שלא נתעדן כו' ואם עבר כו' לוקה. כ"ה שיטת הר"מ פכ"א מהא"ב ועמ"מ שם דדוק' בחייבי מיתות וח"כ לוקה על קריבה אבל בחייבי לאוין אינו לוקה רק איסור' איכא ע"ש וכ"נ דעת הרהמ"ח כאן וע"ש עוד במ"מ דמה דאמרינן העראה זו הכע"ט פחות מכאן היא נשיקה ופטור היינו פטור ממיתה או כרת אבל חייב מלקות מהלאו דקריבה א"נ נ"מ לחייבי לאוין דפטור על הקריבה ואינו חייב אלא על העראה ולפי זה נ"ל פשוט דאם א' בא אפילו על ערוה שהיא במיתת ב"ד ולא אתרו למיתה ואתרו בו על הלאו דקריבה חייב מלקות דביאה גופא ודאי בכלל קריבה רק בחייבי מב"ד שהתרו משום הלאו דמית' גם כן דחייבים מיתה אם כן ממילא אין מלקות על הביאה דקלב"מ אבל אם לא התרו בו למית' חייב מלקות על הביאה משום לאו דקריב' דקיל וכ"פ הר"מ דחייבי מיתות שוגגין אין פוטרין ממלקות רק ממון עפי"ב מה' שחיט' וכן נ"ל דאפילו התרו בו משום הלאו דמית' ומשום הלאו דקריב' מכל מקום חייב מלקות ג"כ אם התרו בו בתחלה דתיכף בנשיקת האבר חייב מלקות ומיתה לא נתחייב רק בהכנסת עטרה ואינם באים כא' ואינו פוטר ובח"כ אם התרו בו משום לאו דקריב' גם כן חייב על הביא' שני מלקיות משום לאו דקריבה ומשום לאו דערו' ואם לא התרו בו רק משום לאו דקריב' חייב מלקות ולא נפטר מידי כרת אף על פי שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו דוקא אם נלקה משום הלאו דכרת אבל לא אם נלקה על לאו אחר וז"פ. ולכאורה קשה לשיטת הר"מ והרהמ"ח דמבואר בסנהדרין דמ"א דלר"י ב"י דסובר חבר א"צ התראה אשה חבירה דמקטל' המ"ל הא י"ל לאוסר' על בעלה באנו ותי' שזינתה מקרובי' ע"ש ולשיטה זו הא מבואר בש"ס ור"מ פ"א מהא"ב דאין העדים צריכין לראות העראה רק אם שוכבין כדרך המנאפין ע"ש אם כן היאך מקטלא הא יכולין לומר להלקותה באנו מחמת הלאו דקריב' ואפ"ל דמ"מ משכחת לה שראו העראה והעידו על זה דאי להלקותה די בנשיק' והם העידו בפי' על העראה. וצ"ע דבש"ס דמכות משמע דאין העדים יכולין לראות כמכחול בשפופרת ע"ש גבי ר"ט ור"ע דלא הי' נהרג אדם מעולם וצ"ל כסברת התוס' סנהדרין ד"ט דכ"ה דלא משכחת לה זה בל"ז לא יוכלו להתנצל רק שם מיירי שלא ידעו שהיא חביר' ע"ש. ולפמ"ש נתיישב היטב מה שדחקו רש"י ותוס' סנהדרין ד"ט דמוקי שם פלוגתא דר"מ וחכמים ר"מ סובר מש"ר בג' וחכ"א בכ"ג אמר ר"א כגון דאתרו בו למלקות ולא לקטלא דסובר ר"מ מלקות בג' וחכ"א מלקות בכ"ג ופי' רש"י ותוס' דכל חייבי מיתות יש בו לאו ואתיא כמ"ד לאו שניתן לאמב"ד לוקין עליו ע"ש והוא דחוק ולשיטת הר"מ והרהמ"ח הוא בפשיטות דאתרו משום לאו דקריבה ולא אתרו בי' לקטלא אם כן על הביאה חייבים מלקות לחוד ולא מיתה דחייבי מיתות שוגגין אין פוטרין ממלקות וחייבים מלקות על הביא' משום לאו דקריב' ויש כאן ראיה לשיטת הר"מ ויש להאריך בזה בכתובות ופ' אלו הן הלוקין והנה בכל חייבי כריתות חייבין מלקות על הקריב' ה"ה בבא על הזכר ובא על הבהמ' חייבים מלקות על הקריב' כנ"ל פשוט ויצא לנו לדינא דעל כל העריות