שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ולכן היין הוא משל תענוגי העה"ז מבלי מחסום שע"י שבני אדם רוצים להתענג בכל אשר ישאל לבבם לא מבדילים בין טוב לרע בין אסור למותר ובזה נעשה ממשלת יצה"ר עליהם שרוצים למזוג יין כמאמר הנביא והנה יין משתיהם תוף ומחול וגו' שמתאוים להנות בכל הנאות העולם הזה ולא יפול טפה לארץ שלא יבצר מהם כל תענוג ולהפיק רצונם בזה לא נשאר להם עת לעסוק בתורה ובמצות ולמען הרבות הון להנות מעה"ז כחפצם לא יבדלו בין האסור להמותר למצוא עושר וכבוד מחללים שבת וי"ט וכדומה מן העבירות. והכל גורם החפץ לשמוח בתענוגי העה"ז ושלח תאבד מהם מאומה וזה המשל שהורמין מוזג יין מכוס לכוס ולא תפול טפה לארץ. אבל מקונן רבה שאותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה ר"ל שבעת הרעה ההוא שיצה"ר ישלוט כזה ישראל עם ד שהם נועדים להיות עולים לשמים ירדו תהומות דהיינו שירדו מטה מטה ישפלו עד תהום במעלתם עד דשמע בי מלכא וקטלו עד שישגיח מלך מלכי המלכים כאשר יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וימית ליצה "ר בהעביר רוח הטומאה מן הארץ.