אם התרו בהם משום הלאו הזה חייבים מלקות ג"כ תיכף על הנשיק' ואין כאן מקומו להאריך בזה ישמע חכם כו'. ועיין באה"ע סי' כ' בח"מ הביא בשם הרשב"ץ מסוגיא דיבמות וסוטה דקאמר שם פריצותא מי אסר רחמנא ע"ש ובסוגי' דנראה דנהי דע"ד אברים לא אסרה רחמנא מכל מקום בנשיקת האבר אסור מה"ת. וב"ש שם כ' בשם הר"מ דאפילו אם [אינו] עושה דרך חיבה איסור מן התורה והשיג על הש"ך ביו"ד. ולכאורה אם אפילו שלא כדרך חיבה אסור אם כן איך ישן האב עם בתו בקירוב בשר והאם עם בנה ויש לחלק ואין להאריך כאן ועיין ר"מ פכ"א מהא"ב ובאה"ע סי' כ' כ"א כ"ב:

שאסור להתייחד כו' דבר תורה כו'. זה דעת התוספות בכ"מ בסוטה ובסנהדרין ועיין ר"מ כתב דיחוד מדברי קבלה היא ועיין ב"ש סימן כ"ב כ' דלדברי הר"מ הוא רק רמז ע"כ אין מלקין אלא מ"מ. ואני איני מבין זה דאפילו להסוברים שהיא מן התורה מכל מקום לא מצינו זה בלאו רק מהדרש דאם מתייחדה עם בנה עש"ס וה"ל לאו הבמכ"ע דאינו לוקה וצע"ק. ומבואר שם בב"ש בשם הפרישה דגם חייבי לאוין הם בכלל איסור תורה להתייחד עמהם ואם נאמר דדעת הר"מ דיחוד היא אסור מן התורה אם כן ל"ל גזירת דוד על הפנוי' הא איהו פסק דגם על הפנוי' לוקה משום לא תהיה קדשה ואפשר דרך אקראי היא דרבנן לשיטות הרבה ראשונים דגם דעת הר"מ דדוקא במיוחדת לזנות. ולדברי הפרישה אפשר דחייבי עשה ג"כ בכלל עריות כמו חייבי לאוין ולדעתו נראה דלדעת הר"מ פי"ז מהא"ב דאין לוקין על ביאת חייבי לאוין בלא קידושין חוץ מאלמנה לכה"ג נראה דבכל ח"ל אין איסור תורה דיחוד וגם נראה דגם קריב' שכתב הרב המגיד דלדעת הר"מ אין מלקות רק איסור תורה אפשר דגם כן בכל ח"ל כיון דאין לוקין על הביא' אין איסור תורה על הקריבה מכל מקום דינים אלו משכחת גם לשיטת הר"מ אם קידש א' מח"ל אח"כ הקריב' איסור תורה וגם היחוד והדברים פשוטים. מכל מקום מש"ל צע"ק לד' הפרישה דגם ח"ל אסור מן התורה והרבה ראשונים דעתם בדעת הר"מ דגם על בעילת פנוי' שאינה מופקרת ג"כ לוקין עפט"ז מהלכות א"ב אם כן היא מדברי קבלה והר"מ כתב דהיא רק גזירת דוד ע' בגמרא וצ"ל דדוקא ח"ל שאין להם היתר אבל כאן בפנוי' אם רצה לקדש אותה יהי' בהיתר אינו אסור מן התורה רק מגזירת דוד וע' תוס' שהבאתי לעיל הקשו כיון דיחוד דאורייתא היא אע"ג דמדברי קבלה מוכח דמותר להתייחד עם הנדה סוגה בשושנים כתיב היאך הקבלה יכולה לעקור דברי תורה וע"ש שכתבו כיון דילפי' מבן מתייחד עם אמו דוקא כמו בן שאין היתר לאיסור' בכה"ג אסרה תורה ולא נדה אם כן נוכל לומר דדוקא חייבי מיתות אסרה תורה כמו בן ולא חייבי לאוין ולשון הגמרא אבל אין מתייחד עם כל עריות שבתורה נראה דדוקא עריות אבל לא ח"ל:

מן האם כו'. לא הביא אם מותר להתייחד עם אחותו וגם הר"מ השמיט אחותו ויש פוסקין דגם אחותו מותר ביחוד אבל לא דירת קבע אבל האם עם בנה והאב עם בתו מותרים לדור אפילו בקביעות עיין אה"ע סי' כ"ב. ומ"ש הרהמ"ח שמאי והלל גזרו על יחוד עכו"ם עב"ש כתב שלא היו בכלל גזירות בנות ישראל פנויות דגבי ב"י גזרו משום ששייך בהו עריות אבל גבי עכו"ם ל"ש בהו עריות לא נכללו בגזר' זו עד שגזרו שמאי והלל ע"ש ונ"ל פשוט דלהפרישה שכתבתי לעיל דגם ח"ל הם בכלל עריות ואסור מן התורה אם כן כהן אסור מן התורה להתייחד עם עכו"ם משום זונה עיין ר"מ פח"י מהא"ב רק דגזרתם הי' בישראל אבל דעת התוס' דעכו"ם שלא זינת' א"ח משום זונה ואין כאן מקומו. ודוקא על עכו"מ פנוי' הוא בכלל גזרתם אבל אם היתה א"א הוא חייב בעשה ודבק באשתו ע' תוס' וב"ש סי' ט"ז ג"כ מן התורה אסור יחוד ושפחה אינה מבואר בכלל איזה גזירה הית' והנה לדעת אונקלס ודעימי' דשפח' היא בלאו אם כן היחוד מן התורה ולהר"מ דהיא רק איסור דרבנן נרא' דנכלל בגזירת שמאי והלל דליכא בהו עריות כמו עכו"ם ואין סברא דלא יהי' בכלל גזירה כלל כנ"ל. ואנדרוגינוס אינו מתייחד עם הנשים ואם עבר אין מכין אותו מכל מקום כי הוא ספק (וטומטום א"י לבעול כלל וז"פ) ואיש מתייחד עם הטומטום ואנדרוגינוס כי אין מתאוה להם מכל מקום נראה לענין הלאו דקירוב בשר אפשר דעובר מספק ואפשר דאינו עובר וצ"ע. ודינים אלו עם כמה אנשים מותרים ושאר דינים עיין ר"מ ובאה"ע ובדבר המבואר בש"ע אין להאריך רק הערות שנתחדשו וע"ל פרשת ואתחנן בד' הרהמ"ח גבי לאו דלא תתאוה כתב דכל באי עולם מצווין בזה שהוא ענף מלאו דגזל ע"ש נרא' דגם הלאו דקריבה שכתבנו לעיל דמצווים בעריות שלהם וא"כ נהרגים ע"ד אברים ומכ"ש על הנשיק' אך באמת מבוא' בסנהדרין נ"ז דאם ב"נ בא על אשת חבירו שלכ"ד פטור וכ"פ הר"מ בה' מלכים ואם על שלכ"ד פטור מכ"ש דרך איברי'. הן אמת שדעת הכסף משנה שם בפ"ט מהלכות מלכים דדוקא באשת חבירו פטור על שלכ"ד מפסוק ודבק אבל על העריות האחרות האסורות ב"נ חייב על שלכ"ד נוכל לומר דג"כ חייב על הקריבה בשאר עריות חוץ מא"ח. ובעיקר ד"ז נלע"ד דמבואר בסנהדרין דנפקא ג"ע דב"נ מוזהר מויצו כו' לאמר ומקשה ש"ס הא מרבינן מאיש איש דכתיבא גבי עריות ומתרץ כאן בעריות דידהו כאן בעריות דידן וער"מ שם פסק דאם בא על אשת חבירו שלכ"ד פטור אבל אם בא על אשת ישראל שלכ"ד חייב וכתב הכסף משנה דדעת הר"מ כיון דערות ישראל נפ"ל מאיש איש דינו כישראל אם כן י"ל דב"נ בעריות דידי' שמוזהר ואזהרה נפקא מתיבת לאמר אם כן דוקא ג"ע ממש אבל לא קריבה אבל לגבי עריות ישראל דנפק' מאיש איש וכאן בפסוק הזה דאיש איש נכתב הלאו דקריב' אם כן בודאי מוזהר ב"נ על הקריבה ואפילו על נשיק' או דרך אברים חייב ב"נ אם בא על אשת ישראל אבל בעריות דידי' א"ח ע"ז כנ"ל. ואני כותב זה במעט עיון בסנהדרין וצ"ע. וע' תוס' סנהדרין דנ"ו ד"ה ואליבא דר"מ כתבו דאע"ג דב"נ אזהרתו זהו מיתתו מכל מקום אזהרה דנפ"ל ונכלל עם ישראל בפסוק א' כגון איש איש גבי ברכת השם אינו דין שיהרג הב"נ כיון שהישראל לא מוזהר בפסוק זה אלא על מלקות ע"ש אם כן ה"נ גבי איש איש דהכא כיון דילפינן מפסוק א' אין ב"נ נהרג על הקריבה כיון שאין ישראל נהרג וג"כ אינו מוזהר ע"ז וצע"ק בסוגיא שם: